א'
וברש"י: וילך חרנה - יצא ללכת לחרן. דייק בלשונו, יצא ללכת אבל לא הלך מיד כי נטמן בבית מדרשן שלשם ועבר י"ד שנה ואח"כ הלך לחרן. ובזה אפשר גם להסביר את כפילות הלשון: "ויצא - וילך" כי היציאה מבאר שבע היתה מידית ואילו ההליכה לחרן היתה באיחור.
כי שתי מטרות עמדו לפני יעקב. לקיים מצות אביו - ללכת לחרן על מנת לשאת אשה, ולקיים מצות אמו - לצאת מבאר שבע, כדי להפר מחשבתו של עשו הזומם להורגו.
ולכאורה היה צריך להקפיד על קיום השליחות שהטיל עליו אביו ללכת לחרן מיד, כי מצות כבוד האב קודמת למצות כבוד האם ומה שגם שמצותו של האב באה בגין הצעתה של האם. למה א"כ לא דאג יעקב למלא את השליחות שהטיל עליו האב.
ומסביר בעל נחל קדומים בשם גאון אחד, על פי מאמר חז"ל (קדושין, כ"ט) ללמוד תורה ולישא אשה, מה קודם? ומסיק בגמרא, לבני בבל לימוד תורה קדם ולבני ישראל לשאת אשה. ומפרש ר"ת: בני בבל שהם עניים - ילמדו תורה קודם ובני ארץ ישראל שהם עשירים - ישאו נשים תחילה.
ולפי זה, בצאתו מבאר שבע, שהיה בידו הון רב, יצא ללכת לחרן, כי אז החיוב לישא אשה, כפי ציווי האב, היה קודם, אולם אחר נשדד על ידי אליפז ונשאר בעירום ובחוסר כל, אז נשתנה הדין. ועליו להקדים ללמוד תורה, ואין ציווי האב יכול לבטל זאת, על כן שינה דרכו והלך למדרשו של שם ועבר ולמד שם י"ד שנה, כמנין השנים שעבד עבור האשה.
(התשמ"ו)


ב'
כבודו מלא עולם ולית אתר דפנוי מיניה ואעפ"כ, יש והתחומים קבועים: "השמים - שמים לה', והארץ - נתן לבני אדם" ומכאן יש מי שאומר: מעולם לא ירדה שכינה למטה ומעולם לא עלה משה למרום והנאמר: "ומשה עלה אל האלקים - למטה מעשרה טפחים", "וירד ה' על הר סיני - למעלה מעשרה טפחים" (סוכהה'.). ואנו, המתרשמים ביותר מחלומו של יעקב: "והנה סולם מוצב ארצה", ומסביר בצורה הגיונית ביותר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, מן השמים הציבו את הסולם ארצה ובצורה ש"ראשו מגיע השמימה", האין כאן רמז והזמנה ליעקב לעלות השמימה!?
"כי בא החלום ברב ענין" (קהלת ה) ורמז ל"רב הענין" הביטוי החוזר "והנה" "והנה - בין והנה אחד למשנהו היו דברים "ברב ענין" שלנו הם לא גלויים, אבל החולם ודאי ראה אותם בחלומו: "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" - לראות את מראהו הגופני של הדמות הרוחנית החקוקה בכסא הכבוד. האם לא היה בזה יותר מרמז שיעלה הוא ויראה, באותה המדה שהיה דמות להיראות!?
"ויצא יעקב מבאר שבע" - פנה זיוה ופנה הדרה, נסתלקה מבאר שבע דמות דיוקנו של החקוק בכסא הכבוד, "וילך חרנה" - שאינה ראויה לזיו והדר זה, "ויחלום" מן השמים עכבוהו ע"י סולם מוצב ארצה" להשאיר את הזיו וההדר במקום שממנו בא לו, במקום חיקוקו, עד שובו ארצה מקום הראוי לזיו והדר.
(התש"ס)