בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • נצבים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

כי קרוב אליך הדבר מאוד

אחריות הדדית. מדרגות בתשובה. תשובה מייסורים. כתיבת ספר תורה. לשון הקודש. לימוד התורה בשירה. אמירת הסליחות.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

תשס"ב
8 דק' קריאה
אחריות הדדית
"אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם". דבר ה' נאמר בכל הזמנים, בכל השעות. "כל איש ישראל טפכם נשיכם וגרך אשר בשעריך מחוטב עציך עד שואב מימיך". מדוע לא הסתפקה התורה בהדרכה כללית שתכלול את כל חלקי העם, מהראשים עד שואבי המים? אור החיים מפרש שהברית הזו היא בנוסף לברית שהיתה בפרשה הקודמת. שם כל ישראל עובר בברית באופן אישי, מצטוה בקיום התורה ואם לא - באים כל דברי התוכחה. כאן יש ברית חדשה, ברית של ערבות הדדית, ש"כל ישראל ערבין זה לזה". "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו", כלומר כולנו אחראים על כך. על כן יש אחראים יותר ויש אחראים פחות. "ראשיכם" - מי שעומד בראש העם נושא באחריות גדולה יותר כיון שבידו להוכיח את העם, "וכל איש ישראל" - לכל אדם מישראל ישנה אפשרות כלשהי להשפיע על סביבתו ובאחריותו לעשות זאת.

במסכת סנהדרין בפרק שלישי נחלקו חכמים, ר' נחמיה ור' יהודה, על הפסוק "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו". פסוק זה בא ללמדנו שישראל נעשו ערבים זה לזה משעה שעברו את הירדן. ר' יהודה אומר שישראל נעשו ערבים רק על הנגלות, ור' נחמיה אומר שנעשו ערבים גם על הנסתרות, על כל מה שנעשה בסתר. הרב אומר שיש מקום לתלות זאת בחקירה אחרת - האם בגלל מצוות התוכחה ישנה ערבות, או שהערבות היא זו שגורמת לתוכחה - כיון שישראל ערבים זה לזה כל אחד צריך להוכיח את השני. אם נאמר שכל ישראל ערבים זה לזה רק על הנגלות, ניתן לומר שמצוות התוכחה היא הגורמת לערבות ההדדית, אך אם ישראל ערבים זה לזה גם על הנסתרות, הרי לא ניתן להוכיח על דבר נסתר ואם כן ודאי שהערבות היא זו שמביאה למצוות התוכחה. ישראל ערבים ערבות מוחלטת, אפילו כשאי אפשר לטפל בזה, שכביכול האחרים לא אשמים. בעם ישראל מה שעושה אדם אחד משפיע על כולם. כל פעולה של אדם מישראל נוגעת לכולם. כך אדם יכול להתרומם ולהעלות איתו יחד את כולם, אפילו בדברים שבסתר.
זה כמובן נוגע למצוות התשובה. יש לשוב בתשובה לא רק על המעשים הפרטיים אלא גם על מעשי האחרים הנוגעים לאדם. ככל שלאדם ישנה השפעה גדולה יותר כך הוא נושא יותר באחריות, אך לכל אחד יש אחריות. וכל זה מתחיל רק כאשר עם ישראל נכנס לארצו. כל זמן שישראל לא נכנסו לארץ, אף על פי שהתנהגו כעם אחד במדבר, עדיין לא קיימת מצוות התוכחה.

מדרגות בתשובה
העניין השני בפרשה הוא פרשת התשובה. שתי מדרגות בתשובה: תשובה מיראה ומייסורים ותשובה מאהבה. תשובה מיראה , פירושה הוא שאדם מתעורר להבין את חומרת מעשיו הלא טובים, כמה הוא ירד, כמה הוא התדרדר, אילו תוצאות איומות יש למעשיו, ומתוך כך מתרחק ובורח מכל העבירות. זוהי בריחה. ויש תשובה מאהבה , שנובעת מתוך כך שאדם מואר באורה של תורה, פתאום הוא רואה את הטוב הגדול שיש בתורה ונמשך אליה, הוא מכיר בגדולה האלוקית ומחפש את קרבת ה' וכך הוא נמשך ונמשך ורץ להתדבק בה'. כלומר יש תשובה שהיא בריחה מהרע ויש תשובה שהיא רדיפת הטוב.

בדרך כלל, בעיקר בתנועות המוסר, מדגישים מאוד את התשובה מיראה. מסופר על ר' ישראל מסלנטר שאמר שכשהיו מזכירים בברכת החודש שביום פלוני יחול ראש חודש אלול, מרוב התרגשות היתה פורצת בכיה בבית הכנסת. מתקרב יום הדין. זה היה מעורר פחד ואימה. זו יראה אמיתית, יראה מרבונו של עולם, יראה מהעונש, יראה מהמעשים הלא טובים שנעשו, מפני יום הדין הקרב ובא. אך יש צד של הסתכלות על חודש אלול כחודש הרחמים, חודש של תיקון והתנקות כדי להסיר את המחיצות ולהיות קרובים יותר לרבונו של עולם, חודש שנפתחים בו פתחים לאור ה' שמאיר על האדם ועל ישראל.
אני זוכר שלפני בואי לישיבת מרכז הרב, בישיבה שלמדתי בה היו שיחות לקראת הימים הנוראים והפסוק העיקרי, הבריח התיכון, שהוזכר שם פעמים רבות היה הפסוק "אורח ימים למעלה למשכיל למען סור משאול". והפירוש של הגר"א על זה, שצריך לעלות למעלה בכדי לא לסור לשאול. אין מצב של אי עלייה בלא ירידה. וכשבאתי לישיבת מרכז הרב ושמעתי את שיחותיו של הרצי"ה, שאלתי את עצמי: מה ההבדל בין השיחות? ועניתי, קודם שמעתי שצריך לסור מן הרע, לעלות כדי לא לרדת, ובמרכז הרב אני שומע שצריך לעלות כדי להיות למעלה, לא מתוך פחד שלא ליפול. לא בורחים, לא מפחדים, אלא אוהבים, שמחים ורוצים לעשות את רצון ה', כמהים לעבודתו. וזו עניינה של התשובה מאהבה. וזהו אף עניינו של הספר "אורות התשובה", כשמו כן הוא - אור התשובה, לא האימה והפחד שלכאורה אפשר היה לחשוב שזה עניינה של התשובה, שהיא עיסוק בכל הנפילות והיאבקות עם כל המכשולים, אלא משיכה לטוב והתמלאות באור חיובי בכדי לעלות וממילא התרחקות מהרע. זוהי מדרגה גדולה, השייכת דווקא בארץ ישראל, שרק לאחר הכניסה אליה - "ומל ה' אלקיך את לבבך". בתשובה מאהבה האדם שמח במהלך התשובה וחש התרוממות.
כמובן, אין כאן סתירה. המשיכה אל הטוב מחייבת התנתקות מכל הדברים הלא טובים המעכבים, מכל המחיצות שנוצרו על ידי עבירות המבדילות בין האדם לבוראו. אך לא מתוך פחד מהעונשים אלא מתוך החפץ הגדול לסלק כל דבר שמפריע מלהתקרב אל ה'. זוהי דביקות פנימית.


"כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". חכמים מבארים שמדובר כאן על מצוות התשובה. קל מאוד לשוב בתשובה משום שהקדוש ברוך הוא רוצה כל כך שישראל ישובו, זהו חפץ אלוקי. ולא רק מפני שזה טוב לאדם אלא זהו רצונו של רבונו של עולם. הוא חפץ בכך ועל כן עושה הנחות לבני אדם. ולא רק עושה הנחות אלא אף נותן פרסים - "ואוהבם נדבה". כל אדם הוא ברייה של ה' והוא לא רוצה ברעתו. לכן כל מי שפותח פתח כלשהו בתשובה - רבונו של עולם מקבל אותו באהבה. הוא שמח על כל הרהור ומחשבה של תשובה, על כל נסיון של תיקון. ואף אם אדם לא עמד במחשבה הזו לאורך זמן ולאחר מכן נכשל, הרהור התשובה לא איבד את ערכו, הוא פעל את פעולתו, גם אם לאחר מכן היתה נפילה חדשה. לא צריך להירתע מתשובה אפילו קלה, כיון שלכל הרהור יש משמעות, כל הרהור עושה נקיון, מטהר וגורם לדביקות והתעלות רוחנית. לא צריך להסתפק בהרהור, אבל לא צריך למעט בערכו. צריך כמובן להרבות בהרהורי תשובה, במחשבות ארוכות וללכת לאורה של תשובה.

תשובה מייסורים
כאמור, יש תשובה מיראה ותשובה מאהבה, אך יש גם תשובה מייסורים. רבונו של עולם מייסר את האדם והאדם מרגיש שהוא חייב לעסוק בתשובה מחוסר ברירה, הוא לא יכול לסבול יותר. לכאורה, מבחינה מסוימת, זו המדרגה הנמוכה ביותר בתשובה, שכן האדם שב כמעט בעל כורחו. רבונו של עולם מכריח אותו לשוב. אך מבחינה אחרת, זוהי דווקא התשובה היותר גבוהה. הקדוש ברוך הוא דחף אותו לשוב בתשובה. הוא עצמו לא התעורר לזה, זה לא אנושי, הוא נדחף לזה על ידי כוח אלוקי, בחינת כפיית הר כגיגית. "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה", עם ישראל מתעורר לשוב בתשובה על ידי רבונו של עולם. זוהי תשובה אלוקית, בחינת מדרגתו של יעקב אבינו. המהר"ל אומר שישנן שלוש מדרגות בתשובה: אברהם - תשובה מאהבה, יצחק - תשובה מיראה, ויעקב - תשובה מייסורים. מדרגתו של יעקב היא המדרגה העליונה - היא כנגד בית שלישי. יעקב הוא בחיר האבות. יעקב מחובר לרבונו של עולם דרך "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב". ויעקב מתעלה דווקא דרך ייסורים, הוא מתייסר יותר מכל האבות, בצער גידול בנים ושאר ייסורים. כך שבעצם ישנן בחינות שונות במדרגות אלו. מן הסתם שהתשובה הגדולה של כלל ישראל תהיה מורכבת מכל המדרגות הללו - מייסורים, מיראה ומאהבה. יש לתקן את כל המדרגות שבאדם, מהגבוהות ועד הנמוכות, הגסות ביותר.

כתיבת ספר תורה
קראנו השבת שתי פרשיות. בפרשת וילך מופיעה מצות כתיבת ספר תורה. "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". על כל אדם מישראל מוטלת מצות עשה לכתוב ספר תורה. לא מספיק שירש מאבותיו אלא צריך שיכתוב בעצמו. לשם מה? בשביל ללמוד? אם כן די בקבלת התורה מהאבות. אם כן מה העניין במצוה זו? לומר לנו שלכל אדם ישנה אישיות מיוחדת משלו, כתב יד משלו, והוא צריך לבטא אותם בידו וללמוד את ספר התורה שלו. כלומר כל אדם צריך למצוא את עניינו המיוחד בתורה. וכל אדם צריך לדעת שיש לו תפקיד מיוחד שרק הוא יכול למלא ולא אף אחד אחר, כפי שלכל אחד יש כתב מיוחד שונה מכל אחד אחר. כל אחד צריך למצוא את הייחוד שלו ולדעת שהוא מבחינה מסוימת בן יחיד לרבונו של עולם ורק הוא יכול למלא את התפקיד המיוחד לו. "כשם שפרצופיהן שונים כך דעותיהן שונות". מצד אחד למדנו ש"כל ישראל ערבין זה לזה", אך מצד שני כל אחד הוא מיוחד. אנו מאוחדים ומיוחדים. כך נוצרת ההרמוניה השלמה של עם ישראל, של שישים ריבוא פנים.

לשון הקודש
לכתיבת התורה ישנה עוד משמעות מיוחדת במינה. התורה נכתבה בלשון הקודש. לשון זו אינה רק לשון של סימנים חיצוניים, של העברת מסרים, אלא כשמה כן היא, זוהי לשון שיש בה קדושה. ולא רק משום שהיא עוסקת בתכנים של קדושה אלא שבמהותה היא קדושה. לא רק מצד זה שיש בה שמות קדושים ושאין בה תארים שליליים, אלא יש בה עצמיות של קדושה. השל"ה מסביר שבלשון הקודש יש משמעויות עמוקות מאוד גם לצורת האותיות ולמילים מעבר להבעתן החיצונית. עצם עניינה של הלשון הזו הוא להביע דברים הרבה יותר עמוקים מהמובן הפשוט של המילים - זהו רק הגילוי החיצוני שלה. על דרך המשל, כשאנחנו אומרים "רגל של כיסא" - זוהי מילה מושאלת. וכי לכיסא יש רגל? לאדם יש רגל ואנו משתמשים בזה בכדי לבטא את הרגל של הכיסא. וכן רגל של ארון, אוזן של כלי, יד של כלי. וכי היד של הכלי יכולה לעשות משהו? אלא שזוהי מילה מושאלת. לכאורה העצמיות של המילה הזו היא היד של האדם, אבל בעצם גם זה לא מדויק. גם בשמות, אנו קוראים לאדם בשם "אברהם". מדוע? לקחנו את זה מסביו וסביו מסביו, וכך עד לאברהם אבינו. כך אנו קוראים לאדם על שם אבותיו, ששמם השתלשל מטה מטה. גם כשאנו קוראים ליד של אדם "יד", זוהי מילה מושאלת ליד העליונה. וכן העין המשמשת אותנו לראות ולהשיג, לתפוס דברים. אנו משתמשים במילה זו גם באופן מופשט כמו "עיני העדה", מלשון השגת דברים. אך יש עיניים עוד יותר עליונות, עיני ה'. אין הכוונה לעיניים כמו שלנו, אלא לכך שרבונו של עולם משיג הכל, רואה הכל. כלומר שורשה של המילה "עין" הוא בעין העליונה. "ונראהו עין בעין בשובו אל נוהו" - נסתכל בעינינו כביכול כמו שרבונו של עולם מסתכל.

נמצא שלמילים שאנו משתמשים בהם יש בעצם תוכן פשוט מושאל למציאות המגושמת בעולם הזה, אך שורשן באמת הוא למעלה למעלה בקודש. זו עניינה של לשון הקודש, שלכל מילה בה יש משמעות פנימית ופנימית שבפנימית. על כן חכמי הסוד הרבה פעמים מתבוננים במלים מעבר לפשטן, כמו המשמעות המספרית (גימטריא) ומשמעות כל אות ואות במילואה, כלומר איך שהיא נקראת, ומילויה דמילויה - למשל האות יו"ד מורכבת מיו"ד וא"ו ודל"ת. כך לכל אות ישנן משמעויות פנימיות ופנים-פנימיות וכן לכל מילה ומילה. זוהי לשון אלוקית המשתלשלת ומשתלשלת עד שהיא מופיעה בצורה מושאלת גם בעולם שלנו. זה משום שרבונו של עולם בנה את העולמות מעין מה שלמעלה. העולמות התחתונים דומים לעולמות העליונים. הנביא יחזקאל רואה במעשה מרכבה דמות ארבע חיות שמראיהן דומה לדמות אדם. אנחנו לא יכולים להבין את זה, אבל כביכול יש משהו למעלה שדומה בדמותו לאדם. "בצלם אלקים ברא את האדם". ישנה הופעה גדולה עליונה שהאדם הוא דוגמא לה. זאת אומרת שלכל איבר ואיבר שבאדם יש מקור עליון, ובכל מצוה שהוא עושה באיבר מסוים הוא לא מתקן רק את אותו איבר שלו אלא את השורש הפנימי של אותו איבר, מפני שהעולמות קשורים זה בזה ומושפעים ממעשה האדם, וכל תנועה שאדם עושה - השפעתה מתרוממת למעלה למעלה. כל מילה שאדם אומר בלשון הקודש הוא מנענע בזה כוחות עליונים. כשאדם מתפלל בכוונה, כל מילה עולה למעלה ממדרגה למדרגה עד שנעשית עטרה לרבונו של עולם. זהו עניינה של לשון הקודש. בפרשתנו אנו מוצאים שיש עניין לא רק לדבר בלשון הקודש, אלא גם לכתוב - "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת".

לימוד התורה בשירה
"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל". יש ללמוד את התורה בשירה. צריך לא רק להבין את התורה בצד העיוני השכלי היבש הקר, אלא שהתורה תהיה שיר. אין הכוונה שיש להוריד אותה לרמה של שיר, אלא להשלים אותה. עם כל ההבנה וההשגה צריך גם להתדבק ולשמוח בלימוד התורה. צריך להתרגל בלימוד הגמרא. לדאבוננו, בישיבות התיכוניות, יש מקומות שלימוד הגמרא לא נחשב למקצוע האהוב ביותר, בלשון עדינה, עד כדי כך שבמכינות בתקופה הראשונה לא מלמדים גמרא. יש "ריאקציה". זהו באמת דבר משונה. לימוד הגמרא הוא אחד התענוגים הגדולים ביותר. מספרים על רב אחד שהלך ברחוב וראה גור שמן, אז הוא שאל: "מאיזה תוספות הוא השמין?... מילא אנחנו רואים תוספות, מתענגים עליו ומשמינים, אבל מה איתו?...". בירור התורה, בירור הסוגיא, צריך להיות חי ומהנה. ולא מדובר רק בתורה שבכתב אלא אף בתורה שבעל פה - "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" - זה תורה שבעל פה, זה התלמוד. צריך שללימוד יהיה טעם מיוחד, הנאה מיוחדת. אין לחשוב שאסור להנות מהלימוד משם שהוא צריך להיות לשם שמים, כיון ש"לשם שמים" זה ללמוד ולהנות. כפי שיש מצוה להתענג בשבת, יש גם מצוה להתענג על התורה, "פקודי ה' ישרים משמחי לב". אתה מתענג לא בשביל להתענג אלא משום שיש מצוה להתענג.

אמירת הסליחות
סיימנו את השבת האחרונה של השנה הזו. אנו עומדים שישה ימים לפני ראש השנה. הלילה כל ישראל יתאחדו לאמירת הסליחות. האמירה הזו צריכה להיות פנימית. יש להקדיש זמן לסליחות לא רק בשעת אמירתן אלא גם בהכנה אליהן, שהדברים יהיו אמיתיים ויצאו מן הלב, ויעלו מעלה מעלה משער לשער ויעוררו רחמי שמים. שתהיה לנו השנה הבאה עלינו לטובה שנת גאולה, שנת ישועה, שהקדוש ברוך הוא יגאל אותנו מצרותינו וישיבנו בתשובה שלמה לאהבה אותו וליראה אותו, ונזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il