בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שלח לך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אלגרה בת רחל

התכלת כנגד השירה

לפרשת שלח. ביאור המדרש: "שמונה חוטים בציצית כנגד ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים".

undefined

הרה"ג שלמה פישר זצ"ל

י"ז סיוון תשס"ב
5 דק' קריאה 19 דק' האזנה
ברש"י סוף פרשת שלח כתב בשם רבי משה הדרשן, "שמונה חוטים בציצית כנגד ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים". (נתקשו המפרשים, היאך הם שמונה ימים ולא שבעה, והמחוור הוא התירוץ על פי דברי הצל"ח וההפלאה שיום י"ד בכלל החשבון, מפני שאז היה הלילה הולך אחר היום, ואין כאן מקום להאריך). וצריך ביאור גוף הדברים וגם מה היא ההדגשה ברש"י "עד שאמרו שירה על הים".
וקודם לזה כתב רש"י בשם ר' משה הדרשן, "פתיל תכלת על שם שכול בכורות. תרגומו של שכול - תכלא". (ועין ספרי פרשת שלח, רבי אלעזר ברבי שמעון אומר למה נקרא שמה תכלת, עיין שם שנתכלו המצרים בבכורות, שנאמר "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור...", דבר אחר, עיין שם שכלו המצרים בים). וכל זה צריך ביאור.

והנה הר"ן בפרק ערבי פסחים, מביא תשובת רב האי גאון, שהלל בלילי פסחים אין אנו קוראין אותו בתורת קורין, אלא בתורת אומר שירה. והגרי"ז בספרו בהלכות חנוכה מאריך בזה. והביא גם דברי הרמב"ן בספר המצות שורש א' על הפסוק (ישעיהו ל, כט). "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג", וזזה לשונו: יאמר הנביא כי ישירו כו' המושיע אותם מיד סנחריב כאשר הם משוררים בליל התקדש חג והוא ליל אכילת הפסח, עד כאן לשונו. ומסיק הגרי"ז ז"ל דימה הכתוב הלל של לילי פסחים, דהיינו הלל של שירה ולא בתורת קורין, עד כאן לשונו.
והנה עם כל האריכות שם בדברי הגרי"ז לא נתברר לנו, מה זו קריאת הלל ומה זו אמירת שירה. אך הענין פשוט. הלל הוא הימנוס (המנון) שעבדי המלך קורין לפניו במימי גנוסיא. והוא מטכסיסי וגינוני מלכות, ויש בזה נוסח קבוע ולכן קבוע וכללים ודינים קבועים. לא כן שירה שבן אומר בפני אביו, ספונטנית היא, ונובעת מעמקי הלב שעובר על גדותיו מרוב אהבה. לא שייך בזה דינים וכללים.
בקצרה, עבד קורא את ההלל, ואילו בן אומר שירה.
ומשום כך, בהלל כתיב "הללו עבדי ה'", ויש בזה דינים, שאין קורין אותו אלא ביום (מגילה דפים כ כב) ומעומד (שולחן ערוך, אורח חיים סוף סימן תכ"ב) וכיוצא בזה. מה שאין כן לגבי בן האומר שירה, שיכול לאומרו גם בלילה ומיושב.

והנה בגמרא מנחות (דף מג עמוד ב), גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת. משל למה הדבר דומה, לבן בשר ודם שאמר לשני עבדיו, לאחד אמר הבא לי חותם של טיט ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב. ופשעו שניהם ולא הביאו. איזה מהן עונשו מרובה, הוי אומר זה שאמר לו הבא חותם של טיט (שמצוי הוא, רש"י). ובתוס' שם דבור המתחיל חותם של טיט, מה שמדמה חותם של טיט לציצית, שכן עושין לעבדים. והציצית דומה לחותם של טיט, ואילו פתיל של תכלת דומה לחותם של זהב. ומי יוצא בחותם של זהב? הוה אומר בן. שכן איתא שם באותו פרק, שהבנים יוצאים בקשרים ובזגין של זהב. נמצא, הלבן שבציצית סימן עבדות, ואילו פתיל התכלת סימן בנהות.
והנה לדעת הרמב"ם והאריז"ל, שבעה חוטים שבציצית הן לבן, ורק החוט השמיני הוא של תכלת. ומבוארים אם כן היטב דברי רבי משה הדרשן, שמונה חוטים של הציצית כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים. דהיינו, שבעה ימים הראשונים חשו עצמם במדריגה של עבדים להקב"ה, ואילו ביום השמיני אמרו שירה על הים כבן האומר שירה לפני אביו.
ברש"י מנחות דף מג עמוד ב "מה נשתנה תכלת וכו' דומה לים שנעשו בו ניסים לישראל" והיינו כמו שכתוב דתכלת זכר לקריעת ים סוף.
והנה בבית יוסף אורח חיים סימן ת"צ ובטו"א (מגילה יד עמוד א) כבר עמדו על כך, מה טעם אין אומרים הלל בשביעי של פסח שאמרו אז ישראל שירת הים. (כי ההלל שאנו אומרים אינו אלא מנהג בעלמא, כמו בחול המועד). אבל האמת היא דשפיר יש המשך לדורות לאותה שירה. אלא אנו מקדימין לאומרה בלילה הראשון, והוא ההלל של ליל פסח.

דאטו הגילוי של יחס הקב"ה לישראל כאב לבנים, לא היה אלא בנס של קריעת ים סוף? הלא כבר קדם גילוי יחס זה במכת בכורות. ומקרא מפורש הוא בתורה (שמות ד כב), "כה אמר ה' בני בכורי ישראל... ותמאן לשלחו, והנה אנוכי הורג את בנך בכורך". אלא כבר אמר המשורר בתהילים (קו, ז) "אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך לא זכרו את רוב חסדיך וימרו על ים בים סוף... ויכסו מים צריכים אחד מהם לא נותר. ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו". הלכך אנו מתקנים את חטאם בזה, ומקדימים לומר שירה בליל התקדש חג, ליל מכת בכורות.
ומבואר בזה מה שכתב רב האי גאון, שהלל זה של ליל התקדש חג, אין אומרים אותו כקורין את ההלל, אלא כאומר שירה.
ומבואר בזה גם מה שקודם קריאת הלל זו אנו אומרים ונאמר לפניו שירה חדשה, כדרך שעל שירת הים נאמר "שירה חדשה שבחו גאולים". (ודלא כמגן אברהם סימן תע"ג סקכ"ז שכתב להגיה ונאמר בסגול, דקאי על לשעבר על שירת הים).
מעתה מבואר מה שאמר עוד רבי משה הדרשן "פתיל תכלת על שם שכול בכורות, תרגומו של שכול - תכלא". שהרי במכת בכורות היה הגילוי הראשון של יחס הקב"ה לישראל בבחינת בנים שיוצאין בזגין של זהב.

והנה בסנהדרין (דף צד) ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג. אלא שחזקיהו חטא שלא אמר שירה. והדבר מעורר השתוממות, מה טעם באמת לא אמר חזקיהו שירה וגרם בזה בכיה לדורות. ובפרט, שנצטווה, בפירוש מפי הנביא (ישעיה ל, כט) "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג", ונמצא "מוותר על דברי נביא". וכי כל כך קשה לומר שירה.
אך הענין פשוט. כי היא הנותנת. דווקא מפני שהנביא הזהירו, השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, לא אמר שירה. כי הנביא הלא הזהירו בפירוש שלא יהיה "הלל" אלא "שירה", ושמא אינו מבין, הדגיש לו בפירוש "כליל התקדש חג", שאין אומרים את הלל כקורין, אלא כאומר שירה. והואיל וכך נמנע ולא אמר.
כי בשלמא אם היה רשאי לאומרו כקורא את ההלל, ודאי אין הדבר קשה כלל ליטול ספר תהילים ולקרוא את ההלל. אבל מכיוון שהזהירו הנביא בפירוש שלא יהיה זה הלל אלא שירה, דבר זה לא היה מסוגל לקיים.
ומה טעם לא היה מסוגל? בגמרא שם בסנהדרין איתא, מאי "אחר הדברים והאמת האלה בא סנחריב...". לאחר שקפץ הקב"ה ונשבע. ואמר, אי אמינא ליה לחזקיה מייתינא ליה לסנחריב ומסרנא ליה בידך, השתא אמר לא הוא בעינא ולא ביעתותיה בעינא. מיד קפץ הקב"ה ונשבע דמייתינא ליה. שנאמר (ישעיה י"ד) "נשבע הוי צריך לאמר אם לא כאשר דמיתי כן היתה וכאשר יעצתי היא תקום". הואיל וכל הנס הזה לא היה לרוחו של חזקיהו, ודאי לא היה מסוגל לומר שירה. אמנם הלל כן, אבל שירה לא.

(ואם תאמר למה נענש, והלא אנוס רחמנא בפטריה. יש לתרץ, שאמנם העונש אינו מגיע על אי אמירת שירה, אבל הוא מגיע על זה שיש לו חילוקי דעות עם הקב"ה, שעל ידי זה נאנס מלומר שירה. ומה בעצם היתה המחלוקת בין חזקיהו והקב"ה כביכול, ביאנו בדרוש לשבועות והושענא רבה, עיין שם). על כל פנים למדנו, ששירת הים היתה כבן האומר שירה לפני אביו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il