פרשתנו פותחת בפרשית מקרא בכורים ומסיימת בפסוק:


האם פסוק זה הוא בבחינת הבטחה או שהוא בעצם ציווי?
לקראת סיום התוכחה מסכמת התורה:

אם כך, מוכח שמדובר בציווי! ננסה בדברינו השבוע להבין את פשרו של ציווי זה.

רש"י בעקבות חז"ל, לומד מפסוקנו עקרון הלכתי:

לדבריו הפסוק מלמד אותנו מתי הוא זמן הבאת הביכורים לכתחילה, זמן השמחה, זמן האסיף. לכן אחרי חג הסוכות ועד לחנוכה אומנם אפשר להביא ביכורים אבל לדעה זו אין קוראין את הפרשיה.

"אבן עזרא" שם את הדגש בכיוון אחר, לדעתו הפסוק בא להזהירנו שלא נעלה על דעתנו לשמח לבד בטוב שהשפיע עלינו הקב"ה, אלא שאנו חייבים לשמח אם את אלה שאין להם נחלה מניבה יבול חקלאי כמו הלוים והגרים. וז"ל:


בעל ה"משך חכמה", כדרכו בקודש, מחדש כיוונים נוספים הנלמדים מפסוקים אלה.
גם כאשר עם ישראל שרוי במצוקה או בגלות עליו לעבוד את הקב"ה בשמחה משתי בחינות:
א. השמחה היא לא על ה"מֵרֹב כֹּל", אלא על כך שהקב"ה הוא זה שנתן. וז"ל:
"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ" - איזהו עשיר השמח בחלקו, וכמו שאמר לעיל (כו, יא) "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלקיך", שזה צריך להיות השמחה כיון שד' נתן לו, ודאי מצא חן בעיניו והגון לפניו, ועל זה ישמח!".
ב. השמחה איננה תלויה בברכה הגשמית, גם כשזו איננה בנמצא, כפי שהיה ברוב שנות הגלות, יש עדיין במה לשמח. וז"ל:
"כמה צריך האדם הנלבב להיות שמח ולהודות להשי"ת הטוב שזיכהו לכל זה. וזה "בשמחה ובטוב לבב מרוב כל", זהו מרוב הדיעות הצודקות והמשכילות המזהירות בשכל האלקי, אשר זה ייקרא הריבוי מ"כל"...".
השפע הרוחני שעם ישראל מקבל באופן קבוע על ידי דברי התורה הוא זה שמחייב אותנו להיות בשמחה תמיד.

נסיים את דברינו בקריאה לגדולי התורה ולמנהיגיו הרוחניים של הציבור לדאוג שעם ישראל כולו
(גם אלה המגדירים עצמם כשומרי מצוות וגם אלה שעדיין לא)
יידע ויפנים את העיקרון שעבודת ד' חופפת למושג שמחה – כדברי הרד"ק:

"שלא תהיה עבודתו למשא אלא בשמחה ובטוב לב." (תהלים ק' ב).

פעולה ההופכת את עבודת ד' ל"משא" עלולה להכשיל ב"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב",
עם כל המשמעויות החמורות שיש לכך, ח"ו.

חייבים להיזהר מדרך הלכתית המנסה להחמיר, כדי לצאת חובת כל השיטות,
שמחירה עלול להפוך את שמירת המצוות לנטל מעיק במקום לחווית "נעם עול המצוות".