בית המדרש

  • מוסר מלכים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מישאל דהאן זצ"ל

ענוה

undefined

הרב מישאל דהאן זצוק"ל

תשרי תשס"ט
4 דק' קריאה
יסוד היראה ושורש העבודה, היא הענוה האמיתית המלאה וההכנעה המוחלטת מפני רצונו יתב"ש. והתועלת הצומחת ממנה לגוף ולנשמה גדולה עד מאד ועד אין חקר כמ"ש להלן בס"ד.
א. התועלת לגוף. הרודף אחר הכבוד, בלי משים הורס את בריאות גופו ומכלה אותו וסופו יצא מן העולם לפני זמנו, מפני שכל חייו צער ומרורים, כעס והקפדה, חיי מתח ועצבנות בלתי פוסקים. ובכלל חייו אינם חיים, כי לפי דעתו הנבערה רואה, בכל דבר קטן וקל ערך, פגיעה בכבודו. ולעולם לא יגיע לתכלית שאיפתו, כי אוהב כבוד לא ישבע כבוד, ואפילו בתוך ביתו ובחוג משפחתו, לא ימצא מנוחה ומרגוע לנפשו הסוערת והצמאה לכבוד ולתהלה. וכאמרם ז"ל במתק לשונם, כל המחזיר על הגדולה, גדולה בורחת ממנו (עירובין י"ג ע"ב). ומכאן הפתגם הידוע, כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו.
לעומת זה, האיש העניו השלם במדותיו ובדיעותיו, לא רק שאינו רודף כבוד, אלא גם אם אחרים חולקים לו כבוד בגלל מעשיו הטובים, וידיעותיו הרבות, ויראתו הקודמת לחכמתו, מצטער בתוך תוכו צער נפשי עמוק, ביודעו חסרונותיו ומגרעותיו, ואומר לעצמו כדברי המשורר "חטאי לו יריחון בם שכני, אזי ברחו ורחקו מגבולי". ולכן חייו מתנהלים על מי מנוחות שלוים וצנועים ללא מתיחות עצבים, וללא שאיפה לגדולות. וכמ"ש רז"ל מה יעביד איניש ויחיה? ימית עצמו (תמיד ל"ב ע"ב), דהיינו ישפיל עצמו. וכן אמרו הוי קבל וקיים (סנהדרין י"ד ע"א), כלומר היה עניו ושפל ותחיה. הרי מבואר שהעניו מאריך ימים, והכונה פשוטה כמ"ש.
ב. התועלת לנשמה. אין ספק שבלי מדת הענוה, א"א לקיים שום מצוה ממצוות התוה"ק כהלכתה ללא כל פניה זרה ופסולה במחשבה בדיבור ובמעשה. כי העניו רואה את עצמו כעבד נאמן העומד הכן למלאות את תפקידו ולעשות רצון אדונו, ותמיד מודה ומשבח לשמו יתברך, שבחר בו לשרתו ולקיים מצוותיו, וכל חפצו ותשוקתו רק לעשות רצונו יתב"ש שלא על מנת לקבל פרס.
והנה, שני דברים מסוגלים לנטוע ולהחדיר בלב האדם את המדה היקרה של הענוה שהיא ראש לכל המצוות, כמ"ש רז"ל מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה, בחכמה נאמר ראשית חכמה יראת ה', ובענוה נאמר עקב ענוה יראת ה' (ירושלמי שבת פ"א ה"ג, תוספות יבמות ק"ג ע"ב ד"ה המסוליים). ורצונם ז"ל בזה להורות לנו, שמי שזכה להגיע למדה זו של ענוה, הוא יר"ש אמיתי צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. ואלה הם שני דברים הקשורים זה בזה, והשני תוצאה מהראשון.
א. ידיעת המצווה. אם המלך צוה למי שהוא לעשות איזה פעולה, כמה ישמח אותו אדם וירוץ כצבי וכאיל למלאות אותה פעולה במסירות ובשלימות, למען יפיק רצון מהמלך. ואם במלך בו"ד כך, במלך מלכי המלכים יתב"ש על אחת כמה וכמה. ואמנם כאשר יתבונן האדם בדעתו וישים אל לבו, כי המלך העליון אשר לו דומיה תהלה, צוה לעשות או להמנע מלעשות, מחשבה טהורה ונכונה זו היא בלבד תביא אותו לידי מדת הענוה, והיא ידיעת המצווה יתב"ש.
ב. הכרת ערך המצוה. כאשר יכיר האדם בחולשותיו ומגבלותיו, בשפלותו ואי יכולתו להגשים כל שאיפותיו ומאוויו שזה מראה על כחו המוגבל, ועכ"ז בחר בו השי"ת לשרתו ולברך בשמו, בהכרח שיגיע למדת הענוה האמיתית. כידוע יש ענוה אמיתית, וענוה מזוייפת. הענוה האמיתית, היא זאת הנובעת מפחד ה' ומהדר גאונו יתב"ש, עד כדי ביטול היש שבאדם, והכרת אפסותו המוחלטת לעומת הנבראים הנכבדים והשכלים הנבדלים שהם כאין מול גדולתו ורוממותו יתב"ש, והוא האדם כאין וכאפס לעומתם, ושאינו אלא כגרגיר של חול תוך הים הגדול. הענוה המזוייפת מראה תומה, ותחתיה ערמה, כלפי חוץ מראה שהוא עניו ושפל ברך, ובקרבו בוערת אש התאוה והתשוקה לכבוד המדומה ולהדר הבלי העולם, וכל כונתו לגנוב דעת הבריות ולהשלותם בכדי לקנות לו שם של עניו (ראה תוספות ערכין ט"ז ע"ב ד"ה וענוה שלא לשמה).
והמבחן לזה בין לעצמו בין לאחרים, לדעת אם היא ענוה אמיתית או מזוייפת, אם אינו נמשך אחר הבלי העולם תאותיו ומותרותיו, ואין להם כל ערך בעיניו, ואינו מגיב על שום פגיעה או עלבון בכבודו. וכמ"ש רז"ל הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שבת פ"ח). וזה מתוך מצפון שקט ורוגע ולב טהור ונקי, זאת היא ענוה אמיתית. אבל אם רודף אחר תענוגות בני אדם ונפשו משתוקקת להשיגם, ודמו מתרתח בקרבו למשמע כל פגיעה קלה בכבודו, זאת היא ענוה מזוייפת.
ולכן רבותינו הקדושים היודעים היטב את טבע האדם ונטייתו לכבוד, הזהירונו באמרם, מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם, שתקות אנוש רמה (אבות פ"ד מ"ד). וכונתם ז"ל בזה, שאעפ"י שבכל המדות יש להתנהג בדרך האמצעית, במדת הענוה יש לאחוז בקצה האחרון, לפי שכל שאיפותיו הגשמיים של האדם הבל ורעות רוח.
וברור הדבר, שדברי רז"ל במאמריהם הנ"ל, המרימים על נס את מדת הענוה ושפלות רוח, מיועדים בראש וראשונה לנושאי דגל התורה ולומדיה, שלא להקפיד על שום פגיעה או עלבון בכבודם האישי, ובענותם יהיו סמל ודוגמא לאחרים, וכדברי רבינו הקדוש הרמב"ם זיע"א, וז"ל: ואם הכריחו הזמן והענין והצריכו לדבר ולומר שאיני בעל דת ולא בעל מעשים טובים יאמר זה. וכל זה כולו בעיני, חי השי"ת, לא יזיקני ולא יכעיסני, ואפילו ראיתיו בעיני ושמעתיו באזני או עשה לפני, לא הייתי חושש, אלא אדרבה הייתי נכנע אליו ומשיבו דברים טובים נאים ורכים, או אשתוק, או אשיב לפי הענין דברים נאים ודברי ענוה כפי הצורך והשעה, עכלה"ק (אגרות הרמב"ם, י"ב ע"א ד"ה ואני מאמת). וזהו עומק מאמרם ז"ל קדושה מביאה לידי ענוה, וענוה מביאה לידי יראת חטא (ע"ז כ' ע"ב, סוף סוטה).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il