מה צריכה להיות ההרגשה שלנו בתשעה באב? האם בזמן הזה בארץ-ישראל, במדינת ישראל, עדיין צריכים להתאבל בתשעה באב, באותו אופן כמו שהתאבלו אבותינו בגלות? כפי שאמר לי מישהו: הנה באתי בתשעה באב אל הכותל המערבי, להתפלל ולומר קינות, ובראותי את ההמונים הרבים שבאו ומילאו את רחבת הכותל, והכותל המואר ומלא הוד, הייתה לי תחושה של חגיגיות, של תקווה, תחושה של פעמי גאולה. אני מניח שזו הייתה תחושה של רבים ולא רק שלי, הרגשת העצבות לא הייתה חזקה, אולי הייתה קצת מלאכותית. איך צריכה להיות ההרגשה שלנו בתשעה באב בזמן הזה?
תשובה: תשעה באב, יום חורבן בית-המקדש הראשון והשני, הוא היום שבו עלינו להתרכז ולהתבונן במה שחסר לנו. הבה לא נשכח ולא נתעלם מהצדדים הקשים של מצב עם ישראל בזמן הזה. רוב עם ישראל בחוצה לארץ, עמינו מפוזר ומפורד בין העמים, על פני כל הארצות. רוב היהודים הגרים בחוצה לארץ רחוקים מאד מכל חינוך יהודי, רחוקים מכל קשר לעם היהודי. הנקודה היהודית שנמצאת בעומק ליבו של כל יהודי מכוסה ולא נראית. ההתבוללות גדולה ונוראה, כל יהודי שעוזב את עמו יוצר חלל ריק, כל יהודי שנושא נוכריה הוא אבידה כואבת. עמנו קרוע ושסוע, והקרעים כואבים מאד. אמנם, רדיפות שהיו בעבר פסקו, אמנם האפליה כלפי היהודים בעולם נתמעטה, אבל אי אפשר לומר שהסכנה מפני התחדשות הרדיפות חלפה לגמרי. לנגד עינינו השואה האיומה שנעשתה לנו ע"י עמי התרבות של אירופה, ע"י הנאצים הגרמנים ועוזריהם, יימח שמם! לא נסתלקה הסכנה של התחדשות השנאה האנטישמית, והתוצאות הנוראות שלה.
אבל, לא פחות וחמור וקשה וכואב, המצב הרוחני של האומה. המצב הרוחני השפל הוא הגורם לסכנה הגשמית. חוקרי השואה מוכיחים שלמתבוללים היה חלק מרכזי בהתפתחות השנאה כלפי היהודים. כניסתם של היהודים המתבוללים לתוך החיים של הגויים, התסיסה והגבירה את שנאתם. אנשי האמונה יודעים שהירידה הרוחנית היא הסיבה לכל הצרות שבאו על עם ישראל. על כן לדאבוננו, גם היום יש על מה להתאבל, להצטער, לבכות ולכאוב, גם כשבאים לכותל המערבי בזמן הזה.
ימי האבל על החורבן מיועדים לעשיית חשבון נפש של האומה ושל כל יחיד ויחיד. וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ויהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו.