בפרשתנו ממשיך משה רבנו לבאר את התורה לדור הנכנס לארץ, ומתמקד בעיקר במצוות השייכות להנהגת כלל הציבור. לעומת הפרשיות הקודמות, בהם משה רבנו מלמד ומזהיר במה שנוגע להתנהגות היחיד, כאן הוא עובר לנושאים הקשורים לכלל ישראל: מערכת המשפט, סמכויות בית הדין הגדול, פרשת מינוי מלך, ומצוות השייכות בניהול מערכות המלחמה של צבא ישראל.
הפרשה פותחת במינוי שופטים ואכיפת החוקים. הדגש והעיקר בפרשה הוא שהמשפט יהיה משפט צדק, שכל אדם מישראל שמופיע לפני בית דין, ידע נאמנה שמשפטו יצא לאור ולא יחשוש לעוולות ולעיוות דין. מערכת משפטי התורה, הם חוקים קבועים שלא משתנים במשך הזמן, שמגמתם היא להוציא את הצדק והיושר לאור בין בני אדם. מצרנים להם הם חוקי המלוכה, שנחקקים מכח סמכות שנתנה התורה למלך לחוקק חוקים לצורך הזמן בהתאם לנסיבות, כדי להסדיר ולתקן את סדרי החיים לטובת הציבור ושלומו באותו זמן בנסיבות הקיימות. במידה מסוימת משפטי המלוכה משלימים את החסר לצורך שעה.
בתפילת שמונה עשרה, תקנו לנו חז"ל בברכת השיבה שופטינו: "והסר ממנו יגון ואנחה", באף ברכה אין תוספת שכזאת כולל הברכות על החזרת מלכות ישראל ובניין המקדש?! כי גם בזמן שאין לנו שלטון משלנו, אם החיים השוטפים מתנהלים כתקנם, כמו שהיה בימי רבי יהודה הנשיא שהיה ידיד של אנטונינוס השליט הרומי, חיי עם ישראל היו תקינים ללא שלטון יהודי. אולם אם חיים במדינה שמערכת המשפט היא מעוותת או גם מושחתת, אזי האזרח הפשוט מרגיש על כל צעד ושעל את העיוות, ולכן בברכה על השבת מערכת המשפט תקנו לנו לבקש "והסר ממנו יגון ואנחה".
בסוף הפרשה, בעניין עגלה ערופה, זקני בית הדין אומרים "ידינו לא שפכו את הדם הזה...", שואלים חז"ל - וכי תעלה על דעתך שזקני בית הדין שופכי דמים הם? אלא מסביר הירושלמי (ביכורים ה"ו) שהכוונה שבית הדין לא שחרר את ההורג. מערכת המשפט צריכה להפעיל את סמכותה ולהרתיע את הרוצחים הפוטנציאלים, ולא לשחרר לשם מחווה לטובת כנופיה אחת שכאילו מעוניינים בחיזוקה. עם ישראל איננו זקוק לחיזוק המחבלים אלא ביישובם בארצות מוצאם! והלוואי שנזכה שבקרוב בימינו יתקיימו דברי הנביא "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה...ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", בקרוב בימינו אמן.