הרמב"ן הראה שתיאור שיבת גלות ירושלים אשר בספרד ובצרפת שבחזון עובדיה וניצחון בית יוסף על בית עשיו ששם – נאמרו בהכרח על הגאולה האחרונה, וכן שמוכרח להבין את נבואת זכריה (פי"ד) שעמד בבית שני ונתנבא על העתיד - על הגאולה האחרונה, ושעליה נאמרה, וכפי שהבינוה רבותינו וכל המפרשים. עם השלמת השער הראשון - סקרנו וסיכמנו את תוכנו.
השלמנו את העניין הנ"ל בו הרמב"ן הראה בבירור מספר עזרא ומספר דברי הימים שהעולים לגאולת הבית השני היו מלכות יהודה ובנימין בלבד ולא מלכות עשרת השבטים (ושרק מעטים משבטי מנשה ואפרים שגרו עימהם נספחו אליהם).
הרמב"ן הוכיח מהכתובים שלא עלו בבית שני אלא שבטים יהודה ובנימין ומלכותם שגלתה ע"י נבוכדנצר לבבל, ואחר נפנה לבאר את דברי חכמים שכתבו שאף מעשרת השבטים עלו עימם. בהקשר זה ביארנו את יחס הרמב"ן לדברי חז"ל בכלל ולדברי הברייתא ד'סדר עולם' בכלל – המקבלת את כל דבריהם והולכת אחריהם לגמרי, (וכגישתו של המהר"ל מפראג במחלוקתו עם ר' עזריה מן האדומים), והוספנו שאף אנו נעסוק בלימוד בדברי הרמב"ן וחז"ל בלבד בעניין חישוב השנים, ולא נתייחס לסברות החוקרים בנושא.
הרמב"ן הראה שנבואות רבות ביחזקאל מדברות בהכרח על הגאולה האחרונה. כגון נבואותיו על שיבת שומרון ואיחוד ממלכות עשרת השבטים ויהודה, בניין הבית השלישי ותיאורו המפורט, וחלוקת הארץ לי"ב השבטים – שכל אלו דברים ברורים שאינם לא על חזקיהו ולא על גאולת בית שני (בהם דברים אלו לא היו), אלא שבהכרח הם דברים עתידיים לגאולתנו האחרונה, שתושלם מהרה בע"ה.
הרמב"ן חילק את ספר ישעיה לשלושה חלקים לפי החלוקה המקובלת אצל המפרשים: א) נבואות על גדולת חזקיהו ומפלת סנחריב (ותיאור התרחשות הדבר בפועל), ב) נבואות על גלות בבל ועל הגאולה ממנה לזמן הבית השני (בהם נזכרים אשור ובבל לרוב), ג) נבואות על הגאולה האחרונה (מהם אשור ובבל נעדרים לגמרי, ומכל האומות רק מפלת אדום העתידה נזכרה בהם). אחר, אחר השלמת הראיות לגאולה האחרונה מדברי ישעיה – הוסיף הרמב"ן והראה נבואה בדברי ירמיה שמוכרחת להתפרש אף היא כהבטחה לגאולה האחרונה.
מאחר והיו שרצו לפרש את כל נבואות הנביאים על מאורעות העבר כגון מלכות חזקיה וגאולת בית שני – הוצרך הרמב"ן להוכיח ולהראות לכל את הנבואות שהכרחי לפרשן כנבואות על הגאולה האחרונה שטרם התרחשו, ולאמץ ולחזק בזה את יעפי הגלות ולעודדם כנגד טענות אלו בדבר הגאולה ובודאותה. את הראיות הראשונות שלמדנו הביא הרמב"ן מסוף ספר ישעיה.
הרמזים לגלות בבל ולגלות האחרונה ולגאולות מהם בתורה
ספר הגאולה, שער ראשון, ראיות מהתורה ד
הרמב"ן עיין בתוכחות שבברית הראשונה שבפרשת בחוקותי ובדברי הברית השנייה שב'כי תבוא', והביא כמה דיוקים וראיות שהראשונה מתארת את גלות בבל ואת הגאולה ממנה והשנייה מתארת את חורבן בית שני והגלות שאחריו ומבטיחה לבסוף על הגאולה האחרונה ועל התיקון השלם שיהיה בה. בדברים אלו מסיים הרמב"ן את ראיותיו לגאולה האחרונה מן התורה, ועובר להביא לה ראיות מוכרחות מדברי הנביאים, אותם נלמד בע"ה בפעמים הבאות.
הרמב"ן הוסיף ללמוד על הגאולה האחרונה מנבואתו הרביעית של בלעם, ולשם כך ביאר בקצרה גם את שאר שלושת נבואותיו, ולימד אף על תוקפה הסמכותי של נבואת בלעם שנכללה בתורת משה.
למדנו שלוש ראיות שהביא הרמב"ן לגאולה השלמה מן התורה. מפרשת התשובה (דברים ל, א-י: "והיה כי יבואו עליך הדברים האלה..."), מפרשת ערי המקלט העתידיות (דברים יט, ח: "ואם ירחיב ה' את גבולך...") ומשירת האזינו.