אנציקלופדיה תלמודית:פסולי עדות

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

'

ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרת הערך - איסור קבלת עדות מרשע והנכללים באיסור זה, ואיסור עדות עם רשע, ושאר האנשים שאין מקבלים עדותם.

סוגי הפסולים

עשרה מיני פסלות הם, כל מי שנמצא בו אחד מהן הרי הוא פסול לעדות: הנשים[1]; והעבדים[2]; והקטנים[3]; והשוטים[4]; והחרשים[5]; והסומים[6]; והרשעים[7]; והבזויים[8]; והקרובים[9]; והנוגעים בעדותם[10]. וכן הגוי* פסול לעדות[11]. וטרפה* יש עדויות שהוא פסול להם[12]. ויש סוברים שאף אוהב* ושונא* פסולים לעדות[13].

על האוהב* לאחד מבעלי הדין, שנחלקו תנאים אם כשר לעדות, ע"ע אוהב: אוהב להעיד. על פסול גוי* לעדות*, שנחלקו ראשונים אם הוא מן התורה או מדרבנן, ע"ע גוי[14]. על העדויות שטרפה* כשר להם ועדויות שהוא פסול להם, ע"ע טרפה (א): עדותו. על פסול כותי לעדות, ע"ע כותים[15]. על הנוגע בעדותו, הפסול לעדות, ע"ע נוגע, ושם, כל הפרטים. על הנוטלים שכר להעיד, שעדותם בטלה, ע"ע עדות. ושם, שכל עדויותם בטלה, אף שלא ידוע שנטלו עליהם שכר, ושנחלקו ראשונים אם היינו אף עדויותיו שקודם נטילת שכר. על קרוב* הפסול לעדות וקרוב הכשר לעדות, ע"ע קרוב. על השונא* לאחד מבעלי הדין, שנחלקו תנאים אם כשר לעדות, ע"ע שונא.

גדרם

יש מפסולי העדות שהם "עד פסול" ולכן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, שאם נמצא אחד מהעדים פסול, אף עדות השני אינה עולה, ויש מפסולי העדות שאין עליהם שם עד כלל, ואינם פוסלים חברם בעדותם[16].

מלכים

המלך* איננו מעיד[17], והיא גזירת חכמים[18] בימי ינאי המלך, משום מעשה שהיה[19], ואף על פי שמשום כבודו של מלך אין ראוי לו להעיד, בדבר מצוה היה לו למלך להעיד, שאין חכמה לנגד ה', והיכן שנוגע לכבוד ה' אין כבוד המלך נחשב לכלום[20]. ואף על פי שהמעשה שהיה לא היה לענין עדות, אלא לדון את המלך, כיוון שהוצרכו לגזור משום מעשה שהיה שלא לדון את המלך, ממילא הוצרכו גם כן לגזור שאין מעיד[21]. גזירה זו איננה אמורה אלא במלכי ישראל[22], מפני שהם אַלָּמים בעלי זרוע[23], וליבם גס בהם[24], ואינם נכנעים תחת עול הדיינים[25], ויבוא מן הדבר תקלה והפסד על הדת[26], אבל מלכי בית דוד מעידים[27], שכשגזרו לא גזרו אלא על מלכים העומדים מבית ישראל אבל אם יעמדו מלכים מבית דוד לא גזרו עליהם[28], כיוון שמצינו בבית דוד שהזכיר הכתוב: דִּינוּ לבקר משפט[29], אף על פי שאירע תקלה על ידו לא היו גוזרים[30].

המלך שאינו מעיד, היינו בין בדיני-נפשות* ובין בדיני-ממונות*[31]. עבר המלך והעיד, כתבו אחרונים שאין עדותו עדות[32], שאינו בן הגדה, שהרי להלכה כל-מלתא-דאמר-רחמנא-לא-תעביד-אי-עביד-לא-מהני*[33], או שכיוון שאם הוזם, לא נוכל לקיים בו דין הזמה*, שהרי אין דנים אותו[34], ואם כן היא עדות* שאין אתה יכול להזימה, שאינה עדות[35].

על פסולי עדות, שנחלקו ראשונים אם התראה* שלהם מועילה לחייב אדם בארבע-מיתות-בית-דין* או במלקות*, ע"ע התראה[36]. על מלכי בית דוד, שלמרות שכשרים להעיד, אינם מעידים משום כבודם, ע"ע מלך.

קבלת עדות רשע

הרשעים פסולים לעדות[37] מן התורה[38], והיא מצות לא-תעשה*[39] שהזהיר הדיין[40] שלא לקבל עדות הרשע*[41] ולא נעשה בשביל עדותו שום דבר[42], שנאמר: אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס[43], מפי השמועה למדו[44]: אל תשת רשע עד[45], אל תשת חמס עד[46], שהכוונה בזה היא, שלא ישית ידו עם רשע להיות עד[47], כי בזה יהיה עד מי שהוא איש חמס[48], להוציא את החמסנים ואת הגזלנים - ושאר בעלי עבירות[49] - שהם פסולים לעדות[50], שנאמר: לא יקום עד חמס באיש[51], שלא יקבל הדיין עדות הרשע, כי כבר יהיה עדותו עדות איש חמס, שישקר בעדות לרוב נטייתו לקניין הממון בחמס[52]. ואין הרצון בזה שלא ישית ידו עם רשע באופן שיהיה עד חמס - ונפסול לעדות העוברים עבירה משום ממון בלבד - כי לא היה צריך לומר עם רשע, כי אף על פי שלא היה רשע לא היה ראוי שישית ידו עימו להיות עד חמס[53], ואל תשת חמס אינו פירוש של אל תשת רשע עד, אלא תחילת הכתוב אל תשת ידך עם רשע[54], משמע אל תשת רשע עד, וסוף הכתוב: להיות עד חמס[55], משמע שלא תשת חמס עד[56]. ומכל מקום עיקר הלימוד מהכתוב הוא לרשע של חמס בלבד[57], שכן התורה למדתהו בפרט, שנאמר: אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס[58].

על רשע של חמס, הפסול אף על פי שאין בו מלקות, מפני שהוא רשע שהתורה למדתהו בפרט, עי' להלן[59]. על האמוראים הסוברים שהכתוב בא לפסול לעדות העוברים עבירות של תאוות חימוד ממון בלבד, עי' להלן[60], ושם[61], שאין הלכה כדבריהם.

עבירה על לאו

יש מהראשונים סוברים שאינו עובר על לאו זה, אלא כשקיבל עדות איש רשע ועשה דבר בשביל עדותו[62]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שעובר על לאו זה, אף בקבלת העדות בלבד[63].

המקום והזמן

מצוה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן[64].

העוברים על הלאו

מצוה זו, כתבו ראשונים שנוהגת בזכרים אבל לא בנשים, שאין דנות - לסוברים כן[65]. ולסוברים שנשים כשרות לדון[66], אף בהן - שיצטרכו לקבל עדות[67]. וכתבו אחרונים שאף אם נשים אינן דנות נוהגת בהן מצוה זו אם קיבלו בעלי דין עליהם[68].

על הסוברים שאף עד עובר על הלאו, אם מעיד עם עד שקר, עי' להלן[69].

במנין המצוות

מצוה זו נמנית במנין-המצות*[70]. ויש ממוני המצוות שלא מנאה[71], שלדעתו פירוש הכתוב שהזהיר היוצר שלא יבטיח אדם לחבירו עד שקר אפילו אינו מעיד משעת הבטחה[72]. וכן יש מהראשונים שכתבו בפשט הכתוב[73].

שאר פסולי עדות שהם מן התורה[74], אין נכללים בלאו זה[75].

מלקות

העובר על לאו זה וקיבל עדות איש רשע ועשה דבר בשביל עדותו, אינו לוקה עליו, לפי שהוא לאו-שאין-בו-מעשה*[76]. ואפילו עשה בו מעשה, אין לוקים עליו בכל דבר שבממון, לפי שאין לוקים על לאו-הניתן-להשבון*[77]. ואפילו בדיני-נפשות* שלא שייך להשבון, מכל מקום לא שייך מלקות[78].

טעם המצוה

בטעם המצוה כתבו ראשונים, שכל מי שעל עצמו לא חס ולא יחוש על מעשיו הרעים לא יחוש על אחרים, ועל כן אין ראוי להאמינו בדבר[79], ופסולו מחמת שנחשד לשקר[80].

כשאין חשש שמשקר

אף על פי שפסולו של הרשע הוא מפני שהוא חשוד לשקר[81], מכל מקום כתבו אחרונים שהתורה פסלה את הרשע, שמשום שהוא רשע שמא משקר, ומשום חשש שקר גזרת-הכתוב* שלא יהא נאמן מכל וכל ועדותו לא תחשב עדות[82], אפילו היכן שידענו שאינו משקר[83], שפסול רשע להעיד הוא משום שחשוד לשקר וגם הוא גזירת המלך[84]. ויש מהאחרונים סוברים שהטעם שרשע פסול להעיד, הוא שנחשד להעיד שקר ולא מגזרת המלך בלי טעם[85], ואין חילוק בזה בין פסול מחמת רשע של חמס לפסול מחמת רשע שאינו של חמס, שלעולם חוששים שמא משקר[86]. ויש שנסתפקו אם הטעם הוא שנחשד להעיד או שהוא גזירת הכתוב[87]. ויש מהאחרונים מחלקים: פסול רשע של חמס הוא אף משום שחשוד לשקר, אבל פסול רשע שאינו של חמס אינו אלא משום גזירת הכתוב בלבד[88].

איסור כובש עדותו

פסול עבירה מחמת רשעו, אינו עובר על איסור כובש עדותו[89], כשאינו מעיד[90]. ואפילו לא ידעו בית הדין ברשעו, ויכול לעשות תשובה ולחזור מרשעתו ודי בכך להכשירו לעדות, כל זמן שיודע בעצמו שאינו מתחרט אינו עובר על האיסור[91].

בכלל הרשעים

אי זהו רשע - האמור לענין: אל תשת רשע עד[92] - כל שעבר עבירה שחייבים עליה מלקות[93] - מן התורה[94] - זהו רשע ופסול לעדות[95], שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע, שנאמר: והיה אם בִּן הכות הרשע[96], ואין צריך לומר מחוייב מיתת בית דין[97] שהוא פסול[98], שנאמר: אשר הוא רשע למות[99], וכן חיבי-כריתות*[100].

על כך שהעובר עבירה שחייב עליה מלקות או מיתת בית דין נפסל בכך לעדות לדברי הכל כשעובר העבירה לתיאבון, עי' להלן[101]. על כך שהעובר עבירה שחייב עליה מלקות או מיתת בית דין, נחלקו אמוראים אם נפסל בכך לעדות כשעובר העבירה להכעיס, עי' להלן[102], ושם[103], שלהלכה נפסל בכך. על רשע של חמס, הפסול אף על פי שאין בו מלקות, מפני שהוא רשע שהתורה למדתהו בפרט, עי' להלן[104]. על מקבלי צדקה מהגויים בפרהסיא, שיש מהראשונים סוברים שפסולים לעדות משום שהוא חילול השם מחמת ממון והוא כרשע של חמס, עי' להלן: הבזוי[105]. על שלוש עבירות שאמרו בהן יהרג-ואל-יעבור*, אם עבר עליהם, שנחלקו ראשונים אם נפסל לעדות, ע"ע יהרג ואל יעבור; יעבור ואל יהרג[106]. על עדים-זוממים* שנפסלו לעדות, ושנחלקו אמוראים אם נפסלו משעת עדותם, או למפרע, ע"ע עדים זוממים.

עבירה שאין עליה מלקות

עבר עבירה מן התורה שאין בה מלקות* - כגון לאו-שאין-בו-מעשה*[107], לסוברים כן[108], וכן הלכה[109], ולאו-הניתק-לעשה*[110] ולאו-הניתן-לתשלומים*[111] - נחלקו בו הדעות:

א) יש סוברים שחיבי-לאוין* שאין בהם מלקות, אינם פסולים לעדות[112].

ב) ויש סוברים שפסולים מדרבנן[113], שלא גרע איסור תורה שאין בו מלקות מאיסור דרבנן, שהעובר עליו הוא פסול מדרבנן[114], שהרי מלוה ברבית* פסול מדרבנן[115] - לסוברים כן[116] - שהוא לאו-הניתק-לעשה* ואין בו מלקות[117], לסוברים כן[118].

ג) ויש סוברים שהעובר על לאו שאין בו מלקות פסול לעדות מן התורה[119], שהרי גזלן פסול מן התורה[120], אף על פי שאינו לוקה, שהרי הוא לאו-הניתן-בתשלומים*[121], שכל שעוברים בלא תעשה אנו קוראים להם חייבי מלקיות[122]. ואף על פי שגנב וגזלן הוא רשע שבכתוב[123], אף העושה מלאכה בשבת פסול לעדות, שהוא לאו-שניתן-לאזהרת-מיתת-בית-דין*[124]. ואינו פסול לעדות, אלא כשעבר בקום עשה, אבל לא כשעבר בשב ואל תעשה[125]. ומכל מקום העובר על לאו שאין בו מעשה, יש מהאחרונים סוברים שאף לדעה זו אינו נפסל לעדות[126], שאין לוקים עליו לקלות הענין[127], ואין בו מלקות כלל ועיקר[128], שהואיל ולא עשה מעשה פטרו התורה ממלקות כי לא עשה איסור בפועל, אינו פסול לעדות מהתורה, כי אין האיסור כל כך חמור[129], ומכל מקום העובר על לאו הניתק לעשה, נפסל לעדות[130], שמה שלאו הניתק לעשה אינו במלקות, אינו משום קלות הענין, אלא משום שחייב להוציא ולבטל האיסור, ואם לא ביטלו חייב מלקות - לסוברים כן[131] - ואם כן אין זה לקלות הענין, ונפסל לעדות לחומר איסורו[132]. ויש מהאחרונים סוברים שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים: שלדעת הסוברים להלכה שהעובר על לאו הניתק לעשה אינו לוקה עד שיבטל את העשה בידים[133], אינו נפסל לעדות עד שיבטל העשה בידים, ולדעת הסוברים להלכה שכל שאינו יכול לקיים את העשה, לוקה[134], אף אם לא קיים העשה באונס, נפסל לעדות[135].

להלכה כתבו הפוסקים שהעובר עבירה שאין בה מלקות, פסול לעדות מדרבנן[136]. ויש מהם סוברים שאין הדברים אמורים אלא כשמחוייב מכת-מרדות*[137], שהואיל ומחוייב מכת מרדות עשאהו כעין של תורה ונקרא רשע[138].

על פסולי עדות מדרבנן, שיש הסוברים שאף על פי שנפסלו לעדות, היינו להוציא ממון על ידם, אבל אם תפס אין מוציאים מידו, עי' להלן[139]. על כך שלדעת הסוברים שחיבי-לאוין* שאין בהם מלקות פסולים לעדות מדרבנן[140], העובר עבירה שיש בה מלקות, שאינה מפורסמת, ולא התרו בו, פסול לעדות מדרבנן, עי' להלן[141].

לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין

אף לסוברים שהעובר על לאו שאין בו מלקות כשר לעדות[142], העובר על לאו-שניתן-לאזהרת-מיתת-בית-דין*, פסול לעדות[143], אף על פי - שאינו חייב מיתה - ואינו לוקה[144], שהרי חמור איסורו מלאו שיש בו מלקות - לסוברים כן[145] - שהעובר עליו פסול לעדות[146], ומה שאין בו מלקות הוא משום שחמור איסורו[147]. ויש מהאחרונים שנסתפק בזה[148].

עינוי אלמנה

המענה אלמנה*[149] ויתום[150], שאף שעשה מעשה הרי זה כלאו-שאין-בו-מעשה* שאין לוקים עליו[151], ומכל מקום עונשו מפורש בתורה - וחרה אפי והרגתי אתכם בחָרב[152] - נסתפקו אחרונים אם כיוון שעונשו מפורש יותר ממלקות היא עבירה חמורה שפסול אף על פי שאין לוקים, כמו לאו-שניתן-לאזהרת-מיתת-בית-דין*[153].

ביטל עשה

המבטל מצות עשה, נחלקו בו אחרונים: יש סוברים שלא נפסל לעדות[154], אפילו מדרבנן[155], שאינה עבירה שחייב עליה מלקות[156], ואינו פסול עד שיעבור - על לאו - בקום ועשה[157], או שהוא פורק עול לגמרי[158]. ויש מהאחרונים סוברים שהמבטל מצות עשה נפסל לעדות[159] מדרבנן, אם חייב עליה מכת-מרדות*[160].

במה דברים אמורים, כשביטל מצות עשה של תורה יום אחד, אם עשה כן שלא בפריקת עול אלא מחמת עצלות או תאווה אינו נפסל בפעם אחד[161], אבל אם עשה כן בפריקת עול - ששחק ממצוה זו או שאינו חושש תדיר למצוה זו[162] - פסול לעדות מן התורה[163], מפני שהוא מין[164] - הפסול לעדות[165] - וכן כתבו גאונים וראשונים שמי שאינו זריז בתפלה* ובמצוות ובדרך-ארץ* פסול לעדות[166], וביארו אחרונים הטעם, שמראה שהוא פורק עול מלכות שמים[167]. וכן הפורק עול מצוות דרבנן מעל צווארו, אפילו מצוה היותר קלה, כתבו אחרונים שהרי זה מין ופסול מן התורה[168], עד שישוב בתשובה שלימה[169].

התראת ספק

לסוברים שאף על לאו שאין בו מלקות נפסל לעדות מן התורה[170], כתבו אחרונים שלאו שאין לוקים עליו אלא משום התראת-ספק*, ששמה התראה - לסוברים כן[171] - אינו נפסל עליו לעדות מן התורה[172], דהיינו כשהספק הוא במעשה עצמו, אם הוא אסור[173], אבל כשהמעשה ודאי אסור, אלא שיש להסתפק בהתראה[174], נפסל לעדות[175], כפי הדין במי שעבר עבירה מפורסמת של תורה ולא התרו בו כלל, שנפסל לעדות[176], שמכל מקום הוא ודאי איסור[177].

מקלל אביו ואימו

אף לסוברים שהעובר על לאו שאין בו מלקות כשר לעדות[178], יש מהאחרונים מסתפקים שאפשר שהמקלל-אביו-ואמו* - אפילו שלא בשם[179] - פסול לעדות[180], מכיוון שהוא ארור ובנידוי, שנאמר בו: ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל[181], והעובר על החרם* פסול מדברי תורה[182], ואף על פי שאינו מנודה לשעבר[183], וגם - המנהג[184] - שהעובר על החרם אינו מנודה עד שינדוהו[185]. ויש מהאחרונים סוברים שודאי אינו נפסל, שהרי על כל עבירות שבתורה מושבע ועומד, וכתוב: ארור אשר לא יקים[186], ומכל מקום לא נפסל לעדות כל שאין בו מלקות[187]. ומכל מקום המקלל אביו ואימו ודאי פסול מדרבנן, שהוא במכת-מרדות*[188].

עשה שאינו דוחה לא תעשה ועשה

במקום שאין עשה-דוחה-לא-תעשה* ועשה, אם עבר ועשה, נחלקו אחרונים: יש סוברים שפסול לעדות[189], לראשונים הסוברים שכשעבר ועשה לוקה[190], פסולו מדאוריתא, ולראשונים הסוברים שכשעבר ועשה אינו לוקה[191], פסולו מדרבנן[192] - לסוברים שהעובר על לאו ואינו לוקה נפסל לעדות מדרבנן[193], וכן הלכה[194] - וכן הכריעו להלכה[195]. ויש מהאחרונים מצדדים שאינו נפסל לעדות, שהרי סובר שמצוה עושה[196].

אוכל נבילות לתיאבון

משומד* אוכל נבילות לתיאבון - לדברי הכל[197], אף לסוברים שכשאוכל נבילות להכעיס כשר לעדות[198] - פסול לעדות[199], והוא הדין כשעובר שאר עבירות שחייבים עליהם מלקות[200], או אף מיתת בית דין[201], לתיאבון[202]. בטעם הדבר נחלקו הדעות: א) יש גורסים בתלמוד: שאם ברעבונו אכל נבלה, אם ירעב יקבל ארבעה זוזים ויעיד[203], וביארו ראשונים שאם אכל נבילה לתיאבון אכילת בשר, אנו אומרים כשם שבתאוותו לאכול בשר עבר על לא תאכלו כל נבלה*[204], כך בתאוותו לדבר אחר יקח ממנו ממון[205], ויעיד עדות שקר[206], ויעבור על לא תענה ברעך עד שקר[207], שכיוון שעובר להנאתו על דעת קונו, כמו כן היה עושה בשביל הנאת ממון ומעיד שקר[208]. לדעה זו פסול זה הוא מסברא*[209], והוא פסול אף על פי שאינו רשע של חמס[210]. ויש סוברים שהוא בכלל רשע של חמס[211]. וכתבו אחרונים שלדעה זו אף אם אינו אוכל רק היכן שאינו מוצא כלל של היתר, פסול לעדות, שכמו שתאוות הבשר מעבירתו על הדת כן תעבירנו חמדת הממון[212]. ב) ויש מהראשונים סוברים שכיוון שמשום ממון עושה, שהרי שכיח בזול יותר משל היתר, הוא כרשע של חמס ופסול לעדות[213]. וכתבו אחרונים שלדעה זו אם אינו אוכל רק היכן שאינו מוצא כלל של היתר, כשר[214]. ג) ויש מהראשונים סוברים שמשומד אוכל נבילות, אוכל והולך כל שעה ואינו שב מרשע, והוא כמשומד המתיר עצמו לעבודה-זרה* בלא יצר, ויש לומר שכן התיר עצמו לכל עבירות, ואף להעיד שקר[215].

ויש מהראשונים החולק על כל זה - וגורס בתלמוד[216] - משומד לאכול נבילות לתיאבון כשר - ופירש - שאינו רשע, שלהשיב נפשו הוא עושה[217].

אוכל נבילות להכעיס

משומד אוכל נבילות להכעיס לשמים - שאף על פי שהיתר שכיח בזול כאיסור, אוכל נבלות להכעיס לפניו יתברך[218], והוא הדין כשעובר שאר עבירות שחייבים עליהם מלקות[219], או אף מיתת בית דין[220], להכעיס[221] - נחלקו בו אמוראים:

א) אביי אמר פסול לעדות, שהוא רשע*, והתורה אמרה: אל תשת רשע עד[222], ואף על פי שלא יהיה באותו העוון שום פנייה לממון כלל[223], ולכן האוכל בשר-בחלב* נקרא רשע ופסול לעדות[224]. ואין אנו צריכים לרשע של חמס, דהיינו עבירה שממין חמדת ממון, אלא אף בשאר עבירות כן, אלא שברשע של חמס פסול אף במקום שאין שם מלקות[225], ושאר עבירות לא נפסלו מן התורה - לסוברים כן[226] - אלא בעבירה שיש בעבירתה מלקות[227].

ב) ורבא אמר שמשומד אוכל נבילות להכעיס כשר לעדות, שאנו צריכים חמס[228], כלומר שרק כשעושה איסור משום ממון הוא שחש לו הכתוב שלא להיות עד חמס, שהרי כתוב: אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס[229], אבל רשע שחוטא שלא משום ממון, אין לחוש לו, שלא יהיה עד חמס[230], והכתוב מדבר על רשע של חמס, כגון גזלן ומה שדומה לו, ואנו מרבים כל היכן שעושה משום חימוד ממון, שדומה לגזלן[231].

להלכה נפסק בתלמוד כאביי, שההלכה כמותו נגד רבא ביע"ל קג"ם[232]. וכן פסקו ראשונים ואחרונים להלכה שאין הפרש בין אם עובר על עבירות לתיאבון או להכעיס[233], ומשומד אוכל נבילות אפילו לתיאבון פסול, וכל שכן להכעיס, שאין צורך ברשע של חמס[234], שכיוון שקיימא לן כאביי, אם כן יותר ראוי להיות פסול רשע להכעיס מרשע לתיאבון[235]. ויש מהראשונים שפסק כרבא[236].

הורג בשגגה

ההורג בשגגה כשר לעדות[237], אף קודם שעשה תשובה[238], שהרי רוצח שגלה לעיר מקלטו אינו יוצא משם לעולם, לא לעדות מצוה ולא לעדות ממון ולא לעדות נפשות[239], הרי שכשר לכל עדות, אם לא שהורג נפש במזיד[240].

בכלל אנשי חמס

עוד יש שם רשעים שהם פסולים לעדות אף על פי שהן בני תשלומים ואינן בני מלקות, הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס פסולים[241], שנאמר: כי יקום עד חמס באיש[242], והתורה למדתהו בפרט, שנאמר: אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס[243]. וברשע של חמס פסול אף במקום שאין שם מלקות[244], שכיוון שחשודים על ממון חשודים להעיד שקר[245], ושאר עבירות לא נפסלו מן התורה - לסוברים כן[246] - אלא בעבירה שיש בעבירתה מלקות[247]. ואיש חמס הוא הלוקח ממון חברו בחמס[248], כגון הגנבים[249] והגזלנים[250], ואפילו גנב וגזל באקראי פסול לעדות[251].

על המלוה בריבית קצוצה[252] שנפסל לעדות, שהוא בכלל איש חמס, עי' להלן[253]. ושם[254], שאף הלווה פסול לעדות. על העדים בשטר שיש בו ריבית קצוצה, שנחלקו הדעות אם פסולים לעדות, עי' להלן[255]. על הערב להלוואה בריבית קצוצה, שנחלקו הדעות אם פסול לעדות, עי' להלן[256]. על סופר של שטר של הלוואה בריבית קצוצה, אם פסול לעדות, עי' להלן[257]. על פסול גזלן* לעדות, ע"ע גזלן[258], ושם[259], שפסולו מן התורה, ושם[260], על הלימוד מהכתוב לפסול זה. על תחילת הזמן שהגזלן נפסל בו לעדות, ע"ע הנ"ל[261]. אימתי הגזלן חוזר לכשרות, ע"ע הנ"ל: תשובתו. על עדים-זוממים* שנפסלו לעדות, שהם בכלל אנשי חמס, ע"ע עדים זוממים.

גונב מגוי

גונב ממון הגוי - לסוברים, וכן הלכה, שגזל-הגוי* אסור[262] - כשר לעדות[263], שאף על פי שהוא בכלל הגנבים[264] ופסול מן התורה[265], מכיוון שאנשים אינם יודעים שזה אסור, אלא אדרבה הם אומרים שמצוה עושים[266], שהרי כתוב: ואכלת את שלל אֹיבֶיך[267], שהרי יש כמה תנאים הסוברים שגניבת הגוי מותרת[268], וכיוון שהם חושבים שדבר זה מותר לא נפסל לשום עדות[269], עד שיתרו בו עדים ויודיעוהו שדבר זה אסור מן התורה ושהעושה זה נפסל לעדות[270].

החולק עם הגנב

אינו נפסל אלא הגנב - או הגזלן[271] - עצמו[272], ולא המקבל פיקדון ממנו[273], ולא אפילו החולק עימו[274]. בטעם שהחולק עם הגנב כשר לעדות, נחלקו אחרונים: יש מפרשים הטעם שהוא לא עשה חמס[275]. ויש מפרשים הטעם שאינו נפסל, כיוון שאין זה איסור מפורסם[276], ולאנשים משמע שאין איסור בדבר[277]. ויש מפרשים הטעם שאינו נפסל, שלפוסלו צריכים ידיעה ברורה שעבר[278], ושמא גם בלעדו היה גונב[279].

ויש מהאחרונים המפקפק לגבי חולק עם הגנב, שאף על פי שאינו חייב מלקות, אבל על כל פנים עשה איסור, שלקח וסייע לגנב, ועובר על לפני עור[280], ואף על פי שאין בו מלקות, בדבר שיש בו חימוד ממון, אף על לאו כזה נפסל לעדות[281].

היתה הגזילה בידו, נחלקו אחרונים:

א) יש סוברים שאף אם הגניבה עדיין בידו ואינו מחזירו, כשר לעדות[282], שהחולק אינו גזלן ולא גנב, שכיוון שכבר נגנב מבית הבעלים ואינו ברשותו, שוב אינו עובר על איסור גניבה[283], ואף על פי שחייב להחזירו לבעליו, מכל מקום לא נפסל לעדות, שאינו נפסל אלא משום גניבה[284]. או משום שלא משמע לאנשים איסור בזה, ולכן לא נפסל לעדות[285].

ב) ויש מהאחרונים המצדדים שלא נאמר שהחולק עם הגנב כשר לעדות, אלא אם חלק עם הגנב לאחר יאוש בעלים והוא יאוש ושינוי רשות, ואף על פי שמחוייב לשלם דמיו הואיל וידע, מכל מקום אין כאן משל חבירו בידו, או שהמדובר שם במקרה שלא היתה הגזילה שוב בידו[286], אבל אם בידו ממון של חבירו מהנגזל ולוקחו בידו לעכבו, הרי הוא רשע של חמס ופסול לעדות[287], שהרי הנוטל אבידת ישראל קודם יאוש על מנת לגוזלה, עובר משום לא תגזל[288] ומשום לא תוכל להתעלם[289], ואינו כשר אלא אם החזיר או שהודה ורוצה להחזיר[290].

נשתמש החולק - או מקבל הפיקדון - בגזילה או עשה בה שינוי, יש מהאחרונים סוברים שנפסל לעדות[291], שאם נשתמש בגזילה, הוסיף על הגזילה של הראשון, והוא ודאי גזלן[292], וכן אם עשה שינוי* בגזילה, שבשעה שמשנה עובר על לאו של לא תגזל[293], שהוא גזילה מחדש[294].

יש מהאחרונים שחידש שהמראה מקום לחבירו לגנוב וחלק עימו פסול לעדות[295].

האומר לחבירו צא וגנוב לי

האומר לחבירו: צא וגנוב לי, כתבו ראשונים ואחרונים שאינו נפסל לעדות, שהרי אין-שליח-לדבר-עברה*[296], ואינו נפסל לעדות אלא הגנב עצמו[297]. ויש מהאחרונים סוברים שיש להסתפק אם במקרה כזה יש שליח לדבר עבירה ופסול לעדות[298], והכריעו להלכה שפסול לעדות[299].

מחמת עבירה שהיא מדבריהם

מלבד הגזלנים הפסולים מן התורה[300], הוסיפו חכמים לפסול העוברים על גזל של דבריהם, או שחששו בהם שהם גזלנים, או שדבק בהם אבק גזל, ואלו הם: החמסנים[301]; הגוזל מציאת חרש-שוטה-וקטן*[302]; הרועים[303]; הגבאים והמוכסים[304]; מפריחי יונים[305]; המשחק בקוביא[306], בקליפי אגוזים וקליפי רמונים[307].

עבר עבירה שהיא מדבריהם שאין בה חימוד ממון, נחלקו ראשונים:

א) יש סוברים שאף אם עבר עבירה שאין בה חימוד ממון, פסול לעדות מדרבנן[308], שהרי להלכה נפסק שאין צורך ברשע של חמס[309], ולפיכך האוכל בשר עוף בחלב - שאין איסורו אלא מדרבנן, לסוברים כן[310] - פסול לעדות מדבריהם[311].

ב) ויש מהראשונים סוברים שהעובר עבירה מדבריהם אינו פסול לעדות מדרבנן, אלא בחשד ממון[312], ולפיכך האוכל בשר עוף בחלב אינו פסול לעדות אפילו מדבריהם[313]. שמה שלא צריכים - להלכה[314] - רשע של חמס, היינו כשהוא רשע בפני עצמו שעבר בעבירה שחייבים עליה מלקות, אבל זה שעבר על איסור דרבנן בדבר שאינו של חמס אינו נקרא רשע וכשר הוא[315], שרק כשיש חימוד ממון חששו שכמו שעבר עבירה משום ממון יעבור גם להעיד שקר בשביל ממון[316] או הנאה שיהנה לו[317], אבל בלא חימוד ממון, אף על פי שעבר עבירה אחרת, איננו חושדים שיעיד גם כן שקר[318], שכיוון שיש מהאמוראים סוברים שאף באיסור דאורייתא אינו נפסל רק כשיש בעבירה חימוד ממון, אף על פי שאין אנו מוחזקין כן, מכל מקום באיסור דרבנן ודאי כן הוא, ולא נעשה מחלוקת רחוקה[319].

אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שהעובר עבירה מדרבנן שאין בה חימוד ממון, פסול מדרבנן[320]. ויש פוסקים שאינו פסול כלל[321].

המלוה והלווה בריבית

המלוה ברבית* הוא בכלל איש חמס[322], אחד המלוה ואחד הלווה שניהם פסולים לעדות[323] מן התורה[324], אם ריבית קצוצה - ריבית האסורה מן התורה[325] - עשו[326]. ויש מהראשונים סוברים שהלווה בריבית פסול מדרבנן[327], שאף על פי שעבר על איסור דאורייתא, אינו נפסל מדאורייתא, שלא משמע להם לאנשים איסור, אלא למלווה, שיש לו רווח, אבל ללווה שמפסיד בו, לא[328]. ויש מהראשונים סוברים שכל מלוה בריבית פסול מדרבנן[329], אם משום שאין חמס במה שהוא נותן לו מדעתו[330], או משום שכל הפסול משום לאו שאין בו מלקות, פסולו מדרבנן[331] - לסוברים כן[332] - והוא דוקא במלוה, שחייב בהשבה, והוא לאו-הניתק-לעשה* - לסוברים כן[333] - אבל גבי לווה הלא אין שייך בו השבה, והוא לאו גמור גם למלקות ופסול מדאורייתא[334].

על המלוה באבק* ריבית[335], שפסול לעדות מדרבנן, עי' להלן[336]. ושם[337], שנחלקו ראשונים אם הלווה פסול.

עדים על הלוואה בריבית

עדים החתומים על שטר שיש בו ריבית קצוצה, נחלקו בהם גאונים וראשונים:

א) יש מהגאונים וראשונים סוברים שאינם פסולים לעדות[338], אם משום שלא תשימון עליו נשך[339] לאנשים במלוה ולווה - או אף בערב, לסוברים כן[340] - משמע להם, ולכן אינם נפסלים בכך[341]. ואף על פי שהלווה בריבית פסול מדרבנן - לסוברים כן[342] - משום שלא משמע לו האיסור[343], אין לדמות גזרת חכמים זה לזה, וקצת מהעבריינים שפסלוהו אם עוברים איסור שאיסורו דבר תורה אף שלא משמע להו, וקצת שלא היה פוסלים, כפי עוצם חכמתם ובינתם בדינים ותיקוני הענין לצורך זמן[344]. או שהעדים אינם נפסלים לעדות, שאינם עדי חמס[345], שאין להם להרוויח בדבר כלום[346]. או שלא נפסלו משום שהיא עבירה שאין עליה מלקות[347] - ואין נפסלים בכך, לסוברים כן[348] - ויש מהאחרונים מצדדים שאין הדברים אמורים אלא אם היה מלוה בריבית, אף בלעדי העדים, אבל אם היה מלוה רק בעדים, עוברים על לפני-עור-לא-תתן-מכשול*, ונפסלים בכך[349].

ב) ויש מהראשונים סוברים שעדים החתומים על שטר שיש בו ריבית פסולים לעדות[350] מדאוריתא[351], כיוון שעובר על לא תשימון עליו נשך[352], אף על פי שאין מרוויחים[353], שמן הסתם לא נטלו שכר[354], ואין להם שום הנאה[355], שהרי להלכה אוכל נבילות להכעיס פסול לעדות[356], ואין צריך רשע של חמס[357] בדאוריתא[358]. ואף על פי שהוא לאו שאין בו מלקות, לדעתם אף בלאו שאין בו מלקות פסולים מדאוריתא[359]. או שמה שלאו-הניתק-לעשה* אינו במלקות, אינו משום קלות הענין, אלא משום שחייב להוציא ולבטל האיסור, ואם לא ביטלו חייב מלקות - לסוברים כן[360] - ואם כן אין זה לקלות הענין, ונפסל לעדות לחומר איסורו[361]. או כיוון שגבי עדים אין שייך בהם השבה, והוא לאו גמור גם למלקות ופסול מדאוריתא[362].

ג) ויש שנסתפקו אם עדים החתומים על שטר ריבית נפסלו לעדות[363].

להלכה כתבו אחרונים שעדים החתומים על שטר של ריבית, אינם פסולים לעדות[364].

על עדי שטר הלוואה באבק* ריבית, שהכל מודים שאינם פסולים לעדות, עי' להלן[365].

ערב להלוואה בריבית

ערב* להלוואה ברבית*, נחלקו בו גאונים וראשונים: א) יש מהגאונים וראשונים סוברים שכשר לעדות[366], כפי הדין - לסוברים כן[367] - בעדים[368], שכן לא תשימון עליו נשך, לאנשים במלוה ולווה משמע להם[369], או שכיוון שלא נהנה כלום, אינו נפסל[370]. ב) ויש מהראשונים סוברים שערב להלוואה בריבית פסול לעדות[371], אם משום שאף העדים פסולים לעדות[372], או שאף על פי שעדים כשרים ערב פסול, שכן לא תשימון עליו נשך, לאנשים במלוה ולווה וערב משמע להם[373], ואף על פי שהוא לאו שאין בו מלקות, שהרי אין הוא לאו-שאין-בו-מעשה* - ואין לוקים על לאו שאין בו מעשה, לסוברים כן[374] - לדעתם אף כשעובר על לאו כזה נפסל[375]. ג) ויש מהראשונים שנסתפקו אם ערב להלוואה בריבית נפסל בכך[376], כפי שנסתפקו בדין עדים[377].

סופר להלוואה בריבית

סופר הכותב שטר של הלוואה ברבית*, לדעת הסוברים שהעדים פסולים לעדות[378], והערב פסול לעדות[379], אף הסופר פסול לעדות[380].

אבק ריבית מלוה

המלוה ברבית*, אם אבק* ריבית - ריבית האסורה מדרבנן[381] - עשה, הרי הוא פסול מדבריהם[382]. והלווה, נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שהוא פסול מדבריהם[383]. ויש סוברים שאינו פסול[384], שלדעתם אין איסור אבק ריבית אלא לנוטל הריבית, ולא לנותן הריבית[385].

העדים החתומים על שטר של אבק ריבית כשרים לעדות[386].

על אבק* ריבית, ע"ע אבק: אבק רבית וע' רבית. על המלוה ולווה ברבית* קצוצה והעדים החתומים על השטר, שהם פסולים לעדות מדאוריתא, עי' לעיל[387].

עדים בשטר מוקדם

עדים החתומים על שטר-חוב* מוקדם[388], פסולים לעדות[389], אלא אם כן חתמו באונס נפשות, או טעו בעיבורו של חודש[390]. ואם כתבו שטר ללווה ללא הקנאה, ולא לווה עד אחר זמן, אף על פי שאין כותבים שטר אלא אם כן הלווה בפנינו או מסר מייד[391], העדים כשרים[392]. וכן עדים החתומים על שטר חוב מאוחר[393], כשרים לעדות[394].

בועל ארמית

הבועל-ארמית* בפרהסיא* שקנאים פוגעים בו[395], נקרא רשע[396] ופסול לעדות[397] מדאורייתא[398]. והבועל בצינעא, יש מהאחרונים סוברים שפסול מדרבנן[399], שהרי כל האיסור לבוא על גויה בצינעא הוא מגזירת בית דין של חשמונאי - לסוברים כן[400] - ויש מהאחרונים סוברים שפסול מדאורייתא[401].

רודף אחר הערוה

הרודף* אחר ערוה, כתבו אחרונים שאף על פי שניתן להצילו בנפשו להצילו מעבירה[402], עדיין לא עבר עבירה שנקרא רשע עליה[403], וכשר לעדות[404].

התראה

כל הנפסל בעבירה, אם העידו עליו שני עדים שעשה עבירה פלונית, אף על פי שלא התרו בו - שהרי אינו לוקה[405] - הרי זה פסול לעדות[406], שכן קוברי המת ביום טוב ראשון, שנחלקו בהם אמוראים אם כשרים או פסולים[407], על כרחך שלא התרו בהם, שאם התרו בהם לא שייך לומר שסוברים שעושים מצוה[408], ולמרות זאת רב פפא פסלם[409], ורב הונא בריה דרב יהושע שהכשירם[410], הוא משום שסוברים שעושים מצוה[411], הרי שאלמלא זאת היה פוסלם, למרות שלא התרו בהם[412].

במה דברים אמורים, כשעבר על דברים שפשט בישראל שהן עבירה[413], אבל אם ראוהו עדים עובר על דבר שרוב העם אינם יודעים איסורו[414], שקרוב העושה להיות שוגג, צריכים להזהירו[415] בהתראה*[416], שיאמרו העדים לעובר לא תעשה מה שאתה עושה או מה שאתה רוצה לעשותו ואל תעשה אתה מתחייב מלקות או כרת והשיב העובר כבר ידעתי זה ואף על פי כן אני עושה ועשה אחר ההתראה[417], ואחר כך יפסל[418], שכל שיש לתלות שאינו עושה בזדון אלא שהוא טועה, אינו נפסל לעדות[419].

לדעת הסוברים - וכן הלכה[420] - שחיבי-לאוין* שאין בהם מלקות פסולים לעדות מדרבנן[421], העובר עבירה שיש בה מלקות, שאינה מפורסמת, ולא התרו בו, שכשר לעדות[422], היינו מן התורה, ומכל מקום פסול לעדות מדרבנן[423].

המכה את חבירו

המכה את חבירו - במזיד[424], שעובר בכך על איסור[425] - כתבו ראשונים שנקרא רשע ופסול לעדות[426]. ונחלקו ראשונים בטעם הדבר: יש סוברים שהוא משום שלהלכה נפסק כאביי[427], שאין צריך רשע של חמס[428]. ויש סוברים שהחובל בחבירו נקרא רשע של חמס[429], שכן אמרו: חבֹל ישיב רשע גזלה ישלם[430], אף על פי שגזילה משלם רשע הוא[431], הרי שרשע גמור הוא וראוי לפוסלו לעדות ולשבועה[432], והוא הדין חובל בחבירו במזיד[433].

פסול זה, כתבו אחרונים שהוא מן התורה[434], שאם חבל בחבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה, הוא לאו שיש בו מלקות[435], ואם היכהו מכה שיש בה שוה פרוטה, שהוא חייב בתשלומי ממון, שאינו לוקה[436], הרי ודאי אינו יוצא ידי פיסולו, וכי מפני שהיתה ההכאה יותר גדולה יוכשר[437].

ויש מהאחרונים החולק על כל זה וסובר שהמכה את חבירו בהכאה שיש בה שוה פרוטה אינו נפסל לעדות, שכן הוא לאו-הניתן-לתשלומים* ואינו לוקה, והואיל והתורה פטרתו ממלקות אינו נקרא רשע ואף על פי שעדיין לא שילם הממון[438]. ואף על פי שאמרו: חבֹל ישיב רשע גזלה ישלם[439], אף על פי שגזילה משלם רשע הוא[440], רשע של דברי-קבלה* לא חשוב רשע לענין מה שפסלה תורה לעדות[441].

על הפסול לעדות מחמת שהיכה את חבירו, אימתי חוזר לכשרותו, עי' להלן: חזרתו לכשרות[442].

המגביה יד על חבירו להכותו

המגביה יד על חבירו להכותו - אף על פי שלא היכהו[443] - נקרא רשע[444] וכתבו ראשונים שפסול לעדות[445], שהרי להלכה נפסק כאביי[446], שאין צריך רשע של חמס[447]. פסול זה, כתבו אחרונים שהוא מדרבנן[448], אף על פי שהוא איסור דאורייתא[449], משום שעובר על לא תעשה שאין בו מלקות[450] - שהוא פסול מדרבנן, לסוברים כן[451], וכן הלכה[452] - או משום שנאמר: ויאמר לרשע למה תכה רעך[453], ופירושו שלא היכהו עדיין אלא הגביה ידו עליו וקראו משה רשע[454], לפיכך פסלוהו חכמים לעדות[455]. ויש מהאחרונים החולק על כל זה וסובר שהמגביה יד על חבירו להכותו כשר לעדות, שכשמכה את חבירו כשר לעדות - לסוברים כן[456] - ואם פסול לעדות, נמצא האומר לעשות יתר מן העושה מעשה[457].

על הפסול לעדות מחמת שמגביה יד על חבירו להכותו, אימתי חוזר לכשרותו, עי' להלן: חזרתו לכשרות[458]. על הפסול לעדות שחשוד על השבועה*, ע"ע, ושם, שהצד שכנגדו נשבע ונוטל.

המזיק במזיד

המזיק לחבירו במזיד, כתבו ראשונים שאע"פ שדעתו בשעה שמזיק לשלם לו ההיזק נקרא רשע של חמס - ופסולו מן התורה[459] - שכן אמרו: חבֹל ישיב רשע גזלה ישלם[460], אף על פי שגזילה משלם רשע הוא[461], הרי שרשע גמור הוא וראוי לפוסלו לעדות ולשבועה[462].

על המזיק לחבירו במזיד, שכיוון שחשוד על השבועה*, אפילו היה טוען המזיק בברי שלא הזיק אלא כך וכך, שאינו נשבע ונפטר, אלא חבירו נשבע ונוטל, ע"ע שבועת הנוטלין.

קוברי המת ביו"ט

קוברי המת ביום-טוב* ראשון - שאסרם הכתוב בעשיית מלאכה[463] - וחייבים מלקות[464] - על עשיית מלאכה ביום טוב[465], שהוא לאו[466], וכל חיבי-לאוין* שהם חיבי-מלקיות* פסולים לעדות[467] - נחלקו בהם אמוראים:

א) לדעת רב פפא פסולים לעדות, שהרי רשעים הם[468]. ונחלקו ראשונים אם הטעם הוא שהשכירו עצמם לאבל שיקברו מתו מלפניו[469], ומשום שכר ממון עוברים על דת[470], והם כרשע של חמס[471]. או - שלא השכירו עצמם, אלא לשם מצוה נתכוונו - והטעם שפסולים לעדות משום שסובר כאביי שאין צורך ברשע של חמס[472]. פסול זה, יש מהראשונים ואחרונים סוברים שהוא מדרבנן[473], שכיוון שטועים וחושבים שלשם מצוה נתכוונו, אף על פי שהאמת אינה כן, אינם נפסלים מן התורה[474], או משום שצורכי המת הם מלאכה-שאינה-צריכה-לגופה*, שאיסורה בשבת יום טוב - לסוברים כן[475] - היא מדרבנן[476]. ויש מהאחרונים סוברים בדעת ראשונים שהוא מדאורייתא[477], שהרי אנו בקיאים בקביעות הירח[478] - ואין עושים שני ימים טובים בחוץ-לארץ* משום ספק[479] - ואם אין אומרים שכשרים לעדות משום שסוברים מצוה עושים, אף מהתורה נפסלים[480], ומלאכה שאינה צריכה לגופה בשבת ויום טוב אסורה - לסוברים כן[481] - מן התורה[482]. ולא אמרו שפסולים מדרבנן, אלא כשלא התרו בהם, שאז אינם חייבים מלקות, ופסולם - לסוברים כן[483] - אינו אלא מדרבנן[484].

ב) ולדעת רב הונא בריה דרב יהושע כשרים הם - כיוון שאנו יכולים למצוא להם טענה של זכות[485] - שהרי סוברים שעושים מצוה[486], ואע"פ שמנדים אותם חכמים[487], הרי שבמזיד הם עושים[488], סבורים הם שכפרה עושים להם חכמים[489], לכפר להם על מה שעשו מלאכה ביום טוב[490], ולא כדי שיחזרו בהם[491], שלדעתם מותר לחלל יום טוב בשביל המצוה[492]. יש מהראשונים מפרשים שלדעה זו אפילו אם מנדים אותם חכמים על הראשונה, וחוזרים ועוברים ושונים בעבירה, כשרים לעדות[493]. ויש מהראשונים מפרשים לדעה זו, שאפילו נידו אותם ולא באו להתיר נידויים[494], שלא באו לפני חכמים להתנצל לפניהם ולומר שלשם מצוה נתכוונו[495], הרי שברשעותם הם עומדים[496], כשרים לעדות[497], שאין חוששים לבוא, כי מאחר שנידו אותם יודעים הם שחטאו לפיכך לא רצו לבא להתיר להם נדויים והם חפצים באותו העונש כדי שיתכפר להם העוון[498].

להלכה נחלקו ראשונים ואחרונים:

א) יש פוסקים כרב פפא שקוברי המת ביום טוב ראשון פסולים לעדות[499], שכן לגירסתם רב פפא עשה מעשה ופסלם, ורב הונא בריה דרב יהושע רק סבר להכשירם[500] - וההלכה היא כמעשה רב[501] - ויש מהם הסוברים שאינם נפסלים אלא היכן שנידו אותם[502], אבל כל מקום שלא משמע להם שיש איסור ולא נידו אותם, אינם נפסלים[503].

ב) ויש מהראשונים ואחרונים פוסקים כרב הונא בריה דרב יהושע שקוברי המת ביום טוב ראשון כשרים לעדות[504], אפילו נידו אותם ושנו בדבר[505], שכן לגירסתם שניהם עשו מעשה[506], או שאפילו אם גורסים שרב הונא לא עשה מעשה אלא רק סבר להכשירם, מכל מקום רב פפא שתק ולא השיב לרב הונא[507]. ודוקא קוברי מת, משום שסוברים שמצוה הם עושים, אבל מחללי יום טוב בדבר אחר פסולים[508].

העובר על השבועה

אל תשת רשע עד, אל תשת חמס עד[509], אלו מועלים בשבועות[510], דהיינו העובר על השבועה[511]. ונחלקו אמוראים: לדעת אביי שאף מי שאינו רשע של חמס פסול לעדות[512], מועלים בשבועות, היינו אחד שבועת-שוא*[513], שנשבע לשנות את הידוע לאדם[514], אע"פ שאינו רשע של חמס[515], ואחד שבועת ממון[516], דהיינו שבועת שקר של ממון[517], ש"שבועות", הרבה משמע[518]. וכן הלכה[519]. ולדעת רבא שרשע שאינו של חמס כשר לעדות[520], הנשבע לשקר שבועת שוא כשר לעדות[521], ו"שבועות" היינו "שבועות דעלמא"[522], כלומר שבועות שנשבעים זה לזה[523], או שבועות הרבה של ממון שבאים ליד בני אדם ומועלים בהם[524], או שבועות רבות שיש, כגון שבועת מודה-במקצת* ושבועת עד-אחד* ושבועת-השומרים*[525].

לדעת אביי - וכן הלכה[526] - כתבו ראשונים שאף הנשבע לשקר בשבועת-בטוי* פסול לעדות[527]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שהוא הדין בשבועה להבא[528], כגון שלא אוכל, ואכל[529], שאע"פ שלא עשה מעשה - ואינו חייב מלקות*[530] - מכל מקום עבירה זו חייבים עליה מלקות, והוא נקרא חייב מלקות[531], או משום שיש לומר שנשבע על אמת ובאותה השעה היה בדעתו לקיים שבועתו[532]. ויש סוברים שאינו נפסל אלא בשבועה שלשעבר[533], כגון שנשבע שכבר אכל ולא אכל[534], שבשעה שיצתה שבועה מפיו יצאה לשקר, אבל בשבועה להבא[535], כיוון שאינו חייב מלקות*, שלא עשה מעשה[536] - והעובר על לאו ואינו חייב מלקות כשר לעדות[537], לסוברים כן[538] - אינו פסול לעדות[539], אם עבר על שבועתו בשב ואל תעשה, כגון שנשבע לאכול ולא אכל, אבל אם עבר על שבועתו בקום ועשה, שנשבע שלא לאכול ואכל, נפסל לעדות[540].

אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שהנשבע שבועת ביטוי להבא, כשר לעדות[541]. ויש פוסקים שפסול לעדות מדרבנן, שלהלכה העובר על לאו ואינו חייב מלקות פסול לעדות מדרבנן[542]. ויש מהפוסקים שהסתפק בדינו[543].

לסוברים שהעובר על לאו שאין בו מלקות אינו נפסל לעדות אלא מדרבנן[544], העובר על חרם* קדמונים[545] ועל חרם-דרבנו-גרשם*, כיוון שאי אפשר להשביע את הנולדים[546], אין אלא חרם ואין בו מלקות, אפילו אם אסור מן התורה אינו נפסל לעדות אלא מדרבנן[547].

המנודה[548], אף לסוברים שיש המנודים על עבירה שאין לה עיקר בתורה[549], נפסל לעדות, שנדוי* חמור ממלקות ובשביל זה נקרא רשע[550].

על המועל בשבועות אימתי חוזר לכשרותו, עי' להלן: חזרתו לכשרות[551]. על כך שהעובר על חרם[552] שהחרימו הקהל פסול לעדות, שהוא כעובר על שבועת-בטוי* שפסול לעדות[553], ע"ע חרם (ב)[554]. על כך שהעובר על תקנות-הקהלות* אינו נפסל לעדות, ע"ע תקנות הקהלות.

משומדים

המוסרים[555] והאפיקורוסים[556] והמינים[557] והמשומדים[558], לא הוצרכו חכמים למנות אותן בכלל פסולי העדות[559], שלא מנו אלא רשעי ישראל, אבל אלו המורדים הכופרים פחותים הן מן הגוים, שהגוים לא מעלים ולא מורידים ויש לחסידיהם חלק לעולם-הבא*[560], ואלו מורידין-ולא-מעלין*[561], ואין להן חלק לעולם הבא[562].

האנוסים* שעבר עליהם חרב השמד, ועמדו ימים רבים בין הגוים גוזרי השמד ולא מלטו נפשם אל ארץ אחרת שיעבדו השם בלי פחד, כתבו ראשונים שיש בהם שני אופנים: א) יש מהם שהיה יכולת בידם לצאת מן הארץ ההיא ולמלט נפשם מן השמד, אלא מאחר שהמירו אף אם תחילתם באונס אחר כן פרקו עול שמים ומרצונם הולכים בחוקות הגוים ועוברים על כל מצוות התורה, ופסולים לעדות[563]. ב) ויש אחרים שהיו יוצאים בלב שלם ובנפש חפצה מן השמד אלא שאין יכולת בידם כי לא יספיק אשר בידם אל ההוצאות המרובות שיש להם לעשות להוציא עצמם ונשיהם וטפם, ואולי מספיק להם להוציא עצמם אבל הם יראים פן בהניחם אנשי ביתם בין הגוים יתערבו בהם וילמדו ממעשיהם ולא יצאו משם לעולם, והם בוחרים להתעכב שם למען הביא את בני ביתם בכבל רסן התורה ומצוותיה עד ירחמו עליהם מן השמים ויפתחו עליהם שערי הצלה, ואף אם לפי האמת כל שאפשר להם להציל עצמם חייבים להציל אף אם יעזבו בניהם ובני ביתם, אינם פסולים להעיד, שהרי אינם חושבים לעשות עבירה בעכבתם כיון שעושין כן כדי שלא יטמעו בניהם בין הגוים[564].

מי שאמר להמיר כמה פעמים, אף על פי שפייסוהו ולא עשה מעשה, כתבו אחרונים שיש להחמיר להחשיבו כמשומד, ופסול מן התורה[565], אבל אם הטיל תנאי שאם יעשו לו כך וכך ימיר, יש להסתפק, וראוי להחמיר לכתחילה[566].

משומד*, אימתי חוזר לכשרותו, עיי' להלן: חזרתו לכשרות[567]. על פסול מוסר* לעדות, ע"ע מוסר (א)[568], ושם, כל הפרטים. על האומר בפרהסיא* שילך וימסור ממונו של ישראל, שפסול לעדות אף על פי שעדיין לא מסר, ע"ע הנ"ל[569].

כשיש לתלות שהוא טועה

כל עבירה שיש לתלות שאינו עושה בזדון אלא שהוא טועה, ואינו יודע שהוא אסור, כתבו ראשונים ואחרונים שכיוון שההלכה כרב הונא בריה דרב יהושע לגבי קוברי מתים ביום טוב - לסוברים כן[570] - כשר לעדות[571], אף על פי שאין רוב העולם טועים בזה[572], ואפילו אם גוזרים עליו תענית* או צדקה* או מלקות*, והוא שונה ושוב מקבל[573], ואין לפסול שום אדם כל זמן שיכולים למצוא טענה של זכות[574], ולא נפסלו עדים מחמת רשעות, אלא בדברים שהדברים מוכיחים עליהם שהעושה אותם מכיר באיסורם ומזיד עליהם[575]. ולכן, למרות שאסור להשתמש בספר של פקדון*[576] או משכון*[577], הלומד תורה בספר שהופקד אצלו, כשר לעדות[578], שנתכוון לזכות[579], וחושב שעושה מצוה[580], ככתוב: וצדקתו עֹמדת לעד[581], שמכתוב זה אנו למדים שמצוה להלוות ספריו שיקראו בהם[582], והכל יודעים שמצוה היא[583], הילכך חושב שמן הסתם נוח לו לבעל הספרים שייקראו בספריו[584].

במה דברים אמורים שתולים שעושים כן בטעות, שלא היו העדים לפנינו, אבל היו העדים לפנינו, נחלקו אחרונים: א) יש סוברים שאף על פי שהם אינם טוענים שעשו כן בטעות, אנו טוענים כך ומכשירים אותם[585], שאפילו אם יאמרו שעשו כן במזיד, מכל מקום אין-אדם-משים-עצמו-רשע* ולא נפסל בזה[586]. ולכן המשחית זקנו בתער[587], שנתפשט בעוונותינו הרבים אצל הרבה, מכשירים עדים העושים כן[588]. ב) ויש מהאחרונים סוברים שאין אנו תולים לעדים שבפנינו שבטעות הם עושים, רק שואלים אותם, ואם לא ישיבו כך, הם פסולים[589].

ויש מהראשונים החולק על כל זה וסובר שכל שעשה עבירה בצדק, שהדברים מוכיחים שלכוונת מצוה הוא עושה, אין פוסלים אותו אף בעבירה שמן התורה[590], וכל שהדברים מוכיחים בהם שהם שוגגים או שאין יודעים באיסורם, לא נפסלו עד שיודיעום שהוא אסור[591].

על אנוסים* הבוחרים להתעכב במקומם בין הגוים, למען הביא את בני ביתם בכבל רסן התורה ומצוותיה, שכשרים לעדות, שאינם חושבים לעשות עבירה, עי' להלן[592]. על מוסר* המורה היתר לעצמו למסור ממון של ישראל לגוים, שכשר לעדות, ע"ע מוסר (א)[593]. ושם[594], שיש הסוברים שאין סומכים על זה רק להחמיר ולא להקל.

תפיסת ממון

פסולי עדות מדרבנן, יש מהראשונים מצדדים שאף על פי שאין מוציאים ממון בעדותם, מועילה עדותם, שאם תפס, ואפילו בעדים, אין מוציאים ממנו[595]. וכתבו אחרונים שסתימת הפוסקים משמע שאין תפיסתו מועילה[596], ושאף אותם ראשונים לא נתכוונו לומר כן להלכה[597].

ממזר ופצוע דכא וכרות שפכה

ממזר* ופצוע-דכא* וכרות שפכה[598] כשרים לעדות[599], אע"פ שפסולים לבוא בקהל[600], ואין למדים לפסול אותם לעדות בבנין-אב* מגזלן וקטן* או גזלן ואשה לפסול אותם לעדות, כפי שלמדים משם לפסול עבד-כנעני*[601] -לסוברים כן[602] -שהרי ישנם בכל המצוות[603], ועוד, שלא מעשיהם הרעים גרמו להם זה[604].

ערל

ערל שמתו אחיו מחמת מילה כשר להעיד[605] - אע"פ שאינו נימול - שהרי על ערל זה אמרו שליבו לשמים[606] - לסוברים כן[607] - שמה שאינו מקיים המילה אין זה משום רשעו[608], שהתורה התירה לו מוחי בהם[609], ולא שימות בהם[610].

משומד* לערלות פסול לעדות[611], אף על פי שהוא רק ביטול מצות עשה, שכיוון שיש בה כרת* חמורה מלא-תעשה*[612] - וככל חיבי-כריתות* הפסולים לעדות[613] - שדוקא ערל שמתו אחיו מחמת מילה כשר לעדות, שהתורה פטרה אותו[614], אבל בלא זה, לא[615]. ויש מהראשונים מפרשים שהערל שאמרו שליבו לשמים, אינו ערל שמתו אחיו מחמת מילה, אלא משומד לערלות[616], שליבו לשמים, לפי שאינו נמנע מלימול אלא מפני שאינו יכול לסבול צער מילה[617], ומה שיירא מצער המילה הוא אונס מרובה לו[618], ולדעה זו כתבו ראשונים שמי שרוצה למול ונמנע מחמת צער המילה כשר להעיד[619].

סוחרי שביעית

סוחרי שביעית* - אלו שנושאים ונותנים בפירות שביעית[620], שלוקחים פירות שביעית בזול על מנת למוכרם ביוקר ומוכרים[621] - פסולים לעדות[622], שהתורה אמרה: והיתה שבת הארץ לכם לאכלה[623], ולא לסחורה[624], הואיל וחימוד ממון מעבירו על דברי תורה, הוא כרשע של חמס[625], ופסול להעיד, שנוטה אחרי הבצע[626].

אימתי - פסולים לעדות - בזמן שאין להם אומנות אלא הוא[627], שהם בני אדם שיושבים בטלים, וכיוון שבאה שביעית פושטים ידיהם ומתחילים לישא וליתן בפירות[628], שאם אין עימו מלאכה אחרת פסול[629], שחזקת אלו שהם אוספים פירות שביעית ועושים בהם סחורה[630], אבל יש להם אומנות שלא הוא כשרים[631], שאין מחזיקים אותו לסוחר בפירות שביעית אחר שהוא עוסק גם כן במלאכה אחרת, שאילו היה הענין בפירות שביעית לא היה צריך עמהן למלאכה אחרת[632]. וכן אם היה סוחר בפירות כל שני השבוע אין מחזיקים אותו בשביעית בסוחר בפירות של שביעית אף על פי שאין עימו מלאכה אחרת, אלא תולים שסוחר בסחורות ישנות או ממקום שאין שם חומרי שביעי[633].

פסול זה, יש מהראשונים סוברים שהוא מדאורייתא[634]. ויש מהראשונים סוברים שהוא מדרבנן[635]. ויש מהראשונים מחלקים: סוחרי שביעית, שידוע שנושאים ונותנים בפירות שביעית פסולים מדאורייתא, אבל בני אדם שיושבים בטלים וכשבאה שביעית נושאים ונותנים בפירות, אין פסולם אלא מדרבנן[636]. ומכל מקום בזמן הזה ששביעית אינה אסורה אלא מדרבנן - לסוברים כן, וכן הלכה[637] - אין הפסול אלא מדרבנן[638].

בתחילה אוספי פירות שביעית לעצמם היו פסולים לעדות כמו סוחרי פירות שביעית[639], משרבו האנסים השואלים מנת המלך כך וכך כורין תבואה בכל שנה, והיו צריכים לאסוף תבואה של שביעית לפרוע ממנה מנת המלך[640], חזרו לומר סוחרי פירות שביעית בלבד הם פסולים[641], אבל אוספי תבואת שביעית לתת למלך כשרים לעדות, כיון שאין אוספים לאצור לעצמם[642].

הבא על הערוה

מי שנודע בעדים שבא על הערוה[643], נחלקו בו ראשונים:

א) יש מהראשונים מפרשים שנחלקו בו אמוראים[644], שלדעתם זהו החשוד* על העריות[645], שכיוון שבא על אחת מהן חשוד הוא על כולן[646], שלדעת רב נחמן כשר לעדות[647], אע"פ שהוא מחיבי-מלקיות*[648], משום שיצרו תוקפו[649], ואפשר שיהא חשוד על הערוה ולא יעיד עדות שקר[650]. ואינו דומה למשומד* אוכל נבילות לתיאבון, הפסול לעדות[651], ששם אין יצרו תוקפו כל כך כמו בערוה[652], אלא למשומד אוכל נבילות להכעיס, ורב נחמן סובר כרבא שלפסול עדות צריך רשע של חמס[653]. ולדעת רב ששת הבא על הערוה פסול לעדות[654], שכן הוא מחיבי-מלקיות*[655], וסובר כאביי, שאין צורך ברשע של חמס[656]. או שהבא על הערוה אף על פי שאינו רע לבריות מכל מקום חמור הוא ממעיד עדות שקר שהוא מחיבי-כריתות* ומיתות-בית-דין* ודינו שיהיה פסול לעדות[657], אפילו לדעת רבא, שרשע הוא בעבירה חמורה, ולא נחלק רבא אלא בעבירה קלה[658].

ב) ויש מהראשונים מפרשים שלא נחלקו אמוראים בדבר, והכל סוברים שהבא על הערוה פסול לעדות[659], ואפילו לדעת רבא הסובר שרשע שאינו של חמס כשר לעדות[660], שהרי רע לשמים ורע לבריות הוא[661], ורשע של חמס הוא, שהוא פוגם את האשה*[662]. או משום שמכל מקום כיוון שבא על הערוה ועבר על מצות בוראו משום הנאת הגוף חשוד אף להעיד שקר בעבור ממון[663]. או שזוהי מחלוקתם של רב נחמן ורב ששת, שלדעת רב ששת הבא על הערוה הוא כמשומד אוכל נבילות לתיאבון, שהכל מודים שפסול לעדות[664], משום שיש לחוש שעל בולמוס של עריות יהא מעיד עדות שקר, כגון שתאמר לו האישה שיעיד עדות שקר ותשָּׁמַע לו, ולדעת רב נחמן אינו דומה אלא למשומד אוכל נבילות להכעיס, שלדעת רבא כשר משום שאינו רשע של חמס[665].

אף להלכה נחלקו ראשונים: א) יש הפוסקים שהבא על הערוה כשר לעדות[666], שכן לדעתם בכך נחלקו רב נחמן ורב ששת[667], וההלכה כרב ששת, שהלכה כמותו - נגד רב נחמן - באיסורים[668]. או משום שלדעתם סובר כאביי[669], שהלכה כמותו[670]. ב) ויש הפוסקים שהבא על הערוה פסול לעדות[671], אם משום שלדעתם לא נחלקו אמוראים בדבר[672], או משום שלדעתם נחלקו אמוראים בדבר, אלא שההלכה כרב נחמן[673], אם משום - שלדעתם בדיני ממונות אנו עסוקים ולא איסורים[674] - והלכה כרב נחמן בדינים[675], או משום שאמוראים נושאים ונותנים בדבריו[676], לומר שהלכה כמותו[677].

להלכה כתבו הפוסקים שהבא על הערוה פסול לעדות[678].

יוצא קול שבא על הערוה

מי שלא נודע בעדים שבא על הערוה[679], אלא שרגיל עם עריות ומתייחד עמהם[680], וקול* - שאיננו פוסק[681] - יוצא עליו[682] שפרוץ בהם[683], שהמון עם מעבירים עליו קול[684]. יש מהראשונים מפרשים שנחלקו בו אמוראים[685], שלדעתם זהו החשוד* על העריות[686], שלדעת רב נחמן כשר לעדות[687], שאינו לוקה אלא משום לא טובה השמועה[688]. או שלוקה משום שלוקים על היחוד* עם עריות*[689]. ולדעת רב ששת פסול לעדות[690], אע"פ שלוקה ללא התראה*[691], אם שמכיוון שהוא חייב מלקות אם אתה מכשירו יאמרו בא על הערוה כשר[692], או משום שהחמירו עליו ועשאוהו כחיבי-מלקיות* שקורא אותם הכתוב רשעים[693].

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שמי שיצא עליו קול על העריות כשר לעדות[694], שלדעתם ההלכה כרב נחמן, שלדעתם בדיני ממונות אנו עסוקים ולא איסורים[695], והלכה כרב נחמן בדינים[696], ועוד שאמוראים נושאים ונותנים בדבריו[697], לומר שהלכה כמותו[698]. ומה שרב נחמן לא השיב לרב ששת - לגורסים כן[699] - היינו משום שלא חש לדבריו ולא קיבלם[700]. ויש פוסקים שמי שיצא עליו קול על העריות פסול לעדות[701], שלדעתם ההלכה כרב ששת[702].

להלכה כתבו הפוסקים שמי שיוצא עליו קול על העריות כשר לכל עדות חוץ מלעדות-אשה*, שאין האדם נפסל על קול וחשד בעלמא[703]. ויש מהפוסקים הפוסק שמכל מקום לכתחילה יש להחמיר שלא להוציא ממון בעדות החשוד על העריות[704].

על החשוד לעבור על איסור, שפסול לעדות בתורת רשע, ע"ע חשוד: בתורת רשע הפסול לעדות. על הטעם שהחשוד על העריות פסול לעדות-אשה*, ע"ע, ושם, שנחלקו הגירסאות אם פסול לכל עדות אישה, או דוקא להוציא אישה מבעלה. על המתנהג באופן שהבריות מרננים אחריו ויוצא עליו קול שעובר עבירות, שמלקים אותו משום שנאמר: אל בני כי לא טובה השמועה[705], ע"ע קול. על רועה*, הפסול לעדות, ע"ע.

עדות על רשעות

אין אדם נפסל לעדות מחמת רשעות אלא על פי עדים שיעידו עליו[706], דהיינו שני עדים, אבל על פי עד-אחד* אינו נפסל כלל, אפילו מדרבנן[707], אם שותק לו, ואין אומרים שתיקה כהודאה[708], שלא תהא הודאת פיו גדולה מדיבורו, שאפילו אמר בפיו גזלתיך אינו נאמן לפסול עצמו, שאין-אדם-משים-עצמו-רשע*[709], וכל שכן אם מכחישו[710].

על המעיד על עצמו, שעשה מעשה רשע, שאינו נפסל לעדות על פיו, ע"ע אין אדם משים עצמו רשע[711]. ושם[712], שמכל מקום אין עושים אותו עד לכתחילה. על מקום שעד אחד מעיד שהוא פסול והוא מודה לו, שנחלקו ראשונים אם נפסל, ע"ע הנ"ל[713].

עם הארץ

כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, אינו מן הישוב[714], ופסול לעדות[715] מדבריהם, שהרי הוא בחזקת רשע[716], שכל מי שירד עד כך חזקה* שהוא עובר על רוב העבירות שיבואו לידו[717]. ואין מקבלים עדות מעם-הארץ[718], אלא כל שישנו בדרך ארץ ובמצוות[719], לפיכך אין מוסרים עדות לעם הארץ ואין מקבלים ממנו עדות, אלא אם כן הוחזק שהוא עוסק במצוות ובגמילות חסדים ונוהג בדרכי ישראל ויש בו דרך ארץ, שאז מקבלים עדותו אף על פי שהוא עם הארץ ואינו לא במקרא ולא במשנה[720]. נמצאת אומר כל תלמיד חכם בחזקת כשר עד שיפסל, וכל עם הארץ בחזקת שהוא פסול עד שיוחזק שהוא הולך בדרכי הישרים[721], וכל מי שמקבל עדות עם הארץ קודם שתהיה לו חזקה זו, או קודם שיבואו עדים ומעידים שהוא נוהג במצוות ודרך ארץ, הרי זה הדיוט ועתיד ליתן הדין שהוא מאבד ממון ישראל על פי רשעים[722].

ויש מהראשונים החולקים על כל זה, ולדעתם מחלוקת תנאים בדבר, שלדעת חכמים אין מקבלים עדות מעם הארץ - שאינו בתורה אבל ישנו בדרך ארץ ומצוות[723] - ולדעת ר' יוסי מקבלים ממנו עדות[724], ושכן המנהג[725].

ויש מהראשונים מפרשים שהכל מודים שאין מקבלים עדות מעם הארץ, אלא שלדעת ר' יוסי מקבלים מהם עדות, שצריכים אנו להכשירם ולקבל מהם עדות, שאם היינו מרחקים אותם ביותר היו עושים דת לעצמם וממנים להם דיינים מתוכם[726]. ונחלקו אחרונים: יש מפרשים שאין מקבלים עדות מעם הארץ שאינו בתורה ובדרך ארץ[727], ולא אמרו שמקבלים עדות לפי ר' יוסי, ולא שנהגו כן, אלא שאמרו אמוראים שצריך להתיישב בדבר[728]. ויש מהאחרונים מפרשים בדעת ראשונים, שכל שאינו בתורה ואינו בדרך ארץ פסול לדברי הכל, ועם הארץ שישנו בדרך ארץ אבל לא בתורה, לא היינו מכשירים אותו מלכתחילה, אלא שמקבלים אותו משום שאם היינו מרחקים אותם היו עשוים דת לעצמם, אבל עמי ארצות שאינן לא בתורה ולא בדרך ארץ דינם כבהמה, ואין לחוש מהם שייבנו במה לעצמן, שלא נמצאו מהם רבים כל כך[729].

הכרזה

רשעים הפסולים לעדות מן התורה אינם צריכים הכרזה*[730], והפסול מן התורה שהעיד - שנתברר שכבר חטא בשעת עדותו בדבר מן התורה[731] - עדותו בטלה, אף על פי שלא הכריזו עליו[732].

על רשע הפסול לעדות מדבריהם[733], שצריך הכרזה*, ואינו נפסל לעדות עד שיכריזו בית-דין* פסלותו, ע"ע הכרזה (ב)[734]. אם הכרזה זו נעשית בבית דין או בבתי כנסיות ובתי מדרשות, ע"ע הנ"ל[735]. על רועים הפושטים ידיהם בגזל ומניחים בהמתם לרעות בשדות של אחרים, שנחלקו אמוראים אם צריכים הכרזה, ע"ע הנ"ל[736]. על העובר על איסור של תורה שאין בו מלקות, שאין פסולו לעדות אלא מדבריהם, שהכל יודעים שהיא עבירה, ואין צריך הכרזה, ע"ע הנ"ל[737].

בזמן הזה

פסולי עדות מחמת עבירה של התורה, כתבו אחרונים שאף על פי שעכשיו אין מומחים[738], ואין קבלת-עדות* אלא מתקנת חכמים[739], וא"כ הרי הרשעים כשרים לעדות מן התורה, מועילה שליחות הראשונים - שליחותם של בית-דין* הראשונים הסמוכים שהיו בארץ ישראל[740] - לקבל עדות לפוסלם מן התורה, שבדבר גדול כזה יש-כח-ביד-חכמים-לעקור-דבר-מן-התורה* אפילו בקום עשה[741].

עדות עם רשע

עד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע, ואין הדיינים מכירים רשעו, אסור לו להעיד עימו[742], אף על פי - שהוא יודע[743] - שהוא עדות אמת[744], מפני שמצטרף עימו, ונמצא זה הכשר השית ידו עם הרשע עד שנתקבלה עדותו[745], ובית דין מוציאים ממון - או עונשים[746] - על פי עד אחד[747], שהפסול הרי הוא כמי שאינו[748]. ואפילו אם יש שני עדים לבד הרשע, ואין עדותו מועילה, אסורים להעיד עימו[749]. ושני לימודים לדבר:

א) נאמר: מדבר שקר תרחק[750], ואפילו שהעדות אמת[751] גורם לפסוק דין על פי שנים עדים ואין כאן אלא עד אחד[752].

ב) נאמר: אל תשת ידך עם רשע[753], שלא תשת ידך עם רשע להצטרף עימו[754] אף על פי שהעדות אמת, כיוון שהוא רשע ממקום אחר[755]. ואם סייע לחוטא, עובר על דבר ה': אל תשת ידך עם רשע[756]. שעיקר משמעות פשוטו של זה הכתוב שתצוה התורה לעד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע ואין הדיינים מכירים רשעו, שזה הכשר לא ישית ידו עימו להיות עד, כלומר לא יעיד עימו[757], אף על פי שהוא יודע שהעדות שהוא מעיד הוא אמת, שנעשה כן בפני שניהם, מפני שהוא גורם שהדיינים יפסקו הדין על פיו ועל פי הרשע שעימו[758], וזהו מה שסיים הכתוב ואמר: חמס[759], פירוש אם אתה עושה כן שתעיד עימו גורם אתה חמס, כלומר שיפסקו הדיינים על פיו ועל פיך להוציא ממון מזה לזה[760], על פי עד שהוא פסול מן התורה[761], וזה יהיה חמס שיוציאו ממון שלא כדין[762], כיוון שהעד פסול הוא אף על פי שהענין אמת, והוא הדין כל דבר שיפסקו הדיינים ויעשו על פי העד הפסול ואפילו אינו דבר של ממון נקרא חמס כיון שנעשה שלא כדין[763].

יש מהאחרונים למדים בדעת ראשונים שאין הלימוד מדבר שקר תרחק[764] אלא לדיין היודע בחבירו שהוא גזלן, שלא ידון עימו[765], או שלא יצטרף עם עד שקר שאינו יודע כלל מעדות זו[766], ועד היודע בחבירו שהוא רשע אסור להצטרף עימו, מכיוון שכתוב: אל תשת ידך עם רשע[767]. או שאין הלימוד מדבר שקר תרחק, לרשע דוקא, אלא שאסור להצטרף אף עם פסול אחר, שאין הדיינים מכירים שהוא פסול, כגון קרוב שאין הדיינים מכירים בקורבתו, והלימוד מאל תשת ידך עם רשע, הוא דוקא עם רשע, נמצא שהמצטרף עם קרוב עובר משום שתיים, ועם רשע עובר משום אחת[768].

יש מהאחרונים שכתבו בטעם שאף על פי שמעיד אמת, אסור לו להעיד, שכיוון ששלושה עדים שהעידו ונמצא אחד מהם קרוב או פסול בטלה כל העדות כולה[769], אם כן אף שנשארו שני עדים כשרים, מכל מקום גזרת-הכתוב* הוא כשיש עד אחד פסול בטלה כל העדות, אם כן גם כאן אף על פי שהענין אמת, גזירת הכתוב הוא כיוון שיש עד פסול העדות בטילה ואסור להעיד עימו[770]. וכן היודע עדות לגוי נגד ישראל במקום שהגויים מוציאים בדיניהם בעד אחד, שאסור להעיד אף על פי שהוא יודע שהוא אמת[771], שעל פי שנים עדים אמרה תורה[772]. ויש מהאחרונים שכתבו שגזירת המלך הוא ואין לנו להרהר ולחפש בטעמים[773], ואסרה תורה לעשות תחבולות רשע, גם כשהדין אמת[774].

קיבלו בית דין עליהם את הפסול[775], מותר לעד הכשר להעיד עימו[776].

ויש מהראשונים החולק על כל זה, וסובר שכשר מותר להעיד עם פסול, אם הוא עדות אמת[777].

איסור כובש עדותו

יש מהראשונים סוברים שאינו אסור אלא שלא יאמר הכשר אני ופלוני ראינו כך, אלא יש לומר כך ראיתי[778], שאם לא יעיד, יעבור על איסור כובש עדותו[779]. ואחרונים כתבו שהנמנע ואינו מעיד עם הרשע, אינו עובר על איסור כובש עדותו[780].

להצטרף עם שאר פסולים

יש מהאחרונים סוברים שאין האיסור להצטרף לעדות עם רשע דוקא, אלא שאסור להצטרף אף עם שאר פסולים[781], כגון קרוב, שאין הדיינים מכירים בקורבתו[782], ומי שאינו יודע העדות אלא מתוך הכתב[783].

להצטרף עם הפסול מדרבנן

כשר, נסתפקו אחרונים אם מותר לו להצטרף לעדות לפסול מדרבנן, או שהוא בכלל האיסור להעיד עם רשע[784]. ויש מהאחרונים סוברים שמותר לו להצטרף עימו[785].

להצטרף לראות עדות יחד עם רשע

לא רק שאסור להעיד עם הרשע, כשנצרף עימו, אלא שאסור להצטרף לכתחילה עם רשע לראות העדות[786]. ויש מהאחרונים סוברים בדעת ראשונים, שלכן נצרכו שני הלימודים[787], שהכתוב של מדבר שקר תרחק[788] מלמד שאסור להצטרף עימו לכתחילה[789], והכתוב של אל תשת ידך עם רשע[790] מלמד שאפילו בדיעבד אם נצטרף אסור להעיד[791].

להעיד יחידי

עד כשר שאסור לו להצטרף עם עד פסול, מצדדים אחרונים שמותר לו לבוא ולהעיד יחידי כדי לחייבו שבועה*[792].

כשלא הוחזק רשע בבית דין

היודע בחבירו שהוא רשע, כגון שיודע שהוא גזלן, כתבו אחרונים דהיינו שכבר נעשה גזלן בשני עדים בבית-דין* אחר וזה העד יודע מזה, שאף על פי שאין אחר עימו שיודע מזה ויכול להעיד בבית דין שהוא פסול, מכל מקום לא יצטרף לגזלן, כיוון שהוא באמת פסול לעדות, אבל אם לא ראוהו שנים שגזל ולא הועד עליו בבית דין, אף על פי שהוא יודע בו שהוא גזלן, שבפניו גזל, מכל מקום כיוון שזה העדות אמת, מחוייב להצטרף עימו[793].

היודע בעצמו שהוא פסול לעדות

מי שבעל דין ביקש ממנו להעיד עדות אמת, והוא יודע בעצמו שפסול מחמת עבירה, רק שהבית דין אינם יודעים, נחלקו בו אחרונים: א) יש שנסתפקו אם חייב להעיד או שאסור להעיד[794], שיש להסתפק בטעם האיסור[795], שאם הרשע פסול מחמת חשש שמשקר, כאן שהוא יודע שהעדות אמת, חייב להעיד משום איסור כובש עדותו[796], ואם הרשע פסול מחמת שהוא גזרת-הכתוב*, כאן אף על פי שאינו משקר אסור לו להעיד, שאם יעיד נמצא מוציאים ממון בלא עדים[797]. ב) ויש סוברים שחייב להעיד[798], שכיוון שאין ידוע אלא לו, הרי אין אדם נפסל על פי עצמו אף על פי שאומר כן לבית דין[799], שאין-אדם-משים-עצמו-רשע*[800], ועוד שטעם שרשע פסול להעיד הוא שנחשד להעיד שקר ולא מגזרת המלך בלי טעם - לסוברים כן[801] - ואם כן, הוא שיודע בנפשו שהאמת איתו למה לא יעיד[802]. ג) ויש סוברים שרשע שבית הדין אין יודעים מרשעתו אסור לו להעיד[803], כיוון שהוא יודע בעצמו שרשע הוא[804], וכפי הדין בעד כשר שאסור להעיד עם חבירו הרשע, אף על פי שהעדות אמת[805].

מי שבעל דין ביקש ממנו להעיד עדות אמת, והוא יודע בעצמו שפסול מחמת נגיעה[806], רק שהבית דין אינם יודעים, נחלקו בו אחרונים: א) יש שנסתפקו אם חייב להעיד או שאסור להעיד[807]. ב) ויש סוברים שחייב להעיד[808], שכיוון שכל טעם הפסול שיעיד שקר[809], ואם כן הוא שיודע בעצמו שהאמת איתו למה לא יעיד[810]. ג) ויש סוברים שאסור להעיד[811].

מי שבעל דין ביקש ממנו להעיד עדות אמת, והוא יודע בעצמו שפסול מחמת קורבה[812], רק שהבית דין אינם יודעים, נחלקו בו אחרונים: א) יש שנסתפקו אם חייב להעיד או שאסור להעיד[813]. ב) ויש סוברים שלא יעיד[814], או יבוא ויגיד לבית דין: קרוב אני[815].

ביקש בעל דין ממנו להצטרף להיות אצל הדבר לעד או לחתום שטר, והוא יודע בעצמו שפסול לעדות, הדבר אסור לו[816].

כשיודע שהעד השני עד שקר

עד כשר שהוא יודע בעדות לחבירו וידע שהעד השני עימו עד שקר - שאינו יודע מעדות זו כלל[817] - אסור לו להעיד[818], שנאמר: אל תשת ידך עם רשע[819], ועובר על לאו זה[820]. ויש מהאחרונים למדים בדעת ראשונים שעיקר הלימוד הוא מהכתוב: מדבר שקר תרחק[821], ומן הסתם ודאי גם הלאו של אל תשת ידך עם רשע הוא אזהרה שלא להצטרף עם עד שקר[822], שמכיוון שפשוטו של מקרא שתצוה התורה לעד כשר שלא יעיד עימו אפילו הוא עדות אמת[823], אין צריך לומר עד כשר שהוא יודע בעדות לחבירו ויודע שהעד השני שמעיד עמו הוא מעיד שקר, שאסור לו להעיד עימו, מפני שגורם לפסוק הדין בעל פי שנים, ואין כאן אלא עד אחד שהפסול הוא כמו שאינו, ועל זה נאמר: מדבר שקר תרחק[824].

עד כשר המעיד יחד עם חבירו שיודע שהוא עד שקר, יש מהאחרונים הסובר שמבטל הלאו של אל תשת ידך עם רשע[825], ושיש מהראשונים סוברים שמבטל אף העשה של מדבר שקר תרחק[826].

חזרתו לכשרות

חייבי מלקיות

כל מי שנתחייב מלקות[827] - והוא פסול לעדות[828] - כיוון שלקה בבית-דין* חוזר לכשרותו[829], הרי זה בחזקת כשר ובעל תשובה[830], שנאמר: ונקלה אחיך לעיניך[831], אחר שלקה הרי הוא אחיך[832], לומר מיד שנקלה ונלקה הרי הוא אחיך, שהמלקות הוא העונש על הלאו שעבר ונתכפר בו[833], וכל היום - קודם למלקות - הכתוב קורא אותו "רשע"[834].

יש מהראשונים סוברים שאם היו עליו עדים שלקה ועשה תשובה חוזר לכשרותו[835]. ונחלקו אחרונים: יש מפרשים שאם לקה ועודנו לא נכנע לבבו לא חזר לכשרותו עד שתצטרף תשובה עם המלקות[836]. ויש מפרשים שדי שיעשה אחד מהם, לחזור לכשרותו, או שילקה או שישוב בתשובה[837]. ויש מפרשים שסתם אדם מן הסתם נכנע לבבו על ידי מלקות ולכן אינו צריך תשובה, אבל היכן שידוע שלא נכנע לבבו אף על פי שלקה בבית דין, צריך עדים שעשה תשובה[838].

יש מהאחרונים סוברים שאף אם הלקו את החייב מלקות בדייני חוץ-לארץ* - שאינם סמוכים[839] - הוכשר[840]. ויש מהאחרונים סוברים שרק אם לקה בבית-דין* של סמוכים, הוכשר[841].

כשאינו לוקה

עבר על לאו שאין בו מלקות - שפסול לעדות, לסוברים כן[842], וכן הלכה[843] - והראה העובר בעצמו שהוא שב מחטאו, כתבו ראשונים שאין מאמינים בו וחוששים שמא דרך הערמה הוא, עד שיתברר לנו מענינו שבכל ליבו הוא שב ולא דרך הערמה[844].

עבר על לאו ולא התרו בו, שאין הדין נותן להלקותו - ומכל מקום פסול לעדות[845], אם היא עבירה מפורסמת[846] - כתבו אחרונים בדעת ראשונים שכיוון שעשה תשובה חזר לכשרותו[847]. ויש שכתבו שאם עבר על לאו ולא התרו בו, או שהוא מפסולי דרבנן, שאינו לוקה, חוזר לכשרותו כשילך לבית דין שבעירו ויקבל עליו שלא לעשות עוד[848], והסתפקו אם כשיבוא לבית דין שבעירו לקבל עליו שלא יחזור לאותו חטא צריך שיקבל עליו שום גדר לאסור עצמו במותר לו, בדבר הנוגע לאותו ענין, כפי הדין בפסולי ממון[849], או שדוקא בפסולי ממון צריך לעשות לפנים מן השורה, אבל לא בפסולים מחמת רשעות שאינה של ממון[850]. ויש הסוברים שאין צורך לעשות לפנים מן השורה, שלא אמרו לעשות כן בפסולי ממון, אלא מי שהיה מלאכתו בכך והיה רגיל בזה[851].

מי שידעו בית הדין ברשעו, שעבר עבירה מפורסמת, צריך תשובה מפורסמת, אבל מי שאין בית הדין יודעים ברשעו, אלא הוא בעצמו יודע נגעי לבבו, די לו בלב לעשות תשובה ולחזור מרשעתו, להכשירו לעדות[852].

מלוה ולווה בריבית

מלוה ברבית*, אחד המלוה ואחד הלווה - הפסולים לעדות[853] - אימתי חזרתם, משיקרעו - מעצמם[854] - את שטריהם[855], השטרות שכתוב בהן קרן וריבית[856], אע"פ שצריכים להשהות אותם לגבות ממונם, שלא ייראה כמלוה על פה, אסור להם להשהותם אלא חייבים לקורעם מייד[857], ויגבו הקרן בעל פה[858]. וצריך להחזיר כל מה שלקחו בריבית, לבעליהם[859], שאם ריבית קצוצה היא[860], הרי מוציאים אותה ממנו בדיינים[861], ואם אבק* רבית היא, שלא מוציאים אותה בדיינים[862], מכל מקום פוסלים אותו מדרבנן[863], עד שיחזיר[864]. ואם אינו יודע ממי לקח, צריך לעשות בו צרכי רבים[865], שאז כשייהנו ממנו רבים יבוא גם הנגזל בתוכם, ויהנה ממנה ואז תהיה השבה[866].

ויחזרו בהם חזרה גמורה[867], שאפילו לגוי לא ילוו[868] בריבית[869], וכן הלווה, שלא ילווה אף מן הגוי[870], שישתכח שם ריבית מפיהם, ששוב לא ישובו לקלקולם[871], שהעושה תשובה* צריך לקדש עצמו במותר לו ולעשות הרחקה יתירה כדי שלא יבוא עוד לידי קלקול[872], שאין רפואה לחולי הנפש במִצוע הדרכים אלא אם כן בנטייה אחר הקצוות דרך רפואה[873]. וכתבו אחרונים שאם רואים שהוא בעת דוחקו ואינו רוצה ליקח בהלוואת ריבית הוא חזרה גמורה[874].

חזרה זו, שלא ילווה לגוי בריבית, יש מהראשונים סוברים דהיינו אפילו בכדי חייו[875], שמותר להלוות לגוי, שאם לא כן מה החידוש[876]. ויש מהראשונים שהסתפקו בזה, שמא מכל מקום הוא חזרה כיוון שהוא מוזהר מאיסורם[877], שהוא חזרה בדיבורו ומודה באיסורו[878]. וכתבו אחרונים שמכיוון שאנו משוקעים בין הגוים, הכל נקרא כדי חייו[879], ולכן יש להקל[880] ואין אסור אלא יותר מכדי חייו[881].

הגבאים והמוכסים, הפסולים לעדות[882], אימתי חזרתם לכשרות, ע"ע גבאי; מוכס[883]. הגזלן* - והוא הדין גנב[884] - הפסולים לעדות[885], אימתי חזרתם לכשרות, ע"ע גזלן[886]. המשחק בקוביא, הפסול לעדות[887], מאימתי חזרתו לכשרות, ע"ע הנ"ל[888]. מפריחי יונים, הפסולים לעדות[889], אימתי חזרתם לכשרות, ע"ע הנ"ל[890]. המוסר, הפסול לעדות[891], אימתי חוזר לכשרותו, ע"ע מוסר (א)[892].

סוחרי שביעית

סוחרי שביעית - הפסולים לעדות[893] - חזרתם משתגיע שביעית אחרת[894] ויבדלו[895], שלא ישאו ויתנו בפירותיהם, ויפקירו גינותיהם לעניים[896]. ולעולם אין יכול לחזור בו עד שתגיע שמיטה אחרת וייבדק ויחזור בו חזרה גמורה[897].

בירושלמי אמרו שר' יוסי חולק ומצריך שתי שביעיות[898].

אמר רבי נחמיה: לא חזרת דברים בלבד אמרו - לומר: לא נאסוף עוד פירות שביעית[899] - אלא חזרת ממון[900]. כיצד, אומר - ויש גורסים: כותב[901] - אני פלוני בר פלוני כינסתי מאתים זוז בפירות שביעית והרי הם נתונים במתנה לעניים[902], ופירשו ראשונים, שאף על פי שהפירות הפקר* הם ואין בו גזל, צריך חזרת ממון, ומה שצריך לתת לעניים משום שעיקר שביעית לעניים הוא, שהרי כתוב: ואכלו אביֹני עמך[903]. או שהואיל שהשביעית הפקר לעניים הוא, הרי לעניים גזל, הילכך יפרע לעניים ויתן לו מעות משלו אחרים, ולא אותם שקנה בשביעית, שהרי שביעית תוספת את דמיה[904]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שר' נחמיה אינו חלוק על תנא קמא, שהכל מודים שאינו כשר לעדות עד שיעשה חזרת ממון[905]. ויש מפרשים שר' נחמיה חלוק על תנא קמא, שלדעת תנא קמא כיוון שהפירות הם הפקר - ולא גזל ממון מבעלים[906] - אין צריך להוציא האיסור מתחת ידו[907].

להלכה פסקו ראשונים שלא די בחזרת דברים, אלא כותב: אני פלוני בן פלוני כנסתי מאתים זוז מפירות שביעית והרי הם נתונים במתנה לעניים[908], שלדעתם לא נחלק ר' נחמיה על תנא קמא[909], וגרסו בדבריו: כותב[910]. או שגרסו בדבריו: אומר, ופסקו שיכתוב כן, ליתר קיום מה שקיבל על נפשו[911].

משומד

משומד* - הפסול לעדות[912] - כתבו ראשונים שכיוון שהותר בציבור וקיבל לעשות תענית, אע"פ שלא סיים[913], כשחזר בו וקיבל עליו תשובה מייד חוזר לכשרותו[914], שכן כהן* שנשא נשים בעבירה, נודר - דהיינו שמדירים אותו בית-דין* על דעת רבים, כדי שלא יהיה לו הפרה, שלא יוסיף לחטוא[915] - ועובד יורד ומגרש[916], שאף על פי שעדיין לא גירש מותר לעבוד[917], ומכל מקום צריך התחלת עשיית התשובה[918].

בטעם שלא החמירו על המשומד יותר מזה, נחלקו אחרונים: יש סוברים הטעם, שהמשומד היה מעורב בין הגוים שיש להם כל התאוות, וזה בא להבדיל מכולם ולקבל תשובה, לא החמירו עליו ומוחזקים אנו שודאי יעשה תשובה שלימה[919]. ויש מהאחרונים הסוברים הטעם שלא החמירו על המשומד יותר מזה, שמן הסתם מכיוון שקיבל, יקיים[920].

דין זה כתבוהו ראשונים ואחרונים במשומד לעבודה-זרה*[921]. ויש מאחרונים סוברים שאינו במשומד לעבודה-זרה* בלבד, אלא בכל משומד[922], ובכל עבריין[923], שהרי דין זה נלמד מכהן שנשא נשים בעבירה[924].

העובר על השבועה

המועל בשבועה - הפסול לעדות[925] - אמרו בירושלמי שחזרתו, משיבוא לבית-דין* שאין מכירים אותו, ויאמר להם: חשוד אני[926], וכן כתבו ראשונים להלכה[927], וביארו שאין צריך לומר שצריך שיחזיר הממון שהרוויח בשקר[928], שאם לא כן הוא טובל ושרץ בידו[929], או שלא נאמר שדי כשאומר חשוד אני אלא בשבועת-שוא*, ללא רווח ממון[930]. ויש מהאחרונים סוברים בדעת ראשונים שאם נשבע לשקר לכחש בממון חבירו אינו מוכשר לעדות עד שיוסיף חומש[931].

אמירה זו של השב שחשוד הוא, נחלקו בה ראשונים ואחרונים: א) יש מפרשים דהיינו שאומר שחשוד הוא, ללא שמצריכים אותו שבועה או עדות[932], וביארו אחרונים שכיוון שמרע נפשו באומרו שהוא חשוד, אם כן ממילא פסל עצמו על כל דבר, ואין לך דבר חשוב גדול מזה[933]. ב) ויש מפרשים דהיינו כשמוסרים לו השבועה והוא לא ירצה לישבע ויאמר חשוד אני, תנו השבועה לשכנגדי[934], ושנגדו נשבע ונוטל[935].

יש מהראשונים שנסתפק שמא דוקא הנשבע לשקר בשבועת-בטוי* - שהוא פסול לעדות[936] - שלא היה בה ריווח ממון, דיו שיבוא לבית דין שאין מכירים אותו ויאמר חשוד אני[937], אבל הנשבע לשקר בשבועה שהיה בה ריווח ממון לא הוכשר עד שתבוא שבועה אחרת לידו וימנע ולא ישבע[938]. וכתבו אחרונים בדעת ראשונים שאף הנשבע על שבועת ממון דיו שיבוא לבית דין שאין מכירים אותו ויאמר חשוד אני[939].

המועל בשבועה, ששב לכשרותו כשהולך לבית דין שאין מכירים אותו ואומר: חשוד אני[940], כתבו ראשונים דהיינו שנשבע שבועת שוא[941]. ויש מאחרונים שכתבו שלא נאמר דין זה אלא כשנשבע לשקרא בשבועה שהיה לו בה הנאת ממון, אבל לשבועה שלא נהנה ממנה, אין צורך בזה[942], וכיוון ששב בתשובה, דיו[943].

עוד כתבו ראשונים שהמועל חוזר לכשרותו אם יתחייב שבועה בממון חשוב, בבית דין שאין מכירים אותו, וישלם ולא ירצה להשבע[944], אפילו אינו אומר שחשוד הוא על השבועה, הוא בירור שחזר בו[945]. ויש מהם שכתבו שכן הוא בירושלמי[946]. וביארו אחרונים שאין לו תיקון בעירו במה שיתחייב בשבועה ולא ירצה לישבע[947], שחששו שיעשה תשובה לעיניהם בעירו[948]. ויש מהאחרונים המפרשים בירושלמי שהמועל בשבועות חוזר לכשרותו, אף כשהולך לבית דין שמכירים אותו ונתחייב לחבירו שבועה, שהדין הוא שכנגדו נשבע ונוטל, והוא מוחל לו השבועה ואומר: והואיל וחשוד אני ואיני יכול לישבע, אינני רוצה השבועה ממך ואשלם לך[949].

בטעם שמצריכים את המועל בשבועות לילך למקום שאין מכירים, כתבו אחרונים שאם הוא במקומו אינו נודע כלל אם חזר בתשובה בלב שלם, ששמא הערמה הוא מערים, כיוון דבר המסור לליבו של אדם, שמי יודע שמא עדיין נשבע לשקר ועדיין מעיד שקר, הילכך החמירו בו ללכת למקום שאין מכירים אותו, ששם אינו מערים, ואין ספק שתשובה שלימה היא[950].

יש מהאחרונים הסובר שאם מצא במקומו אבידה בדבר חשוב, כיוון שמחזירה ודאי חוזר בו מחמדת הממון ומועיל הדבר להכשירו לעדות[951]. ודחו אחרונים דבריו, שהרי החמירו להכשירו לאותו דבר עצמו שחטא בו[952].

המגביה יד על חבירו

הפסול לעדות מחמת שמגביה יד על חבירו להכותו[953], פסול עד שישוב מרשעו ויקבל דין[954], אפילו לא תבעו זה אלא אחר[955]. ויש מהאחרונים שכתב שפסול עד שיעשה תשובה הניכרת לרבים[956], וכל שכן שאם היכהו[957], שפסול עד שיעשה תשובה הניכרת לרבים[958].

אשה

נשים פסולות לעדות[959] מן התורה[960], הן דיני-נפשות* והן דיני-ממונות*, הן לזכות והן לחובה[961]. ומספר לימודים לדבר:

א) נאמר: ועמדו שני האנשים[962], והמילה "שני" מופנית לגזרה-שוה*[963], יכול אישה* תהא כשירה לעדות[964], נאמר כאן: שני, ונאמר להלן -בסנהדרין[965] - וישארו שני אנשים[966], מה להלן אנשים ולא נשים[967], אף כאן אנשים ולא נשים[968], הרי למדנו שאין האישה מעידה[969].

ב) בגזרה שוה "שני" שני"[970], נאמר כאן: ועמדו שני האנשים[971], ונאמר להלן: על פי שנים עדים[972], מה שני האמור כאן אנשים ולא נשים, שנשים מרובות מ"אשר להם הריב"[973], אבל מזה שכתוב: שני האנשים[974] משמע אנשים ולא נשים, אף שני האמור להלן דהיינו עדים, אנשים ולא נשים[975].

ג) בגזרה שוה "שני" "שני", נאמר: על פי שנים עדים[976], ונאמר: וישארו שני אנשים במחנה[977], מעתה אין האישה מעידה[978].

ד) נאמר: ועמדו שני האנשים[979], בעדים הכתוב מדבר[980], שבעדים מדבר הכתוב למעלה ממנו: כי יקום עד חמס באיש[981], וסמוך לו: ועמדו[982], וכתוב: אנשים[983], משמע אבל לא נשים[984], ללמדך שאין עדות בנשים[985], שהן פסולות לעדות[986].

ה) נאמר: על פי שנים עדים[987], לשון זכר[988] ולא לשון נקבה[989], ומשמע שני אנשים ולא שתי נשים[990].

טעם הפסול

בטעם פסול נשים מעדות, כתבו ראשונים שהעדות צריך כיוון וישוב הדעת הרבה[991].

גדר עדותה

נשים, נחלקו בהן אחרונים: יש סוברים שאינן בגדר עדות מן התורה כלל[992], ולכן אין פוסלות עדים כשרים בצירוף[993]. ויש סוברים שהן בגדר עדות, ופוסלות עדים כשרים בצירוף[994].

על הלאוים התלויים בעדות*, שאינם שייכים באשה*, מכיוון שהיא פסולה לעדות, ע"ע אשה[995]. על אישה, שיש הסוברים שכשרה לדון, אף על פי שפסולה להעיד, ע"ע הנ"ל[996]. ושם[997], בטעם שכשרה לדון אף על פי שאינה כשרה להעיד.

בן נח

בן-נח* אינו נהרג בעדות אשה*[998], שנאמר: מיד איש[999], ולא מיד אישה[1000].

טומטום

טומטום* פסול לעדות[1001] מספק[1002], דהיינו שהוא ספק אישה[1003] ספק איש[1004], וכל מי שהוא ספק כשר ספק פסול הרי הוא פסול[1005], שהוא ספק דאורייתא והולכים לחומרא[1006], שאין העד בא אלא להוציא ממון על פיו או לחייב על פיו ואין מוציאים ממון מספק - שהמוציא-מחברו-עליו-הראיה*[1007] - ואין עונשים מספק[1008]. ואפילו העידו ועשו מעשה על פיהם, מחזירים המעשה[1009].

בא הטומטום להחזיק ממון, אינו נאמן[1010], שהדבר נחשב הוצאת ממון מהתובע, והוא בכלל עדות* ואינו נאמן[1011]. ומכל מקום בדיעבד אם קיבלו עדותו, הסתפקו אחרונים אם מועיל להחזיק ממון[1012]. ויש המצדדים שטומטום שבא להחזיק ממון, נאמן[1013].

גדר עדותו

היה הטומטום* קרוב או פסול - בפסול אחר - פוסל הכשרים בצירופו, ששמא זכר הוא והוא בגדר עדות ופוסל מחמת קרוב או פסול[1014].

יש מהאחרונים סוברים שמכיוון שפסול טומטום אינו אלא מספק[1015], לכן אם עדים כשרים מחייבים לאחד ממון או בדיני נפשות, ובאו טומטומים והכחישו אותם או הזימום, אין מוציאים ממון על ידי עדות הכשרים ואים הורגים על ידם, ששמא הללו כשרים הם, שכל פסולם הוא מספק[1016]. ויש מהאחרונים סוברים שכיוון שעדות מחמת ראיה היא, והתורה האמינה לו[1017], אם כן כיוון שהם ספק פסולי עדות, אין ספק מוציא מידי ודאי ואינן נאמנים להכחיש עדים כשרים[1018].

נקרע ונמצא זכר

נקרע הטומטום* ונמצא זכר[1019], לאחר ראיית המעשה וקודם ההגדה בבית-דין*, כתבו אחרונים שאינו נאמן[1020]. אבל כשראה לבד שהוא זכר, קודם ראיית המעשה, ואחר כך בשעת ההגדה נתברר בבית דין שהוא זכר, צידדו אחרונים שנאמן[1021].

בן נח

אין בן-נח* נהרג על פי עדות טומטום - אף לסוברים שנהרג בפסולי עדות של תורה[1022] - שבן נח אינו נהרג בעדות אשה*[1023], וטומטום פסול מפני שהוא ספק אישה[1024], ובן נח אינו נהרג על הספק[1025].

אנדרוגינוס

אנדרוגינוס* פסול לעדות[1026] מספק[1027], שהוא ספק איש[1028] ספק אשה*[1029], לסוברים כן[1030]. ולסוברים שהוא ודאי זכר[1031], כשר לעדות[1032]. ולסוברים שחציו זכר וחציו נקבה[1033], הסתפקו אחרונים אם כשר לעדות, כיוון שחציו זכר[1034], או שפסול לעדות, שהחצי הפסול פוסל בו[1035].

לסוברים שאנדרוגינוס פסול לעדות, כתבו אחרונים שאינו נאמן אף להחזיק ממון, וכדין טומטום*[1036], וכן אין בן-נח* נהרג על פי עדותו - אף לסוברים שנהרג בפסולי עדות של תורה[1037] - שבן נח אינו נהרג בעדות אשה*[1038], ואנדרוגינוס פסול מפני שהוא ספק אישה[1039], ובן נח אינו נהרג על הספק[1040].

עבד כנעני

עבד-כנעני* פסול לעדות[1041] מן התורה[1042], ומספר לימודים לדבר:

א) לדעת ר' יהודה הסובר שאין אחוה לעבד[1043], פסולו לעדות נלמד מהכתוב: והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו[1044], במי שיש לו אחוה, יצא עבד שאין לו אחוה[1045].

ב) ולדעת חכמים הסוברים שיש אחוה לעבד[1046], סובר עולא שהדבר נלמד בבנין-אב* מגזלן וקטן* או גזלן ואשה*, מה אלו הצד השווה שבהן שכן אינם בכל המצוות - שאינם זהירים בכל המצוות, זה מפני רשעו וזה מפני שלא נצטווה[1047]. ויש מפרשים: שאינם בכלל כל המצוות, שהרי הגזלן פסול לדון[1048], ככל הפסול להעיד מחמת רשעה[1049], הפסול לדון[1050] - ופסולים להעיד[1051], אף אני אביא את העבד שאינו בכל המצוות שיהיה פסול להעיד[1052].

ג) מר בריה דרבינא סובר שלדעת חכמים פסולו של העבד מלהעיד נלמד מהכתוב: לא יומתו אבות על בנים[1053], לא יומתו על פי אבות שאין להם יחוס[1054], לא יומת שום אדם על פי מי שאין בנו מיוחס ונקרא על שם אביו והיינו עבד[1055] - ושהוא אינו מיוחס ונקרא על שם אביו[1056] - שאין לו יחוס לא למעלה ולא למטה[1057].

ד) ויש מהראשונים שכתבו הלימוד לפסול עבד מעדות, ממה שנאמר: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו[1058], מכלל שאחיו כמוהו[1059], מה אחיו בן ברית אף העד בן ברית[1060], ואם כן עדות העבד היא עדות-שאי-אתה-יכול-להזימה*, ואינה עדות[1061].

חציו עבד וחציו בן חורין

מי שחציו-עבד-וחציו-בן-חורין* פסול לעדות[1062], מצד העבדות[1063], שהוא בכלל העבדים[1064], שכיוון שחציו אינו כשר פסול הוא[1065].

על עדות של קדוש-החודש*, שנחלקו ראשונים אם מקבלים עדותו של מי שחציו-עבד-וחציו-בן-חורין*, ע"ע[1066].

גדר עדותו

עבד-כנעני*, כתבו אחרונים שעדותו אינה עדות כלל, ואין פוסל אחרים בצירופו[1067]. וכן מי שחציו-עבד-וחציו-בן-חורין*, אינו בגדר עדות כלל ואינו פוסל בצירופו[1068].

מעוכב גט שחרור

עבד-כנעני* שנשתחרר והרי הוא מעוכב-גט-שחרור* פסול לעדות[1069], שהרי הוא אסור בבת חורין[1070], וכל שכן לסוברים שמותר בשפחה[1071], אם כן ודאי דינו כעבד לענין מצוות ופסול לעדות[1072], עד שיגיע גט לידו ויעשה מכלל בני ברית[1073], ואחר כך יעיד[1074].

להעיד על בן נח אחר

עבד כנעני כשר להעיד על בן נח חבירו - לסוברים שנהרג בפסולי עדות של תורה[1075] - שלא שייך לומר גוי יש לו יחוס ועבד אין לו יחוס[1076], כי דין זה יוצא מהכתוב של לא יומתו[1077], ואותו כתוב בישראל כתוב[1078]. ויש מהראשונים הסובר שאין בן נח נהרג בכל פסולי עדות של תורה[1079].

תערובת

ולד ישראלית שנתערב בולד שפחה, נסתפקו בירושלמי אם שניהם מעידים כאחת, אם תעלה להם לעדות אחת, כעד אחד, שהרי אחד עבד, ופסול, ואחד כשר[1080], או שמכיוון שהיא עדות-שאי-אתה-יכול-להזימה*, שאילו ימצאו העדים זוממים אין נהרגים, שהרי איננו יודעים איזה מהם כשר שישלם או יענש משום שהעיד שקר, אינה עדות[1081]. יש מהאחרונים מפרשים שהירושלמי נשאר בספק[1082], מכיוון שיש להסתפק אם עדות שאי אתה יכול להזימה הוא דין בדיני נפשות דוקא או אף בדיני ממונות[1083]. ויש מהאחרונים מפרשים שהירושלמי פושט את ספיקו שאינה עדות, שצריך עדות שאי אתה יכול להזימה אף בדיני ממונות[1084].

על עדות-שאי-אתה יכול-להזימה*, שנחלקו ראשונים אם הוא דין רק בדיני נפשות או אף בדיני ממונות, ע"ע.

עבד עברי

עבד-עברי* הנוהג בכל המצוות כשר להעיד, ואף על פי שמותר בשפחה-כנענית*, שאין איסורה לשאר ישראל אלא מדרבנן[1085], לסוברים כן[1086].

גר תושב

גר-תושב* פסול לעדות*[1087], שאינו בכלל אחוה[1088], שהרי לווים מגר תושב ומלוים לו ברבית*[1089], והטעם הוא - לסוברים כן[1090] - שנאמר: לא תשיך לאחיך[1091], ואם כן גר תושב פסול מן התורה להעיד[1092]. או שפסול גר תושב נלמד בבנין-אב* מגזלן ואשה* או גזלן וקטן*, כפי הלימוד בעבד - לסוברים כן[1093] - וכפי הלימוד בגוי[1094], לסוברים כן[1095].

קטן

הקטנים פסולים לעדות[1096] מן התורה[1097], ומספר לימודים לדבר:

א) נאמר: ועמדו שני האנשים[1098], אנשים ולא קטנים[1099], ובעדים הכתוב מדבר[1100], שבעדים מדבר הכתוב למעלה ממנו: כי יקום עד חמס באיש[1101], וסמוך לו: ועמדו[1102].

ב) נאמר: ועמדו שני האנשים[1103], והמילה "שני" מופנית לגזרה-שוה*[1104], נאמר כאן: שני, ונאמר להלן -בסנהדרין[1105] - וישארו שני אנשים[1106], מה להלן אנשים ולא קטנים[1107], אף כאן אנשים ולא קטנים[1108].

ג) בגזרה שוה "שני" "שני"[1109], נאמר כאן: על פי שנים עדים[1110], ונאמר להלן: וישארו שני אנשים[1111], מה שני שנאמר להלן אנשים ולא קטנים, אף שני שנאמר כאן אנשים ולא קטנים[1112].

ד) לימוד נוסף כתבו ראשונים, שקטן עדות-שאי-אתה-יכול-להזימה הוא*, שאינה עדות*, שאינו בן עונשים[1113].

תחילת כשרותו לעדות

פסול קטן* לעדות הוא עד שיהיה גדול בשנים[1114] וסימנים[1115]. אפילו היה הקטן נבון וחכם, הרי הוא פסול עד שיביא שתי שערות אחר שלוש עשרה שנה גמורות[1116].

אף על פי שקטן כשר לדון משהוא בן י"ג שנה, ואפילו לא הביא שתי שערות - לסוברים כן[1117] - לענין עדות הקפידה התורה שיהיה נקרא "איש", כמו שנאמר: ועמדו שני האנשים[1118], מה שאין כן בדיין שאינו תלוי אלא בחריפותו ובקיאותו, ומכל מקום פחות מבן י"ג שאין לו שם גדלות כלל פסול, שלא מצינו שום מצוה וציווי בקטנים מן התורה[1119]. ולסוברים שקטן פסול מלדון אפילו הביא שתי שערות עד שיהיה בן י"ח שנה[1120], גדלותו לענין דין, שצריך שיהיה איש, אינו עד שיהיה בן י"ח שנה[1121], ואינו דומה לעדות שכשר מבן י"ג שנה, שבעדות אינו צריך אלא להגיד מה שראה, אבל בדיינות צריך בינה והשכל ולירד לעמקו של דין לזכות ולחובה, וכשהגיע לבן י"ח שנה כבר שכלו שלם[1122], אבל אם לא הביא שתי שערות פסול, עד הזמן שנקרא גדול לכל דינים שבתורה[1123].

טעם הפסול

בטעם פסול קטן* לעדות, כתבו ראשונים לפי שהקטן אינו בן דעה[1124].

גדר עדותו

בגדר עדותו של קטן* כתבו אחרונים - לדעתם שאשה* היא בגדר עד[1125] - שהוא בגדר עד, ואם היה בין הכשרים, מבטל עדות הנשארים[1126].

בדיקה

אפילו הגיע לכלל שנים, אין מקבלים את עדותו עד שיבדקוהו שהביא שתי שערות[1127], שהרי צריך שניהם, שנים ושערות[1128], שאז נקרא איש[1129]. ויש הסובר בדעת ראשונים, שאפילו אם לא בדקוהו כלל סומכים על חזקה דרבא - שקטן שהגיע לכלל שנותיו, י"ג שנה ויום אחד, אינו צריך בדיקה אם יש לו שתי שערות, חזקה שהביא סימנים[1130] - להוציא ממון על פיו[1131].

יש מהאחרונים מצדדים שאם בדקו לאחר י"ג ולא מצאו שתי שערות, שנאמן להחזיק ממון[1132], שיש לחוש שמא נשרו סימנים, והוא ספק פסול ונאמן להחזיק ממון[1133]. ועוד, שיכול המוחזק לומר אולי ימצא סריס*[1134], ויתברר למפרע שהוא גדול, וכשר להעיד גם עתה, ואף על פי שהרוב אינם סריסים, אין-הולכים-בממון-אחר-הרוב* שאין סריסים[1135]. ויש מהאחרונים סוברים שאין לחוש שמא נשרו שערות, שאינו אלא חשש מדרבנן[1136].

שהו מלבודקו זמן רב אחר שהיה לו י"ג שנים ובדקוהו ומצאו לו שתי שערות, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהוא בחזקת גדול משעה שהיו לו י"ג שנה[1137], ומכשירים אנו למפרע עדות על כל ראייה שראה משהיה לו י"ג שנה, עד שנבדק[1138]. ויש סוברים שאין מכשירים אותו אלא משעת בדיקה[1139]. אף להלכה נחלקו אחרונים: יש סוברים שמכשירים למפרע עדותו משהיה בן י"ג שנה[1140]. אלא שיש מהם הסובר שיש לעשות כן רק בעד אחד שלא נבדק, ולא כששני העדים לא נבדקו[1141], וכן שאם לא נבדק עד שיהיה בן עשרים שנה, שוב אין מועיל לו למפרע מגיל י"ג[1142]. ויש פוסקים שאין מכשירים למפרע עדותו של מי ששהו לבודקו זמן רב אחר י"ג שנה[1143] להוציא ממון, שבמקום שיש חזקת-ממון*, אי אפשר להוציא ממון במקום שיש מחלוקת ראשונים בדבר[1144], שמכל מקום אין הדבר יוצא מספק[1145], ועל כל פנים יכול המוחזק לומר קים-לי*[1146].

כשאינו מבחין

במה דברים אמורים שבן י"ג ויום אחד, אם הביא שתי שערות כשר לעדות[1147], כשהיה מוחזק קודם שהגיע לכלל שנים שהוא בן דעת ומבחין בין דבר לדבר הדומה לו והולך בדרך תום, אבל מי שהוא ידוע קודם שהגיע לכלל י"ג שאינו מבחין בעדות ואינו מקפיד לומר על הן לאו או להיפך, אין מקבלים עדותו לכשיגדל עד שידעו שהוא מבחין ומקפיד, שיום גדלות אינו גורם אלא שנקרא איש חייב במצוות, לא תוספת דעת[1148], ואם הוחזק שלא היה יודע, אפילו גדל ויש לו שתי שערות אין מקבלים עדותו עד שידעו שנתיישב בדעתו, כיוון שלא היה לו חזקת-כשרות*, ודבר זה תלוי בדעת הדיין[1149].

צמח זקנו

צמח זקנו למעלה, אין צריך בדיקה[1150] מלמטה, שודאי איש הוא[1151]. וצמח זקנו דהיינו שנתמלא זקנו[1152] בריבוי שערות, אף על פי שאינן גדולות[1153]. ויש מפרשים שאין צורך שיתמלא זקנו, שלענין עדות בצמח זקנו די להחשיבו גדול[1154].

הוליד האיש מאשתו, שהרי הוא איש לענין עדות ממון, ואין צריך לבדוק אחריו, ע"ע גדול[1155]. על הסוברים שאם נראו בו סימנים של מעלה, אין צריך בדיקה, ועל החולקים וסוברים שאין באיש סימנים של מעלה, ע"ע הנ"ל[1156].

סימני סריס

הגיע לעשרים שנה ולא הביא שתי שערות ונולד בו סימן מסימני סירוס[1157], הרי זה סריס* ויעיד[1158], שאפילו נולדו לו סימני סריס קודם שהגיע לבן עשרים, שלא נעשה גדול על ידם, מכל מקום כשמגיע אחר כך לעשרים שנה נעשה גדול על ידם[1159]. ונחלקו אחרונים: יש סוברים שנעשה גדול להבא[1160], אף על פי שאם הגיע לשנת העשרים ונולדו בו סימני סריס נעשה גדול למפרע - מבן י"ג שנה ויום אחד, שהתברר שממעי אימו היה סריס[1161] - לענין עדות אינו כן ולא הוכשר העדות למפרע[1162], מכיוון שלכל העולם היה ספק וגם לו עצמו היה ספק, אי אפשר לסמוך על עדותו, לפי שחשב שהיה קטן והורה היתר לעצמו[1163], ולכן אין מכשירים העדות שהעיד קודם שנתברר שהוא סריס[1164], אבל אם ראה עדות קודם שנת עשרים ואחר כך נתברר שהוא סריס, מצדדים אחרונים שכשרה העדות שהגיד בעת שנתברר שהוא גדול, ואינו נקרא תחילתו בפסלות, שמחזיקים לגדול למפרע[1165]. ויש סוברים שאם הגיע לעשרים שנה ונולדו בו סימני סריס נעשה גדול למפרע[1166].

אם לא נולד בו סימני סריס, לא יעיד עד רוב שנותיו[1167], דהיינו בן ל"ו שנה[1168], שהרי ימי שנותיו של אדם שבעים שנה[1169].

על סימני סריס*, ועל זמן גדלות של סריס, כשהביא שערות וכשלא הביא שערות, ע"ע סריס[1170]. אם עשרים שנה שאמרו בסריס היינו עשרים שנה מלאות, או עשרים שנה פחות ל' יום, או י"ט שנה ול' יום, ע"ע הנ"ל. אם רוב שנותיו של סריס היינו ל"ה ויום אחד או ל"ו שנה, ע"ע הנ"ל.

כשאינו יודע בטיב משא ומתן

בן שלוש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות ואינו יודע בטיב משא-ומתן*, אין עדותו עדות בקרקעות[1171], אבל בעדות מטלטלים מקבלים עדותו[1172], הואיל והוא גדול[1173]. ובן י"ג שהביא שתי שערות ובקי בטיב משא ומתן עדותו עדות אף לקרקע[1174].

עדות קרקע שאמרו, נחלקו בה ראשונים:

א) יש מפרשים דהיינו עדות שומא[1175], שיאמר כך וכך היתה שווה זו הקרקע[1176], שמי שאינו יודע בטיב משא ומתן כיוון שקרוב דעתו לגבי ממון, ישום אותה יותר משווייה[1177], שכיוון שקרובה דעתו לגבי ממון אינו בקי בשומת קרקע כי אינו נותן דעתו כי אם במה שקרובה דעתו והלכך אפשר שישום אותה ביותר משוויה או בפחות משוויה[1178], אבל מטלטלים לא ישום אותם יותר משווים, שקרובה דעתו אף לגבי מטלטלים, וגם אין הפסד בקרקעות כמו במטלטלים[1179], שמטלטלים נחסרים מידי יום יום, ולכן לא ישום אותם יותר משווים[1180]. אבל לענין עדות קרקע - שמעיד בדופו של קרקע[1181] - הוא נאמן לעדות כמו על המטלטלים[1182], שהרי לא יעיד שקר[1183].

ב) ויש מהראשונים מפרשים שעדות קרקע שאינו נאמן עליה, היינו כל עדות בקרקע[1184]. ונחלקו בטעם הדבר: יש מפרשים הטעם, מפני שאינו מדקדק בדברים שהרי אינו יודע[1185], וביארו אחרונים שכיוון שאינו בקיא בטיב משא ומתן אינו מדייק כל כך בעדות קרקע[1186], או שאינו מדקדק בעדות קרקע, שאינה נחשבת בעיניו[1187], ובעדות קרקעות צריכים דקדוק גדול, שחיות האדם תלויה בהם[1188], ואף על פי שאינו מדייק בעדות קרקע כל כך, במטלטלים מדייק[1189], שחשובים בעיניו[1190]. ויש מהראשונים מפרשים שכיוון שאין מכירתו מכירה בקרקעות, אין עדותו עדות[1191], אבל כיוון שמכירתו מכירה במטלטלים, עדותו עדות, שאין לומר שלענין עדות צריך דעת צלול יותר, עדותו עדות[1192].

להלכה פסקו אחרונים שבן שלוש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות ואינו יודע בטיב משא ומתן, אין עדותו עדות בשומת קרקעות, אבל עדותו עדות לגבי גופו של קרקע ולגבי מטלטלים[1193]. ויש מהם שכתבו, שהוא הדין בכל דבר שהבית-דין* לפי ראות עינם נראה להם שאינו מבין על זה אין מקבלין עדותו לענין שומא[1194]. ויש מהאחרונים שנראה מדבריהם שעדותו של מי שהגיע לי"ג שנה ואינו יודע בטיב משא ומתן אינה עדות בקרקעות כלל[1195].

היה בן עשרים שנה, יש מהראשונים סוברים שאף אם אינו יודע בטיב משא ומתן, כיוון שמכירתו מכירה, עדותו עדות[1196].

בן נח

בן-נח* קטן, פסול להעיד על בן נח חבירו - אף לסוברים שבן נח נהרג בפסולי עדות של תורה[1197] - שאף הוא ממועט מ"אנשים" ולא קטנים[1198].

על בן-נח*, שנחלקו בו אימתי יוצא מכלל קטן ובא לכלל גדול, ע"ע[1199].

שוטה

השוטה* פסול לעדות[1200] מן התורה[1201]. אם משום שנאמר - לענין קרבן-עולה-ויורד* בשבועת-העדות* - והוא עד או ראה או ידע[1202], או ידע, להוציא את השוטה[1203]. או משום שנאמר: ודרשת וחקרת ושאלת היטב[1204], וכי יש חוקרים לשוטים[1205].

טעם הפסול

בטעם פסול שוטה לעדות, יש מהראשונים שכתבו לפי שהשוטה אינו בן דעה[1206], שכיוון שדעתו משובשת אינו מכווין עדותו[1207], וכיוון שמיעטה תורה קטנים[1208], שאינם בני דעה, הוא הדין שוטים שהם כמותם[1209]. ויש מהראשונים שכתבו טעם פסול שוטה לעדות, לפי שאינו בן מצוות[1210], כלומר שהוא פטור מן המצוות, ואף על פי שמקיים מקצת מצוות לפעמים הוא כמי שאינו מצווה ועושה, וגרוע מאשה* ועבד*[1211].

גדר עדותו

בגדר עדותו של שוטה* כתבו אחרונים, שאינו בגדר עד כלל[1212], שאם היה בין כשרים אינו מבטל עדות הנשארים[1213].

גדר שוטה

שוטה* הפסול להעיד זהו שוטה שיצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והקורע כסותו[1214] ומאבד מה שנותנים לו[1215], ובאחד מאלו שעושה דרך שטות נקרא שוטה[1216], אם דרכו בכך[1217].

לא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד, פסול לעדות[1218], אלא כל מי שנטרפה דעתו[1219] ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים[1220], אף על פי שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים, הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב[1221], אבל אם עשה אחד מאלו דרך שטות, אינו נקרא שוטה[1222]. ומנין שאף מי שאינו שוטה גמור אלא שדעתו מבולבלת פסול לעדות, שנאמר: או ידע[1223], להוציא את השוטה[1224], אפילו אינו שוטה גמור, אלא שדעתו מבולבלת, שמשמעות או ידע היינו ידיעה נכונה וברורה[1225].

נכפה

הנכפה - המוכרח ליפול לארץ מחמת חולי המשגע אותו לעיתים[1226] - בעת כפייתו פסול[1227], שהוא בכלל שוטה[1228], שאין לו דעת באותו עת[1229], ובעת שהוא בריא כשר[1230], שיש לו דעת[1231]. ואחד הנכפה מזמן לזמן או הנכפה תמיד בלא עת קבוע[1232], והוא שלא תהיה דעתו משובשת תמיד, שהרי יש שם נכפים שגם בעת בריאותם דעתם מטרפת עליהם[1233] - ולכן - גם שלא בעת כפייתו צריך הדיין להתיישב בדבר, אם דעתו מבולבלת מצד החולי[1234].

הפתאים ביותר

הפתאים ביותר, שאינם מכירים הדברים שסותרים זה את זה[1235], ולא יבינו ענין הדבר כדרך שיבינו שאר העם[1236], ואינם יודעים להבין עיקר דבריהם[1237], כיוון שאינם מכוונים בענייניהם, לא יוכלו לכווין העדות[1238], שצריכים להעיד על מה שעבר כבר, ויש לחוש שמא נדמה להם באותה שעה שהדבר כן, ואינו, ונתחלף להם דבר בזולתו, מאחר שלפעמים אין מכירין דברים שסותרים זה לזה ואיך יעידו עכשיו על מה שראו בתחילה[1239]. וכן המבוהלים ונחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר[1240], שאינם מתונים בענייניהם, אלא כל מעשיהם עושים במהירות ולא מבינים לסוף הענין ולתכלית המעשה[1241], הרי אלו בכלל השוטים[1242] לדין פסול עדות[1243], שאינם בני דעה[1244], שהחיפזון בשם שגעון ושטות ייחשב[1245]. ולפי שאין מנהגי בני אדם כאלו שווים, לפיכך[1246] דבר זה לפי מה שיראה הדיין[1247], שצריכים דרישה-וחקירה* בבית-דין*[1248].

זהו החילוק בין פתי לשוטה*, שהשוטה דעתו היא משובשת ומטורפת לגמרי בדבר מהדברים[1249], משא"כ פתי שאינו מטורף לגמרי בשום דבר, אבל מצד אחד הוא גרע מהשוטה, שהשוטה בשאר דברים הוא חכם כשאר בני אדם, והפתי הוא שאין לו שכל גמור, ואינו מבין שום דבר בדרך שמבינים אותו שאר בני אדם[1250].

מי שמכיר הדברים שסותרים זה את זה, על הן הן ועל לאו לאו, אלא שיש בו טיפשות בדברים שליבו חפץ, כמו פֶתן חרש יַאְטֵם אזנו[1251], והוא מכלל הטפשים עקשי לב, אינו בכלל הפתאים[1252].

בן נח

בן-נח* שוטה*, פסול להעיד על בן נח חבירו - אף לסוברים שנהרג בפסולי עדות של תורה[1253] - כיוון שאינו בן דעת[1254].

החולה בקדחת

המנוגף בקדחת עזה, אין לנו מבוהל ונחפז גדול ממנו, והרי הוא בכלל שוטה*, ואפילו שלעת העדות הוא פיקח, אין עדותו עדות להעיד על מה שראה כשהיא מנוגף[1255], שהלא קדחת עזה, הוא מבלבל השכל ברוב פעמים[1256].

שיכור

השכור*, מצדדים אחרונים שכל זמן שלא הגיע לשכרותו של לוט, עדותו עדות, וכשהגיע לשכרותו של לוט, הרי הוא כשוטה[1257], וכן אם ראה העדות בעת שהגיע לשכרותו של לוט אין סומכים עליו אחר כך כשיעיד אפילו כשסר ממנו שכרותו[1258].

חרש

החרש* פסול לעדות[1259] מן התורה[1260]. החרש שדיברו בו חכמים בכל מקום, היינו שאינו שומע ואינו מדבר כלל[1261], והוא כשוטה*[1262], שאין דעתו נכונה ואינו בן מצוות[1263], ופשוט שאינו שייך בעדות כלל[1264], כיוון שמיעטה תורה קטנים[1265], שאינם בני דעה, הוא הדין שוטים וחרשים שהם כמותם[1266]. וחרש מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר - אִלם* - פסולים לעדות[1267], מגזרת-הכתוב*[1268], אף על פי שהם בכל התורה כפיקחים לכל דבריהם[1269], שאף על פי שראייתו ראייה מעולה ודעתו נכונה צריך להעיד בבית דין בפיו[1270], או שיהיה ראוי להעיד בפיו[1271], ויהיה ראוי לשמוע הדיינים והאיום שמאיימים עליו[1272].

שני לימודים נאמרו בפסול חרש שאינו שומע[1273]: א) נאמר - לענין קרבן-עולה-ויורד* בשבועת-העדות* - ושמעה קול אלה והוא עד[1274], ושמעה, להוציא את החרש[1275]. ב) נאמר: ודרשת וחקרת ושאלת היטב[1276], וכי יש דורשים לחרשים[1277].

על הלימודים לפסול אִלם* להעיד מתוך הכתב, ע"ע[1278]. ושם: בעדות, כל הפרטים. על מי שהיה מדבר ונשתתק שפסול לעדות, ע"ע הנ"ל[1279]. על כך שמי שנשתתק, שאם נמצאת עדותו מכוונת, כשר לעדות-אשה*, לפי שבעגונה הקילו, ע"ע הנ"ל[1280] וע' עדות אשה.

כשנתחרש או נתאלם ע"י חולי

חרש* הפסול, לאו דוקא חרש שהוא כן מתחילת תולדתו, אלא אפילו היה נולד ונתגדל כשאר כל אדם, ואחר כך נתחרש על ידי חולי או נשתתק פסול הוא לעדות[1281].

כשנבדקו ונמצאת עדותם מכוונת

היה מדבר ונשתתק[1282] - והוא הדין שמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר [1283] - אף על פי שנבדק בדרך שבודקים לענין גיטין ונמצאת עדותו מכוונת, והעיד בפנינו בכתב ידו אינו עדות כלל[1284], ולא אמרו כשם שבודקים אותו לגיטין, כך בודקים אותו לעדויות[1285], אלא בעדות-אשה*[1286], שהקילו בה חכמים משום עיגון[1287]. ויש מהאחרונים הלמדים בדעת הירושלמי, שאם בדקו אותו ונמצא עדותו מכוונת ובא להעיד - ע"י הרכנת הראש[1288] - די בכך לכל העדויות[1289].

גדר עדותו

חרש* שאינו שומע ואינו מדבר - אינו בכלל עדות - ואינו פוסל בצירופו, כיוון שאינו בן דעת כלל[1290]. וכן אִלם* מצדדים אחרונים שאינו בגדר עדות ואינו פוסל אפילו בצירופו, אפילו אם הוא קרוב* גם כן[1291], כיוון שפסול מגזרת-הכתוב*[1292].

בן נח

בן-נח* חרש*, שאינו מדבר ואינו שומע, פסול להעיד על בן נח חבירו - אף לסוברים שנהרג בפסולי עדות של תורה[1293] - שהוא בכלל שוטה*, אבל בן נח חרש, המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר, כשר להעיד על בן נח חבירו[1294], שלא נתמעט רק מגזרת-הכתוב*[1295], ואין הכתוב שממנו למדים הפסול אלא בישראל[1296]. ויש מהראשונים הסובר שאין בן נח נהרג בכל פסולי עדות של תורה[1297].

סומא

הסומא* - בשתי עיניו[1298] - פסול לעדות[1299] מן התורה[1300], וגזרת-הכתוב* היא[1301], שנאמר - לענין קרבן-עולה-ויורד* בשבועת-העדות* - והוא עד או ראה או ידע[1302], או ראה - מי שהוא ראוי לראות הוא שמעיד[1303] - להוציא את הסומא[1304] בשתי עיניו[1305]. ואף על פי שכתוב: או ידע, כוונתו או ידע אפילו בלא ראה, והיינו דוקא במי שראוי לראות, שדי בידיעה לחוד[1306], שעדות* מקויימת אף כשיש ידיעה בלא ראיה*[1307], אבל מי שאינו ראוי לראות לא די בידיעה לחוד[1308], שכל היכן שאין אנו קוראים בו או ראה, אין אנו קוראים בו או ידע[1309], שאם לא תאמר כן, היה לו לכתוב: והוא עד ידע, וכל שכן ראיה, אלא ודאי בא להוציא סומא שאין בו ראיה[1310]. ואף על פי שאו ראה או ידע בשעת ראיה וידיעה מדבר, ולא בשעת הגדה בבית-דין*, אנו למדים ממנו - אף - לשעת הגדה בבית דין, שנאמר שם: אם לוא יגיד ונשא עונו[1311], מקיש[1312] שעת הגדה לראיה וידיעה, מה ראיה וידיעה בכשרות אף הגדה בכשרות[1313].

כשעדותו מכוונת

הסומא* שפסול לעדות, הוא אף על פי שמכיר הקול והאנשים[1314] ועדותו מכוונת[1315]. ויש מהאמוראים סוברים, שיש שסומכים שעדותו מכוונת[1316]. ונדחו דבריהם[1317].

פסול זה של סומא שמכיר הקול, רוב הראשונים סוברים שהוא מן התורה[1318], אם משום שכיוון שאינו ראוי לשאר עדויות אינו ראוי לאחד מהם[1319], שמצד האמת היה להכשיר סומא בעדות של טביעת קול, רק כיוון שאינו ראוי לכל העדות, שאינו יכול להיות עד בעדות שצריכה ראיה*, הוא כפסול הגוף, ואינו ראוי אף לטביעת קול[1320], או משום שגזרת-הכתוב* היא בסומא[1321], כמו אִלם* ומי שאינו שומע[1322]. ויש מהראשונים הסובר שפסול סומא שמכיר הקול אינו אלא מדרבנן[1323], שיש לחוש שמא אינו מכווין לה היטב, ואפילו אם מכווין יש לומר שגזרו בו חכמים[1324], ומדאורייתא כשר הסומא להעיד כשמכיר בטביעות עין[1325].

על עדות בטביעות קול, באנשים שאינם סומים, שנחלקו ראשונים אם מועילה, ע"ע טביעות קול: בעדות.

גדר עדותו

הסומא* בשתי עיניו - הוא בכלל עדות - ואינו פוסל בצירופו[1326].

בן נח

בן-נח* סומא* בשתי עיניו מעיד על בן נח חבירו - לסוברים שנהרג בפסולי עדות של תורה[1327] - שהכתוב של או ראה, ממנו נלמד פסולו[1328], גבי ישראל כתוב[1329]. ויש מהראשונים הסובר שאין בן נח נהרג בכל פסולי עדות של תורה[1330].

בעין אחת

הסומא* באחת מעיניו כשר להעיד[1331] אף לכתחילה, שהלא רואה הוא[1332], וקוראים אנו בו: או ראה[1333].

כשאינו רואה אלא מעט

העד אשר הוא קרוב לסומא*, אינו יכול להבחין בין איש לאיש אפילו כשהוא מסתכל בהם, עדותו בטלה מן התורה[1334].

משקפיים

מי שעיניו כהות ולא יוכל לראות אם לא ע"י בתי עינים - משקפיים - כשר לעדות[1335].

על ראיה* דרך טלסקופ, אם חשובה ראיה לענין עדות, ע"ע ראיה.

בזוי

הבזויים - אנשים שאין מקפידים על הבושת[1336], שאין להם בושת פנים ואין מקפידים על כבודם[1337] - פסולים לעדות[1338] מדרבנן[1339].

טעם הפסול

כל שעושה דברים ששאר בני אדם מתביישים לעשות, והוא אינו חושש לבושת ולא לביזיון[1340], שאינו מקפיד על עצמו ואין לו בושת פנים, אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל[1341], שמפני שאין לו בושת פנים - ומבזה עצמו בפרהסיא[1342] - אינו חושש להעיד שקר[1343], שכיוון שהוא מבזה עצמו בפרהסיא ואינו מקפיד על הבושת אינו מקפיד להעיד שקר, שיש לחוש שיעיד שקר ולא יחשוש שיוודע הדבר ותבוא עליו חרפה ובושה, שהרי אין מקפידים על הבושה[1344]. ויש מהראשונים המפרש הטעם, שמפני שאינם מתביישים לבזות עצמם ברבים, ויש בהם חוצפה כל כך מן הסתם רשעים הם ולא יתביישו להעיד עדות שקר בשביל ממון[1345].

האוכל בשוק

האוכל בשוק, יש מהתנאים סוברים שפסול לעדות[1346] מפני שהוא בכלל הבזויים[1347], והאוכל בשוק לא נפסל מחמת הרשע ולא מחמת איסור שעשה, אלא משום זלזול שעשה בעצמו בפני רבים[1348], וכן הלכה[1349]. ויש מהראשונים המפרש הטעם, שמפני שאינו מתבייש לבזות עצמו ברבים, ויש בו חוצפה כל כך, מן הסתם רשע הוא ולא יתבייש להעיד עדות שקר עבור ממון[1350].

ונחלקו ראשונים:

א) יש מפרשים דהיינו שחוטף ואוכל[1351], והוא ככלב[1352], שחוטף[1353] וגוזל[1354] משל אחרים[1355] ואוכל כמו כלב[1356], שכן אין שבח לתלמיד חכם לאכול בשוק[1357], משמע שעל אחר אין הקפדה[1358]. וכשאוכל משלו כשר לעדות[1359], אלא שהוא גנאי לתלמיד חכם[1360]. ואף על פי שהחוטף לעדות פסול משום שהוא גזלן[1361] - הפסול לעדות[1362] - ואפילו אכלו בבית גזלן הוא[1363], כאן המדובר כשגוזל ואוכל פחות משוה פרוטה*[1364], או שגוזל ואוכל דבר שהבעלים אינו מקפיד עליו[1365], ואין חילוק בזה בין החוטף פת לחוטף פירות[1366]. ויש המפרש לדעה זו, שאינו חוטף משל אחרים, אלא חוטף משלו ואוכל בלי קבע, ודרך ארעי נראה כרעבתן והוא לו גנאי גדול והיה לו להתבייש בשוק[1367].

ב) ויש מפרשים שהאוכל בשוק הפסול לעדות, היינו שהלך אצל המוכרים - ומערים[1368] - וטועם משל כולם מעט מעט כאילו רוצה לקנות מהם[1369], והוא דומה לכלב[1370] האוכל כאן מעט וכאן מעט[1371].

ג) ויש מפרשים שהאוכל בשוק הפסול לעדות, היינו שאוכל סעודה של פת שהוא גנאי יותר[1372], כשאוכל ומברך - ברכת-המזון* - בשוק[1373]. אבל כשאוכל פירות אינו נפסל[1374], שלתלמיד חכם גנאי לאכול בשוק אפילו פירות, ולא לאחר[1375]. ויש מהאחרונים סוברים בדעת ראשונים שלדעה זו, אפילו קובע סעודה בלא פת, פסול לעדות[1376], שכשאוכל דרך ארעי בשוק, כך דרכם של בני אדם, אבל אין דרכם לאכול בשוק סעודת קבע[1377]. אפילו קבע פעם אחת בשוק נפסל לעדות[1378]. ויש הסובר שאינו פסול לעדות כשקובע פעם אחת[1379].

ד) ויש מפרשים שהאוכל בשוק הפסול לעדות, הוא שאוכל דרך גרגרנות בחיפזון[1380].

ה) ויש מהאחרונים מפרשים בדעת ראשונים, שהאוכל בשוק הפסול לעדות הוא כשרגיל לאכול תמיד בשוק, שאז אין לו בושת פנים, אבל באקראי בלבד, אין שבח לתלמיד חכם, אבל על אחר אין הקפדה[1381].

להלכה פסקו הרבה ראשונים ואחרונים שהאוכל בשוק שפסול לעדות, היינו כשהולך ואוכל בשוק בפני כל העם[1382]. ונחלקו הדעות: א) יש מפרשים דהיינו שאוכל סעודתו בשוק[1383], שסעודת ארעי אינה בפני בפני כל העם, שאין עושה חשיבות מאלו שרואה[1384]. ב) ויש מפרשים שהפסול לעדות הוא האוכל בפני כל העם, אבל אם אוכל בשוק שאין בו רוב העם אלא קצת עוברים ושבים אינו נפסל, אלא שהוא גנאי לתלמיד חכם[1385]. ג) ויש מפרשים שאינו פסול לעדות אלא כשאוכל בשוק בפני הכל וגם בשעת אכילה הולך ואוכל ואינו יושב במקום אחד - שהוא פחיתות גדול בזוי מאוד[1386] - ותלמיד חכם האוכל בשוק שהוא גנאי לו, היינו אפילו יושב בשוק במקום אחד ואוכל[1387]. ויש מהראשונים שהביא להלכה מספר דעות ולא הכריע[1388]. ויש מהאחרונים הפוסק שהאוכל בשוק הפסול לעדות הוא כשרגיל לאכול תמיד בשוק[1389].

גרע ובלן ובורסקי

הגרע - אומן המקיז דם[1390]. ויש מפרשים: ספר[1391] - והבלן - מחמם מרחצאות[1392] - והבורסקי - מעבד עורות[1393] ללבוש ולנעול[1394] - לדעת ר' יוסי פסולים לעדות[1395]. ואין הלכה כדבריו[1396].

ההולכים ערומים בשוק

ההולכים ערומים בשוק בעת שהם עוסקים במלאכה מנוולת[1397], כגון מפנים הבתי כיסאות או עסוקים בבורסקי או בהכבדת התמנורים ובית המוקדם, שחוששים שמא יתלכלו בגדיהם בניוול והולכים ערומים[1398] ואין מקפידים על הבושת[1399], הם בכלל הבזויים ופסולים לעדות[1400]. והוא כל שכן מהאוכל בשוק שפסול לעדות משום שביזה עצמו[1401], וכאן הדבר הוא רע יותר מהאכילה[1402].

מקבלי צדקה מגוים בפרהסיא

אוכלי דבר אחר - מקבלי צדקה מן הגוים[1403] - פסולים לעדות[1404] מדבריהם[1405], ודוקא בפרהסיא*[1406], אבל בצינעה לא[1407], ואף בפרהסיא אין הדברים אמורים אלא כשאפשר לו לזון בצינעה ומבזה עצמו בפרהסיא[1408], אבל אם לא אפשר לו, חייו הוא[1409], ואין לך דבר שעומד בפני פקוח-נפש*[1410]. ונחלקו ראשונים: א) יש מפרשים טעם הפסול, שהוא חלול-השם* מחמת ממון, והוא כרשע של חמס[1411], שהוא כחילול השם, שמודיע לגוים שאין ישראל מרחמים עליהם[1412] ומתחלל שם שמים על ידם, ולפי שאינו חושש בחילול השם בשביל שיהנה הוא, הלכך ילך ויעיד שקר בשביל ממון ואינו חושש לביזוי עצמו שמתבזה לפני מי ששוכר אותו[1413]. ב) ויש מפרשים טעם הפסול שהוא בכלל הבזויים[1414], ופסול מדרבנן[1415], שדבר שאין הגון הוא, וכיוון שחצוף כל כך, יקבל שכר להעיד שקר[1416]. ג) ויש מפרשים טעם הפסול, שכיוון שאינם מתביישים בדבר זה ומפקירים עצמם משום ממון, לא יתביישו להעיד בשקר, שכיוון שיש בו חוצפה כל כך, מן הסתם רשע הוא ולא יתבייש להעיד עדות שקר בשביל ממון[1417].

על איסור קבלת צדקה* מגוים, ומחלוקת הראשונים בטעם האיסור, ע"ע צדקה, ושם, הפרטים.

תחילתו וסופו בכשרות

כל שתחילתו - שעת ראיית העדות[1418] - או סופו - שעת הגדת העדות[1419] - בפסלות, פסול[1420], שאם שעת ראיית העדות בפסלות, מהעיקר לא היה ראוי לעדות זו, והכתוב אומר: והוא עד או ראה[1421], שבשעת ראיית המעשה יהא ראוי לעדות זו[1422]. וכתוב: או ראה אם לא יגיד[1423], בראייה והגדה תלה הכתוב[1424], ששניהם צריכים להיות בכשרות[1425], וכל שסופו בפסלות, פסול, אף על פי שתחילתו בכשרות[1426]. לפיכך היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו - שפסול לעדות בכך[1427] - פסול[1428], אף על פי שהיה כשר בשעה שנמסר לו העדות[1429], וכן אם ידע העדות כשהיה חתנו, ומתה בִּתו, פסול[1430]. וכן אם ידע העדות והוא פיקח ואחר כך נתחרש[1431], פתוח ונסתמא[1432], שפוי ונשתטה[1433], או להיפך[1434]. וכן מי שגירש את אשתו, אינו כשר להעיד לה בעדות שראה לה אחר שנישאת[1435], שהוא כתחילתו בפסלות[1436].

היה תחילתו וסופו בכשרות, כשר[1437], שאע"פ שנפסל בינתיים לא אכפת לנו[1438], שלא מצינו שהקפיד עליו הכתוב[1439]. לפיכך היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו, ונעשה חתנו ומתה בִּתו, כשר[1440]. וכן פיקח ונתחרש וחזר ונתפקח, פיתח ונסתמא וחזר ונתפתח, שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה[1441], כל שהוא בריא בשעת העדאת העדות ובשעה שנמסר לו עדות, כשר, אפילו הוא פסול באמצע[1442]. וכן מי שגירש את אשתו, כשר להעיד לה בעדות שראה לה קודם שנישאת לו[1443].

רשע

היה יודע לו עדות עד שהוא סוחר שביעית - הפסול לעדות[1444] - וחזר בו, שנינו בתוספתא שפסול[1445], משום שתחילתו בפסלות, אבל היה יודע לו עדות עד שלא נעשה סוחר שביעית ומשנעשה סוחר שביעית חזר בו, כשר, שכל שמתחילתו כשר וסופו כשר, כשר[1446]. וכתבו ראשונים ואחרונים שהוא הדין בכל עדים שהיו מתחילה פסולים מחמת רשעות ועשו תשובה ונעשו כשרים[1447], אם ראו העדות כשהיו רשעים, שוב אינם יכולים להעיד, שכל שתחילתו בפסלות, פסול[1448], ולכן אנוסים* אינם נאמנים אף אחר שבאו לכלל כשרות[1449].

יש מהאחרונים החולקים על זה, וסוברים שהפסולים מחמת עבירה, כשרים כשחזרו בתשובה הראויה להם, אפילו בעדות שראו בשעה שהיו פסולים בעבירה, ולא צריך בזה תחילתו וסופו בכשרות[1450], משום שהיה בידו להכשיר ולסלק נפשו מייד בשעת ראיה*, על כן אין שם פסול עליו[1451], ולא נאמרו הדברים אלא בסוחר שביעית שאין בידו להתכשר עד שיגיע שביעית הבא[1452]. וכתבו אחרונים שיכול המוחזק בממון לומר קים-לי* כדעה זו, ולא יוציאו ממון ממנו[1453]. ויש מהאחרונים סוברים שלדעה זו, הדברים אמורים בפסול משום חמס וחימוד ממון[1454], שגם גזלן תיכף כשהרהר בלבו לעשות תשובה ולהחזיר, הוא צדיק גמור, אלא מחמת שהבית דין אין מאמינים לו עד שיחזיר, לכן אין מכשירים אותו עד שיחזיר, אבל כיוון שמצד הדין כשר הוא לכן אין צריך תחילתו וסופו בכשרות[1455]. או משום שפסול מחמת חמס, כתוב בו: אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס[1456], הרי הכתוב קראו עד אלא שנקרא עד חמס, אם כן הוא תחילתו בפסלות, אבל פסול בשאר עבירות למד מדרשת: אל תשת רשע עד[1457], אם כן הכתוב אומר שלא יעשה אותו עד כלל, וכשיחזור בתשובה הוא שנעשה עד, ותחילתו בכשרות[1458]. ונסתפקו אחרונים אם המוחזק בממון יכול לומר קים לי כדעה זו[1459]. ויש מהאחרונים סוברים שלדעה זו כל שבידו לשוב מייד אין פסולו מוחלט וכשר אף שתחילתו בפסול, אבל מי שרגיל ברשעתו שצריך תשובה גמורה ולהיות ניכר לכל חזרתו[1460], אשר אין בידו כל כך, שאף אם לבבו טהור צריך מעשה להודיע לרבים, אז צריך שתחילתו וסופו בכשרות[1461].

היו פסולים מחמת רשעות של עבירה דרבנן, נחלקו בהם אחרונים: א) יש סוברים שאינם יכולים להעיד, שכל שתחילתו בפסלות, פסול[1462]. ב) ויש מהאחרונים סוברים שעל כל פנים אם פסולים מחמת עבירה דרבנן, אין צורך שיהא תחילתו בכשרות[1463], שכיוון שמדאורייתא כשר לעדות הקילו בו חכמים[1464]. ג) ויש מהאחרונים המצדד שעל כל פנים אם פסולים מחמת עבירה דרבנן, כשתחילתו בפסלות, נאמן על הדברים שאדם נאמן להעיד עליהם בגודלו מה שראה בקוטנו[1465].

על הנוגע* בעדותו, שיש מהראשונים סוברים שאפילו כשתחילתו בפסלות, כשר לעדות, ע"ע נוגע.

חתם על שטר בכשרות ונעשה גזלן

היה יודע לחבירו עדות בשטר - שהיה שמו חתום בשטר הלוואתו[1466] - עד שלא נעשה גזלן, ונעשה גזלן - לא שידוע זה בעדים שראו שחתם הגזלן מקודם[1467], שאם כן לא היינו צריכים לעדות של גזלן ולא להעיד עליו שזו חתימתו ומאיזה זמן חתם[1468], אלא שלפי הזמן הנכתב לפנינו בשטר נראה שנכתב קודם שנעשה גזלן[1469], אלא שיש לחוש שמא כתב הזמן בזיוף, שכתב היום השטר והקדים הזמן[1470] - הוא אינו מעיד על כתב ידו[1471], שהרי פסול לעדות[1472]. ואף על פי שנאמן אדם לומר זה כתב ידי[1473], מעתה אינו מעיד על כתב ידו, שהרי כל דבריו אנו מחזיקים שקר משנעשה גזלן, ושמא עד אחד פסול זייפו או עצמו כתבו וחתם בו היום שקר[1474]. אבל אחרים מעידים, כשר[1475], אם הוחזק כתב ידו בבית-דין*[1476], כלומר שראו שטר זה בחתימה זו קודם שנעשה גזלן[1477], שאם לא כן חוששים שמא כתבו עכשיו והקדים זמנו, שהרי פסול גזלן הוא משום שאינו נאמן[1478].

בפירוש החזקה זו בבית דין, נחלקו ראשונים:

א) יש מפרשים שהעידו אחרים לפני בית דין שזה כתב ידו והללו אומרים יודעים אנו שזה השטר הוחזק בעדים לפני בית דין שזה חתימת של פלוני, או שאמרו יודעים אנו שחתימה כזו הוחזקה לפני בית דין, שהיא של פלוני שהואיל והוחזק בבית דין יכולים להעיד מכח בית דין אבל מחמת עצמם אינם נאמנים להעיד, הואיל והוא אינו נאמן[1479].

ב) ויש מפרשים שהוחזק אותו הכתב עצמו בבית דין קודם שנעשה גזלן[1480], שאין לומר שלאחר כך חתם[1481], אחר שנעשה גזלן, והקדים הזמן, שהרי אותו כתב עצמו הוחזק[1482].

ג) ויש מפרשים שהוחזק בהנפק בבית דין[1483], בטרם היותו גזלן, שאלו מעידים שחתמו בהנפק זה וקיימו השטר[1484], ואין לומר שמא היום חתם בו שקר[1485], ובשעה זו היה הוא עצמו נאמן לומר זה כתב ידי, והאחרים על כתב ידם הם מעידים ולא על כתב ידו, והשטר מתקיים מאליו[1486].

להלכה כתבו הפוסקים שבית דין לאו דוקא, אלא הוא הדין אחרים[1487]. וכן אם היה בהנפק בית דין זמן, שהוא מורה קודם שנתקיים הזמן, מועיל[1488].

היו עדים שראו שטר החתום בחתימות הללו קודם שנעשה גזלן[1489], אלא שאין מכירים חתימתו[1490], הגזלן כותב חתימתו, ומקיימים ממנה[1491] - כדין כל קיום-שטרות* - אבל אם לא ראו השטר, יש לחוש שעתה זייף והקדים הזמן[1492].

עשה תשובה והוכשר והרי כאן שטר שחתם עליו, וכפי זמנו של שטר נחתם בשכבר עשה תשובה, אלא שהספק אולי כתבו קודם ששב ואיחר הזמן, הסתפקו אחרונים אם חוששים לזה[1493], וכתבו שנראה שאין חוששים לזה[1494], הואיל ועכשיו כשבא השטר אין ריעותא לפנינו, וגם כשעשה תשובה אילו זייף שטר היה מגידו לבית דין להוציא מכשול מתחת ידו[1495].

חתם על שטר בכשרות ונעשה רשע

גזלן זה, שצריך שיוחזק כתב ידו בבית-דין* קודם שנעשה גזלן, כתבו ראשונים שהוא הדין עד זומם[1496], שאף הוא רשע של חמס, וחשוד לשקר בשביל הנאת ממון, ולכן חוששים שמא עתה זייף וחתם[1497].

יש מהראשונים שנסתפקו אם הוא הדין כשנפסל בשאר עבירות שאינן חמס[1498], או שאף על פי שפסול מצד גזרת-הכתוב* של דרשת אל תשת רשע עד[1499], אינו אלא מצד גזירת הכתוב כמו פסול קרוב*, שהרי חשוד לדבר אחד אינו חשוד לדבר אחר, וכיוון שאינו אלא מצד גזירת הכתוב אבל לא משום חשוד לשקר, אם כן הרי הוא כמו קרוב, שאין צריכים שיוחזק כתב ידו קודם שנעשה קרוב[1500] - לסוברים כן[1501] - ויש מהראשונים שכתב שהוא הדין אם נשתמד לעבודה-זרה*[1502], ויש מהאחרונים שכתבו כן להלכה[1503], ושאין חילוק בין פסול מחמת רשע של חמס לפסול מחמת רשע שאינו של חמס[1504], שהרי כל רשע חשוד לשקר[1505]. ויש מהאחרונים שהכריעו שרשע של חמס אין דינו אלא כקרוב[1506].

חתם על שטר בכשרות ונעשה נוגע

היה יודע לו עדות בשטר, עד שלא תיפול לו בירושה, הוא אינו יכול לקיים כתב ידו אבל אחרים יכולים לקיים כתב ידו[1507], שאם חתום בשטר עד שלא נעשה נוגע ונעשה נוגע, שנפלו לו נכסים ההמה בירושה, חוששים שמא עתה כתב והיה מקדם הזמן כמו בגזלן[1508], ואינו נאמן אלא אם כן ראו השטר עם החתימות קודם שנפלו הנכסים[1509].

חתם על שטר בכשרות ונעשה קרוב

היה יודע לו עדות בשטר, ונעשה חתנו, הוא אין יכול לקיים כתב ידיו, אבל אחרים מקיימים כתב ידיו[1510]. אף על פי שלא הוחזק כתב ידו בבית דין[1511] אלא אחר שנעשה חתנו, הרי זה כשר[1512] - ובניגוד לגזלן, שאינו נאמן אלא כשהוחזק קודם שנעשה גזלן[1513] - שאינו דומה הפסול בעבירה לפסול בקריבה, שהפסול בעבירה חשוד לזייף[1514], וזה שפסול רק מחמת קורבא אינו חשוד לזייף[1515], שאין פסולו אלא משום גזרת-הכתוב*, ולא משום שמחזיקים אנו אותו כמזייף[1516], שאין לומר משנעשה חתנו זייף וכתב[1517], ועדים כשחתמו הרי זה כאילו נחקרה עדותם בבית דין בשעת החתימות[1518], ואז לא היה חתנו, ולכן פוסקים על חתימתם אף אחר שנעשה חתנו[1519]. וכן אם היו שנים מעידים, ואחר כך נעשו קרובים - זה לזה, או שנעשו חתניו[1520] - אחר מעיד על כתב ידם שמכירים אותו, ואין חוששים שמא היום חתם[1521]. ויש מהראשונים החולק על כל זה וסובר שצריך שיראו חתימת החתן, קודם שנעשה חתנו[1522], שיש לחוש שמא לאחר שנעשה קרובו כתב וזייף והקדים הזמן[1523].

יש מהאחרונים סוברים בדעת ראשונים, שאינו נאמן אלא כשהשטר יוצא מתחת יד אחר, אבל אם יוצא מתחת יד העדים, לא[1524], שאינו כמי שנחקרה עדותם, ואם בעת שמוציאים השטר הם קרובים, השטר פסול[1525].

חתם על שטר בכשרות ונעשה אילם

חתם כשהיה בריא ונשתתק, הוא אינו יכול להעיד על כתב ידו - על ידי חתימתו[1526], או הרכנת ראשו[1527] - אבל אחרים מעידים עליה[1528], שלא נחשד שיחתום עכשיו ויקדים הזמן, שהוא כקרוב*, שלא נחשד להעיד שקר[1529]. וכן אפשר לקיים על ידי שיחתום וידמו לחתימתו[1530].

על אִלם* מתחילתו, אם כשר לחתום על שטר, ע"ע שטר חוב.

כשמעיד אמת

פסול זה כשאין תחילתו או סופו בכשרות, היינו אף על פי שידענו שאמת מעיד, שצריך שיהא ראוי להעיד בשעת ראיה ובשעת הגדה[1531], ולכן פתוח ונסתמא שפסול להעיד[1532], היינו אף על פי שיכול לכווין מידת הקרקע שהוא מעיד בה ומסיים מצריה[1533], והוא הדין כשמעיד פלוני לוה מפלוני מנה[1534].

סיוע ברוב

עדים שהיו מתחילה פסולים מחמת רשעות ועשו תשובה ונעשו כשרים[1535] - לסוברים שאף בהם נאמר כשתחילתו בפסלות, פסולים[1536] - יש מהאחרונים שנסתפקו אם נאמנים[1537], כפי שרוב מסייע לקטן להעיד בגדלותו על מה שראה בקטנותו[1538], שכיוון שבידו לעשות תשובה נאמן אפילו בדיני דאורייתא[1539], או שחשובים כגוי[1540], ואפילו בדיני דרבנן אינו נאמן, כיוון שאינו מדייק[1541]. ויש מהאחרונים סוברים שנאמנים בצירוף רוב[1542], והוא הדין עדים שהיו מתחילה קרובים ונתרחקו ונעשו כשרים[1543].

שבועת היסת

יש מהאחרונים שכתבו שמי שנתחייב שבועת-הסת* והביא הנתבע עד-אחד* לפוטרו משבועה, ונמצא שקרוב ונתרחק הוא, כיוון ששבועת היסת מדבריהם היא, אין צורך שיהיה תחילתו וסופו בכשרות, כפי הדין בקטן שהגדיל[1544].

על קרוב*, שנחלקו אחרונים אם מועילה עדות לפטור משבועת-הסת*, ע"ע קרוב.

כשאינו רשאי להעיד

אונן[1545], שאינו רשאי להעיד[1546], מכל מקום אם ראה עדות כשהיה אונן יכול להעיד אחר כך, ואינו נחשב תחילתו בפסול, שלא גרע מראה בלילה - שיכול להעיד, אף על פי שאין הגדת עדות בלילה[1547] - ועוד, שאף שאסור לכתחילה להעיד, אם העיד כשהוא אונן בדיעבד מועילה העדות[1548], ועוד, שאינו רק איסור דרבנן[1549].

קטן ונתגדל

מי שהיה יודע בעדות והוא קטן ובא והעיד בה כשהוא גדול אינה כלום[1550], שהרי תחילתו בפסלות אף על פי שסופו בכשרות פסול[1551]. ויש דברים שסומכים בהם על עדות שמעיד כשהוא גדול, על מה שראה בקוטנו[1552], הואיל והם דברים של דבריהם[1553]. ואלו הן[1554]:

קיום שטרות

א) נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבי או של רבי או של אחי[1555], שהייתי מכיר בכתב ידם כשהייתי קטן[1556], ואפילו מת האב החתום - או רבו או אחיו[1557] - בעוד הבן קטן[1558], מפני שקיום-שטרות* מדבריהם[1559], שמן התורה אין צורך בקיום, שעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין[1560], האמינו לו חכמים, שבדבר שהוא מדבריהם האמינו[1561], ואין זה עוקר דבר מן התורה, הם אמרו והם אמרו, הם הצריכו קיום העדות והם הכשירו בו את אלו[1562]. ודוקא להעיד בגדלו, אבל להעיד בקטנותו לא, שאם יאמר הקטן זה כתב ידו של אבא אין משגיחים בדבריו, שאומרים אנו: אין ממש בדבריו, אבל כשהגדיל ומעיד על ראיית קטנותו, אנו אומרים: אם לא שהיה מוחזק לו היטב, לא היה מעיד בגדלותו[1563].

במה דברים אמורים שנאמן, אם יצטרף עמו אחר שמכיר כתב ידן כשהוא גדול[1564], שאין מוציאים ממון אלא בשניים[1565], ואין קיום שטרות בפחות משנים על כל חתימה וחתימה[1566], וכל מקום שצריך שניים מתקנת חכמים, די בהוא ואחר[1567], אבל שני עדים שיעידו שראו חתימתם ומכירים מקטנותם שזהו חתימתם, וכגון שלזה היה אביו ולזה רבו, לא רצו חכמים לסמוך על שניים בצורה כזו[1568].

עדות זו על כתב ידו של אביו, רבו ואחיו, נחלקו בה ראשונים ואחרונים: יש סוברים שדוקא אלו[1569], שרגיל עימהם[1570], שהוא רגיל בהם מאוד, מאחר שהוא מצוי אצלם תדיר[1571], אבל על כתב יד אחר אינו נאמן להעיד בגודלו שהכיר אותו בקטנותו[1572], שאפילו אם היה רגיל אצלו אינו חשוב רגילות[1573]. ויש מהראשונים ואחרונים סוברים שנאמן אפילו להעיד על כתב ידו של אדם אחר[1574], ולא שנו במשנה אלא את אלו, שמן הסתם שכיח אצלם ויודע כתבם[1575]. ויש מהאחרונים סוברים שאין מחלוקת בדבר, שבאחרים אין מאמינים לו, מפני שצריך להאמין לו עצם זה שהיה רגיל אצלו וגם שמכיר החתימה, בשניים אין מאמינים לו, אבל באביו אחיו ורבו שידוע שרגיל אצלו נאמן רק בזה שמכיר החתימה היטיב, ולפי זה אם ידוע מזולתו שהיה רגיל אצל אחרים, שנתגדל בביתם, אז נאמן[1576].

יש מהאחרונים שנסתפק אם אין מעיד שמכיר בטביעת עין לחתימת אחיו, רק בפניו חתם וזולתו אינו מכיר כתב ידו, רק זה חתם בפניו, אם יש לומר שאינו נאמן, שלגבי כתב יד אחיו מכירו בטוב ורגיל בו ואין חוששים לטעות, מה שאין כן באומרו שבפניו חתם ואינו מכירו בטביעות עין, יש לומר אולי טעה ואין עדות לקטן[1577]. ויש מהאחרונים סוברים שאף כשמעיד שחתם בפניו נאמן, ואפילו באותם שלא רגיל אצלם, שלא גרע ידיעה בעצם הדבר מידיעה של חתימה[1578].

על גדול המצטרף לקטן להעיד על כתב ידו, אם כשר כשהוא קרוב, ע"ע קיום שטרות.

אישה נישאת בתולה

ב) נאמן אדם להעיד בגודלו, זכור אני בקטנותי בפלונית שנישאת ונעשה לה מנהג הבתולות[1579], וגובה כתובתה מאתיים[1580], הואיל ורוב נשים בתולות נישאות[1581], וכתובה מדבריהם[1582] - לסוברים כן, וכן הלכה[1583] - ואף על פי שאין-הולכין-בממון-אחר-הרֹב*, כיוון שיש רוב[1584], והואיל שאין זה אלא גלוי-מלתא-בעלמא*[1585], ואין הדבר צריך עדות*, אלא לפרסם[1586], שיצא הדין לאור בלא גמגום[1587], ומכל מקום צריך עדות ואין סומכים על רוב לבד, משום שיש ריעותא קצת, שהרי רוב הנישואת בתולות יש להן קול, וזה לא היה לה קול שבתולה נישאת[1588]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שעדות זו צריכה שניים[1589], שהיא הוצאת ממון[1590], והמעיד שראה בקטנותו שנעשה לאישה כמנהג הבתולות, אינו נאמן אלא אם כן יש אחר גדול עימו[1591]. ויש סוברים שעדות זו צריכה שניים[1592], אלא שדיינו ששניהם יעידו בגודלם על מה שראו בקוטנם[1593]. ויש סוברים שנאמן אף שאין אחר עימו כלל[1594], שכיוון שיש רוב, בגילוי מועט מפי זה שהיה קטן די[1595]. ויש מהראשונים שנסתפקו בזה[1596].

להעלות לתרומה

ג) נאמן אדם כהן להעיד בגודלו, זכור אני בקטנותי שהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה[1597], ושהיה חולק עימנו - תרומה[1598] - על הגורן[1599], ושהיינו מוליכים חלה* ומתנות לפלוני כהן, על ידי עצמו[1600], אבל לא על ידי אחר[1601]. כלומר אם כך העיד התינוק: על ידי היה שולח לו אבי חלה ומתנות, נאמן, אבל אם אמר שהיה שולחם על ידי אחר, אינו נאמן, ששמא לא דייק[1602], אפשר טעה ואמר בדומה[1603]. נאמנות זו היא להחזיק זה הכהן לאכול בתרומה של דבריהם[1604], אבל לא בתרומה דאורייתא[1605]. ובזו דיו בעד אחד שיעיד בגודלו על מה שראה בקוטנו[1606], ואין צריך שיהא אחר עימו[1607], שהרי אין מעלים מתרומה דרבנן ליוחסין*[1608], ואם יש גדול עימו, באותו גדול די[1609], שהרי מעלים לתרומה - לסוברים כן[1610] - על פי עד אחד[1611]. ויש מהראשונים הסובר שלדעת הסוברים שמעלים מתרומה דאורייתא ליוחסין[1612], אף לתרומה צריך שני עדים כיוחסין[1613].

על כך שעדות זו אינה מועילה להעלות ליוחסין*, ע"ע[1614].

בית הפרס

ד) נאמן אדם להעיד בגודלו שראה בקוטנו, שהמקום הזה בית-הפרס*[1615], מפני שטומאתו מדבריהם[1616], ולענין טומאת בית הפרס אין צורך בצירוף גדול[1617], מכיוון שאיסורו מדרבנן[1618], שהרי אם יש גדול שם, הוא נאמן לבדו, שאין כאן הוצאת ממון[1619].

על משמעותה של עדות זו, ואם היא להקל או להחמיר, ע"ע בית הפרס[1620].

תחום שבת

ה) נאמן אדם להעיד בגודלו שראה בקוטנו, עד כאן היינו באים בשבת[1621], שלא היו אבותינו מוחים בידינו, ונאמן שלא להצריך מדידה עד אותו מקום[1622], שתחומים* - לסוברים כן[1623] - דרבנן[1624], שאף על פי שתחומים י"ב מיל דאורייתא[1625] - לסוברים כן[1626] - צמצום התחום עד אלפים אמה בלבד מדבריהם[1627]. וכתבו ראשונים שנאמן לומר אפילו הוא לבדו[1628], ואין צריך גדול עימו[1629], מכיוון שאיסורו מדרבנן[1630], שאם גדול עימו אותו גדול נאמן לבדו[1631]. ויש מהראשונים מסתפקים אם צריך גדול עימו[1632]. ויש מהאחרונים הסובר שצריך גדול עימו[1633].

כשרות משפחה

ו) נאמן התינוק להעיד בגודלו מה שראה בקוטנו, לומר, כך אמר לי אבא: משפחה זו כשרה ומשפחה זו פסולה[1634], או להעיד שעשו איזה סימן להודיע שאחד מן המשפחה נשא פסולה[1635].

על פרטי הנאמנות לענין זה, ושנחלקו ראשונים אם נאמן רק בצירוף עד אחר, ולענין מה נאמן, ע"ע יוחסין[1636].

מכירת שדה וגאולתו

ז) בירושלמי אמרו שנאמן אדם להעיד שבקטנותו עשו סימן להעיד שמכר פלוני אחוזתו או גאלה[1637].

שאר איסורי דרבנן

ח) אף בשאר איסורי דרבנן, כתבו ראשונים שנאמן אדם להעיד בגודלו על מה שראה בקוטנו[1638], וביארו אחרונים דהיינו בכל מקום שעד-אחד* נאמן[1639].

נאמנות זו שהאמינו לאדם להעיד בגודלו מה שראה בקוטנו, נחלקו תנאים אם היא אף בשאר פסולים, כגון שהיה גוי ונתגייר, עבד ונשתחרר, או לא, ועל כך ע"ע יוחסין[1640].

להוציא ממון

בירושלמי נסתפקו אם נאמן קטן להעיד בגדולו מה שראה בקוטנו, לענין להוציא ממון מתוך עדותו, כגון שהיו הכל יודעים עד שדה ראובן תחום שבת, ובאו ואמרו: עד כאן היינו באים בשבת - שנאמנים בזה[1641] - ונמצאת השדה של שמעון, האם מוציאים השדה מן שמעון ומחזירים אותה לראובן[1642].

חיוב ואיסור

וכן נסתפקו בירושלמי, אם נאמנים להעיד בגודלם על שראו בקוטנם, בדבר הנוגע לחיוב ואיסור[1643], כגון שיהו נאמנים לומר בגודלם שראו בקוטנם על פלוני ופלוני שיוצאים היו ללקט בפגי שביעית*[1644], שאינם מבושלים כל צרכם[1645], ואינם נאמנים המלקטים בשביעית על הפירות לומר שהן של שישית[1646]. או אם נאמנים לומר בגודלם שבקוטנם היו יוצאים ללקט פגי שביעית, כלומר שאינו מארץ-ישראל* ואין שביעית* נוהג בו, ושביעית בזמן הזה - לסוברים כן, וכן הלכה[1647] - מדרבנן[1648]. וכן אם נאמנים להעיד בגודלם ששמעו בקוטנם פלוני אומר על אשתו שזינתה, או שהיא פרוצה ביותר, לאוסרה על כהן[1649], משום שויה-אנפשיה-חתיכה-דאסורא*[1650]. וכן אם נאמנים להעיד בגודלם ששמעו בקוטנם אישה הצועקת על בניה שהם פסולים[1651], וממילא אומרת על עצמה שהיא זונה* או פסולה לכהונה, ונאמנת משום שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא[1652].

עדות שאי אתה יכול להזימה

היתה תחילת עדותו, כשהיא עדות-שאי-אתה-יכול-להזימה*, וסופו עדות גמורה, כגון שנמצא תינוק מושלך בעיר שהיו בה מחצה על מחצה ישראל וגוים, והרי הוא כישראל מספק[1653], ולענין נזקין הרי הוא ככל ספק ממון, שאנו אומרים המוציא-מחברו-עליו-הראיה*, ואם נגח שורו את שור ישראל משלם חצי נזק[1654], והיא עדות שאינו יכול להזימה, שאף שיוזמו לא יהיו צריכים לשלם לו, שיאמרו שמא אתה נכרי, אם לאחר הנגיחה טבל עצמו לשם גירות, ואחר כך העידו עליו, אינו נקרא תחילתו בפסול, כיוון שאין בעדים בעצמותם שום פסול, רק בתחילתו לא היה עדות שיכול להזימה[1655].

נאמנות פסולים במקרים מסויימים

כל אלו הפסולים, פסולים אפילו במקום שאין שכיחים אנשים כשרים להעיד[1656], שכן שנינו לגבי נזיקין*: על פי עדים בני חורין בני ברית[1657], למעט עבדים וגוים[1658], שאינם כשרים לעדות של נזקים[1659], ואע"פ שפסולים לכל עדויות שבתורה[1660], הוצרכה המשנה לזה[1661], ללמדנו שאף במקומות שאין מצויים אלא פסולים, פסולים להעיד[1662]. לפיכך אין הנזקים משתלמים ואין חייבים בכֹפר* ואין הבהמה נהרגת אלא בעדים הכשרים להעיד[1663], שלא תאמר הואיל ואין מצויים באוריות הסוסים וברפת הבקר וגדרות הצאן אלא העבדים[1664] והרועים[1665] וכיוצא בהן, אם העידו שבהמה זו היא שהזיקה את זו, שומעים להם[1666], או אם העידו קטנים[1667] או נשים[1668], שאדם זה חבל את זה או העידו בשאר נזקים סומכים עליהם, אין הדבר כן[1669], אלא לעולם אין מחייבים ממון על פי עדים עד שיהיו עדים הכשרים להעיד שאר עדויות ויעידו בבית דין ויחייבו בית דין המזיק לשלם[1670]. ונחלקו ראשונים:

א) יש סוברים שהפסולים לעדות פסולים בכל עדות ממון שבעולם, אף על פי שהוא דבר שאין דרכם של בני אדם כשרים ליכנס באותם מקומות[1671], כגון מקומות שהם מושב מיוחד לנשים לבד בעזרותיהן, אין מקבלים עדותן כלל[1672], לא לענין חזקה* ולא לענין שום טענת ממון[1673].

ב) ויש סוברים שאין הפסולים לעדות פסולים אלא לענין נזקים[1674], שאם נאמין להם, אם כן לא הנחת חיים לכל בריה, שכל חשוד גזלן*[1675] ישכור עבדים[1676] או נכרים[1677] או יפתה נשים או קטנים שיעידו לו שחבירו או בהמת חבירו הזיקו במאה מנה בכל יום[1678], אבל בשאר עדויות במקום שאין מצויים כשרים, או שאין כשרים רגילים בראיה* זו, פסולים כשרים לעדות[1679], אם הוא דבר אקראי[1680], ואין פנאי להזמין עדין כשרים פתאום לזה[1681], ולכן נאמנת חיה להעיד על הולד[1682], ואפילו לומר - מייד[1683] - זה בכור[1684], שמחייבת בכך את אביו בהוצאת ממון חמש סלעים לכהן[1685]. ונאמנות הנשים להעיד לאלמנה אלו הבגדים לבשה בהן בחיי הבעל, משום שאין האנשים רגילים להסתכל בבגדי הנשים[1686], ולכן במקומות בית-הכנסת* של הנשים, שאין האנשים רגילים לידע איזה מקומה של אישה זו ואיזו של זו, נשים נאמנות[1687]. וכן בכל עניינים הנעשים בבית הכנסת של הנשים, סומכים על נשים להעיד[1688]. וכן כתבו ראשונים שהמנהג שנשים רואות דם-בתולים[1689].

ג) ויש סוברים שמהדין פסולים אינם נאמנים אפילו במקום שאין אנשים שכיחים[1690], ומכל מקום תקנת קדמונים שבמקום שאין אנשים רגילים להיות, פסולים נאמנים[1691] אם הוא דבר שבאקראי[1692], משום תיקון העולם, שלא ילך כל אחד בשרירות לבו לעשות מה שירצה ויאמר שכנגדי לא ימצא עדים כשרים עלי[1693], אבל בדבר ששכיח לא עשו תקנה זו, כי כל איש עושה עוול ישכור גוים ופסולים להעיד שחבירו הזיקו, ולא הנחת חיים לכשרים[1694]. ולכן אפילו אשה* או קרוב* - או קטן[1695] - נאמנים להעיד שראו הכאה[1696], בכל קטטה שאין שם אנשים[1697], לפי שאין פנאי להזמין כשרים פתאום לזה[1698], והוא דבר שבאקראי[1699]. והוא הדין שנאמנת אישה לומר בגדים אלה לבשה אישה פלונית והן שלה, שזה אין דרך אנשים לדקדק עליו, לפיכך נשים נאמנות, שהוא דבר שבאקראי[1700]. והוא הדין במסירות[1701] וביזוי תלמיד-חכם*[1702].

אף לסוברים שיש שהפסולים נאמנים[1703], אין נאמנים אלא כשהתובע טוען ברי[1704], אבל אם טוען שמא על פי אלו הפסולים, אינם נאמנים[1705], שאם כן לא הנחת חיים לכל בריה[1706].

יש מהראשונים הסוברים שיש שהפסולים נאמנים[1707], שכתבו שאפילו אישה יחידה נאמנת לומר שראתה הכאה[1708], שאפילו עד אחד מהפסולים הללו נאמן[1709]. ויש מהאחרונים שנראה מדבריהם שסוברים שנחלקו ראשונים בדבר[1710], שיש הסוברים שצריך שני עדים פסולים, שאין להוסיף בכלל התקנה[1711].

אף לדעת הראשונים הסוברים שיש שהפסולים נאמנים[1712], יש מהאחרונים סוברים שאם החזיק שלוש שנים[1713], שוב אין מוציאים ממנו בעדות נשים[1714].

אף לדעת הראשונים הסוברים שיש שהפסולים נאמנים[1715], יש מהאחרונים סוברים שלא תוקנה תקנה זו - לסוברים שהיא תקנה[1716] - נאמר בדבר שאינו שכיח להאמין לפסולים, אלא בדבר הנעשה פתאום ונגמר הדבר לגמרי, כגון הכאה או מסירות, שמי שלא היה בשעת מעשה שוב אי אפשר לו להעיד על זה[1717], אבל על דבר שמתמשך, אלא שלא אירע שראו אנשים, בזה לא תיקנו שיהיו נשים או פסולי עדות כשרים[1718].

אף לדעת הראשונים הסוברים שיש שהפסולים נאמנים[1719], יש מהאחרונים סוברים שתקנה זו - לסוברים שהיא תקנה[1720] - אינה רק היכן שגוף המעשה ידוע על ידי קול* שאינו פוסק, או שאין מכחישים שודאי היה כאן הכאה וקטטה ומלשינות, ועדותם של אלו הוא רק לברר הדבר איך היה, שהוא רק גלוי-מלתא-בעלמא*, אבל אם גוף המעשה אין ידוע רק על פיהם, וזה מכחיש לגמרי, בודאי אין נאמנים[1721].

לסוברים שפסולים נאמנים במקום שאין כשרים מצויים מכח תקנה, אבל מהדין אינם נאמנים[1722], מצדדים אחרונים שכיוון שאין זה אלא תקנה, והוא נגד הדין, אין לך בו אלא חידושו, ואין אומרים כל מקום שנאמן הרי כשנים[1723], לכן אם באה אישה ופסקנו על יפה יכולה אחר כך אישה אחרת להכחישה[1724].

יש מהאחרונים שכתב להלכה שבהכאות וחירופים מאמינים נשים ועד אחד, כיוון שרבו המכשירים, יהיה משום תקנה[1725] או מדין[1726], ובשאר דברים שאינם הכאות וחירופים, אם הוא דבר של איסור, או דבר של ממון, ואין שום אחד מוחזק, אין מאמינים להם, כיוון שרוב הפוסקיםפ מסכימים שצריך כשרים כמותם, אבל אם הוא דבר של ממון ואחד מוחזק, יכול המוחזק לומר קים-לי* כמכשירים אישה ועד אחד[1727], ואף זאת רק אם עושים חרם[1728] על התובע שלא עשה שום עורמה בעולם עם העדים[1729].

לסוברים שיש שהפסולים נאמנים[1730], אם שתי נשים עדיפות על אחד אחד כשר, ע"ע עדות.

בכלל הפסולים הכשרים במקום שאין אחרים

בכלל עדים פסולים הנאמנים במקום שאין שם כשרים - לסוברים כן[1731] - מנו ראשונים ואחרונים אשה*[1732], קטן[1733] וקרוב*[1734]. ויש מהאחרונים סוברים שקרוב אינו נאמן לזכותו, אלא רק לחובתו[1735], ואפילו צדיקים, שבודאי מי שבנו או אחיו מכה עם חבירו, והאב או האח רואה, אפילו הוא פושע, נראה לעולם בעיני האב שבנו אינו פושע, והשני הוא המתחיל, כי נפשו קשורה בו, ודעתו מקורבת, ואין רואה חובתו, וסובר לעולם שהשני התחיל כנגדו[1736]. וביארו שאף אלה שמנו קרוב, היינו כשהקרובים מעידים נגד קרובים, אבל כשמעידים לסיוע קרובים אין נאמנים[1737]. ויש מהאחרונים סוברים שאף קטן אינו נאמן לעולם[1738].

אף לדעת הסוברים שעדים פסולים נאמנים במקום שאין שם כשרים[1739], רשעים[1740], כתבו אחרונים שאף במקום שאין כשרים, אינם נאמנים[1741]. וכן גוים[1742]. והוא הדין שונא* שאינו נאמן[1743], אם מעיד יחידי[1744], או שאחד מן השניים הוא קרוב, או אישה או עבד[1745], אף שהתורה הכשירה אותו - לסוברים כן, וכן הלכה[1746] - מכל מקום מאחר שהוא כבר פסול מדאורייתא[1747], מעמידים על הסברא* שאינו נאמן[1748]. והוא הדין חרש*[1749] ושוטה*[1750], שאין לסמוך עליהם כלל בשום דבר[1751]. ונסתפקו אחרונים אם כך הדין אף בסומא*[1752].

להוציא ממון מגוי

יש מהראשונים סוברים שאפילו שור של נכרי שנגח לשור של ישראל - שמשלם נזק שלם[1753] - אין מוציאים מן הנכרי אלא בעדים כשרים[1754], שלדעתם זהו ששנינו לגבי נזקים: על פי עדים בני חורין בני ברית[1755], למעט עבדים וגוים[1756], שבא להשמיענו דין זה[1757], שלא תאמר מאחר שבדיניהם היה ראוי להפיק ממון על ידי עדות זו, גם כן בדינינו כך, בפרט לענין נזקים[1758]. ואף על פי שישראל וגוי שבאו לפניך לדין, אם יש זכות לישראל בדיניהם[1759], דנים לו בדיניהם ואומרים לו: כך דינכם[1760], היינו בהפקעת הלואה, אבל לא להוציא מגוי, שהוא גזל-הגוי* - שלסוברים כן, וכן הלכה[1761] - אסור[1762]. ויש מהאחרונים הסובר שכיוון שעדים גוים נאמנים להעיד על גוים לדונם למיתה - לסוברים כן[1763] - כל שכן שעדים גוים נאמנים על גוים להוצא מהם ממון[1764].

פסול שקבלוהו

כשם שמועלת קבלת בעלי הדין קרוב*[1765] או פסול להיות לדיין[1766], כך מועלת קבלת בעל דין קרוב או פסול - או עם הארץ[1767] או בזוי[1768] - להיותו עד עליו[1769]. לפיכך מי שקיבל עליו קרוב או פסול להיותו עד עליו, בין שקיבל על עצמו לאבד זכיותיו ולמחול מה שהיה טוען על פיהם, בין שקיבל שיתן כל מה שיטעון עליו חבירו בעדות זו הפסול או בדינו, אם לא קנו מידו יכול לחזור בו עד שיגמר הדין[1770], נגמר הדין, אינו יכול לחזור[1771].

יש מהראשונים הסובר שאפילו בלא עדים, אם הודה אחד לחבירו שכך קיבל על עצמו, אם נגמר הדין על פי קבלה זו, אינו יכול לחזור בו[1772].

אם קבלת פסול מועילה דוקא כשקיבלו בבית-דין*, או אפילו כשקיבלו חוץ לבית דין, ואם יש חילוק ביניהם לענין גמר-דין*, ע"ע בית דין[1773]. מה נקרא גמר-דין* לענין שאין בעל הדין יכול לחזור בו מקבלתו, נחלקו ראשונים, ועל כך ע"ע גמר דין[1774]. על כך שאם קנו מידו[1775], אינו יכול לחזור אפילו לפני גמר דין, עי' להלן[1776].

קיבל עליו פסול כשני עדים

דין זה שאינו יכול לחזור בו לאחר גמר דין[1777], יש מהראשונים סוברים שלא נאמר אלא דוקא כשקיבל עליו הפסול במקום עד אחד, שאין כאן אלא חסרון אחד, אבל אם קיבל פסול במקום שנים כשרים, שיש כאן שני חסרונות ("תרתי לריעותא") - אחד שפסול, ועוד שהוא יחיד[1778] - אפילו נגמר הדין על פיו, יכול לחזור בו[1779], שכיוון שקיבל עליו פסול אחד כשנים כשרים, גוזמא בעלמא הוא[1780], ולא גמר והקנה[1781]. ויש מהראשונים החולקים וסוברים שדין זה הוא אף כשקיבל עליו אחד מן הפסולים בעבירה כשני עדים כשרים להעיד עליו[1782].

במה דברים אמורים שיכול לחזור בו עד גמר דין[1783], בשלא קנו מידו[1784] על קבלת הפסול, אבל אם קנו מידו, אינו יכול לחזור בו, אפילו לפני גמר דין[1785], ואפילו אם קיבל אותו עליו כשני עדים[1786]. ויש מהגאונים וראשונים סוברים שאם קיבל עליו פסול כשני עדים, אפילו קנו ממנו בבית דין יכול לחזור בו, שקנין* בטעות הוא, שהתורה אמרה: על פי שנים עדים[1787].

אם מתחילה בשעת הלואה קיבל עליו פסול כשני עדים, כתבו ראשונים ואחרונים שמועיל אפילו בלא קנין, ואינו יכול לחזור בו[1788].

לסוברים שכשיש בעד שני חסרונות יכול בעל הדין לחזור בו אף לאחר גמר-דין*[1789], כתבו אחרונים שהוא דוקא כשטוען ברי לי שלא נתחייבתי ומכחיש דברי העד, אבל ביורש שאמר שמא לא נתחייב לך אבי, אף על פי שצריך על זה שני עדים, באומר נאמן עלי הקרוב כשני עדים, מועילה קבלתו ואינו יכול לחזור בו, כיוון שהקרוב אין מכחיש דברי הבעל דין[1790].

אמר סתם שנאמן עליו העד, ולא פירש אם נאמן עליו כשני עדים או כעד אחד, יש מהראשונים מסתפקים במה תולים כוונתו[1791]. ויש מהאחרונים שהכריעו שאין צריך שיאמר שנאמן עליו כשני עדים, אלא כשאומר נאמן עלי אבא הוא כאילו אמר שיהא נאמן לגמרי[1792].

קיבל עליו כשר כשני עדים

קיבל עליו עד אחד כשר להיות נאמן כשני עדים, אינו יכול לחזור בו לאחר גמר-דין*[1793], וכדין קיבל עליו פסול להיות נאמן כעד אחד כשר, שאינו יכול לחזור בו לאחר גמר דין[1794], אף על פי שהוא פסול מן התורה[1795], אע"פ שבשני חסרונות אפילו נגמר הדין יכול לחזור בו - לסוברים כן[1796] - שאין כאן אלא חיסרון אחד[1797]. ויש מהאחרונים סוברים בדעת ראשונים שאם קיבל עליו עד אחד כשר להיות נאמן כשני עדים, יכול לחזור בו לאחר גמר דין, אם לא נעשה קנין*[1798].

קיבל עליו שני פסולים כשני עדים

קיבל עליו שני קרובים כשני עדים או שני פסולים כשני עדים, נחלקו אחרונים: יש סוברים שכל מודים שאינו יכול לחזור בו לאחר גמר-דין*, אין זה בכלל שני חסרונות, שיכול לחזור בו אף לאחר גמר דין - לסוברים כן[1799] - שפסול קורבה שם אחד הוא ופסל עבירה שם אחד הוא[1800]. ויש סוברים שלדעת הסוברים שיכול לחזור בו לאחר גמר דין כשיש שני חסרונות, אף כאן יכול לחזור בו[1801], שעיקר הטעם שמועילה קבלה בחיסרון אחד ולא בשני חסרונות, משום שבשני חסרונות הוא כמו גוזמא[1802], ולא גמר ומקנה[1803], וכשקיבל שני קרובים הוא גוזמא ואינה מועילה קבלה[1804]. ויש מחלקים: כשקיבלו עליהם בבת אחת הוא רק חיסרון אחד, אבל אם קיבלו עליהם בזה אחר זה, הם שני חסרונות[1805].

כשעדים כשרים מכחישים הפסולים

קיבל עליו עדים פסולים בסתם, נאמנים עדים אחרים להכחישם[1806], אבל אם אמר שיהו הפסולים נאמנים כשני עדים כשרים וקיבל קנין על זה, נסתפקו אחרונים אם דנים בזה דין תרי-ותרי*[1807]. באו עדים אחרים והזימום[1808], ודאי נאמנים המזימים, שהזמה ענין אחר הוא[1809].

קיבל עליו קרוב שהוא פסול לעד

קיבל עליו קרוב* שהוא פסול מצד אחר, נחלקו בו אחרונים: א) יש סוברים שהוא שני חסרונות[1810] - ויכול לחזור בו אף לאחר גמר דין, לסוברים כן[1811] - שאם הכשיר אשה* קרובה לעד אחד, פסול של אשה לא כפסול של קרוב, שזה כשר לכל העולם וזו פסולה[1812], וכן אם קיבל עליו קרוב שהוא פסול, גם כן הוא שני חסרונות[1813]. ויש מהאחרונים סוברים שלדעה זו אם קיבל עליו אישה שהיא פסולה מחמת עבירה, הוא חיסרון אחד[1814], שהרי פסולה לכל העולם בין מצד היותה אישה ובין מצד היותה פסולה מחמת עבירה[1815]. ב) ויש סוברים שאם קיבל עליו קרוב שהוא פסול מצד אחר הוא חיסרון אחד[1816], כיוון שמכל מקום מקבל עליו עד פסול לעדות לא נקרא שני חסרונות, שמה לי שהעד פסול מטעם אחד או מטעם שני פסולים[1817], שמה שבשני חסרונות אינה מועילה קבלה, היינו שצריך שתי קבלות, אחד להכשירו שהוא קרוב והשני לקבלו כשנים[1818], אבל אם משום היותו קרוב פסול לעדות, אלא שיש בו פסול נוסף, לזה אינו צריך אלא קבלה אחת שמקבלו כאילו הוא כשר[1819].

קיבל עליו פסול שיעיד בלילה

לסוברים שכשיש בעד שני חסרונות יכול בעל הדין לחזור בו אף לאחר גמר-דין*[1820], קיבל עליו פסול שיעיד בלילה - ולילה אינו זמן עדות*[1821] - כתבו אחרונים שאינו נקרא שני חסרונות[1822].

קיבל עליו לעד ודיין

לסוברים שכשיש בעד שני חסרונות יכול בעל הדין לחזור בו אף לאחר גמר-דין*[1823], כתבו ראשונים שאם הכשיר קרוב* להיות נאמן כעד אחד, וגם להיות דיין אחר כך על מעשה זה, אינו נחשב כשני חסרונות[1824], כיוון שאין כאן שני חסרונות בענין אחד, אלא זה לחוד עומד וזה לחוד עומד[1825].

קיבל עליו גוי ככשר

אם קיבל עליו עדות גוי[1826], כמי שקיבל עליו עדות אחד מהפסולים[1827], ואם עשה קנין, והרגיש שהיה מטה דבריו וקיבל שוחד אינו יכול לחזור בו[1828].

הערות שוליים

  1. עי' להלן: אשה.
  2. עי' להלן: עבד כנעני.
  3. עי' להלן: קטן.
  4. עי' להלן: שוטה.
  5. עי' להלן: חרש.
  6. עי' להלן: סומא.
  7. עי' להלן: קבלת עדות רשע.
  8. עי' להלן: בזוי.
  9. ע"ע קרוב, ושם, הפרטים.
  10. ע"ע נוגע, ושם, הפרטים. רמב"ם עדות פ"ט ה"א; עי' סמ"ג לאוין ריד; עי' חינוך מ' עה; עי' מאירי סנהדרין כו ב.
  11. ע"ע גוי ציון 803 ואילך. ועי' סמ"ג שם, שמונה אותו יחד עם עבדים בכלל עשרה מיני פסלות.
  12. ע"ע טרפה (א): עדותו. עי' מרדכי סנהדרין רמז תרצה וסמ"ע סי' לג ס"ק כו.
  13. ע"ע אוהב: אוהב להעיד, וע' שונא. ר' יהודה במשנה שם כז ב.
  14. ציון 803 ואילך.
  15. ציונים 391 ואילך, 517 ואילך.
  16. עי' רא"ש מכות פ"א סי' יג, בשם תשו' הראב"ד. ועי' ציונים 991 ואילך, 1013 ואילך, 1066 ואילך, 1124 ואילך, 1211 ואילך, 1289 ואילך, 1325.
  17. משנה סנהדרין יח א; עי' רמב"ם מלכים פ"ג ה"ז.
  18. עי' רמב"ם שם.
  19. עי' גמ' שם יט א; עי' ערל"נ שם ב.
  20. ערל"נ שם ב, ע"פ תוס' שם א ד"ה ינאי (הא').
  21. ערל"נ שם ב. ועי' מים חיים מלכים שם, שמכיוון שאף מלך מבית דוד אינו מעיד משום כבודו של מלך (ע"ע מלך), פי' שהגזירה היתה לענין לדון מלכי ישראל בלבד.
  22. רב יוסף בגמ' שם א; רמב"ם שם ועדות פי"א ה"ט.
  23. רמב"ם עדות שם, ע"פ המעשה בינאי בגמ' שם.
  24. רמב"ם מלכים שם, ע"פ המעשה בינאי בגמ' שם.
  25. רמב"ם עדות שם, ע"פ המעשה בינאי בגמ' שם.
  26. רמב"ם מלכים שם, ע"פ המעשה בינאי בגמ' שם.
  27. עי' רב יוסף בגמ' שם; עי' רמב"ם מלכים שם.
  28. כס"מ שם.
  29. ירמיהו כא יב.
  30. רב יוסף בגמ' שם, לפי כס"מ שם.
  31. כס"מ מלכים פ"ג ה"ז, ע"פ רמב"ם עדות פ"א ה"ג.
  32. מים חיים מלכים פ"ג ה"ז; מנ"ח מ' עה (סק"ה במהד' מ"י) ומ' קכג סק"א (ס"ק טו במהד' מ"י), ע"פ רמב"ם שבועות פ"י ה"א; ס' משכנות הרועים מע' ע סי' כא; ערל"נ סנהדרין יט ב.
  33. מים חיים שם; ס' משכנות הרועים שם.
  34. ע"ע מלך.
  35. ערל"נ שם. וע"ע עדות.
  36. ציון 63 ואילך.
  37. עי' מכילתא וגמ' וילק"ש שבציונים 43, 45 ואילך, 50 ואילך; רמב"ם עדות פ"י ה"א; סמ"ג לאוין ריד; עי' חינוך מ' עה; טור חו"מ סי' לד ס"א; שו"ע שם א.
  38. עי' מכילתא וגמ' וילק"ש שבציונים הנ"ל; רמב"ם שם; סמ"ג שם; חינוך שם; עי' טור שם.
  39. עי' בה"ג ל"ת נ; עי' ספה"מ לרמב"ם ל"ת רפו; עי' סמ"ג לאוין ריד; עי' חינוך מ' עה; רלב"ג שמות כג א: אזהרה.
  40. ספה"מ שם; עי' חינוך שבציון 67; רלב"ג שם.
  41. ספה"מ שם: בעל עבירה; עי' פהמ"ש לרמב"ם סנהדרין כד ב; חינוך שם: איש חוטא; רלב"ג שם.
  42. עי' ספה"מ שם; חינוך שם.
  43. שמות כג א. ר' נתן במכילתא משפטים כספא פ"כ וילק"ש שם רמז שנב; עי' ברייתא וגמ' סנהדרין כז א; רמב"ם עדות שם וספה"מ שם; סמ"ג שם; חינוך שם; רלב"ג שם.
  44. רמב"ם עדות שם. ועי' פהמ"ש שם.
  45. מכילתא שם, לגי' ילק"ש שם וספה"מ לרמב"ם שם; ברייתא בסנהדרין כז א; אביי בגמ' שם וב"ק עב ב; שו"ת הרי"ף (מהד' בילוגריי) סי' י; רמב"ם עדות שם ופהמ"ש שם; סמ"ג שם; חינוך שם.
  46. מכילתא שם; ברייתא בסנהדרין שם; ילק"ש שם; ספה"מ שם; חינוך שם.
  47. רלב"ג שם; עי' כס"מ שם.
  48. רלב"ג שם.
  49. עי' ראשונים שבציון 41. ועי' ציון 92 ואילך.
  50. מכילתא שם, לגירסתנו וגי' ספה"מ שם וחינוך שם (וכעי"ז בילק"ש שם). וע"ע גזלן ציון 21 ואילך, שהחמסנים אינם פסולים לעדות אלא מדבריהם, וא"כ אין כאן אלא אסמכתא (ע"ע, ועי' ציון 250, שי"ס שחמסנים פסולים מדאוריתא), ועי' ברייתא בגמ' שם כה ב: הוסיפו עליהן הגזלנין והחמסנין, ובגמ' שבע' גזלן ציון 26, דהיינו הגוזל מציאת חרש-שוטה-וקטן (ע"ע). ועי' שתי ברייתות בגמ' שם כז א, שלומדות מכתוב זה שגזלנים פסולים, וחלוקים אם ממעט גם מועלים בשבועות (עי' ציון 509 ואילך) או מלוי ריביות (עי' ציון 322 ואילך), ועי' יד רמ"ה שם, שלגירסתו שתי הברייתות מונות מלוי ריביות, אלא שבשנייה לא נמנים מועלים בשבועות.
  51. עי' דברים יט טו-טז. מכילתא שם, לגירסתנו וגי' ילק"ש שם וספה"מ לרמב"ם שם. ועי' שבות יהודה למכילתא שם.
  52. רלב"ג שם.
  53. רלב"ג שם.
  54. שמות כג א.
  55. שם.
  56. עי' יד רמ"ה שם, בד' אביי שבציון 222 ואילך.
  57. כ"מ מרש"י שבציון 213, וב"ק פח א ד"ה מגזלן; עי' מאירי שבציונים 225 ואילך, 241, 243; כ"מ מנמוק"י שבציונים 210, 213; כ"מ מב"י וב"ח שבציון 213; עי' כנה"ג שבציון 123; עי' שו"ת חת"ס שבציון 1455 ואילך. ועי' מאירי שם ושו"ת חת"ס שם, הנפק"מ.
  58. מאירי סנהדרין כד ב.
  59. ציון 241 ואילך.
  60. ציון 228 ואילך.
  61. ציון 232 ואילך.
  62. עי' ספה"מ שבציון 41 ואילך; עי' חינוך שבציונים 41 ואילך, 76.
  63. כ"מ מרלב"ג שבציונים 41, 52.
  64. חינוך מ' עה.
  65. ע"ע אשה ציון 447 ואילך וע' בית דין ציון 537 ואילך.
  66. ע"ע אשה ציון 458 ואילך וע' בית דין ציון 539.
  67. חינוך מ' עה.
  68. מנ"ח שם (סק"ד במהד' מ"י). ועי' להלן: פסול שקבלוהו.
  69. ציון 826.
  70. עי' גאונים וראשונים שבציון 39 (מלבד הרלב"ג), ועוד.
  71. עי' יראה"ש סי' קצג.
  72. יראה"ש שם.
  73. רש"י שמות כג א; רבינו בחיי שם. ועי' ר"י פערלא לספה"מ לרס"ג ל"ת לו, שפי' כן באונקלוס שם. ועי' רשב"ם ור"י בכור שור שם, שפי' בע"א. ועי' לבוש שבציון 758 ואילך.
  74. עי' ציונים 959, 1041, 1096, 1200, 1259, 1299.
  75. עי' מנ"ח מ' עה (סק"א במהד' מ"י).
  76. עי' חינוך מ' עה.
  77. עי' חינוך שם.
  78. מנ"ח שם (סק"ד במהד' מ"י).
  79. חינוך מ' עה.
  80. עי' שו"ת הרד"ך סי כ חדר ד; אורים סי' כח סק"ג; עי' נתה"מ שבציון 1504; עי' ישועות ישראל שבציון 84.
  81. עי' בציון הקודם.
  82. עי' שו"ת הרד"ך בית כ חדר ד.
  83. עי' שו"ת הרד"ך שם; כנה"ג חו"מ סי' לד הגה"ט אות א, בשמו. ועי' ציון 745 (ונ' שלזה כיוון הכנה"ג בציינו לסמ"ע שם (סק"א) ).
  84. ישועות ישראל סי' לד חוקת המשפט סק"א.
  85. אורים סי' כח סק"ג. ועי' ציון 803.
  86. עי' נתה"מ שבציון 1503 ואילך.
  87. ס' שמחת עולם חו"מ סי' כח ס"א (פח ג), ועי' ציון 804, ולפי"ז לכאו' מסקנתו שהפסול הוא אף מגזרת הכתוב.
  88. עי' קצה"ח סי' מו ס"ק יז. ועי' ציון 1499 ואילך.
  89. ע"ע עדות.
  90. עי' קצה"ח סי' כח סק"ח, בשם אחיו בעל קונה"ס; עי' ס' פני מבין ח"א דף ק ע"א.
  91. עי' קצה"ח שם, בשם אחיו, לשיטתו בציון 851.
  92. עי' ציון 45. שו"ת הרי"ף (מהד' בילגוריי) סי' י; עי' רמב"ם עדות פ"י ה"א וה"ב.
  93. ע"ע חיבי מלקיות.
  94. רמב"ם שם ה"ג.
  95. עי' רב ששת בסנהדרין כו ב; אביי בגמ' שם כז א, לפי יד רמ"ה שם; עי' שו"ת הרי"ף שם, ע"פ רב ששת בגמ' שם; עי' רמב"ם שם ה"ב ופהמ"ש סנהדרין כד ב; עי' מאירי שם; עי' טור חו"מ סי' לד ס"ג; עי' רלב"ג שמות כג א; עי' שו"ע שם ב. ועי' ציון 137 ואילך, שמי שעבר עבירה שחייב עליה מכת-מרדות (ע"ע) פסול מדרבנן.
  96. דברים כה ב. עי' שו"ת הרי"ף שם; רמב"ם עדות שם; עי' פהמ"ש שם; עי' מאירי שם; עי' רלב"ג שמות שם.
  97. ע"ע חיבי מיתות בית דין.
  98. רמב"ם שם; עי' מאירי שם כז א; עי' טור שם; עי' חי' הר"ן שבציון 657; עי' רלב"ג שם; עי' שו"ע שם.
  99. במדבר לה לא. רמב"ם שם.
  100. מאירי שם; טור שם; חי' הר"ן שבציון 657; שו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סי' קטו. הרמב"ם ושו"ע השמיטו. ועי' ב"י שם, שחייבי כריתות בכלל חייבי מלקות הם (ע"ע חיבי כריתות ציון 199 וע' חיבי מלקיות ציון 51).
  101. ציון 197 ואילך.
  102. ציון 218 ואילך.
  103. ציון 232 ואילך.
  104. ציון 241 ואילך.
  105. ציון 1410.
  106. ציון 137 ואילך.
  107. עי' שו"ת הרי"ף (מהד' בילגוריי) סי' י, והובא בקיצור בנמוק"י סנהדרין כו ב (ה ב).
  108. ע"ע לאו שאין בו מעשה ציון 27 ואילך.
  109. ע"ע הנ"ל ציון 79.
  110. ע"ע לאו הניתק לעשה: פטור העובר עליו ממלקות. עי' שו"ת הרי"ף שם.
  111. עי' רדב"ז שבציון 121; עי' פמ"ג פתיחה כוללת לאו"ח ח"א סכ"ה.
  112. שו"ת הרי"ף (מהד' בילגוריי) סי' י, והובא בקיצור בנמוק"י סנהדרין כו ב (ה ב); שו"ת ריב"ש סי' שיא; עי' ב"י שבציון 347, בד' הגאונים והראשונים שבציון 338; עי' שו"ת מהרי"ט ח"ב אה"ע סי' מג, בד' רמב"ם שבציון 95 (ועי' ציונים 113, 119, שי"מ בע"א) ושו"ת הרשב"א ח"ד סי' קסו, ובמסקנה; ב"ח שם ס"ג, בד' הטור שם; כנה"ג חו"מ סי' לד הגה"ט אות ד, בשם ריב"ש, ושכ' שזו ד' הראב"ד (וצ"ב, שלא כתב כן), ובשם מהרי"ט; מל"מ מלוה פ"ד ה"ו, בד' רמב"ם שבציון הנ"ל; ערך השלחן חו"מ סי' לד אות ג, בד' שו"ת ריב"ש שם ד ויא ויד ורדב"ז שבציון 156; אברהם יגל עדות שם, שכך נתבאר בספרי כל הראשונים ואחרונים.
  113. עי' מאירי שבציונים 227, 247; רי"ו מישרים נ"ב ח"ד (יג א), בשם יש מן הגאונים, והובא בב"י חו"מ סי' לד ס"ד; ד"מ הארוך שם, בשם רי"ו; עי' ב"י שם, בד' רמב"ם עדות פ"י ה"ג (ועי' ציונים 112, 119, שי"מ בע"א) ובד' טור שם; תשו' הכנה"ג בס' עדות ביעקב (די בוטון) סי' יז; עי' שו"ת חוט השני סי' יח; בהגר"א שם סק"ב וסק"ג, לפי באר אליהו שם ושם, בד' רמב"ם עדות פ"י ה"ב וה"ג, ושכ"מ מרב ששת בסנהדרין כו ב: ארבעין בכתפיה, וביאר בבאר אליהו שם, שנקט "ארבעים" להורות דהינו מלקות ולא מכת-מרדות (ע"ע), ושדוקא הלוקה ארבעים פסול לעדות מה"ת; שו"ת בית שמואל אחרון חו"מ סי' יט, ע"פ רש"י שבציון 470.
  114. עי' ציון 308 ואילך. באר אליהו שם.
  115. בהגר"א שם סק"ב, ע"פ משנה ר"ה כב א: אלו הן הפסולין וכו' ומלוי בריבית, לפי גמ' שם, ותוס' ד"ה אלו: בגמ' משמע שכל הפסולים דמתניתין דרבנן, ושבניגוד לתוס' שנדחקו מהו המלוה בריבית דרבנן, לד' הרמב"ם כל מלוה בריבית פסולו מדרבנן.
  116. עי' ציון 329 ואילך.
  117. עי' בהגר"א שם. ועי' רמב"ם סנהדרין פי"ט ה"ד, שלא מנה המלוה בריבית בכלל הלוקים.
  118. ע"ע חיבי מלקיות ציון 915 ואילך, ושם, ציון 918 ואילך, שי"ח, וע"ע רבית.
  119. רדב"ז עדות פ"י ה"ב; בני שמואל לחו"מ סי' לד (עמ' רא) בד' רמב"ן שבציון 350 ונמוק"י ב"מ עב א (מב ב); כנה"ג חו"מ סי' לד הגב"י אות כו, בד' רמב"ם שבציון 95 (וכ"מ מתומים שם סק"א), ע"פ רמב"ם עדות פי"ב ה"א, ועי' ציונים 113, 112, שי"מ בע"א; ברכ"י חו"מ סי' לד אות ט, בשם ביאור מהר"ר אורי כ"י, שכ"מ מהד"מ; אברהם יגל עדות שם, בד' מל"מ מלוה פ"ד ה"ב ד"ה אך קשה, בד' תוס' שבציון 371. ועי' אברהם יגל שם.
  120. ע"ע גזלן ציון 2 ואילך.
  121. רדב"ז שם.
  122. בני שמואל שם; מ"מ מלוה פ"ד ה"ו ד"ה והנה, בשמו.
  123. עי' ציון 57. כנה"ג שם.
  124. עי' ציון 142 ואילך. כנה"ג שם.
  125. עי' נתה"מ שם ביאורים סק"א; ישועות ישראל שם חוקת המשפט סק"ד, בשם רוב הפוסקים.
  126. עי' כנה"ג חו"מ סי' לד הגב"י אות כו, בד' רמב"ם שבציון 95, בתי' הג', ונ' שהסכים לו במסקנה; תומים שם סק"א, בד' הרמב"ם.
  127. תומים שם.
  128. כנה"ג שם.
  129. תומים שם.
  130. תומים שם; עי' פמ"ג פתיחה להל' פסח פ"א ס"ה; עי' נתה"מ שם ביאורים סק"א.
  131. ע"ע לאו הניתק לעשה ציון 590 ואילך.
  132. תומים שם. ועי' שו"ת בית שמואל אחרון חו"מ סי' כ.
  133. ע"ע לאו הניתק לעשה ציון 624 ואילך.
  134. ע"ע הנ"ל ציון 627 ואילך.
  135. ישועות ישראל שם עין משפט סק"א וחוקת המשפט סק"ב.
  136. רמ"א בשו"ע חו"מ לד ב; לבוש שם ס"ג; עי' שו"ת בית שמואל אחרון שבציון 195 וחו"מ סי' יט וסי' כ.
  137. עי' פמ"ג פתיחה כוללת לאו"ח ח"א סכ"ד; פת"ש חו"מ סי' לד סק"ז, בשמו.
  138. פמ"ג שם, ע"פ רמב"ם עדות פ"י ה"א וה"ג.
  139. ציון 595 ואילך.
  140. עי' ציון 113 ואילך.
  141. ציון 421 ואילך.
  142. עי' ציון 112 ואילך.
  143. כ"מ משו"ת מהרי"ט ח"ב אה"ע סי' מג; כ"מ מכנה"ג שבציון 124; תומים סי' לד סק"א: נראה; פמ"ג פתיחה כוללת לאו"ח ח"א סכ"ה ונתה"מ שם ביאורים סק"א, בשמו, והסכימו לו; מנ"ח סוף מ' סה, בשם תומים ואחרונים, והסכים להם (עי' ציון 153); שו"ת בית שמואל אחרון חו"מ סי' כ, בד' תוס' סנהדרין מא א ד"ה אי.
  144. עי' תומים שם; עי' פמ"ג שם.
  145. ע"ע לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ציון 87, ושם ציון 85, שי"ח.
  146. עי' ציון 92 ואילך. עי' תומים שם; עי' פמ"ג שם.
  147. נתה"מ שם. וע"ע הנ"ל ציון 29 ואילך.
  148. ישועות ישראל שם עין משפט סוף סק"א.
  149. ע"ע אלמנה: איסור עינויה.
  150. ע"ע יתום; יתומים: האיסור לענותו.
  151. ע"ע אלמנה ציון 103.
  152. שמות כב כג. ע"ע הנ"ל ציון 104 וע' יתום; יתומים ציון 51.
  153. עי' ציון 142 ואילך. מנ"ח סוף מ' סה.
  154. שו"ת רדב"ז ח"ה ללשונות הרמב"ם סי' רכט; ערך השלחן חו"מ סי' לד אות ג, בשמו; שו"ת חוט השני סי' יח; ברכ"י שם אות י ופת"ש שם סק"ה ופנים במשפט שם אות ד, בשמו; נתה"מ שם ביאורים סק"א; עי' מאזנים למשפט שם משנה אחרונה סי"ז.
  155. שו"ת חוט השני שם; ברכ"י ופת"ש ופנים במשפט שם, בשמו.
  156. שו"ת רדב"ז שם; ערך השלחן שם, בשמו. ועי' ציון 107 ואילך, שנחלקו הדעות אם הוא דוקא בלאו שיש בו מלקות, או אף בלאו שאין בו מלקות.
  157. נתה"מ שם.
  158. נתה"מ שם.
  159. פמ"ג פתיחה כוללת ח"א סכ"ד וסכ"ה; פנים במשפט שם, בשמו; עי' שו"ת מהר"ש ח"ז סי' קצח אות ג.
  160. פמ"ג שם; פנים במשפט שם, בשמו.
  161. ערה"ש חו"מ סי' לד ס"ד.
  162. ערה"ש שם.
  163. עי' נתה"מ שם ביאורים סק"א; ערה"ש שם.
  164. עי' ערה"ש שם.
  165. עי' ציון 557.
  166. ס' העיטור אות ק - קבלת העדות (נח ד במהד' רמ"י), בשם תשו' הגאונים; הגמ"ר סנהדרין רמז תשכא, בשם העיטור בשם הגאונים; א"ח ח"ב הל' עדויות סי' ג, בשם העיטור; שו"ת הרמ"א סי' יב, בשם הגמ"ר; מאזנים למשפט סי' לד משנה אחרונה סי"ז, בשם תשו' רמ"א בשם הגמ"ר.
  167. מאזנים למשפט שם, והוסיף: ועוקר מנהג ישראלי.
  168. ערה"ש שם.
  169. ערה"ש שם.
  170. עי' ציון 119 ואילך.
  171. ע"ע התראת ספק ציונים 9, 18, 27, ושם, ציונים 2 ואילך, 28, שי"ח.
  172. עי' ב"י אה"ע סי' מב; תומים סי' לד סק"א ונתה"מ שם ביאורים סק"א, בשמו. ועי' תומים שבציון 176.
  173. ע"ע הנ"ל: ספק באיסור.
  174. ע"ע התראת ספק: ספק במעשה.
  175. ישועות ישראל שם עין משפט סק"ב וחוקת המשפט סק"א.
  176. עי' ציון 413. כ"מ מתומים שם, שהסתפק מטעם זה בדי"ז.
  177. ישועות ישראל חוקת המשפט שם; עי' ישועות ישראל עין משפט שם.
  178. עי' ציון 112 ואילך.
  179. שו"ת מהרי"ט ח"ב אה"ע סי' מג; ישועות ישראל סי' לד חוקת המשפט סק"ז, בשמו.
  180. שו"ת מהרי"ט שם; כנה"ג חו"מ סי' לד הגה"ט אות ה ומל"מ מלוה פ"ד ה"ו ד"ה כתב הרב, בשמו. ועי' בישועות ישראל שם, בשם מהרי"ט, וצ"ב.
  181. דברים כז יג. ע"ע מקלל אביו ואמו. עי' שו"ת מהרי"ט שם; עי' מל"מ שם, בשמו.
  182. ע"ע חרם (ב) ציון 19 ואילך. שו"ת מהרי"ט שם; מל"מ שם, בשמו.
  183. ע"ע הנ"ל.
  184. ע"ע חרם (ב) ציון 39 ואילך.
  185. שו"ת מהרי"ט שם.
  186. דברים כז כו.
  187. ישועות ישראל שם.
  188. עי' ציון 137 וע"ע הנ"ל. פנים במשפט שם אות ו.
  189. שו"ת בית שמואל אחרון חו"מ סי' יח; פת"ש חו"מ סי' לד סק"ה, בשמו.
  190. ע"ע עשה דוחה לא תעשה.
  191. ע"ע הנ"ל.
  192. שו"ת בית שמואל אחרון שם; פת"ש שם, בשמו.
  193. עי' ציון 113 ואילך.
  194. עי' ציון 136.
  195. שו"ת בית שמואל אחרון שם, בסו"ד; פת"ש שם, בשמו. ועי' פמ"ג פתיחה כוללת לאו"ח ח"ה ס"י: אין עשה דוחה לא תעשה ועשה, נסתפקנו אי ללאו דוחה ולא לקי ונפקא מינה לעדות.
  196. פת"ש שם: נראה לע"ד, וסיים: וצ"ע. ועי' ציון 570 ואילך.
  197. סנהדרין כז א.
  198. עי' ציון 228 ואילך. עי' גמ' שם.
  199. גמ' שם (לגי' ד' ונציה, לגי' ד וילנא: מומר, מחמת הצנזורה, וע"ע משומד), ור"ח שם ורש"י שבציון 213; עי' רמב"ם עדות פ"י ה"ג; טור חו"מ סי' לד ס"ג וס"י; עי' שו"ע שם ב.
  200. ע"ע חיבי מלקיות.
  201. ע"ע חיבי מיתות בית דין.
  202. עי' רמב"ם שם; עי' טור שם; עי' שו"ע שם.
  203. גמ' שם, לגי' רי"ף שם (ה ב) ויד רמ"ה שם ורא"ש שם פ"ג סי' טז ומאירי שם ונמוק"י שם כד ב (ד ב): כפין ואכיל נבלה כפין נמי ושקיל ארבעה זוזי ומסהיד. (וייתכן שזו הגי' שבא רש"י ד"ה ה"ג מומר (בד' וילנא, בד' ונציה: ה"ג משומד) לאפוקי מינה, ועי' ציון 216).
  204. דברים יד כא. ר"ח שם כז א.
  205. ר"ח שם.
  206. עי' רי"ף שם.
  207. שמות כ יג. ר"ח שם.
  208. תוס' שם ט ב ד"ה לרצונו.
  209. קר"א שם כז א, בד' נמוק"י שבציונים 203, 210.
  210. נמוק"י כד ב שם, וסותר לנמוק"י שבציון 213, וצ"ב (ולכאו' שם רק מצטט ד' רש"י).
  211. שו"ת ריב"ש סי' יא.
  212. רש"ש שם כז א, בד' הרי"ף והרא"ש. ועי' יד רמ"ה שם, שמ' שצריך שיהיה אף טעם של חימוד ממון באכילתו, וצ"ב.
  213. רש"י שם; נמוק"י שם (ה ב), וסותר לנמוק"י שבציון 210, וצ"ב (ועי' ציון הנ"ל); ב"י וב"ח חו"מ שם ס"ג.
  214. רש"ש שם, בד' רש"י, ותמה.
  215. ראב"ן שו"ת סי' קיג, וסותר לראב"ן שבציון 217, וצ"ב.
  216. ראב"ן שבציון הבא, לפי אבן שלמה לראב"ן סנהדרין ס"ק כה וערך השלחן חו"מ סי' לד אות א. ועי' ערך השלחן שם, שלאפוקי מגי' זו בא רש"י שם כז א ד"ה ה"ג מומר (בד' וילנא, בד' ונציה: ה"ג משומד), ועי' ציון 203.
  217. ראב"ן סנהדרין סי' תעו, וסותר לראב"ן שבציון 215, וצ"ב.
  218. ב"ח חו"מ סי' לד ס"ג.
  219. ע"ע חיבי מלקיות.
  220. ע"ע חיבי מיתות בית דין.
  221. עי' רמב"ם וטור ושו"ע שבציון 233.
  222. עי' ציון 45, שכך נדרש הכתוב בשמות כג א: אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. סנהדרין כז א (לגי' ד' ונציה, לגי' ד וילנא: מומר, מחמת הצנזורה, וע"ע משומד).
  223. פהמ"ש לרמב"ם סנהדרין כד ב.
  224. עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; עי' יד רמ"ה שם כז א.
  225. עי' ציון 244 ואילך. מאירי שם.
  226. עי' ציונים 112, 113 ואילך.
  227. עי' ציון 92 ואילך. מאירי שם.
  228. סנהדרין כז א.
  229. שמות כג א.
  230. יד רמ"ה שם.
  231. עי' יד רמ"ה שם: ויש לפרש.
  232. ע"ע הלכה: אביי ורבא ציון 927 ואילך. סנהדרין כז א. ועי' גמ' שם, שהוא אף ע"פ שתיובא דאביי מברייתא שם, שההיא אינה אלא לר' יוסי הסובר שהחשוד על הקל אינו חשוד על החמור, ואביי סובר כר' מאיר שהחשוד על הקל חשוד על החמור (ועי' גמ' שם, שרבא יכול לסבור בין כר' מאיר ובין כר' יוסי), ואף ע"פ שכשנחלקו ר' מאיר ור' יוסי ההלכה כר' יוסי (ע"ע הנ"ל: כר' יוסי מחברו ציון 633), כאן המשנה סתמה כר' מאיר, וההלכה-כסתם-משנה (ע"ע). ועי' גמ' שם ב, היכן סתמה המשנה כר' מאיר.
  233. רמב"ם עדות פ"י ה"ג; טור חו"מ סי' לד ס"ג; שו"ע שם ב.
  234. רי"ו מישרים נ"ב ח"ד (יב ד).
  235. בני שמואל לחו"מ שם (עמ' קצה), בד' רי"ו שם.
  236. הגמ"י שם, בשם אביאסף, ותמה.
  237. שו"ת שבו"י ח"ג סי' קמז, ע"פ משנה שבציון 239 ורמב"ם עדות פ"י ה"ב וטור חו"מ סי' לד ס"ג; פת"ש שם סק"ד, בשמו.
  238. שו"ת שבו"י שם; פת"ש שם, בשמו.
  239. עי' משנה מכות יא ב. שו"ת שבו"י שם; פת"ש שם, בשמו.
  240. שו"ת שבו"י שם.
  241. רמב"ם עדות פ"י ה"ד; עי' מאירי סנהדרין כד א; עי' לבוש חו"מ סי' לד ס"ז.
  242. דברים יט טז. רמב"ם שם; לבוש שם.
  243. שמות כג א. מאירי סנהדרין כז א; עי' טור חו"מ סי' לד סי"ב.
  244. מאירי שם.
  245. עי' לבוש שם.
  246. עי' ציונים 112, 113 ואילך.
  247. עי' ציון 92 ואילך. מאירי שם.
  248. רלב"ג שמות כג א.
  249. רמב"ם שם; עי' טור שם; עי' שו"ע שם ז; עי' לבוש שם.
  250. רמב"ם שם, לגי' כס"מ שם, וגי' כ"י שברמב"ם מהד' הרב קאפח ומהד' רמב"ם מדויק, ע"פ שתי הברייתות בסנהדרין כז א: אל תשת חמס עד אלו גזלנין וכו'; עי' טור שם; רלב"ג שם; עי' שו"ע שם; עי' לבוש שם. ועי' רמב"ם שם, רמב"ם שם, לגירסתנו וגי' רדב"ז שבציון 264: הגנבים והחמסנים, ועי' רי"ו מישרים נ"ב ח"ד (יב ג), והובא בב"י חו"מ סי' לד סי"ג: ויש מי שכתב דחמסן פסול דאורייתא כיון שלוקח באונס. וע"ע גזלן ציון 21 ואילך.
  251. עי' רמ"א בשו"ע שם כט; עי' לבוש שם.
  252. ע"ע רבית.
  253. ציון 322 ואילך.
  254. ציון 323.
  255. ציון 338 ואילך.
  256. ציון 366 ואילך.
  257. ציון 378 ואילך.
  258. ציון 2 ואילך.
  259. ציון 2.
  260. ציון 3 ואילך.
  261. ציון 10 ואילך.
  262. ע"ע גזל הגוי ציונים 1 ואילך, 35 ואילך.
  263. שו"ת רדב"ז ח"ד סי' רה; חי' רעק"א חו"מ סי' לד ס"ז, בשמו, והובא בפת"ש שם ס"ק טז; ערך לחם למהריק"ש חו"מ סי' לד ס"ז, והובא בחי' רעק"א ופת"ש שם. ועי' שו"ת רדב"ז ח"א סי' רנח וערך לחם וחי' רעק"א שם (והובא בפת"ש שם).
  264. שו"ת רדב"ז שם: הגנבים והחמסנים שכתב הרמב"ם פרק עשירי מהלכות עדות (עי' ציון 250).
  265. עי' ציון 249. שו"ת רדב"ז שם; באה"ט אה"ע סי' קמא ס"ק כז, בשמו.
  266. שו"ת רדב"ז שם; עי' באה"ט שם, בשמו.
  267. דברים כ יד.
  268. ע"ע הנ"ל ציון 13 ואילך. שו"ת רדב"ז שם.
  269. שו"ת רדב"ז שם; חי' רעק"א חו"מ שם, בשמו; עי' ערך לחם שם, והובא בחי' רעק"א ופת"ש שם.
  270. שו"ת רדב"ז שם; באה"ט אה"ע שם, בשמו.
  271. לבוש חו"מ סי' לד ס"ז.
  272. שו"ת ריב"ש סי' רסו, ע"פ סנהדרין כז א: חד אמר קמאי וכו', והובא בשו"ת מהר"ם לובלין סי' פא, והסכים לו; ב"י שם סי"ב ושו"ת מהרי"ט ח"ב חו"מ סי' צ, בשם ריב"ש; עי' לבוש שם.
  273. שו"ת ריב"ש שם, והובא בשו"ת מהר"ם לובלין שם; עי' ב"י ומהרי"ט שם, בשם ריב"ש; עי' לבוש שם.
  274. שו"ת ריב"ש שם, והובא בשו"ת מהר"ם לובלין שם; ב"י שם, בשם ריב"ש; רמ"א בשו"ע שם ז; עי' מהרי"ט שם, בשם ריב"ש; מאזנים למשפט שם משנה אחרונה ס"ז.
  275. לבוש שם.
  276. באר אליהו לבהגר"א שם סק"י, בד' בהגר"א שבציון הבא.
  277. עי' בהגר"א שם, ע"פ ב"מ ה ב: לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו.
  278. מאזנים למשפט שם סק"ח.
  279. מאזנים למשפט שם ומשנה אחרונה שם.
  280. עי' ויקרא יט יד. תומים סי' לד סק"ה. וע"ע לפני עור לא תתן מכשול.
  281. תומים שם, ע"פ סמ"ע שם ס"ק טז.
  282. עי שו"ת מהרי"ט ח"ב חו"מ סי' צ: והיינו אף ע"פ שהגזלה קיימת; שו"ת מהר"ם לובלין סי' פא, ע"פ ריב"ש שבציון 274; שעמ"ש סי' לד סק"ה, בשם מהר"ם לובלין; קצה"ח שם סק"ג, בד' ריב"ש ורמ"א שבציון הנ"ל.
  283. כ"מ משו"ת מהר"ם לובלין שם; עי' קצה"ח שם.
  284. עי' שו"ת מהר"ם לובלין שם.
  285. שעמ"ש שם, בד' מהר"ם לובלין: ואולי.
  286. תומים סי' לד סק"ה, בד' ריב"ש ורמ"א שבציון 274.
  287. עי' שעמ"ש שם סק"ה; עי' תומים שם ואורים שם ס"ק יב; עי' נתה"מ שם ביאורים סק"ה במהדו"ב, בשמו, והסכים לו.
  288. ויקרא יט יג.
  289. דברים כב ג. שעמ"ש שם, ע"פ ב"מ כו ב.
  290. נתה"מ שם.
  291. נתה"מ סי' לד חידושים סק"ט וביאורים סק"ה.
  292. נתה"מ שם בביאורים במהדו"ב, ע"פ תוס' כתובות ל ב ד"ה ואי.
  293. עי' ויקרא יט יג. נתה"מ שם, ע"פ ב"מ מג א ותמורה ד ב ורש"י ב"ק סה א ד"ה תברא. וע"ע גזל. וע"ע שינוי מחלוקת אם שינוי קונה ושכן הלכה.
  294. נתה"מ שם.
  295. מאזנים למשפט סי' לד משנה אחרונה ס"ז: נ"ל ומאזנים למשפט שם סק"ח.
  296. שו"ת ריב"ש סי' רסו, והובא בשו"ת מהר"ם לובלין סי' פא, והסכים לו.
  297. עי' ציון 272. שו"ת מהר"ם לובלין שם.
  298. קצה"ח סי' לד סק"ג, ע"פ רש"י ח א ד"ה ואילו.
  299. עי' קצה"ח שם, בד' רמ"א בשו"ע שם ז, שהביא דין הריב"ש לגבי החולק עם הגנב (עי' ציון 274) והשמיט דין הריב"ש לגבי המשלח.
  300. ע"ע גזלן ציון 2 ואילך.
  301. ע"ע הנ"ל ציון 21 ואילך.
  302. ע"ע הנ"ל ציון 26.
  303. ע"ע הנ"ל ציון 27 ואילך וע' רועה.
  304. ע"ע גבאי; מוכס: נאמנותם לעדות וע' גזלן ציון 30. וע"ע גבאי; מוכס ציון 13 ואילך, שסתם גבאי כשר עד שנודע שלקח אפילו פעם אחת יותר מן הראוי לו לגבות, וע"ע הנ"ל ציון 17 ואילך, שלדעת רוב הראשונים סתם מוכס פסול, ושם ציון 16א, שיש מהראשונים סוברים שדינו כסתם גבאי.
  305. ע"ע גזלן ציון 31 ואילך.
  306. ע"ע הנ"ל ציון 40 ואילך.
  307. ע"ע הנ"ל ציון 66 ואילך.
  308. רמב"ם וחוקות הדיינים שבציון 311, לפי תקון סופרים לרשב"ש שכ"ד וקרית מלך רב מלוה פ"ד ה"ב; ס' העיטור אות ק - קבלת העדות (נז ד במהד' רמ"י), בשם איכא מ"ד, והובא בב"י חו"מ סי' לד ס"ד; טור שם ס"ג וס"ד, לפי קרית מלך רב שם; כ"מ מרי"ו מישרים נ"ב ח"ד (יג א), בד' הרמב"ם. ועי' כס"מ עדות פ"י ה"ג וב"י שם ס"ד, הראיה מהגמ' שיש הפסולים לעדות מדרבנן, ועי' שו"ת מהרי"ט ח"ב אה"ע סי' מג.
  309. עי' ציון 234. ב"י שם.
  310. ע"ע בשר בחלב ציון 159, ושם, ציון 161, שכך פוסקים להלכה רוב ראשונים ופוסקים. וע"ע הנ"ל ציונים 157 ואילך, 160, שי"ח וסוברים שאיסורו מה"ת. ושם, ציון 159, שיש מהתנאים סוברים שאינו אסור אפי' מדרבנן.
  311. רמב"ם שם; ס' העיטור שם, בשם איכא מ"ד; חוקות הדיינים סי' טו.
  312. ס' העיטור אות ק - קבלת העדות (נז ד במהד' רמ"י), במסקנה, והובא בב"י חו"מ סי' לד ס"ד; תוס' ב"מ עב א ד"ה שטר, בתי' הא', והובא בב"י שם; רי"ו שם, בשם יש מן הגאונים, והובא בב"י שם. ועי' ערה"ש שם ס"ג, שכ"מ ממשנה סנהדרין כד ב, דלא חשיב רק איסורים (דרבנן) שיש בהם הנאת ממון.
  313. ס' העיטור שם, בסתם.
  314. עי' ציון 234. ב"י שם.
  315. שו"ת מהרי"ט אה"ע ח"ב סי' מג, בד' רי"ו שבציון 312. ועי' כעי"ז (בקיצור נמרץ) בט"ז שם, בשם מהרש"ק.
  316. עי' לבוש שם ס"ג, לד' זו; סמ"ע שם סק"ה, בד' רמ"א שבציון 321; עי' ערה"ש שם, בד' רמ"א שבציון הנ"ל.
  317. סמ"ע שם.
  318. לבוש שם.
  319. ערה"ש שם.
  320. כ"מ משו"ע חו"מ לד ג; עי' לבוש שם, בדעה הא'.
  321. רמ"א שם, בשם י"א; לבוש שם, בשם י"א.
  322. עי' רמב"ם עדות פ"י ה"ד, ע"פ ברייתא בסנהדרין כז א: אל תשת חמס עד אלו גזלנין ומלוי רביות; עי' רלב"ג שמות כג א.
  323. רמב"ם שם, ע"פ סנהדרין כה א וכז א; תוס' ב"ק ל ב ד"ה וחכמים וב"מ עב א ד"ה שטר ורא"ש ב"ק פ"ג סי' ח, ע"פ סנהדרין שם כה א; סמ"ג לאוין ריד; רמב"ן ב"מ עב א; טור חו"מ סי' לד סט"ז; חוקות הדיינים סי' טו; שו"ע שם י.
  324. רמב"ם שם; סמ"ג שם; עי' רמב"ן שם; מאירי סנהדרין כד ב, בדעה הא', והסכים לה; טוש"ע שם; חוקות הדיינים שם.
  325. ע"ע אבק ציון 4.
  326. רמב"ם שם; סמ"ג שם; מאירי שם, בדעה הא', והסכים לה; עי' טוש"ע שם; חוקות הדיינים שם.
  327. נמוק"י שם (ד ב), והובא בב"י חו"מ סי' לד סט"ז; תומים שם ס"ק יא, בד' רמ"א שבציון 384.
  328. נמוק"י שם, ע"פ ב"מ ה ב: לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו, והובא בב"י שם.
  329. מאירי סנהדרין שם, בשם י"מ; בהגר"א חו"מ סי' לד סק"ג, לפי באר אליהו שם, בד' הרמב"ם (ולכאו' ה"ה בגנב וגזלן), וצ"ב מהרמב"ם שבציון 324.
  330. מאירי שם, בשם י"מ.
  331. עי' בהגר"א שם.
  332. עי' ציון 113 ואילך.
  333. ע"ע לאו הניתק לעשה ציון 868, ושם, ציון 869 ואילך, שי"ח.
  334. עי' באר אליהו לבהגר"א שם: ואולי י"ל, בד' רמב"ם לפי בהגר"א שם.
  335. ע"ע אבק: אבק רבית.
  336. ציון 381 ואילך.
  337. ציון 383 ואילך.
  338. תוס' ב"ק ל ב ד"ה וחכמים, בתי' הא'; תוס' תלמיד ר"ת (בשיטת הקדמונים) שם, בשם ר' יצחק בר' מרדכי; רמב"ן ב"מ עב א, בתי' הא'; או"ז ח"ג ב"מ סי' ריח; סמ"ק מ' רלז: שמא; רא"ש ב"ק פ"ג סי' ח וסנהדרין פ"ג סי' ז, שכן מצא כתוב בשם הגאונים, והובא בקצרה בטור חו"מ סי' לד סי"ז, ורא"ש ב"ק שם, בתי' הב', ותוס' רא"ש ב"מ שם, בשם ריב"ם; מרדכי סנהדרין רמז תרצב, בשם ר' יואל הלוי; רי"ו מישרים נ"ב ח"ד (יב ב), בשם יש מי שפירש, ובד' הרמב"ם, ע"פ הרמב"ם עדות פ"י ה"ג וה"ד (ושסותר לרמב"ם שבציון 350), ובשם הגאונים; ב"י שם סט"ז, בד' הרמב"ם, ע"פ רמב"ם שבציון 95, ובד' טור שם סי' נב ס"א; ב"י שם, בד' נמוק"י סנהדרין כד ב (ד ב), ועי' בני שמואל לחו"מ שם (עמ' רב), שדחה.
  339. שמות כב כד.
  340. עי' ציון 373.
  341. תוס' ב"ק שם, ע"פ ב"מ ה ב: לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו; עי' רמב"ן ב"מ עב א; או"ז שם; עי' סמ"ק שם; רא"ש ב"ק שם.
  342. עי' ציון 327 ואילך.
  343. עי' ציון 328.
  344. תומים סי' לד סק"י, ליישב קו' ב"ח שם סי"ז ושו"ת פ"מ ח"ב סי' קה (דף ר ע"ג).
  345. תוס' תלמיד ר"ת שם, בשם ר' יצחק בר' מרדכי; תוס' רא"ש ב"מ שם, בשם ריב"ם.
  346. תוס' תלמיד ר"ת ב"ק שם, בשם ר' יצחק בר' מרדכי; עי' מרדכי סנהדרין שם, בשם ר' יואל הלוי; עי' ב"י שם, בד' נמוק"י.
  347. ב"י שם.
  348. עי' ציון 112.
  349. כנה"ג יו"ד סי' קס הגה"ט אות ז, תשו' מהר"א ששון ומהרלנ"ח; מל"מ מלוה פ"ד ה"ב ד"ה אך קשה, בשם כנה"ג, והסכים לו. ולכאו' לסוברים שאין לוקים על לפני עור (ע"ע לפני עור לא תתן מכשול ציון 39 ואילך) היינו לסוברים שנפסלים אף על לאו שאין בו מלקות (עי' ציונים 113 ואילך, 119 ואילך), ולב"י שבציון 347, אף כשהיה מלוה שלא בעדים נפסל, לד' זו. וע"ע הנ"ל ציון 47 ואילך, שי"ס שלוקים על לאו זה.
  350. עי' תוס' ב"ק ל ב ד"ה וחכמים, בתי' הב'; תוס' ב"מ עב א ד"ה שטר; תוס' תלמיד ר"ת (בשיטת הקדמונים) ב"ק שם, בשם רבי; רמב"ן ב"מ שם, במסקנה; רא"ש ב"ק פ"ג סי' ח, בתי' הא', ותוס' רא"ש ב"מ שם; הגמ"י שם, בשם תוס'; רי"ו מישרים נ"ב ח"ד (יב ב), בסתם; רי"ו שם, בד' רמב"ם מלוה פ"ד ה"ב (ושסותר לרמב"ם שבציון 338), והובא בב"י חו"מ סי' לד סט"ז, ותמה, ועי' בני שמואל שם (עמ' רב), שיישב; בני שמואל שם, בד' נמוק"י ב"מ שם (מב ב); באר אליהו לבהגר"א חו"מ סי' לד סק"ג: ואולי י"ל, בד' רמב"ם לפי בהגר"א שם.
  351. עי' תוס' שם ושם; עי' רמב"ן שם; עי' רא"ש ב"ק שם; באר אליהו שם.
  352. שמות כב כד. וע"ע רבית.
  353. תוס' שם ושם; עי' תוס' תלמיד ר"ת ב"ק שם, בשם רבי.
  354. פלפ"ח לרא"ש שם סק"ה.
  355. רי"ו שם.
  356. עי' ציון 232 ואילך. תוס' שם ושם; תוס' תלמיד ר"ת ב"ק שם, בשם רבי; רמב"ן ב"מ שם; רא"ש ב"ק שם ותוס' רא"ש ב"מ שם.
  357. רמב"ן שם; רי"ו שם.
  358. רי"ו שם. ועי' ציון 312 ואילך, הסוברים שבדרבנן צריך רשע של חמס.
  359. עי' ציון 119 ואילך. בני שמואל לחו"מ שם (עמ' רא) בד' הרמב"ן שבציון 350.
  360. ע"ע לאו הניתק לעשה ציון 590 ואילך.
  361. תומים שם סק"א.
  362. עי' באר אליהו לבהגר"א שם.
  363. רא"ש סנהדרין פ"ג סי' ז, בשם ר"י, והובא בטור חו"מ סי' לד סי"ז; רי"ו מישרים נ"ב ח"ד (יב ב), בשם ר"י. ועי' ב"ח שם, שהאריך בביאור הספק.
  364. תומים סי' לד סק"י, בד' שו"ע שם י, שהשמיט עדים.
  365. ציון 386.
  366. כ"מ מאו"ז שבציון 369; רא"ש סנהדרין פ"ג סי' ז, שכן מצא כתוב בשם הגאונים, והובא בקצרה בטור חו"מ סי' לד סט"ז; ב"י שם, בד' נמוק"י סנהדרין כד ב (ד ב), ועי' בני שמואל לחו"מ שם (עמ' רב), שדחה.
  367. עי' ציון 338 ואילך.
  368. עי' רא"ש וטור שם.
  369. או"ז ח"ג ב"מ סי' ריח, ע"פ ב"מ ה ב: לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו; רא"ש ב"ק פ"ג סי' ח.
  370. ב"י שם.
  371. תוס' ב"ק ל ב ד"ה וחכמים; רמב"ן ב"מ עב א; עי' בני שמואל שם (עמ' רא), בד' נמוק"י ב"מ עב א (מב ב).
  372. עי' ציון 350 ואילך. עי' רמב"ן שם.
  373. תוס' ב"ק שם.
  374. ע"ע לאו שאין בו מעשה: דיניו, מח' תנאים ואמוראים בדבר.
  375. עי' אברהם יגל עדות פ"י ה"ב, בד' מל"מ מלוה פ"ד ה"ב ד"ה אך קשה, בד' התוס'. ועי' אברהם יגל שם.
  376. רא"ש שם, בשם ר"י, והובא בטור שם סי"ז.
  377. עי' ציון 363. עי' רא"ש וטור שם.
  378. עי' ציון 350 ואילך.
  379. עי' ציון 371 ואילך.
  380. עי' רי"ו מישרים נ"ב ח"ד (יב ב), בד' רמב"ם מלוה פ"ד ה"ב, לשיטתו שבציון 350.
  381. ע"ע הנ"ל ציון 5.
  382. רמב"ם עדות פ"י ה"ד; סמ"ג לאוין ריד; טור חו"מ סי' לד סט"ז; שו"ע שם י.
  383. רמב"ם שם; סמ"ג שם; טוש"ע שם; לבוש שם, בדעה הא'.
  384. נמוק"י סנהדרין כד ב (ד ב), והובא בב"י שם; רמ"א בשו"ע שם ולבוש שם, בשם י"א.
  385. נמוק"י שם, ע"פ ב"מ סח ב; לבוש שם, בשם י"א. ועי' תומים שם ס"ק יא. וע"ע רבית.
  386. באר אליהו לבהגר"א חו"מ סי' לד סק"ג.
  387. ציון 322 ואילך.
  388. ע"ע שטר מאוחר; שטר מוקדם.
  389. רמב"ן ב"מ עב א; רשב"א שם; מ"מ מלוה פכ"ג ה"א, בשם רמב"ן ורשב"א; בני שמואל חו"מ סי' לד (עמ' קצט), בד' תוס' שם סוד"ה שטר ורא"ש שם פ"ה סי' נח, ובשם המ"מ. ועי' בני שמואל שם.
  390. עי' תוס' ורא"ש שם; עי' רמב"ן שם; מ"מ שם, בשם רמב"ן ורשב"א.
  391. ע"ע שטר חוב.
  392. רמב"ן שם; עי' רשב"א שם; עי' מ"מ שם, בשם רמב"ן ורשב"א.
  393. ע"ע שטר מאוחר; שטר מוקדם.
  394. רמב"ן שם.
  395. ע"ע בועל ארמית ציון 39 ואילך.
  396. פמ"ג פתיחה כוללת ח"א ס"ג.
  397. עי' פמ"ג שם; ערה"ש חו"מ סי' לד ס"ב.
  398. ערה"ש שם.
  399. ד"מ חו"מ סי' לד סק"ד; סמ"ע שם סק"ד, בד' מרדכי סנהדרין רמז תרצה; ערה"ש שם, בד' ב"י שם ס"ח, ועי' ציון 401, שי"מ בע"א.
  400. ע"ע בועל ארמית ציון 35. ושם, ציון 32 ואילך, שי"ח וסוברים שאסור מה"ת לבוא על ארמית אפי' בצינעא, ובי"ד של חשמונאי לא גזרו אלא שיתחייב מלקות (ע"ע).
  401. סמ"ע שם, בד' ב"י שם, ועי' ציון 399, שי"מ בע"א. ועי' ציון 400.
  402. ע"ע רודף.
  403. פמ"ג פתיחה כוללת ח"א ס"ג.
  404. עי' פמ"ג שם. ולכאו' ה"ה ברודף אחר אדם להורגו.
  405. ע"ע התראה ציון 2א. רמב"ם עדות פי"ב ה"א.
  406. רמב"ם שם; סמ"ג לאוין ריד.
  407. עי' ציון 463 ואילך.
  408. עי' ציון 486.
  409. עי' ציון 468 ואילך.
  410. עי' ציון 485 ואילך.
  411. עי' ציון 486.
  412. כס"מ שם. ועי' אברהם יגל שם.
  413. רמב"ם שם.
  414. עי' רמב"ם שם; עי' סמ"ג שם.
  415. רמב"ם שם; עי' סמ"ג שם.
  416. עי' שו"ת רדב"ז בשם תשו' הרמב"ם שבציון הבא; שו"ת רדב"ז ח"ה ללשונות הרמב"ם סי' רכט.
  417. שו"ת רדב"ז שם, בשם תשו' הרמב"ם. וע"ע התראה: הודעת האיסור והעונש.
  418. רמב"ם שם; סמ"ג שם.
  419. עי' ציון 570 ואילך. רדב"ז וכס"מ שבציון 571.
  420. עי' ציון 136 ואילך. ועי' ציון 137 ואילך, שי"ח וסוברים שאינו אלא כשמחוייב מכת-מרדות (ע"ע).
  421. עי' ציון 113 ואילך.
  422. עי' ציון 413 ואילך.
  423. שו"ת בית שמואל אחרון חו"מ סי' יט, ע"פ רש"י שבציון 470 ואילך.
  424. ב"ח חו"מ סי' לד סי"ב, בשם מרדכי הארוך בשם הר' יקיר.
  425. ע"ע חובל ציון 1 ואילך.
  426. ראב"ן סנהדרין סי' תעו; ב"ח שם, בשם מרדכי הארוך בשם הר' יקיר.
  427. עי' ציון 232 ואילך.
  428. ראב"ן שם: ממון.
  429. הג' אמרי ברוך חו"מ שם ס"ד, בד' מרדכי שבציון 433.
  430. יחזקאל לג טו.
  431. ב"ק ס ב. ב"ח שם, בשם מרדכי הארוך בשם הר' יקיר.
  432. עי' ציון 459 ואילך.
  433. ב"ח שם, בשם מרדכי הארוך בשם הר' יקיר.
  434. שו"ת ב"י דיני קידושין סי' ב; חי' רעק"א חו"מ סי' לד ס"ד, בשמו; פת"ש שם ס"ק יא, בשם רעק"א בשם שו"ת ב"י; הג' אמרי ברוך שם.
  435. ע"ע חובל ציון 126 ואילך.
  436. ע"ע הנ"ל ציון 131 ואילך.
  437. שו"ת ב"י שם; עי' חי' רעק"א שם, בשמו; עי' פת"ש שם, בשם רעק"א בשם שו"ת ב"י.
  438. שו"ת מהרי"ט ח"ב אה"ע סי' מג; ערך השלחן שם אות ו, בשמו.
  439. יחזקאל לג טו.
  440. ב"ק ס ב.
  441. שו"ת מהרי"ט שם; ערך השלחן שם, בשמו, ותמה מרא"ש ב"מ פ"א סי' ט וב"ח בשם מרדכי שבציון 430 ואילך.
  442. ציון 955 ואילך.
  443. סנהדרין נח ב; רמב"ם חומ"ז פ"ה ה"ב; מרדכי ב"ק קמז קב-קג, בשם ראב"ן; טוש"ע חומ תכ א.
  444. רמב"ם שם; עי' ראב"ן שם; מרדכי ב"ק שם וסנהדרין רמז תרצה, בשמו; טוש"ע שם; עי' ב"י חו"מ סי' לד ס"ד, בשם המרדכי; לבוש שם.
  445. ראב"ן שם; מרדכי שם ושם, בשמו; ב"י שם, בשם המרדכי; רמ"א בשו"ע שם ד.
  446. עי' ציון 232 ואילך.
  447. ראב"ן שם: ממון; מרדכי סנהדרין שם, בשמו.
  448. ב"י חו"מ סי' לד ס"ד; ב"ח שם סי"ב; רמ"א בשו"ע שם ד; לבוש שם ס"ד.
  449. סמ"ע שם סק"ח; באה"ט שם סק"ד, בשם סמ"ע בשם ב"י (עי' ציון הבא).
  450. ב"י שם; ד"מ הארוך שם וסמ"ע שם, בשמו; אורים שם סק"ה; עי' בהגר"א שם סק"ה.
  451. עי' ציון 113 ואילך.
  452. עי' ציון 136.
  453. שמות ב יג.
  454. עי' סנהדרין נח ב. לבוש שם.
  455. לבוש שם. ועי' סמ"ע שם סק"ז.
  456. עי' ציון 438.
  457. שו"ת מהרי"ט ח"ב אה"ע סי' מג.
  458. ציון 952 ואילך.
  459. ב"ח חו"מ סי' לד סי"ב, ע"פ מרדכי שבציון 462.
  460. יחזקאל לג טו.
  461. ב"ק ס ב.
  462. ב"ח שם, בשם מרדכי הארוך בשם הר' יקיר.
  463. ע"ע יום טוב ציון 5. עי' יד רמ"ה סנהדרין כו ב.
  464. עי' ר"י מלוניל שם.
  465. ע"ע חיבי מלקיות ציון 758 ואילך.
  466. ע"ע הנ"ל ציון 760 ואילך.
  467. עי' ציון 92 ואילך.
  468. סנהדרין כו ב.
  469. ר"י מלוניל סנהדרין כו ב; עי' יד רמ"ה שם; עי' ראשונים שבציון הבא.
  470. רש"י שם ד"ה ופסלינהו לעדות; עי' יד רמ"ה שם; נמוק"י שם (ה ב).
  471. רש"י שם; נמוק"י שם.
  472. עי' ציון 222 ואילך. עי' פסקי רי"ד שם.
  473. רי"ו מישרים נ"ב ח"ד (יב ד), בדעה הא', והסכים לה (ועי' ציון 477); ב"ח חו"מ סי' לד ס"ה.
  474. ב"ח שם, ע"פ ר"י שבציון 376.
  475. ע"ע מלאכה שאינה צריכה לגופה.
  476. תומים שם סק"ב, בד' רי"ו, שסובר כראשונים הפוסקים כר' שמעון לגבי מלאכה שאינה צריכה לגופה (ע"ע).
  477. ב"י שם; תפארת שמואל שם, בד' רי"ו, לשיטתו שבציון 484; ברכ"י שם,
  478. ב"י שם.
  479. ע"ע יום טוב שני של גליות: בזמן שבית הדין היה מקדש את החודש, וע"ע הנ"ל: בזמן הזה.
  480. תומים שם, בד' ב"י
  481. ע"ע מלאכה שאינה צריכה לגופה.
  482. עי' תומים שם, בד' הראשונים הפוסקים כר' יהודה לגבי מלאכה שאינה צריכה לגופה (ע"ע).
  483. עי' ציון 113 ואילך.
  484. תפארת שמואל שם, בד' רי"ו.
  485. רא"ש סנהדרין פ"ג סי' טו, ע"פ סנהדרין כה ב.
  486. סנהדרין כו ב.
  487. ע"ע נדוי. גמ' שם.
  488. רא"ש שם. ומ' שהוא גי' הרי"ף, וברי"ף שלפנינו אינו, ועי' פלפ"ח שם סק"פ, ועי' ראש יוסף לר"י אישקאפא חו"מ סי' לד סק"ט.
  489. גמ' שם כו ב.
  490. עי' רש"י שם ד"ה סברי; רא"ש שם; עי' מאירי שם.
  491. רש"י שם.
  492. עי' רש"י שם; עי' רא"ש שם.
  493. עי' רש"י שם ד"ה והא משמתינן להו; עי' פסקי רי"ד שם; עי' רא"ש שם, לפי פלפ"ח שם סק"פ; עי' מאירי שם, בשם י"מ; עי' טור חו"מ סי' לד ס"ה, בשם הרא"ש.
  494. עי' רי"ף שם; עי' ר"י מלוניל שם. ועי' פלפ"ח שם, שכך גרס הרי"ף בגמ'.
  495. נמוק"י שם.
  496. ר"י מלוניל שם.
  497. עי' רי"ף שם; עי' נמוק"י שם.
  498. נמוק"י שם.
  499. רי"ף סנהדרין כו ב (ה ב), לפי רא"ש סנהדרין פ"ג סי' טו וטור חו"מ סי' לד ס"ה, ועי' ציון 504, שי"מ בע"א; ס' העיטור אות ק - קבלת העדות (נז ד) במהד' רמ"י; שו"ת הרשב"א ח"א סי' תל; רי"ו מישרים נ"ב ח"ד (יב ד), בדעה הא', והסכים לה; כנה"ג שם הגב"י אות י, שכיוון שלדעת הרא"ש הרי"ף פוסל וכן דעת רי"ו, יכול המוחזק לומר קים-לי (ע"ע) ובאיסור הולכים לחומרא.
  500. גמ' שם, לגי' רי"ף שם ושו"ת הרשב"א שם ושו"ת ריב"ש סי' יא: סבר רב הונא בריה דרב יהושע לאכשורינהו. רא"ש שם, בד' רי"ף שם.
  501. ע"ע הלכה: על פי מעשה.
  502. ע"ע נדוי.
  503. שו"ת הרשב"א שם.
  504. רי"ף סנהדרין כו ב (ה ב), לפי ב"י חו"מ סי' לד ס"ה: אפשר לומר, ועי' ציון 499, שי"מ בע"א; רמב"ם עדות פי"ב ה"א, לפי שו"ת ריב"ש סי' יא ע"פ רמב"ם באגרת השמד, ורדב"ז וכס"מ שם, וב"י שם ע"פ רמב"ם טוען פ"ב הי"ב; יד רמ"ה סנהדרין כו ב; עי' או"ז שבציון 571; רא"ש שם פ"ג סי' טו, במסקנה; טור שם, בשמו; מאירי שם; רי"ו מישרים נ"ב ח"ד (יב ד), בשם י"א; שו"ת ריב"ש שם; ב"י שם, שכ"מ מהגמ"ר כתובות רמז שיא; שו"ע שם ד; לבוש שם; שו"ת מהרח"ש אה"ע סי' מב.
  505. עי' רא"ש שבציון 493; עי' טור שם, בשמו; שו"ע שם; לבוש שם.
  506. גמ' שם, לגירסתנו, וגי' יד רמ"ה שם, וגי' רא"ש שם בשם גי' הספרים: ואכשרינהו רב הונא בריה דרב יהושע.
  507. עי' שו"ת ריב"ש שם; עי' ב"י שם. ועי' שו"ת מהרח"ש שם וס' מצל מאש (אלפאנדרי) ח"א סי' ע וברכ"י שם אות יג.
  508. טור שם; עי' לבוש שם.
  509. עי' ציון 45 ואילך.
  510. ברייתא בסנהדרין כז א.
  511. עי' טור חו"מ סי' לד ס"ו; עי' שו"ע שם ה; עי' לבוש שם.
  512. עי' ציון 222 ואילך.
  513. גמ' שם.
  514. עי' משנה שבועות כט א; יד רמ"ה סנהדרין שם.
  515. רש"י שם ד"ה שבועת שוא.
  516. גמ' שם.
  517. עי' טוש"ע שם; עי' לבוש שם.
  518. עי' יד רמ"ה שם.
  519. עי' ר"ח שם; טוש"ע שם; לבוש שם. ועי' ציון 232 ואילך, שההלכה כאביי שאין צורך ברשע של חמס.
  520. עי' ציון 228 ואילך.
  521. עי' גמ' שם.
  522. גמ' שם.
  523. ר"ח שם.
  524. יד רמ"ה שם, בפי' הא'.
  525. יד רמ"ה שם, בפי' הב'.
  526. עי' ציון 519.
  527. עי' או"ז ח"ד סנהדרין סי' לא; עי' טור חו"מ סי' לד ס"ו; עי' שו"ע שם ה; עי' לבוש שם.
  528. עי' שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד"פ סי' תתקעח, והובא בב"י שם; טור חו"מ סי' צב ס"ג, בד' ר"ת בתוס' שבועות מו ב ד"ה אבל, לפי סמ"ע סי' לד ס"ק יב; שו"ת מ"ב סי' נא, בד' ר"ת שם.
  529. שו"ת ריב"ש סי' שיא; שו"ע שם.
  530. ע"ע שבועת בטוי.
  531. ד"מ הארוך שם; חי' הגהות שם, בשמו.
  532. עי' שבועות מו ב. שו"ת מ"ב סי' נא, לד' זו; סמ"ע שם ס"ק יב, לד' זו.
  533. שו"ת ריב"ש שם, בד' רמב"ם טוען פ"ב ה"ב ועדות פ"י ה"ב, והסכים לו, והובא בב"י שם; שו"ע שם, בשם י"א; שו"ת מ"ב שם, בד' רש"י שבועות כ ב ד"ה כלפי לייא.
  534. סמ"ע שם ס"ק יא.
  535. שו"ע שם, בשם י"א.
  536. שו"ת ריב"ש שם, והובא בב"י שם.
  537. תומים שם סק"ג, בד' ריב"ש.
  538. עי' ציון 112.
  539. שו"ת ריב"ש שם, והובא בב"י שם; עי' שו"ע שם, בשם י"א.
  540. עי' שו"ת ריב"ש שם; סמ"ע שם, בד' הריב"ש.
  541. שו"ת מ"ב סי' נא, שריב"ש מכריע בין רש"י (עי' ציון 533) ור"ת (עי' ציון 528), והלכה-כדברי-המכריע (ע"ע, וע"ע הנ"ל ציון 66, דהיינו אפי' בפוסקים); ש"ך חו"מ סי' לד סק"ה, בשמו.
  542. עי' ציון 136. תומים שם סק"ג.
  543. עי' סמ"ע שם סק"ג. ועי' ציון 137 ואילך.
  544. עי' ציון 113 ואילך.
  545. ע"ע חרם (ב).
  546. ע"ע שבועה.
  547. עי' ישועות ישראל סי' לד חוקת המשפט סק"י. ועי' ברכ"י חו"מ סי' לד ס"ק יז, על המזכיר שם שמים לבטלה, אם פסול לעדות.
  548. ע"ע נדוי.
  549. ע"ע הנ"ל.
  550. פמ"ג פתיחה כוללת לאו"ח ח"א סכ"ה.
  551. ציון 924 ואילך.
  552. ע"ע חרם (ב).
  553. עי' ציון 527.
  554. ציון 19 ואילך.
  555. ע"ע מוסר (א).
  556. ע"ע אפיקורוס. רמב"ם עדות פי"א ה"י; עי' טור חו"מ סי' לד סל"ב, בשמו; שו"ע שם כב, לגי' מהד' פריעדמאן. ועי' שו"ע שם, לגירסתנו: המוסרים לאנסים.
  557. ע"ע מין.
  558. ע"ע משומד. רמב"ם שם, לגי' כ"י שברמב"ם מהד' הרב קאפח ומהד' רמב"ם מדויק; טור שם, בשם הרמב"ם, לגי' טור עם ב"י ד"ר. ועי' רמב"ם שם, לגירסתנו, ושו"ע שם, לגי' מהד' פריעדמאן: והמומרים. ועי' טור שם, לגירסתנו: והמינין והמומרים. ועי' שו"ע שם, לגירסתנו: והמומרים לעבודת כוכבים. ועי' לח"מ שם.
  559. רמב"ם שם, לגי' כ"י שברמב"ם מהד' הרב קאפח ומהד' רמב"ם מדויק; טור שם, בשם הרמב"ם. ועי' רמב"ם שם, לגירסתנו: הצריכו.
  560. ע"ע.
  561. ע"ע אפיקורוס ציון 38 ואילך וע' מורידין ולא מעלין.
  562. רמב"ם שם; טור שם, בשמו, לגי' טור עם ב"י ד"ר; סמ"ע שם ס"ק נג, בשם הטור. ועי' טור שם, לגירסתנו: אבל אלו וכו'. ועי' שו"ע שם, לגי' מהד' פריעדמאן: פחותים מהגוים ופסולים לעדות (וכעי"ז בשו"ע שם, לגירסתנו). וע"ע עולם הבא.
  563. שו"ת ריב"ש סי' יא.
  564. שו"ת ריב"ש שם: נראה לומר, ע"פ רב הונא בריה דרב יהושע שבציון 485 ואילך, לשיטתו שבציון 504, שההלכה כמותו. וע"ע אנוסים ציון 14.
  565. שו"ת מהריב"ל ח"ג סי' ו, ע"פ תה"ד פסקים סי' רכ; עי' כנה"ג חו"מ סי' לד הגב"י אות עח, בשמו.
  566. עי' שו"ת מהריב"ל שם; כנה"ג שם, בשמו.
  567. ציון 911 ואילך.
  568. ציון 445 ואילך.
  569. ציון 468 ואילך.
  570. עי' ציון 504 ואילך.
  571. עי' יד רמ"ה סנהדרין כו ב; עי' או"ז ח"ד סנהדרין סי' כד; עי' שו"ת ריב"ש סי' שיא, והובא בד"מ הארוך חו"מ סי' לד; כ"מ משו"ת ריב"ש שבציון 564; עי' רדב"ז עדות פי"ב ה"א; עי' כס"מ שם; עי' רמ"א בשו"ע שם ד; עי' לבוש שם.
  572. שו"ת ריב"ש שם.
  573. עי' או"ז שם.
  574. שו"ת עבודת הגרשוני סי' ו, בד' רא"ש סנהדרין פ"ג סי' טו, ושכן עיקר.
  575. מאירי סנהדרין כז א.
  576. ע"ע.
  577. ע"ע.
  578. עי' ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות סי' תתקצב; מרדכי ב"מ רמז רסב, בשמו; ד"מ שם סק"א, בשם מרדכי; סמ"ע שם סק"ו, בשם ד"מ בשם מרדכי; כנה"ג שם הגה"ט אות ט ובאה"ט שם סק"ג, בשם סמ"ע בשם מרדכי; אורים שם סק"ד, בשם סמ"ע בשם ד"מ; נתה"מ שם חידושים סק"ג, בשם סמ"ע. ועי' מרדכי שם, שי"ח וסוברים שפסול לעדות.
  579. עי' ראבי"ה שם; מרדכי שם, בשמו.
  580. עי' מרדכי שם; עי' ד"מ שם, בשמו; עי' סמ"ע שם, בשם ד"מ בשם מרדכי; עי' כנה"ג שם ובאה"ט שם, בשם סמ"ע בשם מרדכי; עי' אורים שם, בשם סמ"ע בשם ד"מ; עי' נתה"מ שם, בשם סמ"ע.
  581. תהלים קיא ג. ראבי"ה שם; מרדכי שם, בשמו; עי' שו"ת עזרת מצר שבציון הבא.
  582. עי' שו"ת עזרת מצר סי' כח, לד' זו, ע"פ כתובות נ א: וצדקתו עומדת לעד וכו' וחד אמר זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים.
  583. עי' שו"ת עזרת מצר שם.
  584. שו"ת עזרת מצר שם.
  585. עי' שו"ת מ"ב סי' נא, ע"פ ב"מ ד א; עי' כנה"ג חו"מ סי' לד הגה"ט אות י, בשמו; כ"מ מס' מטה שמעון שם הגה"ט אות ב, בסו"ד; שו"ת עזרת מצר סי' כח, בד' רא"ש סנהדרין פ"ג סי' טו: אפשר; פת"ש שם סק"ט, בד' שו"ת רעק"א שבציון הבא ואילך.
  586. שו"ת רעק"א מהדו"ק סי' צו, והובא בפת"ש שם.
  587. ע"ע השחתת זקן.
  588. עי' שו"ת רעק"א שם, והובא בפת"ש שם.
  589. עי' שו"ת חו"י סי' קז; עי' ס' מטה שמעון שם ופת"ש שם, בשמו.
  590. מאירי סנהדרין כו ב.
  591. מאירי שם כז א.
  592. ציון 564.
  593. ציון 496 ואילך.
  594. ציון 501.
  595. רשב"א שבועות לא א, בתי' הא': ומתוך הדחק יש לי לומר; חי' רעק"א חו"מ סי' לד ס"ג, בשמו; פת"ש שם סק"ח, בשם רעק"א בשם רשב"א.
  596. נחל יצחק שם.
  597. עי' נחלת יצחק שם ענף א, שהרשב"א כתב כן רק בתי' הא', והוא עצמו כתב שהוא מתוך הדוחק, ושי"ל שלא כ"כ אלא אליבא דרב פפא בגמ' שם, והרמב"ם שבועות פ"י ה"א פוסק כרב אחא בר יעקב, החולק.
  598. ע"ע פצוע דכא; כרות שפכה.
  599. עי' תוס' ב"ק פח א; ב"י חו"מ סי' לד סכ"ג, בשמם; שו"ע שם כא; לבוש שם. ועי' בהגר"א שם ס"ק מז, בליקוטים, ראיה לזה מנדה מט ב.
  600. ע"ע ממזר וע' פצוע דכא; כרות שפכה. עי' תוס' שם; עי' לבוש שם; עי' סמ"ע שם סק"נ; עי' אורים שם ס"ק מו, בשמו; בהגר"א שם; עי' מאזנים למשפט שם משנה אחרונה סכ"א.
  601. עי' בהגר"א שם ס"ק מז, לפי באר אליהו שם.
  602. עי' ציון 1045 ואילך.
  603. עי' תוס' שם; לבוש שם.
  604. עי' לבוש שם; סמ"ע שם; עי' אורים שם, בשמו; עי' מאזנים למשפט שם.
  605. או"ז ח"ג ב"ק סי' צא, ע"פ רש"י יבמות ע א ד"ה הערל וגמ' שבציון 606; הג"א ב"ק פ"א סי' יט, בשם או"ז, והובא בב"י חו"מ סי' לד; שו"ע שם כא; לבוש שם.
  606. עי' או"ז שם, ע"פ יבמות שם עא א.
  607. עי' רש"י שבציון 605, ועי' ציון 616, שי"מ בע"א.
  608. לבוש שם.
  609. ויקרא יח ה.
  610. ע"ע יהרג ואל יעבור ציון 454 ואילך. לבוש שם; עי' סמ"ע שם; עי' מאזנים למשפט שם משנה אחרונה סכ"א.
  611. עי' או"ז שבציון 619, שלד' ר"ת כשר לעדות, ומ' שלד' רש"י שבציון 605 פסול לעדות; עי' ב"י ושו"ע שבציון הנ"ל, שהביא ההג"א שבציון הנ"ל, שערל שמתו אחיו מחמת מילה כשר לעדות, והשמיט ההג"א שבציון 619, שלד' ר"ת משומד לערלות כשר לעדות; בהגר"א חו"מ סי' לד ס"ק מח, לפי באר אליהו שם, ע"פ חולין ד ב; עי' ישועות ישראל שם חוקת המשפט ס"ק כד.
  612. עי' ישועות ישראל שם; באר אליהו שם.
  613. עי' ציון 100.
  614. באר אליהו שם, ע"פ סמ"ע שבציון 610.
  615. באר אליהו שם.
  616. עי' או"ז ח"ג ב"ק סי' צב, בשם ר"ת; תוס' רא"ש יבמות ע א, בשם ר"ת, ודחה.
  617. עי' או"ז שם, בשם ר"ת; תוס' רא"ש שם, בשם ר"ת; עי' הג"א שם, בשם או"ז בשם ר"ת.
  618. תוס' רא"ש שם, בשם ר"ת.
  619. או"ז שם, בד' ר"ת; הג"א ב"ק פ"א סי' יט, בשם או"ז בד' ר"ת.
  620. ברייתא בסנהדרין כה ב.
  621. יד רמ"ה שם כד ב.
  622. ת"ק במשנה שם.
  623. ויקרא כה ו.
  624. ע"ע שביעית. עי' יד רמ"ה שם; רע"ב שם פ"ג מ"ג.
  625. רש"י שם ד"ה וסוחרי שביעית; יד רמ"ה שם.
  626. רש"י שם.
  627. ר' יהודה במשנה סנהדרין כד ב. ועי' גמ' שם כה א, שבא לפרש ת"ק שבציון 622. ועי' ירו' שביעית פ"ז ה"א וסנהדרין פ"ג ה"ה, שהלכה כר' יהודה, ועי' ר"ש שביעית פ"ז מ"ד.
  628. עי' תוספ' סנהדרין פ"ה; עי' ירו' שם ושם; רמב"ם עדות פ"י ה"ד; שו"ע חו"מ לד טז.
  629. עי' ירו' שם ושם.
  630. רמב"ם שם; שו"ע שם.
  631. ר' יהודה במשנה שם כד ב.
  632. מאירי שם.
  633. עי' מאירי שם, ע"פ ירו' שם ושם. ועי' ירו' שביעית שם: תני ר' יהודא לחומרא וכו' וירו' סנהדרין שם: תני ר' חייה לחומרא וכו', ומאירי שם, ומה"פ סנהדרין שם. ועי' מאירי שם, שלענין פסק הלכה מד' גדולי המחברים נ' שפוסקים כן, אלא שיותר נראה לפסוק כלשון א'.
  634. עי' רש"י שבציון 625; עי' יד רמ"ה סנהדרין כד ב; עי' מאירי שם, בפי' הא'.
  635. תוס' שם ד"ה ואלו ותוס' רא"ש שם, ע"פ רב יהודה בגמ' שם כו א.
  636. עי' מאיר שם, בד' רמב"ם שבציון 630.
  637. ע"ע שביעית.
  638. תוס' שם; תוס' רא"ש שם; חי' הר"ן שם.
  639. ר' שמעון במשנה שם, לפי גמ' שם כו א, ורש"י ד"ה ואזלי עניים ופהמ"ש לרמב"ם שם כד ב ורע"ב שם פ"ג מ"ג.
  640. ר' שמעון במשנה שם, לפי גמ' שם כו א, במסקנה, ורש"י ד"ה ארנונא ורע"ב שם. וכעי"ז בפהמ"ש לרמב"ם שם כד ב.
  641. ר' שמעון במשנה שם, לפי גמ' שם כו א, ופהמ"ש לרמב"ם שם כד ב ורע"ב שם.
  642. רע"ב שם. ועי' תוספ' סנהדרין פ"ה: ר' מאיר היה קורא אותן אוספי שביעית ר' יהודה היה קורא אותן סוחרי שביעית, ובחס"ד שם פי' שר"מ היה קשיש טפי ובזמן שטרם גזרה המלכות, ואח"כ בזמנו של ר"י גזרו המלכות על ארנונא.
  643. עי' בעה"מ סנהדרין כו ב (ה ב); עי' יד רמ"ה שם.
  644. עי' ראשונים שבציון הבא.
  645. בעה"מ סנהדרין כו ב (ה ב), בשם תשו' הרי"ף; כ"מ מתוס' שם ד"ה החשוד, בתי' הב'; כ"מ מפסקי רי"ד שם; סמ"ג לאוין ריד, בשם רבינו יעקב; יד רמ"ה שם, בפי' הא'; עי' מלחמות לרמב"ן שם; רא"ש שם פ"ג סי' יג ותוס' רא"ש שם, בשם ר"ת, ובד' רש"י שם ד"ה ארבעין בכתפיה (וצ"ב, שהלא רש"י מביא שם הטעם משום לא טובה השמועה, ועי' ציון 688); חי' הר"ן שם, בשם הרי"ף, והסכים לו; בדה"ב לב"י חו"מ סי' לד ס"ט, בד' רמב"ם עדות פי"ב ה"א; ועי' בעה"מ שם ורא"ש בפסקים שם, שדחו, שא"כ היה לו לומר: בועל את הערוה, ועי' מלחמות לרמב"ן שם, שלא נאמר כן, משום שנפסל אפילו בפעם אחת, ומשמעות הלשון הזה על הרגיל בדבר ואומנתו בכך. ועי' רא"ש שם, שדחה מטעמים נוספים. ועי' ציון 686, שי"מ בע"א.
  646. בעה"מ שם, בשם תשו' הרי"ף, ודחה.
  647. גמ' שם.
  648. עי' רב ששת החולק, בגמ' שם: ארבעין בכתפיה וכשר.
  649. גמ' שם, לגי' רי"ף שם, ומלחמות לרמב"ן שם בשם נוסחא ישנה של בעל מתיבות; עי' תוס' שם, בתי' הב'; עי' חי' הר"ן שם. ועי' בעה"מ שם, שהשיג: ופירוש משובש היה. ועי' ציון 699, שי"ג בע"א.
  650. חי' הר"ן שם.
  651. עי' ציון 197 ואילך.
  652. תוס' שם, בתי' הב'; עי' רא"ש שם ושם. ועי' תוס' שם ורא"ש שם ושם, על היחס לד' רב יוסף בסנהדרין ט ב, שהאומר פלוני רבעו לרצונו, פסול לעדות (ועי' רבא שם, החולק וסובר שכשר לעדות, משום שאין-אדם-משים-עצמו-רשע (ע"ע) ).
  653. עי' ציון 228 ואילך. עי' רש"י שם ד"ה כשר לעדות; עי' יד רמ"ה שם, בפי' הא'; עי' פסקי רי"ד שם.
  654. עי' גמ' שם.
  655. עי' גמ' שם.
  656. עי' ציון 222 ואילך. עי' יד רמ"ה שם, בפי' הא'; פסקי רי"ד שם.
  657. חי' הר"ן שם.
  658. עי' חי' הר"ן שם.
  659. בעה"מ סנהדרין כו ב (ה ב); עי' תוס' שם ד"ה החשוד, בתי' הא'; עי' מרדכי שם רמז תרצה.
  660. עי' ציון 228 ואילך.
  661. בעה"מ שם; חי' הר"ן שם, בשם יש שתירצו עוד.
  662. חי' הר"ן שם, בשם יש שתירצו עוד. ועי' חי' הר"ן שם, שתמה מהבא על הבהמה שפסול לעדות.
  663. עי' מרדכי שם רמז תרצה, והובא בב"ח חו"מ סי' לד ס"ח.
  664. עי' ציון 197 ואילך.
  665. עי' חי' הר"ן שם, בשם יש שתירצו.
  666. עי' רי"ף סנהדרין כו ב (ה ב), לפי בעה"מ שם; עי' ס' העיטור אות ק - קבלת העדות (נז ד במהד' רמ"י), בדעה הא', ודחה.
  667. עי' ציון 644 ואילך.
  668. ע"ע הלכה: כרב נחמן בדינים ציון 905. ר"ח שם; רי"ף שם, שכן חזינן לרבותא; ס' העיטור שם, בדעה הא', ודחה. ועי' בעה"מ שם ורא"ש שם, שתמהו, שהרי לגבי הלכות בדינים נאמרה השמועה, והלכה כרב נחמן בדינים (ע"ע הלכה: כרב נחמן בדינים, ועי' ס' העיטור שבציון 675), ועוד, שאמוראים בגמ' נושאים ונותנים לפי רב נחמן, לומר שהלכה כמותו (ע"ע הנ"ל: מתוך סוגיות התלמוד ציון 139 ואילך, ועי' ס' העיטור שבציון 676). ועי' רא"ש שם, שתמה, לשיטתו שבע' הנ"ל: כרב נחמן בדינים ציון 906, שהלא רב ששת אינו חולק במפורש אלא כמתמיה על דבריו.
  669. עי' ציון 222 ואילך. פסקי רי"ד שם; עי' ב"י חו"מ סי' לד ס"ט, בד' רש"י שבציון 653.
  670. עי' ציון 232 ואילך. פסקי רי"ד שם.
  671. בעה"מ שם; עי' ס' העיטור שם; מרדכי שם רמז תרצה; עי' ב"י שם, בד' רמב"ם עדות פי"ב ה"א.
  672. עי' ציון 659 ואילך. בעה"מ שם; עי' מרדכי שם.
  673. עי' ס' העיטור שם, בשם איכא מ"ד, והסכים לו.
  674. עי' בעה"מ ורא"ש שבציון 668; עי' ס' העיטור שבציון הבא.
  675. ע"ע הלכה: כרב נחמן בדינים. ס' העיטור שם, בשם איכא מ"ד.
  676. עי' רבא ורבינא ואיתימא רב פפא, בגמ' שם. עי' ס' העיטור שם, במסקנה.
  677. ע"ע הנ"ל: מתוך סוגיות התלמוד ציון 139 ואילך. עי' ס' העיטור שם.
  678. טור חו"מ סי' לד ס"ט; ב"י שם; עי' רמ"א בשו"ע שם כה; לבוש שם ס"ו. הרמב"ם ושו"ע השמיטו.
  679. עי' תוס' סנהדרין כו ב ד"ה החשוד, בתי' הא'; עי' בעה"מ שם (ה ב); עי' יד רמ"ה שם, בשם י"א.
  680. עי' רא"ש סנהדרין פ"ג סי' יג; טור חו"מ סי' לד ס"ט; רמ"א בשו"ע שם כה; לבוש שם ס"ו.
  681. עי' רא"ש שם, בסו"ד.
  682. עי' תוס' שם; עי' יד רמ"ה שם; טור שם; רמ"א שם; לבוש שם.
  683. טור שם; לבוש שם.
  684. עי' רא"ש שם, בסו"ד.
  685. בעה"מ שם; מרדכי סנהדרין רמז תרצה, והובא בב"ח חו"מ סי' לד ס"ט; עי' ראשונים שבציון הבא.
  686. בעה"מ שם; ס' העיטור אות ק - קבלת העדות (נד ד במהד' רמ"י), בשם איכא מ"ד; רא"ש שם פ"ג סי' יג. ועי' ס' העיטור שם, שדחה, משום שחשוד על עריות דומה לחשוד על ממון וחשוד על השבועה, ועוד שהרי הטעם של רב נחמן הוא שיצרו תוקפו (עי' ציון 649, ועי' ציון הנ"ל, שי"ח). ועי' ציון 645, שי"מ בע"א.
  687. גמ' שם.
  688. ש"א ב כד. רש"י שם ד"ה ארבעין בכתפיה; בעה"מ שם; יד רמ"ה שם. וע"ע קול.
  689. ע"ע יחוד ציון 199 ואילך. רא"ש שם. וע"ע הנ"ל ציון 206, שי"ס שהטעם שלוקים על היחוד הוא משום לא טובה השמועה.
  690. גמ' שם.
  691. עי' רש"י שם; עי' יד רמ"ה שם.
  692. בעה"מ שם.
  693. עי' ציון 92 ואילך. יד רמ"ה שם.
  694. עי' בעה"מ סנהדרין כו ב (ה ב).
  695. עי' בעה"מ שם.
  696. ע"ע הלכה: כרב נחמן בדינים. בעה"מ שם.
  697. עי' רבא ורבינא ואיתימא רב פפא, בגמ' שם. עי' בעה"מ שם.
  698. ע"ע הנ"ל: מתוך סוגיות התלמוד ציון 139 ואילך. עי' בעה"מ שם.
  699. עי' גמ' שם, לגירסתנו וגי' בעה"מ שם. ועי' ציון 649, שי"ג בע"א. ועי' ס' העיטור אות ק - קבלת העדות (נז ד במהד' רמ"י), שהביא גירסתנו, אבל שם (נה א) משמע שגרס כראשונים שבציון הנ"ל, וצ"ב.
  700. עי' בעה"מ שם.
  701. מרדכי סנהדרין רמז תרצה, והובא בב"ח חו"מ סי' לד סכ"ה.
  702. מרדכי שם, בשם רב האי גאון, והובא בב"ח שם.
  703. עי' טור חו"מ סי' לד ס"ט; עי' רמ"א בשו"ע שם כה.
  704. ב"ח שם ס"ט: וכד' המרדכי (עי' ציון 701).
  705. ש"א ב כד.
  706. עי' רמב"ם טוען פ"ב ה"ג; עי' טור חו"מ סי' לד סל"ו; עי' שו"ע שם כה.
  707. שו"ת מהר"ש הלוי סי' יג; ברכ"י שם אות לא, בשמו, והסכים לו, ושכ"מ משו"ת תשב"ץ ח"ב סי' נה, והובא בפת"ש שם ס"ק לח.
  708. עי' נמוק"י מהר"ם מריזבורק שבסוף שו"ת מהר"י וייל; עי' כנה"ג חו"מ סי' לד הגה"ט אות נז, בשמו. ועי' כנה"ג שם, בתחי' דבריו שצידד שהראשונים שבציון 710 חולקים וסוברים שאם שותק, נאמן לפוסלו, ובסו"ד צידד שמודים לדי"ז.
  709. נמוקי מהר"ם מריזבורק שם.
  710. עי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתלז; עי' שו"ת מהרי"ק שורש לג, והובא בשו"ת מהרשד"ם יו"ד סי' רטו ובס' משפט צדק ח"ב סי' מט (קה ג) ד"ה מה שבא; כנה"ג שם, בשם רשב"א ומהרי"ק ומהרשד"ם ומשפט צדק.
  711. ציון 1 ואילך.
  712. ציון 4 ואילך.
  713. ציון 37 ואילך.
  714. משנה קדושין מ ב.
  715. ר' יוחנן בגמ' שם; רמב"ם עדות פי"א ה"א; טור חו"מ סי' לד סכ"ז; שו"ע שם יז.
  716. רמב"ם שם; עי' שו"ע שם.
  717. רמב"ם שם; עי' טור שם, בשמו.
  718. ברייתא בפסחים מט ב; רי"ף שם (טז א).
  719. רי"ף פסחים מט ב (טז א), ליישב הברייתא שבציון הקודם עם רב פפא בחגיגה כב א: כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעם הארץ כמאן כרבי יוסי, ועי' ציון 724, שי"מ בע"א; עי' שיטה לא נודע למי קדושין שם, בשמו, והסכים לו. ועי' ר"ן פסחים שם.
  720. רמב"ם שם ה"ב (ועי' כס"מ וב"י שם, שהוא כרי"ף שבציון הקודם); עי' טוש"ע שם.
  721. רמב"ם שם ה"ג; עי' טור שם סכ"ח; שו"ע שם.
  722. עי' רמב"ם שם ה"ד; טוש"ע שם.
  723. ר"ן פסחים פסחים מט ב (טז א), בד' רש"י שבציון הבא.
  724. עי' רש"י חגיגה כב א ד"ה כרבי יוסי, ליישב הברייתא שבציון 718 עם רב פפא שבציון 719, שלדעת רב פפא רבנן ור"י חלוקים בדי"ז, ועי' ציון הנ"ל, שי"מ בע"א; ר"ן פסחים שם, בשמו, והסכים לו.
  725. עי' רב פפא שבציון 719.
  726. רא"ש פסחים פ"ג סי' י, בד' רב פפא שבציון 719, ושר' יוסי היינו ר' יוסי בברייתא בחגיגה שם: מפני מה הכל נאמנין על טהרת יין וכו'.
  727. ב"י חו"מ סי' לד סכ"ז, בד' רא"ש שבציון הקודם.
  728. ב"י שם, בד' טור שם, שהשמיט ד' אביו הרא"ש. ועי' רי"ו מישרים נ"ב ח"ד (יב ד), וב"י שם.
  729. ב"ח שם, בד' רא"ש וטור שם.
  730. עי' סנהדרין כו ב; עי' רמב"ם עדות פי"א ה"ו ופהמ"ש סנהדרין כד ב; עי' סמ"ג לאוין ריד; עי' מאירי שם כו ב; עי' טוש"ע חו"מ לד כג.
  731. מאירי שם.
  732. רמב"ם עדות שם; עי' סמ"ג שם; עי' מאירי שם; טוש"ע שם.
  733. עי' ציון 300 ואילך.
  734. ציון 29 ואילך.
  735. ציון 40 ואילך.
  736. ציון 35 ואילך.
  737. ציון 38 ואילך.
  738. ע"ע בית דין ציון 361 ואילך.
  739. ע"ע קבלת עדות.
  740. ע"ע הנ"ל ציון הנ"ל.
  741. ע"ע יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה: בקום ועשה. קצה"ח סי' לד סק"א.
  742. ברייתא בשבועות ל ב: עד שיודע בחבירו שהוא גזלן מנין שלא יצטרף עימו; רמב"ם עדות פ"י ה"א; סמ"ג לאוין ריד; עי' מאירי שם; טור חו"מ סי' לד ס"ב; שו"ע שם א.
  743. טור שם.
  744. עי' רש"י שם ד"ה שלא יצטרף עמו; רמב"ם שם; סמ"ג שם; טור שם; עי' ר"ן שם (יד א); כלבו סי' פא וא"ח ח"ב הל' עדויות סי' ג, בשם ספה"מ; שו"ע שם.
  745. רמב"ם שם; סמ"ג שם; טור שם; שו"ע שם.
  746. עי' ראשונים ואחרונים שבציון 753.
  747. עי' ראשונים ואחרונים שבציון הנ"ל; אורים שם סק"א.
  748. ב"י שם.
  749. ערה"ש שם ס"א, ע"פ ש"ך שבציון 770 ואילך.
  750. שמות כג ז. ברייתא בשבועות ל ב; מאירי שם.
  751. ב"י יו"ד סי' לד ס"ב.
  752. רש"י שם ד"ה מדבר שקר; ר"ן שם (יד א); עי' ב"י שם.
  753. שמות כג א. עי' רמב"ם עדות פ"י ה"א; עי' סמ"ג לאוין ריד; עי' טור חו"מ סי' לד ס"ב. עי' סמ"ע שם סק"ב. ועי' כס"מ וב"י שם, שתמה מדוע הביאו הרמב"ם והטור לימוד זה במקום הלימוד שבציון 751 ואילך, ועי' חי' הרי"מ שם סק"א וערה"ש שם ס"א.
  754. ר"י בכור שור שם.
  755. רדב"ז שם.
  756. פהמ"ש לרמב"ם תרומות פ"ו מ"ג.
  757. לבוש שם ס"א.
  758. לבוש שם; עי' ערה"ש שם ס"א.
  759. שמות שם. לבוש שם.
  760. לבוש שם; עי' ערה"ש שם.
  761. ערה"ש שם.
  762. לבוש שם; עי' ערה"ש שם.
  763. לבוש שם, ע"פ ההלכה שבציון 232 ואילך.
  764. שמות כג ז.
  765. ע"ע בית דין ציון 568 ואילך. עי' לח"מ עדות פ"י ה"א, ע"פ רמב"ם שם וסנהדרין פכ"ב ה"י, ליישב קושיית הכס"מ שבציון 754.
  766. עי' ציון 817 ואילך. ב"ח שם, בד' רמב"ם עדות פ"י ה"א, ליישב קושיית הכס"מ שבציון 754, ובד' סמ"ג לאוין ריד ועשין קז וטור שם, בתי' הב'.
  767. שמות כג א. לח"מ שם; ב"ח שם.
  768. עי' שו"ת בית יעקב סי' קלד, בד' הרמב"ם והטור, ליישב קושיית הכס"מ שבציון 754; עי' חי' הרי"מ שם סק"א.
  769. ע"ע עדות.
  770. ש"ך חו"מ סי' לד סק"ג, בסו"ד. ועי' אורים שם סק"א, שדחה.
  771. ע"ע עדות.
  772. עי' באה"ט שם סק"א.
  773. אורים שם סק"א.
  774. עי' אורים שם. ועי' מהרש"א שבועות ל ב בח"א, וש"ך שם, בתחי' דבריו. ועי' חי' הרי"מ שם סק"א, בטעם שאין המעיד עם חברו הפסול עובר על איסור לפני-עור-לא-תתן-מכשול (ע"ע) במה שמכשיל בית הדין בלאו של קבלת עדות רשע (עי' ציון 39 ואילך).
  775. עי' להלן: פסול שקבלוהו.
  776. שו"ת הרשב"ש סי' תריב, והובא בערך השלחן חו"מ סי' לד אות א.
  777. שו"ת הרשב"ש סי' תריב, בד' רמב"ם שבציון 745, והובא בערך השלחן חו"מ סי' לד אות א. ועי' ערך השלחן שם, שתמה.
  778. הגהות סמ"ק סי' רלז: נראה; עי' כלבו סי' פא וא"ח ח"ב הל' עדויות סי' ג: וי"ל.
  779. ע"ע עדות. עי' הגהות סמ"ק וכלבו וא"ח שם.
  780. ב"ח חו"מ סי' לד ס"ב; עי' ישועות ישראל שם חוקת המשפט סק"א, שמפשט לשון הפוסקים לא משמע ככלבו שבציון 779 ואילך.
  781. שו"ת בית יעקב סי' קלד; עי' חי' הרי"מ חו"מ סי' לד סק"א.
  782. עי' שו"ת בית יעקב שם; עי' חי' הרי"מ שם.
  783. שו"ת בית יעקב שם.
  784. ברכ"י חו"מ סי' לד אות ה ואות ו, והובא בקיצור בפת"ש שם סק"ב.
  785. פת"ש שם, ע"פ ש"ך שבציון 770 ואילך, שהרי פסול מדרבנן אינו מבטל העדות של חברו המעיד עימו (ע"ע עדות).
  786. כ"מ מש"ך חו"מ סק"א, בתחי' דבריו (אך ייתכן שבסו"ד חוזר בו); ב"ח חו"מ סי' לד ס"ב; עי' שו"ת חו"י סי' טו (נד' בד"ר בהשמטות בסוה"ס).
  787. עי' ציון 751 ואילך.
  788. שמות כג ז.
  789. עי' ב"ח שם, בד' רמב"ם עדות פ"י ה"א, ליישב קושיית הכס"מ שבציון 754, ובד' סמ"ג לאוין ריד ועשין קז וטור שם, בתי' הא', ע"פ סמ"ג עשין שם; שו"ת חו"י שם.
  790. שם א.
  791. עי' ב"ח שם, בד' רמב"ם סמ"ג וטור.
  792. ברכ"י חו"מ סי' לד אות ד. עיי"ש שאם בשעת ראיה נתכווין הוא והפסול להעיד, אם מותר לו לבוא ולהעיד יחידי, הדבר תלוי בנידון אם בטל עדות הכשר, וע"ע עדות.
  793. עי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' יא, ע"פ רש"י שבועות לז א ד"ה הזיד ותוס' שם ד"ה הזיד; עי' פת"ש יו"ד ב סק"ד, בשמו.
  794. עי' שו"ת חו"י סי' טו (נד' בד"ר בהשמטות בסוה"ס); עי' אורים סי' כח סק"ג ופת"ש חו"מ סי' לד סק"א, בשמו; ס' שמחת עולם חו"מ סי' כח ס"א (פח ג), ועי' ציון 804.
  795. עי' ס' שמחת עולם שם, לשיטתו שבציון 87.
  796. ע"ע עדות. עי' ס' שמחת עולם שם.
  797. עי' ס' שמחת עולם שם.
  798. אורים שם; נתה"מ שם שם סק"ב, בשמו, והסכים לו; פת"ש שם, בשם אורים ונתה"מ.
  799. אורים שם; פת"ש שם, בשמו.
  800. עי' שו"ת חו"י שם; עי' פת"ש שם, בשמו.
  801. עי' ציון 85.
  802. אורים שם, לשיטתו בציון הנ"ל; פת"ש שם, בשמו.
  803. קצה"ח סי' כח סק"ח, בשם אחיו בעל קונה"ס, בשם שו"ת חו"י שם (וצ"ב, שהלא מסתפק בדבר), והסכים לו; ס' מקראי קדש (אבולעפיא) דרוש למתן תורה (מה א); ס' שמחת עולם שם, בשם חתנו הרב יחזקאל אבואלעפיא, ובשם מקראי קודש (ונ' שהסכים להם); ס' פני מבין ח"א דף ק ע"א, בשם מקראי קדש ושמחת עולם; פנים במשפט סי' לד אות כו ד"ה ולענין, בשם מקראי קדש ושמחת עולם ופני מבין.
  804. קצה"ח שם, בשם אחיו, בשם שו"ת חו"י שם (וצ"ב, שהלא מסתפק בדבר), והסכים לו.
  805. עי' ציון 743 ואילך. ס' מקרי קדש שם; עי' ס' שמחת עולם שם, בשם חתנו הרב יחזקאל אבואלעפיא.
  806. עי' להלן: נוגע בעדותו.
  807. שו"ת חו"י סי' טו (נד' בד"ר בהשמטות בסוה"ס); אורים סי' כח סק"ג ופת"ש חו"מ סי' לד סק"א, בשמו.
  808. עי' אורים שם; עי' פת"ש שם, בשמו.
  809. עי' ציון 80.
  810. אורים שם; פת"ש שם, בשמו.
  811. עי' נתה"מ סי' כח חידושים סק"ב; עי' פת"ש שם, בשמו.
  812. ע"ע קרוב.
  813. שו"ת חו"י סי' טו (נד' בד"ר בהשמטות בסוה"ס); אורים סי' כח סק"ג ופת"ש חו"מ סי' לד סק"א, בשמו.
  814. עי' אורים שם; עי' נתה"מ שם סי' כח סק"ב; עי' פת"ש שם, בשם אורים ונתה"מ
  815. אורים שם.
  816. עי' שו"ת חו"י סי' טו (נד' בד"ר בהשמטות בסוה"ס); עי' פת"ש חו"מ סי' לד סק"א, בשמו.
  817. עי' לבוש חו"מ סי' לד ס"א; סמ"ע שם סק"ב; באה"ט שם סק"ב, בשמו.
  818. רמב"ם עדות פ"י ה"א; סמ"ג לאוין ריד; שו"ע שם א. הטור השמיט, ועי' סמ"ע שם, שהוא מפני שהוא פשוט.
  819. שמות כג א. רמב"ם שם; סמ"ג שם. ועי' סמ"ע שם.
  820. ב"ח שם.
  821. שמות שם ז.
  822. עי' לבוש שבציון 825; ב"ח שם, בד' רמב"ם עדות פ"י ה"א, ליישב קושיית הכס"מ שבציון 754, ובד' סמ"ג לאוין ריד ועשין קז וטור שם, בתי' הב'.
  823. עי' ציון 754 ואילך.
  824. שמות שם ז. לבוש שם.
  825. עי' ציון 39 ואילך. ב"ח חו"מ סי' לד ס"א.
  826. ב"ח שם, בד' סמ"ג עשין קז.
  827. ע"ע חיבי מלקיות.
  828. עי' ציון 92 ואילך.
  829. רמב"ם עדות פי"ב ה"ד, לגי' סמ"ג לאוין ריד (לפי כס"מ שם) וטור חו"מ סי' לד סמ"ב, וכס"מ שם בשם נוסחת רבינו בספרים ישנים מאד, ועי' ציון 846, שי"ג בע"א; סמ"ג שם; שו"ע שם כט; לבוש שם.
  830. מאירי סנהדרין כה א.
  831. דברים כה ג.
  832. עי' ר' חנניה בן גמליאל במשנה מכות כג א וספרי כי תצא פיס' רפו, לגבי פטור הלוקה מכרת (ע"ע חיבי כריתות ציון 200 ואילך, ושם, ציון 204, שי"ח). סמ"ג שם; עי' רדב"ז שם; עי' כס"מ שם; עי' ב"י שם; עי' לבוש שם.
  833. לבוש שם.
  834. ר' חנניה בן גמליאל בספרי שם; עי' רש"י עה"ת שם.
  835. רמב"ם טוען פ"ב ה"י.
  836. כס"מ עדות פי"ב ה"ד, בד' הרמב"ם; עי' תשו' ר' שמואל במה"ר משה ן' ברוך בשו"ת מהרח"ש אה"ע סי' יח, ע"פ שו"ת הרא"ש כלל כח סי' ד; עי' כנה"ג חו"מ סי' לד הגה"ט אות פח, בשם דעת חכם א' שהובא בשו"ת מהרח"ש שם. ועי' שו"ת מהרח"ש שם סי' יט, בד' הרמב"ם (וכנה"ג שם, בשמו), שחולק וסובר שכיוון שהולקה דיו, אף ללא תשובה, אם לא בפסול מחמת חימוד ממון.
  837. עי' לח"מ טוען שם, בד' הרמב"ם. עיי"ש מה שפי' בד' רמב"ם עדות שם.
  838. עי' ב"ח שם סמ"ב, בד' הרמב"ם, ליישב הרמב"ם שבציון 836 עם הרמב"ם עדות שם, לגי' שבציון 846.
  839. ע"ע בית דין ציון 360א.
  840. עי' תשו' ר' שמואל במה"ר משה ן' ברוך בשו"ת מהרח"ש אה"ע סי' יח; עי' שו"ת מוהרח"ש שם סי' יט; ישועות ישראל סי' לד עין משפט ס"ק יט, בשמו, ותמה.
  841. ישועות ישראל שם וחוקת המשפט ס"ק לג.
  842. עי' ציונים 113 ואילך, 119 ואילך.
  843. עי' ציון 136.
  844. מאירי סנהדרין כה א.
  845. עי' ציון 405 ואילך.
  846. עי' ציון 413.
  847. כס"מ עדות פי"ב ה"ד וב"ח חו"מ סי' לד סמ"ב, בד' רמב"ם שם, לגירסתנו: בין שעשה תשובה בין שלקה בבית דין חוזר לכשרותו, ועי' ציון 830, שי"ג בע"א.
  848. ב"י שם (ולכאו' הוא ביאור לתשובה שמצריך הרמב"ם לכס"מ שבציון הקודם, וצ"ב), ע"פ רי"ו מישרים נ"ב ח"ד (יב ג) בשם יש מן הגדולים; עי' רמ"א בשו"ע שם לג. ולכאו' למאירי שבציון 844, לא די בזה, שחוששים שמא דרך הערמה הוא, וצריך שיתברר לנו מענינו שבכל ליבו הוא שב, וצ"ב.
  849. עי' ציונים 854 ואילך, 899 ואילך, וע"ע גבאי; מוכס ציון 60 וע' גזלן ציונים 154, 165.
  850. עי' ב"י שם.
  851. עי' ד"מ שם ס"ק טו.
  852. קצה"ח סי' כח סק"ח, בשם אחיו בעל קונה"ס.
  853. עי' ציון 322 ואילך.
  854. רמב"ם עדות פי"ב ה"ה; טור חו"מ סי' לד סמ"ג; שו"ע שם כט.
  855. ברייתא בסנהדרין כה ב; עי' רמב"ם שם; עי' טוש"ע שם.
  856. עי' רא"ש שם פ"ג סי' י, ע"פ ב"מ עב א, והובא בב"י שם; עי' רי"ו מישרים נ"ב ח"ד (יב ג); סמ"ע שם ס"ק עג.
  857. יד רמ"ה שם.
  858. רא"ש שם, והובא בב"י שם; סמ"ע שם.
  859. עי' יד רמ"ה שם; עי' או"ז ח"ד סנהדרין סי' לא; עי' רא"ש שם ותוס' רא"ש שם; עי' רי"ו שם; טוש"ע שם.
  860. ע"ע רבית.
  861. או"ז שם. וע"ע רבית.
  862. ע"ע רבית.
  863. עי' ציון 381 ואילך
  864. עי' או"ז שם.
  865. רא"ש שם ושם; עי' רי"ו שם; טוש"ע שם. ועי' רא"ש שם ושם: אם רוצה לעשות תשובה מעלייתא, ועי' ב"י שם וד"מ שם ס"ק טז ולבוש שם וב"ח שם.
  866. עי' לבוש שם.
  867. ברייתא בסנהדרין כה ב; רמב"ם עדות פי"ב ה"ה; טור חו"מ סי' לד סמ"ג; שו"ע שם כט.
  868. גמ' שם, לגי' ד' ונציה (בד' וילנא נשתנה מחמת הצנזורה לנכרי); עי' רמב"ם שם; עי' טוש"ע שם.
  869. עי' רש"י שם ד"ה דאפילו לנכרי; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  870. עי' או"ז ח"ד סנהדרין סי' לא; מאירי שם א; רי"ו מישרים נ"ב ח"ד (יב ג), והובא בב"י שם; סמ"ע שם ס"ק עה, בשם רי"ו. ועי' ב"י שם, שהוא דבר פשוט הנלמד מהדין שבציון 867.
  871. רש"י שם ב ד"ה ד"ה דאפילו לנכרי, לגבי הדין שבציון 867; עי' מאזנים למשפט שם משנה אחרונה סכ"ט, לגבי הדין שבציון 869.
  872. יד רמ"ה שם.
  873. מאירי שם א.
  874. מאזנים למשפט שם.
  875. או"ז ח"ד סנהדרין סי' לא.
  876. הגמ"י עדות פי"ב ה"ה, לצד זה, והובא בד"מ חו"מ סי' לד ס"ק יג וסמ"ע שם ס"ק עד.
  877. עי' הגמ"י שם, והובא בד"מ וסמ"ע שם.
  878. עי' אורים שם, בשם הסמ"ע; נתה"מ שם, בשם אורים שם.
  879. ע"ע רבית.
  880. עי' אורים שם; עי' נתה"מ שם, בשמו.
  881. מאזנים למשפט שם משנה אחרונה סכ"ט, בשם אורים.
  882. ע"ע גבאי; מוכס: נאמנותם לעדות וע' גזלן ציון 30.
  883. ציון 59 ואילך.
  884. עי' רמב"ם עדות פ"י ה"ד; עי' טור חו"מ סי' לד סט"ו, בשמו; עי' שו"ע שם ז.
  885. עי' ציון 248 ואילך, וע"ע גזלן ציון 2 ואילך.
  886. ציון 153 ואילך.
  887. ע"ע הנ"ל ציון 40 ואילך.
  888. ציון 161 ואילך.
  889. ע"ע הנ"ל ציון 31 ואילך.
  890. ציון 165 ואילך.
  891. ע"ע מוסר (א) ציון 445 ואילך.
  892. ציון 466 ואילך.
  893. עי' ציון 620 ואילך.
  894. עי' תוספ' וירו' שבציון 896; ברייתא בסנהדרין כה ב; עי' רמב"ם עדות פי"ב ה"ח; עי' שו"ע חו"מ לד לב.
  895. ברייתא שם. ועי' רמב"ם שם ושו"ע שם: ויבדקו, ועי' תוספ' וירו' שבציון 896.
  896. רש"י שם ד"ה ויבדלו. ועי' יד רמ"ה שם.
  897. תוספ' סנהדרין פ"ה; ירו' סנהדרין פ"ג ה"ה. ועי' מאזנים למשפט שם משנה אחרונה סל"ב: ונ"ל דזהו קודם שיגיע שביעית אחרת שלא נדע אם בדול כעת, וצ"ב.
  898. ירו' סנהדרין פ"ג ה"ה.
  899. יד רמ"ה סנהדרין כה ב.
  900. עי' תוספ' סנהדרין פ"ה; ברייתא בגמ' שם; עי' ברייתא בירו' סנהדרין פ"ג ה"ה.
  901. רי"ף שם (ה א); רמב"ם שבציון 907, לפי שי"ק שבציון 909, ועי' ציון 910, שי"מ בע"א. שי"ק לירו' סנהדרין פ"ג ה"ה, שכן גי' הרא"ש, וצ"ב, שאינו מצטט ל' ר' נחמיה.
  902. עי' תוספ' שם; ברייתא בגמ' שם; עי' ברייתא בירו' שם.
  903. שמות כג יא. יד רמ"ה שם.
  904. או"ז ח"ד סנהדרין סי' לא.
  905. או"ז שם; כס"מ ולח"מ עדות פי"ב ה"ח, בד' רמב"ם שבציון 907. ועי' כס"מ ולח"מ וחס"ד לתוספ' שם ויפ"ע שם, שכ"מ מל' הברייתא שבגמ'.
  906. חי' הר"ן שם.
  907. עי' רא"ש שם פ"ג סי' י ותוס' רא"ש שם; עי' חי' הר"ן שם. ועי' מצפה שמואל לתוספ' שם, שכ"מ מל' התוספ', ועי' יפ"ע שם, שכ"מ מל' הירו'. ועי' תוס' רא"ש שם: וכן כיוצא בזה קצת ראיתי בפירושי רבינו מאיר הלוי (עי' ציון 902).
  908. רמב"ם עדות פי"ב ה"ח; שו"ע חו"מ לד לב.
  909. כס"מ ולח"מ שם.
  910. שי"ק לירו' סנהדרין פ"ג ה"ה, בד' רמב"ם שבציון 907, והשיג על הסמ"ע שבציון הבא.
  911. עי' סמ"ע שם ס"ק עט, בד' רמב"ם ושו"ע שבציון הנ"ל; עי' אורים שם ס"ק עה, בשמו; עי' נתה"מ שם חידושים ס"ק לח, בשם אורים בשם סמ"ע. ועי' מצפה שמואל לתוספ' שם.
  912. עי' ציון 558 ואילך.
  913. שו"ת מהרי"ק שורש פה, בשם מרדכי הארוך, והובא בד"מ חו"מ סי' לד סק"ט. ועי' תומים שם ס"ק כא, שמ"מ צריך תשובה גמורה ניכרת שאין בו רמיה כלל.
  914. שו"ת מהרי"ק שם, בשם מרדכי הארוך, והובא בד"מ הארוך שם; רמ"א בשו"ע חו"מ לד כב.
  915. בכורות מה ב, במסקנה; רמב"ם ביא"מ פ"ו ה"ט. וע"ע עבודה.
  916. ברייתא בגמ' שם; שו"ת מהרי"ק שם, בשם מרדכי הארוך; בהגר"א שם סק"נ.
  917. רש"י שם ד"ה נודר ועובד.
  918. עי' שו"ת מהרי"ק שם: שמכיון שקבל עליו לעשות תשובה והתחיל בה; שו"ת חמדת שלמה אה"ע סי' ו, ע"פ ל' שו"ת מהרי"ק שם ול' תה"ד סי' קצח; פת"ש שם ס"ק לב, בשמו.
  919. סמ"ע שם ס"ק נד, ע"פ תה"ד סי' קצח; ש"ך שם ס"ק כא, בשם סמ"ע בשם תה"ד; עי' נתה"מ שם חידושים ס"ק כג, בשם סמ"ע. ועי' תה"ד שם, שאינו נסוב על דין המרדכי שבציון 912 ואילך, אלא על הטעם שאין מחמירים על משומד הבא לשוב בסיגופים. ועיי"ש שכ"כ בטעם הא', וכ' בשם סמ"ק מצוריך טעם נוסף. וע"ע משומד.
  920. ש"ך שם.
  921. שו"ת מהרי"ק שורש פה ורמ"א בשו"ע חו"מ לד כב, לפי תומים שם ס"ק כא. ועי' ש"ך שם ס"ק כא, שכ"ה לפי טעם הסמ"ע שבציון 918, ועי' ציון 922, שי"מ בע"א.
  922. ש"ך שם.
  923. עי' נתה"מ שם חידושים ס"ק כג, בשם הסמ"ע (וצ"ב, שאינו שם, ולכאו' היינו שכ"ה אף לטעם הסמ"ע שבציון הנ"ל, ועי' ציון 920, שי"מ בע"א).
  924. עי' ציון 914 ואילך. ש"ך שם. ועי' תומים שם, מש"כ לדחות.
  925. עי' ציון 509 ואילך.
  926. עי' ירו' שבועות פ"ז ה"ד: החשוד בשבועה מאימתי מקבלין אותו וכו'.
  927. רי"ף סנהדרין ה ב בדפי הרי"ף; רמב"ם עדות פי"ב ה"ט; סמ"ג לאוין ריד, בשם הירו'; טור חו"מ סי' לד סמ"ג; עי' רי"ו מישרים נ"ב ח"ד (יב ג), בשם הירו'; שו"ע שם לג.
  928. עי' או"ז ח"ד סנהדרין סי' לא; עי' הג"א סנהדרין פ"ג סי' טז, בשמו; עי' לבוש שם סל"ג.
  929. לבוש שם.
  930. עי' מאירי שם.
  931. או"ש טוען פ"ב הי"א, בד' רמב"ם שם, ע"פ רמב"ם עדות פי"ב ה"ד.
  932. כ"מ מרמב"ם וטוש"ע שבציון 926, שלא הזכירו ממון; עי' או"ז ח"ד סנהדרין סי' לא; עי' סמ"ע סי' לד ס"ק פא.
  933. סמ"ע שם.
  934. עי' רי"ו שבציון הבא; לבוש שם סל"ג וסל"ה.
  935. רי"ו שם.
  936. עי' ציון 527 ואילך.
  937. או"ז ח"ד סנהדרין סי' לא, בד' ירו' שבציון 925; הג"א סנהדרין פ"ג סי' טז, בשמו, והובא בב"י חו"מ סי' לד סמ"ג.
  938. או"ז שם; הג"א שם, בשמו, והובא בב"י שם.
  939. ב"י שם, בד' הרמב"ם והטור.
  940. עי' ציון 924 ואילך.
  941. עי' מאירי סנהדרין כה א.
  942. עי' שו"ת בית יהודה חו"מ סי' ה (עז ב); מטה שמעון חו"מ סי' לד הגה"ט אות ל, בשמו.
  943. שו"ת בית יהודה שם, ע"פ לח"מ בד' רמב"ם שבציון 838.
  944. עי' רמב"ם עדות פי"ב ה"ט; עי' רי"ו מישרים נ"ב ח"ד (יב ג), בשמו; סמ"ג לאוין ריד, בשם הירו'; מאירי שם כה א, בשם הירו'; טור חו"מ סי' לד סמ"ג; שו"ע שם לג. ועי' כס"מ שם וב"י שם שהרמב"ם למד דינו מהדין שבע' חשוד ציון 410 ואילך, ועי' באר אליהו לבהגר"א שם ס"ק סז.
  945. לבוש שם סל"ג וסל"ה.
  946. סמ"ג שם; מאירי שם; בהגר"א שם ס"ק סח, לגי' כ"י שבמהד' באר אליהו. ועי' מה"פ לירו' שבועות פ"ז ה"ד, שהרמב"ם שבציון הקודם למד דינו מהירו' שם (והשיג על הכס"מ שבציון הקודם, אך עי' באר אליהו לבהגר"א שם ס"ק סז), ופי' שלאו דוקא שיאמר חשוד אני אלא אף אם עומד ושותק בזה אלא שנתחייב שבועה במקום שאין מכירין אותו ומוחל לזה הממון ואינו רוצה לקבל השבועה עליו. ועי' באר אליהו שם, שביארו הראשונים בירו' שבועות פ"ז ה"ד: אף בהוא דקאים וכו', דהיינו אותו בי"ד שכבר הזכיר (בירו' שבציון 925), שאינם מכירים אותו. ועי' בציון הבא, שי"מ הירו' בע"א. ועי' מה"פ שם, שהרי"ף שבציון 926, הביא הדין הא' של הירו' והשמיט די"ז.
  947. סמ"ע שם סק"פ; באר אליהו שם, בד' הרמב"ם והשו"ע שבציון 943.
  948. סמ"ע שם.
  949. ירו' שבועות פ"ז ה"ד: אף בהוא דקאים וכו', ופ"מ שם, דהיינו בי"ד שמכירים אותו, ובאר אליהו שם שכ"מ מל' הירו'. ועי' בציון הקודם, שי"מ הירו' בע"א. ועי' מה"פ שם, שלמרות שכן מורה פשט הירו', צריכים אנו לבטל דעתנו מפני הרמב"ם שבציון 943.
  950. ב"ח חו"מ סי' לד סמ"ג, ע"פ רש"י שבע' חשוד ציון 414; עי' מאזנים למשפט שם משדנה אחרונמה סל"ג.
  951. לבוש חו"מ סי' לד סל"ה, לפי סמ"ע שם סק"פ.
  952. סמ"ע שם; עי' אורים שם ס"ק עו, בשמו. ועי' נתה"מ שם חידושים ס"ק לט.
  953. עי' ציון 443 ואילך.
  954. מרדכי ב"ק רמז קג; ד"מ הארוך חו"מ סי' לד ס"ב, בשמו; סמ"ע שם סק"ח, בשם ד"מ הארוך בשם מרדכי; אורים שם סק"ה, בשם סמ"ע בשם מרדכי; באה"ג שם סק"י, בשם סמ"ע. ולכאו' כ"ש במכה את חבירו
  955. ראשונים ואחרונים שבציון הקודם; ב"ח שם סי"ב, בשם המרדכי.
  956. יש"ש ב"ק פ"ח סי' סג.
  957. עי' ציון 425 ואילך.
  958. עי' יש"ש שם.
  959. עי' משנה שבועות ל א; עי' משנה בכורים פ"ד מ"ג ותוספ' בכורים פ"ב; עי' ספרי שבציון 963; ירו' שבציונים 968, 977; רמב"ם עדות פ"ט ה"א וה"ב; חינוך מ' עה; עי' שו"ע חו"מ לה יד. הטור השמיט, ועי' ב"י חו"מ סו"ס לה, שהטור סמך על מש"כ במקומות אחרים.
  960. עי' ספרי שבציון הנ"ל וירו' שבציונים הנ"ל; רמב"ם שם ה"ב; חינוך שם.
  961. מנ"ח שם (סק"ב במהד' מ"י) פסול א. ועי' תה"ד סי' שנג ושו"ת ש"י אה"ע סי' ג ותומים שם סק"ט.
  962. דברים יט יז. עי' ספרי שופטים פיס' קצ; עי' ירו' יומא פ"ו ה"א וסנהדרין פ"ג ה"ט.
  963. ירו' שם ושם. וע"ע גזרה שוה: מופנה ואינה מופנה.
  964. ספרי שופטים פיס' קצ.
  965. פ"מ לירו' סנהדרין פ"ג ה"ט.
  966. במדבר יא כו.
  967. ספרי שם וירו' יומא פ"ו ה"א: ונאמר להלן שני מה להלן; ירו' סנהדרין שם. ולכאו' הפי' שמפורש בבמדבר שם, שהיו אלדד ומידד, שהם גברים. ועי' ציון 969 ואילך, פי' רבינו הלל בספרי, ומתאים אף לגי' ירו' יומא שם, אבל לא לגי' ירו' סנהדרין שם.
  968. ספרי שם; ירו' שם ושם.
  969. ירו' יומא שם, לפי קה"ע שם (ולפירושו לכאו' ר' יוסי בי ר' בון דן אף הוא בפסול אישה להעיד ולדון); ירו' סנהדרין שם (ולגי' זו לכאו', ר' יוסי בי ר' בון בירו' שם דן בפסול אישה לדון). ועי' ציון 976, שי"ג בע"א.
  970. עי' ספרי שופטים פיס' קצ.
  971. דברים יט יז.
  972. דברים יז ו. ספרי שם, לפי רבינו הלל שם (וייתכן שגורס כן בספרי, אבל יותר נראה שהוא פי').
  973. דברים יט יז.
  974. דברים שם.
  975. רבינו הלל שם.
  976. דברים יז ו.
  977. עי' ר' יוסי בי ר' בון ר' הונא בשם ר' יוסי בירו' יומא פ"ו ה"א ושבועות פ"ד ה"א (ולגי' זו הסתמא דירו' דן לענין פסול אישה לדון, ולפי קה"ע שבציון 968, דן אף הוא בפסול אישה להעיד ולדון), ועי' ציון 968, שי"ג בע"א.
  978. עי' ירו' שם.
  979. דברים יט יז.
  980. שבועות ל א; לבוש חו"מ סי' לה סי"ד, בלימוד הא'; סמ"ע שם ס"ק כח. ועי' גמ' שם, ראיות שאינו בבעלי דינים.
  981. דברים שם טז.
  982. דברים שם יז. רש"י שבועות שם ד"ה בעדים הכתוב מדבר (הא').
  983. דברים שם יז. לבוש שם.
  984. עי' רש"י ב"ק פח א ד"ה פסולה לעדות; לבוש שם.
  985. רש"י שבועות שם ד"ה בעדים הכתוב מדבר (הב'); עי' ריטב"א שם, בשמו; כס"מ שם; עי' תומים שם סק"ח; עי' נתה"מ שם חידושים ס"ק יז, בשמו.
  986. עי' גמ' שם, ורש"י ד"ה מנהני מילי וריטב"א שם.
  987. דברים יז ו.
  988. רמב"ם עדות פ"ט ה"ב; סמ"ג לאוין ריד; קרי"ס שם.
  989. רמב"ם שם; קרי"ס שם. ועי' כס"מ שם, שתמה, מדוע השמיט הרמב"ם לימוד הגמ' שבציון 985 ואילך והספרי שבציון 963 ואילך, וכתב שהראיה אינה נוחה שהרי כל התורה בלשון זכר. ועי' שו"ת רדב"ז ח"ו סי' ב אלפים סז, בטעם שהרמב"ם השמיט לימוד הגמ'. ועי' ביאור ד' הרמב"ם בתומים סי' לה סק"ח ומטה שמעון שם הגב"י אות ה וחי' הרי"מ שם סק"ד ואורח משפט (אנאליק) שם ד"ה אשה פסולה.
  990. עי' לבוש חו"מ סי' לה סי"ד, בלימוד הב'. ועי' ביאור ד' הלבוש במטה שמעון שם.
  991. חינוך מ' לז.
  992. תומים סי' לו ס"ק יא; מנ"ח מ' עה (סק"ב במהד' מ"י) פסול א. ועי' ציון 16.
  993. תומים שם; מנ"ח שם, בשמו, והסכים לו. ועי' רשימות שיעורים (סולובייצ'יק) שבועות ל א, שכ"מ מתוס' נדה (דף נ א ד"ה כל) ור"ן גיטין ג א (ב א) וחי' רעק"א יו"ד סי' רכח ס"ג.
  994. עי' נחל יצחק סי' לה ס"ה ענף ז, ע"פ טו"א ר"ה כב א. ועי' נחל יצחק שם ענף ח. ועי' רשימות שיעורים שם, שכ"מ מהרמב"ם עדות פ"ה ה"ג ופ"ט ה"א.
  995. ציון 27א ואילך.
  996. ציון 458 ואילך. ושם, ציון 447 ואילך, שי"ח.
  997. ציון 459.
  998. ר' יעקב בר אחא שכן כתוב בספר אגדתא דבי רב בסנהדרין נז ב; רמב"ם מלכים פ"ט הי"ד.
  999. בראשית ט ה.
  1000. רב יהודה בגמ' שם.
  1001. עי' רמב"ם עדות פ"ט ה"ג; עי' חינוך מ' עה; עי' מג"ע שם, בשם תשו' הגאונים; עי' שו"ע חו"מ לה יד; עי' לבוש שם.
  1002. עי' רמב"ם שם; עי' מג"ע שם, בשם תשו' הגאונים; עי' שו"ע שם; עי' לבוש שם.
  1003. עי' רמב"ם שם; עי' חינוך שם; עי' מג"ע שם, בשם תשו' הגאונים; מנ"ח מ' ע"ה (סק"ב במהד' מ"י) פסול א; ערה"ש שם סי"ג. וע"ע טומטום ציון 4 ואילך.
  1004. ערה"ש שם.
  1005. רמב"ם שם; שו"ע שם; לבוש שם.
  1006. עי' ערה"ש שם.
  1007. סמ"ע שם ס"ק כט.
  1008. רמב"ם שם; לבוש שם.
  1009. ערה"ש שם.
  1010. שעמ"ש סי' לד ס"ק טו ואמרי בינה דיני עדות סי' מח, בדיוק ל' הרמב"ם שבציון 1007: להוציא ממון ע"פו או לחייב ע"פו; ישועות ישראל סי' לה עין משפט סק"ו; אורח משפט (אנאליק) סי' לד סי"ד ד"ה טומטום, בשם שעמ"ש.
  1011. שעמ"ש שם; אורח משפט שם, בשמו; אמרי בינה שם.
  1012. אמרי בינה שם (ולכאו' חלוק על ערה"ש שבציון 1008).
  1013. עי' אורח משפט שם, בהו"א, ובסו"ד מביא השעמ"ש שם.
  1014. מנ"ח מ' עה (סק"ב במהד' מ"י) פסול א.
  1015. עי' ציון 1001 ואילך.
  1016. עי' מנ"ח מ' עה (סק"ב במהד' מ"י) פסול א. ועי' נפק"מ נוספות במנ"ח שם, בקומץ המנחה. ועי' מנ"ח שם, שכתב כן אף באנדרוגינוס (ע"ע), לרמב"ם שבציון 1026.
  1017. ע"ע עדות.
  1018. שעמ"ש סי' לד ס"ק טו.
  1019. ע"ע טומטום ציונים 5, 8, 34 ואילך.
  1020. עי' ישועות ישראל סי' לה חוקת המשפט סק"י.
  1021. עי' ישועות ישראל שם.
  1022. ע"ע בן נח ציון 443, שהמאירי צידד ב"יראה לי" שאינו נהרג בשאר פסולי עדות של תורה, ועיי"ש ציון 442 שבגמ' ורמב"ם נזכר רק שאינו נהרג בעדות אישה.
  1023. עי' ציון 997 ואילך.
  1024. עי' ציון 1001 ואילך.
  1025. עי' מנ"ח מ' עה (סק"ב במהד' מ"י) סוף פסול ב: ופשוט.
  1026. עי' משנה בכורים פ"ד מ"ג ותוספ' בכורים פ"ב; עי' רמב"ם עדות פ"ט ה"ג; עי' חינוך מ' עה; עי' מג"ע שם, בשם התוספ' ותשו' הגאונים; עי' שו"ע חו"מ לה יד.
  1027. רמב"ם שם; כ"מ ממג"ע שם, בשם תשו' הגאונים; שו"ע שם.
  1028. ערה"ש שם סי"ג.
  1029. עי' חינוך שם; ערה"ש שם.
  1030. ע"ע אנדרוגינוס ציונים 2, 11. מנ"ח מ' עה (סק"ב במהד' מ"י) פסול א.
  1031. ע"ע הנ"ל ציונים 8 ואילך, 12.
  1032. מנ"ח שם.
  1033. ע"ע הנ"ל ציונים 7, 13.
  1034. מנ"ח שם, בתחי' דבריו: אפשר.
  1035. עי' מנ"ח שם, ע"פ כס"מ שבציון 1064.
  1036. עי' ציון 1009 ואילך. עי' ישועות ישראל סי' לה עין משפט סק"ו.
  1037. ע"ע בן נח ציון 443, שהמאירי צידד ב"יראה לי" שאינו נהרג בשאר פסולי עדות של תורה, ועיי"ש ציון 442 שבגמ' ורמב"ם נזכר רק שאינו נהרג בעדות אישה.
  1038. עי' ציון 997 ואילך.
  1039. עי' ציון 1026 ואילך.
  1040. עי' מנ"ח מ' עה (סק"ב במהד' מ"י) סוף פסול ב: ופשוט.
  1041. משנה ב"ק יד ב, לפי גמ' שם טו א וירו' שם פ"א ה"ג; עי' גמ' שם פח א; עי' רי"ף שם (לא ב); עי' רמב"ם עדות פ"ט ה"א וה"ד; עי' חינוך מ' עה; עי' שו"ע חו"מ לד יט.
  1042. עי' גמ' שבציונים 1043 ואילך, 1051, 1052 ואילך; רמב"ם שם ה"ד; חינוך שם.
  1043. ע"ע אח (ב) ציון 29 ואילך, ד' הבבלי. וע"ע הנ"ל ציון 36 ואילך, שהירו' חולק וסובר שר' יהודה מודה שיש אחוה לעבד.
  1044. דברים יט יח.
  1045. עי' ב"ק פח א.
  1046. ע"ע הנ"ל ציון 34 ואילך.
  1047. רש"י ב"ק פח א ד"ה מגזלן וחד ומהנך; רשב"א שם, בשמו, ודחה.
  1048. רשב"א שם.
  1049. עי' לעיל: קבלת עדות רשע.
  1050. ע"ע בית דין ציון 566 ואילך.
  1051. ע"ע גזלן ציון 2 ואילך, ועי' לעיל: אשה, ועי' לעיל: קטן.
  1052. עי' גמ' שם.
  1053. דברים כד טז.
  1054. ב"ק פח א.
  1055. רש"י שם ד"ה לא יומתו, בביאור ההו"א של הגמ'.
  1056. עי' גמ' שבציון הבא. וע"ע עבד כנעני.
  1057. גמ' שם, במסקנה.
  1058. דברים יט יט.
  1059. רמב"ם עדות פ"ט ה"ד; סמ"ג לאוין ריד; קרי"ס שם.
  1060. רמב"ם שם; קרי"ס שם. ועי' רדב"ז שם: ואפשר שהדרשא שכתב רבינו היא במקום אחר. ועי' כס"מ ולח"מ שם. ועי' תומים סי' לד סק"כ ומרכה"מ (חעלמא) שם ואורח משפט (אנאליק) שם סי"ט ד"ה אמנם בביאור ד' הרמב"ם.
  1061. עי' רדב"ז שם.
  1062. עי' רמב"ם עדות פ"ט ה"ה; עי' חינוך מ' עה.
  1063. עי' כס"מ שבציון הבא; עי' קרי"ס שם; עי' מנ"ח מ' עה (סק"ב במהד' מ"י) פסול ב.
  1064. חינוך שם.
  1065. כס"מ שם. ועי' מנ"ח שם, שתמה מדוע לא יוכשר מצד החורין שבו הפורך הלימוד מהבנין אב (עי' ציון 1045 ואילך), שהרי ישנו במצוות, ואף ללימוד שעבד אין לו יחוס (עי' ציון 1052 ואילך), מצד החורין שבו יש יחוס, ומ"מ כ' בסו"ד: צריכין אנו לקבל סברת הכס"מ כיון שחציו פסול אין סברא להכשיר חציו. ועי' אורח משפט (אנאליק) סי' לד סי"ט ד"ה והרמב"ם, שהאריך בביאור הלימודים לד' הרמב"ם.
  1066. ציון 656 ואילך.
  1067. עי' מנ"ח מ' עה (סק"ב במהד' מ"י) פסול ב. ועי' ציון 16.
  1068. מנ"ח שם.
  1069. עי' רמב"ם עדות פ"ט ה"ו.
  1070. ע"ע מעוכב גט שחרור. מנ"ח מ' עה (סק"ב במהד' מ"י) פסול ב, בד' הרמב"ם.
  1071. ע"ע הנ"ל.
  1072. מנ"ח שם, בד' תוס' גיטין מ א ד"ה אותו.
  1073. רמב"ם שם, לשיטתו שבציון 1059.
  1074. רמב"ם שם.
  1075. ע"ע בן נח ציון 443, שהמאירי צידד ב"יראה לי" שאינו נהרג בשאר פסולי עדות של תורה, ועיי"ש ציון 442 שבגמ' ורמב"ם נזכר רק שאינו נהרג בעדות אישה.
  1076. מנ"ח מ' עה (סק"ב במהד' מ"י) סוף פסול ב, ע"פ הלימוד שבציון 1053 ואילך.
  1077. דברים כד טז. עי' ציון 1052.
  1078. מנ"ח שם. וכ"ה לכאו' ללימוד שבציון 1057 ואילך. וצ"ב, שלכאו' ללימודים שבציונים 1042 ואילך, 1046 ואילך, שייך אף כשמעיד לגבי בן נח חבירו.
  1079. ע"ע בן נח ציון 443.
  1080. עי' ירו' יבמות פי"א ה"ה, וקה"ע ופ"מ שם.
  1081. ירו' שם, וקה"ע שם.
  1082. עי' קה"ע שם.
  1083. שי"ק שם.
  1084. עי' פ"מ שם; עי' ישועות ישראל סי' לה חוקת המשפט סק"ט. וע"ע בביאור הירו' בשו"ת שיבת ציון סי' קא וגליון אפרים לירו' שם וס' נחל יצחק סי' לה ענף ח.
  1085. אורח משפט (אנאליק) סי' לד סי"ט ד"ה ובמה.
  1086. ע"ע שפחה כנענית. ועי' אורח משפט שם, בד' הרמב"ם, שמכח די"ז לומד הרמב"ם ששאר ישראל מותרים מה"ת בשפחה כנענית.
  1087. פמ"ג או"ח פתיחה כוללת ח"ג סכ"ט; אורח משפט (אנאליק) סי' לד סי"ט ד"ה ובגר תושב.
  1088. עי' ציונים 1043 ואילך, 1057 ואילך. עי' פמ"ג שם; עי' אורח משפט שם.
  1089. ע"ע גר תושב ציון 82 ואילך.
  1090. ע"ע הנ"ל ציון 86 ואילך.
  1091. דברים כג כ.
  1092. עי' אורח משפט שם.
  1093. עי' ציון 1045 ואילך.
  1094. עי' אורח משפט שם, ע"פ נמוק"י שבציון הבא.
  1095. ע"ע גוי ציון 817.
  1096. עי' רש"י ב"ק פח א ד"ה פסולה לעדות; רמב"ם עדות פ"ט ה"א וה"ז; עי' חינוך מ' עה; עי' מאירי ב"ב קנה ב; עי' טוש"ע חו"מ לה א; קרי"ס שם.
  1097. עי' גמ' שבציון 1097; עי' ירו' שבציונים 1102 ואילך; 1109 ואילך; רמב"ם שם ה"ז; עי' חינוך שם; קרי"ס שם.
  1098. דברים יט יז. ב"ב קנה ב; רש"י ב"ק פח א ד"ה פסולה לעדות, בלימוד הא'; רמב"ם שם; מאירי ב"ב שם; קרי"ס שם; לבוש חו"מ סי' לה ס"א; סמ"ע שם סק"א.
  1099. רש"י ב"ק שם; רמב"ם שם; רשב"ם ב"ב שם ד"ה ועמדו שני האנשים; עי' סמ"ג לאוין ריד; מאירי שם; קרי"ס שם; לבוש שם.
  1100. שבועות ל א; עי' רשב"ם ב"ב שם ד"ה ועמדו שני האנשים; עי' מאירי שם; לבוש שם; עי' סמ"ע שם. ועי' שבועות שם, ראיות שאינו בבעלי דינים.
  1101. דברים שם טז.
  1102. דברים שם יז. רש"י שבועות שם ד"ה בעדים הכתוב מדבר (הא'). ועי' גיה"ש ב"ק שם ושו"ת רעק"א מהדו"ק סי' קעו.
  1103. דברים יט יז. עי' ירו' יומא פ"ו ה"א וסנהדרין פ"ג ה"ט.
  1104. ירו' שם ושם. וע"ע גזרה שוה: מופנה ואינה מופנה.
  1105. פ"מ לירו' סנהדרין פ"ג ה"ט.
  1106. במדבר יא כו.
  1107. ירו' יומא שם: ונאמר להלן שני; ירו' סנהדרין שם. ועי' תיוב"ע שם, שאלדד ומידד היו אחיו הגדולים של משה רבינו, וא"כ מוכח שהיו גדולים.
  1108. ירו' שם ושם.
  1109. עי' ירו' יומא שבציון 1111.
  1110. דברים יז ו.
  1111. במדבר יא כו.
  1112. ר' יוסי בי ר' בון ר' הונא בשם ר' יוסי בירו' יומא פ"ו ה"א. ועי' ירו' סנהדרין שם גי' בע"א, ועי' ירו' שבועות שם גי' בע"א.
  1113. עי' רש"י ב"ק פח א ד"ה פסולה לעדות, בלימוד הב'. ועי' גיה"ש שם ושו"ת רעק"א מהדו"ק סי' קעו. וע"ע קטן.
  1114. ע"ע גדול: בשנים.
  1115. ע"ע הנ"ל: בסימנים. קרי"ס עדות פ"ט; עי' לבוש שבציון 1127 ואילך.
  1116. רמב"ם שם ה"ז, ע"פ ב"ב קנה ב: הא דתנן הפעוטות וכו'; סמ"ג לאוין ריד; עי' מאירי שם; עי' טוש"ע חו"מ לה א.
  1117. ע"ע בית דין ציון 545 ואילך.
  1118. עי' ציון 1097 ואילך. דברים יט יז.
  1119. סמ"ע סי' ז סק"ט.
  1120. ע"ע בית דין ציון 554 ואילך.
  1121. סמ"ע סי' לה סק"ב.
  1122. עי' ב"ח חו"מ סי' ז ס"ג; פרישה שם סק"ג.
  1123. פרישה שם.
  1124. ס' העיטור אות ק - קבלת העדות (נח א במהד' רמ"י), בשם תשו' הרי"ף. וצ"ב קצת, מהדינים שבציונים 1115, 1126 ואילך.
  1125. עי' ציון 993.
  1126. נחל יצחק סי' לה ס"ה ענף ז. ועי' ציון 16.
  1127. טור חו"מ סי' לה ס"ב. ובב"י שם, שהוא ע"פ נדה מו א; לבוש שם. וע"ע גדול.
  1128. עי' ציון 1113 ואילך. לבוש שם.
  1129. לבוש שם.
  1130. ע"ע גדול ציון 155 ואילך.
  1131. נובי"ק אה"ע סי' סא, בד' תוס' ב"ב קנד ב ד"ה (קנד א) ועוד. ועי' שו"ת תורת חסד או"ח סי' א, שדחה.
  1132. עי' אורח משפט (אנאליק) סי' לה ס"א ד"ה ונ"ל, וסיים: ועדיין צ"ע בזה.
  1133. עי' אורח משפט שם, ע"פ תה"ד סי' קנה.
  1134. אורח משפט שם ד"ה וגם. ועי' ציון 1156 ואילך.
  1135. עי' אורח משפט שם. ועיי"ש ד"ה ולולי.
  1136. ישועות ישראל שם עין משפט סק"ד.
  1137. שו"ת הרא"ש כלל לג סי' ה: יראה לי, ע"פ ב"ב קנד ב: סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה, ופי' ר"ח (שהובא בשו"ת הרא"ש שם), וע"פ גמ' שם קנו א: בודקין לקדושין וכו'; טור חו"מ סי' לה ס"ג, בשם תשו' הרא"ש; שו"ת נובי"ק חו"מ סי' ד, בד' תוס' ב"ב קנד ב ד"ה (קנד א) ועוד (והובא בשעמ"ש שם סק"א).
  1138. עי' תשו' הרא"ש שם; כ"מ מלבוש שם ס"א.
  1139. כ"מ משו"ת תשב"ץ ח"א סי' עא; כ"מ משו"ת מהר"י בירב סי' מב, בשם הרב ר' דוראן (התשב"ץ) והרשב"א ז"ל, והובא בב"י אה"ע סי' מג (ועי' נובי"ק שם, שמל' הב"י נ' שכ"ה ד' מהר"י בירב); כנה"ג חו"מ שם ושו"ת מהרח"ש ח"א סי' כג, בד' רשב"א והר"ר דוראן; נובי"ק שם, בד' רמב"ן שם קנד ב, בתחי' דבריו (ושלזה התכוון הב"י שם, בסו"ד: ועי' בחי' הרשב"א, ונתחלף לו מהרמב"ן), ובסו"ד כ' שאין הכרח שהרמב"ן חולק, ומ"מ מדבריו נופלת ראיית הרא"ש הא' שבציון 1136 (ועי' שעמ"ש שם); פת"ש שם סק"ב, בשם אגודת אזוב, שהרא"ש קדושין פ"ג סי' ט, חזר בו; ישועות ישראל שם, שרבים חולקים על די"ז.
  1140. עי' שו"ע שם א; עי' לבוש שם; עי' שו"ת מהריב"ל ח"ד סי' ז, והובא בכנה"ג שם הגה"ט אות ג; שעמ"ש שם; עי' ישועות ישראל שם חוקת המשפט סק"ב.
  1141. עי' ישועות ישראל שם.
  1142. עי' ישועות ישראל שם: נראה.
  1143. עי' שו"ת מהרח"ש שם; עי' חי' רעק"א לשו"ע שם, בשמו (והובא בפת"ש שם); עי' שו"ת נובי"ק שם; עי' פת"ש שם, בשמו, ובשם אגודת אזוב ומהר"ח מוואלזין, ובמסקנה (משום המהרח"ש שבציון 1144).
  1144. עי' שו"ת נובי"ק שם.
  1145. שו"ת מהרח"ש שם; חי' רעק"א שם, בשמו (והובא בפת"ש שם).
  1146. שו"ת נובי"ק שם.
  1147. עי' ציונים 1114, 1126 ואילך.
  1148. שו"ת מבי"ט ח"א סי' רפז; כנה"ג חו"מ סי' לה הגה"ט אות א.
  1149. שו"ת מבי"ט שם.
  1150. טור חו"מ סי' לה ס"ד.
  1151. לבוש שם ס"א.
  1152. ב"י שם, בד' הטור, בפי' הא', ע"פ תוס' יבמות פ ב ד"ה דהביא וטור אה"ע סי' קסט; עי' שו"ע שם א; עי' לבוש שם; סמ"ע שם סק"ד, בד' הטור; עי' אורים שם סק"ה, בשם הסמ"ע;
  1153. סמ"ע שם, ע"פ טוש"ע אה"ע קנה יח; אורים שם, בשם הסמ"ע; נתה"מ שם סק"ב, בשם האורים.
  1154. ב"י שם, בד' הטור, בפי' הב': ושמא י"ל, וסיים: אלא שצריך תלמוד מנין לו לחלק בכך; ב"ח שם, בד' הטור, שלענין עדות הקל כד' ראבי"ה ח"ד סי' תתצד (והובא במרדכי יבמות רמז נט), שצריך הכרת זקן.
  1155. ציון 72 ואילך.
  1156. ציון 121 ואילך.
  1157. ע"ע סריס, על סימני הסירוס.
  1158. רמב"ם עדות פ"ט ה"ז; טוש"ע חו"מ לה ב.
  1159. סמ"ע שם סק"ו.
  1160. סמ"ע שם סק"ו; באה"ט שם סק"ד ופת"ש שם סק"ג וישועות ישראל שם חוקת המשפט סק"ד, בשמו.
  1161. ע"ע סריס.
  1162. ישועות ישראל שם.
  1163. ישועות ישראל שם עין משפט סק"ד, בד' הסמ"ע.
  1164. ישועות ישראל חוקת המשפט שם.
  1165. ישועות ישראל שם, לטעם שכ' בעין משפט שם, וסיים: וצ"ע.
  1166. עי' פמ"ג או"ח סי' נה א"א סק"ו; עי' פת"ש חו"מ שם, בשמו.
  1167. עי' רמב"ם עדות פ"ט ה"ז; עי' טוש"ע חו"מ לה ב.
  1168. לבוש שם; סמ"ע שם סק"ז; כנה"ג שם הגה"ט אות ה ובאה"ט שם סק"ג ואורים שם סק"ח ונתה"מ שם סק"ד, בשמו. ועי' פמ"ג או"ח סי' נה א"א סק"ו, וע"ע סריס.
  1169. עי' לבוש שם, ע"פ תהלים צ י; סמ"ע שם; עי' כנה"ג שם ואורים שם, בשמו.
  1170. וע"ע גדול ציון 78.
  1171. ב"ב קנה ב, ורבינו גרשום שם ורשב"ם ד"ה א"ר (זירא) [הונא]; רמב"ם עדות פ"ט ה"ח; טוש"ע חו"מ לה ג; עי' רי"ו מישרים ני"ט ח"א (נ ד). ועי' כס"מ שם, בשם רי"ו, שכ"ה בירו' (וצ"ב, שברי"ו שם לא כ' שהוא בירו', וכן אינו בירו').
  1172. עי' גמ' שם; רמב"ם שם; עי' טוש"ע שם; עי' רי"ו שם.
  1173. רמב"ם שם.
  1174. כס"מ שם.
  1175. מרדכי ב"ב רמז תרלו ואגודה שם פ"ט סי' רי, בשם ר"י.
  1176. עי' תוס' שם קנה ב ד"ה לא; מרדכי שם, בשם ר"י; עי' אגודה שם, בשם ר"י; עי' ש"ך חו"מ סי' לה סק"ג, בד' רמב"ם וטור שבציון 1170, ועי' ציון 1183, שי"מ בע"א.
  1177. עי' תוס' שם ד"ה לא, לגירסתנו (לגי' ס"א שבגליון שם: פחות משווייה, ועי' ב"ח שבציון הבא).
  1178. עי' הג' הב"ח שם אות ד.
  1179. עי' תוס' שם, לגירסתנו (לגי' ס"א שבגליון שם: פחות משווייה).
  1180. הג' ב"ח שם.
  1181. אורים שם סק"ט.
  1182. עי' תוס' שם; עי' מרדכי שם, בשם ר"י; אגודה שם, בשם ר"י; עי' ש"ך שם סק"ג, בד' רמב"ם וטור שם, ועי' ציון הבא, שי"מ בע"א.
  1183. עי' ערה"ש שם ס"ד.
  1184. עי' נמוק"י שבציון 1190 ואילך; ב"י וב"ח חו"מ סי' לה, בד' רמב"ם (וכ"מ מרדב"ז שבציון 1187) וטור שבציון 1170, ועי' ציונים 1175, 1181, שי"מ בע"א.
  1185. רמב"ם עדות פ"ט ה"ח.
  1186. ב"י שם.
  1187. לבוש שם ס"ג.
  1188. רדב"ז שם.
  1189. עי' ב"י שם; סמ"ע שם סק"ח.
  1190. לבוש שם.
  1191. עי' נמוק"י שם (עג ב).
  1192. נמוק"י שם.
  1193. עי' ש"ך חו"מ סי' לה סק"ג; עי' אורים שם סק"ט, בשמו, והסכים לו; עי' נתה"מ שם סק"ה, בשם אורים בשם ש"ך; ערה"ש שם ס"ד, בשם הש"ך ושכן הסכמת האחרונים.
  1194. ערה"ש שם.
  1195. עי' לבוש שם ס"ג; עי' סמ"ע שם סק"ח.
  1196. יד רמ"ה ב"ב קנה ב, ע"פ גמ' שם. ועי' מאירי שם, מח' ראשונים אם כשהגיע לכ' מכירתו מכירה.
  1197. ע"ע בן נח ציון 443, שהמאירי צידד ב"יראה לי" שאינו נהרג בשאר פסולי עדות של תורה, ועיי"ש ציון 442 שבגמ' ורמב"ם נזכר רק שאינו נהרג בעדות אישה.
  1198. עי' ציון 1098. עי' מנ"ח מ' עה (סק"ב במהד' מ"י) פסול ג.
  1199. ציון 462 ואילך.
  1200. עי' תוספ' שבציון 1202 ואילך; עי' ברייתא בב"ב קכח א: היה יודע לו בעדות וכו' שפוי ונשתטה פסול; רמב"ם עדות פ"ט ה"א וה"ט; עי' סמ"ג לאוין ריד; עי' חינוך מ' עה; טור חו"מ סי' לה ס"ט; שו"ע שם ח.
  1201. עי' תוספ' שבציון 1202 ואילך; רמב"ם שם ה"ט; חינוך שם; רדב"ז שם.
  1202. ויקרא ה א. עי' תוספ' שבציון הבא.
  1203. תוספ' שבועות פ"ג, שאילו דברים הראשונים.
  1204. דברים יג טו.
  1205. ר' עקיבא בתוספ' שם. ועי' רמב"ם שם, שלא הביא מקור ללימוד, אלא רק הטעם, שאינו בן מצוות (עי' ציון 1209 ואילך), ולכאו' סובר שלאחר טעם זה שוב אי"צ ללימוד, ועי' דברי שאול שם הי"ב.
  1206. ס' העיטור אות ק - קבלת העדות (נח א במהד' רמ"י), בשם תשו' הרי"ף; עי' רמב"ם שבציון 1262 (וצ"ב מדוע לא הזכירו הרמב"ם עדות פ"ט ה"ט); מנ"ח מ' עה (סק"ב במהד' מ"י) פסול ד, בטעם הא', ושהוא עיקר הטעם.
  1207. רדב"ז שם; עי' ב"י חו"מ סי' לה; עי' פרישה שם סק"ט; עי' לבוש שם ס"ח.
  1208. עי' ציון 1097 ואילך.
  1209. לח"מ שם. וע"ע חרש שוטה וקטן.
  1210. רמב"ם שם; מנ"ח שם, בטעם הב'. ועי' כס"מ שם, שתמה היכן נמצא טעם זה, ועי' אורח משפט (אנאליק) סי' לה ס"ט ד"ה והא שכתב, מש"כ ליישב. ועי' לח"מ שם, שתמה מדוע נצרך לטעם זה ולא די לו בטעם שבציון 1206 ואילך, ועי' תומים שם סק"ו, מש"כ ליישב.
  1211. רדב"ז שם.
  1212. אורח משפט (אנאליק) סי' לה ס"ט ד"ה וק"ל.
  1213. עי' מנ"ח מ' עה (סק"ב במהד' מ"י) פסול ד: פשוט. ועי' ציון 16.
  1214. טור חו"מ סי' לה ס"ט, ע"פ ברייתא בחגיגה ג ב, לענין ראיה (ע"ע) וירו' תרומות פ"א ה"א.
  1215. טור שם, ע"פ ירו' שם.
  1216. טור שם, ע"פ ר' יוחנן בגמ' שם וירו' שם, ועי' גמ' שם וירו' שם, שרב הונא חולק, וב"י שם, שההלכה כר' יוחנן לגבי רב (ע"ע הלכה: באמוראים: רב ושמואל ור' יוחנן ציון 851 ואילך)שרבו של רב הונא הוא וכל שכן לגבי רב הונא (ע"ע הלכה: בשאר אמוראים ציון 43, ושם ציון 44, שי"ח, וסוברים שההלכה כרב הונא נגד ר' יוחנן), ושכן פסק הרא"ש חולין פ"א סי' ד, ועי' ירו' שם, שר' אבון מסיק שההלכה כר' יוחנן. וע"ע שוטה.
  1217. ב"י שם: ונ"ל, ע"פ רמב"ם שבציון 1219.
  1218. רמב"ם עדות פ"ט ה"ט; טור חו"מ סי' לה ס"ט, בשמו; שו"ע שם ח; עי' לבוש שם. ועי' פרישה שם סק"ט, ע"פ ל' הטור שם, שלא בא הרמב"ם לחלוק על הברייתא שבציון 1213, אלא להוסיף עליה.
  1219. רמב"ם שם, ועי' בהגר"א שם ס"ק יג, שהוא ע"פ נדה יג ב: ושנטרפה דעתו היינו שוטה; טור שם, בשם הרמב"ם; שו"ע שם; עי' לבוש שם.
  1220. רמב"ם שם, ועי' בהגר"א שם ס"ק יד, שהוא ע"פ כתובות כ א: דבר שטיא זבין נכסי וכו'; טור שם, בשם הרמב"ם; שו"ע שם; עי' לבוש שם.
  1221. רמב"ם שם; טור שם, בשמו; שו"ע שם; עי' לבוש שם.
  1222. ב"י שם: ונ"ל, ע"פ רמב"ם שבציון 1219; פרישה שם סק"ט, בשמו; עי' סמ"ע שם סק"כ; עי' בהגר"א שם ס"ק טו.
  1223. ויקרא ה א.
  1224. עי' ציון 1202.
  1225. עי' פנים במשפט סי' לה אות יד. וצ"ב הלימוד לד' ר"ע שבציון 1204.
  1226. הגה בשו"ע חו"מ לה ט, ועי' מהד' פריעדמאן שהוא תוספת מד' של"ד.
  1227. רמב"ם עדות פ"ט ה"ט, ועי' רדב"ז וכס"מ שם ובהגר"א שם ס"ק טז, שהוא ע"פ ברייתא בר"ה כח א: עתים חלים וכו' כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו (וכ"מ ממג"ע שם), ועי' כס"מ שם, שכ"מ אף בכתובות כ א: דבר שטיא זבין נכסי וכו'; טור שם ס"י, בשם הרמב"ם; שו"ע שם; לבוש שם.
  1228. חינוך מ' עה.
  1229. לבוש שם.
  1230. רמב"ם שם, ועי' רדב"ז שם ובהגר"א שם, שהוא ע"פ ברייתא שם: עתים חלים וכו' כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו; טור שם, בשם הרמב"ם; שו"ע שם; לבוש שם.
  1231. לבוש שם. וע"ע שוטה.
  1232. רמב"ם שם; טור שם, בשמו; שו"ע שם; לבוש שם. ועי' בהגר"א שם ס"ק יז, שהוא ע"פ הגמ' שם, וצ"ב.
  1233. רמב"ם שם, ועי' בהגר"א שם ס"ק יח, שהוא ע"פ משנה גיטין סז ב; טור שם, בשם הרמב"ם; שו"ע שם; עי' לבוש שם.
  1234. עי' רמב"ם וטור שם, בשמו, ושו"ע ולבוש שם: וצריך להתיישב בעדות הנכפין הרבה; חינוך שם.
  1235. עי' רמב"ם עדות פ"ט ה"י; טור חו"מ סי' לה סי"א, בשמו; עי' חינוך מ' עה; עי' שו"ע שם י; לבוש שם.
  1236. עי' רמב"ם שם; טור שם, בשמו; עי' שו"ע שם; לבוש שם.
  1237. ס' העיטור אות ק - קבלת העדות (נח א במהד' רמ"י), בשם תשו' הרי"ף, והובא בב"י שם.
  1238. רדב"ז שם.
  1239. עי' שו"ת מהרי"ט ח"ב אה"ע סי' טז.
  1240. עי' רמב"ם שם; טור שם, בשמו; עי' ס' העיטור שם, בשם תשו' הרי"ף, והובא בב"י שם; עי' שו"ע שם; לבוש שם.
  1241. סמ"ע שם ס"ק כב: נראה.
  1242. רמב"ם שם; טור שם, בשמו; עי' ס' העיטור שם, בשם תשו' הרי"ף, והובא בב"י שם; חינוך שם: כל אלו; שו"ע שם; לבוש שם. ועי' רדב"ז שם, שהוא מחיבורי הגאונים. ועי' בהגר"א שם ס"ק יט וסק"כ ושו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סי' ב ד"ה גם ונחל יצחק שם ואורח משפט (אנאליק) שם ד"ה והנה ועלי תמר חגיגה פ"א ה"א, מקורות לדין זה מהגמ' וירו'.
  1243. סמ"ע שם ס"ק כב.
  1244. ס' העיטור שם, בשם תשו' הרי"ף, לשיטתו בציון 1205, והובא בב"י שם.
  1245. עי' סמ"ע שם.
  1246. רדב"ז שם.
  1247. רמב"ם שם; טור שם, בשמו; שו"ע שם; לבוש שם.
  1248. עי' ס' העיטור שם, בשם תשו' הרי"ף, והובא בב"י שם.
  1249. עי' ציון 1219.
  1250. סמ"ע סי' לה ס"ק כא.
  1251. עי' תהלים נח ה.
  1252. עי' שו"ת מהרי"ט ח"ב אה"ע סי' טז, לשיטתו בציון 1238; עי' כנה"ג חו"מ הגה"ט אות יא, בשמו.
  1253. ע"ע בן נח ציון 443, שהמאירי צידד ב"יראה לי" שאינו נהרג בשאר פסולי עדות של תורה, ועיי"ש ציון 442 שבגמ' ורמב"ם נזכר רק שאינו נהרג בעדות אישה.
  1254. עי' מנ"ח מ' עה (סק"ב במהד' מ"י) פסול ד.
  1255. עי' תשו' ר' אהרן אביוב בשו"ת מהרשד"ם אה"ע סי' רלט: ולכאו' נראה, ועיי"ש במסקנה שנ' שאיננו חוזר מזה. ועי' כנה"ג חו"מ סי' לה הגה"ט אות יב, שהובא בקיצור בשם מהר"א אביוב הובאו דבריו ברשד"ם שם: מי שהוא מוכה במגפה בקדחת דבריי אלו אינם בכלל זה, והוא ההיפך, וצ"ב.
  1256. תשו' ר' אהרן אביוב שם.
  1257. ערה"ש חו"מ סי' לה ס"ח: נ"ל, ע"פ הדין בשיכור לענין מקח וממכר. וע"ע שכור.
  1258. ערה"ש שם: נ"ל.
  1259. עי' תוספ' שבציון 1274 ואילך; עי' ברייתא בב"ב קכח א: היה יודע לו בעדות וכו' פיקח ונתחרש וכו' פסול; עי' רמב"ם עדות פ"ט ה"א והי"א; עי' סמ"ג לאוין ריד; עי' חינוך מ' עה; עי' טור חו"מ סי' לה סי"ב; עי' שו"ע שם יא; עי' לבוש שם.
  1260. עי' תוספ' שבציון 1274 ואילך; עי' חינוך שם; עי' מנ"ח שם (סק"ב במהד' מ"י) פסול ה.
  1261. רמב"ם שם הי"א, לפי מנ"ח שם; טור שם, ועי' ב"י שם, שהוא ע"פ משנה תרומות פ"א מ"ב.
  1262. רמב"ם שם, לפי מנ"ח שם; עי' רשב"ם ב"ב קכח א ד"ה ונתחרש.
  1263. רמב"ם שם; עי' לבוש שם. ועי' ציון 1205 ואילך.
  1264. לבוש שם.
  1265. עי' ציון 1097 ואילך.
  1266. לח"מ שם. וע"ע חרש שוטה וקטן.
  1267. עי' רמב"ם שם; עי' טור שם, בשמו; עי' שו"ע שם; עי' לבוש שם.
  1268. מנ"ח שם; ישועות ישראל סי' ז עין משפט סק"ג.
  1269. עי' טור שם; מנ"ח שם.
  1270. רמב"ם שם; טור שם; עי' שו"ע שם; עי' לבוש שם.
  1271. רמב"ם שם; שו"ע שם; ד"מ שם סק"ב; לבוש שם.
  1272. רמב"ם שם; טור שם; עי' שו"ע שם; עי' לבוש שם.
  1273. עי' תומים סי' לה סק"ז; עי' מנ"ח מ' עה (סק"ב במהד' מ"י) פסול ה.
  1274. ויקרא ה א. עי' תוספ' שבציון הבא.
  1275. תוספ' שבועות פ"ג, שאילו דברים הראשונים.
  1276. דברים יג טו.
  1277. ר' עקיבא בתוספ' שם.
  1278. ציון 58 ואילך.
  1279. ציון 65.
  1280. ציון 76 ואילך.
  1281. לבוש חו"מ סי' לה סי"א.
  1282. עי' רמב"ם עדות פ"ט הי"א; עי' טור חו"מ סי' לה סי"ג, בשמו; עי' שו"ע שם יא; עי' לבוש שם; סמ"ע שם ס"ק כד.
  1283. סמ"ע שם.
  1284. רמב"ם שם; טור שם, בשמו; שו"ע שם; לבוש שם.
  1285. תוספ' גיטין פ"ה; ברייתא בגיטין עא א.
  1286. רב יוסף בר מניומי אמר רב ששת בגמ' שם; ר' אבהו בשם ר' יוחנן בירו' גיטין פ"ז ה"א: אף בעדיות כן, לפי שדה יהושע שם, ועי' ציון 1288, שי"מ בע"א; עי' רמב"ם שם; עי' טור שם, בשמו; עי' שו"ע שם; עי' לבוש שם.
  1287. רב יוסף בר מניומי אמר רב ששת בגמ' שם; עי' רמב"ם שם; עי' טור שם, בשמו; עי' שו"ע שם; עי' לבוש שם.
  1288. קה"ע ופ"מ לירו' שם. ועי' גליון אפרים שם, שהוא ע"פ ירו' ר"ה פ"ג סוה"א, לענין קבלת עדים שקידשו בית דין את החודש (ע"ע קדוש החדש): ביומוי דר' ברכיה אישתתקון וכו' וארכינון בראשיהן וקבלון.
  1289. ר' אבהו בשם ר' יוחנן בירו' גיטין שם, לפי קה"ע ופ"מ שם (וסותר לכאו' לפ"מ ר"ה שם: דבהרכנת הראש סגי לעדות כזו, דהיינו עדות שקידשו בי"ד את החודש, ומ' שלשאר עדויות אינו כשר, וצ"ב), ועי' ציון 1285, שי"מ בע"א. ועי' שי"ק ומה"פ גיטין שם.
  1290. מנ"ח מ' עה (סק"ב במהד' מ"י) פסול ה. ועי' ציון 16.
  1291. מנ"ח שם, ע"פ קצה"ח ונתה"ם שבע' אלם ציון 64, שפסול אלם הוא פסול הגוף, ודלא כ(רשב"ם שבערך הנ"ל ציון הנ"ל ו)ש"ך שם ס"ק צג.
  1292. עי' ציון 1267. מנ"ח שם, ולכאו' ה"ה חרש המדבר ואינו שומע, שאף הוא פסול מגזה"כ (עי' ציונים 1267, 1272 ואילך).
  1293. ע"ע בן נח ציון 443, שהמאירי צידד ב"יראה לי" שאינו נהרג בשאר פסולי עדות של תורה, ועיי"ש ציון 442 שבגמ' ורמב"ם נזכר רק שאינו נהרג בעדות אישה.
  1294. עי' מנ"ח מ' עה (סק"ב במהד' מ"י) פסול ה.
  1295. עי' ציונים 1267, 1272 ואילך, וע' אלם ציון 58 ואילך.
  1296. עי' מנ"ח שם. וע"ע אלם ציון 58 ואילך, ששני הלימודים לפסול חרש השומע ואינו מדבר הם רק בישראל, ועי' תוספ' שבציון 1272 ואילך, שנחלקו תנאים בתוספ' אם מקור הלימוד בחרש המדבר ואינו שומע הוא מהכתוב בקרבן-עולה-ויורד (ע"ע), או מהכתוב בדרישה-וחקירה (ע"ע), ולכאו' דרישה וחקירה שייך אף כשחוקרים עדותו של בן נח, וצ"ב.
  1297. ע"ע בן נח ציון 443.
  1298. עי' ר' יוחנן בגמ' שבציון 1330; עי' רמב"ם עדות פ"ט הי"ב; עי' סמ"ג לאוין ריד; עי' טור חו"מ סי' לה סי"ד; חי' הר"ן סנהדרין לד ב; שו"ע שם יב.
  1299. עי' תוספ' שבציון 1303; עי' ברייתא בב"ב קכח א: היה יודע לו בעדות וכו' פיתח ונסתמא וכו' פסול; עי' רמב"ם שם ה"א והי"ב; עי' סמ"ג שם; עי' חינוך מ' עה; עי' טור שם; חי' הר"ן שם; עי' שו"ע שם. ועי' כס"מ וב"י שם, שהוא ע"פ גיטין כג א, ועי' מקורי הרמב"ם לרש"ש שם, שתמה.
  1300. עי' תוספ' שבציון 1303; רמב"ם שם הי"ב; עי' חינוך שם; טור שם.
  1301. שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ו; מנ"ח מ' עה (סק"ב במהד' מ"י) פסול ו; ישועות ישראל סי' ז עין משפט סק"ג.
  1302. ויקרא ה א. עי' תוספ' שבציון הבא; שו"ת תשב"ץ שם.
  1303. רמב"ם שם; שו"ת תשב"ץ שם.
  1304. תוספ' שבועות פ"ג, שאילו דברים הראשונים; עי' רש"י נדה מט ב ד"ה לאתויי סומא; עי' רמב"ם שם; עי' סמ"ג שבציון 1332; עי' פסקי רי"ד שם; עי' טור שם. ועי' ציונים 1203 ואילך, 1275 ואילך, שר"ע שם לומד פסול שוטה וחרש ממקום אחר, ולכאו' מודה בסומא.
  1305. רש"י שם; פסקי רי"ד שם; עי' סמ"ג שבציון 1332. ועי' הגהה בכס"מ שם.
  1306. כנה"ג שם הגה"ט אות יד.
  1307. עי' יד רמ"ה ב"ב קכח א. וע"ע עדות.
  1308. כנה"ג שם.
  1309. יד רמ"ה שם.
  1310. כנה"ג שם.
  1311. ויקרא ה א.
  1312. ע"ע הקש.
  1313. יד רמ"ה שם.
  1314. עי' רמב"ם עדות פ"ט הי"ב; טור חו"מ סי' לה סי"ד; שו"ע שם יב.
  1315. עי' ר' אבא ב"ב קכח א, ומסקנת הגמ' שבציון 1316; טוש"ע שם.
  1316. שמואל בגמ' שם, שעדות קרקע כשרה, אם היה פיקח ונסתמא, שאפשר שיודע לכווין המצרים, אבל גלימא לא, ורשב"ם שם ד"ה דמכוין וד"ה אבל גלימא, שבקרקע יודע לכווין המצרים שיש לו סימנים בשאר שדות הסמוכים לד' רוחותיה, אבל טלית או בגד אינו יכול להעיד עליה אחר שנעשה סומא, שאין לסמוך על מידה, שהרבה טליתות מידתן שוות; רב ששת בגמ' שם, שאפי' להעיד על גלימא כשר, אפשר דמכוין מדת ארכו ומדת רחבו אבל נסכא לא, ורשב"ם שם ד"ה נסכא, דהיינו חתיכת כסף או זהב; ורב פפא בגמ' שם, שאפי' על נסכא מעיד, אפשר דמכוין מדת משקלותיו.
  1317. גמ' שם קכח ב: תיובתא דכולהו תיובתא, מכח הברייתא שבגמ' שם א (עי' רשב"ם שם ב ד"ה תיובתא דכולהו, הלימוד), וברשב"ם שם, דהיינו שמואל ורב ששת ורב פפא; עי' רמב"ם עדות פי"ד ה"ב, והגמ"י וכס"מ שם.
  1318. רמב"ם עדות פ"ט הי"ב, לפי ישועות ישראל סי' ז עין משפט סק"ג (ולכאו' כ"ה לטור חו"מ סי' לה סי"ד ושו"ע שם יב); עי' בעה"ת של"ו ח"א, לפי אמרי בינה דיני עדות סי' מז; שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ו, והובא בברכ"י חו"מ סי' לה אות י; ישועות ישראל סי' לה חוקת המשפט סק"ט, שכן ד' כל הפוסקים.
  1319. בעה"ת שם.
  1320. אמרי בינה שם, בד' בעה"ת שם.
  1321. שו"ת תשב"ץ שם; ישועות ישראל סי' ז שם.
  1322. עי' ציון 1267 ואילך. ישועות ישראל שם.
  1323. ר"ן שבציון הבא, לפי ישועות ישראל שם.
  1324. ר"ן גיטין כג א (יא ב).
  1325. ישועות ישראל שם, בד' הר"ן.
  1326. עי' מנ"ח מ' עה (סק"ב במהד' מ"י) פסול ו.
  1327. ע"ע בן נח ציון 443, שהמאירי צידד ב"יראה לי" שאינו נהרג בשאר פסולי עדות של תורה, ועיי"ש ציון 442 שבגמ' ורמב"ם נזכר רק שאינו נהרג בעדות אישה.
  1328. עי' ציון 1301 ואילך.
  1329. עי' מנ"ח מ' עה (סק"ב במהד' מ"י) פסול ו.
  1330. ע"ע בן נח ציון 443.
  1331. ר' יוחנן בנדה מט ב, ורש"י שם ד"ה לאתויי סומא ופסקי רי"ד שם, וסנהדרין לד ב; רמב"ם עדות פ"ט הי"ב ופט"ז ה"ו; סמ"ג לאוין ריד; מאירי סנהדרין לד ב; עי' טור חו"מ סי' לה סי"ב; עי' טוש"ע שם יא.
  1332. ערה"ש שם סי"א.
  1333. ויקרא ה א. סמ"ג לאוין ריד. ועי' ציון 1301 ואילך, שהוא הכתוב ממנו למדים לפסול סומא.
  1334. שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ו, עי' ברכ"י חו"מ סי' לה אות י, בשמו, והוסיף: והוא פשוט; עי' פת"ש שם סק", בשם ברכ"י בשם שו"ת תשב"ץ. ועי' שו"ת תשב"ץ שם, שהוא אף ע"פ שהוא מבחין אותו בטביעות הקול (לשיטתו שבציון 1317, ועי' ציון 1322 ואילך, שי"ח וסוברים שפסולו אינו אלא מדרבנן) והוא מגזרת הכתוב (לשיטתו שבציון 1320, ועי' ציון 1318 ואילך, שי"ח).
  1335. עי' שו"ת שבו"י ח"א סי' קכו; פנים במשפט סי' לה אות יד, במסקנה.
  1336. רמב"ם עדות פי"א ה"ה.
  1337. עי' רש"י שבציון 1340; לבוש חו"מ סי' לד סי"ח.
  1338. רמב"ם עדות פי"א ה"ה; טור שם ס"ל, בשמו; עי' סמ"ג לאוין ריד; עי' חינוך מ' עה; עי' מאירי סנהדרין כו ב; שו"ע שם יח; לבוש שם.
  1339. רמב"ם שם וטור שם, בשמו, ושו"ע שם: מדבריהם; לבוש שם; תו"ח סנהדרין כו ב.
  1340. רדב"ז עדות פי"א ה"ה, בד' רש"י שבציון הבא ורמב"ם שם.
  1341. רש"י קדושין מ ב ד"ה ופסול לעדות.
  1342. תו"ח סנהדרין כו ב.
  1343. טור חו"מ סי' לד סכ"ט; עי' תו"ח שם.
  1344. עי' סמ"ע שם ס"ק מה, ע"פ רש"י שבציון 1340.
  1345. עי' יד רמ"ה סנהדרין כו ב, בשם אית דמפרשי.
  1346. ברייתא בקדושין מ ב: הרי זה דומה לכלב וי"א פסול לעדות (ומ' שלת"ק אינו פסול, וכ"מ מהגמ' שבציון 1348); דא"ר פ"י: חבירו של כלב וי"א פסול לעדות; ר' יוחנן בירו' מעשרות פ"ג ה"ב, לגי' ס' העיטור אות ק - קבלת העדות (נח ג במהד' רמ"י) ומאירי סנהדרין כז א והגמ"ר סנהדרין רמז תשכא, ולא נזכר שם כלל דעה חולקת, ועי' ציון 1356, שי"ג בע"א.
  1347. עי' ר"ח ור"י מיגאש שבציון הבא; עי' רמב"ם עדות פי"א ה"ה; עי' טור חו"מ סי' לד ס"ל, בשמו; מאירי שם וסנהדרין כו ב; עי' שו"ע שם יח; עי' לבוש שם.
  1348. תשו' ר"ח בשבה"ל ח"ב סי' צז ואוצה"ג קדושין חלק התשובות סי' רמ, וסותר קצת לראשונים בשם ר"ח שבציון 1350 ואילך, וצ"ב (ועי' ציון 1366); עי' שו"ת הר"י מיגאש סי' קנט.
  1349. רב אידי בר אבין בגמ' שם; עי' ירו' שבציון 1345, לגי' ס' העיטור ומאירי והגמ"ר, שלא נזכר חולק ע"ז; עי' רמב"ם שם; עי' טור שם, בשמו; עי' ס' העיטור שם; עי' סמ"ג לאוין ריד; עי' מאירי שם ושם; עי' שו"ע שם; עי' לבוש שם.
  1350. עי' יד רמ"ה סנהדרין כו ב, בשם אית דמפרשי, לשיטתו שבציון 1344.
  1351. תוס' קדושין מ ב ד"ה ויש ואו"ז ח"ד סנהדרין סי' כב ורא"ש קדושין פ"א סי' סה ותוס' רא"ש ותוס' רבינו שמואל (בשיטת הקדמונים) שם וסמ"ג לאוין ריד והגמ"י עדות פי"א ה"ה וטור חו"מ סי' לד סכ"ט, בשם ר"ח, וסותר קצת לר"ח שבציון 1347, וצ"ב (ועי' ציון 1366); עי' או"ז סנהדרין שם, בשם הרי"ף (וצ"ב, שאינו שם); מאירי קדושין שם, בשם הירו' (ואינו לפנינו), שר' כשראה את ר' שמעון ברבי אוכל בשוק אומר לו גנאי הוא לת"ח שיאכל בשוק, והקשה לו מזו שאף בכל אדם אמרו שפסול לעדות ופירשה בחוטף פחות משוה פרוטה ואוכל (והוא לכאו' המעשה שבירו' שבציון 1354, אך בשינוי גירסא מופלג, וא"כ סותר לגי' המאירי שבציון הנ"ל, וצ"ב).
  1352. עי' ת"ק בברייתא ובדא"ר שבציון 1345.
  1353. רא"ש ותוס' רא"ש ותוס' רבינו שמואל ותוס' טוך שם, בשם ר"ח.
  1354. תוס' טוך שם ותוס' רבינו שמואל שם, בשם ר"ח; עי' רי"ו מישרים נ"ב ח"ד (יג א), בשם ר"ח.
  1355. ס' העיטור אות ק - קבלת העדות (נח ג במהד' רמ"י) והגמ"ר סנהדרין רמז תשכא, בד' ירו' שם, לגי' רבינו ברוך, ומאירי סנהדרין כז א, בד' הירו' שם, לגי' יש גורסין: ובשל גרמוה (ועי' ציון 1350); שיטה לא נודע למי קדושין שם, בשם הירו'; רא"ש ותוס' רא"ש שם, בשם ר"ח. ועי' ס' העיטור ומאירי והגמ"ר שם, גי' בסתם: ובטל גרמיה, היינו שמנע עצמו שלא לאכול (וכ"ה לגירסתנו, אך עי' ציון 1356, שאינה ענין לפסול עדות).
  1356. רא"ש ותוס' רא"ש ותוס' טוך ותוס' רבינו שמואל שם, בשם ר"ח.
  1357. אית תניי תני בירו' מעשרות פ"ג ה"ב; עי' ר' מאיר בירו' שם, לגירסתנו וגי' תוס' שם, וסמ"ג שם ואו"ז סנהדרין שם ורא"ש ותוס' רא"ש ותוס' רבינו שמואל וריטב"א קדושין שם בשם ר"ח, ותוס' טוך שם, ור' חייא בירו' שם, לגי' שיטה לא נודע למי שם, ועי' ציון 1345, שי"ג בע"א.
  1358. עי' תוס' שם; סמ"ג שם, בשם ר"ח; רא"ש ותוס' רא"ש שם, בד' ר"ח: ונראה; עי' תוס' טוך שם, בשם ר"ח; תוס' רבינו שמואל שם, בשם ר"ח.
  1359. ס' העיטור שם והגמ"ר סנהדרין שם, לגי' רבינו ברוך, ומאירי שם, לגי' יש גורסין: ובשל גרמוה (ועי' ציון 1354.
  1360. שיטה לא נודע למי קדושין שם, בד' הירו' שם, לגירסתו, שאין כאן ענין לפסולי עדות (עי' ציון 1356). ואף לראשונים שבציון הקודם, הגורסים שהוא ענין לפסולי עדות (עי' ציון 1354), לכאו' כן יש לפרש אית תניי תני שבירו' בציון 1356.
  1361. תוס' שם; תוס' רא"ש שם; תוס' רבינו שמואל שם; ריטב"א שם.
  1362. ע"ע גזלן ציון 2 ואילך.
  1363. תוס' רא"ש שם; עי' תוס' טוך שם.
  1364. תוס' שם; עי' סמ"ג שם, בשם ר"ח; או"ז סנהדרין שם, בשם הרי"ף (וצ"ב, שאינו שם); עי' רא"ש ותוס' רא"ש ותוס' טוך ותוס' רבינו שמואל קדושין שם; הגמ"י שם, בשם ר"ח; עי' ריטב"א שם; מאירי שם, בשם הירו', לגירסתו שבציון 1350; עי' רי"ו שם, בשם ר"ח; שיטה לא נודע למי שם; הג"א סנהדרין פ"ג סי' יב, בשם או"ז.
  1365. עי' תוס' ורא"ש ותוס' רא"ש ותוס' טוך ותוס' רבינו שמואל שם.
  1366. עי' סמ"ג שם, בשם ר"ח; עי' הגמ"י שם, בשם ר"ח; כס"מ שם, לד' זו.
  1367. חכמת מנוח לטור שם (נד' בילקוט מפרשים שבטור הוצ' מכון המאו"ר).
  1368. רא"ש קדושין פ"א סי' סה ותוס' רא"ש ותוס' רבינו שמואל ותוס' טוך שם מ ב, בשם הר"ר אליהו.
  1369. תוס' שם ד"ה ויש, בשם הר"ר אליהו; עי' רא"ש ותוס' רא"ש ותוס' טוך ותוס' רבינו שמואל שם ורי"ו מישרים נ"ב ח"ד (יג א), בשמו. ועי' תוס' רא"ש שם, ראיה לזה משבת קכט א.
  1370. עי' ת"ק בברייתא שבציון 1345.
  1371. תוס' שם, בשם הר"ר אליהו.
  1372. עי' תוס' קדושין מ ב ד"ה ויש ותוס' רא"ש ותוס' טוך ותוס' רבינו שמואל וריטב"א שם והגמ"י עדות פי"א ה"ה, בשם ר"ת; סמ"ג לאוין ריד, בשם רבינו יעקב; עי' רא"ש שם פ"א סי' סה, בשם ר"ת, לפי ק"נ שם סק"ל, ע"פ תוס' שם, ועי' ציון 1375, שי"מ בע"א. ועי' רא"ש ותוס' רא"ש ותוס' טוך שם, ראיה לזה מכתובות יב א, ועי' רא"ש ותוס' רא"ש שם, ראיה לזה מחולין פד א. ועי' רי"ו מישרים נ"ב ח"ד (יג א), בשם ר"ת: שאוכל סעודתו בשוק, וטור חו"מ סי' לד סכ"ט, בשם ר"ת: בקובע סעודותיו בשוק (ועי' ציון 1377).
  1373. תוס' רא"ש ותוס' טוך שם, בשם ר"ת; עי' ריטב"א שם, בשם ר"ת.
  1374. עי' הגמ"י שם; עי' ריטב"א שבציון הבא; כס"מ שם, בשם התוס'.
  1375. ריטב"א שם, בשם ר"ת.
  1376. עי' ב"י חו"מ סי' לד סי"ח, בד' הרא"ש שם, בשם ר"ת: והרא"ש והתוס' דרך אחר להם וכו' (ולשונו שם מגומגמת, וצ"ב אם רוצה לומר שהרא"ש חלוק על התוס' בשם ר"ת שבציון 1371, ו"אחר" היינו שהם חלוקים זע"ז (ולפי"ז לכאו' הרא"ש סותר לתוס' רא"ש שבציון הנ"ל, וצ"ב) או שהרא"ש מפרש התוס' שבציון הנ"ל, שאף שדיברו בפת, לאו דוקא (ו"אחר" הוא טה"ד, וצ"ל אחד) או ש"והתוס' " הוא טה"ד, וצ"ל ורבינו, ומבאר הטור שאף הוא לא הזכיר פת), ועי' ציון הנ"ל, שי"מ הרא"ש בע"א; כ"מ מחכמת מנוח שבציון הבא. ועי רי"ו שבציון 1371, ולכאו' לד' הב"י, ה"ה שסובר שאי"צ לקבוע על פת.
  1377. עי' חכמת מנוח לטור שם (נד' בילקוט מפרשים שבטור הוצ' מכון המאו"ר).
  1378. ב"ח שם, בד' ר"ת, ומש"כ בטור שבציון 1371, בשם ר"ת: סעודותיו, הוא ט"ס וצ"ל סעודתו, ועי' ציון הבא, שי"מ בע"א; ראש יוסף לר"י אישקאפא שם ס"ק נז, שכ"מ מדברי שאר הפוסקים מלבד הטור.
  1379. ראש יוסף שם, בד' הטור שבציון 1371, בשם ר"ת: סעודותיו, ועי' ציון הקודם, שי"מ בע"א.
  1380. מאירי קדושין מ ב, בשם רבותיו, בד' הירו' שבציון 1350, ע"פ ברייתא בפסחים קט א: חוטפין מצה (לפי רש"י שם ד"ה חוטפין מצה, בפי' הב' ובמסקנה, ורשב"ם שם בשמו, בפי' הב'), ודחה, שבירו' שם מפורש שהוא בפחות משווה פרוטה.
  1381. ב"ח חו"מ סי' לד סכ"ט, בד' רש"י קדושין מ ב ד"ה ופסול לעדות: וכן האוכל בשוק הואיל ואין מקפיד על כבודו אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל.
  1382. רמב"ם עדות פי"א ה"ה; עי' מאירי קדושין מ ב, והשמיט ההליכה; שו"ע חו"מ לד יח; לבוש שם.
  1383. רי"ו מישרים נ"ב ח"ד (יג א), בד' הרמב"ם, ושהוא כר"ת שבציון 1371; ב"י שם ס"ל, בשמו, ודחה, שאין הכרע בדברי הרמב"ם לכך.
  1384. עי' ראש יוסף לר"י אישקאפא חו"מ שם ס"ק סב, בד' רי"ו.
  1385. עי' כס"מ שם, בפי' הב', וב"י שם, בד' הרמב"ם; ב"ח שם, בשם ב"י, ודחה, שכל שוק שווה כיוון שרבים בוקעים בו ולא נאמרו דברי רז"ל לשיעורים; עי' סמ"ע שם ס"ק כד; עי' אורים שם ס"ק לח, בשמו; עי' הג' יעב"ץ קדושין מ ב, בפי' הא'. ועי' ר"ח ור"י מיגאש שבציון 1347: בפני רבים, ולכאו' הרמב"ם לפי' זה הולך בדרכם. ועי' כס"מ שם, בפי' הא': ורבינו סתם דבריו ואין בהם הכרע.
  1386. אורים שם, בפי' הב'.
  1387. עי' ב"ח שם, בד' הרמב"ם (ולכאו' אינו כמאירי שבציון 1381, שהשמיט ההליכה); עי' אורים שם, בפי' הב'; כ"מ מהג' יעב"ץ שם, בפי' הב'.
  1388. טור שם סכ"ט, שהביא ר"ח שבציון 1350 ור"ת שבציון 1371, וס"ל, שהביא הרמב"ם שבציון 1381.
  1389. ב"ח שם סכ"ט, לשיטתו בציון 1380 בד' רש"י, ושכן עיקר.
  1390. רש"י קדושין פב א ד"ה והגרע.
  1391. ס' הערוך ע' גרע בסופו (במהד' ערה"ש ע' גרע ג').
  1392. רש"י שם ד"ה והבלן. ועי' ס' הערוך ע' בלן א': בעל המרחץ שמשמש לבני אדם ומדליק האש של מרחץ, ועי' מוסף הערך שם.
  1393. רש"י שם ד"ה הבורסקי; עי' ס' הערוך ע' ברסי.
  1394. רש"י שם.
  1395. תד"א זוטא פט"ז, וצ"ב הטעם. ועי' ת"ק שם שאין מעמידים מהן לא מלך (ע"ע) ולא נשיא (ע"ע) ולא כהן-גדול (ע"ע) וכו', ולכאו' חולק על ר' יוסי. ועי' ברייתא בקדושין שם: אין מעמידים מהם לא מלך ולא כהן גדול, והוא לכאו' כת"ק שבתד"א.
  1396. עי' רמב"ם שבציון הבא, שהזכיר רק כשהולכים ערומים בשוק בעת שהם עוסקים במלאכה מנוולת, ומשמע שאלה שסתם עוסקים במלאכה מנוולת אינם פסולים לעדות, ורמב"ם מלכים פ"א ה"ו, שפסק רק הדין שפסולים למלך.
  1397. רמב"ם עדות פי"א ה"ה; טור חו"מ סי' לד ס"ל, בשמו; מאירי קדושין מ ב; שו"ע שם יח.
  1398. חכמת מנוח לטור שם (נד' בילקוט מפרשים שבטור הוצ' מכון המאו"ר).
  1399. רמב"ם שם; טור שם, בשמו; שו"ע שם.
  1400. עי' רמב"ם שם; עי' טור שם, בשמו; עי' מאירי שם; עי' שו"ע שם.
  1401. עי' ציון 1345 ואילך.
  1402. עי' תשו' ר"ח בשבה"ל ח"ב סי' צז ואוצה"ג קדושין חלק התשובות סי' רמ; עי' שו"ת הר"י מיגאש סי' קנט.
  1403. ר"ח סנהדרין כו ב; רי"ף שם (ה א); רש"י שם ד"ה אוכלי דבר אחר; תוס' שם ד"ה אוכלי; רמב"ם עדות פי"א ה"ה; טור חו"מ סי' לד סל"א, בשמו; ס' העיטור אות ק - קבלת העדות (נז ד במהד' רמ"י); ראב"ן סנהדרין סי' תעו; סמ"ג לאוין ריד; או"ז ח"ד סנהדרין סי' יח, בשם רש"י וריב"ן; עי' או"ז שם סי' יט, בשם ר"ש; רא"ש שם פ"ג סי' יב; מאירי שם; נמוק"י שם, בשם רבוותא; שו"ע שם יח. בחלק מהראשונים ואחרונים הנ"ל, נשתנה בחלק מהדפוסים מחמת הצנזורה לנכרים או עכו"ם.
  1404. רב נחמן בגמ' שם.
  1405. סמ"ג לאוין ריד; עי' תו"ח שבציון 1414.
  1406. גמ' שם; רי"ף שם; עי' רמב"ם שם; ראב"ן שם; סמ"ג שם; רא"ש שם; מאירי שם.
  1407. גמ' שם; רי"ף שם; ראב"ן שם; סמ"ג שם; רא"ש שם; עי' מאירי שם.
  1408. גמ' שם; רי"ף שם; עי' רמב"ם שם; ראב"ן שם; סמ"ג שם; רא"ש שם; עי' מאירי שם.
  1409. גמ' שם; רי"ף שם; ראב"ן שם; סמ"ג שם; רא"ש שם; עי' מאירי שם.
  1410. עי' ר"י מלוניל שם; מאירי שם.
  1411. רש"י שם; או"ז שם סי' יח, בשם רש"י וריב"ן; יד רמ"ה שם, בפי' הא'; נמוק"י שם; תו"ח שם, בשם רש"י, ודחה, ע"פ הגמ' שבציון 1407.
  1412. עי' ר"י מלוניל שם (ומהל' משמע שיש כאן ב' צדדים של חילול השם, וצ"ב); עי' חכמת אדם כלל קמו ס"ב.
  1413. עי' ר"י מלוניל שם.
  1414. עי' רמב"ם שם; טור שם, בשמו; עי' מאירי שם; שו"ע שם; תו"ח שם, בשם הרמב"ם, והסכים לו. ועי' בהגר"א שם ס"ק מא, שמקורו בגמ' שבציון 1407 (וכ"מ מתו"ח שבציון הקודם).
  1415. עי' ציון 1338. תו"ח שם.
  1416. הג"א שם, בשם מהרי"ח ואו"ז. וצ"ב שמא הוא ד' חולקת.
  1417. עי' יד רמ"ה שם, בשם אית דמפרשי, לשיטתו שבציון 1344.
  1418. עי' רשב"ם ב"ב קכח א ד"ה כל שתחלתו; רשב"ם שם ד"ה בפסלות; עי' ר' יצחק קרקושא (בשיטת הקדמונים) שם; עי' טור חו"מ סי' לג סל"ו; עי' שו"ע שם לה יג.
  1419. רשב"ם שם ד"ה או סופו; ר' יצחק קרקושא שם; עי' טור שם; עי' שו"ע שם.
  1420. ברייתא בגמ' שם; עי' רמב"ם עדות פי"ד ה"ב: תחלתו בפסלות אף על פי שסופו בכשרות פסול; עי' טור שם וסי' לה סט"ו; עי' שו"ע שם.
  1421. ויקרא ה א.
  1422. רשב"ם ב"ב שם ד"ה בפסלות.
  1423. ויקרא שם.
  1424. ערכין יח א.
  1425. ר"א אב"ד (בשיטת הקדמונים) ור' יצחק קרקושא ב"ב שם ורשב"א שם וחוקות הדיינים סי' לה, ע"פ ערכין שם; יד רמ"ה ב"ב שם.
  1426. עי' רשב"ם שם ד"ה או סופו.
  1427. ע"ע קרוב.
  1428. ברייתא בגמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע סי' לג שם.
  1429. טור שם.
  1430. שו"ע שם.
  1431. עי' לעיל: חרש.
  1432. עי' לעיל: סומא.
  1433. עי' לעיל: שוטה. עי' ברייתא שם; רמב"ם שם; עי' טוש"ע סי' לה שם.
  1434. עי' טוש"ע שם.
  1435. ש"ך חו"מ סי' לג סק"י וסי' לד ס"ק כח; מאזנים למשפט סי' לג משנה אחרונה סי"ג, בשמו.
  1436. עי' ש"ך סי' לד שם; מאזנים למשפט שם, בשמו.
  1437. ברייתא בב"ב קכח א; עי' טור חו"מ סי' לה סט"ו; עי' שו"ע שם לג יג ולה יג.
  1438. רבינו גרשום ערכין יח א; עי' רמב"ם עדות פי"ד ה"ב; עי' שו"ע שם ושם.
  1439. סמ"ע סי' לג ס"ק כא; עי' מאזנים למשפט שם משנה אחרונה סי"ג, בשמו.
  1440. ברייתא בגמ' שם; רמב"ם שם; שו"ע סי' לג שם.
  1441. ברייתא שם; רמב"ם שם; עי' שו"ע סי' לה שם.
  1442. טור סי' לה שם; עי' שו"ע שם.
  1443. ש"ך חו"מ סי' לג סק"י.
  1444. עי' ציון 620 ואילך.
  1445. תוספ' סנהדרין פ"ה.
  1446. עי' תוספ' שם.
  1447. עי' לעיל: חזרתו לכשרות.
  1448. עי' ס' העיטור אות ק - קבלת העדות (נט ג במהד' רמ"י), בשם רבינו אבן מגש; עי' שו"ת הרא"ש כלל נד סי' א; עי' שו"ת תורת אמת סי' צ, בד' שו"ת מהר"י בן לב ח"ג סי' עה, והסכים לו; עי' ש"ך חו"מ סי' לה סק"ז, בד' שו"ת מהר"י בן לב שם; ש"ך שם, במסקנה, לפי ס' עזרת נשים אה"ע סי' יז ס"ק סב, וס' מראות הצובאות שם ס"ק כח, ומחנ"א הל' עדות סי' יד בהגהה מבנו הקרית מלך רב, ונתה"מ שם סי' לד חידושים ס"ק לא, וברכ"י שם אות מ, ושחזר בו הש"ך מד' שבציון 1449, ועי' ציונים 1454, 1460, שי"מ בע"א; ב"ש אה"ע סי' קמא ס"ק מח, לפי פת"ש חו"מ סי' לד ס"ק מה; עי' מל"מ בשם מוהרמי"ט שבציון 1536; תומים שם ס"ק כח, ע"פ תוספ' שבציון 1444 וגמ' יבמות כה א, ועוד; מחנ"א שם; שו"ת נובי"ק אה"ע סי' עב (בסתירת ההיתר הב'), ע"פ שו"ת הרא"ש שם, ובשם זקנו ר' העשיל בגליון הטור, ע"פ ס' העיטור שם; קצה"ח סי' לה סק"ד, בד' רא"ש גיטין פ"ב סי' כו, והסכים לו; נתה"מ סי' לד שם; ברכ"י שם, ע"פ ס' העיטור שם ושטמ"ק כתובות יח ב; בי"מ אה"ע שם סל"ד, ע"פ שבועות לא א, ובשם נוב"י, והסכים לו; באה"ט חו"מ שם ס"ק לו; פת"ש שם; מאזנים למשפט שם משנה אחרונה סכ"ט, שכן הסכמת האחרונים, ובמקום המשפט שם אות פד, דהיינו תומים ונתה"מ ובי"מ ונוב"י; עי' נחל יצחק שבציון 1541; ישועות ישראל סי' לה חוקת המשפט סק"ח, בשם האחרונים; אורח משפט (אנאליק) סי' לג סי"ג.
  1449. שו"ת תורת אמת סי' צ; ש"ך שם סי' לה סק"ז, בשמו.
  1450. ש"ך חו"מ סי' לד ס"ק לג: נראה, ועי' ציון 1447, שי"מ שחזר בו, ועי' ציונים 1454, 1460, שי"מ בע"א; עי' נוב"י ונתה"מ ובאה"ט ופת"ש שם ס"ק מה ומאזנים למשפט וישועות ישראל שם, בשמו; עי' שו"ת חת"ס שבציון 1453 ופת"ש שם, בדעתו; עי' חי' הרי"מ שם סי' לה סק"ג; עי' נחל יצחק סי' לד סכ"ט ענף ו.
  1451. ס' מראות הצובאות אה"ע שם, בד' ש"ך שבציון הקודם, ע"פ סמ"ע סי' לג ס"ק כג, לגבי נוגע (ע"ע) בעדותו; פת"ש שם, בשמו; עי' דגמ"ר חו"מ סי' לה לש"ך סק"ז, בד' הש"ך, והובא בפת"ש שם; עי' חי' הרי"מ שם. ועי' באה"ט שם ופת"ש שם.
  1452. עי' ציון 892 ואילך. חי' הרי"מ שם.
  1453. נחל יצחק שם.
  1454. עי' דגמ"ר שם, בד' הש"ך, והובא בפת"ש שם; שו"ת חת"ס חו"מ סי' לו, בד' הש"ך, והובא בפת"ש שם, ועי' פת"ש שם שנ' שהחת"ס מסכים לזה. ועי' פת"ש שם, שאין ראיה מהתוספ' שבציון 1444 ושטמ"ק שם ע"ז.
  1455. דגמ"ר שם, בד' הש"ך, ליישב הש"ך שבציון 1447, שלא יסתור לש"ך שבציון 1449, והובא בפת"ש שם, ועי' ציונים 1447, 1460, שי"מ בע"א; כ"מ משו"ת חת"ס שם, בטעם הא', והובא בפת"ש שם.
  1456. עי' ציון 48 ואילך. שמות כג א.
  1457. עי' ציון 45.
  1458. שו"ת חת"ס שם, בטעם הב', והובא בפת"ש שם.
  1459. פת"ש שם.
  1460. עי' ציון 852.
  1461. מאזנים למשפט סי' לד משנה אחרונה סכ"ט ומאזנים למשפט ס"ק כח, ליישב הש"ך שבציון 1447, שלא יסתור לש"ך שבציון 1449, ועי' ציונים 1447, 1454, שי"מ בע"א.
  1462. תומים סי' לד ס"ק כח, ע"פ תוספ' סנהדרין פ"ה; קצה"ח סי' לה סק"ד; ישועות ישראל שם חוקת המשפט סק"ח, בשם האחרונים; אורח משפט (אנאליק) סי' לג סי"ג, ע"פ תוספ' שם.
  1463. עי' קרית מלך רב שבועות פ"י ה"א; עי' מאזנים למשפט סי' לה משנה אחרונה סכ"ט.
  1464. קרית מלך רב שם.
  1465. עי' ציון 1551 ואילך. ישועות ישראל שם: אפשר, ושע"ז אין ראיה מהתוספ' שם.
  1466. רשב"ם ב"ב קנט א ד"ה היה יודע לו בעדות.
  1467. סמ"ע סי' מו ס"ק פג; עי' ש"ך שם ס"ק צא.
  1468. סמ"ע שם.
  1469. סמ"ע שם; עי' ש"ך שם.
  1470. סמ"ע שם.
  1471. עי' ברייתא בגמ' שם; עי' רמב"ם עדות פי"ד ה"ה; טור שם ס"ל; שו"ע שם לד.
  1472. ע"ע גזלן ציון 2 ואילך. חוקות הדיינים סי' לו.
  1473. ע"ע קיום שטרות. רשב"ם שם ד"ה ואחר כך נעשה גזלן, ע"פ כתובות כ ב.
  1474. רשב"ם ב"ב שם.
  1475. עי' ברייתא שם; עי' רמב"ם שם.
  1476. עי' גמ' שם; רמב"ם שם.
  1477. חי' הר"ן שם; טוש"ע שם.
  1478. עי' רשב"ם שם ד"ה אבל אחרים וד"ה כגון שהוחזק; חי' הר"ן שם.
  1479. רבינו גרשום ב"ב קנט א.
  1480. רי"ף סנהדרין כח ב (ז ב), שכן פרשי רבנן; תוס' ב"ב קנט א ד"ה כגון, בשם ר"י, ע"פ קדושין נ ב וסנהדרין לא ב; רא"ש סנהדרין פ"ג סי' כ.
  1481. תוס' ב"ב שם, בשם ר"י; עי' רא"ש סנהדרין שם.
  1482. עי' רא"ש שם; עי' טור חו"מ סי' מו ס"ל; עי' שו"ע שם לד.
  1483. ע"ע קיום שטרות. רשב"ם ב"ב קנט א ד"ה כגון שהוחזק; תוס' שם ד"ה כגון, בשמו; או"ז ח"ג ב"ב סי' ריב. ועי' תוס' שם, בשם ר"י, שדחה.
  1484. רשב"ם שם; או"ז שם.
  1485. או"ז שם.
  1486. רשב"ם שם.
  1487. כס"מ עדות פי"ד ה"ה; ב"י חו"מ סי' מו ס"ל, בד' רמב"ם שם וטור שם; עי' שו"ע שם לד. ועי' כס"מ שם, שמ"מ עיקר הפירוש הוא שהוחזק בבית דין, כראשונים שבציון 1479 ואילך.
  1488. עי' אורים שם ס"ק קג, ע"פ תוס' ב"ב קנט א ד"ה כגון.
  1489. סמ"ע סי' מו ס"ק פד.
  1490. עי' רמ"א בשו"ע שם.
  1491. רמ"א שם.
  1492. סמ"ע שם.
  1493. תומים סי' מו ס"ק לה.
  1494. תומים שם, שכ"מ מסתימת הפוסקים.
  1495. תומים שם, וסיים: וצ"ע.
  1496. רי"ו מישרים נ"ב ח"ו (יג ג), והובא בב"י חו"מ סי' מו ס"ל.
  1497. קצה"ח סי' מו ס"ק יז.
  1498. רי"ו מישרים נ"ב ח"ו (יג ג), בשם תוס', והובא בב"י חו"מ סי' מו ס"ל.
  1499. עי' ציון 45.
  1500. קצה"ח שם ס"ק יז.
  1501. עי' ציון 1511 ואילך.
  1502. עי' ריטב"א כתובות כא א, והובא בב"י שם סט"ז.
  1503. רמ"א בשו"ע שם לד; לבוש שם.
  1504. עי' נתה"מ שם ביאורים ס"ק יז; ישועות ישראל שם חוקת המשפט ס"ק לא.
  1505. נתה"מ שם.
  1506. קצה"ח שם, ע"פ נמוק"י סנהדרין כז א (ה ב); נתה"מ שם, בשמו, ודחה.
  1507. ברייתא בב"ב קנט א.
  1508. עי' אורים סי' מו ס"ק קה, ע"פ ב"ב קנט א; עי' שו"ת נאות דשא סי' סח, ע"פ גמ' שם (ובסו"ד ציין לאורים שם); פת"ש שם ס"ק יב, בשם אורים ונאות דשא. ועי' נאות דשא שם ופת"ש שם, ביאור הראיה מהגמ'.
  1509. עי' שו"ת נאות דשא שם; עי' פת"ש שם, בשמו.
  1510. תוספ' סנהדרין פ"ה; עי' ברייתא בב"ב קנט א; עי' רמב"ם עדות פי"ד ה"ה; עי' טור חו"מ סי' מו ס"ל; עי' שו"ע שם לה.
  1511. עי' ציון 1479 ואילך. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן בגמ' שם; עי' רמב"ם שם; עי' טוש"ע שם.
  1512. רמב"ם שם; עי' טוש"ע שם; ב"י שם, בד' תוס' שבציון 1520.
  1513. עי' ציון 1476 ואילך.
  1514. רמב"ם שם; עי' טור שם.
  1515. עי' רשב"ם שבציון הבא; טור שם; עי' סמ"ע שם ס"ק פו.
  1516. גמ' שם, ורשב"ם ד"ה אף על פי שלא הוחזק; עי' ש"ך שם ס"ק צב.
  1517. רשב"ם שם.
  1518. עי' ב"י שם; סמ"ע שם; עי' ש"ך שם.
  1519. ב"י שם; סמ"ע שם.
  1520. עי' ש"ך שם.
  1521. תוס' שם ד"ה ואע"פ. ועי' תומים שם ס"ק לו.
  1522. תשו' מהר"ם במרדכי סנהדרין רמז תרצו; ב"י שם, בשם רבינו מאיר שכתב המרדכי.
  1523. תשו' מהר"ם שם.
  1524. ב"י חו"מ סי' מו ס"ל, בד' רי"ף יבמות לא ב (ט א); שו"ע שם לה, בשם יש מי שאומר. ועי' אורים שם ס"ק קט, בד' הרי"ף, שפי' בע"א.
  1525. ב"י שם, בד' רי"ף שם; סמ"ע שם ס"ק פז. וע"ע עדות, ושם, הפרטים.
  1526. עי' ציון 1283.
  1527. עי' ציון 1287. סמ"ע סי' מו ס"ק פח; ש"ך שם ס"ק צה, בשמו; אורים שם ס"ק קיא.
  1528. עי' רא"ש גיטין פ"ו סי' ב; טור שם ס"ל; שו"ע שם לו.
  1529. עי' ציון 1510 ואילך. עי' סמ"ע שם ס"ק פט; עי' אורים שם ס"ק קיב ונתה"מ שם ס"ק מט, בשמו; עי' בהגר"א שם ס"ק עז.
  1530. ש"ך שם (ועי' ש"ך שם, שאפשר לפרש כן בסמ"ע שבציון 1526, אבל דוחק הוא); אורים שם, בד' סמ"ע שבציון הנ"ל.
  1531. שטמ"ק ב"ב קכח א, בשם תוס' רא"ש.
  1532. עי' ציון 1431.
  1533. עי' גמ' ורשב"ם שבציון 1316; רמב"ם עדות פי"ד ה"ב. ועי' שמואל שבציון 1315 החולק.
  1534. שטמ"ק שם, בשם תוס' רא"ש.
  1535. עי' לעיל: חזרתו לכשרות.
  1536. עי' ציון 1447 ואילך.
  1537. מל"מ עדות פי"ד ה"ד, בשם מוהרמי"ט בזכרונותיו.
  1538. עי' ציון 1580 ואילך. עי' מל"מ שם.
  1539. קצה"ח סי' לה סק"ד, בד' מוהרימ"ט.
  1540. עי' מל"מ שם, בשם מוהרמי"ט בזכרונותיו,
  1541. קצה"ח שם, בד' מוהרימ"ט.
  1542. נחל יצחק סי' לה ס"ה ענף ג, ע"פ כתובות כח א ורש"י בכורות מט א ד"ה עד.
  1543. ע"ע קרוב. נחל יצחק שם.
  1544. עי' ציון 1552. מחנ"א הל' עדות סי' טו; פת"ש חו"מ סי' לה סק"ד, בשמו, וסיים: וצ"ע.
  1545. ע"ע אנינות.
  1546. ע"ע עדות, ושם, ב' טעמים.
  1547. ע"ע עדות.
  1548. ע"ע הנ"ל.
  1549. ע"ע הנ"ל. ערך ש"י חו"מ סי' לה ס"א.
  1550. רמב"ם עדות פי"ד ה"ב; טור חו"מ סי' לה ס"ז; שו"ע שם ד.
  1551. עי' ציון 1417 ואילך. עי' רמב"ם שם.
  1552. עי' משנה כתובות כח א; עי' רמב"ם שם; עי' שו"ע שם.
  1553. עי' ציונים 1558 ואילך, 1581, 1603, 1615, 1623. רמב"ם שם ה"ג ופהמ"ש שם. ועי' ציון 1637.
  1554. עי' משנה שם; עי' רמב"ם שם; שו"ע שם.
  1555. עי' משנה כתובות כח א; רמב"ם עדות פ"ז ה"ב ופי"ד ה"ב; עי' טור חו"מ סי' מו סל"ב; שו"ע חו"מ לה ד ומו יז.
  1556. רמב"ם פ"ז שם; עי' שו"ע סי' מו שם.
  1557. עי' מאירי שם.
  1558. עי' רש"י שם ד"ה זה כתב ידו; עי' מאירי שם; טוש"ע שם.
  1559. ע"ע קיום שטרות. עי' גמ' שם; רמב"ם פי"ד שם.
  1560. רש"י שם ד"ה קיום שטרות מדרבנן, ע"פ גמ' שם יח ב; ר"ן שם כח א (יב ב). וע"ע הנ"ל.
  1561. גמ' שם, ורש"י ד"ה הימנוהו רבנן בדרבנן; ר"ן שם.
  1562. רש"י שם; ר"ן שם.
  1563. פסקי רי"ד שם.
  1564. רב הונא בריה דרב יהושע בכתובות כח א; עי' ירו' כתובות פ"ב ה"י: תני ובלבד שיצטרף עם אחרים; רמב"ם עדות פ"ז ה"ב; טוש"ע חו"מ סי' מו סל"ב; שו"ע שם יז.
  1565. ע"ע עדות. רא"ש שם פ"ב סי' לד.
  1566. מאירי שם.
  1567. תוס' שם ד"ה והוא.
  1568. ערה"ש שם ס"ה.
  1569. רא"ש כתובות פ"ב סי' לד ותוס' רא"ש כתובות כח א, ע"פ ירו' כתובות פ"ב ה"י: תני ובלבד דברים שהן רגילין בהן, ועי' ציון 1574, שי"מ הירו' בע"א; מאירי שם, בדעה הא', ושכן ד' הירו' הנ"ל; טור חו"מ סי' מו סל"ב; עי' שו"ע שם לה ד, בשם יש מי שאומר; יש"ש כתובות פ"ב סי' נז, בשם הרא"ש ובד' רמב"ם עדות פי"ד ה"ג, והסכים להם; עי' לבוש שם. ועי' סמ"ע שם סק"י וש"ך שם סק"ד ותומים שם סק"ג.
  1570. עי' רא"ש בפסקים שם, ע"פ ירו' שם; טור שם.
  1571. לבוש שם.
  1572. עי' רא"ש שם ושם; טור שם; עי' שו"ע שם, בשם יש מי שאומר; עי' לבוש שם.
  1573. רא"ש שם.
  1574. רא"ה שם; מאירי שם, בשם י"מ; ריטב"א שם; עי' בדה"ב שם, בשם הפוסקים; עי' שו"ע שם, בדעה הא' (ועי' סמ"ע וש"ך ותומים שבציון 1568); הפלאה שם, בשם הפוסקים.
  1575. ריטב"א שם. ועי' בדה"ב שם (והובא בש"ך שם סי' לה סק"ד וסי' מו ס"ק מח), שהפוסקים לא חשו לירושלמי שבציון 1568, משום שבגמ' לא חילק בכך, או שהם מפרשים הירו' בע"א. ועי' ש"ך סי' מו שם, שפי' הירושלמי דהיינו הוא הדין אחרים כאלו שהם רגילים בהם. ועי' תומים סי' לה סק"ג, שפי' הירושלמי דלא אתא לאפוקי שארי בני אדם, רק דאתא לומר דוקא דמעיד זהו שאני מכיר בטביעות עין כי רגיל אני בחתימתו (ולצד של ספיקו שבציון 1576, שדוקא על חתימה נאמן, ולא באומר בפני נכתב).
  1576. עי' מאזנים למשפט שם משנה אחרונה ס"ד; מאזנים למשפט שם סק"ד.
  1577. תומים סי' לה סק"ג.
  1578. עי' הפלאה כתובות כח א; מאזנים למשפט שם משנה אחרונה ס"ד: נראה.
  1579. עי' משנה כתובות כח א; עי' רמב"ם אישות פט"ז הכ"ה ועדות פי"ד ה"ג; עי' טור חו"מ סי' לה ס"ז ואה"ע סי' צו; עי' שו"ע חו"מ שם ה ואה"ע שם טו.
  1580. עי' רמב"ם אישות שם; עי' מאירי שם; טור שם ושם; ר"ן שם (יב א). וע"ע כתובה.
  1581. רמב"ם עדות שם; טור חו"מ שם.
  1582. רמב"ם שם.
  1583. ע"ע כתובה.
  1584. ר"ן שם (יב ב).
  1585. גמ' שם; מאירי שם: גלויי (ע"ע גלוי מלתא בעלמא ציון 1).
  1586. רש"י שם ד"ה גלוי מלתא; עי' מאירי שם; עי' ר"ן שם.
  1587. רש"י שם.
  1588. סמ"ע שם ס"ק יא.
  1589. עי' ראשונים שבציון 1590; שו"ת ריב"ש שם, בד' רמב"ם שם, והובא בכס"מ שם, ועי' ציון 1593, שי"מ בע"א.
  1590. שו"ת תשב"ץ ח"א סי' פג, לד' זו; עי' שטמ"ק שם, בשם שיטה ישנה.
  1591. עי' רא"ש שם פ"ב סי' לד; טור חו"מ שם, לפי ב"י שם, ועי' ציון 1595, שי"מ בע"א; שו"ע שם; ר"ן שם (יב ב); מ"מ שם, בשם הרבה מן המפרשים, שרב הונא בריה דרב יהושע שבציון 1563, מוסב אף על יוצאת בהינומה; ריטב"א שם; שו"ת ריב"ש שם, בד' רמב"ם שם, בצד הא', והובא בכס"מ שם, ועי' ציונים 1591, 1592, שי"מ בע"א; שו"ת תשב"ץ שם, בשם ראיתי מי שכתב; שטמ"ק שם, בשם שיטה ישנה, שרב הונא בריה דרב יהושע מוסב אף על זה; יש"ש כתובות פ"ב סי' ס, בד' רמב"ם שם.
  1592. מאירי כתובות כח א; שו"ת ריב"ש סי' קפג, בד' רמב"ם אישות פט"ז הכ"ה, והובא בכס"מ שם, ועי' ציון 1593, שי"מ בע"א.
  1593. מאירי שם; שו"ת ריב"ש שם, בד' רמב"ם שם, בצד הב', והובא בכס"מ שם, ועי' ציון 1590, שי"מ בע"א; תומים סי' לה סק"ד, בד' רמב"ם שם.
  1594. מ"מ שם, בד' רמב"ם שם, שרב הונא בריה דרב יהושע שבציון הנ"ל, אינו מוסב אלא על כתב ידו של אבא וכו' (עי' ציון 1554 ואילך), והובא בקצרה בב"י חו"מ שם ס"ז; ועי' ציונים 1591, 1588, שי"מ בע"א; שו"ת תשב"ץ שם, בד' רי"ף שם (יג א) ורמב"ם שם; יש"ש שם, בשם המ"מ בד' הרמב"ם, ודחה; ח"מ שם ס"ק לא, בד' הרמב"ם.
  1595. שו"ת תשב"ץ שם.
  1596. טור שם, לפי ב"ח שם, ועי' ציון 1590, שי"מ בע"א.
  1597. עי' משנה כתובות כח א; עי' רמב"ם עדות פי"ד ה"ג ואסו"ב פ"כ הט"ו; עי' מאירי שם; עי' טוש"ע אה"ע ג ה.
  1598. שו"ע חו"מ לה ו.
  1599. עי' משנה שם; עי' רמב"ם עדות שם; עי' מאירי שם; עי' שו"ע שם.
  1600. ברייתא בגמ' שם ב; רמב"ם שם; שו"ע שם.
  1601. ברייתא בגמ' שם.
  1602. ר"ן שם (יג א); כס"מ שם; סמ"ע שם ס"ק טז, בשמו.
  1603. אורים שם ס"ק טו, בשם כס"מ (עי' בציון הקודם); נתה"מ שם חידושים ס"ק יא, בשם האורים.
  1604. עי' גמ' שם ב; רמב"ם שם; עי' מאירי שם; עי' טוש"ע אה"ע שם.
  1605. עי' גמ' שם; עי' מאירי שם.
  1606. מאירי שם; עי' ר"ן שם.
  1607. תוס' שם ד"ה והוא וערובין נט א ד"ה אפילו; רא"ש כתובות שם פ"ב סי' לד; עי' שטמ"ק שם, בשם שיטה ישנה.
  1608. ע"ע יוחסין ציון 992. תוס' שם ושם; רא"ש כתובות שם.
  1609. ריטב"א שם; עי' שטמ"ק שם, בשם שיטה ישנה.
  1610. ע"ע יוחסין ציון 946 ואילך.
  1611. ריטב"א שם.
  1612. ע"ע יוחסין ציון 942 ואילך.
  1613. ר"ן שם (יב ב). ועי' חי' אנ"ש שם סק"א, בשם מהר"ם, שהשיג.
  1614. ציון 174 ואילך.
  1615. עי' משנה כתובות כח א; עי' רמב"ם עדות פי"ד ה"ג; עי' שו"ע חו"מ לה ה.
  1616. ע"ע בית הפרס: טומאתו. עי' גמ' שם ב; רמב"ם שם ופהמ"ש שם א.
  1617. רא"ש שם פ"ב סי' לד; עי' ריטב"א שם; עי' שטמ"ק שם, בשם שיטה ישנה.
  1618. עי' רא"ש שם.
  1619. עי' שטמ"ק שם, בשם שיטה ישנה.
  1620. ציון 107 ואילך.
  1621. עי' משנה כתובות כח א; עי' רמב"ם עדות פי"ד ה"ג; עי' שו"ע חו"מ לה ו.
  1622. מאירי שם.
  1623. ע"ע תחומים.
  1624. רי"ף שם (יג א); מאירי שם; עי' ריטב"א שם; שו"ע שם.
  1625. רדב"ז וכס"מ שם, בד' רמב"ם שבציון 1626.
  1626. ע"ע הנ"ל.
  1627. רמב"ם שם.
  1628. עי' רא"ש שבציון הבא; טור שם; ריטב"א שם; שטמ"ק שם, בשם שיטה ישנה.
  1629. רא"ש שם פ"ב סי' לד.
  1630. עי' רא"ש שם.
  1631. שטמ"ק שם, בשם שיטה ישנה.
  1632. תוס' ערובין נט א ד"ה אפילו, בתי' הא', שצריך גדול עימו, ובתי' הב', שאי"צ גדול עימו, לפי שי"ק לירו' כתובות פ"ב ה"י.
  1633. שי"ק שם, ע"פ ירו' שם, וסיים: וכן נראה.
  1634. תוספ' כתובות פ"ג וברייתא בכתובות כח ב, לפי גמ' שם, ורש"י ד"ה נאמן התינוק; רמב"ם עדות פי"ד ה"ג; טור חו"מ סי' לה ס"ז; שו"ע שם ו.
  1635. עי' ברייתא שם וברייתא בירו' שם פ"ב ה"י ורמב"ם שם וטור שם, לענין קציצה (ועי' ברייתא נוספת בגמ' שם ור' יוסי בי ר' בון בירו' שם וקדושין פ"א ה"ה, מהי קציצה); רמ"א בשו"ע שם.
  1636. ציון 167 ואילך.
  1637. עי' ירו' כתובות פ"ב ה"י: מהו בקציצת וכו'. ועי' ירו' קדושין פ"א ה"ה.
  1638. שלט"ג כתובות יב א בדפי הרי"ף אות ב, בשם ריא"ז; ד"מ חו"מ סי' לד סק"א, בשמו; שו"ע שם ו.
  1639. מאזנים למשפט שם משנה אחרונה ס"ו, ע"פ תוס' שם ד"ה והוא.
  1640. ציון 180 ואילך.
  1641. עי' ציון 1620 ואילך.
  1642. עי' ירו' כתובות פ"ב ה"י.
  1643. ירו' שבציונים 1643, 1648, 1650, לפי פ"מ כתובות פ"ב ה"י. ועי' או"ש שבציונים 1645, 1649, 1651, שפי' בע"א, ולפי"ד הבעיא היא דוקא אם נאמנים לומר ששמעו אדם הפוסל עצמו משום שויה-אנפשיה-חתיכה-דאסורא (ע"ע).
  1644. עי' ירו' שם, וקה"ע ופ"מ שם.
  1645. פ"מ שם.
  1646. עי' קה"ע שם, ועי' ציון 1647, שי"מ בע"א. ועי' או"ש עדות פי"ד ה"ג, שפי' שאינה בעיא, אלא שהקטנים אומרים שבשעה שליקטו הם פגי שביעית, שמעו המקרים שבציונים 1648, 1650.
  1647. ע"ע שביעית.
  1648. ירו' שם, לפי שי"ק שם, ועי' ציון 1645, שי"מ בע"א.
  1649. עי' ירו' שם, וקה"ע שם.
  1650. או"ש שם.
  1651. עי' ירו' שם, וקה"ע שם.
  1652. או"ש שם. עיי"ש מדוע לא נקט הירו' אשה פלונית ממללת על עצמה.
  1653. ע"ע אסופי ציון 74 ואילך.
  1654. ע"ע הנ"ל ציון 76 ואילך.
  1655. חי' רעק"א כתובות טו ב; כ"מ מבית יעקב שם.
  1656. עי' רמב"ם שבציון 1665; עי' שו"ת הרשב"א ח"ב סי' קפב וח"ה סי' קלט, לגבי נשים (עי' לעיל: אשה) והובא בב"י חו"מ סו"ס לה; רמ"א בשו"ע שם יד.
  1657. משנה ב"ק יד ב.
  1658. עי' גמ' שם טו א.
  1659. רע"ב שם פ"א מ"ג.
  1660. עי' לעיל ציון 988 ואילך וע' גוי ציון 803 ואילך.
  1661. עי' תה"ד סי' שנג, בד' רמב"ם שבציון 1662 ואילך; עי' לח"מ נזק"מ פ"ח הי"ג, בד' רמב"ם שבציון הבא.
  1662. עי' פהמ"ש לרמב"ם שם יד ב; עי' אורים שם ס"ק כב, בשמו; עי' שטמ"ק שם טו א, בשם ר"מ מסרקסטא, בד' רמב"ם שבציון הבא ואילך; עי' נתה"מ שם חידושים ס"ק יח, בשם אורים בשם פהמ"ש לרמב"ם. ועי' ציון 1756, שי"מ בע"א.
  1663. רמב"ם נזק"מ פ"ח הי"ג; עי' טור חו"מ סי' תח ס"ב, בשמו; עי' שו"ע שם א.
  1664. על פסולם, עי' לעיל: עבד כנעני.
  1665. על פסולם, ע"ע רועה.
  1666. רמב"ם שם; עי' טור שם, בשמו.
  1667. על פסולם, עי' לעיל: קטן.
  1668. על פסולם, עי' לעיל: אשה.
  1669. רמב"ם שם; עי' פהמ"ש לרמב"ם ב"ק יד ב; עי' טור שם, בשמו.
  1670. רמב"ם נזק"מ שם; עי' טור שם, בשמו.
  1671. עי' שו"ת הרשב"א ח"ב סי' קפב וח"ה סי' קלט; שטמ"ק ב"ק טו א, בשם הר"מ מסרקסטה, ע"פ רמב"ם שבציון 1662 ואילך; עי' לבוש חו"מ סי' לה סי"ד, בדעה הא'.
  1672. עי' שו"ת הרשב"א שם ושם; שטמ"ק שם, בשם הר"מ מסרקסטה.
  1673. שטמ"ק שם, בשם הר"מ מסרקסטה.
  1674. עי' אגודה ונמוקי מהר"ם מירזבורק שבציון 1678; עי' תה"ד סי' שנג; עי' ד"מ חו"מ סי' לה סק"ג, בשמו; עי' שו"ת מהרי"ק שורש קעט, בשם תשובת שאלה סביב המרדכי בפ' החובל.
  1675. על פסולו, ע"ע גזלן ציון 2 ואילך.
  1676. על פסולם, עי' לעיל: עבד כנעני.
  1677. על פסולם, ע"ע גוי ציון 803 ואילך.
  1678. תה"ד שם.
  1679. עי' שו"ת הרשב"א ח"ב סי' קפב וח"ה סי' קלט, בד' השואל, ודחה; עי' אגודה קדושין פ"ד סי' סד, שכן שמע פוסקים; עי' ד"מ שם, בשמו; עי' תה"ד שם; עי' נמוקי מהר"ם מירזבורק שבסוף שו"ת מהר"י וייל; עי' ד"מ סי' תח סק"ב, בשם מהר"ם מריזבורק בשם י"א. עי' שו"ת מהרי"ק שם, בשם תשובת שאלה סביב המרדכי בפ' החובל.
  1680. תה"ד שם; עי' ד"מ סי' לה שם, בשמו.
  1681. נמוקי מהר"ם מירזבורק שם; עי' ד"מ סי' תח שם, בשמו.
  1682. ע"ע יחס: נאמנות החיה. אגודה שם; תה"ד שם, שכן הועתק מפסקי גדול; שו"ת מהרי"ק שם, בשם תשובת שאלה סביב המרדכי בפ' החובל.
  1683. ע"ע בכור אדם ציון 170.
  1684. ע"ע הנ"ל ציון 170 ואילך. שו"ת מהרי"ק שם, בשם תשובת שאלה סביב המרדכי בפ' החובל.
  1685. ע"ע פדיון הבן. שו"ת מהרי"ק שם, בשם תשובת שאלה סביב המרדכי בפ' החובל.
  1686. תה"ד שם, שכן הועתק מפסקי גדול; עי' ד"מ שם, בשמו.
  1687. תה"ד שם; עי' ד"מ שם, בשמו.
  1688. אגודה שם, שכן שמע פוסקים; שו"ת מהר"ם מינץ סי' צג, בשמו; כנה"ג חו"מ סי' לה הגב"י אות יא, בשם מהר"י וייל, ובשם ר"ם מינץ בשם ס' אגודה. ועי' אגודה שם (ושו"ת מהר"ם מינץ שם, בשמו), שכ' קודם לזה: נפק"מ לחרופים, והיינו לכאו' האמור בציון 1701.
  1689. שו"ת מהר"י מינץ סי' ו, שכן המנהג בפדואה; עי' כנה"ג שם אות יב, בשמו.
  1690. עי' שו"ת מהרי"ק שורש קעט; ד"מ חו"מ סי' לה סק"ג; עי' רמ"א בשו"ע שם יד; עי' לבוש שם.
  1691. עי' כלבו סי' קטז, בשם תקנת רבינו גרשום וגזרת קדמונים; עי' שו"ת מהרי"ק שם, בשם תקנת קדמוניות מר"ת, ושכן מצא כתוב במקום אחר בשם ר"ת; עי' ד"מ שם, בשם מהרי"ק בשם תקנות קדמונים מר"ת; רמ"א בשו"ע שם, בשם י"א דתקנת קדמונים; עי' יש"ש ב"ק פ"א סי' מא, בשם תשובה קדמוניות, שהוא מתקנת הגאונים; לבוש שם, בשם י"א שתקנת קדמונים. ועי' יש"ש שם, שכ' שתקנה זו לא נתפשטה.
  1692. עי' ד"מ שבציון 1698; עי' לבוש שבציון 1699; עי' סמ"ע שם סק"ל; אורים שם ס"ק כג, בשמו; נתה"מ שם חידושים ס"ק יט, בשם אורים בשם סמ"ע.
  1693. לבוש שם, בשם יש מי שכתב עוד.
  1694. אורים שם, ע"פ תה"ד שבציון 1677; נתה"מ שם, בשמו.
  1695. שו"ת מהרי"ק שם, בשם תקנת קדמוניות מר"ת; ד"מ שם, בשם מהרי"ק בשם ר"ת ובשם כלבו מתקנות רבינו גרשום מאור הגולה (עי' ציון הבא); רמ"א בשו"ע סי' לה שם, בשם יש מי שכתב; לבוש שם, בשם יש מי שכתב עוד.
  1696. עי' כלבו שם, בשם תקנת רבינו גרשום וגזרת קדמונים; שו"ת מהרי"ק שם, בשם תקנת קדמוניות מר"ת; ד"מ שם, בשם מהרי"ק בשם ר"ת ובשם כלבו מתקנות רבינו גרשום מאור הגולה; רמ"א בשו"ע שם, בשם יש מי שכתב; לבוש שם, בשם יש מי שכתב עוד.
  1697. כלבו שם, בשם תקנת רבינו גרשום וגזרת קדמונים; עי' ד"מ שם, בשם מהרי"ק בשם ר"ת ובשם כלבו מתקנות רבינו גרשום מאור הגולה.
  1698. עי' כלבו שם, בשם תקנת רבינו גרשום וגזרת קדמונים; שו"ת מהרי"ק שם, בשם תקנת קדמוניות מר"ת; עי' ד"מ שם, בשם מהרי"ק בשם ר"ת ובשם כלבו מתקנות רבינו גרשום מאור הגולה; עי' רמ"א בשו"ע שם, בשם יש מי שכתב.
  1699. ד"מ שם.
  1700. לבוש שם, בשם י"א שתקנת קדמונים. ועי' ציונים 1679, 1685.
  1701. ע"ע מוסר (א): איסור המסירה וחומרתו. שו"ת מהרי"ק שם, בשם תקנת קדמוניות מר"ת; ד"מ שם, בשם מהרי"ק בשם ר"ת ובשם כלבו מתקנות רבינו גרשום מאור הגולה ובשם אגודה; רמ"א בשו"ע שם, בשם יש מי שכתב; יש"ש שם, בשם תשובת קדמוניות, ושהא מתקנת הגאונים.
  1702. שו"ת מהרי"ק שם; רמ"א בשו"ע שם, בשם יש מי שכתב.
  1703. עי' ציונים 1673 ואילך, 1689 ואילך.
  1704. שו"ת מהרי"ק שורש צג; ד"מ חו"מ סי' לה סק"ג, בשמו; רמ"א בשו"ע שם יד, בשם יש מי שכתב; לבוש שם, בשם יש מי שכתב עוד; ערה"ש שם סי"ג.
  1705. עי' שו"ת מהרי"ק שם; ד"מ שם, בשמו; עי' סמ"ע שם ס"ק לא, בד' רמ"א שבציון הקודם; עי' ערה"ש שם.
  1706. שו"ת מהרי"ק שם.
  1707. עי' ציונים 1673 ואילך, 1689 ואילך.
  1708. שו"ת מהרי"ק שורש קעט, בשם תקנת קדמוניות מר"ת; רמ"א בשו"ע חו"מ לה יד, בשם יש מי שכתב; לבוש שם, בשם יש מי שכתב עוד.
  1709. עי' אורים שם ס"ק כו, בד' מהרי"ק שבציון הקודם.
  1710. עי' רמ"א שם, שכתב הד' שבציון 1707, בשם יש מי שכתב; עי' לבוש שם, שכתב הד' שבציון הנ"ל, בשם יש מי שכתב עוד.
  1711. עי' אורים שם, בד' הרמ"א.
  1712. עי' ציונים 1673 ואילך, 1689 ואילך.
  1713. ע"ע חזקת קרקעות: חזקת שלש שנים.
  1714. יש"ש ב"ק פ"א סי' מא; ש"ך חו"מ סי' לה סק"י, בשמו.
  1715. עי' ציונים 1673 ואילך, 1689 ואילך.
  1716. עי' ציון 1689 ואילך.
  1717. נובי"ת חו"מ סי' נח; פת"ש חו"מ סי' לה סק"ט, בשמו.
  1718. עי' נובי"ת שם; עי' פת"ש שם, בשמו.
  1719. עי' ציונים 1673 ואילך, 1689 ואילך.
  1720. עי' ציון 1689 ואילך.
  1721. עי' שו"ת כנסת יחזקאל סי' פג (סז ב); פת"ש חו"מ סי' לה ס"ק יא, בשמו.
  1722. עי' ציון 1689 ואילך.
  1723. ע"ע עדות.
  1724. ישועות ישראל סי' לה חוקת המשפט ס"ק יא: נראה.
  1725. עי' ציון 1689 ואילך.
  1726. עי' ציון 1673 ואילך. שו"ת בית דוד חו"מ סי' ו; חשק שלמה סי' לה הגב"י אות ח, בשמו.
  1727. שו"ת בית דוד שם; חשק שלמה שם אות י, בשמו.
  1728. ע"ע חרם (א).
  1729. שו"ת בית דוד שם; חשק שלמה שם אות ט, בשמו.
  1730. עי' ציונים 1673 ואילך, 1689 ואילך.
  1731. עי' ציונים 1673 ואילך, 1689 ואילך.
  1732. עי' ראשונים ואחרונים שבציונים 1681, 1685 ואילך, 1695, 1699; נמוקי מהר"ם מירזבורק שבסוף שו"ת מהר"י וייל. על פסולה, עי' לעיל: אשה.
  1733. עי' ראשונים ואחרונים שבציון 1694; נמוקי מהר"ם מירזבורק שם. על פסולו, עי' לעיל: קטן.
  1734. עי' ראשונים ואחרונים שבציון 1695; נמוקי מהר"ם מירזבורק שם. על פסולו, ע"ע קרוב.
  1735. עי' יש"ש ב"ק פ"א סי' מא; עי' ש"ך חו"מ סי' לה ס"ק יא ואורים שם ס"ק כה, בשמו; עי' ערה"ש שם סי"ג.
  1736. יש"ש שם; עי' אורים שם, בשמו.
  1737. שו"ת בית דוד חו"מ סי' ו; חשק שלמה סי' לה הגב"י אות ט, בשמו.
  1738. שו"ת בית דוד שם: אפשר; חשק שלמה שם, בשמו.
  1739. עי' ציונים 1673 ואילך, 1689 ואילך.
  1740. עי' לעיל: קבלת עדות רשע.
  1741. עי' יש"ש ב"ק פ"א סי' מא; עי' ערה"ש חו"מ סי' לה סי"ג.
  1742. שו"ת בית דוד חו"מ סי' ו: אפשר; חשק שלמה שם הגב"י אות ט, בשמו; חי' חת"ס לשו"ע שם יד. ועי' תה"ד שבציון 1676 ואורים ונתה"מ שבציון 1693 שקצת מ' שנאמנים.
  1743. יש"ש שם; שו"ת כנסת יחזקאל סי' פג (סז ב), בשמו; פת"ש שם ס"ק יא, בשם כנסת יחזקאל בשם מהרש"ל; שו"ת בית דוד שם: אפשר; חשק שלמה שם, בשמו. וע"ע שו"ת כנסת יחזקאל סו"ס פט (ע ב).
  1744. יש"ש שם; שו"ת כנסת יחזקאל שם, בשמו.
  1745. יש"ש שם.
  1746. ע"ע שונא.
  1747. יש"ש שם; עי' שו"ת כנסת יחזקאל שם, בשמו.
  1748. יש"ש שם. ועי' שו"ת כנסת יחזקאל שם, ראיה לזה מיבמות קיז א.
  1749. על פסולו, עי' לעיל: חרש.
  1750. על פסולו, עי' לעיל: שוטה.
  1751. ערה"ש שם.
  1752. על פסולו, עי' לעיל: סומא. ערה"ש שם.
  1753. ע"ע גוי ציון 190.
  1754. רא"ש ב"ק פ"א סי' יט, בפי' הב'; טור חו"מ סי' תח ס"ב, בשם ר"י.
  1755. משנה ב"ק יד ב.
  1756. עי' גמ' שם טו א.
  1757. עי' רא"ש שם; עי' טור שם, בשם ר"י; עי' לח"מ נזק"מ פ"ח הי"ג, בשם טור בשם ר"י. וןעי' ציון 1661, שי"מ בע"א, ועי' תה"ד סי' שנג.
  1758. יש"ש ב"ק פ"א סי' מא, בד' רא"ש שבציון הקודם; תוס' רעק"א ב"ק פ"א מ"ג אות יא, בשמו.
  1759. ע"ע גוי ציון 658 ואילך.
  1760. ע"ע גוי ציון 664.
  1761. ע"ע גזל הגוי ציונים 1 ואילך, 35 ואילך.
  1762. עי' יש"ש שם; תוס' רעק"א שם, בשמו.
  1763. ע"ע בן נח ציון 442, שבגמ' ורמב"ם נזכר רק שאינו נהרג בעדות אישה, ועיי"ש ציון 443, שהמאירי צידד ב"יראה לי" שאינו נהרג אף בשאר פסולי עדות של תורה.
  1764. שעמ"ש סי' תח, ע"פ ב"ק קיט א וחינוך מ' קצב.
  1765. על פסולו, ע"ע קרוב.
  1766. ע"ע בית דין: פסול שקבלוהו, ושם, הפרטים.
  1767. על פסולו, עי' ציון 714 ואילך.
  1768. על פסולו, עי' לעיל: בזוי. מאירי סנהדרין כד א.
  1769. עי' רי"ף שם (ד א); עי' רמב"ם סנהדרין פ"ז ה"ב, ע"פ משנה שם וגמ' שם כה ב; עי' רא"ש שם פ"ג סי' ד ה; עי' מאירי שם, שאע"פ שי"מ את המשנה שם כולה לדין, מכל מקום הדין הוא בין לדין בין לעדות; עי' שו"ת ריב"ש סי' תצ, בשם המפרשים, שהמשנה שם, בין לעדות בין לדין, והובא בב"י חו"מ סי' לג ס"א; עי' שו"ע שם כב א. ועי' סמ"ע שם סק"א, שאע"פ שרש"י שם ד"ה נאמן והטור שם ס"א פי' המשנה בקיבלו לדיין, ודאי לאו דוקא קאמר, אלא הוא הדין לעד מועיל קבלת קרוב או פסול, ושכן מוכח מהגמ' שם, ושכן ד' הרי"ף והרא"ש.
  1770. ע"ע גמר דין. רמב"ם שם; שו"ע שם.
  1771. רמב"ם שם; שו"ע שם.
  1772. מאירי סנהדרין כד א.
  1773. ציון 599 ואילך.
  1774. ציון 39 ואילך. וע"ע ישועות ישראל סי' כב עין משפט סק"א וחוקת המשפט סק"ט.
  1775. ע"ע קנין.
  1776. ציון 1781 ואילך.
  1777. עי' ציון 1770.
  1778. עי' או"ז ח"ד סנהדרין סי' יב, בשם ריב"א; עי' שו"ת מהר"ם מינץ סי' צד; עי' סמ"ע סי' כב סק"ו; עי' שעמ"ש שם סק"ג, בשמו; עי' ברכ"י שם אות ז.
  1779. עי' רי"ף סנהדרין כד ב (ד א); עי' ס' העיטור אות ב - בירורין (א ג במהד' רמ"י) ורמב"ן ב"ב קכח א, בשמו; תוס' סנהדרין כג ב ד"ה ואמר; עי' או"ז שם, בשם ריב"א; עי' רא"ש שם פ"ג סי' ד ה; עי' טור שם ס"ג; רמ"א בשו"ע שם א, בשם יש חולקים ושכן הסכמת רוב הפוסקים. ועי' ש"ך שם סק"ג, בד' לבוש שם, והסכים לו, שלדינא צ"ע.
  1780. רמב"ן שם; קצה"ח סי' כב סק"א, בשמו.
  1781. קצה"ח שם.
  1782. רמב"ם סנהדרין פ"ז ה"ב; עי' ס' העיטור שם ורמב"ן ב"ב קכח א, בשם רבינו אפרים; עי' מאירי שם כד א; חי' הר"ן שם, בשם רמב"ם וראב"ד; שו"ת ריב"ש סי' שיא; שו"ע שם.
  1783. עי' ציון 1769.
  1784. ע"ע קנין.
  1785. שמואל בגמ' שם כד ב; רמב"ם סנהדרין פ"ז ה"ב; טור חו"מ סי' כב ס"ג; רמ"א בשו"ע שם א.
  1786. רי"ף שם (ד א), בשם רבואתא אחריני, והסכים להם, ע"פ שבועות מא ב; ס' העיטור אות ב - בירורין (א ג במהד' רמ"י), בשם רי"ף בשם רבוותא, ושהרי"ף הסכים להם; רמב"ן ב"ב קכח א, בשם הרי"ף; חי' הר"ן סנהדרין כד א, בשם רי"ף; חוקות הדיינים סי' לז, בשם רי"ף והגאונים, והסכים להם, והובא בברכ"י חו"מ סי' כב אות ח. ועי' ישועות ישראל שם חוקת המשפט סק"א ועין משפט סק"ז. ועי' ישועות ישראל שם חוקת המשפט סק"ב.
  1787. דברים יז ו. רי"ף שם, בשם חזינן לגאון; ס' העיטור שם, בשם רי"ף בשם איכא מ"ד; חי' הר"ן סנהדרין שם, בשם רי"ף בשם גאון; חוקות הדיינים שם, בשם רבינו אפרים, והובא בברכ"י שם, ותמה שסותר קצת לס' העיטור שם וחי' הר"ן שם, בשם רבינו אפרים, וצ"ב.
  1788. עי' יד רמ"ה סנהדרין כד א, והובא בטור חו"מ סי' כב ס"ג; עי' ט"ז שם ס"א בהג"ה.
  1789. עי' ציון 1776 ואילך.
  1790. ישועות ישראל סי' כב עין משפט סק"א.
  1791. עי' שו"ת מהר"ם מינץ סי' צד; ישועות ישראל סי' כב חוקת המשפט סק"ב, בשמו.
  1792. ישועות ישראל שם ועין משפט סק"ג.
  1793. עי' או"ז ח"ד סנהדרין סי' יב; עי' הג"א שם פ"ג סי' ד ה, בשמו; עי' רא"ש שם; עי' טור חו"מ סי' כב ס"ג.
  1794. עי' ציון 1770.
  1795. עי' או"ז שם; עי' הג"א שם, בשמו.
  1796. עי' ציון 1776 ואילך.
  1797. עי' רא"ש שם; עי' טור שם.
  1798. ברכ"י חו"מ סי' כב אות ח, בד' חוקות הדיינים סי' לז, ותמה עליו.
  1799. עי' ציון 1776 ואילך.
  1800. תומים סי' כב סק"ב, בד' תוס' סנהדרין ה א ד"ה דן, ורא"ש שם פ"א סי' ב ושו"ת הרא"ש כלל נו סי' א; עי' ברכ"י שם אות ה.
  1801. קצה"ח שם סק"א, בד' סמ"ע שם סק"ו וש"ך שם סק"ב, והסכים להם.
  1802. עי' ציון 1779.
  1803. עי' ציון 1780.
  1804. קצה"ח שם.
  1805. עי' שו"ת חת"ס חו"מ סי' יח, בד' חי' הר"ן סנהדרין כג ב, והובא בפת"ש שם סק"ד. ועי' שו"ת חת"ס שם, בטעם שלא נזכר בפוסקים.
  1806. ישועות ישראל סי' כב חוקת המשפט סק"ג ועין משפט סק"ג.
  1807. ישועות ישראל עין משפט שם.
  1808. ע"ע הזמה.
  1809. ישועות ישראל שם.
  1810. עי' אורים סי' כב סק"ו; נתה"מ שם ביאורים סק"ג, בשמו; ברכ"י שם אות ז, בד' רשב"ם ב"ב קכח א ד"ה שלשה רועי בקר; פת"ש שם סק"ה, בד' אורים שם ובשם ברכ"י בד' רשב"ם. ועי' נתה"מ שם, שסיים: אף שלבי מגמגם בזה, מכל מקום אין לזוז מדבריו בלי ראיה.
  1811. עי' ציון 1776 ואילך.
  1812. אורים שם; נתה"מ ופת"ש שם, בשמו.
  1813. נתה"מ שם, בד' אורים שבציון הקודם; פת"ש שם, בשמו.
  1814. פת"ש שם, בד' אורים שבציון 1811.
  1815. עי' פת"ש שם.
  1816. ברכ"י שם, בד' נמוק"י שם (נו ב); פת"ש שם, בשמו, ודחה, ע"פ אורים שבציון 1811, לשיטתו שבציון 1814; שו"ת רעק"א מהדו"ק סי' קעו; פת"ש שם, בשמו.
  1817. שו"ת רעק"א שם; פת"ש שם, בשמו.
  1818. עי' ציון 1777.
  1819. עי' ברכ"י שם, לצד זה; עי' פת"ש שם, בשמו.
  1820. עי' ציון 1776 ואילך.
  1821. ע"ע עדות, ושם, שנחלקו ראשונים אם בדיעבד העדות כשרה.
  1822. ישועות ישראל סי' כב חוקת המשפט סק"ד. ועי' ישועות ישראל סי' ה עין משפט סק"ב.
  1823. עי' ציון 1776 ואילך.
  1824. שו"ת מהר"ם מינץ סי' צד; כנה"ג חו"מ סי' כב הגה"ט אות יז, בשמו
  1825. שו"ת מהר"ם מינץ שם.
  1826. על פסולו, ע"ע גוי ציון 803 ואילך.
  1827. עי' מרדכי סנהדרין רמז תרפו, שכן בא מעשה לפני רבינו מאיר, והובא בב"י חו"מ סי' כב ס"ג ס"ד; שו"ע שם ב.
  1828. מרדכי שם, שכן בא מעשה לפני רבינו מאיר, והובא בב"י שם.