בשלהי אלול תשכ"ג לימד ר' גימפל אורמלנד בכיתתו במיאמי-ביץ'. לפתע נקרא לצאת, והתבשר כי חמיו וחמותו ובנו בן השלוש שמואל-יעקב נקלעו לתאונה קשה. חמיו נהרג במקום, חמותו נפצעה, ואילו בנו פצוע במצב קריטי.
ר' גימפל מיהר לבית הרפואה, שם מצא את בנו כשפיו מעוות ועשרה צינורות מחוברים לגופו. הרופאים סיפרו לאב הנדהם שבנו עבר זעזוע מוחי, איבד את ראייתו, ולמעשה הפך לצמח. האב שוחח עם פרופסור שפרינגר על מצב בנו, ובתוך כך סיפר לרופא כי עליו לארגן את הלוויית חמיו למחר בבוקר.
"שמע נא", אמר הפרופסור היהודי, "מחר ערב ראש-השנה. אני מציע שתדחה מעט את הלוויית חמיך, כיוון שתצטרך לארגן מחר גם הלוויה לבנך..."
האב הזדעזע מחומרת המצב, אבל קיווה בכל זאת שבנו יינצל. בשעה שלוש לפנות בוקר הגיע לבית הרפואה נשיא בית-הכנסת שבו מסר ר' גימפל שיעורים ביהדות. כאשר שמע על המצב הקריטי, הציע: "אולי תתקשר לרבי מליובאוויטש?"
"מה אתה מספר לי סיפורים על רביים", רגז ר' גימפל, "אתה יודע שאיני חסיד, ואין לי עסק עם רביים למיניהם!"
האיש המשיך ללחוץ על ר' גימפל, שנעתר לבסוף. ממילא לא היה לו מה להפסיד. הוא לקח את מספר הטלפון והתקשר למזכירות של הרבי בארבע בבוקר.
מהעבר השני של הקו ענה מזכירו של הרבי, הרב חודקוב. ר' גימפל סיפר מה אירע והוסיף כי פרופ' שפרינגר אמר שאין לבנו סיכוי לחיות. הרב חודקוב ביקש מר' גימפל להמתין, ולאחר מכן אמר: "הרבי ביקש שתתקשר אליו בעוד שעה".
"על מה אתה מדבר?!" צעק ר' ר' גימפל, "הילד לא יחיה עד אז!"
המזכיר צעק בחזרה: "אם הרבי אומר שתטלפן אליו בעוד שעה, ואינך מאמין שבנך יחיה עד אז, בשביל מה אתה פונה לרבי?! עליך לעשות כדבריו".
ר' גימפל המתין שעה, כשהוא קורא תהילים בלב נשבר ועוקב בחרדה אחר מצבו המדרדר של בנו. בשעה ארבע וחצי הועבר הילד לחדר-ביניים הסמוך לחדר המתים.
בשעה חמש טילפן ר' גימפל ושמע בהתרגשות את הרבי, שאמר לו: "עליך לעשות את הפעולות הבאות: תוסיף לבנך את השם בן-ציון, תן 1800 דולר לצדקה, אבל ששום פרוטה לא תהיה למוסדות ליובאוויטש..."
"אין לי כעת סכום כזה", נאנח ר' גימפל.
"תשיג הלוואות ממכריך", אמר הרבי והוסיף: "תאמר נא לפרופ' שפרינגר כי הרבי מליובאוויטש מבקש שיתקשר אליו".
ר' גימפל אמר לרבי כי הוא אמור להתפלל כחזן בראש-השנה בבית-הכנסת וגם לתקוע בשופר, ושאל איך יוכל לנטוש את בנו.
"תתפלל בבית-הכנסת ותבקש מהקב"ה שנה טובה, ואילו אשתך תישאר עם הילד. מסור לה שתשתדל לשמוע תקיעת שופר, ושתשפיע על אשה נוספת לעשות כן כדי להרבות בזכויות".
האב ניגש למלא אחר הוראות הרבי. קודם כל הוסיף לבנו את השם בן-ציון. הוא נזכר שבעת העיבור רצתה אשתו לקרוא לבנם בן-ציון, על שם סבה הי"ד שהיה למדן גדול ושוחט מומחה בדובנוב ונספה בשואה, אבל שבועיים לפני הלידה נפטר אביו והוחלט לקרוא לתינוק על שמו. חודשיים לפני התאונה שמע ר' גימפל מאשתו שהיא חלמה כי סבה המנוח הגיע אליה עם מקל והכה אותה באומרו: "קר לי, ואני כועס שלא הקמת לי בית!". לאחר מכן הופיע בחלומה אביו המנוח של ר' גימפל, והודה לה על שבנתה לו בית.
ר' גימפל נדהם מכך שהרבי ידע זאת. הוא גייס את הכסף וחילקו לצדקה, ומסר לפרופ' שפרינגר את בקשת הרבי.
"מה פתאום שאתקשר לאיזה רבאיי בניו-יורק?!", תמה הרופא.
"מה אכפת לך לנסות", התחנן האב, "הרי מדובר רק בשיחת טלפון, ואולי זה יציל את בני?!"
הרופא נעתר להפצרותיו. לאחר מכן סיפר שהרבי נתן לו הוראה מוזרה ומדהימה: להכניס את ראשו של הילד למקפיא למשך זמן מה... והוא עשה כדבריו.
אשתו של ר' גימפל נותרה בראש-השנה בבית הרפואה, שמעה קול שופר וזיכתה יהודיות נוספות במצווה.
ביום השני של ראש-השנה, כאשר ר' גימפל היה באמצע תקיעותיו, הגבאי אחז לפתע בידו, ולחש באוזנו: "אני מוכרח להפסיקך באמצע התקיעות. קיבלתי ידיעה מבית הרפואה שמצב בנך השתפר. הוא הוחזר לטיפול".
ר' גימפל התפלל מוסף בבכיות נוראות. לאחר ההבדלה במוצאי החג מיהר לבית הרפואה. כשהגיע שמח להיווכח שבנו חזר לחיים, אם כי אינו מתפקד. הוא ניסה לברר אצל הרופאים מה אירע, והם השיבו שאירע פה דבר בלתי הגיוני.
אט-אט, בליווי צמוד של הרבי, התאושש הילד ממצבו עד שהחלים לחלוטין. ברבות הימים עלה לישראל, הקים משפחה חסידית, וכיום מכהן הרב בן-ציון אורמלנד כראש ישיבה לבחורים בצפת.