רבנו חננאל הרי"ף והרמב"ם דייקו מלשון הסוגיה בבבא קמא יג, ב (והסוגיה בבא בתרא נד, ב), שהפקר מהווה הסתלקות ולא הקנאה. לפיכך, למרות שהמפקיר את שורו פטור מלשלם את מה שהוא הזיק - יש אפשרות לחייבו.
תוס' הקשו שבסוגיה בב"ק דף ס"ו קיימא לן כרבה שיאוש קונה, ואלו בסוגיה בב"ק דף ס"ח משמע שהלכה כר' יוחנן שיאוש אינו קונה. הרמב"ם הכריע שר' יוחנן סבור שיאוש קונה אך לא לגמרי. סיוע להבנת הרמב"ם יש בדברי ר' יוחנן בפרק לולב הגזול.
הרי"ף משמיט משנה המחייבת בנזקי גץ שיצא מתחת הפטיש. וכמו כן הוא משמיט את הסוגיות שמשייכות כוח טבע אל האדם ב"כוח ראשון". הרי"ף סבור שרבי וחכמים נחלקו בשאלה עד מתי אנרגיה שהועברה משויכת אל מי שייצר אותה, והוא פוסק כחכמים.
הרי"ף הוצרך לבאר, שהפטור בשן ורגל ברשות הרבים אינו גזרת הכתוב בלא טעם, אלא הוא מטעם "אורחיה" (- פשיעת הניזק), כדי לבאר מדוע לשיטתו - צרורות שהוא תולדת האב התם (חצי נזק) - פטור ברשות הרבים.
לרבא לא היה ברור שיש הלכה מיוחדת בצרורות, ולכן הוא התלבט בכמה בעיות. לרב פפא ברור שיש הלכה מיוחדת שהתשלום הוא ממון. ולכן נפשטו כל בעיות רבא. כמו כן אם הבהמה תזיק בצרורות באופן וודאי תשלם נזק שלם.
חלק מהסוגיות סברו שצרורות הן תולדת האב ה"תם" (קרן) והתחדשה הלכה שהתשלום שבצרורות הוא ממון. וחלק מהסוגיות סברו שצרורות הן תולדת רגל והתחדשה הלכה שהתשלום הוא רק חצי. ומיושבת בכך גם קושית הראי"ה באגרת ק"ג.
הרא"ש הקשה מדוע הרי"ף כתב שהלכתא גמירי לממונא. לרא"ש היתה גירסה אחרת ברש"י. מפרוש רש"י במקומות השונים עולה, שפעמים נקט שהילכתא גמירי לממונא, ופעמים נקט שהילכתא גמירי לחצי. הרי"ף הקדים וביאר את השיטה שצרורות הן תולדת קרן ולכן הילכתא לממונא.