בית המדרש

  • מדורים
  • שער לדין
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי צמח בן מזל

תשלום שכר בהעדר הסכמה מראש

undefined

הרב יואב שטרנברג

תשרי תשס"ט
4 דק' קריאה
עד כה עסקנו בשאלה, כיצד נוצרת עיסקת שכירות פועלים. את הגליונות הקרובים נקדיש לדיון בשאלה, מה דינם של פרטים בעיסקה, שלא הותנה עליהם בפירוש. שאלה זו נוגעת לעצם שכרו של הפועל, אבל גם לכל התנאים הנלווים - שעות עבודה, מזונות, תנאים סוציאליים וכן הלאה.
טרם שנעסוק בפרטי דין זה נשאל, האם בכלל חייב בעל הבית לשלם שכר, כאשר אדם עבד בשדהו שלא על פי בקשת בעל הבית.
הגמרא בבבא מציעא (קא.) דנה במי שירד לשדה חברו בלא רשות הבעלים ונטעה או עשה בה בנין. הגמרא אומרת, שאם מדובר בשדה העשויה ליטע, 'אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה'. ואילו בשדה שאינה עשויה ליטע, 'ידו על התחתונה'.
רש"י פירש ש'ידו על התחתונה' פירושו, שמשלמים לפועל את עלות ההוצאות שהוציא לצורך הבניה, או השבח שהשביחה השדה מחמת הנטיעה - הנמוך מבין השנים, וכך פירשו רוב הראשונים. שיעור זה מכונה לעיתים בפי הראשונים 'הוצאה שיעור שבח' - נותנים לפועל את הוצאותיו, אולם לא יותר מאשר השבח.
לעומת זאת, בהגדרת 'ידו על העליונה' שנאמרה לגבי הנוטע שדה העשויה ליטע, נחלקו הראשונים.
לדעת בעל המאור (נח: מדפי הרי"ף) הכוונה שמשלמים ליורד שכר, כפי שמשלמים לפועל שניתן לסמוך עליו שיעשה את העבודה בעצמו. שכר זה גבוה יותר מאשר שכרו של פועל שצריך להשגיח עליו כל הזמן. במקרה של היורד, הרי עשה שלא מדעת בעל הבית, ולכן בעל הבית לא היה צריך להשגיח עליו, וממילא משלמים לו את השכר הגבוה יותר. עם זאת, גם בעל המאור מציין, שאין משלמים ליורד יותר מאשר השבח שהשביח את הקרקע.
לעומת זאת, מדברי הרמב"ן משתמע, שגם אם ההוצאה יתרה על השבח, היורד יטול את כל ההוצאה. הסברא היא, שהיות שמדובר בשדה העשויה ליטע, גם בעל הבית היה נוטע את השדה, ואילו הוא היה מעסיק פועלים, בוודאי שהיה צריך לשלם להם את הוצאתם, גם אם היא יתרה על השבח.
לפי הרמב"ן, נראה, שלמעשה היורד שלא ברשות לשדה העשויה ליטע, דינו זהה ליורד ברשות. שכן, בשדה העשויה ליטע, אומדן דעתו של בעל השדה הוא, שהוא מוכן לשלם לכל מי שיטע את השדה. מסיבה זו, גם אם ההוצאה יתירה על השבח, משלם בעל הבית את מלוא ההוצאה.
לעומת זאת, אצל בעל המאור נראה שיש הבחנה בין יורד שלא ברשות, אפילו בשדה העשויה ליטע, ובין יורד ברשות. שכן, לראשון אין משלמים יותר מאשר השבח, ואילו לגבי יורד ברשות, ישלמו בוודאי את כל הוצאותיו.
אבחנה דומה לזו של בעל המאור ניתן למצוא גם אצל הרמב"ם (הלכות גזילה פרק י): "הלכה ד: היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה אם היתה שדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ליטעה ונוטל מבעל השדה... הלכה ז: היורד לשדה חבירו ברשות אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע שמין לו וידו על העליונה, שאם היתה ההוצאה יתירה על השבח נוטל ההוצאה ואם השבח יתר על ההוצאה נוטל השבח, ובעל בנכסי אשתו והשותף בשדה שיש לו חלק בה כיורד ברשות הן ושמין להם וידם על העליונה. הלכה ח: היורד לשדה חבירו שלא ברשות ונטע או בנה ואחר כך בא בעל השדה והשלים הבנין או ששמר הנטיעות וכיוצא באלו הדברים שמראין שדעתו נוטה למה שעשה זה וברצונו בא הדבר שמין לו וידו על העליונה. ".
בהלכה ד, העוסקת ביורד לשדה שלא ברשות, כתב הרמב"ם שאומדים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ליטעה, וזה שכרו של היורד. לעומת זאת, בהלכה ז העוסקת ביורד ברשות, מבואר ש'ידו על העליונה'. מדברי הרמב"ם בהלכה ח משתמע, ששיעור 'ידו על העליונה' הוא יותר מאשר 'כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ליטעה'. הרי שגם אצל הרמב"ם ישנה אבחנה בין מי שירד לשדה שלא ברשות, ובין מי שירד ברשות.
בפשטות, אבחנה זו שעושים בעל המאור והרמב"ם משמעה, שהיורד שלא ברשות נוטל שכר על ההנאה שגרם לבעל הבית, ולכן שכרו מוגבל על ידי השבח שהשביח השדה, ואילו היורד ברשות, שכרו אינו נובע באופן מהותי מההנאה שגרם לבעל הבית, אם כי הוא מושפע ממנה, כפי שיתבאר להלן.
טרם שנמשיך לעסוק בדינו של היורד ברשות, נעיר עוד בעניינו של היורד שלא ברשות. הראשונים נחלקו, מה הדין כאשר בעל הבית אומר, שאינו מעוניין בעבודתו של הפועל, לאחר שזו נעשתה, ולדרוש מהפועל להחזיר את המצב לקדמותו. כאשר מדובר בשדה שאינה עשויה ליטע, מסכימים הראשונים שרשאי בעל הבית לומר לפועל 'טול עציך ואבניך', ולא לשלם לו דבר. אולם, בשדה העשויה ליטע, נחלקו הראשונים. לדעת הרמב"ן וסיעתו, אין בעל הבית רשאי לומר לפועל 'טול עציך ואבניך' בשדה העשויה ליטע. ואילו לדעת הרא"ש, רשאי בעל הבית לומר לפועל שאינו מעוניין בעבודתו, גם בשדה העשויה ליטע. בפשטות, הבית יוסף (חושן משפט סימן שעה סוף סעיף א) הכריע כדעת הרא"ש.
נתיבות המשפט (סימן שעה סק"ב) כתב, שאם בא אדם וצבע את בגד חברו, באופן שאי אפשר להוריד את הצבע, יהיה בעל הבגד חייב לשלם לו, אף בעל הבגד יטען שהיה מעדיף שהבגד לא יהיה צבוע, ולא יצטרך לשלם. מדבריו עולה, שהוא הבין שגם לדעת הרא"ש, אף שבעל הבית רשאי לדרוש מהפועל להחזיר את המצב לקדמותו, כל זמן שהמצב לא חזר לקדמותו, בעל הבית חייב לשלם על ההנאה, אף אם אינו מעוניין בה.
לעומת זאת, החזון איש (חידושים לבבא מציעא קא.) דן במי שבא וקצר את שדה חברו העומדת להיקצר, וכעת הוא תובע תשלום על הקצירה. החזון איש כותב, שאין אפשרות להכריח אדם לקבל הנאה בעל כרחו, ולשלם עליה, ולכן הוא סבור שאם בעל הבית ישבע שלא היה מעוניין להעסיק פועל כדי לקצור את השדה, יהיה נאמן.
מחלוקת נתיבות המשפט והחזון איש קשורה גם היא לשאלה העקרונית שהצגנו - האם שכרו של היורד שלא ברשות הוא בעצם כמי שיורד ברשות, כאשר יש אומדנא שבעל הבית היה מעוניין בעבודה, או ששכרו של היורד נובע מעצם העובדה שההנה את בעל הבית, בלא קשר להסכמה מראש. ברור שנתיבות המשפט סובר כמו האפשרות השניה. אולם, את החזון איש אפשר להסביר גם אליבא דהאפשרות הראשונה וגם אליבא דהשניה, כי החזון איש מחדש, שאין אפשרות לאכוף על אדם הנאה, כאשר הוא אינו מעוניין בכך.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il