בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שמחת תורה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

מסוכות לשמיני עצרת

שמיני עצרת שיאו של חודש תשרי. המלחמה בין הגויים לישראל בחג הסוכות. בשמיני עצרת מסתיימת בחירתם של ישראל. מדוע הגויים שונאים אותנו?. בראש השנה מתברר שישראל והעמים כמלך וצבור. מדוע יונה התנבא דווקא בסוכות? מה מוכיחה נטילת הלולב? הקשר בין הסוכה לארץ.

undefined

הרב דוד דב לבנון

שמיני עצרת תשס"א
10 דק' קריאה
שמיני עצרת שיאו של חודש תשרי
חג שמיני עצרת הוא שיאו של חג הסוכות. כך משמע מחז"ל שפירשו את המילה עצרת מלשון עצירה, שהקב"ה עצר אותנו לפניו, מרוב אהבתו אלינו, משל "לשר שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן ליפטר אמר בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד שקשה עלי פרידתכם" (רש"י), והרמב"ן (ויקרא כג,לו) הוסיף "עצרת היא" - "כי שם נעצר הכל... ותשלומין דראשון הוא, כי הוא אצילות הראשונים ואינו כאחדות שלהם", נראה שרצונו לומר, שבשמיני עצרת נקלט ונעצר כל התוכן הרוחני של החג, והוא "נאצל" מימי החג הראשונים.

רבי משה מקוברין היה אומר: כל עבודת חודש אלול, וראש השנה והתקיעות שבו, עשרת ימי תשובה ויום הכפורים, חג סוכות וכל המצוות שבו, תכליתן להגיע ליום שמיני עצרת, שנוכל לומר "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים". נמצא לפי דבריו, ששמיני עצרת הוא השיא של כל החגים שחודש תשרי משופע בהם.

וכך מצאנו גם בבית מדרשו של הגר"א, שפירש הפסוק " עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון ", עוז - זה ראש השנה ויום הכיפורים, הדר - זה חג סוכות, שבו לוקחים פרי עץ הדר, ותשחק ליום אחרון - זה שמיני עצרת, אחרון של חג, שיש בו שמחה יתרה. משמע מדבריו שיום שמיני עצרת הוא תכליתו של כל החודש, והשמחה בו היא כעין השמחה שתהיה לעתיד לבא, והוא השחוק שיהיה ביום אחרון.
מהו יחודו של חג שמיני עצרת? נראה שכדי לעמוד על כך, יש לעיין בכל מהות העבודה הרוחנית שבחודש תשרי, שהרי שמיני עצרת הוא תוצאה של כל ההשפעות הרוחניות שבו. נראה לבאר פן אחד של משמעות היום, כיום שבו נבחרו ישראל מכל העמים להיות עם ה'.

המלחמה בין הגויים לישראל בחג הסוכות
אנו מוצאים שחג הסוכות הוא חג שבו יש מאבק בין הגויים לישראל, והסוכה היא מקום הגנתם, ובזכותה הם נצלים ממלחמותיהם, ואף מנצחים אותם.

מובא בטור אורח חיים סימן תצ בשם רב האי גאון , שמלחמת גוג ומגוג תהיה בחג הסוכות, ולכן קוראים בסוכות הפטרה על כל העמים שיבאו למלחמה על ירושלים:
"והכי אמר רב האי שמעתי מפי חכמים כי תחיית המתים עתידה להיות בניסן, ונצחת גוג ומגוג בתשרי, ומשום הכי בניסן מפטירין העצמות היבשות, ובתשרי ביום בא גוג".

(גוג ומגוג בגמטריא 70, וזהו הרמז לכל העמים שיבואו למלחמה על ירושלים).

וכן פסוקי תהילים מלמדים על כך שהסוכה מגינה על ישראל מפני מלחמות העמים:
כך בתהילים פרק עו (פסוקים ב-ד):
"נודע ביהודה אלוקים בישראל גדול שמו. ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון. שמה שבר רשפי קשת מגן וחרב ומלחמה סלה".

ורש"י שם מפרש, שהכוונה למפלת סנחריב, שלפי חז"ל משול לגוג ומגוג, שבקש הקב"ה לעשות את חזקיהו משיח, ואת סנחריב גוג ומגוג.
וכן בתהילים פרק לא (פסוק כא):
"תסתירם בסתר פניך מרכסי איש תצפנם בסכה מריב לשנות".

רומז למלחמה רוחנית על זכותנו על ירושלים וזהו "מריב לשנות".

וכן בתהילים פרק כז (פסוקים א-ד):
"לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד. בקרוב עלי מרעים לאכל את בשרי צרי ואיבי לי המה כשלו ונפלו. אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. כי יצפנני בסכה ביום רעה יסתרני בסתר אהלו בצור ירוממני".


המלחמה היא על בחירתם של ישראל
המלחמה התוארת בנביא, ובכל הפסוקים הנ"ל, שתהיה בחג הסוכות, והשמירה שתהיה לנו בסוכה, שורשה במלחמה הערכית הרוחנית, על בחירת ישראל. כמו שמצאנו בגמרא שלעתיד לבא יבואו כל העמים לטול את שכרם וזה יהיה בחג הסוכות, והקב"ה יבחן אותם במצוות סוכה, ובה תתברר בחירת ישראל. וזה לשון הגמרא (עבודה זרה דף ב):
"דרש ר' חנינא בר פפא, ואיתימא ר' שמלאי: לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה [ומניחו] בחיקו, ואומר: למי שעסק בה יבא ויטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא, שנאמר: (ישעיהו מג) כל הגוים נקבצו יחדיו...", אלא, שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. ואמאי קרי ליה מצוה קלה? משום דלית ביה חסרון כיס. מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא, שנאמר: (תהילים ב) "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו". מקדיר, והא אמרת: אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו! משום דישראל נמי זימנין דמשכא להו תקופת תמוז עד חגא והוי להו צערא. והאמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה! נהי דפטור, בעוטי מי מבעטי. מיד, הקב"ה יושב ומשחק עליהן, שנאמר: (תהילים ב) יושב בשמים ישחק...".


משמע, שבחג סוכות אנו מתמודדים עם העמים על הבחירה וקבלת השכר, והסוכה היא המבחן שלנו שבו אנו מנצחים אותם, ע"י שאנו מקבלים עול מלכותו באהבה, וכל רצוננו לשבת בצילא דמהימנותא, לעומת העמים שמוכנים לשבת בסוכה רק כדי לקבל שכר, אבל כשהם לא נהנים בסוכה הם מבעטים ויוצאים, ולכן הקב"ה בוחר בנו מכל העמים וממליך אותנו.

וכך מובא בזהר - רעיא מהימנא: שאומרים לפני התקיעות מתואר הדין שנעשה בראש השנה, והוא במאבק שבין עשו ליעקב, עשו הוא המקטרג ומחפש את חובות העולם ובפרט חובותיו של יעקב, ואלו המטעמים שמביא ליצחק אביו, ומשתבח במעשי ידיו, "והידיים ידי עשו", נראה שבא לומר שכל רצונו בבכורה הוא כדי להתנשא על העולם, ולומר שהוא ראוי יותר מהם, וזהו כמו שנאמר "חסד לאומים חטאת". ולעומתו יעקב מעורר רחמים בקולו "הקול קול יעקב", בקול שופר בתפילה ובתחנונים, נראה מכאן שיעקב אינו מחפש גדולה לעצמו אלא לכפר על העולם. ולכן דרכו גורמת לשמחה לאביו ונותן לו את הברכות. ומבואר שם, שהדין מתאפשר בגלל שהלבנה מכוסה בו, וכפי שנאמר "בכסה ליום חגנו", נראה שהרעיון כאן הוא בשורש בחירת ישראל, שיש שתי בחינות בבחירת ישראל, מצד סגולתם ומצד מעשיהם, מצד סגולתם ההבדל הוא מהותי ותהומי, לפי הכוזרי ישראל הם מדרגה בפני עצמה למעלה מכלל האנושות, וכמו שיש חלוק בין צומח לחי כך יש הבדל בין "מדבר" לישראל, ויותר מכך האריכו המקובלים במעלת נשמת ישראל שהיא חלק אלוק ממעל ממש, בחינת "יעקב חבל נחלתו", ואין לגויים חלק בכך (כמבואר בספר התניא), ומצד מעשיהם הטובים, הם נבחנים בכל דור, ועל זה מקטרגים אומות העולם, ומערערים על בחירת ישראל.

בספר בית ישי להגאון ר' שלמה פישר שליט"א מובא ששתי הבחירות הנ"ל באות לידי ביטוי כל אחת בשני מרכזי השנה, בניסן ובתשרי. בחדש ניסן מתגלית סגולתם של ישראל, ובזכותה הם נגאלו ממצרים למרות ש"את ערום ועריה" מן המצוות, החודש הזה הוא בסימן "החודש הזה לכם ראש חודשים", בסימן הלבנה שישראל נמשלו אליה. אבל בחודש תשרי הקב"ה מכסה את אותה סגולה הרמוזה בירח שישראל נמשלו לו, כדי שיעמדו בדין אחד עם אומות העולם וינצחו אותם. והנה בראש השנה נידון העולם כולו, "וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון", ובו מתחילה שנת חמה, שלה נמשלו אומות העולם, והם מונים לחמה מתשרי, ונקרא ירח האיתנים ע"ש אברהם "האיתן" שהיה אב לכל הגרים, ולכן בו נבחנים המעשים של ישראל לעומת אומות העולם, שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ובכך יש השוואה בין ישראל לעמים. וישראל ממליכים עליהם את הקב"ה בראש השנה, וחוזרים בתשובה ביראה ובאהבה, וכך זוכים בדין.

בשמיני עצרת מסתיימת בחירתם של ישראל
ומעתה נראה לומר שכל המהלך הזה של הדין נגמר בשמיני עצרת, ובו מסתיימת בחירת ישראל, כך יש ללמוד מהגמרא (סוכה דף נה עמוד ב) "אמר רבי (אליעזר)(מסורת הש"ס: [אלעזר])הני שבעים פרים כנגד מי - כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה - כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך". משמע שבחג סוכות אנו משתתפים ביחד עם כל העמים בעבודת האלקים, ורק בשמיני עצרת אנו נפרדים מהם ומתיחדים לבדנו עמו, באהבתו שאוהב אותנו.

וכך מובא בילקוט שמעוני תורה פרשת פינחס:
"אמר רבי אלכסנדרי משל למלך שבאת לו שמחה כל שבעת ימי המשתה היה בנו של מלך טורח עם האורחים, וכיון שיצאו שבעת ימי המשתה אמר המלך לבנו יודע אני שכל שבעת ימי המשתה היית טורח עם האורחים עכשיו אני ואתה נשמח יום אחד ואיני מטריח עליך הרבה אלא טול תרנגול אחד וליטרא אחת של בשר".

משמע שתכלית השמחה בחג מתמצת בשמיני עצרת שבו אנו מתיחדים לשמוח עם הקב"ה "עכשיו אני ואתה נשמח יום אחד".

מדוע הגויים שונאים אותנו?
אולם בהמשך המדרש אנו רואים שזה גורם לשאר העמים לשנוא אותנו:
"כך כל שבעת ימי החג ישראל עסוקים בקרבנותיהן של אומות העולם, דאמר ר' פינחס: כל אותן שבעים פרים שהיו ישראל מקריבין בחג כנגד שבעים אומות שלא יצדה העולם מהן. מה טעם תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה בטוחים אנו בתפלה, וכיון שיצאו שבעת ימי החג אמר הקב"ה לישראל עכשיו אני ואתם נשמח יחד ואיני מטריח עליכם הרבה אלא פר אחד ואיל אחד".


מכאן משמע שישראל נבחרו מכל העמים להיות ממלכת כהנים להתפלל עליהם, אולם אומות העולם אינם מקבלים זאת, ולמרות כל הטובה שאנו גורמים להם הם שונאים אותנו, " תחת אהבתי ישטנוני", נראה שזה מפני שהם רואים בכך גדולה לישראל, ומקנאים באותה הגדולה, אבל הם אינם יודעים שאנו איננו רוצים להתגדל עליהם, אלא כל רצוננו להטיב עמם, "לתקן עולם במלכות שדי". וכמו שסיימה הגמרא דלעיל (סוכה נה): "אמר רבי יוחנן: אוי להם לגויים שאבדו ואין יודעין מה שאבדו, בזמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר עליהן, ועכשיו מי מכפר עליהן?". ונראה שזוהי גם כוונת המדרש כאן: "וכיון ששמעו ישראל כך, התחילו מקלסין להקב"ה ואומרים: זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, אמר רבי אבין אין אנו יודעין במה לשמוח אם ביום אם בהקב"ה, בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך, בך בתורתך, בך בישועתך, אמר רבי יצחק בך בעשרים ושתים אותיות שכתבת לנו בתורתך ב' תרי ך' עשרים".

שאיני יודע במה ישראל שמחים ביום או בקב"ה, ביום - היינו בגדולה שנטלו ישראל, או בקב"ה, היינו ביכולת להפיץ מלכות שדי, קא משמע לן, שהשמחה היא בקב"ה.

נראה לומר שבגלל כוונותיהם הטהורות של ישראל להנהיג את העולם על מנת לקרבו לאמונת האמת בקב"ה, לכן הם זכו בכך, ובזכות זה הם נצלים מן הדין.

בראש השנה מתברר שישראל והעמים כמלך וצבור
וכך נראה להסביר את הגמרא ראש השנה דף טז עמוד א:
"ואמר רב חסדא: מלך וצבור - מלך נכנס תחלה לדין, שנאמר לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל. מאי טעמא? איבעית אימא: לאו אורח ארעא למיתב מלכא אבראי. ואיבעית אימא: מקמי דליפוש חרון אף".


לכאורה אסור להקדים בדין גדול לקטן שנאמר "כקטן כגדול תשמעון", אלא שמלך ממונה על צורכי הצבור, ודינו כדין הצבור, שהם תלויים בו, ולכן בדין שיהיה דינו קודם להם. כך ישראל מרגישים עצמם אחראים לכל העולם, ולכן בדין שידונו תחילה, וזה גופא זכותם ביום הדין שנדונים ברחמים, לפני שמתרבה חרון אף. וכך מתברר שישראל והעמים כמלך וצבור.
ישראל אינם שואפים לשלוט בעמים, אלא "לתקן עולם במלכות שדי", וכך מובא ברמב"ם הלכות מלכים פרק יב הלכה ד "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה".

מדוע התנבא יונה בן אמיתי דוקא בחג הסוכות?
לפי זה יובן העיתוי שבו התנבא יונה הנביא, כפי שמובא בתוספות (מסכת סוכה דף נ):
"בירושלמי מפרש שמשם שואבים רוח הקודש שהשכינה שורה מתוך שמחה דכתיב ויהי כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה' ומייתי עובדא דיונה בן אמיתי שהיה מעולי רגלים ובשמחת בית השואבה שרתה עליו שכינה".

קרבן העדה: שם התנבא על נינוה. היינו שסוכות הוא חג שבו אנו מתייחסים לאומות העולם, לכוונם בדרך האמת, ולכן בסוכות התנבא יונה בנבואה לאומות העולם.

ומצד שני, זו גופא הסיבה שיונה לא רצה להתנבא, מפני שבסוכות מתברר מעלתם של ישראל, ויונה חשש שתפגע מעלתם אם יוכיח את אנשי נינוה והם יחזרו בתשובה. מובא בילקוט שמעוני על ספר ירמיהו:
"אליהו תבע כבוד האב ולא כבוד הבן שנאמר קנא קנאתי לה' צבאות כי עברו ישראל את בריתך, מה כתיב שם ויאמר ה' שוב לדרכך דמשק ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך שאין תלמוד לומר תחתיך אלא שאי אפשי בנבואתך. יונה תבע כבוד הבן ולא כבוד האב מה נאמר בו ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר, שנית נדבר עמו שלישית לא נדבר עמו". היינו, שיונה תבע כבוד הבן - ישראל, אפילו על חשבון כבודו של האב - הקב"ה".


נטילת הלולב מוכיחה את ניצחונם של ישראל על אומות העולם
וכן מצאנו במצוות ארבעת המינים, שהם מוכיחים את נצחון ישראל על העמים. מובא בילקוט שמעוני על פרשת אמור
"דבר אחר, שובע שמחות את פניך אלו שבע מצות שבחג ארבע מינין שבלולב וסוכה ושמחה וחגיגה, אם שמחה למה חגיגה ואם חגיגה למה שמחה. אמר רבי אבין משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין הידין נצוחיא אלא מאן דנסיב ביין בידיה אנן ידעין דהוא נצח, כך לפי שישראל ושרי אומות העולם נכנסים (ומקטרגין) [לדין] לפני הקב"ה בראש השנה לית אנן ידעין מאן אינון נצוחיא אלא ממה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן בידיהן ואתרוגיהן בידיהן אנן יודעין דישראל אינון נצוחיא".


ולכאורה אינו מובן מה ההוכחה מזה שנוטלים ד' מינים שניצחו במלחמה עם שאר העמים? אלא נראה שהדבר מבואר מטעמי הנענועים. מובא בגמרא (סוכה לז)
"אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא - למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד - למי שהשמים והארץ שלו. במערבא מתנו הכי, אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא - כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד - כדי לעצור טללים רעים".

נראה ששני הטעמים חדא הוא, כיון שאנו ממליכים את הקב"ה על כל העולם, ממילא אין מקום לרוחות רעות לחול ולהשפיע עלינו, וזה גופא הנצחון שלנו בדין, שאנו ממליכים את הקב"ה וממילא הקב"ה ממליך אותנו, כפי שנאמר (דברים פרק כו, פסוקים יז-יח):
"את ה' האמרת היום להיות לך לאלקים וללכת בדרכיו ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמע בקולו. וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו".


הקשר בין סוכה לארץ ישראל
והנה מצוות סוכה היא מצוה מיוחדת שקשורה לארץ ישראל, כפי שדייק הגר"א מן הפסוק "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון". ואמר - שיש שתי מצוות שאדם יכול להכנס בהם בכל גופו, זו מצוות סוכה ומצות ארץ ישראל. וכמו שבסוכה אנו יושבים בצילא דמהימנותא, כך גם בארץ ישראל אנו נמצאים תחת השגחה גלויה של הקב"ה, "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה...". ולכן הבחירה בישראל קשורה עם מצות הסוכה ועם מצות ארץ ישראל, הם נקראים על שמו "אלוקי ישראל", והארץ קרואה על שמו "אלוקי הארץ יקרא". ונאמר "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", היינו שרק בארץ הם נקראים גוי אחד.

חדריו של הקב"ה - בסוכה בארץ ישראל ובתורה
"הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך", הספרים הקדושים דרשו את הפסוק הזה על חג הסוכות, שבו אנו באים בחדריו של הקב"ה, ובמיוחד על שמיני עצרת שבו אנו עם הקב"ה בייחוד גמור. ובמו כן אפשר לומר זאת על ארץ ישראל שהיא פלטרין של מלך, ואין הנבואה שורה אלא בה, ואין תורה אלא כתורת ארץ ישראל. וכן אפשר לומר זאת על התורה שהיא חדריו הפנימיים של הקב"ה, על ידה אנו עומדים על מסטורין של מלך ופנימיות רצונו. ועל ידי צרוף של שלושת הדברים הנ"ל ביחד, אנו באים בבתי גוואי של הקב"ה, וזה מתקיים ביום שמיני עצרת שהוא יום שמחת תורה, וכאשר אנו זוכים לקיים את החג הזה בארץ ישראל, מתאחדים שלושת הכניסות לחדריו של הקב"ה, ולכן נגילה ונשמחה בך.

והנה נתקיים בנו האמור בנביא שיבואו כל העמים למלחמה על ירושלים בחג הסוכות, ואנו עתה בשנה השביעית שעליה אמרו בגמרא (מגילה דף יז עמוד ב):
"ומה ראו לומר גאולה בשביעית? - אמר רבא: מתוך שעתידין ליגאל בשביעית, לפיכך קבעוה בשביעית, והאמר מר: בששית - קולות, בשביעית - מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא. - מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא".


מי יתן ונזכה לגאולה השלימה, ולשמוע קול מבשר מבשר ואומר, תנה ישועות לעם עולם, לדוד ולזרעו עד עולם.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il