בית המדרש

  • מדורים
  • שער לדין
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חל בת יקוט

חיוב הוצאת ממון לשם השבת אבידה

undefined

הרב יואב שטרנברג

כסלו תשס"ט
3 דק' קריאה
כסיום לעיסוקנו בהלכות השבת אבידה, נעסוק בגליון הנוכחי בשאלה אם אדם חייב להוציא ממון לצורך השבת אבידה.
המשנה (בבא מציעא ל:) אומרת:
"היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע, אלא נותן לו שכרו כפועל. אם יש שם בית דין - מתנה בפני בית דין, אם אין שם בית דין בפני מי יתנה? שלו קודם".
המשנה עוסקת באדם שרואה את אבידת חברו, אבל הטיפול באבידה יגרום למשיב להפסיד זמן עבודה, וממילא להפסד כסף. המשנה אומרת, שאם יש במקום 'בית דין', ומסבירה הגמרא שהיינו שיש שם שלושה בני אדם, יכול המשיב להתנות עימהם, שלא יפסיד את שכרו, ובמקרה כזה, הוא נוטל את כל השכר שהפסיד מבעל האבידה. אולם, אם אין שם שלושה בני אדם, המשיב יוכל לתבוע מהמאבד שכר רק 'כפועל', ובגמרא (שם לא:) מבואר שהיינו 'כפועל בטל של אותה מלאכה'. במידה ואינו רוצה ליטול שכר מועט זה, רשאי המוצא שלא לעסוק בהשבת האבידה, כיוון שאדם אינו צריך להפסיד כסף, כדי לקיים את מצוות השבת אבידה.
בביאור 'כפועל בטל של אותה מלאכה', נחלקו הראשונים. רש"י פירש:
"כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה - כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכה זו כבדה, שהוא עוסק בה, ולעסוק במלאכה קלה כזו, הכל לפי כובד המלאכה וריבוי שכר, יש מלאכה שטורחה קל ושכרה רב, או חילוף".
דהיינו, לפי רש"י, מעריכים כמה אדם היה מוכן להפסיד משכרו, על מנת לעבוד בשמירת האבידה. במידה ומלאכתו של המוצא היא מלאכה קשה, ושמירת האבידה היא מלאכה קלה, מניחה הגמרא, שהמאבד יהיה מוכן ליטול שכר נמוך יותר, כדי לעבוד קשה פחות. את ההפרש הזה ינכו מהשכר שנוטל הפועל.
התוספות (בבא מציעא סח. ד"ה ונותן) חולקים על רש"י. טענתם העיקרית היא, שלפי פירוש רש"י, נמצא שאדם נוטל שכר על שמירת האבידה. שכן, אילו היו שואלים אדם כמה הוא מוכן לפחות משכרו כדי לא לעבוד בכלל, בוודאי היה מוכן לפחות יותר, מאשר כששואלים אותו כמה הוא מוכן לפחות משכרו, כדי לעבוד בשמירת אבידות. ולא יתכן שהמוצא יטול שכר על שמירת האבידה, משום שבגמרא בבבא קמא (נו:) אומר רבה, שהסיבה ששומר אבידה נחשב שומר חינם היא משום שהוא אינו נהנה במלאכה.
הדין שאסור ליטול שכר על השבת אבידה אינו דין ייחודי למצוות השבת אבידה. המשנה בבכורות (כט.) אומרת:
"הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים להעיד עדותיו בטלין להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה אם היה כהן וטמאהו מתרומתו מאכילו ומשקו וסכו ואם היה זקן מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל".
וביארו הטעם בגמרא:
"מנהני מילי? אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא ראה למדתי אתכם וגו' - מה אני בחנם אף אתם בחנם. תניא נמי הכי: כאשר צוני ה' אלהי - מה אני בחנם, אף אתם בחנם".
דהיינו, שאסור ליטול שכר על כל קיום מצוות עשה.
להלכה, פסק המחבר (חושן משפט סימן רסה) כדעת התוספות, והרמ"א מביא את שיטת רש"י.
המגיד משנה (הלכות גזלה ואבידה פרק יב הלכה ד) מביא פירוש שלישי למונח 'פועל בטל' בשם הרשב"א - כאשר יש הרבה ביקוש לפועלים (מלאכה מרובה) הרי השכר גבוה. אבל כאשר אין הרבה ביקוש, הפועלים נשכרים אפילו בזול, כדי שלא ישבו בטלים. הברייתא אומרת, שלמרות שהפועל הפסיק לעבוד בשעה שהמלאכה מרובה והשכר גבוה, הוא נוטל שכר רק כפועל בטל, דהיינו כמו בשעה שאין הרבה ביקוש. וכתב הש"ך (שם סק"א) שגם פירוש זה נכון להלכה.
חיוב השבת אבידה אינו מתייחד רק להשבת חפץ, שבעליו אינו יודע היכן הוא. הגמרא בבבא מציעא (לא.) אומרת:
"אמר רבא: לכל אבידת אחיך - לרבות אבידת קרקע. אמר ליה רב חנניא לרבא: תניא דמסייע לך; ראה מים ששוטפין ובאין - הרי זה גודר בפניהם".
כיוצא בזה, מצינו שאדם חייב להגן על צאן חבירו מפני חיות טורפות או מפני טביעה בנהר. דוגמא מופשטת יותר היא חובת הגדת עדות. ההלכה היא, שמי שיודע עדות לחברו ולא העיד, אינו חייב לשלם את ההפסד שנגרם לבעל הדין מחמת שלא העיד. וביאר הרמב"ן (קונטרס דינא דגרמי) את טעם הדבר:
"וטעמא דמילתא, שאף הוא אינו חייב להעיד לו אלא מדין גמילות חסדים שחייבה תורה להעיד. ואם לא רצה לקיים אותה מצוה, אין מן הדין לחייבו ממון... אבל מי שאינו רוצה להעיד פטור, שאין עליו חיוב ממון, אלא מדרך גמילות חסדים. ואם אינו רוצה להטריח ולהצילו אינו חייב. למה זה דומה למי שרואה כיסו של חברו אבד ואינו מצילו... שאין בית דין מחייבים אותו בכך...".
על סמך דברי הרמב"ן כתב רבי יוסף קארו (שו"ת אבקת רוכל סימן קצה), שכיוון שחיוב הגדת עדות דומה לחיוב השבת אבידה, אין חובה לעשותו במקום שבו המשיב מפסיד ממון, והוא הדין שאין חובה להעיד במקום סכנת הגוף.

גליון זה חותם את עיסוקנו בהלכות השבת אבידה. בגליון הבא נתחיל לעסוק בדיני שומרים.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il