אנציקלופדיה תלמודית:פרה אדומה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

הגדרת הערך - פרה בצבע אדום*, שמצוה לשחטה ולשרפה בסדר מסוים, ואפרה משמש לטהרה* מטמאת-מת*.


מצותה וסדר עשייתה

מצותה

מצוה לשרוף פרה אדומה, ולעשות בה כסדר האמור בתורה, כדי שיהיה אפרה מזומן למה שיצטרך אליו לטהרת טומאת-מת*, שנאמר: דבר אל בני ישראל וגו' ויקחו אליך פרה וגו' והיתה לעדת בני ישראל למשמרת[1], ומצוה זו מוטלת על הציבור[2], ונוהגת בארץ-ישראל* בזמן הבית[3]. המצוה נמנית במנין המצוות[4].

עשייתה בבית דין

אין שורפים את הפרה אלא בבית-דין* של שבעים ואחד[5]. וע"ע בית דין הגדול[6].

מקום עשייתה: חוץ לשלש מחנות

מקום עשייתה הוא חוץ לשלש מחנות, שנאמר בשריפת פר יום-הכיפורים*: מחוץ למחנה[7], ונאמר בשחיטת הפרה: מחוץ למחנה[8], מה הפר מקום שריפתו מחוץ לשלש מחנות[9], אף שחיטת פרה מחוץ לשלש מחנות[10]. על מקום המחנות בירושלים* ע"ע[11]. שחטה לפנים מן החומה פסולה[12], וכן שרפה לפנים מן החומה פסולה[13], וכתבו ראשונים בדעת אמוראים שזהו ששנינו שאם שרפה חוץ מגיתה פסולה[14], שהיינו ששרפה לפנים מן החומה[15].

כנגד פתח ההיכל

הזאת דמה, צריך שתהיה כנגד פתחו של היכל*[16], על מקור הדין ופרטיו ע"ע הזאה (לכפרה)[17]. וכן שחיטתה צריך שתהיה כנגד פתח ההיכל[18], ואם שחטה שלא כנגד הפתח פסולה[19], שנאמר: ושחט[20], והזה[21], מה הזאתה כנגד הפתח[22], אף שחיטתה כנגד הפתח[23]. ולפיכך כשנעשית בזמן בית-המקדש*, עושים אותה במזרחה של ירושלים[24], ששם הוא נגד פתח ההיכל, שהוא בכותל מזרחי ופתוח למזרח[25], ובהר המשחה היו עושים אותה[26].

שריפתה, ר' יוחנן אמר שאף היא צריך שתהיה כנגד הפתח, ואם שרפה שלא כנגד הפתח פסולה, שנאמר: ושרף[27], והזה[28], מה הזאתה כנגד הפתח, אף שריפתה כנגד הפתח[29], וכן אמר ר' יוחנן בירושלמי, שבמקום שחיטתה שם תהא שריפתה, שנאמר: על פרשה ישרוף[30], מקום פרישתה מחיים – היינו המקום שבו נשחטה[31] - שם תהא שריפתה[32], ולדעתו זהו ששנינו שאם שרפה חוץ מגיתה פסולה[33], שהיינו חוץ ממקום המוכן לה כנגד פתחו של היכל[34]. ורבי אושעיא אמר שרפה שלא כנגד הפתח כשרה, שנאמר: על פרשה ישרוף[35], מקום שפורשת למיתה - היינו המקום שבו יוצאת נפשה בגמר פירכוסה, ולא קבע לה הכתוב מקום[36] - שם תהא שריפתה[37]. להלכה נראה מדברי ראשונים שאם שרפה שלא כנגד הפתח פסולה[38].

ומהי עשיה שלא כנגד הפתח, כתבו ראשונים שזה דוקא אם עשה כשפניו כנגד הדרום או כנגד צפון או שהיו אחוריו למזרח, אבל אם היו פניו כנגד ההיכל, אף על פי שלא כיון בדקדוק, כשרה[39].

בזמן שאי אפשר לעשות כנגד הפתח, כגון קודם שהוקם המשכן, וכן אחר שהוקם אם קפלה הרוח את היריעה, אין עושים פרת חטאת[40]. וכן כתבו ראשונים שבזמן שאין בית המקדש קיים אין פרת חטאת נעשית[41].

סדר עשייתה: הוצאתה להר המשחה

סדר עבודת הפרה כך הוא: בתחילה מוציאים אותה עם כל מסעדיה – העוזרים בעשייה[42] – מהר-הבית* להר המשחה[43]. על הוצאתה בכבש משום הקפדה בטהרה, עי' להלן[44].

על השער שממנו יוצאים, ע"ע הר הבית[45].

הוצאת אחרת עמה

לא היתה פרה רוצה לצאת אין מוציאים אחרת עמה[46], ואמר רבי יוסי במקור הדין, שנאמר והוציא אותה[47], לבדה[48], ותנא קמא אמר טעמים בדבר, ששחורה לא יוציא עמה, שלא יאמרו שחורה שחטו, ואדומה לא יוציא עמה, שלא יאמרו שתים שחטו[49] - והרי אין שוחטים שתים[50] - ואמרו בגמרא שאף הוא מודה שהדין נדרש מן הכתוב, אלא שהוא דורש טעמא-דקרא*, שאלו הם טעמי הכתוב[51].

להוציא חמור עמה, אמרו בגמרא שלדורשים טעמא-דקרא*, מותר, שאין חשש שיאמרו שתים שחטו, ולשאינם דורשים טעמא דקרא, אסור, שדרשת הכתוב: אותה, לבדה, ממעטת אף חמור[52]. וע"ע טעמא דקרא[53].

הוציא אחרת עמה, כתבו אחרונים שכשרה בדיעבד[54].

קדוש ידים ורגלים

שחיטת הפרה ושריפתה, נחלקו תנאים אם טעונה קידוש-ידים-ורגלים*[55], על מקור הדין, ועל מקום הקידוש, ע"ע קדוש ידים ורגלים.

טימוא הכהן

מטמאים את הכהן* השורף את הפרה, כדי שיהא טבול-יום* בשעה שעושה אותה, מפני הצדוקים שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית[56], שלא יהיה מקום לטעות כדבריהם[57]. ועי' להלן[58], וע"ע הערב שמש[59] וע' טבול יום[60].

ובמה היו מטמאים אותו, יש שכתבו שבמה שהיו זקני ישראל סומכים ידיו עליו – עי' להלן – בכך היו מטמאים אותו, שבגדי אוכלי קודש מדרס* לפרת חטאת[61]. ויש שכתבו שהיו מטמאים אותו בשרץ*[62] או בנדה*[63]. וע"ע טבול יום[64].

טבילתו

זקני ישראל מקדמים ברגליהם להר המשחה[65], והם סומכים ידיהם עליו[66] – אחר שנטמא, לסוברים שטימאוהו קודם לכן[67], או שמטמאים אותו בסמיכתם[68] - ואומרים לו אישי כהן-גדול* – שאף לסוברים שכשרה בכהן הדיוט[69], רגילים לעשותה בכהן גדול[70] – טבול אחת[71], ובית טבילה* היה שם[72], ירד וטבל ועלה ונסתפג[73].

על חציצה בטבילתו ע"ע חציצה[74].

העצים

עצים היו מסודרים שם, עצי ארזים וארנים וברושים ועצי תאנה חלקה[75], ועושים אותה – את המערכה[76] - כמין מגדל[77], רחב מלמטה וצר מלמעלה[78], ומפתחין בה חלונות[79] בשעת עריכת העצים, כדי שתיכנס בה האש ותבערה במהירות[80], וחזיתה מערבה[81], כלומר שהמקום שמכניס בו האש, יהיה לצד מערב, כנגד קדש הקדשים[82].

שרפה שלא בעצים - אלא הצית בגופה של פרה[83] - או ששרפה בכל עצים - ולא אותם שנמנו במשנה[84], ואפילו שאינם דולקים יפה[85] - אפילו בקש או בגבבה, כשרה[86], שהרי לא נכתב עצים בתורה, אלא: ושרף[87].

על הוספת עצים לשריפה, ע"ע אפר חטאת[88].

קשירתה ושחיטתה

כפתוה בחבל של מגג – מין גמי, שאינו מקבל טומאה[89] - ונתנוה על גב המערכה[90], ויש אומרים במוכני היתה עולה, רבי אליעזר בן יעקב אומר כבש עושין לה שהיתה עולה בו[91]. ראשה בדרום ופניה למערב[92], והכהן – או הזר השוחט, לסוברים כן[93] - עומד במזרח, ופניו למערב, ושוחט בימינו[94].

שחיטת שתים יחד

אין שוחטים שתי פרות יחד, שנאמר: ושחט אותה[95], ולא אותה וחברתה[96]. על טעם האיסור ופרטיו ע"ע הסח הדעת[97].

על הוצאת שתי פרות עי' לעיל[98].

קבלת הדם

השוחט מקבל דמה ביד, ולא בכלי, שנאמר: ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו, מצוותה מצות יד ולא מצות כלי[99]. קיבל בכלי, נחלקו ראשונים: יש פוסלים[100]. ויש מכשירים[101]. מלבד הדם שמקבל בידו כדי לזרקו, יש מן הראשונים שכתבו שמקבל שאר הדם בכלי, כדי שלא יאבד, ויוכל לשרפו[102]. וע"ע חובה מצוה ורשות[103].

שוחט בימינו ומקבל הדם בשמאלו[104], שמאחר ואין דמה נזרק על המזבח*, אין דינה כקדשים*, שקבלתם דוקא בימין*[105]. רבי יהודה אומר בימינו היה מקבל[106], כשאר כל קבלת-דם* קדשים[107], ונותן לשמאלו[108]. הלכה כתנא קמא[109].

הזאת הדם

ומזה דמה בימינו, טבל והזה שבע פעמים כנגד בית קדש-הקדשים*[110]. על פרטי דיני ההזאה* ע"ע הזאה (לכפרה)[111], וע' היכל[112], וע' הר הבית[113].

הצתת האש

ירד והצית את האש באליתות[114], היינו חתיכות עצים קטנות שבהם מצית את האש, ומכניסן תחת העצים הגדולים כדי להבעירם[115]. רבי עקיבא אומר בחריות[116], היינו סנסני הדקלים[117], או ענפי אילן יבשים[118]. הלכה כתנא קמא[119].

השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת

לוקח עץ ארז – היינו בקעת של ארז[120], ולא נתבאר שיעורו[121], ויש שכתבו ששיעורו אמה*[122] - ואזוב* - על מהותו ושיעורו, ע"ע - ושני תולעת – הוא צמר צבוע בצבע[123], עי' מהותו וצבעו בע' אדום, יש סוברים שאין לו שיעור[124], ויש סוברים שמשקלו עשרה זוז[125], ויש סוברים שמשקלו שקל[126], ויש סוברים שתי סלעים[127], ולהלכה יש שכתבו חמשה סלעים[128] - ומשליך אל תוך שרפת הפרה[129]. ובעת ההשלכה, עומד חוץ מגתה[130], היינו חוץ לגומא העשויה לשרפת הפרה[131], שסתם השלכה מרחוק היא[132].

וקודם ההשלכה אומר להם – לזקנים[133] - : עץ ארז זה, עץ ארז זה, אזוב זה, אזוב זה, שני תולעת זה, שני תולעת זה, שלש פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים לו הין והין שלש פעמים על כל דבר ודבר[134], וטעם הדבר, כדי ליטול רשות אם ישליך לתוך השריפה[135], ויש שכתבו בטעם כדי לציין בודאי שאלה הם המינים האמורים בתורה, ולא אחרים הדומים להם[136]. רבי אלעזר בן רבי צדוק מוסיף, שאומר להם: אשליך אשליך אשליך, שלש פעמים, והם אומרים לו הן הן הן[137].

ואימתי היא ההשלכה, קודם שתיעשה אפר, שכך דרשו: והשליך אל תוך שרפת[138], שומע אני משתיעשה אפר, תלמוד לומר: הפרה[139]. השליך משנעשית אפר, פסולה[140]. וצריך שישליך אחר שתוצת האש ברובה[141], שכן דרשו: אי הפרה, שומע אני אף על פי שלא נשרפה, תלמוד לומר והשליך אל תוך שריפת הפרה, הא כיצד משיצת האור ברובה[142]. השליך עד שלא הוצת האש ברובה, פסולה[143]. וצריך שתהיה ההשלכה משנבקעה הפרה[144], וכן דרשו: אי הפרה, יכול יקרענה ויתנם לתוכה, תלמוד לומר: והשליך אל תוך שריפת הפרה, הא כיצד, משתבקע[145], ומכל מקום אם אחר שהוצת האור ברובה לא נבקעה, יכול לקרעה ביד או בסכין[146], ולא נתמעט אלא שלא יקרענה קודם שהוצת האור ברובה[147].

קודם ההשלכה כורכן - את עץ הארז והאזוב[148] - בשיירי הלשון[149] של תולעת שני[150], ולא שחולק את הלשון, אלא כורך בזנב הלשון, כלומר שסורקה במסרק ונעשית קצרה לראש האחד מין זנב, ובו כורך[151]. וע"ע אגד[152]. בטעם הכריכה נחלקו תנאים: רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: כורכן כדי שיהא בהן כובד, ויפלו לתוך שריפת הפרה[153], שלדעתו כן משמע מן הכתוב: אל תוך שריפת הפרה[154], שצריך שיהיה בהם כובד, שיפלו לעומק האש[155]. רבי אמר, כורכן כדי שיהיו כולן באגודה אחת[156], כדי שיהיו נלקחים בבת אחת, שנאמר: ולקח עץ ארץ וגו'[157], או משום הידור מצוה, לפי שהם דברים קטנים[158], ולדעתו אין צריך שיהיה בהם כובד[159]. השליך שלשתם זה אחר זה, כשרה[160].

ומשליך הכל לתוך שריפתה[161], לתוך בטן הפרה[162], ושלשתם מעכבים זה את זה[163],. השליך לתוך שריפתה ולא לתוך גופה, כשרה[164].

קלטתן שלהבת, היינו שלא נפלו לתוך השריפה אלא נתהבהבו באויר, נחלקו אמוראים: רבא אמר שלסוברים שצריך כובד[165], פסול, ולסוברים שאין צריך כובד, כשר[166]. ואביי אמר שאם היתה האש נכפפת, היינו נמוכה וכפופה וקרובה לגחלתה, כשרה, שזה נקרא שהושלכו המינים אל תוך השריפה, אבל אם היתה האש קולחת, היינו שיש עליה עמוד שלהבת זקוף, ושם נתהבהבו, פסול[167].

על הסח-הדעת* בשעת השלכת המינים לאש, ע"ה הסח הדעת[168].

שריפת כולה במקומה

צריך לשרוף את כולה, דם ובשר ועור ופרש[169], ואם חיסר ממנה כלום, אפילו מפרשה, פסולה[170].

פקע מעורה ומשערה ומבשרה, צריך לשרפם, וכן דרשו בספרי: ושרף את הפרה, להביא את הפקיעין[171]. פקעו חוץ לגיתה יחזיר, ולא ישרוף במקומו, ואם לא החזיר פסול[172], לפי שצריך לשרפה פתח אהל מועד, וחוץ לגת אינו מול הפתח[173]. ומה שיעור הפוקע חוץ לגיתה שפוסל, רבי אלעזר אומר כזית מעכבה פחות מכזית אין מעכבה[174], וכן הלכה[175]. ובספרי אמרו שבשר שפקע פוסל בכל שהוא[176]. פקע חוץ למערכתה – ועודנו בתוך גיתה - הרי זה מרבה עליו עצים ושורפו במקומו[177].

פקע מקרניה ומטלפיה ומפרשה אין צריך להחזיר, שכל דבר שאין מעכב בחייה – כלומר שאפילו היה חסר בחייה לא היה מעכב[178] - אין מעכב בשריפתה[179].

פקעה עצם כל שהוא, יחזיר, ואם לא החזיר לא פסל, ובכזית, אם לא החזיר פסל[180].

שרפה חוץ ממערכתה שנשחטה עליה, יש מן הראשונים שכתבו שפסולה[181], ויש שכתבו שכשרה, כל שנשחטה כנגד הפתח[182].

על הוספת עצים לשריפה, ועל המשך סדר העשיה אחר שריפת הפרה, ודיני האפר, ע"ע אפר חטאת.

שתי גיתות

שרפה בשתי גיתות, כלומר שחתכה ועשה לה שתי גיתות, פסולה[183], שמן הכתוב: ושרף[184], משמע שריפה אחת[185].

שתים בגת אחת

אין שורפים שתי פרות בגת אחת[186]. שרף שתי פרות בגת אחת, פסולות[187], משום מלאכה[188], או משום שדורשים: ושרף אותה[189], ולא אותה ואת חברתה[190]. משנעשית אפר, מביא אחרת ושורף על גבה ואינו חושש[191].

לחצאין

שרפה בשני חצאים, זו אחר זו, כשרה[192].

שהפשיטה ונתחה

פרת חטאת שהפשיטה וניתחה קודם ששרפה כשרה[193].

עשייתה ביום

שחיטת הפרה וקבלת דמה והזאתו ושריפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת אינם כשרים אלא ביום[194], שנאמר: זאת חקת התורה[195], תורה אחת לכל עבודתה[196], שכשם שהזאת מי-חטאת* אינה אלא ביום – ע"ע – אף שאר עבודות הפרה כן[197]. ובספרי אמרו ששריפתה כשרה בלילה, שנאמר: חטאת היא[198], הוקשה לחטאת, שאימוריה נשרפים כל הלילה[199].

צבעה

תמימותה באדמומיות

הפרה, צריך שתהיה תמימה באדמומיות, שכן דרשו בספרי: תמימה[200], תמימה לאדמימות או תמימה למומים, כשהוא אומר אשר אין בה מום[201], הרי מומים אמורים, הא מה תלמוד לומר תמימה, תמימה לאדמימות[202], כלומר שכולה אדומה[203]. וע"ע אדם (צבע אדום)[204]. ומכל מקום שערה אחת שאינה אדומה אינה פוסלתה[205].

שתי שערות סמוכות

היו בה שתי שערות שחורות או לבנות בתוך גומא אחת - היינו בתוך נקבובית אחת, שמקום צמיחתן אחד[206] - פסולה[207], אף על פי שחזר ותלשן[208]. ושיעור זה הלכה למשה מסיני הוא[209]. היו שתי שערות בתוך שתי גומות, כשרה[210]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת רבי יהודה שאפילו היו בשתי גומות, אם היו בכוס אחת – שהבהמה יש בשערותיה עגולים עגולים, ובכל אחד מהם יש כמה שערות, והעגולים נקראים כוסות[211] - פסולה[212].

היו שתי שערות בשתי גומות – או בשתי כוסות, לסוברים שכוס דינה כגומא[213] – והן מוכיחות זו את זו - היינו שמכוונות וסמוכות זו בצד זו[214] - רבי יהודה אמר שפסולה[215].

שתי שערות מפוזרות

היו שערות שחורות או לבנות מפוזרות, נחלקו תנאים: א) רבי עקיבא אומר אם היו ארבע או חמש – ויש שכתבו שהוא הדין יותר, כל שלא היו רבות מאד[216] - יתלוש[217], וכתבו אחרונים שכשרה אף בלא תלישה, אלא שיתלוש משום מראית העין[218]. היו פחות מארבע, כשרה ואין צריך לתלוש[219]. היו יותר מן השיעור, פסולה[220]. ויש מן האחרונים שכתבו שהלכה כרבי עקיבא[221]. ב) רבי אליעזר אומר אפילו חמישים יתלוש[222], ונראה מדברי ראשונים ואחרונים שהוא הדין יותר[223]. ג) רבי יהושע בן בתירא אומר אפילו אחת בראשה ואחת בזנבה פסולה[224]. ד) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת תנא קמא שכשרה ואין צריך לתלוש, ולדעתם כן הלכה[225].

שעיקרן שונה מראשיהן

היו בה שתי שערות – הפוסלות, כגון שהן בגומא אחת[226], או שמוכיחות זו על זו[227] - עיקרן משחיר וראשן מאדים, עיקרן מאדים וראשן משחיר, הכל הולך אחר הנראה, היינו הראש, דברי רבי מאיר[228]. וחכמים אומרים אחר העיקר[229], היינו שאם היה עיקרן מאדים, והיה בו שיעור שער – עי' עליו להלן[230] - גוזז את את העליון, וכשרה[231]. והלכה כחכמים[232].

הטעם שגזיזת שערות הפרה מותרת, עי' להלן[233], וע"ע גזה ועבודה[234].

אורך השערות

שתי שערות האמורות בפרה – שפוסלות אם הן שחורות או לבנות[235], ושמכשירות כשהן עיקרי השערות והן אדומות ונשארו לאחר שגזזו את ראשיהן שהיו שחורים[236] - נחלקו חכמים באורכן: א) רבי ישמעאל אומר כדי לכוף ראשן לעיקרן[237]. ב) רבי אליעזר אומר כדי לקרוץ בציפורן[238], היינו לאחוז מעט בציפורן[239], וכתבו ראשונים שזה השיעור הפחות שבכולם[240], ויש חולקים[241]. ג) רבי עקיבא אומר כדי שיהו ניטלות בזוג[242], וזהו השיעור הגדול שבכולם[243], ויש סוברים שהוא הקטן שבכולם[244]. הלכה כרבי עקיבא[245].

שקרניה וטלפיה שחורים

פרה שקרניה וטלפיה שחורים, יגוד[246], היינו יחתוך[247], ולפי שאינו יכול לחתוך אלא מעל מקום זכרותן, ולא את הזכרות עצמה - שחיתוך הזכרות פוסל משום מום[248] - לפיכך אם היא שחורה במקום הזכרות, אין לה תקנה[249].

מקומות שאין המראה פוסל

גלגל העין והשינים והלשון אין מראיהם פוסל בפרה[250], ולפיכך פרה שגלגלי עיניה שחורים, אם אין פרה אחרת אדומה כיוצא בה שאין גלגלי עיניה שחורות, כשרה[251], ומכל מקום אם יש אחרת אדומה כמותה, אין לוקחים אותה[252]. ויש שכתבו בדעת רבי מאיר בתוספתא שחולק וסובר שפרה שגלגלי עיניה שחורים פסולה[253].

מקום יבלת

היתה בה יבלת – ויש גורסים: יתרת[254] - וחתכה, אם לא העלה מקומה שער אדום, פסולה[255]. ואם העלה שער אדום, רבי שמעון מכשיר[256], ורבי יהודה פוסל[257], מאחר והוא שער לקוי ואין עולה בו אדמומיות גמורה[258], וכן הלכה[259].

עבודה הפוסלת בה

פסול עבודה ומקורו

פרה נפסלת בעליית עול[260], ולא בעול בלבד נפסלת אלא בכל עבודה[261] שחייבים עליה במוקדשים[262] משום לא תעבוד בבכור שורך[263]. ונחלקו תנאים בטעם הדין ובפרטיו: א) יש שלמדו בגזירה שוה מעגלה-ערופה*: נאמר בעגלה עול – אשר לא משכה בעול[264] - ונאמר בפרה עול – אשר לא עלה עליה עול[265] – מה עגלה שאר עבודות פוסלות בה, שנאמר: אשר לא עובד בה[266], אף פרה שאר עבודות פוסלות בה[267], ולדעתם, דוקא עבודה הפוסלת בעגלה ערופה, כגון שהניח עליה משוי ומשכה אותו - היינו שטלטלה אותו מעט[268] - היא שפוסלת בפרה, אבל אם הניח עליה משוי ולא טלטלתו, שדבר זה אינו פוסל בעגלה[269], אינו פוסל אף בפרה[270]. ב) ויש שדרשו מן הכתוב בפרה: עול[271], אין לי אלא עול, שאר עבודות מנין, תלמוד לומר: אשר לא עלה עליה עול[272], כלומר מזה שלא כתוב: אשר לא עלה עול עליה, מפרשים בכוונת הכתוב: אשר לא עלה עליה, ללמד שהעולה עליה פוסלה מכל מקום, בין עול ובין עבודה[273], אם כן מה תלמוד לומר עול, עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה[274], כלומר אף כשאינו עושה לשם עבודה, ואין נח לו בדבר, אבל שאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה, כלומר כשעושה לשם עבודה, ונח לו בדבר[275]. ולדעתם, מאחר ואין למדים פסול עבודה מעגלה ערופה, אף עבודה שאינה פוסלת בעגלה, כגון שהניח משוי ולא טלטלתו, פוסלת בפרה – כשהניחו בשעת עבודה[276] – וכן אמרו שאם הניח עליה עודה – אגודה - של שקים, פסלה, אף על פי שעגלה אינה נפסלת בזה[277].

עבודה לצרכה

זה הכלל, כל עבודה שהיא לצרכה, כשרה, לצורך אחר פסולה[278], לפיכך רכב עליה, נשען עליה, נתלה בזנבה עבר בה את הנהר - כלומר שנעזר בה בשעת השייט[279] - קיפל עליה את המוסרה – שקיפל החבל שהוא מושכה בו והניחו על גבה - נתן טליתו עליה, פסולה, אבל עשה לה סנדל בשביל שלא תחליק, פרס טליתו עליה מפני הזבובים, כשרה[280].

קשרה במוסרה, כשרה, שדבר זה חשוב לצרכה[281], היינו לצורך שמירתה[282], אלא שלסוברים ששמירה יתירה חשובה משא[283], נחלקו אמוראים: רבא סובר שאף לדעתם כשרה בכל אופן, לפי שפרה, שדמיה יקרים, צריכה שמירה יתירה, והמוסרה חשובה שמירה הנצרכת, ולפיכך אינה משא[284]. ואביי ורבינא סוברים שאינה כשרה אלא כשהיתה צריכה שמירה באופן מיוחד[285], כגון כשמוליכה מעיר לעיר[286], שאז צריך לאחזה כי פונה למקום מרבץ שלה[287], או שהיא מורדת[288], וכן הלכה[289].

הניח עליה אגודה של שקים, ולא טלטלה, נחלקו תנאים אם פסולה[290], וכתבו ראשונים להלכה שפסולה[291].

עבודה שנח לו בה

עבודה פוסלת בפרה דוקא אם נח לו בה, ודבר זה נלמד מעגלה ערופה, שאף בה אין עבודה פוסלת אלא כשנעשתה לרצונו[292], או שנלמד מייתור תיבת "עול" בפרשת פרה[293], ולפיכך הכניסה לרבקה – צמד בהמות שדשים בהן[294] - ודשה עם אמה – ולא הכניסה כדי שתדוש אלא לשמרה[295], ואף אין נח לו בדישתה, שאף בלעדיה היתה התבואה נידושת[296] - כשרה, אבל אם הכניסה בשביל שתניק ותדוש פסולה, שנח לו בדישה[297].

על המכניסה כדי שתינק ותדוש, אם חייב בתשלומי הנזק, ע"ע גרמא בנזקין; גרמי[298]. על העושה מלאכה בפרת חטאת של חברו, אם חייב, ע"ע דבר שאינו שלו[299], וע' הזק שאינו ניכר[300].

שכן עליה עוף כשרה[301], לפי שאין הדבר נח לו[302].

עלה עליה זכר פסולה[303], לפי שזה לרצונו של הבעלים[304], ואפילו לא ידעו מהדבר[305], ויש שכתבו שדוקא כשידעו[306]. רבי יהודה אומר, אם העלהו הבעלים פסולה, ואם מעצמו עלה, כשרה[307]. עלה מעצמו בידיעת הבעלים, נחלקו ראשונים בדעת רבי יהודה: יש סוברים שזה כהעלוהו הבעלים, ופסולה[308], ויש סוברים שזה כעלה מעצמו, וכשרה[309]. ויש מן הראשונים שכתבו שמחלוקת תנאים היא בעלה עליה זכר, שחכמים פוסלים ורבי אליעזר מכשיר[310].

הלכה שעלה עליה זכר פסולה, אף כשעלה מעצמו[311].

יש מן הראשונים שכתבו שעלה עליה זכר בשעה שתובעתו וצריכה לו, אינו פוסלה, שאינו משא לה, אבל בשעה שאינה תובעתו, צער הוא לה ומשא, ופוסלה[312].

לצרכו ולצרכה

עבודה שהיא לצרכו ולצרכה, פוסלת – אף לסוברים שלענין הלכות אחרות, דבר שלצרכו ולצרכה חשוב לצרכה[313] - ולפיכך כשהכניסה לרבקה כדי שתינק ותדוש, אף על פי שיש בדבר אף צרכה, שתינק, פסולה משום שהיא אף לצרכו, שתדוש[314].

לא אפשר ומתכוין

עבודה שהוא מתכוין לה, אף על פי שאי אפשר בלעדיה, פוסלת – אף לסוברים שבאיסורים, בלא אפשר ומתכוין מותר[315] - ולפיכך כשהכניסה לרבקה כדי שתינק, אף על פי שאי אפשר בלא שתדוש, אם מתכוין אף לדישה, פוסלת[316].

עשייתה בטהרה

מקום טהור

מקום שריפתה צריך שיהיה טהור, ואסור מן התורה לשרפה במקום טמא, לפי שהוקשה לפר של יום-הכיפורים* – עי' לעיל[317] - ששריפתו במקום טהור[318]. וצריך לבדוק מקום עשייתה, מפני קבר התהום[319]. נעשתה במקום שאינו בדוק, ריש לקיש סובר שפסולה, שלדעתו ירד מבול לארץ-ישראל*, ונשקעו בה עצמות המתים, ויש לחוש בה לטומאה, ורבי יוחנן סובר שכשרה, שלדעתו לא ירד מבול בארץ ישראל[320].

מעלות

מעלות* יתירות עשו בטהרת פרה אדומה והרחקות גדולות הרחיקו מטומאת-המת* בכל מעשיה, שמפני שהיא כשירה בטבול-יום*[321], חשו שמא יבאו לזלזל בה[322]. וע"ע מעלות וע' מי חטאת.

הפרשת הכהן

הפרשת הכהן שבעת ימים קודם שרפת הפרה[323], יש אמוראים סוברים שמעלה היא שעשו בפרה, כדי שלא יבואו לזלזל בה מפני שנעשית בטבולי יום[324]. וכן כתבו ראשונים שבזמן ההפרשה מפרישים אותו אף מאשתו, שמא תימצא נדה* ותטמאנו[325], וכן בזמן ההפרשה לא היו אחיו הכהנים נוגעים בו, כדי להרבות בטהרתו[326].

שימוש בכלי אבן

הלשכה שאליה הופרש הכהן, כל כליה כלי אבנים וכדומה שאינם מקבלים טומאה[327], ובהם היה משתמש כל שבעת ימי ההפרשה[328], כדי שלא יזלזלו בטהרתה מאחר והיא נעשית בטבולי יום[329], ומטעם זה היתה הלשכה נקראת בית אבן[330].

הזאת מי חטאת על הכהן

בימים שהכהן נמצא בלשכה, מזים עליו מאפר הפרות שהיה בעזרה*[331]. וטעם הדבר, לסוברים שהפרשת הכהן נלמדת מפרישה שהיתה במלואים*[332], למדים משם אף לענין הזאה[333], שבמילואים הזו על אהרן דם שבעה ימים[334], ובפרה נכנסו מים תחת דם[335], ולסוברים שאין הפרשת הכהן לפרה נלמדת ממילואים[336], הזאת מי חטאת על הכהן אינה אלא מעלה בלבד[337].

ובאלו ימים מזים, נחלקו תנאים: תנא קמא – או רבי מאיר[338] - סובר שמזים כל יום משבעת הימים[339], מלבד היום הרביעי[340], לפי שלדעתו הזאה* בזמנה מצוה[341], ולפיכך מאחר והזאה לטהרה דינה להיעשות ביום השלישי והשביעי לטומאתו[342], ואין יודעים אימתי נטמא[343], צריך להזות בכל יום שיתכן שהוא הזמן[344], ולפיכך מזים בשלשת הימים הראשונים שמא כל אחד מהם הוא היום השלישי לטומאתו[345], וכן בשלשת הימים האחרונים, שמא הם היום השביעי לטומאתו[346], אבל ביום הרביעי אין מזים עליו[347], שודאי אינו היום השלישי, שהרי משפירש לא נטמא, ואף אם הוא היום השביעי אין מזים בו, שהרי שלישי שלו קודם פרישה, ונמצא שלא הזו בו, והזאת שביעי בלא שלישי אינו כלום[348]. וכן סובר רבי חנינא סגן הכהנים, שמזים עליו בכל יום[349], ואף על פי שלדעתו אין אומרים שהזאה בזמנה מצוה, ודי היה בהזאה בשלישי ובשביעי, מכל מקום מעלה עשו להזות בכל יום[350], ומכל מקום אף לדעתו אין מזים ביום הרביעי[351], וכן הלכה[352]. ורבי יוסי אומר שלא היו מזים עליו אלא ביום השלישי וביום השביעי[353], שאין אומרים שהזאה בזמנה מצוה[354], ולא עשו מעלה בזה[355].

לסוברים שמזים עליו בכל יום מלבד יום הרביעי, מפרישים אותו דוקא ביום רביעי בשבוע, כדי שיצא היום הרביעי לספירתו בשבת*, שהרי אסור להזות בשבת[356].

ומאיזה אפר מזים, מכל אפר פרות אדומות שנעשו מימות משה עד אותו הזמן[357] - שהיה מונח ממנו למשמרת[358], ע"ע אפר חטאת[359] - ביום הראשון מזים עליו מאחת, וביום השני מאחרת, וכן בכל הימים[360]. ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשניה, הראשונה עשה משה רבינו עליו השלום, שניה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חרבן הבית, ועשירית יעשה המלך המשיח[361]. לא מצאו משבע – כלומר שארע שלא מצאו בעזרה אפר משבע פרות שונות[362] - עושים משש, מחמש, מארבע, משלש, משנים, ומאחת[363].

על דיני ההזאה והמים שהיזו על הכהן השורף, ע"ע מי חטאת.

לפרה אחרת

אין עושים חטאת על גבי חטאת[364], שאם טיהרו אנשים או כלים לפרת חטאת אחת, וארע בה פסול, לא יעשו אחרת בטהרה זו, אלא צריך טהרה כבתחלה[365].

הוצאה על כיפים

כבש היו עושים מהר-הבית* להר המשחה – ששם שורפים את הפרה[366] - כיפים על גבי כיפים, וכיפה כנגד האוטם – כלומר רגל כיפה תחתונה מכוון כנגד אמצעית כיפה עליונה[367] - שבו כהן השורף את הפרה, ופרה, וכל מסעדיה – העוזרים בעשייתה[368] - יוצאים להר המשחה[369], ולמה עשו כיפים על גבי כיפים, מפני קבר התהום[370], כלומר שמא יש תחת רגלי הכבש טומאה-רצוצה*, שהיא בוקעת ועולה[371], לפיכך עשו כיפה מעל כל רגל, לחצוץ בפני הטומאה[372]. ואף על פי שפרה אינה מקבלת טומאה בחייה, מעלה יתירה עשו בה[373].

משל מי היה נעשה הכבש, עי' להלן[374].

רבי אליעזר אומר לא היה שם כבש, אלא עמודים של שיש היו קבועים, וכלונסאות של ארז על גביהם[375] ולא כיפים על גבי כיפים, שלא היה חושש מפני טומאת התהום[376].

טהרת מקומה

מקום גיתה ומערכתה ובית הטבילה היו חלולים, מפני קבר התהום[377].

העוסקים בה

מעשי הפרה, דנו בהם אם מצותם בכהן גדול דוקא, או אף בכהן הדיוט, או אף בזר. וחילוק יש בדבר בין הפרה הראשונה, שנעשתה בימי משה, שנאמרו דינים מיוחדים בעושה אותה, לבין שאר הפרות שאחריה, שדינם שונה.

הפרה הראשונה: המוציא והשוחט

הפרה הראשונה שהיתה בימי משה, נאמר בשחיטתה: ונתתם אותה אל אלעזר הכהן והוציא אותה אל מחוץ למחנה ושחט אותה לפניו[378], ונחלקו אמוראים מי הוציאה ושחטה: רב אמר שאלעזר עשאה, שלדעתו לא היתה כשרה אלא בו, אבל פסולה היתה בזר*[379], ובכהן הדיוט[380], שהרי נאמר אלעזר, ונאמר "חוקה" – זאת חקת התורה[381] - וכל מקום שנאמר חוקה אינו אלא לעכב[382]. ושמואל אמר שכשרה היתה אף בזר, שכן דרש מן הכתוב: ונתתם אותה אל אלעזר הכהן וגו' ושחט אותה לפניו[383], שיהא זר שוחט ואלעזר רואה[384].

המקבל והמזה

קבלת הדם והזאתו, בפרה הראשונה, נחלקו אמוראים מי עשאם: שמואל סובר שמצותה באלעזר, שנאמר: ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו והזה וגו'[385], וכן נראה מן התוספתא[386]. ורב סובר שאפילו כהן הדיוט היה כשר בה, לפי שלדעתו שחיטתה אינה כשרה אלא באלעזר[387], ומה שאמר הכתוב שאלעזר מקבל, הרי זה מיעוט אחר מיעוט, ואינו אלא לרבות כהן הדיוט[388].

השורף

אף בשריפת הפרה הראשונה נחלקו: בספרי אמרו: ושרף את הפרה לעיניו[389], שיהא אחר שורף ואלעזר רואה[390]. ובתוספתא נראה שאלעזר שרף[391].

המשליך עץ ארז וגו'

השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת, אף בפרה הראשונה היתה כשרה בכהן הדיוט, שנאמר: ולקח הכהן עץ ארז וגו'[392].

לדורות: שחיטתה בזר

שחיטת הפרה, בפרות הנעשות אחר הפרה הראשונה, נחלקו תנאים ואמוראים אם זר כשר בה: יש אמוראים שסוברים שסוברים שכשרה בזר[393], וכן יש מן הראשונים שכתבו בדעת תנאים שכשרה בזר[394]. ויש סוברים שצריכה דוקא כהן[395]. הלכה שצריכה כהן[396].

בכהן הדיוט

כל מעשי הפרה עצמה – למעט אסיפת האפר ומילוי המים[397], ומלבד שחיטתה, לסוברים כן[398] - נעשים לדורות בכהן[399], ואם נעשו בזר, פסולה[400]. ונחלקו בחלק מהן, אם טעונות דוקא כהן גדול, או כשרות בהדיוט:

בשחיטת הפרה, וקבלת דמה והזאתו, וכן בשריפת הפרה נחלקו תנאים: תנא קמא סובר ששחיטה וקבלה והזאה טעונות כהן גדול ופסולות בכהן הדיוט[401], וכן אמרו תנאים בעבודות שהיתה מצותן באלעזר בפרה הראשונה - היינו שחיטה, לסוברים כן[402], וקבלה והזאה, לסוברים כן[403], ושריפה, לסוברים כן[404] – שמצותן לדורות בכהן גדול[405], שדרשו: ונתתם אותה אל אלעזר[406], אותה באלעזר, ואין לדורות באלעזר, אלא בכהן גדול[407], גזירה-שוה* חוקה[408] חוקה[409] מיום הכיפורים, שעבודתו בכהן גדול[410]. ב) ורבי יהודה סובר ששחיטה וקבלה והזאה כשרות בכהן הדיוט[411]. וכן אמרו תנאים בעבודות שהיתה מצותן באלעזר בפרה הראשונה – היינו שחיטה, לסוברים כן, וקבלה והזאה, לסוברים כן, ושריפה, לסוברים כן – שמצותן לדורות בכהן הדיוט[412], שדרשו: ונתתם אותה אל אלעזר, אותה באלעזר, ואין לדורות באלעזר, אלא בכהן הדיוט[413]. וכן הלכה[414].

שאר עבודות הפרה, לדברי הכל כשרות בכהן הדיוט[415].

אף לסוברים שפרה כשרה בכהן הדיוט, רגילים לעשותה בכהן גדול[416].

בבגדי כהונה

מעשה הפרה צריך שיעשה בבגדי כהונה[417], שנאמר: וכבס בגדיו הכהן[418], ודרשו: הכהן, בכיהונו[419], היינו בבגדי כהונה[420], ולענין לדורות דרשו: וטמא הכהן עד הערב[421], כהן בכיהונו לדורות[422]. ובכלי לבן היתה נעשית[423], היינו ארבעת בגדי כהן הדיוט[424], שלמדים "חקה חקה" מעבודת יום הכיפורים – עי' הדרשה לעיל[425] - שנעשתה בארבעה בגדי לבן[426]. נעשית במחוסר בגדים פסולה[427]. עשאה בבגדי זהב ובבגדי חול פסולה[428].

אשה

שחיטת הפרה וקבלת דמה והזאתו ושריפתה והשלכת עץ ארץ ואזוב ושני תולעת, אין אשה כשרה לעשותם[429], שכולם כתוב בעשייתם כהן או אלעזר[430].

טמא

טבול-יום* כשר לשריפת הפרה[431], על מקור הדין ופרטיו, ע"ע טבול יום[432] וע' הערב שמש[433]. על כך שהיו מטמאים את הכהן העוסק בפרה כדי שיהא טבול יום עי' לעיל[434].

על עוסקי הפרה, מאיזו טומאה צריך שיזהרו ע"ע הערב שמש[435] וע' ולד הטומאה[436], וע' טבול יום[437] וע' מעלות. על טומאה בציבור בפרה ע"ע טמאה בצבור[438].

אונן

שרפה אונן* כשרה[439], וכתבו ראשונים בטעם, שקדשי-בדק-הבית* היא, ולא קדשי-מזבח*[440], לסוברים כן[441].

מחוסר כיפורים

שרפה מחוסר-כפרה*, תנא קמא מכשיר, ורבי יוסף הבבלי פוסל[442]. הלכה שכשרה[443]. וע"ע מחוסר כפרה.

בעל מום

על כהן בעל מום, שפסול לפרה, ע"ע בעל מום (כהן)[444].

הפרשת הכהן

שבעת ימים קודם לשרפת הפרה מפרישים כהן השורף את הפרה מביתו ללשכה מוכנה בעזרה[445]. במקור הדין, יש תנאים ואמוראים שדרשוהו מן הכתוב, שהשותה התורה מעשה הפרה למלואים*, שנאמר במלואים: כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשת לכפר עליכם[446], ודרשו: לעשות - אלו מעשי פרה[447], וכן למדים: צוה צוה, שכתוב במילואים: צוה ה' לעשות, וכתוב בפרה: זאת חקת התורה אשר צוה ה', מה כאן פרישה - שנאמר במלואים: ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים[448] - אף להלן פרישה[449]. ורבי יוחנן אמר שאין הדין נדרש מן הכתוב, אלא הוא מעלה שעשו בפרה[450], כדי שלא יזלזלו בה, מפני שנעשית בטבול יום[451].

שבעת הימים, לא היו אחיו הכהנים נוגעים בו, כדי להרבות בטהרתו[452], כדי שלא יזלזלו בטהרת הפרה, מפני שנעשית בטבולי יום[453]. והמסייעים אותו נוגעים בו, לפי שאף הם קיבלו הזאה כמותו[454].

וכן מפרישים אותו מאשתו, שמא תימצא נדה, וימצא טמא שבעה ימים אחר שבעל אותה[455].

הלשכה, צפונית מזרחית היתה[456], כדי להזכירו שהיא כחטאת הנשחטת בצפון – ולפיכך יש בה דינים הדומים לחטאת - אף על פי שהיא נשחטת בחוץ[457].

טומאת העוסקים בה

כל העסוקים בפרה מתחילה ועד סוף מטמאים בגדים[458] וטעונים טבילה* והערב שמש*[459]. על טומאתם ע"ע טבול יום[460] וע' טהרה[461] וע' טמאה בחבורים[462] וע' טמאת מקדש וקדשיו[463] וע' טמאת שבעה[464].

גדרה ודיניה

שנותיה

פרה אדומה, מאימתי היא כשרה, נחלקו תנאים: רבי אליעזר אומר בת שתים[465], היינו שנכנסה בתוך שנה שניה[466], שאז היא חשובה פרה, אבל קודם לכן אינה אלא עגלה[467]. וחכמים אומרים בת שלש[468], וקודם לכן היא עגלה[469], וכן כתבו אחרונים בדעת רבי יהושע[470], וכן הלכה[471].

אין השנים פוסלות בפרה[472], ואף זקנה כשרה מעיקר הדין[473]. ובדעת חכמים שאמרו שפרה היא בת שלש או ארבע[474], יש מן האחרונים שצדדו שלמצוה מן המובחר אין לקחת אלא עד בת ארבע שנים, ובדיעבד אף בת חמש[475]. ויש שכתבו בדעתם שבת יותר מארבע פסולה[476]. ויש שכתבו בדעת רבי יהושע שבת יותר משלש שנים פסולה[477].

הרותתת מחמת זיקנה, כתבו אחרונים שפסולה[478].

שמא תשחיר

אף על פי שזקנה כשרה, אין ממתינים לה שמא תשחיר[479], ושלא תיפסל[480], ולפיכך כתבו ראשונים בדעת רבי אליעזר, שלכתחלה צריך שתהיה בת שנתיים, ולא יותר[481]. וכן נראה מדברי ראשונים בדעת חכמים, שמטעם זה צריך שתהיה לכתחלה בת שלש או ארבע ולא יותר[482], וכן הלכה[483]. ובדעת רבי מאיר יש שנראה מדבריהם שאם קונים אותה לשחטה מיד, אף בת חמש כשרה לכתחלה, שאין חוששים שמא תשחיר מיד, אבל אין משהים פרה שכבר קנו, עד שתגיע לחמש שנים, שמא תשחיר[484].

קדושתה

פרה קדשי-בדק-הבית* היא, ולא קדשי-מזבח*[485], ומטעם זה אינה אסורה בגיזה מן התורה[486], וכן מטעם זה נפדית אף בלא מום[487], ואונן כשר בה[488], ומכל מקום מאחר שקראה הכתוב חטאת – שנאמר: חטאת היא[489] - דומה היא בכמה מהלכותיה לקדשי מזבח[490], שהנרבעת פסולה[491], ומועלים בה[492], ויוצא דופן פסולה, לסוברים כן[493], ואתנן ומחיר פסולים, לסוברים כן[494], וטרפה פסולה בה[495], ולוקחים אותה מתרומת הלשכה[496], ופסולה כשנשחטה שלא לשמה[497], וכן דרשו שכל ששינה באחת מכל מעשיה פסולה, כחטאת[498], וכן מטעם זה יש שכתבו שאין לוקחים אותה מחוסרת זמן[499], וכן יש שכתבו שנשרפת בלילה, לפי שדינה כאימורי חטאת[500]. ובדעת רבי שמעון, המכשיר פרה יוצאת דופן[501], כתבו ראשונים שאינו סובר דבר זה, שמחמת שהתורה קראה חטאת דומה בהלכותיה לחטאת[502]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת תנאים שפרה היא קדשי מזבח, ולא קדשי בדק הבית[503], ומטעם זה הנרבעת פסולה[504] ויוצא דופן פסולה[505].

מחשבת פסול

פרת חטאת ששחטה או קבל דמה או הזה דמה שלא לשמה, או לשמה ושלא לשמה או שלא לשמה ולשמה – וכן אם שחט על מנת להזות מדמה למחר[506], או להזות שלא כנגד פתחו של היכל[507] - פסולה[508], שנאמר: חטאת היא[509], ודרשו שדינה כחטאת[510]. רבי אליעזר מכשיר[511], שהואיל ונעשית בחוץ, יצא מדיני הקדשים[512]. הלכה שפסולה[513].

שחטה על מנת לאכול מבשרה ולשתות מדמה כשרה כשרה[514] לדברי הכל[515], מפני שלא נאמר בה ריח ניחוח[516], או מפני שאף בקרבנות אם חישב לאכול דבר שאין דרכו לאכול, כשר[517].

מעילה

פרה, מועלים בה[518], שנאמר: חטאת היא[519], ודרשו שדינה כחטאת[520]. אבל אין מועלים באפרה, שדורשים: היא, ולא אפרה[521]. על מעילה מדרבנן באפר פרה, ותקנות שתקנו בדבר, ע"ע אפר חטאת[522].

פדיון

פרה נפדית על כל פסול שבה[523], ואפילו מצא אחרת נאה הימנה, תפדה[524] שלא במום[525], לפי שאינה אלא קדשי בדק הבית[526], לסוברים כן[527].

מתה, תפדה[528], מפני עורה, אבל לא להאכיל בשרה לכלבים[529], שאין פודים את הקדשים להאכילם לכלבים[530]. נשחטה – חוץ למקומה[531], או לשם חולין[532] - תיפדה[533], ואינה מכפרת[534]. הטעם שאינה צריכה העמדה-והערכה*, ע"ע[535].

שחטה על גב מערכתה אין לה פדייה עולמית[536], שמאחר שנעשית בהכשר, גנאי הוא להוציאה לחולין[537]. ורבי שמעון חולק וסובר שנפדית אפילו על גב מערכתה[538].

דמי פדיונה, אם באה מתרומת הלשכה[539], דמיה הולכים לתרומת הלשכה[540], ואם נדבה אדם ומסרה לציבור, אין דמיה הולכים לתרומת הלשכה, שעל דעת כן לא הקדישה[541].

שנרבעה

פרה שנרבעה פסולה[542], אף על פי שאינה קדשי מזבח אלא קדשי בדק הבית[543], שהואיל והמום פוסל בה[544], אף דבר ערוה פוסל בה, שנאמר: כי משחתם בהם מום בם[545] - וכל מקום שנאמר השחתה, אינו אלא דבר ערוה[546] - ודרשו: כל שהמום פוסל בו דבר ערוה פוסל בו[547], וטעם נוסף אמרו, שהתורה קראה חטאת[548] לפיכך דינה כקרבן, שנפסל ברביעה[549]. ויש שכתבו בטעם בדעת תנאים, שפרה אינה קדשי בדק הבית אלא קדשי מזבח[550].

יוצא דופן

יוצא-דופן*, נחלקו תנאים אם כשרה לפרה: תנא קמא סובר שפסולה[551], אף על פי שאינה אלא קדשי בדק הבית, ולא קדשי מזבח, לסוברים כן[552], לפי שהתורה קראה חטאת[553], ולפיכך דינה כחטאת, שיוצא דופן פסול בה[554], ויש שכתבו כן אף בדעת רבי אליעזר[555]. ויש שכתבו בטעמם של חכמים, שלדעתם פרה אינה קדשי בדק הבית אלא קדשי מזבח[556]. ורבי שמעון מכשיר[557], לפי שאינה אלא קדשי בדק הבית[558]. הלכה שפסולה[559].

אתנן ומחיר

אתנן* ומחיר* רבי אליעזר מכשיר, שנאמר: לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלוקיך[560], ואין זו באה לבית[561]. ותנא קמא פוסל[562], שלדעתו אף מי שאינה באה לבית בכלל הכתוב[563], ויש מן האחרונים שכתבו בטעמו, שמאחר והיא קדשי בדק הבית[564], ולקיחתה מתרומת הלשכה[565], נקראת באה לבית[566], ויש שכתבו בטעם, שהתורה קראה חטאת[567], לפיכך דינה כחטאת, שאתנן ומחיר פסולים בה[568]. הלכה שפסולה[569].

טרפה

פרה טרפה* פסולה, לפי שהתורה קראה חטאת – שנאמר: חטאת היא[570] - ולפיכך דינה כחטאת[571]. ולסוברים שאין לה דיני חטאת מחמת שהתורה קראה חטאת[572], למדים שטרפה פסולה מן הכתוב: תמימה[573], וע"ע טרפה[574].

הטעם שאין חוששים בכל פרה שמא טרפה היתה, ע"ע חזקה[575] וע' רוב.

גיזתה

פרה, מאחר והיא קדשי בדק הבית, ולא קדשי מזבח, לסוברים כן[576], מותרת בגיזה מן התורה[577]. ונחלקו לשונות בגמרא אם אסרוה חכמים - כשם שאסרו גיזת בדק הבית[578] - לשון אחד סובר שלא אסרוה, לפי שאינה שכיחה[579], שחכמים אינם גוזרים על דבר שאינו שכיח[580], ומטעם זה פרה שהיו לה שתי שערות שעיקרן מאדים וראשן משחיר, מותר לגזוז את ראשיהן ולהכשירה[581], ולשון אחר סובר שאסרוה בגיזה, ומה שהתירו לגזוז את ראש השערות, זהו לסוברים שדבר-שאינו-מתכוין* מותר, שגיזה זו חשובה דבר שאינו מתכוין[582], לפי שאינו מתכוין לשם גיזה אלא לתקן[583], וע"ע דבר שאינו מתכוין[584]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שפרה אסורה מן התורה בגיזה[585].

על גזה-ועבודה* בפרה אחר שנפדתה, ע"ע[586].

המעוברת

פרת חטאת המעוברת – באופנים שלא נפסלה מחמת שעלה עליה זכר[587] - רבי אליעזר מכשיר[588], לפי שלדעתו עובר ירך אמו, והוא כגוף הפרה[589], וחכמים פוסלים[590], לפי שעובר לאו ירך אמו, והוא חולין גמורים במעיה[591], והרי זה כשתי פרות שנשחטו כאחד, שפסולות[592]. ילדה הפרה, יש מן הראשונים שכתבו בדעת חכמים שכשרה, ששוב אין חולין במעיה[593], ויש שכתבו שפסולה, שלפי שהיה העובר במעיה, נפסלה במלאכה[594].

ויש מן הראשונים שכתבו שלדברי הכל אין המעוברת נפסלת מחמת העובר שבמעיה, אלא נחלקו בה אם יש לפסלה מחמת שעלה עליה זכר, שחכמים פוסלים, לפי שלדעתם עלה עליה זכר פסולה, משום שנעשתה בה עבודה[595], ורבי אליעזר מכשיר, לפי שלדעתו עלה עליה זכר כשרה[596], או שלדעתו כשרה אם עלה עליה כשתובעתו, שאז צריכה היא לזה, ואינו צער לה, אבל שלא בשעת תביעתה, צער הוא לה, ומודה שנפסלה משום משא[597].

הלכה שפרה מעוברת פסולה[598].

הקונים

פרה באה מתרומת הלשכה[599], לפי שקראה הכתוב חטאת[600]. ואף על פי שעיקרה מתרומת הלשכה, יכול אדם להתנדב ולמסור לציבור[601].

הכבש שהוציאו בו את הפרה[602] בא משירי הלשכה[603]. אבא שאול אומר, כבש פרה, כהנים גדולים עושים אותו משל עצמם[604].

לקיחתה מגוי

פרת חטאת, רבי אליעזר אומר אין נלקחת מן הגוי*[605], שחוששים שמא רבעה, ונפסלה[606], ומטעם זה פסולה אפילו כשנמכרה על ידי תגר ישראל שלקחה מן הגוי[607], ולטעם זה מותרת כשידוע שלא נרבעה[608], וטעם נוסף אמרו לאסרה, שדרשו: דבר אל בני ישראל ויקחו אליך[609], בני ישראל יקחו, ואין העובדי כוכבים יקחו[610], ומטעם זה אסורה אפילו ידוע שלא נאסרה ברביעה[611], ולטעם זה אינה אסורה אלא כשנמכרה מגוי לישראל, ללא תגר ישראל באמצע[612]. ורבי יהודה מתיר לקחתה מן הנכרי אם ידוע שלא עבד בה – שעבודה פוסלת בפרה[613] - אבל בסתם פסולה שמא עבד בה[614]. וחכמים מכשירים לקוחה מן הגוי[615], שלדעתם אין חוששים לרביעה[616], שאינו מפסיד בהמתו בדבר זה[617], וכן לדעתם אינו מתמעט מדרשת הכתוב: בני ישראל ויקחו אליך, שלפי שקנאוה ישראל, הרי הם הנותנים אותה[618], וכן היא בחזקתה שלא עבד בה[619]. הלכה כחכמים[620]. וע"ע גוי[621].

לקיחתה כשאינה ראויה

לקח פרה כשטרם היתה ראויה, כגון שלקחה עגלה והגדילה, כתבו ראשונים שנחלקו תנאים אם כשרה כשנהיתה ראויה: רבי אליעזר אומר שכשרה, וזהו שאמר שפרת חטאת המעוברת כשרה[622], שהיינו שאף אותו שהיה עובר בשעת לקיחה, כשר לפרה כשיוולד ויגדיל[623]. וחכמים פוסלים[624] אפילו היתה עגלה בשעת לקיחה והגדילה[625]. וכן אמרו במדרש: ויקחו אליך פרה[626], שלא יקחו עגלה ויגדילו[627], ויש מן הראשונים שכתבו כן להלכה מטעם זה[628], ויש שכתבו כן להלכה מטעם אחר, שכשם שאין מקדישים מחוסר זמן למזבח, כן אין מקדישים לפרה, שהתורה קראה חטאת[629].

פרה שהיה בה מום בשעת לקיחה, ועבר, יש מן האחרונים שכתבו שנחלקו תנאים אם כשרה: רבי יהודה סובר שפסולה, שכשם שצריך שבשעת לקיחתה תהיה פרה, ולא עגלה - לסוברים כן[630] - כך צריך שתהיה נקיה ממום בשעת לקיחתה, ורבי שמעון סובר שכשרה, שאין צריך אלא שתהיה פרה בשעת לקיחתה, אבל שאר פסולים אין פוסלים בשעת לקיחתה[631].

לינה

פרה אינה נפסלת בלינה*, שאם שחטה – והזה דמה[632] - היום ושרפה למחר הרי זו כשרה[633], וכן דרשו בספרי: יכול תהא נפסלת בלינה, תלמוד לומר: למשמרת[634] מגיד שמשתמרת ימים על ימים שנים על שנים[635].

נתנבלה

נתנבלה בשחיטתה פסולה[636].

בעלת מום

כל המומים הפוסלים במוקדשים פוסלים בפרה[637], שנאמר בה: אשר אין בה מום[638], וע"ע בעל מום (קרבן)[639].

הננסת – קטנה ביותר[640] - כשרה[641], שאין זה חשוב מום בבהמה[642].

בהמה שנחתך ממנה בשר, אפילו יבלת, ואפילו סתם קצת מבשרה, יש מן האחרונים שצדדו שנחלקו תנאים אם פוסלה משום מום, רבי יהודה פוסל, ורבי שמעון מכשיר[643].

על טמאת פרה אדומה ע"ע אבות הטמאות[644]. על טמאת מי-חטאת* ע"ע, וע' טמאה[645]. על טמאת אפר-חטאת* ע"ע[646]

על טעמה של מצוות פרה אדומה ע"ע טעמא דקרא[647]. על שמכפרת על מעשה העגל, ע"ע אין קטגור נעשה סנגור[648].

על המים שנותנים על אפר הפרה, מעשיהם ודיניהם וסדר מילויים, ומעלות שעשו בהם, ע"ע מי חטאת.

על הזאת מי חטאת על טמא מת, ע"ע הזאה ב (לטהרה)[649].

על הזאת טמא מת בחוץ-לארץ*, ע"ע[650].

על הסח-הדעת* בפרת חטאת ובמי-חטאת*, ועל איסור מלאכה בזמן העיסוק בהם, ע"ע הסח הדעת[651].

על המעלה פרת חטאת בחוץ, אם חייב משום העלאת-חוץ*, ע"ע[652].

על טומאת-אוכלים* בבשר הפרה ובאפרה, ע"ע[653] וע' אפר חטאת[654] וע' חבת הקדש[655].

על שרפת פרה בחול-המועד, ע"ע[656].

על קריאת פרשת פרה, ע"ע ארבע פרשיות[657].

הערות שוליים

  1. במדבר יט. רמב"ם סהמ"צ ע' קיג; החינוך מ' שצז. ועי' רמב"ם הקדמה להל' פרה אדומה, שיש בכללה שתי מצוות עשה: דין פרה אדומה, ודין טומאת מי חטאת וטהרתם.
  2. החינוך שם.
  3. החינוך שם. ועי' ציון 41.
  4. רמב"ם שם; החינוך שם.
  5. תוספתא סנהדרין פ"ג. ועי' ציון 65, שזקני ישראל נוכחים בעשייתה.
  6. ציון 168.
  7. ויקרא ד יב.
  8. במדבר יט ג.
  9. ע"ע עבודת יום הכיפורים.
  10. יומא סח א; זבחים קה ב. ועי' רמב"ם פרה אדומה פ"ג ה"א: אין שורפים את הפרה אלא חוץ להר הבית, וכ"מ שם של"ד הוא, וצריך חוץ לג' מחנות.
  11. ציון 73.
  12. זבחים קיג א; רמב"ם פרה אדומה פ"ד ה"י. אם חייב משום שחוטי חוץ, ע"ע.
  13. ר"ש ורא"ש פרה פ"ד מ"ב.
  14. משנה שם.
  15. ר"ש ורא"ש שם בדעת ר' אושעיה שבציון 37.
  16. פרה פ"ד מ"ב.
  17. ציון 356 ואילך.
  18. עי' להלן.
  19. עי' גמ' זבחים שלהלן. ועי' רמב"ם פרה אדומה פ"ד ה"ה, שאם שחטה שלא כנגד ההיכל פסולה, וכ"מ שם שמשמע בכוונת הרמב"ם שהיינו שלא שחט כנגד הפתח.
  20. במדבר יט ג.
  21. שם ד.
  22. ע"ע הנ"ל שם.
  23. רב אדא בר אהבה בזבחים קיג א, וע"ש שמשמע שכן דעת ר' יוחנן. ועי' רמב"ם שם שכ' במקור הדין שנאמר: ושחט אותה לפניו, ועי' כ"מ שם בבאור דבריו.
  24. יומא סח א ורש"י שם; זבחים קה ב ורש"י שם.
  25. רש"י שם ושם.
  26. פרה פ"ג מ"ו, ועי' ציון 43; עי' ספרי במדבר פיסקא קכד: אל מחוץ למחנה, להר המשחה; רמב"ם פרה אדומה פ"ג ה"א.
  27. במדבר יט ה.
  28. שם ד.
  29. עי' זבחים קיג א.
  30. במדבר יט ה.
  31. מהר"א פולדא על ירושלמי שלהלן.
  32. ירושלמי תרומות פ"ו ה"א. ועי' פנ"מ שם, שה"ה שצריך שתהיה השריפה מחוץ למחנה, כשחיטה.
  33. פרה פ"ד מ"ב.
  34. ר"ש ורא"ש שם. ועי' ציון 131.
  35. במדבר יט ה.
  36. רש"י זבחים שם ד"ה מקום שפורשת.
  37. זבחים שם. ועי' ר"ש ורא"ש שבציון 15, כיצד יפרש את המשנה: שרפה חוץ מגיתה פסולה.
  38. עי' רמב"ם פרה אדומה פ"ד ה"ה, שאם שרפה שלא כנגד ההיכל פסולה, וכ"מ שם שמשמע בכוונתו שהיינו שלא כנגד הפתח.
  39. רמב"ם שם ה"ו, לגי' הראב"ד שם, ועי' כ"מ שם, וע"ע הזאה (לכפרה) ציון 363 ואילך.
  40. ספרי במדבר פיסקא קכג.
  41. עי' ציון 3.
  42. עי' ציון 367.
  43. פרה פ"ג מ"ו.
  44. ציון 368 ואילך.
  45. ציון 97.
  46. פרה פ"ג מ"ז; ספרי במדבר פיסקא קכג; יומא מב ב.
  47. במדבר יט ג.
  48. ר' יוסי במשנה שם; ספרי שם; יומא שם בשם רבי ועי' ד' עולא ביומא שם: והוציא אותה, שלא יוציא אחרת עמה.
  49. פרה שם ויומא שם; ספרי שם; רמב"ם פרה אדומה פ"ד ה"א.
  50. עי' ציון 95.
  51. יומא שם.
  52. יומא מג א.
  53. ציון 107 ואילך.
  54. תפא"י שם, וע"ש שמה שאמרו שדברים הכתובים בה מעכבים, לפי שנאמר בה חוקה, עי' ציון 382, אי"ז אלא בדברים שבגופה.
  55. פרה פ"ד מ"א ותוספתא שם פ"ד. ועי' ר"ש פרה פ"ג מ"ז, שקיו"ר היה קודם שמטמאים את הכהן, עי' להלן.
  56. פרה פ"ג מ"ז; רמב"ם פרה אדומה פ"א הי"ד.
  57. רמב"ם פיהמ"ש שם.
  58. ציון 431.
  59. ציון 97.
  60. ציון 352 ואילך.
  61. ר"ש ורע"ב פרה שם, ורא"ש שם מ"ח, ועי' רא"ש שם שפי' כן בדברי תוספתא שם פ"ג ה"א: ואין אחיו הכהנים נוגעים בו חוץ מן המסייעים אותו בשעה שהוא מזה, ועי' ציון 454, פרוש אחר בתוספתא.
  62. רמב"ם פרה אדומה פ"א הי"ד.
  63. פהמ"ש לרמב"ם שם מ"ח.
  64. ציון 357 ואילך.
  65. פרה פ"ג מ"ז; רמב"ם פרה אדומה פ"ג ה"ב. ועי' תוי"ט שם, שמשום חיבוב מצוה לא היו רוכבים, ועי' שושנים לדוד שם, פרוש אחר. ועי' ציון 5.
  66. פרה שם.
  67. עי' לעיל. ועי' תוי"ט שם, בטעם הסמיכה לסוברים כן, שהוא דרך חיבוב וכבוד.
  68. עי' לעיל.
  69. עי' ציון 411 ואילך.
  70. רמב"ם פהמ"ש ותפא"י שם מ"ח, ועי' רע"ב שם: שפעמים שנעשית בכ"ג. ועי' רמב"ם פרה אדומה שם, שאם נעשתה בהדיוט, אומרים לו טבול אחת.
  71. פרה שם מ"ח; רמב"ם פרה אדומה שם. ועי' תוי"ט ומשנ"א ותפא"י שם, הטעם שאמרו לו כן.
  72. פרה שם מ"ז.
  73. פרה שם מ"ח; רמב"ם שם. ועי' משנ"א שם, שהסיפוג הוא חובה, ע"ש טעמו.
  74. ציון 27 ואילך.
  75. פרה פ"ג מ"ח; רמב"ם פרה אדומה פ"ג ה"ב. ועי' תפא"י שם, שהכוונה או או, שמכל מינים אלו נעשה אפר דק. וע"ש שמה שבתאנה נקט חלקה, זה משום שרגילה בענפים הרבה, ולפעמים יש בהם עקומות ועקושות, שאין ממהרים להישרף, אבל המינים הראשונים, יש באילנותיהם חלק רב בלא עיקוש ועיקום.
  76. רא"ש שם.
  77. משנה שם; רמב"ם שם.
  78. רמב"ם פיהמ"ש ורע"ב שם.
  79. משנה שם; רמב"ם שם.
  80. רמב"ם שם ובפיהמ"ש שם. ועי' רא"ש שם, שפי' שתיכנס הרוח שם ותבעיר. ועי' תוי"ט שם.
  81. משנה שם; רמב"ם שם.
  82. רמב"ם פיהמ"ש ור"ש ורא"ש שם.
  83. ר"ש למשנה שלהלן
  84. תפא"י למשנה שלהלן.
  85. משנ"א למשנה שלהלן.
  86. פרה פ"ד מ"ג; רמב"ם פרה אדומה פ"ד הט"ז.
  87. במדבר יט. ר"ש ורא"ש ורע"ב שם.
  88. ציון 3 ואילך.
  89. ר"ש ורא"ש ורע"ב למשנה שלהלן. ועי' ציון 322, שעשו בפרה מעלות לעשותה בטהרה יתירה.
  90. פרה פ"ג מ"ט; רמב"ם פרה אדומה פ"ג ה"ב.
  91. תוספתא שם פ"ג, הובאה בר"ש שם.
  92. פרה שם; רמב"ם שם. ועי' תוי"ט ומשנ"א שם, הטעם לקשירתה לרוחות אלו דוקא.
  93. עי' ציון 393 ואילך. עי' משנ"א שם.
  94. משנה שם; רמב"ם שם. ועי' משנ"א שם, אם זר השוחט שוחט בימין. ועי' משנה חולין כג ב.
  95. במדבר יט ג.
  96. חולין לב א, ועי' כעי"ז יומא מג א: ושחט אותה, שלא ישחוט אחרת עמה, וכעי"ז בספרי במדבר פיסקא קכג; עי' פרה פ"ג מ"ז: שתים שחטו, ור"ש ורא"ש ורע"ב שם; רמב"ם פרה אדומה פ"ד ה"א. ועי' ציון 190. ועי' רא"ש שבציון 585, שאם נשחטו שתים, פסולות.
  97. ציון 167 ואילך.
  98. ציון 49.
  99. ספרי במדבר פיסקא קכג; רמב"ם פרה אדומה פ"ד ה"ד.
  100. רמב"ם שם.
  101. ראב"ד שם פ"ג ה"ב.
  102. עי' ציון 169. ראב"ד שם.
  103. ציון 102 ואילך.
  104. פרה פ"ג מ"ט.
  105. ע"ע קבלה. רמב"ם פהמ"ש ורע"ב שם.
  106. משנה שם. ועי' תוספתא שם פ"ג, הובאה בר"ש שם: בימינו היה שוחט, ונותן את הסכין לפניו או לזה שעומד בצדו, ומקבל בימינו.
  107. ע"ע קבלה. רמב"ם פהמ"ש ורע"ב שם.
  108. משנה שם.
  109. רמב"ם פרה אדומה פ"ג ה"ב ופהמ"ש שם.
  110. פרה פ"ג מ"ט; רמב"ם פרה אדומה פ"ג ה"ב.
  111. ציון 24 ואילך, 62 ואילך, על טבילת האצבע וההזאה, וציון 356 ואילך על דיני ההזאה.
  112. ציון 330.
  113. ציון 43 ואילך.
  114. פרה פ"ג מ"ט; עי' רמב"ם פרה אדומה פ"ג ה"ב.
  115. רמב"ם פיהמ"ש ור"ש שם.
  116. משנה שם. ועי' תפא"י שם, שאינו יודע טעמו של ר"ע, ועי' משנ"א שם, ביאור מחלוקתם, שלת"ק צריך להצית בעצים שהם ממין המערכה, ולר"ע א"צ.
  117. רמב"ם פיהמ"ש שם, וכעי"ז רע"ב שם.
  118. רא"ש שם.
  119. רמב"ם פיהמ"ש שם.
  120. עי' ספרי במדבר פיסקא קכד: עץ, שומע אני כל עץ במשמע תלמוד לומר ארז, אי ארז שומע אני אפילו ענף, תלמוד לומר עץ, הא כיצד זו בקעת של ארז.
  121. רמב"ם פיהמ"ש פרה פ"ג מ"י.
  122. תוי"ט שם, שכן מצאנו בטהרת מצורע, ע"ע.
  123. רמב"ם פהמ"ש ורע"ב שם.
  124. ר' יוסף ביומא מא ב, ועי' גמ' שם, שלדעתו א"צ כובד, עי' להלן.
  125. עי' ד' ר' דימי בשם ר' יוחנן ורבין בשם ר' יונתן ביומא מא ב, מב א, ור' יוחנן שם מב א בשם ר' חלפתא או רבנן. ועי' רש"י שם, בטעם המשקל הזה, שלדעתם צריך כובד, עי' להלן.
  126. ר' יוחנן ביומא מב א בשם ר' חלפתא או רבנן. ועי' ת"י שם, שלדעתו א"צ כובד, או שדי בכובד מועט.
  127. ר' ישמעאל בר נחמן בשם רבי יונתן בירושלמי שקלים פ"ד ה"ב.
  128. רמב"ם פרה אדומה פ"ג ה"ב, ועי' מרכה"מ (חעלמא) שם בבאור מקורו.
  129. במדבר יט ו.
  130. פרה פ"ג מ"י.
  131. רע"ב שם. ועי' רמב"ם פהמ"ש שם: כאשר אחזה בה האש, ובערו העצים, והרסה האש אותה המערכה שהיו העצים ערוכים, נקרא כל אותו המקום גת.
  132. תוי"ט וא"ר שם.
  133. תפא"י למשנה שלהלן.
  134. פרה פ"ג מ"י; רמב"ם פרה אדומה פ"ג ה"ב.
  135. רא"ש שם, ועי' להלן.
  136. רמב"ם פהמ"ש ורע"ב שם, ורמב"ם פרה אדומה שם.
  137. תוספתא פרה פ"ג, הובאה בר"ש ורא"ש שם. ועי' ציון 135.
  138. במדבר יט ו.
  139. במדבר שם. ספרי במדבר פיסקא קכד, הובא ברמב"ם פהמ"ש ור"ש שם.
  140. תוספתא פרה פ"ג, הובאה בר"ש שם; רמב"ם פרה אדומה שם.
  141. עי' להלן; רמב"ם פרה אדומה פ"ג ה"ב.
  142. רבי ישמעאל בספרי שם, הובאה ברמב"ם ור"ש שם.
  143. תוספתא שם, הובאה בר"ש שם; רמב"ם פרה אדומה שם.
  144. פרה פ"ג מ"י; רמב"ם פרה אדומה שם.
  145. רבי עקיבא בספרי שם, הובא בר"ש שם, ועי' רמב"ם פיהמ"ש פרה שם, ובפרה אדומה שם, שמשמע שלא נחלק על ר' ישמעאל שבציון 142, ושניהם מודים שצריך שתוצת בה האור ושתיבקע. ועי' תוי"ט שם בדעת רע"ב שם, שנחלקו, ולר' ישמעאל א"צ שתיבקע.
  146. עי' תוספתא פרה פ"ג, הובאה בר"ש ורא"ש שם, ורמב"ם פרה אדומה שם: בין שקרעה ביד בין שקרעה בסכין בין שנקרע מאליה, ותוי"ט שבציון הבא.
  147. תוי"ט שם, בבאור התוספתא והספרי.
  148. רש"י יומא מא ב ד"ה כורכן; רמב"ם פרה אדומה פ"ג ה"ב. ועי' ר"ש פרה פ"ג מי"א, שכרך את עץ הארז.
  149. פרה שם; יומא שם.
  150. עי' יומא שם; רמב"ם שם; רא"ש פרה שם.
  151. יומא שם ורש"י שם ד"ה בזנב.
  152. ציון 30.
  153. ברייתא יומא שם.
  154. במדבר יט ו.
  155. רש"י יומא שם. ועי' ר"ש שם: שלא תקלוט שלהבת את הלשון, ועי' להלן.
  156. ברייתא יומא שם.
  157. במדבר שם. רש"י יומא שם; ר"ש פרה שם.
  158. ריטב"א שם בשם ה"ר יוסף. וע"ש פי' אחר בשם ריב"א ,שלמדים קיחה קיחה מלקיחת אזוב שבמצרים.
  159. רבא שם.
  160. תוספתא פרה פ"ג, הובאה ברמב"ם פהמ"ש ור"ש ורע"ב פרה שם; רמב"ם פרה אדומה שם.
  161. פרה פ"ג מי"א.
  162. רמב"ם פרה אדומה פ"ג ה"ב.
  163. רמב"ם שם.
  164. תוספתא פרה פ"ג, הובאה בר"ש שם; רמב"ם שם.
  165. עי' לעיל.
  166. יומא מא ב, ע"פ ברייתא שם ודברי ר' חנין שם.
  167. יומא שם, ורש"י שם ד"ה בקולחת, ע"פ ברייתא ודברי ר' חנין שם. ועי' ת"י שם שפי' להפך, שבקולחת נחשב תוך השריפה, וכשר, אבל בנכפפת פסול לפי שהאש הולכת וזזה ממקומה ואין זו שריפה.
  168. ציון 143.
  169. במדבר יט ה; רמב"ם פרה אדומה פ"ד הי"ב; עי' ראב"ד שם פ"ג ה"ב. ועי' ציון 102.
  170. רמב"ם שם פ"ד הי"ב. ועי' להלן שאם פקע מהפרש א"צ להחזיר.
  171. ספרי שם.
  172. תוספתא פרה פ"ג, הובאה בר"ש שם פ"ג מ"ט, וביאור הגר"א לתוספתא שם; רמב"ם שם פ"ד הי"ב. ועי' ספרי במדבר פיסקא קכד, הובא בר"ש שם: הבשר כל שהוא יחזיר ואם לא החזיר פסל.
  173. זר זהב שם.
  174. תוספתא שם, וביאור הגר"א שם.
  175. רמב"ם שם. ועי' כ"מ שם, שדברי ר"א הם לדברי הכל, ואין חולקים בדבר, ועי' ציון הבא.
  176. ספרי במדבר פיסקא קכד. ועי' ציון הקודם.
  177. תוספתא שם, הובאה בר"ש שם; רמב"ם שם.
  178. הגר"א על תוספתא שם.
  179. תוספתא שם, הובאה בר"ש שם; רמב"ם שם.
  180. ספרי שם, הובא בר"ש שם.
  181. עי' רמב"ם פרה אדומה פ"ד הי"א, וראב"ד שם בדעתו, שצריך שתשרף במקום שנשחטה.
  182. ראב"ד שם.
  183. פרה פ"ד מ"ב, ורמב"ם פיהמ"ש שם; רמב"ם פרה אדומה פ"ד הי"א.
  184. במדבר יט ה.
  185. תפא"י בועז שם ב, וע"ש שהביא מחולין יא א, לענין טריפה: ושחט ושרף, מה שחיטתה כשהיא שלמה, אף שריפתה כשהיא שלמה.
  186. תוספתא פרה פ"ד, לגי' זר זהב שם.
  187. פרה פ"ד מ"ב; רמב"ם פרה אדומה פ"ד הי"א.
  188. ע"ע הסח הדעת, שמלאכה פוסלת בפרה. ר"ש ורא"ש שם.
  189. במדבר יט.
  190. רא"ש שם, כעין שדרשו לענין שחיטה, עי' ציון 96.
  191. תוספתא שם; ר"ש שם; רמב"ם שם.
  192. תוספתא פרה פ"ד.
  193. פרה פ"ד מ"ג; רמב"ם פרה אדומה פ"ד הי"ב.
  194. עי' פרה פ"ד ה"ד: מעשיה ביום; יומא מב ב; עי' תוספתא פרה פ"ד: כל מעשה פרה ביום חוץ מאסיפת האפר והמילוי והקידוש; רמב"ם פרה אדומה פ"ד הי"ז.
  195. במדבר יט ב.
  196. רש"י יומא מב ב.
  197. ברייתא יומא שם.
  198. במדבר יט ט. ספרי במדבר פיסקא קכד, הובא בר"ש פרה פ"ד מ"א.
  199. ע"ע אמורים. ר"ש שם, בבאור ספרי שם. ועי' ציון 493.
  200. במדבר יט ב.
  201. במדבר שם.
  202. ספרי במדבר פיסקא קכג, הובא ברמב"ם פהמ"ש ור"ש ורא"ש פרה פ"ב מ"ה; עי' רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ב. ועי' משנ"א פרה שם, שלולי הכתוב תמימה, היינו מפרשים שדי ברובה אדומה.
  203. רמב"ם פהמ"ש שם.
  204. ציון 36 ואילך.
  205. עי' להלן; משנ"א שם.
  206. רמב"ם פיהמ"ש פרה פ"ב מ"ה.
  207. פרה פ"ב מ"ה; תוספתא שם סופ"ב; רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ב. ועי' דברי ר' יהודה במשנה שם: בתוך כוס אחד, ור"ש ורא"ש ורע"ב שם, שאף הוא כוונתו כת"ק, שהיינו כוס היינו גומא, ושתי שערות שחורות או לבנות בתוכה פוסל, ועי' כ"מ פרה אדומה פ"א ה"ב, שמצדד כן אף בדעת רמב"ם שם, ועי' להלן פי' אחר בדבריו, ועי' ירושלמי ע"ז סופ"ב: הן כוסות הן גומות, ופנ"מ שם. ועי' משנ"א שם, ששערות שחורות פוסלות אף אם לא היו בלידתה וצמחו לאחר מכן, שכן שנינו שאין ממתינים לה שמא תשחיר, עי' ציון 472.
  208. רש"י בכורות כה א; תפא"י שם.
  209. תפא"י שם, ע"פ סוכה ה ב.
  210. תוספתא פרה סופ"ב.
  211. רמב"ם פיהמ"ש ואליהו רבה שם. ועי' תוי"ט שם. ועי' ציון 207, שי"ח וסוברים שכוס היינו גומא.
  212. רמב"ם פיהמ"ש וא"ר ותפא"י שם. ועי' ציון 207, שי"ח וסוברים שכוס היא גומה, ושיש מצדדים כן אף בדעת רמב"ם.
  213. עי' ציון 212. רמב"ם פיהמ"ש פרה פ"ב מ"ה.
  214. ר"ש ורא"ש ורע"ב פרה שם. ועי' רמב"ם פיהמ"ש שם.
  215. משנה שם; תוספתא שם סופ"ב; עי' רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ב, וכ"מ שם. ועי' משנ"א ומלאכ"ש שם, שאין חולקים בזה, ועי' תפא"י שם.
  216. תוי"ט שם, ומשמע שעכ"פ צריך שיהיו פחות מחמישים, ועי' הון עשיר שם, שה"ה מספר קטן הדומה למניינים אלו, אבל לא הרבה. ועי' ציון הבא, שי"ח.
  217. פרה פ"ב מ"ה. ועי' תפא"י ורש"ש שם, שארבע וחמש דוקא, עי' ציונים 219, 220. ועי' ציון הקודם.
  218. כ"מ פרה אדומה פ"א ה"ד; תוי"ט שם; עי' תפא"י שם.
  219. תפא"י שם; עי' רש"ש שם.
  220. עי' תפא"י ורש"ש שם, שיותר מחמשה אין מועיל תלישה; עי' אחרונים שבציון 216.
  221. משנ"א שם, ושם בדעת רע"ב שם.
  222. משנה שם.
  223. עי' ר"ש והון עשיר שם, וכ"מ בתפא"י שם.
  224. משנה שם.
  225. עי' תו"ח שם, ולדעתו כן פסק הרמב"ם, ולפיכך לא הביא בחיבורו דין שערות מפוזרות.
  226. עי' לעיל. עי' ראב"ד פרה אדומה פ"א ה"ד, ותוי"ט פרה פ"ב מ"ה בדעתו; כ"מ שם; תוי"ט ותפא"י שם.
  227. עי' לעיל. כ"מ שם.
  228. פרה פ"ב מ"ה.
  229. פרה שם; רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ג.
  230. ציון 237 ואילך.
  231. ר' יוסי בן המשולם בתוספתא פרה סופ"ב, ורמב"ם פיהמ"ש ורע"ב ותפא"י פרה שם; רמב"ם פרה אדומה שם. ועי' תו"ח פרה שם, שגזיזה זו היא משום מראית העין. ועי' בכורות כה א, ותוס' שם ד"ה עיקרן, גירסא אחרת בדברי ר"י בן המשולם.
  232. רמב"ם פיהמ"ש ורע"ב שם; רמב"ם פרה אדומה שם.
  233. ציון 569 ואילך.
  234. ציון 106 ואילך.
  235. רש"י נדה נב ב; רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ד.
  236. עי' ציון 231. פהמ"ש לרמב"ם ורע"ב פרה פ"ב מ"ה; רמב"ם פרה אדומה שם.
  237. משנה נדה נב ב.
  238. נדה שם.
  239. רש"י שם.
  240. עי' רש"י שם ד"ה להחמיר.
  241. עי' להלן, שי"ס ששיעור אחר הוא הפחות שבכולם.
  242. נדה שם.
  243. רש"י שם.
  244. עי' מלאכ"ש ותפא"י נדה פ"ו מי"ב.
  245. עי' רמב"ם פיהמ"ש ורע"ב פרה פ"ב ה"ה; רמב"ם פרה אדומה שם. ועי' נדה שם: הלכה כדברי כולם להחמיר, ועי' כ"מ ומער"ק ואו"ש שם, באור שי' הרמב"ם לפי"ז.
  246. פרה פ"ב מ"ב; רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ה.
  247. רמב"ם ור"ש ורא"ש שם, ועי' ר' האי גאון שם: יגרר, ועי' מלאכ"ש שם בשם הערוך: יגור.
  248. ע"ע מומי בהמה. בכורות מד א.
  249. בכורות שם, ורש"י שם ד"ה תרגמה; ר"ש ורא"ש פרה שם; עי' כ"מ פרה אדומה שם.
  250. פרה פ"ב מ"ב; רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ה.
  251. תוספתא פרה פ"ב, לגי' הגר"א שם ולפירושו שם ובאליהו רבא פרה שם.
  252. אליהו רבא שם, וזר זהב שם בדעת הגר"א שם. ועי' תפא"י בועז פרה שם אות ג, מהו גלגל העין המדובר. ועי' תפא"י יכין שם אות ז, שמשמע שכן הדין אף בשינים ולשון.
  253. ז"ז שם בדעת תוספתא שם.
  254. עי' רה"ג במשנה שלהלן.
  255. עי' פרה פ"ב מ"ב, שכ"ה לד"ה, ועי' להלן.
  256. עי' משנה שם. ועי' תפא"י שם יכין אות יא, שמצדד שה"ה כשאין ידוע צבע השער שעלה, שכשרה, וע"ש שמצדד שאם היתה היבלת במקום שאין שער, פסולה, מאחר ומ"מ לא צמח בה שער אדום.
  257. עי' משנה שם. ועי' תפא"י שם יכין אות י, שכן הדין אף ביבלת שאינה פוסלת משום מום.
  258. ראב"ד פרה אדומה פ"א ה"ו.
  259. רמב"ם וראב"ד שם; רע"ב פרה שם.
  260. במד בר יט ב. עי' להלן. ועי' פסי"ז שם, שסימן יש שעלה עליה עול, ששתי שערות יש לה על צוארה, כיון שעולה עליה עול מיד נופלות.
  261. עי' פרה פ"ב מ"ג; עי' תוספתא פרה פ"ב: חומר בפרה שאין במוקדשים וגו' ועבודה פוסלת בה; סוטה מו א; רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ז.
  262. תוספתא פרה פ"ב ה"ג.
  263. זר זהב שם. וע"ע גזה ועבודה ציון 1 וציון 172 ואילך.
  264. דברים כא ג.
  265. במדבר יט ב.
  266. דברים שם. ע"ע עגלה ערופה.
  267. ברייתא סוטה מו א, הובאה ברמב"ם פהמ"ש ורא"ש ורע"ב פרה שם, וברמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ז.
  268. רש"י סוטה שם ד"ה ובעגלה עד שתמשוך.
  269. ע"ע עגלה ערופה.
  270. סוטה שם: וממקום שבאת.
  271. במדבר שם.
  272. ברייתא סוטה שם.
  273. עי' רש"י שם ד"ה ת"ל.
  274. עי' להלן. ועי' תוספתא פרה פ"ב, וכעי"ז ספרי במדבר פיסקא קכג: עול פוסל לעבודה ושלא לעבודה.
  275. ברייתא סוטה שם, ותוס' רא"ש סוטה שם ור"ש פרה שם ושם ה"ד בבאורן, ועי' ציון 292 מקור נוסף לדין זה. ועי' רש"י סוטה שם, ורמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ז, שנ' שפרשו "שעת עבודה" באופן אחר. ועי' רמב"ם שם שפסק כשני הלשונות, שלמד פסול עבודה בג"ש מעגלה, כלשון הראשון, ומאידך כ' שאינה פוסלת אלא בשעת עבודה, כלשון השני, וכן כ' שאם נתן עליה שקים פסולה, כלשון השני, ועי' זרע יצחק ואברהם יגל ובני דוד ויתר הבז וכתר המלך ולחם יהודה ומעשה רקח ונאם דוד וצרור החיים, בבאור דעת הרמב"ם.
  276. עי' לעיל.
  277. ר' יהודה בשם רב בסוטה שם; רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ז, וע'י ציון 275.
  278. פרה פ"ב מ"ג; תוספתא שם פ"ב; רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ז.
  279. פהמ"ש לרמב"ם שם, ועי' מלאכ"ש וא"ר ותפא"י שם.
  280. פרה שם; רמב"ם שם.
  281. פרה שם.
  282. עי' להלן.
  283. עי' שבת נב א, וע"ע שביתת בהמתו.
  284. שבת שם.
  285. שבת שם.
  286. אביי בשבת שם.
  287. רש"י שם.
  288. רבינא בשבת שם.
  289. רמב"ם פרה פ"א ה"ז.
  290. עי' ציונים 270, 277.
  291. רמב"ם פרה פ"א ה"ז, ועי' ציון 275.
  292. ע"ע עגלה ערופה. עי' פסחים כו א, ב, וב"מ ל א, ור"ש פרה פ"א מ"ג ופהמ"ש לרמב"ם שם ה"ד בבאורן; עי' רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ז. ועי' ר"ש שם ותוס' ב"מ שם, שזה לא רק לסוברים שדין עבודה בפרה נלמד מעגלה, עי' ציון 267, (ועי' רש"י פסחים שם ב ד"ה שכן) אלא אף לסוברים שדין עבודה בפרה נלמד מן הכתוב בה עצמה, עי' ציון 272 ואילך, שסברא היא שלא ריבה הכתוב אלא עבודה שהיא מרצונו, כשם שמצאנו בעגלה.
  293. עי' ציון 275.
  294. רש"י ב"מ ל א ד"ה רבקה.
  295. ר"ש פרה פ"ב מ"ג.
  296. ר"ש שם; תוס' פסחים, וע"ש טעם נוסף שאינו נח לו; תוס' ב"מ שם.
  297. תוספתא פרה פ"ב וברייתא ב"מ ל א, ור"ש פרה שם בבאורן, ע"פ גמ' ב"מ שם; רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ז. ועי' ר"ש שם שה"ה אם לא הכניסה ע"מ כן, אלא שנח לו בדישתה, פסולה.
  298. ציון 213 ואילך.
  299. ציון 50 ואילך.
  300. ציון 112 ואילך.
  301. פרה פ"ב מ"ד; פסחים כו ב; ב"מ ל א; רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ז.
  302. פסחים שם; ב"מ שם; עי' רמב"ם שם.
  303. משנה שם; רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ז. ועי' ציון 535, שמשמע מדברי ראשונים שהעבודה הפוסלת היא שנשען עליה, ועי' תוס' פסחים שם סוף ד"ה עלה, ומשנ"א פרה שם. ועי' ציון 312.
  304. עי' פסחים שם וב"מ שם, ורמב"ם פהמ"ש ור"ש פרה שם; עי' רמב"ם שם. ועי' ר"ש ורא"ש שם, שאע"פ שעתה אין נח לו, שהרי מפסידה, מ"מ חשוב נח לו משום שבשאר פרות הדבר נח, ועוד, שאם תכשירה הרי נח לו, ועי' תוס' פסחים שם וב"מ שם.
  305. ר"ש שם מ"א.
  306. תוס' פסחים שם ד"ה עלה, פי' ב, ותוס' ב"מ שם, ועי' ר"ש שבציון הקודם, שדחה.
  307. משנה שם.
  308. ר"ש שם מ"א בשם תוספתא, ושם מ"ד, ורע"ב שם.
  309. עי' תוס' שבציון 306, שלת"ק נפסלת דוקא בידיעתם, ומשמע שלר"י אין די בזה אלא צריך שיעלוהו בידים, כלשון המשנה.
  310. עי' רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ז, וכ"מ שם בדעתו, בבאור מחלוקת ר"א וחכמים בפרה פ"ב מ"א לענין מעוברת, עי' ציון 588 ואילך.
  311. רמב"ם פהמ"ש שם.
  312. ראב"ד פרה אדומה פ"א ה"ז.
  313. ע"ע השבת אבדה ציון 303 ואילך.
  314. עי' ציון 297. עי' ר"ש ורא"ש ורע"ב פרה פ"ב מ"ג, ע"פ ב"מ ל א: הכניסה לרבקה וגו', ונראה מגמ' שם ור"ש שם, בטעם הדבר, שלמדים מעגלה ערופה שאין הדבר תלוי אלא ברצונו, שעבודה שהיא נוחה לו, פוסלת בכל אופן, עי' ציון 292.
  315. ע"ע דבר שאינו מתכוין ציון 147 ואילך.
  316. עי' לעיל. פסחים כו א, ב, וע"ש וברש"י שם ב ד"ה עובד, בטעם הדבר, שלמדים מעגלה ערופה שאין הדבר תלוי אלא ברצונו, ועבודה שהיא נוחה לו, פוסלת בכל אופן.
  317. ציון 7 ואילך.
  318. ע"ע עבודת יום הכיפורים. תוס' זבחים קיג א ד"ה חוץ. ועי' להלן.
  319. עי' זבחים קיג א, ורש"י שם ד"ה ממקום. ועי' רש"י שם ד"ה מעלה ור"ש פרה פ"ד מ"ב, שלדברי הכל צריך לבדוק, אלא שלר' יוחנן שלהלן אי"ז אלא מעלה.
  320. עי' זבחים שם, ורש"י שם ד"ה מעלה. ועי' ר"ש פרה פ"ד מ"ב.
  321. עי' ציון 431.
  322. רמב"ם פרה אדומה פ"ב ה"א. ועי' ציון 89.
  323. עי' ציון 445.
  324. עי' ציון 56. עי' ציון 450. ועי' ציון 447, שי"ח וסוברים שהפרשתו מן התורה, ולא מעלה בטהרה.
  325. ציון 455.
  326. עי' ציון 452
  327. יומא שם; רמב"ם פרה אדומה פ"ב ה"א.
  328. רמב"ם שם.
  329. עי' ציון 56. יומא שם. רמב"ם שם, ועי' רמב"ם פיהמ"ש שם.
  330. פרה פ"ג מ"א, וגמ' יומא שם.
  331. ע"ע אפר חטאת. פרה פ"ג מ"א; רמב"ם פרה פ"ב ה"ד, ו. ועי' להלן.
  332. עי' ציון 446 ואילך.
  333. יומא ד א. ועי' תוס' שם ד"ה הזאה, תי' ב, שאסמכתא היא.
  334. ע"ע מלואים. רש"י שם ד"ה דהאי, ע"פ ויקרא ח.
  335. תני ר' חייא ביומא שם.
  336. עי' ציון 450.
  337. יומא שם.
  338. יומא ח א.
  339. משנה פרה שם.
  340. יומא שם.
  341. יומא ח א. ע"ע הזאה (לטהרה) ציון 193 ואילך.
  342. ע"ע הנ"ל ציון 190 ואילך.
  343. עי' יומא שם; רמב"ם פיהמ"ש שם.
  344. רש"י שם.
  345. יומא שם ב.
  346. יומא שם. ועי' משנ"א פרה שם, שה"ה שטובל בכל יום שיתכן שהוא היום השביעי, שהרי צריך לטבול בשביעי להזאתו, ע"ע טמא מת ציון 77.
  347. יומא שם.
  348. ע"ע הנ"ל ציון 190. יומא שם ורש"י שם.
  349. משנה פרה שם.
  350. יומא ח א.
  351. עי' לעיל. עי' רמב"ם פרה אדומה פ"ב ה"ד, ופהמ"ש פרה שם.
  352. רמב"ם פיהמ"ש שם ופרה אדומה שם.
  353. משנה פרה שם.
  354. יומא ח א. ע"ע הנ"ל ציון 194.
  355. עי' יומא שם.
  356. ע"ע הזאה (לטהרה) ציון 220 ואילך. יומא ח ב; רמב"ם פרה אדומה פ"ב ה"ה.
  357. עי' פרה פ"ג מ"א: מכל חטאות שהיו שם, ורמב"ם פיהמ"ש שם; רמב"ם פרה אדומה פ"ב ה"ו.
  358. רמב"ם ור"ש ורא"ש שם.
  359. ציון 53 ואילך.
  360. פיהמ"ש לרמב"ם ורע"ב שם, ועי' תוי"ט שם, שהוא ע"פ משנה שלהלן; רמב"ם פרה אדומה שם.
  361. עי' פרה פ"ג מ"ה, ושם מחלוקת אם מעזרא ואילך נעשו שבע או חמש, ורמב"ם פהמ"ש ור"ש ורא"ש שם, ע"פ תוספתא שם פ"ג, שלדברי הכל נעשו שבע, ונחלקו אם נפסלו שתים מהן; רמב"ם פרה אדומה פ"ג ה"ד; החינוך שם.
  362. רמב"ם פיהמ"ש למשנה שלהלן.
  363. פרה פ"ב מ"ה; רמב"ם פרה אדומה שם.
  364. פרה פ"ב מ"ד.
  365. רמב"ם פיהמ"ש ור"ש ורא"ש שם. ועי' תפא"י שם, שה"ה בהפרשת הכהן.
  366. עי' ציון 26.
  367. רא"ש למשנה שלהלן.
  368. רמב"ם פיהמ"ש למשנה שלהלן.
  369. עי' ציון 43. עי' להלן. ועי' תפא"י בועז ט למשנה דלהלן, שעיקר הכבש נעשה בשביל הכהן, שהופרש והוזה ונשמר בטהרה, והמתעסקים והפרה הוליכו עמו לכבודו.
  370. פרה פ"ג מ"ו; רמב"ם פרה אדומה פ"ג ה"א.
  371. רע"ב שם ותוי"ט שם בבאור דבריו.
  372. רא"ש שם.
  373. רע"ב שם. ועי' כעי"ז תוספתא פרה פ"ג מ"ה, וביאור הגר"א שם. ועי' משנ"א שם טעם אחר שהוציאוה בכבש. ועי' תוי"ט שם, שאף בשביל מסעדיה לא היו צריכים כבש.
  374. ציון 596.
  375. תוספתא פרה פ"ג ה"ה.
  376. ביאור הגר"א שם.
  377. תוספתא פרה פ"ג, לגי' ר"ש פרה פ"ג מ"ז; רמב"ם פרה אדומה פ"ג ה"א.
  378. במדבר יט ג.
  379. רב ביומא מב א, לענין שחיטה, ועי' תוס' שם מג א ד"ה לרב, שאף הוצאת הפרה לדעתו לא היתה אלא באלעזר, ועי' ספרי שבציון הבא.
  380. עי' יומא מב א, ות"י שם ד"ה אחת וריטב"א שם ד"ה ואחת; עי' ספרי במדבר פיסקא קכג: ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, בא הכתוב ולימד על הפרה שתהא נעשית בסגן.
  381. במדבר שם ב.
  382. רש"י יומא שם, ע"פ מנחות יט א. ועי' יומא שם ב, שמוכיחה שזר מתמעט מאלעזר, מזה שמצינו שהתמעטה אשה ממנו, עי' ציון 430.
  383. במדבר שם ג.
  384. יומא שם; עי' ספרי במדבר פיסקא קכג.
  385. במדבר יט ד. יומא מג א, ועי' רש"י שם ד"ה ולקח אלעזר וד"ה ולקח הכהן, שהיינו גם בקבלה וגם בהזאה.
  386. עי' תוספתא פרה פ"ד ה"ג, וביאור הגר"א וזר זהב שם, שמשמע ששריפתה והזאתה של הפרה הראשונה היו באלעזר.
  387. עי' ציון 379.
  388. יומא שם.
  389. במדבר יט ה.
  390. ספרי במדבר פיסקא קכד, הובא בת"י יומא מב ב ד"ה ורב. ועי' ת"י שם, שכן דעת רב הסובר שקבלה והזאה היתה כשרה בזר, עי' לעיל, שה"ה בשריפה.
  391. עי' תוספתא פרה פ"ד ה"ג, וביאור הגר"א וזר זהב שם, שמשמע ששריפתה דינה כהזאת דמה, שבפרה הראשונה היה דינה באלעזר, לסוברים כן, עי' לעיל.
  392. במדבר יט ו. יומא מג א.
  393. ר' אמי ביומא מב ב; עולא שם, לגי' אחת; ר' יוחנן שם מג ב. ועי' ציון 384, שי"ס שאף בפרה הראשונה כשרה היתה בזר.
  394. תו"י יומא מב א, בדעת ר' יהודה בפרה פ"ד מ"א, שהכשיר שחיטה שלא בכה"ג, שלדעתו אף בזר כשרה, ועי' ציון 411, שי"ס בדעתו שטעונה כהן הדיוט.
  395. עי' לעיל, שי"ס שהפרה הראשונה היתה מצותה באלעזר, ולהלן שעבודות שהיה מצותן באלעזר, מצותן לדורות בכהן; עי' פרה פ"ד מ"ד, ושם פ"ג מ"ט ומשנ"א שם; ר' יצחק נפחא ביומא מב ב, ושם שי"ס כן בדעת עולא, ושם מג ב תני תנא קמיה דר' יוחנן, ושכן אמר ר' יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק; תוס' יומא מג א ד"ה לרב, בדעת רב שם מב א. ועי' תוספתא שבציון 399.
  396. רמב"ם פרה אדומה פ"ד ה"ג והי"ז.
  397. תוספתא שלהלן. וע"ע אפר חטאת ציון 37, וע' מי חטאת.
  398. עי' לעיל.
  399. עי' פרה פ"ג מ"א, ח, פ"ד מ"ד; תוספתא פרה פ"ד: כל מעשיה בכהנים חוץ מאסיפת האפר והמילוי והקידוש, ועי' ציון 429, גי' אחרת בתוספתא; רמב"ם פרה אדומה פ"ד ה"ג והי"ז.
  400. רמב"ם שם.
  401. פרה פ"ד מ"א, ועי' רמב"ם פהמ"ש שם שהוא ר"מ שבתוספתא שלהלן. ועי' סתם משנה מידות פ"א מ"ג, ושקלים פ"ד מ"ב, שמשמע שכהנים גדולים עושים אותה, ועי' ציון 70.
  402. עי' ציון 379 ואילך.
  403. עי' ציון 403 ואילך.
  404. עי' ציון 391.
  405. ר"מ בספרי במדבר פיסקא קכג; ר"מ בתוספתא פרה פ"ד לגי' הגר"א וזר זהב שם וגי' רמב"ם ור"ש פרה שם, לענין שריפה והזאה, ועי' רא"ש פרה שם, שגרס בתוספתא להפך, ולדבריו הם דברי ר' יוסי בר יהודה ור"ש וראב"י; "איכא דאמרי" ביומא מב ב, ועי' תוס' שם מג א ד"ה לרב, שמדובר על הוצאה ושחיטה.
  406. במדבר יט.
  407. ספרי שם; תוספתא שם; יומא שם.
  408. במדבר יט כא.
  409. ויקרא טז לד.
  410. ע"ע עבודת יום הכיפורים. יומא שם.
  411. עי' פרה פ"ד ה"א, שלדעתו כשרה אף שלא בכהן גדול, ורמב"ם ור"ש ורע"ב שם, שמשמע שמ"מ טעונה כהן הדיוט, ועי' ציון 394, שיש שפרשו בדעתו שמדובר על שחיטה בלבד, וכשרה אף בזר.
  412. ר' יוסי בר יהודה ורבי שמעון וראב"י בספרי שם; תנאים הנ"ל בתוספתא פרה פ"ד לגי' רמב"ם ור"ש פרה שם, לענין שריפה והזאה, ועי' רא"ש שם שגרס בתוספתא להפך, ולדבריו הם דברי ר"מ; "איכא דאמרי" ביומא מב ב, ותוס' שם מג א ד"ה לרב, שמדובר על הוצאה ושחיטה.
  413. יומא מב ב. ועי' תוס' יומא מג א ד"ה לרב, שכן דעת רב שם מב א.
  414. רמב"ם פיהמ"ש ורע"ב פרה פ"ד מ"א, ופיהמ"ש שם פ"ג מ"א, ופרה אדומה פ"א הי"א.
  415. עי תוספתא פרה פ"ד ה"ג, שמשמע כן לענין כל העבודות מלבד שריפה והזאה, שבהן נחלקו; עי' ציון 392, לענין השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת, שאף בפרה הראשנה כשרה היתה אף בכהן הדיוט.
  416. עי' ציון 70.
  417. עי' להלן; רמב"ם פרה אדומה פ"א הי"ב.
  418. במדבר יט ו.
  419. יומא מג א. ועי' ספרי במדבר פיסקא קכג, הובא בר"ש פרה פ"ד מ"א: ולקח אלעזר הכהן, עוד למה נאמר, והלא כבר נאמר ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, ומה ת"ל הכהן, בכיהונו.
  420. רש"י שם.
  421. במדבר שם.
  422. יומא שם.
  423. פרה פ"ד מ"א; עי' ספרי שלהלן.
  424. תוספתא שם פ"ד; רמב"ם פהמ"ש שם ופרה אדומה שם. ועי' רמב"ם פרה אדומה שם (הסובר שכהן הדיוט כשר בעשייתה) שאף כשעושה אותה כהן גדול, לובש ארבעה בגדים של כהן הדיוט.
  425. ציון 382.
  426. ספרי במדבר פיסקא קכג, ורמב"ם ורא"ש ורע"ב שם. ועי' משנ"א שם ותפא"י בועז שם אות א ומשל"מ פרה אדומה שם, בבאור הלימוד מבגדי יום הכיפורים.
  427. משנה שם; רמב"ם פרה אדומה פ"ד ה"ג.
  428. תוספתא שם פ"ד, הובאה בר"ש שם; רמב"ם שם.
  429. יומא מב ב. ועי' תוספתא פ"ד, לגי' זר זהב שם: כל מעשיה באנשים חוץ מאסיפת האפר והמילוי והקידוש, ועי' ציון 399, גי' אחרת בתוספתא.
  430. רש"י יומא שם.
  431. עי' פרה פ"ג מ"ז; עי' רמב"ם פרה אדומה פ"א הי"ד.
  432. ציון 331 ואילך.
  433. ציון 91 ואילך.
  434. ציון 56.
  435. ציונים 91 ואילך, 124 ואילך.
  436. ציון 104 ואילך.
  437. ציון 331 ואילך.
  438. ציון 217.
  439. תוספתא פרה פ"ד; זבחים יז ב; יבמות עד א; רמב"ם פרה אדומה פ"ד הי"ד.
  440. רש"י זבחים שם.
  441. עי' ציון 481 ואילך, מחלוקת בדבר.
  442. תוספתא פרה פ"ד; זבחים יז ב; יבמות עד א.
  443. רמב"ם פרה אדומה פ"ד הי"ד.
  444. ציון 39.
  445. פרה פ"ג מ"א; יומא ב א; רמב"ם פרה פ"ב ה"ב.
  446. ויקרא ח לד.
  447. יומא ב א, ג ב, ד א, הובא ברמב"ם פהמ"ש שם.
  448. ויקרא ח לה.
  449. יומא ב א, הובא בר"ש ורא"ש פרה שם. ועי' רמב"ם פרה אדומה פ"ב ה"ב.
  450. יומא ג ב.
  451. עי' ציון 56. רש"י יומא שם.
  452. תוספתא פרה פ"ג; יומא ח ב; רמב"ם פרה אדומה פ"ב ה"א.
  453. עי' ציון 56. רש"י יומא שם; רמב"ם פיהמ"ש ור"ש שם.
  454. תוספתא שם, לגי' ר"ש פרה פ"ג מ"א, ולפירושו. ועי' ציון 61, פרוש אחר בתוספתא.
  455. רמב"ם שם ה"ב ופהמ"ש שם, ועי' כ"מ שם שמקורו ממה ששנינו ביומא ו א, לענין פרישת שבעה ליוה"כ, שפורש אף מאשתו, ע"ע עבודת יוה"כ, ועי' קרית מלך שם שציין ליומא ח א: אין בין כהן השורף וגו', שמשמע שעיקר דיני פרישתם שוים, ועי' מער"ק שם.
  456. פרה פ"ג מ"א; ספרי במדבר פיסקא קכד; רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ג.
  457. עי' ציון 483 ואילך. יומא ב א; רמב"ם שם.
  458. פרה פ"ד מ"ד, פ"ח מ"ג; רמב"ם פרה פ"ה ה"ב ואילך.
  459. ספרי שם.
  460. ציונים 37, 108 ואילך.
  461. ציון 36.
  462. ציונים 279 ואילך, 324.
  463. ציון 458 ואילך.
  464. ציון 25 ואילך.
  465. פרה פ"א מ"א; ספרי במדבר פיסקא קכג.
  466. רא"ש ותפא"י שם.
  467. עי' משנה שם. ר"ש ורא"ש שם. ועי' משנ"א שם.
  468. עי' משנה שם וספרי שם.
  469. ר"ש (הובא בתוס' רע"א שם) ורא"ש שם.
  470. עי' ר' יהושע במשנה שם: לא שמעתי אלא שלשית וגו' אמר בן עזאי אני אפרש וגו' שלשית בת שלש שנים, ומשנ"א שם בדעתו, וע"ש בטעמו, שסובר שפרים האמורים בכ"מ אינם אלא בני שלש, עי' משנה פרה שם מ"ב (לגי' ר"ש ורא"ש ותוי"ט שם) וסובר שה"ה בפרה.
  471. רמב"ם פיהמ"ש שם, ורמב"ם פרה אדומה פ"א ה"א, וכ"מ שם.
  472. תוספתא פרה פ"ב; סוטה מו א. ועי' ר"ש פרה פ"א מ"א, פי' א, ומשנ"א שם, שהם דברי חכמים במשנה שם, שהכשירו פרה בת שלש וארבע (ועי' ציון 469, שי"ח בדעתם) ועי' ר"ש שם פי' ב, שהם דברי ר"א, שאע"פ שאמר במשנה שם שפרה בת שתים, אי"ז אלא לכתחלה מדרבנן, עי' הטעם בציון 474, אבל בדיעבד כשרה אף בת שלש, שהרי ר"א סובר שמעוברת כשרה, עי' ציון 581, ובת שתים אינה יולדת, וע"ש ראיה נוספת שבדיעבד בת שלש כשרה לר"א, ממשנה שם ב, לענין פרים, שחכמים אומרים שהם אף בני שלש, וע"ש שהוכיח שהם דברי ר"א. ועי' רא"ש שם, שביותר משתים לא דיבר ר"א, ואפשר שהכשיר אף בת ארבע וחמש.
  473. עי' משנה פרה שם: כשרה הזקנה, ומלאכ"ש שם פי' א, שדברי הכל היא, שפרה זקנה כשרה, וכעי"ז בתפא"י שם יכין או ו, וכ"כ במל"מ פרה אדומה פ"א ה"א בדעת רמב"ם שם; ספרי פרה פיסקא קכג. ועי' גי' מלאכ"ש ותוי"ט שם בשם מהר"ם, שהם דברי ר"מ במשנה שם, ולא סתם משנה, וכ"מ קצת ברע"ב שם, ועי' מל"מ שם שלחכמים אכן בת יותר מארבע פסולה, עי' להלן. ועי' תוי"ט ותפא"י שם מ"ב, שאע"פ שהזקנה פסולה לקרבן מפני הכבוד, עי' משנה שם, פרה שכל מעשיה בחוץ, אין שייך בה טעם זה, ועי' מל"מ שם.
  474. משנה שם.
  475. שושנים לדוד שם, בדעת רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"א, בדעת חכמים שם.
  476. עי' מל"מ שבציון 466.
  477. עי' דברי ר' יהושע בציון 463, ור"ש ותפא"י ומשנ"א שם, ועי' משנ"א שבציון הנ"ל, טעם הדבר.
  478. תפא"י פרה פ"א מ"א.
  479. פרה פ"א מ"א; ספרי במדבר פיסקא קכג. ועי' אחרונים שבציון 466, שנחלקו אם זה מדברי רבי מאיר במשנה שם, או שדברי הכל הוא, ועי' להלן.
  480. משנה שם, לפי גירסת א"ר שם, והיינו שמא תשחיר או שמא יארע בה פסול אחר.
  481. ר"ש שם, בדעת ר"א במשנה שם, שאמר: פרה בת שתים, ועי' ציון 465, ראייתו שר"א מכשיר בדיעבד, ועי' תפא"י שם.
  482. עי' רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"א, וכ"מ שם, ועי' רמב"ם פיהמ"ש שם, ושושנים לדוד שם; רא"ש פרה שם. ועי' משנ"א שם, פרוש אחר בדבריהם. ועי' תפא"י שם, שהיתרה מבת ארבע היינו שיתרה יום שלם, ולא שעות, וע"ש החילוק מקדשים, שפסולים אף בייתור שעות.
  483. רמב"ם פרה אדומה שם. ועי' רע"ב ושושנים לדוד פרה שם.
  484. רא"ש פרה שם, בבאור דברי ר"מ שם. ועי' משנ"א שם, פרוש אחר. ועי' תפא"י שם, פרוש אחר במחלוקת התנאים במשנה.
  485. יומא מב א; שבועות יא ב; ע"ז כג ב; זבחים יד ב, סח ב; מנחות ו ב; בכורות כה א; תמורה כ א; רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ז, ועי' רמב"ם שבציון 496. ועי' ר"ש ורא"ש פרה פ"ב מ"ג ותוס' חולין יא א.
  486. בכורות שם. ועי' ציון 569 ואילך, אם אסורה מדרבנן.
  487. שבועות שם. ועי' ציון 518 ואילך. ועי' תמורה שם, שמשמע שמטעם שאינה אלא קדושת בדה"ב, אינה עושה תמורה, וכ"מ בתוס' חולין יא א ורא"ש פרה פ"ב מ"ג.
  488. עי' ציון 440.
  489. במדבר יט ט.
  490. עי' להלן. ועי' ר"ש ורא"ש פרה שם, ותוס' חולין יא א, שלא לכל דבר דינה כחטאת מטעם זה, אלא דוקא לדברים שהם בגוף הפרה (להוציא תמורה, עי' ציון הקודם), וע"ש סייגים נוספים.
  491. עי' ציון 541.
  492. עי' ציון 512.
  493. עי' ציון 546.
  494. עי' ציון 560.
  495. עי' ציון 563.
  496. עי' ציון 592.
  497. עי' ציון 503.
  498. ספרי במדבר פיסקא קכד, הובא בר"ש פרה פ"ד ה"א.
  499. עי' ציון 622.
  500. עי' ציון 199.
  501. עי' ציון 550.
  502. ר"ש ורא"ש פרה פ"ב מ"ג ותוס' חולין יא א, בדעת ר"ש בע"ז כג ב, שמכשיר יוצא דופן, עי' ציון 551, ועי' ציון 565, הטעם שלדעתו טרפה פסולה. ועי' ציון 504, שיש שכ"כ אף בדעת ר"א.
  503. תוס' יומא מב א ד"ה שאני, בדעת רש"י ע"ז כג ב, בדעת חכמים שם הסוברים שיוצא דופן פסולה, עי' להלן, וע"ש שלפי' זה מה שאמרו בש"ס בכ"מ שפרה היא קדשי בדה"ב, עי' לעיל, זה לדעת החולקים על חכמים. ועי' תוס' חולין שם וע"ז שם, ור"ש פרה שם, שדחו פירוש זה; עי' רמב"ם שבציון 631, ועי' רמב"ם שבציון 478, שסותר.
  504. עי' ציון 543.
  505. עי' ציון 549 .
  506. ר"ש פרה פ"ד מ"ג.
  507. עי' ציון 16. רא"ש שם.
  508. פרה פ"ד מ"א. ועי' משנ"א שם שצידד ששריפתה אין צריך שתהיה לשמה, ומדייק מלשון הרמב"ם שצריך ופסול אף בדיעבד.
  509. במדבר יט ט.
  510. עי' ציון 490. ספרי במדבר פיסקא קכד, לענין שחיטה שלא לשמה, ור"ש ורא"ש פרה שם אף לענין שאר עבודות.
  511. משנה שם, ושם מ"ג. ועי' משנ"א שם, שמפרש חטאת היא, מלשון טהרה וחיטוי, ולא להשוותה לקרבן, ועי' ציון 495.
  512. רמב"ם פיהמ"ש שם;
  513. רמב"ם ורע"ב שם; רמב"ם פרה אדומה פ"ד ה"ג.
  514. פרה פ"ד מ"ג; רמב"ם פרה אדומה פ"ד ה"ג.
  515. רמב"ם פהמ"ש שם.
  516. רמב"ם שם ושם, ועי' מל"מ שם.
  517. ע"ע פיגול. ר"ש ורא"ש שם.
  518. עי' פרה פ"ד מ"ד; מנחות נא ב.
  519. במדבר יט ט.
  520. ספרי במדבר פיסקא קכד, הובא בר"ש פרה פ"ד מ"א; מנחות שם. ועי' ציון 485.
  521. ספרי שם; מנחות שם, ושם נב א.
  522. ציון 142 ואילך.
  523. תוספתא פרה פ"ב; שבועות יא ב; רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ח.
  524. תוספתא שם; שבועות שם; רמב"ם שם ה"י.
  525. רמב"ם שם. ועי' תוספתא שם כפי שהובאה בר"ש פרה פ"א מ"א: שהמוקדשים אין נפדים אלא על מום קבוע וגו' משא"כ בפרה.
  526. שבועות שם, ורש"י שם ד"ה דקדושת.
  527. עי' ציון 478 ואילך.
  528. תוספתא שם; שבועות שם; רמב"ם שם.
  529. שבועות שם; רמב"ם שם.
  530. שבועות שם. וע"ע פדיון קדשים.
  531. רש"י שבועות שם.
  532. רמב"ם שם ה"ט.
  533. תוספתא שם; שבועות שם; רמב"ם שם.
  534. רמב"ם שם.
  535. ציון 145 ואילך. וע"ש ציון 30 ואילך.
  536. תוספתא שם; שבועות שם; רמב"ם שם ה"ט.
  537. רש"י שבועות שם.
  538. ריש לקיש בדעת ר"ש בשבועות שם, שמטעם זה מיטמאה טמאת אוכלים, ע"ע. וע"ע העמדה והערכה ציון 158, שי"ס שאחר שהוזה דמה מודה ר"ש שאינה נפדית.
  539. עי' ציון 592.
  540. תוספתא פרה פ"ב.
  541. ר"ש פרה פ"ב ה"ג, ע"פ תוספתא שם.
  542. ע"ז כג ב. ועי' ר"ש פרה פ"ב מ"ד, שמדובר באופן שלא נשען עליה ברביעתו, שאל"כ הרי תיפסל מדין עבודה, כמו ששנינו בעלה עליה זכר, עי' ציון 303.
  543. ע"ז שם, ועי' תוס' שם.
  544. עי' ציון 630.
  545. ויקרא כב כה.
  546. תנא דבי ר' ישמעאל בע"ז שם.
  547. ע"ז שם, הובא ברמב"ם ור"ש ורא"ש פרה שם. ועי' רש"י ע"ז שם ד"ה ה"ג, ותוס' שם ובחולין יא ב בדעתו, שלמסקנת הסוגיה לדברי הכל למדים פסול הנרבעת מדרשה מדרשה זו, ולא ממה שהתורה קראה חטאת, ועי' להלן.
  548. במדבר יט ט.
  549. עי' ציון 483 ואילך. עי' ע"ז כג ב, ורמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ז. ועי' תוס' שם ובחולין יא א ד"ה חטאת, ור"ש פרה פ"ב מ"ג, שאף למסקנת הסוגיה בע"ז שם, למדים לדעת חכמים מזה שהתורה קראה חטאת, ועי' ציון 540, ועי' רש"ש פרה שם מ"א, ואו"ש פרה אדומה פ"א ה"ז.
  550. תוס' יומא מב א ד"ה שאני, בדעת רש"י עז כג ב, בדעת חכמים שם. ועי' ציון 497.
  551. פרה פ"ב מ"ג; תוספתא שם פ"ב; ע"ז כג ב.
  552. עי' ציון 478 ואילך, מחלוקת בדבר.
  553. במדבר יט ט.
  554. עי' ציון 486. עי' רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ז; ר"ש ורא"ש ורע"ב ותפא"י פרה שם.
  555. רא"ש ורע"ב ושושנים לדוד ותפא"י שם, בדעת ר"א במשנה שם, ועי' ר"ש שם שהסתפק בדעת ר"א.
  556. תוס' יומא מב א ד"ה שאני, בדעת רש"י עז כג ב, בדעת חכמים שם. ועי' ציון 498.
  557. תוספתא שם; חולין שם. ועי' ר"ש פרה שם, שמסתפק בדעת ר"א במשנה שם, אם אף הוא סובר כר"ש.
  558. ר"ש פרה שם, ע"פ גמ' ע"ז שם. ועי' ר"ש שם ותוס' חולין יא א ועז כג ב, שלר"ש אין אומרים שמאחר והתורה קראה חטאת, שוה בדיניה לחטאת, ועי' ציון 495.
  559. רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ז.
  560. דברים כג יט.
  561. פרה פ"ב מ"ג; תוספתא שם פ"ב ה"א; ע"ז מו ב; תמורה ל ב.
  562. פרה שם; תוספתא שם.
  563. עי' ע"ז שם ותמורה שם, שדורש בע"א את הכתוב: בית ה' וגו', ועי' תו"ח ומשנ"א ותפא"י פרה שם.
  564. עי' ציון 478.
  565. עי' ציון 554.
  566. תוי"ט פרה שם, ועי' תו"ח ומשנ"א ותפא"י שם, שהק' מגמ' שבציון 556, ועי' פתח עינים שם.
  567. במדבר יט ב.
  568. עי' ציון 487. עי' רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ז; תפא"י פרה שם.
  569. רמב"ם פרה אדומה שם ופיהמ"ש פרה שם. וע"ע אתנן ציון 82 ואילך.
  570. במדבר יט ט.
  571. עי' ציון 488. חולין יא א; רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ז.
  572. עי' ציונים 495, 551.
  573. במדבר יט ב. תוס' חולין שם; ר"ש פרה פ"ב מ"ג, וע"ש שתי' עוד שדרש כן כתוב אחר, ולא פירש דבריו. ועי' תוס' שם שתי' באופן נוסף.
  574. ציון 1026 ואילך.
  575. ציון 332.
  576. עי' ציון 478 ואילך, מחלוקת בדבר.
  577. בכורות כה א. וע"ע גזה ועבודה ציון 106 ואילך.
  578. ע"ע קדושת דמים וע' גזה ועבודה ציון 43.
  579. בכורות שם.
  580. רש"י שם. ועי' שפ"א שם.
  581. עי' ציון 231. בכורות שם.
  582. בכורות שם; רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ג.
  583. רש"י שם ד"ה גוזז, ועי' תוס' שם. ועי' ש"מ ורגמ"ה שם לשון נוסף, שבפרה אין שייך גיזה כלל אלא בזנבה, וזה הטעם שמותר.
  584. ציון 128 ואילך.
  585. ע"ע גזה ועבודה ציון 51.
  586. ציון 45 ואילך.
  587. עי' ציון 303 ואילך. ר"ש ורא"ש פרה פ"ב מ"א, ותוס' פסחים כו ב ד"ה עלה. ועי' להלן.
  588. משנה פרה שם.
  589. ר"ש ורא"ש שם, פי' א.
  590. משנה פרה שם.
  591. ר"ש ורא"ש שם, פי' א.
  592. עי' ציון 96. רא"ש שם.
  593. ר"ש ורא"ש שם, פי' א.
  594. ע"ע הסח הדעת. ר"ש ורא"ש שם, פי' ב.
  595. עי' ציון 303 ואילך. רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ז, וכ"מ שם בדעתו. ועי' כעי"ז בראב"ד שם, אלא שלדעתו אף לחכמים מעיקר הדין אין זכר פוסלה אלא כשעלה עליה כשאינה תובעת, שאז הוא שלא לרצונה וחשוב משא, עי' להלן, אלא שמכל מקום המעוברת לעולם פסולה משום חשש שלא לרצונה.
  596. רמב"ם שם וכ"מ שם בדעתו.
  597. ראב"ד שם, ודרך המלך (רובי) שם בדעתו. ועי' ציון 312.
  598. רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ז.
  599. שקלים פ"ד מ"ב; ספרי במדבר פיסקא קכג; עי' ספרי זוטא יט ב: משל ציבור היתה באה לא משל יחידים; רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"א.
  600. עי' לעיל. רע"ב שם.
  601. ר"ש פרה פ"ב ה"ג, ע"פ תוספתא שבציון 533.
  602. עי' ציון 369.
  603. שקלים שם.
  604. שקלים שם. ועי' ציון 70, שאע"פ שכשרה בכהן הדיוט, לסוברים כן, רגילים לעשותה בכ"ג.
  605. פרה פ"ב ה"א.
  606. עי' ציון 535. ע"ז כג א, הובא ברמב"ם ור"ש ורא"ש פרה שם.
  607. ר"ש שם.
  608. עי' ע"ז כד א, וע"ש שצריך שיהיה ידוע אף על אמה שלא נרבעה.
  609. במדבר יט ב.
  610. תני שילא בע"ז שם, הובא ברמב"ם ור"ש ורא"ש פרה שם.
  611. ר"ש ורא"ש שם.
  612. עי' ע"ז כד א, ע"פ המעשה שם בדמא בן נתינה; ר"ש שם.
  613. עי' ציון 261 ואילך.
  614. תוספתא פרה פ"ב ה"א, וביאור הגר"א שם.
  615. משנה שם.
  616. ע"ז שם.
  617. רמב"ם פמה"ש שם ופרה אדומה פ"א ה"ז.
  618. רמב"ם פמה"ש שם.
  619. תוספתא שם. ועי' אליהו רבה שם, ע"פ פסי"ז חקת, שאין חוששים שמא העלה עליה עול, שסימן יש בשתי שערות שעל צואר הבהמה, שאם עלה עליה עול הם נופלות.
  620. רמב"ם פרה אדומה שם.
  621. ציון 17 ואילך.
  622. פרה פ"ב מ"א.
  623. ר"ש ורא"ש שם ותוס' ב"מ ל א בשם ר"י מסימפונט.
  624. משנה שם, ור"ש ורא"ש ותסו' שם בשם ר"י מסימפונט בבאורה.
  625. ר"ש ורא"ש ותוס' שם בשם ר"י מסימפונט.
  626. במדבר יט ב.
  627. ספרי זוטא שם, הובא בר"ש ורא"ש שם, וכ' שזה כחכמים, וכן הובא ברמב"ם שלהלן. ועי' ספרי שם: מעשה שלקחו וגו', שמשמע שפסולה, ועי' ר"ש שם שמשמע שהבין מהמעשה שכשרה.
  628. רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"א, וע"ש שאם לא מצאו אלא עגלה, פוסקים עליה דמים, ותהיה אצל בעליה עד שתגדיל ותעשה פרה.
  629. עי' ציון 492. ראב"ד שם.
  630. עי' ציון 616 ואילך, מחלוקת בדבר.
  631. משנ"א פרה פ"ב מ"ב, בבאור מחלוקת ר"י ור"ש שם לענין היתה בה יבלת וחתכה. ועי' ראב"ד פרה פ"א ה"א, שמשמע שאין לוקחים בעלת מום כשם שאין מקדישים בעלת מום למזבח.
  632. רמב"ם שלהלן.
  633. תוספתא פרה פ"ד ה"א; רמב"ם פרה אדומה פ"ד הי"ג.
  634. במדבר יט ט.
  635. ספרי במדבר פיסקא קכד, ועי' ר"ש פרה פ"ד מ"א שהביאו בשינוי קצת.
  636. עי' ספרי במדבר פיסקא קכג: ושחט אותה, מלבד שאם נתנבלה בשחיטתה פסולה.
  637. פרה פ"ב מ"ג; עי' תוספתא פרה פ"ב: מומים פוסלים בה; רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ז.
  638. במדבר יט. רמב"ם שם; רע"ב פרה שם. ועי' רמב"ם פהמ"ש שם, שכ' טעם זה, וכ' טעם נוסף, שפרה קדשי מזבח היא, ומטעם זה מומים פוסלים בה, ועי' ציון 496.
  639. ציון 24.
  640. רע"ב פרה פ"ב מ"ב, ועי' רה"ג שם: קצרה ודקה, ורמב"ם שם: קצרה.
  641. משנה פרה שם; רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ב.
  642. ר"ש ורא"ש שם, ע"פ משנה בכורות מה ב, שכ"ה לענין קרבן; עי' רמב"ם פרה אדומה שם. ועי' רמב"ם פהמ"ש ומשנ"א ותפא"י יכין ורש"ש שם.
  643. תפא"י בועז פרה פ"ב מ"ב אות ד, בבאור מחלוקת ר"י ור"ש במשנה שם. וע"ש שלר"י כן הדין אע"פ שבקרבן ד"ז אינו חשוב מום. וע"ש שלר"י פסול אפ' אם חזר וצמח הבשר, משום שנראה ונדחה אינו חוזר ונראה.
  644. ציון 20.
  645. ציונים 107, 233 ואילך.
  646. ציון 103.
  647. ציון 11.
  648. ציון 6 ואילך.
  649. ציון 165 ואילך.
  650. ציון 343 ואילך.
  651. ציון 134 ואילך.
  652. ציון 150.
  653. ציון 239.
  654. ציון 104 ואילך.
  655. ציונים 32 ואילך, 38 ואילך, 60 ואילך,
  656. ציון 857.
  657. ציון 74 ואילך.