יתברך הזן ומפרנס הכל הממציא טרף ומחיה לכל בריותיו, ונותן לכל איש די מחסורו ולכל גויה די סיפוקה, ובחכמתו הנפלאה והעמוקה, קבע הלילה למנוחת האדם מעמל היום ותלאותיו, למען יתרעננו חושיו ויתחדשו כוחותיו הגשמיים והרוחניים. כי כל עמל ויגיעה אם נמשכים ברציפות מתמדת, סופם להרוס בריאותו הגופנית של האדם ולערער שוויי משקלו הנפשי, והתוצאה הבלתי נמנעת היא, מחלות ומכאובים וסבל גופני ונפשי. ובאהבתו יתברך לעם בחירו, נתן להם שבתות למנוחה ומועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון, וכן שנת השמיטה והיובל, שכולם ימי מנוחה וקדושה, מנוחת הגוף וקדושת הנפש, לעסוק בהם בתורה, ולהתבונן בדרכיו הישרים, לזכור מעללי יה ונפלאותיו יתב"ש.
והנה ברור הדבר שרצונו הפשוט יתב"ש, שהאדם יתעסק בישובו של עולם, וירויח את לחמו בדרך הטבע, ולא שישב בטל ויסמוך על הנס (ראה ש"ס שבת נ"ג ע"ב, אמר רב נחמן תדע דמתרחש ניסא ולא איברו מזוני, ובפירש"י שם). וכאומרם ז"ל למען יברכך ה' אלהיך, יכול אפילו אתה יושב ובטל? ת"ל בכל אשר תעשה, אם עושה אדם מתברך, ואם לאו אינו מתברך (ילקוט תהלים). וכן אמרו ז"ל אין הברכה שורה אלא במעשה ידיו של אדם (תוספתא ברכות פ"ו הי"ג). להורות שזה רצונו יתב"ש שהאדם יתנהג בדרך הטבע, ואז הוא יתב"ש ישלח עזרתו וברכתו ממעל.
ואמנם לו היה האדם מסתפק במועט לכלכל את משפחתו רק בדברים הנחוצים וההכרחיים לגוף, אין ספק שהיה מוצא לו פנאי וזמן למנוחת גופו, ותועלת לנשמתו שהיא עבודתו יתב"ש, שזאת היא התכלית האמיתית של האדם במשך חייו עלי אדמות, והיה מרויח שני עולמות העוה"ז והעוה"ב. כי המסתפק במועט חושך מעצמו מתיחות עצבים, רוגז, התרוצצויות והסתבכויות, ומשא כבד של איסורים, כגון גזל וחמס, שקר ומרמה, וכן סבל והשפלה, כגון מאסרים ופשיטת רגל, ועוד כהנה וכהנה רבו מלספור (ראה משנ"ב, בביאור הלכה סי' תקכ"ט ד"ה ואל יצמצם ע"ש). אלא שהוא דורש גם דברים מיותרים שהם בבחינת "מותרות", ולהשגתם, עמל וטורח ביום ובלילה, ללא מנוחה וללא מחשבה לתכליתו האמיתית, ונכשל בכל הדברים האמורים, ונמצא שהפסיד שני עולמות, וכלה ימיו לריק ושנותיו לבהלה, וכמאמר החכם: הרודף אחר חמודות תבל, סופו ינחל אכזבה, מפח נפש, יגון ואנחה, כי אין קץ לדברי הבל, ומי ישיג במרוצתה אילה שלוחה, ע"כ. וכן אמר עוד: מתענוגי העולם תקח לך במידה במשקל ובמשורה, הלוא תראה הדבש מתוק לחך ואם תשבע ממנו יהיה לך למרה, והגשם אשר לבב אנוש ישמח אם ירבה תקוץ בו והיה לך לזרה. כן הדבר בתענוגי העולם, ככתוב ויסעו ממתקה ויחנו במרה, ע"כ.
ונראה שההשקפה הנלוזה הזאת של רדיפת "המותרות" הגם שהיא נובעת מכמה סיבות כגון מילוי התאות הגשמיות, או להיות לו שם כאחד העשירים וכדומה, הסיבה הראשית היא, חוסר אמונה ובטחון בו יתב"ש. כי המאמין האמיתי יודע בודאות מוחלטת שהפרנסה בידו יתב"ש, כמ"ש רז"ל (תענית ב' ע"ב). וכל חריצות האדם בזה הבל ואין בה מועיל. ולכן לא יבזבז כל זמנו עליה, אלא יקדיש חלק חשוב מזמנו לתפלה, ללימוד תורה, לקיום המצוות. וכמ"ש רבותינו הקדושים ברוח קדשם כל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה ועד ר"ה (זאת גירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל במקום, וכ"כ הרא"ש ז"ל בשבת פרק ט"ז סי' ה') חוץ מהוצאות שבת ויו"ט והוצאת בניו לת"ת (ראה ביצה ט"ז ע"א). ורצונם ז"ל להורות שני דברים:א. בחריצותו המופרזת, לא יעדיף אפילו פרוטה אחת על מה שהקציבו לו, וא"כ החריצות אך למותר.ב. להזהיר את האדם לבל יבזבז יותר ממה שמרויח, ועליו לאזן את הוצאותיו לפי הכנסותיו, כי לא יוסיפו לו על מה שהקציבו לו. וראה מ"ש בס"ד במערכת ב' בטחון, ובמערכת מ מותרות, ע"ש.
תכלית הדברים: על האדם הרוצה לחיות חיים שקטים, מלאי סיפוק ועשירי תוכן אמיתי, להתרחק כליל מרדיפת "המותרות", ולהסתפק במה שיש לו, וכאומרם ז"ל איזהו עשיר השמח בחלקו (אבות פ"ד ב'). ויעשה תורתו קבע ומלאכתו עראי. ויאמין באמונה שלימה, שמה שמגיע לו יקבל מידו יתב"ש המלאה והרחבה, וכדברי המלך החסיד דהמע"ה השלך על ה' יהבך (משאך) והוא יכלכלך, לא יתן לעולם מוט לצדיק (תהלים נ"ח כ"ג).