אנציקלופדיה תלמודית:פיס

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרת הערך - גורל שהיה נערך בבית-המקדש*, לזכיית הכהנים בעבודות מסויימות.

שמו ומהותו

שמו

פייס הוא גורל*[1], שכן גורלך[2] תרגומו: פייסך[3], וכן פור[4] תרגומו: פייסא[5], ומפיס, פירושו מטיל גורלות[6]. בלשון חז"ל נתייחד השם פייס לארבע הפייסות שהיו במקדש על עבודת הכהנים[7]. הפייס נקרא בלשון זה, מפני שנעשה כדי שיתפייס דעתם בכך ולא תהא קנאה ביניהם[8], שענין הפייס כלשון: להתחנן[9], שתרגומו: לפייסא[10], שעל ידי הגורל מתפייסים ומתרצים זה לזה, לפי שהשוו המדות ואין קנאה ומחלוקת[11]. ויש מהראשונים שנראה מדבריו שפייס הוא חשבון[12], ונתייחד לארבע הפייסות, שכן בו היו מונים האצבעות ע"פ חשבון[13].

בטעם שנצרכו ארבע פייסות, ולא היה די בפייס אחד, עי' להלן: הפייסות[14].

מקורו

הפייס על תרומת-הדשן*, מפורש במשנה ובתלמוד שהוא תקנת חכמים[15]. על שאר הפייסות נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שכל ארבע הפייסות הן תקנת חכמים[16]. לדעה זו מה ששנינו בספרי: ועבדתם[17], שומע אני מעורבבים - שכל כהן שרוצה להקריב יבא ויקריב[18], בלא סדר ומשטר[19] - תלמוד לומר: עבֹדת מתנה אתן את כהֻנתכם[20], מה מתנה - מתן דמים על גבי המזבח שאי אפשר שיהיו זורקים זה וזה[21]. ויש מפרשים: אכילת מתנות כהונה, שהיא בגורל, ככתוב: חלק כחלק יאכלו[22] - בפייס, אף עבודה - שאר עבודה של מקדש[23] - בפייס[24], יש מהאחרונים מפרשים שהוא אסמכתא*[25]. ויש מפרשים שהדרשה היא דרשה גמורה[26], שמן התורה אסור שיהו מעורבבים, אלא זה עובד עבודה אחת וזה עבודה אחרת, וכדי שלא יבואו לידי מריבה, שכל אחד מבית אב[27] ירצה לבחור לעצמו העבודה יותר חביבה וכיוצא, תיקנו חכמים פייס[28]. ומה ששנינו: מה מתנה בפייס אף עבודה בפייס[29], היינו שמתנות כהונה אינן ניתנות בערבוביא[30], שנאמר: ונתן לכהן[31]. וכן על מה ששנינו במדרש: ועבדתם עבֹדת מתנה[32], מה מתנות כהונה - אכילת-קדשים*[33], כפי ששנינו: מטילים חלשים על הקדשים ביום-טוב*[34] - בפייס, אף עבודה בפייס[35], יכול יהוא מעורבין, שכל הרוצה לעבוד יעבוד, תלמוד לומר: עבֹדת מתנה[36], כתבו ראשונים שהטלת הגורלות על הקדשים ביו"ט היא תקנת חכמים[37] משום דרכי-שלום*[38] או כדי לחבב את המצוה[39]. ואף כאן יש מפרשים שמתנות כהונה, דהיינו שמתנות כהונה אינן ניתנות בערבוביא[40].

ב) ויש מהראשונים ואחרונים סוברים ששאר הפייסות מלבד הפייס הראשון הן מן התורה[41]. אם משום שמתרגמים את ועבדתם עבֹדת מתנה[42]: ותעבדו לפי גורל, כעבודה כן מאכל מתנה[43], וביארו אחרונים שהשירות הוא ע"פ הגורל, כמו המתנה[44], והדרשה בספרי היא דרשה גמורה[45]. או שהפייסות הן הלכה-למשה-מסיני*[46].

טעמו

לסוברים שהפייס הוא תקנת חכמים[47], תיקנו חכמים פייסות לכל העבודות, משום שמרובים הכהנים ויבואו למריבה[48], ותיקנו הפייסות כדי שיתפייס דעתם בכך ולא תהא קנאה ביניהם[49].

עריכתו

המקום הכשר לעריכת הפייס

הפייס אינו נעשה אלא בעזרה[50], שנאמר: בבית אלהים נהלך ברָגש[51], הרי שהפייס צריך להיות בבית אלהים[52]. ודרשו כאן שאין קוראים כך אלא לעזרת ישראל - שהוא מקום קדוש[53] - אע"פ שבעלמא כל בית-המקדש* נקרא כך[54], ודרכם היה לעשותה במקום מקודש[55].

לסוברים שבית-המוקד* היה כולו בחול[56], הפייס הראשון, שהיה נעשה בבית המוקד - לסוברים כן[57] - היה נעשה בחול[58].

אם הפייס כשר להיעשות בלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש, ע"ע לשכות[59]. אם הפייס כשר להיעשות בלשכות הפתוחות הן לקודש והן לחול, ומקום בנינן בקודש ובחול, ע"ע הנ"ל[60].

מקום עריכת הפייס

הפייס היה נעשה בלשכת הגזית[61], במזרחה[62], בחציה של קודש[63], שהפייסות למקום קדוש הם צריכים, ככתוב: בבית אלהים נהלך ברָגש[64]. ויש מהראשונים שהשמיטו דין זה[65], וביארו אחרונים שלדעתם אינו מעכב להיות דוקא במזרח לשכת הגזית, כיוון שאינה עבודה, וחדר שיש בו מקום מקודש, שייך לומר עליו: בבית אלהים, ודרכם היה לעשותה במזרח הלשכה, ששם היה מקום רחב יותר[66].

בטעם שהיו מפייסים בלשכת הגזית, ולא בעזרה - בשאר המקומות בעזרה, שהיא כולה כשרה לעריכת הפייס[67], והיא קדושה יותר - כתבו ראשונים משום שחציה בחול, ושם היה יושב - לסוברים כן[68] - זקן של בית-דין* המורה להם סדר הפייס[69]. ויש מפרשים הטעם שלא היו מפייסים בעזרה, מפני שאינו ראוי לעמוד בעזרה בלא מצנפת*, והממונה בא ונוטל המצנפת מראשו של אחד מהם[70] - ועומד בשעת הפייס בלא כיסוי ראש, לסוברים כן[71]. או שמוריד המצנפת מעל ראשו ומייד מחזיר, לסוברים כן[72], ובעזרה אסור לעמוד בגלוי-ראש* אפילו רגע אחד[73] - ויש מפרשים הטעם, משום שהיו עומדים כבכוכליאר[74], ואם היו מפייסים בעזרה היה אחוריהם כלפי בית המקדש[75].

יש מהראשונים סוברים שאין הדברים אמורים בפייס הראשון[76], שכן בו היה הפייס בבית המוקד[77], בחציה שבקודש[78], שצריכים בבית אלהים נהלך ברָגש[79]. וכן שנינו שלאחר הפייס נטל הזוכה את המפתח ופתח את הפשפש ונכנס מבית המוקד לעזרה[80]. ואע"פ ששאר פייסות היו בלשכת הגזית, פייס זה היה בבית המוקד, ששם הטעם לפי שהכהנים היו בעזרה וקרובים ללשכת הגזית[81], שבשאר הגורלות היו הכהנים עוסקים סביב למזבח במזרח העזרה, וקרובים לגזית שגם כן במזרח העזרה, מה שאין כן כאן היו הכל כנוסים בבית המוקד שבמערב עזרה, וטורח הדבר ללכת לגזית[82], אבל כאן שהם בבית המוקד ולא ירדו עדיין לעזרה - שהרי עדין לא נפתח שער העזרה[83] - ויש בבית המוקד מקום מקודש, מפיסים שם[84]. ועוד, שהיו עושים הפייס בלשכת הגזית, משום ששם היה יושב - לסוברים כן[85] - זקן של בית-דין* המורה להם סדר הפייס[86], ובפייס זה לא היה יושב זקן זה[87]. ויש מהראשונים סוברים שאף הפיס הראשון היה נעשה בלשכת הגזית[88].

על הממונה על הפייסות, שנחלקו ראשונים אם הוא הסגן* או ממונה אחר, ע"ע סגן.

ישיבת הזקן

על עריכת הפייס שנינו: פייס במזרחה של לשכת הגזית וזקן יושב במערבה[89], ונחלקו ראשונים: א) יש מפרשים שזקן היינו זקן של בית-דין* - מזקני הסנהדרין[90] היושבים בלשכת הגזית[91] - המורה להן סדר הפייס[92], וביארו אחרונים שהוא שופט על כל דבר שיארע בפייס[93]. ויש מהראשונים הסובר שהוא המחשב סך חשבון אחד, שאותו ימנו בפייס[94]. ב) ויש מהראשונים מפרשים שזקן הוא הממונה על הפייסות[95], וביארו אחרונים שלדעה זו היה יושב שם טרם שנאספו כולם, אבל משנתאספו כולם בא אל הכהנים להפיס[96]. ג) ויש מהאחרונים מפרשים בדעת ראשונים שכל הסנהדרין היו יושבים בשעת עריכת הפייס[97], שלהורות סדר הפייסות כבר היה שם הממונה[98], ואין לומר דהיינו הממונה, שבכל מקום קורא לו ממונה ולא זקן[99].

לסוברים שבפייס יושב זקן מבית הדין הגדול[100] - וכן לסוברים שכל הסנהדרין היו יושבים בשעת עריכת הפייס[101] - לא היו עושים כן בפייס הראשון, שהרי בתרומת-הדשן* פייסו בלילה, ועדיין לא היו הסנהדרין בגזית, שלא ישבו שם רק מעת שסמוך להקרבת תמיד השחר עד שהקריבו תמיד הערבים[102].

עמידת הכהנים

כיצד מפייסים - כל כהני בתי אבות של יום[103] - נכנסים ללשכת הגזית[104], ומקיפים ועומדים - במזרחה של הלשכה[105] - בכוכליאר[106]. ונחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש מפרשים שעמדו הכהנים בעיגול סביב סביב כמה פעמים[107], שלדעתם כוכליאר היינו תכשיט שמסבב הראש כולו[108], דבר עגול ומסובב כמו לול[109]. ב) ויש מפרשים שהיו עומדים הכהנים בעיגול[110], שלדעתם כוכליאר היינו בת נפש[111], תכשיט עגול של נשים[112] שתולים אותו הנשים כנגד ליבן[113], או שלדעתם הוא קשת גדול ותכשיט שיסבב הראש[114]. ג) ויש מהאחרונים המפרש שכוכליאר היינו כמין שלשלת[115]. ד) ויש מהאחרונים שנראה שמפרש שכוכליאר היינו שעומדים קשורים ותכופים וסמוכים יחד[116].

הטעם שהכהנים היו עומדים בצורה הזו, כדי שלא יחושו לומר שהחשבון היה נעשה לאוהבו או לקרובו[117]. ונחלקו אחרונים: יש מפרשים דהיינו שלא יזכה אוהבו של מי שהיה מחשב החשבון[118], ולכן היו עומדים ככוליאר, שאי אפשר לעמוד על סכום מניינם עד שיספרם אחת לאחת[119]. ויש מפרשים דהיינו לכבד אוהבו של הממונה שנטל המצנפת שיתחיל ממנו המנין, ולכן עמדו קשורים ותכופים וסמוכים יחד - לסוברים כן[120] - ולא הכיר למי יגביה המצנפת[121].

יש מהראשונים שכתבו שהכהנים היו עומדים בשורה[122] אחת או בעיגול, כדי שיהא להם סדר[123], ושהממונה היה מעמידם בשורה[124].

הפייס

לאחר שעמדו בכוכליאר[125], הממונה בא ונוטל מצנפתו של אחד מהם ויודעים שממנו פייס מתחיל[126], דהיינו מנין חשבון הפייס[127], ומגביהים המצנפת*[128] ואין אומרים ממי - יתחיל הפייס, מזה או מזה[129] - במקדש[130], שאם יאמר בשם מי מתחיל, יהיה נראה כבזיון לשאר כהנים[131]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שבא הממונה פתאום ליטול המצנפת מאחד מהם[132], ויפנה אל מי שירצה מהם ויורה עליו להיות מי שמתחיל ממנו המנין[133]. ויש סוברים שהכהנים הנמצאים שם מסכימים ממי יתחיל המספר[134].

מצנפת זו שנטלה הממונה, כתבו ראשונים שמייד מחזירה[135], לפי שגנאי הוא לעמוד בעזרה בגלוי-ראש*[136]. ויש מהאחרונים סוברים בדעת ראשונים שהיה עומד כך בלא מצנפת עד שפייסו[137].

המנין

הממונה מונה אצבעות הכהנים[138], לפי חשבון מסויים[139], כל מניין שיהיה[140] הרבה יותר משהיו שם הכהנים[141]. ויש מהראשונים שלא הזכירו שצריך להיות הרבה יותר משהיו שם הכהנים[142]. ויש מהאחרונים שכתב שהמנין צריך להיות יותר ממה שהיו הכהנים שם, אך כדי שלא ידעו למי יכלה המנין צריך שלא יוסיף כפל ממנין הכהנים, שאם כן נודע הוא מי שיכלה המנין בו[143]. והממונה אומר להם: הצביעו[144], כלומר: הוציאו אצבעותיכם[145], כל אחד יראה אצבעו[146] כדי למנותם[147], והממונה מקיף ומונה האצבעות, ואותו שכלה בו המנין זכה[148].

מי מחשב חשבון זה, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שהממונה מחשב החשבון[149]. ב) ויש סוברים שהגדול שבכהנים היה מחשב החשבון[150], והממונה לא היה יודע החשבון[151] ולא היה יודע היכן יסיים המנין, ולא יכל לרמות שכל מי שרוצה בו יתרום[152]. ב) ויש סוברים שהכהנים העומדים שם היו מסכימים על חשבון[153], והממונה לא היה יודע החשבון[154]. ג) ויש סוברים שהזקן שהיה יושב במערבה של הלשכה[155] - שאינו הממונה, לסוברים כן[156] - היה מחשב החשבון, אלא שהוא אינו יודע מהיכן יתחיל החשבון[157], והממונה לא היה יודע החשבון[158]. ד) ויש סוברים שזקן או כהן מחשב החשבון, ולא היה יודע מהיכן יתחיל החשבון[159].

הכרזת החשבון

לסוברים שהממונה היה מחשב החשבון[160], וכן לסוברים שהגדול שבכהנים היה מחשב החשבון[161], וכן לסוברים שהזקן היה מחשב החשבון[162], היה מודיע החשבון לאחר שנטל הממונה המצנפת מאחד מהם[163]. ונחלקו ראשונים אם היה לאחר שהוציאו האצבעות למניין[164]. או קודם לכן[165]. לסוברים שהכהנים היו כולם מסכימים על החשבון[166], היו מסכימים על מספר מסויים, ולאחר מכן היה הממונה נוטל המצנפת[167].

הוצאת האצבעות

מה מוציאים - הכהנים המצביעים - אחת או שתים[168], והן פתוחות, והשאר קמוצות, וכוללן הממונה לחשבון[169].

כיצד מונים האצבעות, נחלקו גאונים וראשונים:

א) לדעת הגאונים היו שני מניינים[170], אחד למנין, ואחד לפייס[171]. בתחילה מונים כדי לידע אם צריך פייס, כגון בתמיד שצריך י"ג[172] או יותר[173], ואע"פ שיש זמנים שמתכנסים ריבוי כהנים ויודעים שיש צורך בפייס, ויש זמנים שלא מזדמנים אלא מועטים, שצריך דבר לדעת אם יש צורך בפייס, נהגו למנות תדיר[174]. וכשמוציאים אצבעות לידע כמה מניינם, המוציא שתים אין מונין לו אלא אחת[175], ועל מניין זה שנינו: אחת מוציאים, שתיים אין מוציאים, ויחידים - חכמים[176], שנקראו יחידים[177], ונקראו חולים משום שרגילים בתענית תדיר ושמחלים עצמם על הציבור[178], שאין באים לידי ערמה[179] - מוציאים שתים ואין מונים להם אלא אחת[180], שאין המניין אלא להודיע כמה יחידים יש באותה סיעה[181]. ושנינו עוד על מניין זה: אין מוציאים לא שלוש ולא גודל, ואם הוציא שלוש מונים לו, הוציא אגודל אין מונים לו, והמוציא שלוש או גודל לוקה מן הממונה בפקיע[182], ואמרו בתלמוד: מה מונים לו, אחת[183]. ומקיפים, ונוטל מצנפתו של אחד מהן, ויודעים שממנו הפייס מתחיל, והיה אומר להם הוציאו כל אחד ואחד אצבעו כדי לעבור המנין על אצבעות[184], וכשמצביעים לפייס המוציא שתים או שלוש מונים לו שתיים[185], שכן שנינו בירושלמי: אחת מונים לו, שתיים מונים לו, שלוש אין מונים לו[186], דהיינו שאין מונים לו את היתירה[187].

ב) ויש מהראשונים סוברים שלא היה אלא מנין אחד, לפייס, ומונים לפי מספר הכהנים[188], ולא מנין האצבעות[189], לפי שאין המטרה מנין האצבעות וידיעת סכומן, אלא מנין האישים אותו המספר עד שישלם המספר, ולפי שאסור לספור את האישים העמדנו אצבע כל אחד מהם או אצבעותיו כאילו הם דבר שניתן כדי להיות במקום האיש בעת הספירה[190]. הבריא אין מוציא שתי אצבעות[191], אלא אחד[192], וחולה אפילו שתיים מוציא[193], שהחולה, אינו יכול לכבוש אצבעותיו, וכשמוציא אחת יוצאה חבירתה עימה[194], ולכן התירו לו להוציא אצבע אחת עם חברתה, שאף כשהגביהה אינו מזומן כל כך לכובשה ולחזור ולהוציאה ברמאות, ואי אפשר שלא ירגיש הממונה ששתיהן שלו[195], ואינו נמנה אלא כאיש אחד[196]. אבל הבריא אם אתה מתיר לו להוציא שתיים, שמא לא יוציא בתחילת הגורל אלא אחד, וכשיראה בהיקף שכלה החשבון בחבירו הסמוך לו, יוציא שתיים, ולא ירגיש הממונה בכך ויסיים חשבונו באצבעו של זה, ויחזור ויכניס אותו שהוציא ראשון - ויאמר שלא הוציא אלא אחד[197] - ויחשוב הממונה שבו כלה החשבון[198]. ויש מפרשים שהבריא יכול להרחיבם ולהרחיקם זה מזה עד שידמה לממונה כאלו הם משל שניים, ובחולה אינו כן[199]. וכן היחידים - חולים[200], שהם יחידים בחוליים, שאינם יושבים עם שאר בני אדם אלא שוכבים או יושבים לבדם[201], או שהחולים נקראים יחידים, שרוב העולם בריאים הם[202] - מוציאים שתיים ואין מונין להם אלא אחת[203]. ולדעה זו מה ששנינו: אין מוציאים לא שליש ולא גודל מפני הרמאים, ואם הוציא שליש מונים לו, גודל אין מונים לו, ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע[204], דהיינו שאין מוציאים עם האצבע לא שליש[205], דהיינו האצבע שקוראים אמה, שהוא שלישי לאגודל[206], ולא גודל, שאין מוציאים שתיים[207]. ואם הוציא שליש מונים לו, שאינו רמאי, לפי שהוא ניכר שאינו משני בני אדם, שאין יכול להרחיק זה מזה[208], ואין מונים לו אלא אחת[209]. ואם הוציא גודל אין מונים לו[210] כלל, אלא מוציאים אותו מביניהם[211], ולוקה בפקיע[212], שאין מוציאים אגודל במקדש[213], אפילו החולה[214], מפני הרמאים[215], כשיקרב המניין לכלות ויביט למי יכלה, יוציא זה העומד לפניו שתי אצבעות כדי שימנה בשני בני אדם וימהר המניין לכלות בו, והממונה לא יבין, לפי שאדם יכול להרחיק אגודל מן האצבע הרבה, ונראים כאצבעות שני בני אדם[216]. ואחד מבני החבורה הסמוכים לו אין נאמנים, שנוגעין בדבר הן, ואפילו יכירו אותם שאינם סמוכים לו שכבר עברו בחשבון, שאינם נוגעים בדבר, יפול מחלוקת בדבר, וכלין דרכי השלום[217]. ויש מפרשים שאף שאין מוציאים שליש, דהיינו אותו אצבע שקוראים אמה שהוא שלישי לאגודל, מפני הרמאים, שהשלישי גדול הוא משאר אצבעות, ונחזה כמאדם אחר ולא הוא[218]. ומכל מקום הבריא שהוציא שניים, אע"פ שאינו רשאי לעשות כן, אין מענישים אותו, שאין הזיוף מצוי בו כל כך, אבל אין מונים לו אלא אחת[219].

ג) ויש מהראשונים סוברים שלא היה אלא מנין אחד, לפייס, ומונים לפי מספר האצבעות[220], וכאשר יוציאו האצבעות, יתחילו במניין מאצבע האיש אשר פקד הממונה, אל אצבעו השניה, אם הוציא שתים, אל אצבע מי שסמוך לו, וכן יקיף על מספר האצבעות ויסובב למנות האצבעות, סיבוב אחרי סיבוב, עד שישלם החשבון[221]. שכל איש מן האנשים יוציא כפי רצונו אצבע אחת או שתים[222], ולא יוציא שלוש, כדי שלא יטה אותה כשירצה ויאמר לא הוצאתי אלא שתיים[223], ואם הוציא שלוש מונים לו שלוש[224]. ולא יוציא אגודל בכלל האצבעות, לפי שהאגודל לקוצרו יכול לפושטו לכשירצה ולומר הוצאתי שתים[225], ולכווצו לכשירצה ולומר לא הוצאתי אלא אחת[226], שמי שהוציא הגודל יכוון לבו למניין, כשיראה כלל האצבעות שמוציאים ויסכמן בנפשו, שהרי יודע הוא המספר שהסכימו עליו והאיש שממנו התחיל המנין, ויתברר לו בהכרח בתחילת מחשבתו אצל איזה איש ייגמר המניין, וכשיקרה שאם יחשבו לו שתי אצבעות, ייגמר הסיבוב אצל זולתו, ואם יחשבו לו שהוציא אצבע אחת, ייגמר המניין אצלו בסיבוב האחרון, אז יכווצנה וישאיר אצבע אחת, וכן אם יתברר לו, שאם יחשבו לו שתי אצבעות, ייגמר בסיבוב האחרון המניין אצלו, אז יפשטנו, כדי שימנו לו שתי אצבעות[227]. ולכן המוציא גודל, אין מונים לו, ולא עוד, אלא שלוקה מן הממונה בפקיע[228]. וזהו ששנינו בברייתא: ויחידים מוציאים שתיים ואין מונים להם אלא אחת[229], ואמרו על זה בתלמוד: מהו מונים לו אחת, אגודל[230], שמאמר הברייתא, שהמוציא שתיים מונין לו אחת, הוא אם אחת מן השתים גודל[231].

פקיע זה שאמרו שמלקים בו את המוציא גודל[232] - או אף המוציא שלוש אצבעות, לסוברים כן[233] - אמרו בתלמוד דהיינו רצועה של ערבים שחתוך ראשו[234]. וביארו גאונים, דהיינו מקל שתלוי בו פשתן מופקע ומופשל בחבל, ובאותו החוט המופקע מכים את הלוקה והמכה אוחז את המקל בידו[235].

בטעם שהממונה מונה אצבעות, ולא את הכהנים עצמם, ע"ע ישראל[236].

כיוון המנין

כיצד היה הפייס מהלך, נחלקו אמוראים בירושלמי: לדעת ר' בון בר חייה, לימין הפייס מהלך[237], דהיינו לימין של זה שהתחילו בו היה המנין מהלך[238], שכן שנינו - שלסוברים שלא היה פייס למחתה[239] - מי שזכה בקטֺרת * אמר לזה שלימינו אף אתה למחתה[240], הרי שהממונה פונה לימין[241]. ולדעת תלמידיו של ר' יונה בשם ר' חילפיי, לשמאל הפייס מהלך[242], דהיינו לשמאל של זה שהתחילו בו היה המנין מהלך[243], שלכן מי שזכה בקטורת אמר לזה שלימינו אף אתה למחתה[244], מוטב שיזכה למי שעבר עליו הפייס שני פעמים מזה שלא עבר עליו הפייס אלא פעם אחת בלבד[245], שהיה הממונה אומר מנין גדול יותר ממה שהיה שם כהנים[246], נמצא זה שאצל הזוכה מימינו כבר עבר עליו המנין שני פעמים וזה שלשמאלו לא עבר עליו אלא פעם אחת, הרי שלשמאל היה הפייס מהלך[247].

להלכה יש מהאחרונים בדעת ראשונים שלימין הפייס מהלך[248]. ומדברי גאונים, ראשונים ואחרונים נראה שאין הכרעה בדבר[249].

הבגדים

הבגדים אותם לבשו הנאספים לפייס, נחלקו בהם אמוראים[250]:

א) לדעת רב נחמן מפיסים בבגדי חול[251], והזוכה לעבודה פושט ולובש בגדי-כהֻנה*[252]. שכן שנינו: מסרום לחזנים - לשמשים[253] - היו מפשיטים אותם את בגדיהם, ולא היו מניחים עליהם אלא מכנסים בלבד[254], והיינו אותם שזכו לפייס[255], שעד שעודם עליהם בגדי חול מלבישים אותם מכנסי קודש, והיו מפשיטים אותם בגדי חול ולא היו מניחים אלא מכנסים בלבד[256], ואותם שזכו בעבודה היו פושטים מכנסי חול ולובשים מכנסי קודש, כי הם קודמים לכל הבגדים[257], ואח"כ החזנים מפשיטים בגדי חול מעליהם ולא היו מניחים עליהם אלא מכנסי קודש שלבש, ואח"כ מלבישים אותו בגדי קודש[258]. שאם המשנה מדברת באותם שלא זכו, והלבישום בגדי קודש לעשות פייס ואח"כ הפשיטו אותם, אפילו מכנסי קודש לא היו מניחים עליהם אלא היו מפשיטים הכל[259]. וכן מסדר המשנה* משמע שהמדובר על אותם שזכו בפייס[260]. ואע"פ ששנינו שהממונה בא ונוטל מצנפת* מראשו של אחד מהם, ויודעים שממנו פייס מתחיל[261], ומצנפת מבגדי כהונה היא[262], אין הכוונה לבגדי כהונה, אלא לבגדים שהיו אמותיהם של כהנים עושות לבניהם משלהן כמין בגדי כהונה[263], להראות תפארת עושרן ונוי מלאכתן וכמה הן מהדרות מצוות[264], שכהן שעשתה לו אימו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד[265], ובלבד שימסרנה לציבור[266], ואף כאן כהן שעשתה לו אימו כתונת ומצנפת לובשה, אבל אינו עובד בהן - עבודה של ציבור - הואיל ואינם של קודש[267]. או שהיו עושים להם בגדי חול שהם ממש דוגמת בגדי כהונה בלא מסירה לציבור, כדי שיהיו רגילים בלבישתם[268]. ואין מפיסים בבגדי כהונה, שאם כן יש בעלי זרועות שחומסים ועובדים[269] אע"פ שלא שזכו בגורל[270], שעובדים בלא גורל כלל, או כשיהא ספק בגורל[271].

ב) ולדעת רב ששת מפיסים בבגדי קודש[272] - בגדי כהונה[273] - שכן שנינו שהממונה בא ונוטל מצנפת מראשו של אחד מהם, ויודעים שממנו פייס מתחיל[274], ומצנפת מבגדי כהונה היא[275]. ומה ששנינו במשנה: מסרום לחזנים, היו מפשיטים אותם את בגדיהם, ולא היו מניחים עליהם אלא מכנסים בלבד[276], היינו באותם שלא זכו לפייס[277], שכולם היו מכינים בעצמם בשחרית ומתלבשים בלשכת הגזית בבגדי כהונה ומקווים שיזכו לאי זה דבר, וכשנשלמו ארבע פייסות ולא זכו בכלום[278], בית דין מוסרים אותם לחזנים שמפשיטים אותם בגדי כהונה שעליהם[279], ולא היו מניחים עליהם אלא מכנסי קודש[280], כדי שלא יעמדו ערומים כשהפשיטום[281], ומלבישים אותם בגדי חול, ואח"כ מפשיטים מכנסי קודש ולובשים מכנסי חול[282]. ואין מפיסים בבגדי חול, שאם כן אגב חביבותה של העבודה יזדמן שיעשו עבודה אותם שזכו לפייס בבגדי חול[283], שהרי ודאי אין אלו בגדי חול ממש, אלא בגדים הראויים לעבודת יחיד[284], ויפסלו עבודתם[285].

להלכה כתבו ראשונים שבשעת עריכת הפייס היו מלובשים בבגדי כהונה[286], שכן כשנחלקו רב נחמן ורב ששת, הלכה כרב ששת באיסורים[287], ודבר זה הוא כאיסור[288]. ועוד, שכן בתלמוד אמרו שהמשנה מתפרשת בצורה מרווחת יותר כרב ששת[289], וכן הברייתא בה נאמר שהסירו מצנפת, מרווחת יותר אם נאמר שלבשו בגדי כהונה[290].

ראשונים הסוברים שהפייס הראשון נעשה בלשכת הגזית[291], כתבו שלבשו אף לו בגדי כהונה[292], ובדעת הראשונים הסוברים שהפייס הראשון נערך בבית-המוקד*[293], כתבו אחרונים שאף רב ששת מודה שהפייס הראשון נערך בבגדי חול[294], שכיוון שנעשה כולו בחול[295], אי אפשר ללבוש שם בגדי כהונה, שדוקא במקדש בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה מותר[296], הואיל ומקום עבודה הוא, אבל בהר-הבית* לא[297]. ואין לחוש שמא אגב חביבותו יעבוד בבגדי חול[298], שכיוון שהיה רחוק ממקום המזבח, עד שיגיע למזבח יזכור שלבוש בגדי חול ולא יתרום את תרומת-הדשן* בבגדי חול[299].

בדעת הסוברים שאבנט* של כהן הדיוט כלאים הוא[300] ואסור ללובשו שלא בשעת עבודה[301], יש מהאחרונים שכתבו שלרב ששת לא היו לובשים האבנט בעת הפייס, שהרי הוא כלאים שלא במקום מצוה, ורק שאר בגדים לבשו משום הסברא ששמא משום חביבותה של עבודה ישכח מללובשו אחר כך, אבל באבנט שאין לנו תקנה, שאסור ללובשו קודם העבודה, לא היו לובשים אותו עד אחר הפייס[302]. ויש מהאחרונים שכתבו שכל שהלבישה היא משום עבודה התירה התורה גם ללובשם מקודם, ורק בלובשו לגמרי שלא לעבודה הוא שיש איסור כלאים[303].

על סדר לבישת ופשיטת בגדי-כהונה*, ע"ע בגדי כהונה[304]. על הטבילה לעבודה*, שהיתה נעשית לפני הפייס הראשון, ע"ע. על קדוש-ידים-ורגלים*, אם היה נעשה קודם הפייס, ע"ע.

העברת הזכייה לאחר

הזוכה בפייס, אם יכול לכבד אחר בזכייה, נחלקו הדעות: יש סוברים שהזוכה בפייס זכה לעצמו[305], ואין הכהן הזוכה יכול לומר: לחבירי אני נותן עבודה שזכיתי בה[306], ולמסור זכותו לאחר[307], שהוא כמבזה קדשי שמים[308], או משום שהפייס אינו זכות גמור ולא נתקן אלא למי שיעבוד בפועל[309]. ויש סוברים שיכול הזוכה לכבד אחר[310], שפייס הוא זכות גמור, וכיוון שזכה בפייס יכול למסור זכותו לאחר[311], ואם היה הכהן של המשמר טמא, ויש לו קרבן ציבור להקריב נותנה לכל כהן שירצה[312], והשוחט את התמיד יכול לכבד בשחיטה* - הכשרה בזר[313] - לזר[314].

הפייסות

מנין הפייסות

ארבע פייסות היו בבית המקדש[315] בשחרית[316], שנאספים לפייס ארבעה פעמים ביום[317], ואין לפחות מהם[318]. ואף קודם התקנה לפייס על תרומת-הדשן*[319], היו ארבע פייסות, שהפייס השני בו נכללים השוחט וזורק וכו'[320], לא היו נכללים כולם בפייס אחד[321]. יש מהראשונים ואחרונים סוברים שמחלוקת תנאים במנין הפייסות, שיש מהתנאים סוברים שלא היו אלא ארבע פייסות[322], שלא לכל עבודה ועבודה מפייסים אלא כהן שזכה בתמיד שנים עשר אחיו הכהנים נמשכין עימו[323]. ויש מהתנאים סוברים שלכל עבודה ועבודה מפייסים[324].

הטעם שאין מפיסים על כולם באסיפה ראשונה מי יזכה לזה ומי לזו[325], וצריכים ארבע פייסות[326], כדי להרגיש את כל העזרה, שנאמר: בבית אלהים נהלך ברָגש[327], לעשות פומבי לדבר[328], שברב-עם-הדרת-מלך*[329]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים כדי שתהא הרגש קול בעזרה[330] של מהלך פסיעות[331], להשמיע קול המון עם רב[332], כמה פעמים, שהוא כבוד למלך[333], והוא דרך כבוד וחיבוב מצוה[334]. ויש מהראשונים מפרשים שהרגש הוא להרחיב משך זמן אותה העבודה, כדי שיהא לה היכר[335].

הרגשת העזרה, נחלקו ראשונים במקורה: יש מפרשים שהוא מדרבנן[336]. ויש מפרשים שהוא מדאוריתא[337].

ארבע הפייסות

הפייס הראשון שהפיסו בכל יום בשחרית היה על תרומת-הדשן*[338]. הפייס השני היה על הקרבת תמיד* של שחר ודישון מזבח פנימי והמנורה, והעלאת איברים לכבשׁ*[339]. ולדעת ר' אליעזר בן יעקב אף על העלאה מהכבש למזבח[340], ואין הלכה כמותו[341]. הפייס השלישי היה על הקטרת הקטֺרת*[342]. הפייס הרביעי, נחלקו בו תנאים: לדעת הסתם משנה ולדעת תנא קמא ולדעת ר' יהודה היה על העלאת איברים מן הכבש למזבח[343]. וכן הלכה[344]. ולדעת ר' אליעזר בן יעקב היה על המחתה[345], מי חותה גחלים מעל המזבח החיצון ומכניס להיכל ונותן על המזבח הפנימי להקטיר את הקטורת עליה[346].

לדעת הסוברים, וכן הלכה, שהפייס הרביעי הוא על העלאת איברים מן הכבש למזבח, אם כהן אחד זכה בו או שישה כהנים, ע"ע הקטרה (א)[347]. על כל ענייני הפייס השלישי, שנעשה על הקטרת הקטורת, ע"ע הקטרה (ב)[348]. לדעת הסוברים שלא היה פייס למחתה, איזה כהן זכה בו, ע"ע הנ"ל[349]. על מחלוקת הראשונים, האם הפיסו פייס נוסף בערב עבור הקטרת הקטרת* של בין-הערבים*, ע"ע הנ"ל[350]. על שבת*, שהיו מפיסים בו פייס נוסף לתמיד* של בין הערבים, עבור המשמר הנכנס, עי' להלן[351]. על יום שמקריבים בו קרבן מוסף*, שנחלקו ראשונים אם מפיסים בו פייס נוסף עבור מוסף, עי' להלן[352].

הפייס על תרומת הדשן

בראשונה כל כהן שהיה מאותו בית אב[353] רוצה לתרום הדשן שחרית תורם[354], ולא היה פייס לדבר[355]. ובזמן שהבאים לתרום מרובים[356], רצים ועולים בכבשׁ*[357], שאורכו שלושים ושתים אמה[358], כל הקודם את חבירו לתוך ארבע אמות למזבח - ארבע אמות עליונות של כבש הסמוכות לראש המזבח[359] - זכה[360]. ואם היו שניהם שווים בכניסתם, אין אחד מהם זוכה לתרום, אבל מעתה כולם לפייס[361]. מעשה בשני כהנים שהיו שוים ורצים ועולים בכבש, וקדם אחד מהם לחבירו בתוך ארבע אמות, נטל סכין ותקעה לו בליבו[362], וסברו חכמים שאקראי הוא[363]. שוב מעשה[364] שהיו שניהם שווים ורצים ועולים בכבש, ודחף אחד מהן את חבירו, ונפל ונשברה רגלו, וכיוון שראו בית-דין* שבאים לידי סכנה - אפילו ממילא[365] - התקינו שלא יהו תורמים את המזבח אלא בפייס[366]. כיוון שתיקנו פייס לא באו הכהנים, אמרו: מי יאמר שיזדמן לנו לזכות, חזרו ותיקנו[367] שמי שזכה בתרומת הדשן, יזכה בסידור מערכה*[368] ובשני-גזירי-עצים*[369], וזה הפייס הראשון[370].

על מחלוקת הראשונים אם הפייס על תרומת הדשן היה נעשה בלשכת הגזית, כשאר הפייסות, או בבית המוקד, עי' לעיל: עריכתו[371]. על כך שלסוברים שבפייס יושב זקן מבית-הדין-הגדול*, ולסוברים שכל הסנהדרין היו יושבים בשעת עריכת הפייס, שלא היו עושים כן בפייס זה, עי' לעיל: שם[372]. על כך שאף קודם תקנת הפייס על תרומת הדשן היו ארבע פייסות, עי' לעיל[373]. על הסוברים שמי שזכה בפייס של תרומת הדשן, הוא המכניס את המחתה של גחלים למזבח הזהב להקטיר עליה הקטורת, ע"ע הקטרה (ב)[374].

הפייס על עבודות התמיד

הפייס השני[375], אמר להם הממונה: בואו והפיסו[376], מי השוחט, ומי הזורק, מי מדשן מזבח-הפנימי*, מי מדשן את המנורה*, מי מעלה איברים לכבשׁ*, הראש והרגל של ימין, ושתי הידים, העוקץ והרגל של שמאל, החזה והגרה, ושתי דפנות, הקרביים, והסולת, והחביתים, והיין[377], הפיסו, זכה מי שזכה[378]. ויש מהראשונים הסובר שקודם הפייס בני עזרה צווחים מי מזומן לשחיטה[379].

שלושה עשר כהנים זכו בו[380], ראשון שוחט תמיד של שחר[381], והשני מקבל את דם התמיד[382] והוא זורקו[383], והשלישי מדשן המזבח הפנימי[384], והרביעי מדשן את המנורה ומטיב את הנרות[385], והחמישי מעלה ראש התמיד ורגלו לכבש, והשישי מעלה שתי הידים, והשביעי מעלה העוקץ והרגל, והשמיני מעלה החזה והגרה, והתשיעי מעלה שתי הדפנות, והעשירי מעלה הקרבים, והאחד עשר מעלה סולת הנסכים, והשנים עשר מעלה החביתים, והשלושה עשר מעלה היין של נסכים[386].

יש מהגאונים וראשונים סוברים שבחג הסוכות - שצריך שני נסכים, אחד של יין ואחד של מים[387] לנסוך-המים* - זוכים בפייס השני ארבעה עשר[388], שלושה עשר שזוכים בכל יום[389], וביד אחד צלוחית של מים[390]. ובכל שבת זוכים בפייס השני ט"ו[391], י"ג שבכל יום, ושנים בידם שני בזיכי לבונה[392] של לחם-הפנים*[393]. ובשבת שבתוך חג הסוכות זוכים בפייס השני ט"ז[394], י"ג הידועים, ושנים בשני בזיכי לבונה ואחד בצלוחית של מים[395]. לדעה זו מי זוכה בבזיכי לבונה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שזוכים בהן אותם שאחר האחרון של מוליכי איברים לכבש[396] - שהרי י"ב הזוכים בתמיד מלבד השוחט, הם המוקפים לימינו, לסוברים כן[397] - ויש סוברים שזוכים בהן אותם שהיו אחרונים אחר הי"ג שזכו בתמיד[398]. ויש מהראשונים שנראה מדברים שניסוך המים ובזיכי הלבונה וגזירי העצים של בין הערבים, לא נזכר בעניינם פייס[399]. ויש מהאחרונים סוברים שמחלוקת תנאים בדבר, אם היו מפיסים עליהם בפייס השני[400] או בפייס הרביעי[401].

לא לכל עבודה ועבודה מפייסים, אלא כהן שזכה בתמיד - בשחיטת תמיד של שחר[402] - שנים עשר אחיו הכהנים נמשכים עימו[403]. ונחלקו ראשונים: הרבה ראשונים סוברים שלכשיזכה מי שזכה לשחיטה, כהנים שמוקפים לימינו נמשכים אחריו[404]. ויש מהראשונים הסובר שאותו שהיה זוכה בשחיטת התמיד היה אומר לכל מי שירצה זכה עימי בעבודת התמיד[405], ולכל מי שהיה רוצה היה מזכה לכל עבודה ועבודה[406].

אע"פ שהשחיטה* כשרה בזר, מכל מקום מפייסים עליה[407], מפני שלכתחילה צריכה כהן* בקרבן התמיד*[408] - לסוברים כן[409] - או שהשחיטה כשרה בזר אף בתמיד, ומכל מקום תיקנו בה פייס, שתחילת עבודת התמיד היא וחביבה להם אם לא יטילו פייס יבואו לריב עליה ויבואו לידי סכנה[410]. ויש מהראשונים סוברים שמי שזכה בפייס הוא הזורק[411], אע"פ שהשחיטה קודמת לקבלת הדם, מכל מקום מפני שעבודת הזריקה גדולה מן השחיטה שהשחיטה כשרה בזר, מה שאין כן בזריקה, לפיכך זכה הראשון שהגיע לו הפייס בזריקה[412].

דישון מזבח הפנימי והמנורה, שנכללו בפייס על עבודת התמיד[413], כתבו ראשונים הטעם שמשום שעושים אותם בין עבודות של תמיד, חשובים הם כחלק מעבודת התמיד[414].

על סדר העלאת האברים לכבש המזבח, ואחר כך מן הכבש למזבח, ע"ע הולכה[415]. על הפשט-ונתוח*, שלא היה בהם פייס, ומי הזוכים בהם, ע"ע[416]. על הסוברים שמי שזכה בפייס של עבודות התמיד, הוא המכניס את המחתה של גחלים למזבח הזהב להקטיר עליה הקטורת, ע"ע הקטרה (ב)[417]. על כל ענייני הפייס השלישי, שנעשה על הקטרת הקטורת, ע"ע הנ"ל[418].

תמיד של בין הערבים

אין מפייסים על תמיד של בין הערבים, אלא כהן שזכה בו בשחרית זוכה בו ערבית[419]. ובשבת, שמשמר אחר נכנס[420] - בחצי היום[421] - מפיסים - בערבית[422], קודם תמיד של ערב[423] - פייסות אחרות לתמיד של בין הערבים[424], ודוקא בכל יום יש ארבע פייסות, אבל בשבת יש יותר[425].

שני-גזירי-עצים* של בין הערבים, מי זוכה בהן, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שבשחר מפיסים גם על שני גזירים של בין הערבים[426], שכיוון שאותו פייס שמפיסים לתמיד השחר מועיל גם לבין הערבים - שהרי אין מפייסים על תמיד של בין הערבים, אלא כהן שזכה בו בשחרית זוכה בו ערבית[427] - סברא* הוא שיפיסו אז כמו כן לצורך גזירים של בין הערבים[428]. ומה שלא נחשבו בפייס השני אלא שלושה עשר כהנים הזוכים בו[429] - והרי זכו ט"ו[430] - הוא מפני שלא מנו אלא שלושה עשר כהנים הזוכים בפייס השני לצורך תמיד של שחר[431]. ב) ויש סוברים שכהן שהיה זוכה שחרית - שהוא הזוכה בתרומת-הדשן*[432] - זוכה בו ערבית, והיה אומר לכהן שעימו - בימינו[433] - זכה עימי בשני[434].

מוסף

בשבת - ובמועדים וראשי חודשים - שיש שם תמידים ומוספים, יש מהראשונים סוברים שכל שזכה בעבודה מעבודת התמיד של שחר הוא זוכה בה בשני כבשי מוסף*[435]. וביארו אחרונים שהואיל ובשבת מפייסים פייס נוסף לתמיד של בין הערבים, משום שהוא שייך למשמר הנכנס[436], משמע שמוסף של שבת, הואיל והוא שייך למשמר היוצא[437], אין מפייסים פייס אחר, אלא כהן שזכה באיזה עבודה בתמיד של שחר זוכה בה אף במוסף[438]. ויש מהראשונים שהסתפקו אם במוסף של שבת היו עושים פייס או שמא אותם שהיו זוכים שחרית היו עושים גם המוסף[439].

יום הכפורים

ביום-הכפורים*, שהעבודות אינן כשרות אלא בכהן-גדול*[440], נחלקו ראשונים:

א) יש מהראשונים סוברים שלא היו פייסות כלל[441] - שאף העבודה הנעשית קודם עלות-השחר* ביום הכפורים ומכשירי העבודה, אינן כשרות אלא בכהן גדול, לסוברים כן[442] - והמשנה שסידרה ארבע הפייסות - בסדר העבודה שבמסכת יומא - לא נשתנה אלא לשאר ימות השנה, ואגב שדנה בתרומת-הדשן* שבכל יום ויום, ושהיו מפיסים עליו, סיימה לכל ארבע הפייסות[443]. ובעלי הקרובות[444], שהכניסו בפיוטיהם בסדר עבודת היום[445] ארבעה פייסות[446], טועים הם[447]. או שעשו כן, כי מנהגם היה - לסוברים כן[448] - שלא להקפיד לכתוב כהלכה[449], ופייטו כלשון המשנה וסדרה[450].

ב) ויש מהראשונים סוברים שהיה פייס על תרומת-הדשן*[451] - שעבודה הנעשית קודם עלות השחר ביום הכפורים כשרה בכהן הדיוט, לסוברים כן[452] - ומי שזוכה לתרומת הדשן הוא היה מסדר המערכות* של יום הכפורים ושני גזירי העצים[453] ודישון המזבח-הפנימי*[454]. או שהיו מפייסים על כל אחד ואחד, משום חיבת העבודות[455].

ג) ויש מהראשונים סוברים שכל ארבע הפייסות שבכל יום היו אף ביום הכפורים[456], שאי אפשר שיטעו כל רבותינו ואבותינו בעלי הקרובות[457], ועוד שסדר הפייסות נשנה במסכת יומא, ואם אין פייסות ביום הכפורים אין בו מסדר היום כלל[458], ועוד היאך שנו אותו סתם ולא פירשו שהדברים אמורים בשאר הימים חוץ מן יום הכפורים[459]. והפייס הראשון הוא על עבודת לילה - הכשרה אף בכהן הדיוט, לסוברים כן[460] - של תרומת הדשן[461], ומי שזכה בתרומת הדשן זכה בסידור מערכה ובשני גזירי עצים[462], הפייס השני, היה על דישון מזבח הפנימי ודישון המנורה[463], שדישון מזבח הפנימי כשר בלילה, וכשר בכהן הדיוט[464], ועוד, שאינו אלא ממכשירי עבודה, הכשרים - לסוברים כן[465] - אף בכהן הדיוט[466]. והוא הדין דישון המנורה, שאינו אלא ממכשירי עבודה[467]. אבל לא פייסו על שחיטה וזריקה והעלת איברים, שאינם מעשים אלא בכהן גדול, שהם מסדר היום[468]. הפייס השלישי, לא היה להקטרת הקטרת* עצמו, שאינו כשר אלא בכהן גדול, אלא לסייעו, שהוא זוכה במחתה[469]. ואע"פ שבקטורת שלפני לפנים כהן גדול עצמו מכניס אף את המחתה וחותה[470], שם, מתוך שאין אחר יכול להכנס שם אף הוא חותה אבל כאן אחר חותה ונכנס עמו במחתה ומניח על המזבח הפנימי ויוצא לו כשאר הימים[471]. הפייס הרביעי, מי מעלה איברים מן הכבש למזבח, היינו האיברים שניתורתו מערב יום הכפורים, שסודרים אותם על המערכה הרביעית - לסוברים כן[472] - ואף לסוברים ששל חול אינם קרבים ביום הכיפורים, מקריבים חלבי שבת ביום הכפורים שחל אחר השבת[473], והעלאה זו עבודת לילה היא או סוף של יום שעבר, ואינה מסדר היום, והיא צריכה פייס[474].

ד) ויש מהראשונים סוברים אף הם שביום הכפורים היו ארבע פייסות, אלא שלדעתם היו מפייסים בהם לכל הדברים כבכול יום[475], שלדעתם מן התורה תמידים ועבודות של כל יום ויום כשרות אפילו בכהן הדיוט, אלא שמצוה יותר בכהן גדול, וחכמים עשו חובה בכהן גדול אף בתמידים, והיכן שכהן גדול חלוש עושים עבודת תמידים אף בכהן הדיוט[476].

קרבן יחיד

קרבן יחיד, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שלא היה בו פייס[477], וכל הקודם זכה[478], ולא חששו חכמים שמא יבואו למריבה בקרבן יחיד כמו שתיקנו בקרבן ציבור[479], שדוקא בקרבן ציבור חששו חכמים שיבואו למריבה משום שחביב להם יותר עבודת ציבור[480].


הערות שוליים

  1. עי' פי' רבינו נתן אב הישיבה תמיד פ"א מ"ב; עי' ס' הערוך שבציון 3; כ"מ מרש"י שבציונים 270, 361; כ"מ מר"י מלוניל שבציון 361; מאירי יומא כב א: ולשון פייס הכוונה בו כעין גורל; כ"מ מריטב"א שבציון 271; עי' רע"ב שבת פכ"ג מ"ב; רע"ב תמיד שם; עי' צמח דוד לר"ד בן יצחק מלות נכריות ע' פס ה'.
  2. משלי א יד.
  3. תרגום משלי שם. ס' הערוך ע' פס ב; תוי"ט שבת שם.
  4. אסתר ט כד.
  5. תרגום אסתר שם. עי' מוסף הערוך ע' צבע ב'. ועי' אסתר טו כו: הפור, ותרגום אסתר שם: פייסא. ועי' אסתר ג ז: פור, ותרגום אסתר שם: מילתא, וצ"ב.
  6. עי' פהמ"ש לרמב"ם שם קמח ב; עי' רע"ב שם.
  7. עי' משנה יומא כב א וכה א וכו א ותמיד כו א ול א ולב ב.
  8. מאירי יומא שם. ועי' ציון 365 ואילך.
  9. אסתר ד ח.
  10. תרגום אסתר שם. תוי"ט שבת שם. ועי' ראשון לציון שם, וצ"ב.
  11. תוי"ט שם.
  12. עי' פסקי רי"ד שבת קמח ב ויומא כה א.
  13. עי' ציון 138 ואילך. עי' פסקי רי"ד יומא שם.
  14. ציון 325 ואילך.
  15. עי' ציון 353 ואילך.
  16. עי' רבינו הלל לספרי שבציון הבא ואילך, שתמה על הספרי מכח המשנה והגמ' שבציון הקודם; עי' קרי"ס תו"מ פ"ד; עי' מל"מ תו"מ פ"ד ה"ט; עי' גבו"א יומא ב א, ע"פ הגמ' שבציון הקודם; עי' סד"ר שבציון 28; שו"ת יהודה יעלה או"ח סי' קפא, בשם ס' שלום ירושלים רפ"ג דיומא בשם ס' לשון ערומים; עי' שפ"א שבציון 319 ואילך; מלבי"ם במדבר כח ז, בד' ספרי שם; מלבי"ם שם, בד' תיוב"ע שבציון 43, ועי' ציון 41 שי"מ בע"א.
  17. במדבר יח ז.
  18. עי' פסי"ז שבציון 36; תורה תמימה שם.
  19. תורה תמימה שם.
  20. במדבר שם. ספרי קרח פיס' קטז.
  21. רבינו הלל לספרי שם; עי' הג' וביאורים לספרי שם; סד"ר שם, בשם גליון ובשם מהרא"ן שכך מצא כתוב.
  22. דברים יח ח. ראב"ד לספרי שם, וצ"ב אם כוונתו לאכילת קדשים (עי' ציון 33 ואילך); עי' תו"ש שם, דהיינו אכילת קדשים. ועי' מלבי"ם שם, שפי' בע"א.
  23. רבינו הלל שם.
  24. ספרי שם; חזקוני שם. וכעי"ז בילק"ש קרח רמז תשנד, ופי' יונתן שם, בשם ספ"ז (וצ"ב, שאינו שם).
  25. תולדות אדם לספרי שם; עי' מלבי"ם שם; תורה תמימה שם; תו"ש שם, בשם זי"ר (וצ"ב, שאינו שם), ושכ"מ בפסי"ז שבציון 32 ואילך.
  26. עי' סד"ר שם, בד' הספרי שבציון 17 ואילך.
  27. ע"ע בתי אבות.
  28. סד"ר שם. עיי"ש שמה שנקט הספרי פייס, לאו דוקא, אלא משום שכך תיקנו חכמים נקט לשון זו.
  29. ספרי שבציון 24.
  30. עי' זי"ר לילק"ש שבציון 24; סד"ר שם, ע"פ הפסיקתא שבציון 35. ועי' ציון 21, שי"מ בע"א.
  31. דברים יח ג. סד"ר שם.
  32. במדבר שם.
  33. עי' ספרי שם: הרי הוא אומר עבודת מתנה וכו' לעשות אכילת קדשים בגבולים כעבודת מקדש במקדש.
  34. משנה שבת קמח ב. ועי' רש"י שם ד"ה חלשים ופהמ"ש לרמב"ם שם דהיינו גורלות, ועי' פהמ"ש שם פי' הל'. וע"ע גורל ציון 150 ואילך.
  35. פסי"ז שם; עי' סד"ר שם, בשם פסיקתא.
  36. במדבר שם. פסי"ז שם.
  37. כ"מ מתוס' שם קמט ב ד"ה מטילין; עי' תוס' מנחות עג א ד"ה איש.
  38. תוס' שם ושם.
  39. רמב"ם יו"ט פ"ד ה"כ.
  40. עי' סד"ר שם.
  41. עי' תיוב"ע שבציון 32, לפי פי' יונתן במדבר יח ז, ועי' ציון 16, שי"מ בע"א; כ"מ מחזקוני שבציון 24, המביא את הספרי כפי' לפסוק; פי' יונתן שם, בד' ספ"ז שבציון 24; שו"ת יהודה יעלה או"ח סי' קפא, בשם שלום ירושלים בשם יד דוד, בד' רש"י ריש יומא (ולכאו' כוונתו לרש"י יומא ב ב ד"ה מי ידעינן); יהודה יעלה שם, בד' רמב"ם תו"מ פ"ד ה"א.
  42. במדבר שם.
  43. תיוב"ע שם.
  44. פי' יונתן שם.
  45. עי' פי' יונתן שם, שהדרשה בספ"ז שבציון 24, היא כתיוב"ע שבציון 43.
  46. יהודה יעלה שם, בשם יד דוד בד' רש"י שם; יהודה יעלה שם, בד' רמב"ם שם.
  47. עי' ציון 16 ואילך.
  48. קרי"ס תו"מ פ"ד.
  49. מאירי יומא כב א. ועי' תוי"ט שבציון 11.
  50. עי' יומא כה א.
  51. תהלים נה ו. גמ' שם; המפרש תמיד כו א; עי' ראב"ד שם כח א, בשם תוס' רבותינו שבצרפת בשם ר' יעקב.
  52. רש"י שם ד"ה והא.
  53. עי' ראב"ד תמיד כח א.
  54. עי' ריטב"א יומא שם.
  55. שיח יצחק שם.
  56. ע"ע בית המוקד ציון 5 ואילך.
  57. עי' ציון 76 ואילך.
  58. גבו"א יומא כד ב, בד' רבינו שמעיה שבע' בית המוקד ציון 5א.
  59. ציון 177 ואילך.
  60. ציוןן 225 ואילך.
  61. תוספ' יומא פ"א; ברייתא ביומא כה א; עי' ראשונים שבציונים 77 ואילך, 88; מאירי שם. על צורתה של לשכת הגזית, ע"ע לשכות ציונים 313 ואילך, 328 ואילך. על מקומה של הלשכה ע"ע הנ"ל ציון 349 ואילך.
  62. ברייתא שם.
  63. המפרש תמיד כו א ד"ה אמר להם; מאירי יומא שם. וע"ע לשכות ציון 316.
  64. תהלים נה ו. עי' ציון 50 ואילך. מאירי שם.
  65. רמב"ם תו"מ פ"ד ה"א.
  66. עי' שיח יצחק יומא כה א, בד' הרמב"ם.
  67. עי' ציון 50 ואילך.
  68. עי' ציון 90 ואילך.
  69. עי' ראב"ד תמיד כח א: ול"נ.
  70. עי' ציון 126. המפרש שם כו א ד"ה זכה מי שזכה, בפי' הא'; תוס' יומא כה א ד"ה הא, בשם ר"ת; ראב"ד תמיד כח א, בשם תוס' רבותינו שבצרפת בשם ר' יעקב.
  71. עי' ציון 137.
  72. עי' ציון 135 ואילך.
  73. עי' נזר הקודש תמיד כו א.
  74. עי' ציון 106. ועי' ציון 107 ואילך מח' ראשונים ואחרונים בפי' כוכליאר.
  75. עי' מפרש שם, בפי' הב'; עי' תוס' יומא שם, בשם הר"ר יצחק בר ברוך; ראב"ד תמיד כח א, בשם תוס' רבותינו שבצרפת בשם ר' יצחק בר ברוך; עי' פסקי תוס' שם סי' טו.
  76. על מהותו, עי' ציונים 338, 353 ואילך.
  77. המפרש תמיד כו א ד"ה זכה מי שזכה; ראב"ד שם כח א, בשם תוס' רבותינו שבצרפת בשם ר' יעקב; שיטה לרשב"י שם כו א; פסקי תוס' שם סי' טו; רא"ש שם.
  78. עי' המפרש שם ד"ה אמר להם; שיטה לרשב"י שם. ועי' תפא"י תמיד פ"א מ"ב, שזהו שאמר במשנה שם: אמר להן מי שטבל יבוא ויפיס, מדהיו ישנים בחצי בית המוקד הבנוי בחול, לפיכך אמר שיבואו לחצי האחר הבנוי בקודש.
  79. עי' ציון 50 ואילך. שיטה לרשב"י שם.
  80. עי' משנה שם כח א. עי' מער"ק תו"מ פ"ו ה"א; גבו"א יומא כד ב.
  81. המפרש שם כו א ד"ה זכה מי שזכה; ראב"ד שם כח א, בשם תוס' רבותינו שבצרפת בשם ר' יעקב.
  82. תפא"י שם.
  83. רא"ש שם. ועי' משנה תמיד ל ב.
  84. המפרש שם כו א; ראב"ד שם כח א, בשם תוס' רבותינו שבצרפת בשם ר' יעקב; עי' שיטה לרשב"י שם כו א.
  85. עי' ציון 90 ואילך.
  86. עי' ציון 69.
  87. עי' ציון 100 ואילך. תפא"י שם.
  88. רמב"ם שם; ראב"ד תמיד כח א; מאירי שם פ"א.
  89. ברייתא ביומא כה א.
  90. ע"ע בית דין הגדול. עי' ראב"ד שבציון 69; מאירי יומא שם; עי' תפא"י תמיד פ"א מ"ב.
  91. ע"ע הנ"ל ציון 27 ואילך. עי' ראב"ד שבציון 69; עי' תפא"י שם.
  92. עי' רש"י שם ד"ה פייס במזרחה; ראב"ד תמיד כח א, בשם הקונ' (רש"י).
  93. תפא"י שם.
  94. מאירי שם. ועי' ציונים 139, 149 ואילך.
  95. רבינו אליקים שם: הסגן (ע"ע) דהיינו ממונה (ע"ע סגן מח' ראשונים); לח"מ תו"מ פ"ד ה"א. וצ"ב לד' זו שינוי הלשון בברייתא שם: זקן יושב וכו' והממונה בא וכו'.
  96. הר המוריה שם, בד' לח"מ שם, דאל"כ איך נטל המצנפת מראש אחד מהם (עי' ציון 126). וכ"מ מרבינו אליקים שם שכ' שהממונה היה בא פתאום ליטול המצנפת, ומ' שבא ממקום ישיבתו הנ"ל.
  97. שיח יצחק שם, בד' רמב"ם בהב"ח פ"ה הי"ז ופ"ז ה"ו.
  98. שיח יצחק שם. ולפי התפא"י שבציון 93, ל"ק.
  99. שיח יצחק שם.
  100. עי' ציון 90 ואילך.
  101. עי' ציון 97 ואילך.
  102. ע"ע בית הדין הגדול ציון 67. תפא"י תמיד פ"א מ"ב.
  103. רמב"ם תו"מ פ"ד ה"א; עי' ריטב"א יומא ב א. וע"ע בתי אבות ציון 2.
  104. תוספ' יומא פ"א וסוכה פ"ד; עי' ברייתא בגמ' שם כה א; רמב"ם שם.
  105. עי' ברייתא שם. ועי' ציון 61 ואילך.
  106. עי' תוספ' שם ושם וברייתא בגמ' שם וירו' שם פ"ב ה"א. ועי' גירסאות שונות למילה כוכליאר, בתוספ' (ליברמן) שם ושם, וירו' שם (בכ"י ליידן ובד' ונציה) ור"ח שבת סב א וערוך ע' ככליאר ורבינו אליקים ופסקי רי"ד ומאירי ומסורת הש"ס ודק"ס יומא שם.
  107. עי' ראשונים שבציון הבא; קה"ע יומא פ"ב ה"א, בפי' הב'.
  108. ר"ח שבת סב א: כולה; עי' ערוך שם.
  109. מוסף הערוך שם.
  110. עי' רש"י יומא כב א ד"ה הצביעו וכה א שם ד"ה בכוליאר; עי' רבינו אליקים שם; עי' תוס' ב"ב קנו ב ד"ה כבינתי; רמב"ם תו"מ פ"ד ה"ג: בהיקף, ותשו' הרמב"ם (בלאו) סי' קכו; עי' פסקי רי"ד שבציון 112; מאירי יומא שם: בהיקף עיגול; עי' צמח דוד שבציון 114; הלכתא גבירתא יומא פ"ב, וסותר לתפא"י שבציון 116, וצ"ב.
  111. עי' רש"י שם: שקורין נושק"א, ובישעיהו ג כ: ובתי הנפש שכנגד הלב נושק"א בלעז; רבינו אליקים שם.
  112. עי' פסקי רי"ד שם; עי' מאירי שם; עי' פ"מ לירו' שם.
  113. עי' רש"י ישעיהו שם. ועי' רד"ק שם. ועי' תוס' ב"ב שם, בשם רבינו שמואל.
  114. צמח דוד לר"ד בן יצחק מלות נכריות ע' ככליאר. ולכאו' סובר שהר"ח וערוך שבציון 108, יודו לזה.
  115. קה"ע שם, בפי' הראשון.
  116. תפא"י יומא פ"ב בועז אות א (ואולי הוא כראשונים ואחרונים שבציון 107 ואילך, וצ"ב), וסותר להלכתא גבירתא שבציון 110, וצ"ב (ואולי שם נקט כל' הרמב"ם, ואינו סובר כמותו).
  117. עי' ירו' יומא פ"ב ה"א.
  118. עי' ציון 149 ואילך, מח' ראשונים מי היה מחשבו.
  119. עי' קה"ע שם.
  120. עי' ציון 116.
  121. עי' תפא"י יומא פ"ב בועז אות א, ליישב ד' הסוברים שהממונה לא היה יודע החשבון (עי' ציונים 151 ואילך, 154, 159) דא"כ שוב אין לחוש שיזכה אוהבו.
  122. פהמ"ש לרמב"ם יומא כב א ותמיד (קאפח) ל א. וסותר לכאו' לרמב"ם שבציון 110, וצ"ב אם חזר בו ממש"כ בפהמ"ש, או שסובר להלכה שאין קפידא בשורה או עיגול (וכרמב"ם שבציון הבא).
  123. פהמ"ש תמיד שם.
  124. פהמ"ש יומא שם.
  125. עי' ציון 106 ואילך. עי' תוספ' יומא פ"א וסוכה פ"ד; עי' ברייתא ביומא כה א.
  126. תוספ' שם ושם; ברייתא שם: מצנפת מראשו; עי' ירו' יומא פ"ב ה"א: ומגביה מצנפתו.
  127. רש"י שם ד"ה שממנו מתחיל.
  128. עי' קה"ע ופ"מ שם.
  129. פ"מ שם.
  130. ירו' שם.
  131. עי' קה"ע שם.
  132. רבינו אליקים שם.
  133. תשו' הרמב"ם (בלאו) סי' קכו, וסותר לרמב"ם שבציון הבא, וצ"ב.
  134. פהמ"ש לרמב"ם יומא כב א, וסותר לרמב"ם שבציון הקודם, וצ"ב.
  135. רמב"ם תו"מ פ"ד ה"א, לפי תוי"ט יומא פ"ב מ"א, ועי' קול הרמ"ז יומא פ"ב מ"א, שכך מוכח מהירו' שבציון 126; מאירי יומא כה א; הר המוריה שם, בד' הראשונים שבציון 70, ועי' ציון 137, שי"מ בע"א.
  136. הר המוריה שם.
  137. תוי"ט יומא פ"ב מ"א, בד' הראשונים שבציון 70, ועי' ציון 135, שי"מ בע"א.
  138. עי' ציון 170 ואילך, כיצד מונה.
  139. עי' רש"י יומא כב א ד"ה הצביעו; עי' ס' הערוך ע' צבע ב'; עי' רבינו אליקים שם כה א; עי' רמב"ם תו"מ פ"ד ה"ג ופהמ"ש שם כב א ותשו' הרמב"ם (בלאו) סי' קכו; עי' תו"י שם; עי' מאירי שם כה א.
  140. עי' ראשונים שבציון הקודם, מלבד התו"י, שנתנו מניינים שונים כדוגמאות, והרמב"ם שם ושם ושם, הוסיף לאחר מכן: כל מנין שיסכימו עליו (לשיטתו בציון 153).
  141. רש"י שם כב א; עי' ס' הערוך שם; מאירי שם.
  142. רבינו אליקים שם כה א; רמב"ם שם ושם ושם. וצ"ב אם מודים לזה.
  143. פ"מ לירו' יומא פ"ב ה"א, בפי' ל' הירו' שבציון 245.
  144. עי' משנה שם כב א; רמב"ם שם ושם.
  145. ירו' שם פ"ב ה"א: אצבע; רש"י שם; עי' ריטב"א שם.
  146. רש"י שם.
  147. ריטב"א שם.
  148. עי' רש"י שם; עי' ס' הערוך שם; עי' רבינו אליקים שם כה א; עי' רמב"ם שם; מאירי שם.
  149. עי' רש"י יומא כב א ד"ה הצביעו; עי' רבינו אליקים שם כה א.
  150. עי' ס' הערוך ע' צבע ב'.
  151. ערוך שם.
  152. עי' תו"י שם כב א; עי' ריטב"א שם, בשם תוס', והסכים להם. ולכאו' לירו' שבציון 117, אי"צ לזה, וצ"ב.
  153. עי' רמב"ם תו"מ פ"ד ה"ג ופהמ"ש יומא כב א ותשו' הרמב"ם (בלאו) סי' קכו; תו"י שם; מאירי שם, וסותר למאירי שבציון 157, וצ"ב.
  154. תו"י שם, בשם הערוך (עי' ציון שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת.), והסכימו לו; תוי"ט שם פ"ב מ"א ועבודת הקרבנות ח"א סי' טו ביאור סק"ג, בד' הרמב"ם שבציון הקודם.
  155. עי' ציון 89.
  156. עי' ציון 90 ואילך.
  157. מאירי שם כה א, וסותר למאירי שבציון 153, וצ"ב.
  158. עי' מאירי שם.
  159. עי' ריטב"א שם כב א.
  160. עי' ציון 149.
  161. עי' ציון 150 ואילך.
  162. עי' ציון 157 ואילך.
  163. עי' ציון 126. עי' רש"י יומא כב א ד"ה הצביעו; עי' ס' הערוך ע' צבע ב'; כ"מ מרבינו אליקים שם כה א; עי' מאירי שם.
  164. רש"י שם.
  165. ס' הערוך שם.
  166. עי' ציון 153.
  167. עי' רמב"ם תו"מ פ"ד ה"ג ותשו' הרמב"ם (בלאו) סי' קכו.
  168. משנה יומא כב א.
  169. עי' ר"ח שם ב.
  170. תשו' רב שרירא ורב האי בתג"ה סי' של (והובא באוצה"ג יומא התשובות סי' יח, וחלקו השני בתג"א (תרפ"ט) סי' יב); עי' ר"ח יומא כב ב וכג א.
  171. תג"ה שם.
  172. עי' ציון 380.
  173. תג"ה שם, והוא לכאו' כשיטת הגאונים והראשונים שבציון 388 ואילך.
  174. עי' תג"ה שם.
  175. תג"ה שם.
  176. עי' תג"ה שם; ר"ח שם כג א. ועי' ציון 200, שי"מ בע"א.
  177. עי' תג"ה שם; ר"ח שם.
  178. תג"ה שם.
  179. ר"ח שם.
  180. עי' תוספ' יומא פ"א; ברייתא בגמ' שם כג א, לגי' תג"ה שם ור"ח שם ותשו' הרמב"ם (בלאו) סי' קכו, ועי' ציונים 191, 193, שי"ג בע"א. תג"ה שם.
  181. עי' תג"ה שם.
  182. עי' ברייתא שנייה בגמ' שם, לגי' ר"ח שם ותשו' הרמב"ם שם, ועי' ציון 228193, שי"ג בע"א. עי' תג"ה שם; ר"ח שם.
  183. גמ' שם. ר"ח שם.
  184. ר"ח שם כב ב.
  185. תג"ה שם; ר"ח שם כג א.
  186. ברייתא בירו' יומא פ"ב ה"א.
  187. מסקנת הירו' שם. תג"ה שם; ר"ח שם.
  188. עי' רש"י יומא כב א ד"ה הצביעו וד"ה ואין מוציאין וכג א ד"ה אלא אחד וד"ה ואם הוציא; עי' רבינו אליקים שם כב א וכג א; עי' מאירי שם כב א. ועי' פהמ"ש לרמב"ם שם, מהד' קאפח, בהערות המהדיר, שכך סבר הרמב"ם במהדו"ק, ועי' ציון 220 ואילך, שחזר בו.
  189. עי' ברייתא שבציון 203; עי' גמ' שבציון 209; פהמ"ש (קאפח) שם במהדו"ק שבהערות המהדיר. ולפי"ז לכאו' הבבלי חלוק על הירושלמי שבציון 187.
  190. פהמ"ש שם במהדו"ק.
  191. ברייתא בגמ' שם כג א, לגירסתנו (ועי' ציון 180, שי"ג בע"א), ורב חסדא בגמ' שם.
  192. עי' ברייתא שם.
  193. עי' ברייתא שם, לגירסתנו וגי' רש"י שם ד"ה חולה ורבינו אליקים שם (ועי' ציון 180, שי"ג בע"א), ורב חסדא בגמ' שם.
  194. רש"י שם; עי' רבינו אליקים שם; עי' מאירי שם כב א, בפי' הא'.
  195. מאירי שם.
  196. רש"י שם כג א ד"ה אלא אחד; עי' רבינו אליקים שם כב א.
  197. ר"י מלוניל שם פ"ב מ"א.
  198. מאירי שם; עי' מאירי שם.
  199. מאירי שם, בשם י"מ.
  200. רש"י שם כג א ד"ה ויחידין; רבינו אליקים שם. ועי' ציון 176, שי"מ בע"א.
  201. רש"י שם.
  202. רבינו אליקים שם.
  203. ברייתא שם.
  204. ברייתא בגמ' שם כג א, לגירסתנו וגי' רש"י שם ד"ה אין מוציאין וד"ה גודל ורבינו אליקים שם, ועי' ציון 182, שי"ג בע"א.
  205. רש"י שם ד"ה אין מוציאין.
  206. רבינו אליקים שם.
  207. רש"י שם; רבינו אליקים שם.
  208. רש"י שם ד"ה ואם הוציא.
  209. גמ' שם, לגירסתנו: מאי מונין לו נמי אחת, ועי' ציון 230, שי"ג בע"א.
  210. עי' ברייתא שם.
  211. רש"י שם ד"ה גודל.
  212. ברייתא שם.
  213. משנה יומא כב א; עי' ברייתא בגמ' שם כג א.
  214. ר"י מלוניל שם.
  215. ברייתא שם, לפי רש"י שם כב א ד"ה ואין מוציאין, ורבינו אליקים שם כג א בשם מ"צ; ירו' יומא פ"ב ה"א.
  216. רש"י כב א שם; עי' רבינו אליקים שם; עי' מאירי שם.
  217. ר"י מלוניל שם.
  218. רבינו אליקים שם כג א, בשם אית דאמ'.
  219. עי' מאירי שם כב א.
  220. עי' רמב"ם תו"מ פ"ד ה"ג ופהמ"ש יומא כב א (ועי' במהד' קאפח, בהערות המהדיר, שחזר בו מהמהדו"ק שבציון 188) ותשו' הרמב"ם (בלאו) סי' קכו. ועי' מל"מ שם שציין לירו' שבציון 188.
  221. עי' תשו' הרמב"ם שם.
  222. עי' רמב"ם תו"מ שם; תשו' הרמב"ם שם. ועי' גי' הרמב"ם שבציון 180, של"ג בברייתא החילוק בין חולה ובריא, ולפי"ז פי' בפהמ"ש שם, לגירסתנו, שמשליך אצבע אם הוא חלש או חולה, או שתי אצבעות אם הוא בריא (ועי' מהד' קאפח, שאינו), וסותר לתשו' הרמב"ם שם, שפי' כברייתא שם לגי' שבציון 191 ואילך, שהבריא יוצא אחת והחולה שתיים, וצ"ב. ובתו"מ השמיט הדיון בבריא וחולה, ולכאו' סובר שיטה ג', שיוציא כל איש כפי חפצו. ועי' לח"מ שם, בביאור גי' הרמב"ם בפהמ"ש.
  223. תשו' הרמב"ם שם.
  224. רמב"ם תו"מ שם, ע"פ הברייתא בגמ' שם כג א, לגי' הרמב"ם שבציון 182, ועי' ציון 193, שי"ג בע"א.
  225. תשו' הרמב"ם שם.
  226. עי' רמב"ם תו"מ שם; תשו' הרמב"ם שם.
  227. תשו' הרמב"ם שם. וכעי"ז בקיצור נמרץ בפהמ"ש שם.
  228. ברייתא בגמ' שם, לגירסתנו, וגי' תשו' הרמב"ם שם, ועי' ציון 182, שי"ג בע"א.
  229. ברייתא שנייה בגמ' שם.
  230. גמ' שם, לגי' תשו' הרמב"ם שם, ועי' ציון 209, שי"ג בע"א.
  231. תשו' הרמב"ם שם.
  232. עי' ציונים 182, 204, 212 ואילך, 228.
  233. עי' ציון 182.
  234. רב פפא ביומא כג א. ועי' רב בגמ' שם, ותשו' רב שרירא ורב האי בתג"ה סי' של (והובא באוצה"ג יומא התשובות סי' יח, ותג"א (תרפ"ט) סי' יב).
  235. תג"ה שם.
  236. ציון 185 ואילך.
  237. ירו' יומא פ"ב ה"א, והובא בר"ח יומא כג א.
  238. עי' פ"מ שם.
  239. עי' ציון 258 ואילך.
  240. ברייתא בירו' שם. וע"ע הקטרה (ב) ציון 45 ואילך.
  241. עי' קה"ע שם, לד' זו.
  242. ירו' שם. לגי' ר"ח שם: בשם ר' בון בר חייא.
  243. פ"מ שם.
  244. עי' ברייתא שבציון 240.
  245. ירו' שם. ועי' פ"מ שבציון 143.
  246. עי' ראשונים שבציון 141.
  247. קה"ע שם, לד' זו; עי' פ"מ שם, לד' זו (ועי' ציון 143).
  248. שיח יצחק יומא כה א, בד' רש"י שם ד"ה לעבודה אחת ושם ב ד"ה לא היה, ושכן גרס רש"י בדברי ר' יהודה בברייתא שבגמ' שם (ולא כגירסתנו: שעמו), ובד' תוס' שם ד"ה תא, ושהרמב"ם לא הוצרך לבאר זה כיוון שהוא פשוט בתלמוד, וכל-פנות-שאתה-פונה-לא-יהו-אלא-דרך-ימין (ע"ע). ועי' שי"ק לירו' יומא פ"ב ה"א, שתמה על הירו' מכח כל פינות וכו', ויישב שהוא דוקא בעבודה (ועי' בציון הבא).
  249. עי' תשו' רב שרירא ורב האי בתג"ה סי' של (והובא באוצה"ג יומא התשובות סי' יח): והכין מפרש בתלמודא דא"י וכו' ואית בה התם פלוגתא ובגמ' דילנא לא אימירא כל עיקר; כ"מ מרש"י יומא יז א ד"ה ומשנינן: איכא למימר דדרך שמאל מנה, ותוי"ט תמיד פ"ג מ"ג בדעתו, שכל פינות וכו' אינו אלא לעבודה, אבל הכא חושבנא בעלמא הוא (ונ' שלזה כיוון בגיה"ש לירו' שם); עי' שי"ק שם.
  250. יומא כד ב, ורש"י ד"ה במה מפיסין.
  251. יומא כד ב.
  252. רש"י שם ד"ה בבגדי חול: בגדי קדש.
  253. ע"ע בגדי כהונה ציון 93 וע' חזן ציון 4 ואילך.
  254. משנה תמיד לב ב; רב נחמן בגמ' יומא שם.
  255. עי' גמ' שם כה א, לד' זו.
  256. גמ' שם, לד' זו.
  257. ע"ע בגדי כהונה ציון 83 ואילך. רש"י יומא שם ד"ה מלבישין.
  258. רא"ש תמיד שם. וע"ע בגדי כהונה ציון 92.
  259. תו"י שם.
  260. עי' תוס' שם ד"ה מאי, ע"פ משנה תמיד שם: ראב"י אומר וכו' מסרום לחזנים וכו'.
  261. עי' תוספ' וברייתא וירו' שבציון 126.
  262. ע"ע מגבעת; מצנפת. עי' גמ' שם.
  263. עי' גמ' שם; רש"י שם ד"ה כדקתני.
  264. רש"י שם.
  265. תני רב הונא בר יהודה ואמרי לה רב שמואל בר יהודה בגמ' שם כה א ולה ב.
  266. תני רב הונא בר יהודה ואמרי לה רב שמואל בר יהודה בגמ' שם לה ב.
  267. רבינו אליקים שם כה א.
  268. שיח יצחק שם, וכ' שמהריטב"א שבציון 284, ל"מ כן.
  269. עי' רב נחמן בגמ' שם כד ב.
  270. רש"י שם ד"ה דחמסי.
  271. ריטב"א שם.
  272. יומא כד ב.
  273. רמב"ם תו"מ פ"ד ה"א.
  274. עי' תוספ' וברייתא וירו' שבציון 126.
  275. עי' רב ששת בגמ' שם כה א. וע"ע מגבעת; מצנפת.
  276. משנה תמיד לב ב.
  277. אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת ביומא כה א.
  278. מאירי תמיד שם.
  279. עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; עי' שיטה לרשב"י שם; עי' רא"ש שם; מאירי שם; עי' רע"ב שם פ"ה מ"ג.
  280. רא"ש שם; עי' מאירי שם.
  281. עי' רא"ש תמיד שם. ועי' רש"י יומא שם ד"ה מלבישין.
  282. עי' שיטה לרשב"י תמיד שם; רא"ש שם; עי' מאירי שם; עי' רע"ב שם.
  283. עי' רב ששת ביומא כד ב, ורש"י ד"ה מקרו.
  284. ריטב"א שם, ע"פ הגמ' שבציון 263.
  285. ע"ע בגדי כהונה ציון 108 ואילך.
  286. עי' ר"ח שבציון הבא; רמב"ם תו"מ פ"ד ה"א; מאירי יומא כה א: בבגדי קודש (כלשון הגמ' שבציון 272).
  287. ע"ע הלכה: כרב נחמן בדינים ציון 905. עי' ר"ח שם כד ב; עי' לח"מ שם; עי' שיח יצחק שם ובית אל שם, בשמו; עי' הר המוריה שם.
  288. לח"מ שם.
  289. עי' יומא כה א: הכי נמי מסתברא וכו'. עי' שיח יצחק שם, ושטעם זה עדיף על הטעם שבציון הקודם, שכן מה שאמרו שההלכה כרב ששת באיסורים הוא מהגאונים, וכאן מפורש בתלמוד; בית אל שם: ועוד י"ל.
  290. עי' שיח יצחק שם.
  291. עי' ציון 88.
  292. עי' רמב"ם תו"מ פ"ד ה"א וה"ה; עי' מאירי תמיד פ"ד.
  293. עי' ציון 76 ואילך.
  294. עי' גבו"א יומא כד ב.
  295. עי' ציון 56 ואילך.
  296. ע"ע בגדי כהונה ציון 185.
  297. עי' גבו"א שם, בסו"ד, וצ"ב מהתו"י שבערך הנ"ל ציון 186.
  298. עי' ציון 283 ואילך.
  299. עי' גבו"א שם.
  300. ע"ע אבנט ציון 14 ואילך, ועיי"ש ציון 15, שכן הלכה. וע"ע כלאי בגדים.
  301. ע"ע אבנט ציון 45 ואילך. ועיי"ש ציון 54 ואילך, שיש מהראשונים חולקים.
  302. שו"ת בית הלוי ח"א סי' א אות ז, בד' הרמב"ם, וסותר לבית הלוי שבציון הבא, וצ"ב.
  303. בית הלוי שם סי' ב אות יד, בד' הרמב"ם, וסותר לבית הלוי שבציון הקודם, וצ"ב.
  304. ציון 83 ואילך.
  305. עי' קה"ע יומא פ"ב ה"ב, בפי' הירו' שם: הזוכה זכה לעצמו (ועי' רידב"ז שם, לפי' זה, מדוע נקט הירו' סיום הברייתא, כשאינו ענין לקו' הירו' שם), ועי' פ"מ שפי' שבפייס שבבין הערבים הזוכה זכה לעצמו ולא מי שזכה בשחרית, ועי' ציון 324, שי"מ בע"א; עי' גבו"א יומא כו ב; אהא"ז כהמ"ק פ"ד ה"ט, בד' רמב"ם שם.
  306. קה"ע שם.
  307. אהא"ז שם, לד' זו.
  308. גבו"א שם.
  309. עי' אהא"ז שם, לד' זו.
  310. עי' תפא"י תמיד פ"ג מ"א; אהא"ז שם, בד' רש"י ב"ק קי א ד"ה נותנה וראב"ד בהשגות שם. ועי' שטמ"ק ב"ק קי א, בשם הרא"ש, שנקט כרש"י.
  311. אהא"ז שם, לד' זו.
  312. עי' רש"י שם ד"ה נותנה וד"ה לכל כהן שירצה; אהא"ז שם.
  313. ע"ע שחיטה.
  314. תפא"י שם.
  315. משנה יומא כב א, ופהמ"ש לרמב"ם שם; עי' משנה שם כה א, לפי גמ' שם ב; עי' תני ר' חייא בגמ' שם.
  316. רמב"ם תו"מ פ"ד ה"ה.
  317. רש"י שם כד ב ד"ה למה מפיסין.
  318. עי' גמ' שם כו א: לא ראב"י אית ליה וכו' דא"כ בצרו להו פייסות; תוס' שם כה ב ד"ה תא: כי שום טעם יש שאין לפחות מד' פייסות.
  319. עי' ציון 353 ואילך.
  320. עי' ציון 377.
  321. שפ"א שם כד ב.
  322. עי' משנה ותני ר' חייא שבציון 315. בעה"מ שם (א א בדפי הרי"ף).
  323. תני ר' חייא בגמ' שם כו ב.
  324. בעה"מ שם, בד' ברייתא שם: והתניא שבעה עשר; נוע"י לירו' יומא פ"ב ה"ב, בד'3 הברייתא שם: הזוכה זכה לעצמו, ועי' ציון 305, שי"מ בע"א.
  325. יומא כד ב, ורש"י ד"ה למה מפיסין.
  326. כ"מ מתוס' שבציון 318; עי' שפ"א שם.
  327. תהלים נה ו. ר' יוחנן בגמ' שם.
  328. ר' יוחנן בירו' יומא פ"ב ה"א: פומפי, וקה"ע שם. ועי' פ"מ שם, שפי' בע"א. ועי' יפ"ע שם.
  329. שו"ת הרשב"א ח"א סי' עט. ועי' רש"י יומא יד ב ד"ה מי שוחט.
  330. רש"י שם.
  331. רש"י שם לג ב ד"ה אם כן.
  332. רש"י שם כד ב ד"ה להרגיש; מאירי שם כה א: להרבות בהמייה.
  333. רש"י כד ב שם.
  334. עי' מאירי שם כה א.
  335. עי' פהמ"ש לרמב"ם תמיד ל ב. ועי' אגרת אריסטיאס אל פילוקרטס (נד' בתוך הספרים החיצונים כרך ב עמ' מ סי' צב-צה): ועבודת הכהנים וכו' ודממתה וכו' ושקט גמור ישור עד שאפשר לחשוב כי אין איש במקום.
  336. עי' ר"ח יומא לג ב, לפי' בגמ' שם, שלר' יוחנן בגמ' שם הסובר שמפסיקים בהדלקת נרות משום בבקר בבקר, היינו דין דאוריתא, ולר"ל הסובר שהוא כדי להרגיש את העזרה, אין הפסקת הנרות חובה, אלא כדי להרגיש את העזרה (ולכאו' הוי דין דרבנן, וצ"ב). ועי' ירו' יומא פ"ב ה"א, בשמות מוחלפים מהבבלי: א"ר יוחנן: ולמה היה נכנס לקטורת שני פעמים, אלא כדי לעשות פומפי לדבר. רשב"ל אמר: דבר תורה הוא וכו', ומשמע שסברת פומבי (עי' ציון 328) אינו דאוריתא.
  337. תו"י שם לד א, לפי' ר"ח שם, בשם הגאון, וסיימו: וצ"ע מנלן.
  338. עי' משנה יומא כב א ותמיד כו א; עי' רמב"ם תו"מ פ"ד ה"ה. ועי' ציון 353 ואילך, שהוא תקנת חכמים, משום מעשה שהיה.
  339. עי' סתם משנה ביומא כה א ותמיד ל א; עי' סתם תוספ' יומא פ"א; עי' רמב"ם שם ה"ו.
  340. ראב"י במשנה תמיד לב ב ותוספ' יומא שם וסוכה פ"ד.
  341. פהמ"ש לרמב"ם שם; עי' רמב"ם תו"מ שם.
  342. עי' משנה יומא כו א ותמיד שם; עי' רמב"ם שם ה"ז.
  343. סתם משנה יומא כו א; ת"ק במשנה תמיד שם; ר' יהודה בתוספ' יומא שם וברייתא ביומא כה ב, לפי גמ' שם כו א.
  344. רמב"ם שם ה"ח.
  345. ראב"י שבציון 340, לפי גמ' שם, ורש"י ד"ה לא ר"א.
  346. עי' רש"י שם כה ב ד"ה לא היה. וע"ע הקטרה (ב) ציון 144 ואילך.
  347. ציון 292 ואילך.
  348. ציון 31 ואילך.
  349. ציונים 45 ואילך, 50 ואילך.
  350. ציון 38 ואילך.
  351. ציון 420 ואילך.
  352. ציון 435 ואילך.
  353. ע"ע בתי אבות.
  354. משנה יומא כב א, ורש"י ד"ה בראשונה.
  355. רש"י שם.
  356. משנה שם, ורש"י ד"ה ובזמן.
  357. משנה שם.
  358. רש"י שם ד"ה רצין. וע"ע מזבח החיצון.
  359. רש"י שם ד"ה וכל הקודם בהן.
  360. רב פפא בגמ' שם; תני ר' חייה בירו' שם פ"ב ה"א; ירו' שם, ע"פ משנה שבציון 366. ועי' רב פפא בגמ' שם בעיא דלא איפשטא אם ד"א כולל אמה יסוד ואמה סובב.
  361. משנה שם, ורש"י ד"ה ואם היו ור"י מלוניל שם פ"ב מ"א: כולם באים להטיל גורל.
  362. עי' תוספ' יומא פ"א; עי' תוספ' שבועות פ"א: בשני אחים כהנים; ספרי מסעי פיס' קסא; עי' ברייתא ביומא כג א; עי' ברייתא בירו' שם.
  363. גמ' שם.
  364. עי' גמ' שם.
  365. גמ' שם.
  366. משנה שם כב א.
  367. רב אשי בגמ' שם כב א.
  368. ברייתא בגמ' שם; רמב"ם תו"מ פ"ד ה"ה.
  369. ברייתא בגמ' שם; ר' יוחנן בירו' שם פ"ב ה"ב: לא גזרו על שני גיזירין בשחרית, וקה"ע ומה"פ שם (וסותר לפ"מ שם, שפי' בע"א, וצ"ב); רמב"ם שם.
  370. משנה שם; רמב"ם שם.
  371. ציון 76 ואילך.
  372. ציון 100 ואילך.
  373. ציון 319 ואילך.
  374. ציון 53.
  375. משנה יומא כה א; רמב"ם תו"מ פ"ד ה"ו.
  376. משנה תמיד ל א; תוספ' יומא פ"א.
  377. עי' משנה יומא שם, לגירסתנו, ועי' ציון 412, שי"ג בע"א; משנה תמיד שם; תוספ' יומא שם.
  378. משנה תמיד שם.
  379. מאירי יומא שם, ע"פ משנה יומא שם: מי שוחט, וצ"ב מהמשנה ותוספ' שבציון 376 ואילך, שהממונה אמר כן, ופירט לגבי כל העבודות.
  380. משנה יומא כה א; עי' רמב"ם תו"מ פ"ד ה"ו.
  381. עי' רש"י שם ד"ה לעבודה; עי' רבינו אליקים שם; עי' רמב"ם שם ופהמ"ש תמיד ל א, וסותר לרמב"ם שבציון 411, וצ"ב; עי' מאירי שבציון 407; עי' ריטב"א יומא שם.
  382. מסקנת הגמ' שם; עי' רמב"ם שם ושם.
  383. עי' רש"י שם; רמב"ם שם ושם.
  384. עי' רש"י שם; עי' פהמ"ש לרמב"ם תמיד שם ויומא שם ורמב"ם תו"מ שם.
  385. כ"מ מרש"י שם; רמב"ם שם ושם ושם.
  386. רמב"ם שם ושם ושם. ועי' רבינו אליקים שם כו ב, פי' אחרים למנין הי"ג.
  387. רש"י יומא כו ב ד"ה בחג.
  388. עי' ר"ח שם, ואוצה"ג יומא התשובות סי' כ בשם ר"ח, בפי' תני ר' חייא בגמ' שם (וכעי"ז בתוספ' יומא פ"א ובשינוי בירו' שם פ"ב ה"ב).
  389. עי' ציון 380.
  390. עי' ר"ח שם ושם, ע"פ משנה שם.
  391. עי' ר"ח יומא שם, ע"פ תני ר' חייא שם; אוצה"ג שם, בשם ר"ח, ע"פ תני ר' חייא שם; עי' תו"י שם.
  392. ע"ע בזיכין.
  393. ר"ח שם ושם, ע"פ משנה שם; עי' תו"י שם; תוס' רא"ש שם, בתי' הב': או שמא; עי' ריטב"א שם. ועי' תו"י שם, שהוא לד' התנאים הסוברים שבזיכים קודמים למוספים (ע"ע בזיכים ציון 51 ואילך, וע"ע הנ"ל ציון 60 ואילך).
  394. עי' ר"ח שם ושם, ע"פ תני ר' חייא שם.
  395. ר"ח שם ושם, ע"פ משנה שם.
  396. עי' תו"י שם; עי' ריטב"א שם, בשם תוס'.
  397. עי' ציון 404.
  398. ריטב"א שם, בתי' הב', והסכים לו.
  399. כ"מ מרש"י שם ד"ה פעמים שלשה עשר; כ"מ מרבינו אליקים שם; עי' רמב"ם תו"מ פ"ד ה"ט; כ"מ מתוס' ר"פ שם; עי' מאירי שם א.
  400. רש"ש שם, בד' תני ר' חייא בגמ' שם.
  401. רש"ש שם, בד' סתם משנה שם, שמוסב על הפייס הרביעי שנזכר בסוף המשנה שם א.
  402. עי' ראשונים שבציון 381. ועי' ציון 411 ואילך, שי"ס שהוא הזוכה בזריקה.
  403. תני ר' חייא ביומא כה ב.
  404. רש"י יומא כה א ד"ה לעבודה; עי' מאירי שם; עי' ריטב"א שם. ועי' רמב"ם תו" פ"ד ה"ו שכתב בסתם שהשני שעומד בצידו הוא מקבל דם התמיד והשלישי הסמוך לשני מדשן המזבח הפנימי וכו'.
  405. רבינו אליקים שם.
  406. רבינו אליקים שם ב.
  407. עי' ראשונים שבציון 381. מאירי יומא כה א.
  408. מאירי שם.
  409. ע"ע תמיד.
  410. עי' רע"ב תמיד פ"ג ה"א.
  411. עי' פהמ"ש לרמב"ם יומא, וסותר לרמב"ם שבציון 381, וצ"ב; רע"ב שם פ"ב מ"ג.
  412. עי' פהמ"ש לרמב"ם שם ותמיד ל א; רע"ב יומא שם. ועי' פהמ"ש תמיד שם, שגרס במשנה יומא שם: מי הזורק מי השוחט (ועי' ציון 377, שי"ג בע"א), וכתב שביארו בתלמוד טעם הדבר כנ"ל (ולפנינו אינו).
  413. עי' ציונים 377, 384 ואילך.
  414. עי' רבינו אליקים יומא כה ב.
  415. ציון 360 ואילך.
  416. ציון 203 ואילך. ועי' קול הרמ"ז יומא פ"ב מ"ג.
  417. ציון 50 ואילך.
  418. ציון 31 ואילך.
  419. ר' יוחנן ביומא כו א וירו' שם פ"ב ה"ב.
  420. ע"ע משמרות.
  421. רבינו אליקים שם.
  422. רבינו אליקים שם; עי' תוס' רא"ש שם ב.
  423. עי' מאירי שם א.
  424. עי' רב שמואל בר רב יצחק בגמ' שם; עי' ר' חזקיה בשם ר' בון בר כהנא בירו' שם; עי' רש"י שם ד"ה הואיל; רמב"ם תו"מ פ"ד ה"ט, דהיינו שמפייסים פיס לתמיד ופייס לקטורת.
  425. תו"י שם ב.
  426. תוס' יומא כו א ד"ה אלא; הר המוריה תו"מ פ"ד ה"ח, בשמו; תוס' רי"ד שם; עי' פסקי רי"ד שם ב.
  427. עי' ציון 419.
  428. תוס' שם א.
  429. עי' ציון 380 ואילך.
  430. עי' פסקי רי"ד שם ב.
  431. תוס' שם א.
  432. עי' ציון 369.
  433. ריטב"א שם ב.
  434. תו"י שם א; הר המוריה שם, בשמו; עי' תוס' רא"ש שם; עי' ריטב"א שם ב; הר המוריה שם, בשם כס"מ בשם ריטב"א. ועי' כס"מ שם בשם הריטב"א: לחבירו, ומ' קצת שיכול לומר למי שירצה, וסותר לריטב"א שבציון 433, וצ"ב.
  435. רמב"ם תו"מ פ"ד ה"ט. ועי' תו"י ותוס' רא"ש יומא כו ב, ביישוב הקו' מסוכה נה ב.
  436. עי' ציון 420 ואילך.
  437. ע"ע משמרות.
  438. עי' לקוטי הלכות שם (ט א).
  439. עי' תו"י שם: מספקא לרבי; תוס' רא"ש שם.
  440. ע"ע יום הכפורים ציון 48. וע"ע עבודת יום הכפורים.
  441. ר' שמעון בר יצחק בסליחה (ע"ע סליחות) איך אשא ראש (נד' במחזור (גולדשמידט) יום הכפורים עמ' 505): ובטלו הפייסות בצום המובחר, לפי תוי"ט יומא פ"ב מ"ב; בעה"מ יומא כו ב (א א); העיטור עשרת הדברות הל' יוה"כ (דף קח טור א במהד' רמ"י): ונראה; עי' תו"י שם כ ב; ריטב"א שם יב ב, בשם מורי הרב (הרא"ה); כס"מ עיוה"כ פ"א ה"ב, בד' ר"ש (ריטב"א שם, בשם ר"ש משנץ) והרז"ה. ועי' ציון 446, שיש סדרי עבודה בהם לא נזכרו פייסות, ולכאו' סוברים כד' זו.
  442. ע"ע עבודת יום הכפורים.
  443. ריטב"א שם.
  444. ע"ע פיוטים.
  445. ע"ע יום הכפורים ציון 1974 ואילך.
  446. יוסי בן יוסי בסדר העבודה "אזכיר גבורות א-לוה" (נד' בסדור רס"ג עמ' רע): ושקדו בפיס וכו', וסדר העבודה "אתה כוננת עולם ברב חסד" (נד' במחזור (גולדשמידט) שם עמ' 471): תקנת פיס וכו' ; סדר העבודה "אזכר סלה" ליוחנן הכהן (נד' במחזורי האיטלקים): נועדו חצות לילה מעבירי דשן נצבו תת פיס וכו'; סדר העבודה "א-להים י-ה מקדם" לרס"ג (נד' בסדור רס"ג עמ' תיא): מפיסים ארבע עד לא זאת; סדר העבודה "אדרת תלבושת" לר' שלמה הבבלי (נד' בסדור תפילות השנה כמנהג קהילות רומניא ד' ונציה דף שסח ע"ב): מפיסין וחוזרין עד ארבעה פייסות וכו'; ר' משולם בר קלונימוס בסדר העבודה "אמיץ כח" (נד' במחזורי האשכנזים): עלצו תרום דשן בפייס ראשון וכו', וסדר העבודה "אשוחח נפלאותיך" (נד' במחזור (גולדשמידט) שם עמ' 454: הרים בפיס וכו'; בעה"מ שם, בשם בעלי הקרובו"ת; מלחמות לרמב"ן שם, בשם סדר עבודת הבבלי והפייט הראשון ר"א ברבי קליר וקרובות הגאונים וחכמי הישיבות ורבני ספרד האחרונים; וכ"ה בעוד סדרי עבודה. ויש סדרי עבודה בהם לא נזכרו פייסות, כגון "אתה כוננת עולם מראש" (נד' במחזורי יוה"כ) וכגון "אל אלהים בך יצדקו" לר"י אבן אביתור (נד' בקובץ מעשי ידי גאונים קדמונים ח"ב עמ' 19 ואילך).
  447. בעה"מ שם כו ב.
  448. ע"ע פיוטים, ושם, שי"ח.
  449. קול הרמ"ז יומא פ"ב מ"ב, ע"פ תוס' יומא ח א ד"ה דכולי.
  450. עי' תו"י שם כ ב.
  451. רמב"ם עיוה"כ פ"ד ה"א; סדר עבודה בקצרה של ה"ר אברהם בן אסמעאל, שהובא ברי"ו תא"ו נ"ז ח"ג.
  452. ע"ע עבודת יום הכפורים.
  453. עי' רמב"ם שם; סדר עבודה בקצרה שם, בצד הא'.
  454. עי' רמב"ם שם.
  455. סדר העבודה שם, בצד הב': ונכון לומר.
  456. מלחמות לרמב"ן יומא כו ב (א א); עי' כס"מ עיוה"כ פ"א ה"ב, בשם הרמב"ן במלחמות.
  457. עי' ציון 446. עי' מלחמות שם.
  458. עי' תו"י שם יב ב, בשם ריב"א; עי' מלחמות שם.
  459. מלחמות שם.
  460. ע"ע יום הכפורים.
  461. עי' תו"י שם, בשם ריב"א; מלחמות שם, ע"פ משנה שם כח א; עי' כס"מ שם, בשם הרמב"ן במלחמות.
  462. מלחמות שם.
  463. סדר העבודה "אדרת תלבושת" לר' שלמה הבבלי שם: מנורה ומזבחות פייס שני כסדר ר' משולם בר קלונימוס בסדר העבודה "אמיץ כח" שם: עוד יפיסו לדישון פנימי ומנורה (והובא בתוי"ט שם), ובסדר העבודה "אשוחח נפלאותיך" שם: דשון הפנימי ומנורת זהבם דבר השני להעלות חובם; מלחמות שם, בשם רוב בעלי הקרובות, והסכים להם, וסותר לריטב"א בשם רא"ה בשם רמב"ן שבציון 475, וצ"ב; כס"מ שם, בשם הרמב"ן במלחמות. ועי' ציון 475.
  464. עי' מלחמות שם.
  465. ע"ע עבודת יום הכפורים.
  466. עי' מלחמות שם (א ב); כס"מ שם, בשמו.
  467. מלחמות שם; כס"מ שם, בשמו.
  468. עי' מלחמות לרמב"ן שם (א א).
  469. עי' מלחמות לרמב"ן שם (א ב).
  470. ע"ע עבודת יום הכפורים.
  471. מלחמות לרמב"ן שם, ע"פ תוספ' יומא פ"ב: בכל יום שני כהנים וכו'. ועי' העיטור עשרת הדברות הל' יוה"כ (דף קח טור א במהד' רמ"י) (לשיטתו שבציון 441): כ"ג נותן לאוהבו או לקרובו.
  472. ע"ע מערכות.
  473. עי' מלחמות שם.
  474. מלחמות שם. ועי' הלכתא גבירתא יומא פ"ב, בשם הרמב"ן, וצ"ב.
  475. ריטב"א יומא יב ב, בשם מורי הרב (הרא"ה) בשם רבינו הגדול (הרמב"ן), וסותר למלחמות שבציון 463 ואילך, וצ"ב (ושמא אמר כן בד' סדרי העבודה דלקמן); עי' כס"מ עיוה"כ פ"א ה"ב, בשם ריטב"א בשם הרמב"ם (והוא לכאו' ט"ס וצ"ל הרמב"ן). וכן בחלק מסדרי העבודה מצינו בפירוש לגבי הפייס השני שפייסו בו אף לגבי כבש התמיד עי' יוסי בן יוסי בסדר העבודה "אזכיר גבורות א-לוה" שם: נצבעו שנית על מעשה כבש ועל דשן מזבח פנימי ונרות, ובסדר העבודה "אתה כוננת עולם ברב חסד": תכף לו יפיסו עומדי עזרה למעשה תמיד ודישון פנימי ונרות, ויוחנן הכהן בסדר העבודה "אזכר סלה" שם: נצבעו שנית לצורך מזבח חוצה נקוי פנימי ונרות. ועי' מלחמות שבציון 463, שרוב בעלי הקרובות לא נקטו כן.
  476. ריטב"א שם, בשם מורי הרב, בשם רבינו הגדול.
  477. מל"מ תו"מ פ"ד ה"ט, בד' רש"י יומא כו ב ד"ה אם רצה ורמב"ם מעה"ק פ"ו הי"ט.
  478. מל"מ שם, שכ"נ מפשטן של דברים.
  479. עי' ציון 365 ואילך.
  480. מל"מ שם, וסיים: ודוחק. ועי' תוי"ט שם פ"ב מ"ז.