בעולם המערבי הרחמנות מתחברת אוטומטית עם ותרנות, ולכן אנשים ממהרים מדי לסלוח לעצמם או לחילופין נופלים לייאוש. ביהדות אנחנו סולחים לעצמנו לא כוותרנות, אלא מפני שאנחנו עושים ככל יכולתנו.
איך יכול להיות שיהודי שונא יהודי , מצוה יותר באויב מבאוהב , השונא האמור בתורה , רגשי השנאה צריכים להיות מדויקים ,קשה למצוא אדם שמותר לו לשנוא , שנאה מצד הרע ואהבה מצד הטוב , להפוך משפט לרחמים , מי ערב לנו שאנו טובים מזולתנו , לכבד ולאהוב , חינוך מתוך עין טובה ומחשבה טובה , מומר בימינו , מעלין ולא מורידין , לא להרבות שנאה ותחרות.
"כל מי ששומע קללתו ושותק נקרא חסיד" -
"ששומע חרפתו ובידו לנקום נקם, ומעביר על מידותיו'"
"שם חסיד מורה שצריך לסבול בושת כדי לקיים התורה, ולא ישגיח בלצים
כי החסידים האמיתיים הם נעלבים ואינם עולבים"
הגאה עסוק בעצמו, במעמדו, בכבודו, בתפיסת מקומו. כולו עסוק בשמירת התדמית האישית שלו, בעשיית רושם, ברכישת כבוד. על כל דבר הוא מביט במבט אישי תועלתי, הוא אינו מסוגל לחשוב לגופו של עניין. ממידת הגאווה צריך להתרחק עד הקצה האחרון.
בימי ספירת העומר התעלו בני ישראל ממדרגת בהמה למדרגת אדם על ידי שעבדו על מידותיהם, והגיעו למצב שחנו סביב הר סיני כאיש אחד בלב אחד. נראה שבגלל שימים אלו הם ימים שעניינם הוא תיקון המידות, לכן נענשו תלמידי רבי עקיבא שפגמו במידותיהם ולא נהגו כבוד זה בזה דווקא בימים אלו.
מידה זו הינה תוצאת הפינוק הניתן לילדים בגיל קטן; אדם אנוכי דומה לבהמה אשר כל מעיינה נתון בעצמה; אחד התפקידים החשובים של האדם זה לעזור לרעהו; הסיפוק הנפשי הנגרם מהנתינה אינו קיים אצל האנוכי; מידה זו פוגעת באמונת הבורא וכדי להינצל על האדם לשקול בפלס את מעשיו.