בפרק זה ליקטנו מדברי גדולי הדורות, ראשונים ואחרונים. עיקר הליקוט הוא מדברי המדגישים את היכולת לחלוק ושלא לישא פנים בהוראה. מאידך, יש שהדגישו ברמה ה"טכנית" את מוגבלותינו. הבאנו גם מדבריהם.
מהאמור עולה שהתביעה מהאדם היא שיפעל לאור השכל, כפי שנתן לו ה' חלקו בעולמו.
אך באמת שבהכרעת האדם שותף גם כח שמעל לשכל, והוא כשרון וקול פנימי בזיהוי רצון ה' – ע"ד שאמרו: "לבי ולבך ידע" (ע"ז נה ע"ב).
לעיל ראינו שהרב מגלה את דבר ה', וכעקרון אין הוא יוצר אותה. כעת נראה שלא זו בלבד שאין הוא יוצר אותו, אלא גם איננו יכול לקחת בעלות עליה, להכריח את חבריו לקבל את דעתו מחמת גודל צדקותו וכדומה.
ראינו שכוחו של החכם הוא לגלות את ההלכה בלבד. דהיינו שמצוות ה' הינן דבר אובייקטיבי, שאנו באים ומגלים אותה, ואיננו יכולים להחליט מכח נשמתנו מה תהיה המצוה.
נרחיב בזה מעט.
אחר שראינו (במאמר הקודם) את מעלתו את הרב כמשפיע רוחני וגשמי על דורו בכלל ועל תלמידיו בפרט, ואחר שראינו את היחס הראוי להיות לתלמיד כלפי רבו – כעת עלינו לעיין בכוחו של הרב בפסיקת ההלכה.
בבואינו לברר את דרך פסיקת ודרכי הלימוד בתורה, ובכלל זה את יחס התלמיד לפסקי רבו, יש לנו להקדים ולעיין בעוצם השפעת הרב בתלמידו. כפי שנראה יחסי רב ותלמיד, חורגים הרבה מעבר למסירת נתונים בעלמא.