אנציקלופדיה תלמודית:פרוזובול

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרת הערך - מסירת חובות לבית דין כדי שהשביעית לא תשמט אותם.

מהותו

שביעית משמטת כל החובות שנתחייב אדם לחבירו על ידי הלואה, או בתורת מלוה, שנאמר[1]: שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו. והיא הנקראת בלשון הגמרא[2]: שמיטת כספים[3].

שנינו: כשראה הלל הזקן שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברים על מה שכתוב בתורה[4]: השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו'[5], עמד והתקין פרוזבול[6].

יש מוכיחים מלשון זו שפרוזבול נחשב לתקנה משום "מיגדר מילתא", דהיינו כדי לעשות סייג לתורה שהרי עיקרו לא בא אלא למנוע את העשירים מאיסור[7]. ויש אומרים שאי אפשר לפרש כן, שאילו היתה כוונת הלל בתקנתו על כך, איך אמר שמואל בגמרא[8]: אילו חזק כוחי יותר מהלל הייתי מבטלו, הלא כלל הוא שדברים שאסרו בי"ד משום סייג, אם פשט איסורו בכל ישראל אין בי"ד אחר יכול לעקרו אפילו הוא גדול מהראשונים[9], אלא שעיקר התקנה היתה, בשביל העניים – שלא תנעול דלת בפניהם כשבאים ללוות, ובשביל העשירים – שלא יפסידו ממונם[10], ולא משום סייג לתורה שלא יעברו העשירים על לא תעשה, שבאמת לא היה איסור במה שנמנעו מלהלוות[11]. ומפרשים טעמם שכיון שהתקין הלל משום שסובר השמטת כספים בזמן הזה דרבנן[12], אין כאן העברה על דברי תורה במה שנמנעים להלוות. בשלמא בזמן שהיא מן התורה הרי הבטיח הכתוב למען יברכך[13], המסופק בזה הוא "בליעל" אבל בהשמטה בתקנת חכמים[14] אין בה הבטחת למען יברכך[15]. כמו כן מה שאמרו במשנה[16]: הלל התקין פרוזבול "מפני תיקון העולם" פירש אחד מהאחרונים שרצו לומר מפני תקנת העניים, ולא משום העברה על דברי תורה של העשירים. ואע"פ שהראשונים קראו לתקנה זו סייג וגדר[17], גם זה גדר הוא[18]. ומה שהוזכר במשנה[19]: ועוברים על מה שכתוב בתורה וכו', איננו לומר שמשום כך התקין הלל, אלא המשנה באה להודיע לנו שהעם נמנעו מלהלוות זה את זה ומתוך כך היה דוחק לעניים, גם העשירים הצדיקים היו מפסידים עשרם, עמד והתקין פרוזבול שזהו תקנה לעשירים הצדיקים שיתקיים עשרם, גם תקנה לעניים שלא ינעלו דלת בפניהם[20]. ויש מהראשונים שפירש "מפני תיקון העולם" – שהיה רואה בעם שנמנעים מלהלוות[21].

בטעם שהוצרך הלל לתקן פרוזבול, והלא היה יכול לתקן לעשירים שילוו על מנת שלא ישמיטנו בשביעית שתנאו קיים[22], נאמרו אופנים רבים. יש מתרצים שאם כן היתה משתכחת תורת שביעית אבל פרוזבול הוא זכר לשביעית שיש לו פרסום כשהכל באים לעשות פרוזבול[23], או שאין כל אדם זכור להתנות כן בשעת הלוואה, וגם אינו רוצה, שנראה כאילו מתייאש לגבות חובו בזמנו[24]. או שהלל תקן תקנה של היתר אבל תקנה להתנות על דבר איסור לא רצה לתקן[25]. יש מפרשים, שבזה מראה המלוה שאינו רוצה להלוות אם תשמיטנו שביעית ועובר על השמר לך[26]. ויש אומרים שעל מנת תלוי ביד אחרים ואינו נאמן לומר שהתנה ולכן תיקן פרוזבול שעכשיו תלוי בדידיה בלא לוה[27].

המוסר שטרותיו לבי"ד אינו משמט[28] שנאמר[29]: ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך – ולא המוסר שטרותיו לבית דין[30], שזה בי"ד תובעים אותו[31]. בספרי מוסיף[32]: מכאן אמרו הלל התקין פרוזבול וכו'[33].

ונחלקו הראשונים. יש מפרשים שמוסר שטרותיו לבי"ד היינו תקנת פרוזבול שתיקן הלל[34]. וכיון שמוסר שטרותיו לבי"ד נלמד מן המקרא והוא מן התורה נמצא שגם פרוזבול מדאורייתא הוא[35]. אבל רוב הראשונים חולקים וסוברים שמוסר שטרותיו ופרוזבול שני עניינים הם וראיה לדבר שנשנו במשנה כל אחד לעצמו, המוסר שטרותיו נשנה יחד עם המלוה על המשכון לפי ששניהם מדאורייתא ופרוזבול שנה התנא בפני עצמו כאחד מהדברים שהתקין הלל והיינו מדרבנן[36]. שהמוסר שטרו לבי"ד אינו כענין הפרוזבול כי הפרוזבול אינו מועיל אלא בחוצה לארץ[37] ואינו בא אלא בבי"ד חשוב[38] וזה דבר חזק יותר ממנו ויכול להיות אף בהדיוטות[39], כיון שמסר השטרות בפועל[40]. וכן אמרו בירושלמי[41]: תשמט ידך – ולא המוסר שטרותיו לבי"ד. מכאן סמכו לפרוזבול מן התורה[42], כלומר, וכיון דמסירת שטרות דאורייתא תקנו אף הם פרוזבול[43]. יש מפרשים שכן היא גם שיטת בעלי הדעה הראשונה[44].

ויש אומרים שאף מוסר שטרותיו לבי"ד מדרבנן הוא ודברי הספרי "אסמכתא בעלמא", וכשאמרו מוסר שטרותיו אין משמיטין – מתקנתו של הלל אמרו[45].

אע"פ שמן התורה די במסירות שטרות הוצרך הלל לתקן פרוזבול, מפני שאין הכל רוצים למסור שטרותיהם[46]. ועוד שלפעמים אין השטרות בידם, ועוד שהפרוזבול מועיל אף[47] למלוה על פה[48].

יש מהאחרונים שמדקדק מלשון המשנה "שראה את העם שנמנעו מלהלוות" ולא אמר בקיצור "שנמנעו מלהלוות", מפני שבאמת הבקיאים בדיני שמיטה לא היו צריכים שום תקנה כי בקל אפשר להם להפקיע עצמם משמיטה, שימסרו שטרותיהם לבי"ד או שיתנה על מנת שלא ישמיטנו בשביעית אבל הלל תיקן לטובת המון העם, עמי הארץ, שאינם יודעים היתר והם מנעו עצמם מלהלוות זה את זה ולתועלתם תיקן, ועל כן דקדק בלשונו "שראה את העם"[49].

פרוזבול אינו משמט[50] כלומר, מאחר שכתב פרוזבול שוב אינו משמט חובו בשביעית[51], שכיון שמוסר שטרותיו[52] לבי"ד אין הוא תובע עוד לבעל חובו אלא הבי"ד, והם יורדים לנכסיו, ושוב אין אנו קורין בו לא יגוש[53].

נחלקו הראשונים, יש אומרים שפרוזבול לא שייך אלא במלוה בשטר[54]. רובם חולקים ואומרים שאף על מלוה על פה כותבים פרוזבול[55]. בירושלמי[56]: אמר ר' חזקיה בשם רבי ירמיה ואפילו נתונים ברומי. ופירשו רוב המפרשים שהדברים כלפי השטרות נאמרו, ולא כלפי הדיינים כמו שיש רוצים לפרש[57] אלא כלומר אפילו השטרות ברומי כותב עליהם פרוזבול, ואף על פי שכתוב בפרוזבול "מוסרני לכם"[58], כך היה אומר אבל לא היה מוסר[59], שבא הלל ותיקן שאף על גב שלא מסר, ואפילו אין השטרות בידו, כי אמר מוסרני הרי זה כאילו מסר[60].

הלכה: יכול למסור בבית דין חובותיו שבעל פה[61]. ואין צריך למסור שטרותיו שיש לו לבי"ד, הואיל וכתב פרוזבול[62].

יש מהראשונים שביאר: אין ענין הפרוזבול להעיד שנמסרו השטרות לבי"ד שאם כן לא הוצרך הלל לתקן, שהמוסר שטרותיו לבי"ד מן התורה אינו משמט, אבל תקנת הלל היתה במסירת דברים בלבד ובכגון זה משמע ששטר הפרוזבול עצמו הוא שמפקיע הממון ולא ישיבת הבי"ד שישבו על כך, ותקנתו של הלל בכתיבת פרוזבול היתה, ולפיכך פורזבול המאוחר פסול[63], לפי שהשטר הוא שעושה מעשה ואין בו דין שטר[64].

המילה וביאורה

מאי פרוזבול[65], אמר רב חסדא פרוס בולי ובוטי, בולי אלו עשירים שנאמר[66]: ושברתי את גאון עוזכם ותני רב יוסף אלו בולאות שביהודה. בוטי, אלו העניים שנאמר[67]: והעבט תעביטנו[68], כלומר תקנו תקנה בשביל העשירים ובשביל העניים, עשירים שלא יפסידו ועניים שלא ינעלו דלת בפניהם[69]. מילת "פרוז" פירושה תקנה כמו שאמרו במסכת יומא[70]: מאי פרהדרין פורסי, והם המתקנים תקנות[71]. רבא שאל ללועז: מאי פרוזבול, אמר לו: "פורסא דמילתא"[72] כלומר, תקנת הענין[73]. ויש מפרשים פרוז – ריוח, כלומר ריוח לעשירים שלא יפסידו שלהם[74]. יש מבארים "פרוז בולי ובוטי" – תקנה לעשירים שלא יעברו על השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל. ותקנה לעניים שימצאו מי שילוה להם[75].

יש מהאחרונים שפירש כי מה שאמר רב חסדא: פרוס בולי ובוטי לא בא לפרש שהיא מילה מורכבת משלוש תיבות אלא שהיא מילה אחת יוונית: פרוסבוליבוטי, ופירושה, יועצים ובי"ד הממונים שלא יגיע לאחד מן העם נזק וירד מנכסיו. מילה זו ביוונית באה גם כן, לציין עצה הנתונה בבי"ד על ענין זה. אלא שהאמוראים אחר רב חסדא חשבו שהן ג' תיבות[76]. ויש מפרשים שפירוש זה הוא הנכון רק לדעת הירושלמי, שבארץ ישראל היו יודעים לשון יוונית[77] ומשום כך לא הקשו בירושלמי: מאי פרוזבול, כמו שהקשו בבבלי, לפי שהיו רבני ירושלים יודעים פירושה ומוצאה מיוונית, כאמור, אבל בבבל לא היו בקיאים ביוונית ודברו לשון הקודש או לשון פרס על כן פירשו פרוזבול שהיא מילה מורכבת משלוש תיבות פרסיות והיינו: פרוס – תקנה, בולי – הגבוהים כלומר העשירים, בוטי – הנמוכים והקטנים, כלומר העניים[78].

למה קראו להתקנה "פרוזבול" והזכירו בה רק את העשירים ["בולי"] ולא את העניים ["בוטי"], יש מפרשים שבכאן רצו חז"ל להראות לעשירים שחששו לתקנתם ועל-ידי-כן יתרצו בלב שלם להלוות וממילא נמצא שבקריאת שם פרוזבול יש יותר תקנה לעניים[79]. ויש מתרצים משום שבאמת תחילת התקנה לעשירים היתה וכמו שאמר במשנה שראה הלל שנמנעו מלהלוות ועוברים על השמר לך, שהיא אזהרה לעשירים[80], ומשום כך קראוהו פרוזבול כלומר, תקנה לעשירים שלא יעברו[81].

יש מפרשים שבכלל "בול" יש גם "בוט" שאותיות צטלנ"ת שהן ממוצא אחד לפעמים מתחלפות ומשמשות זו במקום זו[82] וכדי שלא להאריך השתמש בכך שלא לומר פרוזבוליבוטי שהוא כבד הלשון[83]. ויש מפרשים "בול": מלשון כמישה, כמו שנקרא מרחשוון ירח בול[84] והוא תואר לעניים[85].

פרוזבול הוא שטר שבין הלוה והמלוה עם בי"ד[86], שבית דין עושין[87].

כוחו

בגמרא[88] תמהו: איך אפשר שמן התורה משמטת שביעית והלל תיקן שלא תשמט. ומתרץ אביי: בשביעית בזמן הזה ורבי היא שדורש היקש בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים. בזמן שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים. פירוש, הלל סובר כדעת רבי ששביעית להשמטת מלוה בזמן הזה היא מדרבנן הואיל ואין לנו שמיטת קרקע[89], ותיקנו חכמים השמטת כספים[90], בזמן הזה[91] זכר לשביעית, כלומר שלא תשתכח תורת שביעית[92], ראה הלל שנמנעו העם מלהלוות זה את זה עמד והתקין פרוזבול[93]. ומתמה שוב: איך יתכן שמן התורה אין שביעית משמטת ותיקנו רבנן שתשמט[94]. ונמצא הלווה גזלן על פיהם[95], אמר אביי: שב ואל תעשה הוא, פירוש, הלווה הזה שב ובטל ואינו עושה המצוה לפרוע את חובו ואינו עוקר בידיים ובכגון זה מותר לעקור דבר מן התורה, כמו שמצינו בשופר ולולב[96]. רבא אמר: הפקר בי"ד היה הפקר[97].

ונחלקו הראשונים בתירוצו של רבא על מה הוא מוסב. יש מפרשים שהוא בא לתרץ הקושיא הראשונה, כלומר, בין לרבנן החולקים על רבי ואומרים שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה מן התורה ותקן הלל שלא תשמט, בין לרבי שאמר אינה מן התורה ותיקנו חכמים שתשמט לא קשה דבר, שבדבר שבממון אין כאן עקירת דבר מן התורה במקום סייג וגדר, שהפקר בי"ד בממון היה הפקר[98]. ולשיטה זו פרוזבול מועיל אף לזמן שיש בו השמטת כספים מן התורה[99], שכלל הוא בידינו, אביי ורבא הלכה כרבא[100].

ויש מפרשים שרבא לא בא לתרץ אלא הקושיא השניה, איך תקנו שתשמט כיון שמן התורה אינה משמטת, ואומר שעשו כן כיון שהפקר בי"ד הפקר נמצא שאין כאן עקירת דבר תורה, אדרבה זהו סייג למה שציוותה תורה, שלא תשתכח תורת שמיטת כספים. וגם כי אין הפקר זה להוציא ממון אלא להעמיד ממון ביד מי שהוא. אבל הקושיא הראשונה אינה מתורצת בכלל זה של הפקר בי"ד הפקר, שאין לומר כן אלא במקום שאין בו ביטול מצוה אבל במקום שיש בו ביטול מצוה לא, ואם כן כל שהוא ראוי להשמט מן התורה לא היה לו להלל לתקן דין פרוזבול[101], ללמדם לעשות דבר שיבטל ויעקור בו השמטת כספים שציוותה תורה, וגם כי הוא הפקר גדול שמוציאין ממון מזה ונותנים לזה[102].

ולפי שיטה זו אין הפרוזבול מועיל אלא בשמיטת כספים בזמן הזה שהיא מדברי סופרים אבל שמיטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה[103] מטעם האמור שלא יעשה הלל תקנה ללמד על ביטול השמטת כספים שציותה תורה[104] שאין לעקור לגמרי לדורות מצוה אחת מתרי"ג מצוות[105], ואף רבא מודה בזה[106]. ויש מפרשים שהפוסקים שאין הפרוזבול מועיל נגד שמיטה של תורה באמת פוסקים כאביי, שהרי קיי"ל כרבי ששמיטת כספים בזמן הזה דרבנן. ועוד, השמטת כספים דומה להשמטת קרקעות מה השמטת קרקעות אין פרוזבול מועיל בה אף השמטת כספים אין פרוזבול מועיל בה בזמן שהיא מן התורה, ואע"פ שבשאר מקומות הלכה כרבא נגד אביי, יש לומר דוקא כשחולקים בדין עצמם ולא כשחלוקים בפירוש המשנה, שבזה הלכה כאביי[107].

יש מפרשים דעת הפוסקים שאין פרוזבול מועיל להשמטה של תורה לא מפני שאין כח בהפקר בי"ד להפקיע המצוה אלא מפני שבזמן הלל היתה השמיטה נוהגת רק מדרבנן[108] ולא היה לו ענין לתקן על לעתיד לבוא כששמיטה תחזור להיות מן התורה, ומה שתיקן, תיקן על שמיטה דרבנן[109].

יש מהאחרונים שכתב שאע"פ שאמר בגמרא "ורבי היא" אינו לומר שלרבנן החולקים על רבי לא נתקנה תקנת פרוזבול, שאין לך אדם שיחלוק על פרוזבול, אלא שלדעת אביי סוברים רבנן שהמוסר חובותיו לבי"ד מן התורה אינו משמט[110] ומה שאמרו "התקין" הלל פרוזבול כלומר, דרש והתקין[111] ולא הוצרך לפרש המשנה כרבי אלא משום ששנינו "התקין" ולא "דרש והתקין". ורבא מחדש שאף לרבנן פרוזבול אינו אלא מדברי סופרים מדין הפקר בי"ד הפקר שמן המקרא המלמדנו "ולא משל אחיך בידך"[112] אין אנו יודעים לפטור מהשמטה אלא מוסר שטרותיו ממש ולא הכותב פרוזבול ואינו מוסר ממש[113].

נוסח הפרוזבול ופירושו

זהו גופו של פרוזבול[114], כלומר זה טופס לשון הפרוזבול[115]: מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני שכל[116] חוב שיש לי [אצל פלוני[117]] שאגבנו כל זמן שארצה והדיינים חותמין למטה או העדים[118].

ונחלקו אמוראים אם צריך לשלשה או די בשניים. רב נחמן אמר שמספיק כשאומר כן בפני שניים כמו ששנינו: פלוני ופלוני[119] וכמו שמסיים התנא: הדיינים חותמין למטה או העדים – דיינים דוגמת העדים מה עדים שניים אף דיינים שניים. רב ששת אומר צריכים שלושה שהרי קורא להם דיינים ומה שלא אמר במשנה: פלוני ופלוני ופלוני, מפני שאין דרך התנא לילך ולמנות כרוכל[120].

להלכה נחלקו הפוסקים, יש מהם שהורו שצריך שלושה[121] דיינים[122] ואע"פ שהלכה כרב נחמן בדינים, דיני שמיטה בגדר איסור הם ועל כן הלכה כרב ששת שטעמו מסתבר יותר, שסתם דיינים שלושה[123]. ואע"פ שנפסקה הלכה בגמרא לענין ביטול הגט כרב נחמן[124], היינו משום שזה מדין עדות אבל פרוזבול שצריכים בי"ד שכוחם יפה[125] להפקיע ממון צריכים שלושה[126]. ויש מורים שאף בפרוזבול די בשניים[127] וכל שכן בשלושה[128]. ויש מוסיפים שאף הפוסקים שצריכים שלושה רק לכתחילה אמרו אבל בדיעבד די בשניים[129], שהרי דין הוא, אם בביטול הגט שלשון המשנה הוא "בית דין"[130], וסתם בי"ד שלושה, בא רב נחמן ופירש: שניים, והלכה כמותו, כל שכן בפרוזבול שלשון המשנה בזה "דיינים" והרי אפילו אחד נקרא דיין כל שכן שניים שאפשר לקרותם דיינים[131]. ואע"פ שקיי"ל שניים שדנו אין דיניהם דין, היינו דוקא בדין שצריך משא ומתן אבל בפרוזבול שאין צריך משא ומתן דיניהם דין[132] אולם אינו דומה "בי"ד" שאמרו לענין ביטול הגט ל"בית דין" שהוזכר לענין פרוזבול, שבפרוזבול אנו צריכים להם מתורת בית דין ובביטול הגט – מתורת עדים[133].

יש מי שהזכיר שלושה לגבי העדים: הולך המלווה אצל שלושה עדים[134]. ויש מפרש דבריו, כיון שאין הלווה מתרצה ונכתב בלא ידיעתו[135] הרי זה "מפי כתבם" ואיך תוכשר עדותן אחר כך, ולכך הצריך שלושה שאז הם "בי"ד" ולא שייך מפי כתבם[136].

בגמרא פירשו מה שמסיים התנא במשנה: והדיינים חותמין למטה או העדים, שבא להשמיענו "לא שנא כתוב בלשון דיינים וחתמי עדים ולא שנא כתוב בלשון עדים וחתמי דיינים"[137] ורבו בזה הפירושים וגם הנוסחאות יש מפרשים [הנוסחה שלפנינו]: לא שנא אם כתבו בלשון דיינים, כגון: בי דינא הוינא ואתא פלוני ואמר לנא: מוסרני לכם פלוני ופלוני וכו', וחתמו עדים, פירוש, בלשון עדות כגון, איש פלוני עד. לא שנא כתוב בלשון עדות – כגון: דוכרן סהדותא דהוה באנפנא וכו' וחתמו למטה: אני פלוני דיין[138]. פירוש "לשון דיינים" כל שהוא אומר: עשינו כך או, עשה לנו פלוני כך, שהם עצמם מדברים ו"לשון עדים" הוא כל שהדיינים אינם [מדברים[139]] בשטר אלא שהוא מדבר בלשון נסתר כגון שיאמר מחמת שבא פלוני לבי"ד ואמר מוסרני לכם שטרות שיש לי וכל כיוצא בזה[140].

ויש מפרשים "לא שנא כתוב בלשון דיינים וחתמו עדים" – כגון שכתוב בפרוזבול: בי דינא הוינא אנא פלוני בר פלוני ונזכרים שם הדיינים בתוך התורף ולמטה חותמים עדים להעיד על הפרוזבול שהוא אמת. וקא משמע לן שחשוב פרוזבול אע"פ שלא חתמו בו הדיינים עצמם. "לא שנא כתוב בלשון עדים" – שאין דיינים נזכרים בתוך התורף של פרוזבול כגון שכתוב בו: בי דינא הוינא ואתא פלוני ואמר לנא מוסרני לכם כל חוב שיש לי ביד פלוני, ופלוני ופלוני עדים. וחתומים למטה הדיינים[141].

ההבדל שבין שני הפירושים: להפירוש הראשון נראה שאין הפרוזבול צריך עדים עם הדינים כלל, ולהשני משמע שלעולם צריכים עדים ודיינים, אלא שאין אנו מקפידים אם הדיינים נזכרים בתורף או בחתימה. וכן בעדים[142].

ויש מפרשים "וחתימי עדים" כלומר דיינים כעין העדים כגון שלא חתמו בו אלא שניים "ולא שנא חתימה דינים" ר"ל עדים כמין דיינים כגון שחתמו שלושה[143].

ויש נוסחה אחרת: לא שנא כתוב בלשון דיינים וחתומים דיינים ולא שנא כתוב בלשון עדים וחתומים עדים[144]. ויהיה פירוש מה שאמר במשנה "והדיינים חותמין למטה או העדים" כך: אם אין הדיינים חותמים בפרוזבול כותבים עדים: בפנינו אנו העדים מסר פלוני לפלוני ופלוני הדיינים כך וכך וחותמים העדים וכשר ואם חותמים הדיינים מתקיים הפרוזבול על חתימת הדיינים[145]. ולפי נוסחה זו, אם כתוב למעלה בלשון דיינים ולמטה החתימה בלשון עדים או להיפך, הפרוזבול פסול[146]. יש מן הראשונים שכתב שאפילו לבעלי הגירסה הראשונה לא נאמרו הדברים בגמרא אלא לרב ששת ודוקא לדבריו הכשירו כתוב בלשון דיינים וחתום בלשון עדים או להיפך. אבל למה שקיי"ל להלכה כרב נחמן[147] צריך שתהא הכתיבה והחתימה באותה לשון, אם כתוב בלשון עדים חותמים בלשון עדים ואם כתוב בלשון דיינים חותמים בלשון דיינים[148]. לא הקפידו אלא באם נכתב בלשון עדים ונחתם בלשון דיינים או להיפך אבל אם חתמו עצמם בלשון סתם ולא פירשו לא לשון עדים ולא לשון דיינים כשר אף לרב נחמן[149]. ישנה עוד נוסחה אחרת: לא שנא כתוב בלשון דיינים וחתמו דיינים ולא שנא כתוב בלשון דיינים וחתמו עדים, פירוש "כתוב בלשון דיינים וחתמו עדים" שכתוב בו: פלוני בן פלוני עד, פלוני בן פלוני עד[150].

יש מן הראשונים שכתב: צריך שיהא הפרוזבול נכתב בלשון בית דין ודיינים, כשאר שטרי בי"ד, וחתומים או עדים או דיינים[151].

יש פוסקים שסוברים שצריך להזכיר בו שמות הדיינים בפירוש ולחתום הדיינים[152], ויש מהם שכתב: המנהג שאנחנו נוהגים לכתחילה הוא: כשהפרוזבול נכתב בלשון עדים מפרשים שמות הדיינים בתוך הפרוזבול ואם הדיינים עצמם חותמים אין צריך לפרשם תוך הפרוזבול[153].

פרוזבול שאין הדיינים חתומים בו ולא מפורשים ולא נתפרש שם המקום שנעשה הפרוזבול יש לחוש אולי אותם הדיינים אינם בקיאים בדיני פרוזבול ופסול[154]. כשאין באותה העיר המוזכרת בפרוזבול אלא בי"ד אחד וידוע שהב"י של אותו מקום בקיאים בדיני פרוזבול אז אע"פ שלא נתפרשו הדיינים ולא חתמו בו כשר[155].

יש מי שהורה: פרוזבול שמתחילה נכתב בלשון עדים ואחר כך נכתב בשם דיינים או שמתחילה נכתב בפנינו עדים ולבסוף כתב: בי דינא דחתימו לתתא, כשר[156]. ויש שהורו להיפך שאם כתוב בלשון עדים: בי דינא הוה יתבי ואתא פלוני ומסר להם שטרותיו, וחתומים דיינים, אינו כשר[157].

יש מהראשונים שכתבו: מה שאמר במשנה "והדיינים חותמין למטה או העדים" ללמדך בא שיכול העד להיות דיין או הדיין עד, שפרוזבול דרבנן הוא ובדרבנן עד נעשה דיין[158]. ודוקא לדעת הסוברים שפרוזבול לא נתקן אלא מפני ששמיטת כספים בזמן הזה דרבנן אבל להאומרים שאפילו בהשמטה של תורה מועיל[159], כיון שכוחו של פרוזבול יפה להפקיע איסור של תורה אין עד נעשה בו דיין[160].

הנוסח הנזכר, היינו: מוסרני לכם וכו' הוא לשון המלווה שאומר כן להדיינים בעל פה והדיינים כותבים הדברים בשטר בנוסח זה: במותב תלתא כחדא הוינא ואתא פלוני המלוה ואמר לפנינו מוסרני לכם פלוני וכו' ושלשתן חותמין למטה, פלוני דיין ופלוני דיין וכו' או שחותמין בלשון עדים כלומר, שהם עדים בדבר שאמר המלוה לפניהם כן כשהיו יחד במותב תלתא[161].

יש מי שכתב: ענין שטר הפרוזבול כך הוא: הולך המלוה אצל שלושה עדים[162], ויש אומרים אפילו לשניים, ואומר להם: הוו עלי סהדי וחזו דאנא מסרנא פרוזבול קמי שלושה דיינין דאינון פלוני ופלוני ופלוני, דיינים שבמקום פלוני. ואם חתמו לו אותם העדים כי פלוני זה מסר הפרוזבול בפני פלוני וכו' די לו וכו' ואע"פ שאין הדיינים חותמים באותו שטר הפרוזבול. אבל אם חתמו בו הדיינים יותר טוב ואין צריך שם עדים כלל[163]. רצונו לומר: אם התחיל לכתוב בלשון דיינים "במותב תלתא דייני כחדא הוינא" וגם חתמו בו דיינים, טוב יותר מאשר נאמר כאן בתחילה שהעדים נותנים לו כתוב וחתום איך שידוע להם שמסר פרוזבול לפני דיינים אחרים[164].

יש מהראשונים שכתב: פרוזבול עיקר עניינו שיהא מסור לבי"ד ושיהא בי"ד כותבין וחותמין לו. ומכל מקום כל שנמסר לדיינים אפילו לא כתבו לו אלא עדים דיו. וכשהם כותבים, בלשון דיינים הם כותבים: אנו בית דין חתומי מטה כך היה, שבא לפנינו פלוני ואמר לנו: רבותי, הרי שיש לי חוב כך וכך אצל פלוני וכו' והרינו מוסר לכם כל שטרותי שיש לי עליו שתגבו ותקבלו בשבילי וכו' – כפי מה שירצה הסופר ליפות בשטרו וכו' עד ואנו בית דין ראינו את דבריו. ומדמסר לנא פרוזבול כתבנא וחתימנא בזמן פלוני שטר פרוזבול זה – דלא לשמט להדין פלניא וכו' להיות בידו לראיה ולזכות. וכשנמסר לבי"ד והעדים כותבים וחותמים במצוותם כך הם כותבים: בפנינו עדים חתומים מטה בא פלוני לפני הדיינים פלוני ופלוני ואמר להם: רבותי וכו' וראו בית דין ומסר להון פרוזבול וכו' ויפו את כוחו דלא תשמיטי וכו' ומה שהיה בפנינו ומסר פלוני את פרוזבולו לדיינין, כתבנו וחתמנו וכו'[165].

יש נוסח שטר פרוזבול כתוב אצל הראשונים הקדמונים[166] כדלהלן: אנו בית דין החתומין למטה כך היה שבא לפנינו פלוני[167] ואמר לפנינו, רבותי, אני יש לי חובות על פלוני ועל פלוני ואני מוסר לכם מילי פרוזבול ויהבית לכון במתנה[168] ארבעה גרמידי מן ארעא דאית לי[169] ועל גביהון ארשיתי יתכון למגבה לי כל שטר חוב דהוה לי על אינש[170]. ומעתה הוו לי דיני ותגבוהו ותקבלוהו לי ואם לא תגבו אותם מעתה כיון שמסרתי לכם פרוזבול הרי אני גובה כל חוב שיש לי עד היום אצל כל אדם כל זמן שארצה. ואנו בית דין כיון שראינו דבריו נכונים והואיל ומסר קדמנא מילי דפרוזבלא כדאמור רבנן, כתיבנא וחתימנא ליה ביום פלוני לירח פלוני לשנת פלוני האי שטרא דפרוזבלא כדנהגנא מימי הלל הזקן כהוגן וכתיקון רבנן מיומא דנן ולעלם. ומדאיתעביד הדין עובדא קדמנא ייפינו כוחו דלא למשמט ליה להדין פלוני בר פלוני כל חוב ורשו דהוה ליה אצל כל אדם עד יומא דנן וכן החזקנו כאן[171] בתקנתא דרבנן והכל שריר וקיים[172].

ויש מהאחרונים שכתב על הנוסח הנזכר: אבל לא ראיתי מי שהקפיד בזמן הזה על נוסח ארוך כזה ולא על הזכרת הקנאת ד' אמות קרקע כנזכר, אפילו לכתחילה[173], שגיאת ציטוט: חסר תג </ref> סוגר בשביל תג <ref>. וכבר נתבאר למעלה שלא היה מוסר השטרות ממש שהרי אפילו הם ברומי כותב עליהם פרוזבול אלא פירושו: כך היה אומר אבל לא היה מוסר[174].

בתיבות הדיינים "שבמקום פלוני" שבנוסח הפרוזבול יש מפרשים שלא נתקנו אלא כשהמלוה והדיינים אינם במקום אחד והוא בא למסור להם חובותיו בכתב או בעל פה[175] אז אומר: הדיינים שבמקום פלוני[176] אבל אם הדיינים והמלוה במקום אחד אז אין צריך להזכיר כלל את המקום שעומד בו שאין בזה נפקא מינה אלא אומר: אני מוסר לכם[177]. יש מי שכתב שלעולם צריכים להזכיר מקום הדיינים וזוהי כוונת הירושלמי שאמר[178]: ואפילו נתונים ברומי, כלומר, אפילו היו הדיינים עומדים במקום שטבעו יוצא וגלוי לכל, מי הם הראשים והדיינים שבו – כמו ברומי – צריך שיזכיר שם המקום[179] ולא די בזכרון שם הדיינים[180].

פרוזבול בעל פה

נחלקו אמוראים בגמרא[181]. שמואל אומר, פרוזבול "עולבנא דדייני" הוא ואילו הייתי מחזיק כח יותר מהלל הייתי מבטלו[182]. בגמרא נסתפקו אם "עולבנא" הוא לשון חוצפה או "לישנא דניחותא", פירוש, לא משאוהו אלא לנחת הדיינים שלא יטריחום להגבות מלוותיהם לפני שביעית שלא תבוא שביעית ותשמטם[183]. המסקנה שהוא לשון חוצפה, כלומר, שנראה כחוצפה מצד הדיינים שנוטלים ממון שלא כדין בחזקה[184]. ורב נחמן אמר[185]: אקיימנו[186] ומפרשים דבריו שרצונו לומר "אימא ביה מילתא דאע"ג דלא כתוב ככתוב צווי"[187], פירוש, אושיב בי"ד ואתקן שיהיו סתם מלווים כמוסרים שטרותיהם לבית דין ואע"פ שלא כתב פרוזבול יהא כאילו כתב[188]. ויש מפרשים, אע"פ שלא כתב פרוזבול אלא לשון הכתוב בפרוזבול אמרו בעל פה בפני הדיינים מועיל כאילו הוא כתוב[189]. עוד אמרו בגמרא[190]: רבנן דבי רב אשי "מסרי מילייהו להדדי". פירוש, בלא כתיבת פרוזבול אלא כך אמר לחברים: הרי אתם בית דין וחובי מסור לכם לגבותו כל זמן שארצה[191]. ר' יונתן[192] מסר דברים ["מילי"] לר' חייא בר אבא ושאל לו: צריך אני לכתוב פרוזבול. אמר לו: אינך צריך, די לך שמסרת שטרותיך לפנינו בדברים בלבד[193].

ויש מהראשונים שכתב שרבנן דבי רב אשי שהיו מסתפקים במסירת דברים בלא כתיבת פרוזבול סמכו בזה על דברי רב נחמן שאמר: אע"פ שלא כתב כאילו כתב[194], משום שהיה קשה לו איך עלה על לב רבנן אלו לבטל דברי הלל הזקן[195]. ותמהו עליו שאף רב נחמן לא מצינו בו שעשה כן למעשה אלא שביקש לעשות ולא עשה[196] ועוד שעל רב נחמן עצמו קשה איך רצה לעקור תקנת הלל[197]. ויש מוסיפים לתמוה שרב נחמן על דברי שמואל הוא מוסב וכשאומר: אקיימנו, כוונתו לומר אילו היה בי כח הייתי מתקן זה אבל איני סומך על עצמי בדומה ל"אבטלנו" שאמר שמואל[198], ואיך יעשו רבנן דבי רב אשי עובדה משום שסומכים על רב נחמן בעת שהוא לא רצה לסמוך על עצמו[199].

אמנם יש פוסקים שהורו כן להלכה, שאף על פי שלא כתב פרוזבול, אלא לשון הכתוב בפרוזבול אמר על פה להדיינים מועיל כאילו הוא כתוב[200] ואין חילוק בין ת"ח לסתם אדם כי כל אדם גם כן אין צריך פרוזבול, שיוכל לומר דבריו בעל פה לפני בי"ד ומהני[201] כמו שעשו רבנן דבי רב אשי[202] על סמך דברי רב נחמן[203]. ויש מי שמפרש שאף בעלי שיטה זו לא באו להורות לכל אדם למסור חובותיו בעל פה בלא כתיבת פרוזבול, שאם כן לשוא טרחו התנא במשנה וכל הפוסקים לכתוב שדיינים או עדים חותמים בו[204] כיון שדי בעל פה, אלא שאע"פ שכל אדם יכול למסור חובתו בעל פה מכל מקום בשעה שבא לגבות חובו צריך לידע ענין הפרוזבול ומה שמסר לבית דין, ויש שמתכונן לבוא לבי"ד ולומר לפניהם בלשון המועיל ואח"כ שוכח, וגם לא בכל עת ידע לכוון כשיבוא אליו הלווה לאמור: הגד לי מהו ענין הפרוזבול, מה שאין כן כשיהיה הדבר כתוב וחתום בידו שאז לא צריך יותר כי אם להראותו לבי"ד[205].

ויש מהפוסקים שהורו: תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ומסר דבריו[206] לתלמידים ואמר: מוסרני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה אינו צריך לכתוב פרוזבול. מפני שהם יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם ובדברים בלבד היא נדחית[207]. וטעמם שסוברים שאף רבנן דבי רב אשי לא באו להתיר מסירת דברים לכל אדם אלא שלעצמם הורו כן, מטעם האמור, שהם יודעים שהשמטת כספים מדבריהם[208]. ואף תלמידי חכמים, דווקא כשהלוו זה את זה, שגם הלווה יודע הדין שבדברים בלבד נדחית, שבודאי אין מסירת דברים נחשבת לשיטה זו כפרוזבול שכן כתבו: אין צריך לכתוב פרוזבול, ואם אין הלווה יודע שנדחית בדברים הרי הוא למד שלא למסור פרוזבול על חובותיו בראותו שלא מסר זה המלוה עליו ונמצאת תקנת הלל מתעקרת[209]. ויש מפרשים שאף הלל לא תיקן אלא להמון העם שאינם יודעים הלכות שמיטה[210], והם צריכים לכתוב פרוזבול. אבל לתלמידי חכמים לא תיקן כלל, הלכך הם אינם צריכים פרוזבול ודי להם במסירת דברים[211]. יש מהראשונים שביאר: מסירת דברים "לצורבא דרבנן בהדי צורבא דרבנן"[212] כמסירת שטרות בשאר בני אדם או ככתיבת הפרוזבול, יודעים הם כוונת הענין והן הן אצלם דברים הנקנים באמירה[213].

יש מהאחרונים שכתב בשיטת הסוברים שלכל אדם די במסירת דברים, שמקור תקנה זו תלוי במחלוקת הראשונים האוחזים בדעה זו, לדעת רובם מועיל אמירה על פה לכל אדם מתקנת רב נחמן[214] ולדעת קצתם הוא כן על פי תקנת הלל עצמו, שאף הוא כשתיקן פרוזבול לא הקפיד על הכתיבה דוקא אלא הוא הדין באמירה, כשאומר דברי הפרוזבול בעל פה שוב אינו משמט[215].

יש מהראשונים שכתב: לא סובר אנכי כרבנן דבי רב אשי שלא כתבו [פרוזבול], אף על פי שאמר רב נחמן: אקיימנו, שאע"ג שלא כתב יהא כאילו כתב, עמל הוא בעיני לעבור על דעת רבותי להיות [כמחדש[216]] וכו', אך אין אנו מתירים אלא בכתיבת פרוזבול[217]. ויש מהפוסקים[218] שכתב: נראה שתלמידי חכמים שהלוו זה את זה[219] אינם צריכים לשום פרוזבול[220] שהרי צריך לומר: אף על פי כן[221].

יש מהאחרונים שמפרש כי מעיקר התקנה צריכים כתיבה דווקא, ולא היה מספיק בהודעה לבית דין שמוסר להם חובותיו[222] אלא דוקא כתיבת נוסח הפרוזבול כרתי, כלומר השטר ההוא עושה ההפקעה של שמיטת כספים[223]. ואחר כך בזמן הזה שהקילו לתלמידי חכמים שדי להם באמירתם לבי"ד מבלי שיכתבו הנוסח בשטר, אם כן האמירה היא שעושה ההפקעה של איסור שמיטה[224].

נכון להחמיר כדעה הראשונה ולכתוב פרוזבול, שלא הותרה אמירה בעל פה אלא לתלמידי חכמים[225]. ומכל מקום הכתיבה אינה מעכבת[226].

יש מן האחרונים שפירש דברי שמואל שאמר "אי איישר חילי אבטליניה" לא כמו שפירשו הראשונים שהיה מתקן שלא יועיל פרוזבול אלא להיפך: הייתי מתקן שיוכל לגבות אף בלא פרוזבול[227].

יש מהראשונים שצידד כי אפילו לדעת הפוסקים שעכשיו אין כותבין פרוזבול מפני שאין לנו בי"ד חשוב כרב אמי ורב אסי[228], אין זאת אומרת שבטל דין פרוזבול, שהרי לא מיעטו אלא הכתיבה אבל עצם הדין עומד בתקפו והוא, שאם ימסור דבריו, כלומר טופס דברי הפרוזבול לבי"ד שבעירו, מועיל[229].

מסירת החובות לבית דין

בירושלמי[230] אמר ר' חזקיה בשם ר' ירמיה: ואפילו נתונים ברומי. ומפרשים קצת ראשונים[231] שמוסב על הדיינים שאפילו הוא בירושלים והם ברומי מוסר להם חובותיו. כלומר שהמלוה יכול לומר: מוסרני לפלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני, ואע"פ שאינם בפניו ורחוקים ממנו הרבה כשר[232]. ויש מוכיחים כן מלשון נוסח הפרוזבול שבמשנה[233]: מוסרני לכם הדיינים "שבמקום פלוני" משמע שאין המלוה נמצא בשעת מעשה במקום הדיינים[234]. יש מן הראשונים שמפרש כי האמוראים, רבנן דבי רב אשי, שהיו מוסרים חובותיהם זה לזה בעל פה היו עושים כן גם בלא ישיבת דיינים[235].

ויש חולקים וסוברים שאינו מועיל פרוזבול אלא אם כן יאמר לדיינים עצמם: מוסרני לכם[236]. כי אע"פ שהיו מקילים שלא לכתוב פרוזבול והסתפקו במסירת דברים מכל מקום היו עושים כן במושב בי"ד[237].

הלכה: אין חילוק בין אם המלוה בעיר הדיינים או לא כי יכול לומר אפילו שלא בפניהם [בפני שני עדים[238]]: אני מוסר שטרותי לבי"ד פלוני שבעיר פלונית[239]. ויש מסבירים הענין, שבאמת אין טעם להצריך בפני בי"ד, שלמה לא יועיל כשמוסר חובותיו לבי"ד לפלוני בפני עדים, אם לא שנאמר שאנו צריכים שהבי"ד יתרצו בכך. כי אע"פ שהוא מוסר חובו אפשר שהבי"ד לא יקבלו. ולפי זה כל שהודיע לבי"ד ונתרצו די בכך ואין צורך למסור להם פה אל פה[240]. ויש אומרים שאפילו לא ידעו הבי"ד מועיל[241]. ויאמר בפני עדים: אני מוסר שטרותי לבי"ד פלוני שבעיר פלונית והם יכתבו בזו הלשון: בפנינו עדים חתומי מטה אמר פלוני בן פלוני, מוסר אני לבי"ד פלוני ופלוני ופלוני שבעיר פלונית שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה. באנו עה"ח עיר פלונית, יום פלוני, נאום פלוני[242]. ובדיעבד גם זה אינו מעכב ובלבד שיאמר בפני עדים[243]. אם הוא בכפר יחידי די אפילו אומר בינו לבין עצמו[244].

ויש מן הפוסקים האחרונים שכתב כי בזמן הזה שמקילים לתלמידי חכמים שדי להם באמירה בלבד מבלי שיכתבו הנוסח בשטר[245] ולפי זה האמירה היא שפועלת הפקעת איסור שמיטה ואם כן אפשר שצריכים אמירה לפני בי"ד דוקא[246]. והוא מוסיף, שגם הכתיבה שלא בפני בי"ד לא תועיל אלא שבבוא הכתב הנעשה שלא בפניהם לבי"ד יכתבו לו בי"ד פרוזבול אחר ויהיה הפרוזבול ההוא מפקיע איסור שביעית[247].

כתב אחד מחכמי א"י האחרונים: מה שנהגו פה עיה"ק ירושלים ת"ו לכתוב פרוזבול בלא ידיעת הדיינים ובלא כתב אליהם לא נמצא לזה סמך, אלא שורת הדין שיסור לדיינים עצמם המומחים[248] שבאותה העיר[249].

הבית דין הראוי לעשות פרוזבול

נסתפקו בגמרא[250] אם הלל רק לדורו תיקן פרוזבול או שגם לדורות עולם תיקן. הנפקא מינה, שאם לדורות עולם תיקן אין בידינו לבטלו, שכלל הוא בידינו: אין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין. ואם רק לדורו תיקן – מבטלים אותו. פירוש, אם יתכשרו הדורות שלא יהו מונעים מלהלוות יכולים אנו להושיב בי"ד ולבטל את תקנת הלל שאפילו כתב פרוזבול ישמט[251]. ומכל מקום צריך בי"ד לבטלו, משום שאפילו אם לדורו תיקן, לא לדורו בלבד עשה אלא כל שיהיו נוהגים כבדורו, שיהיו נמנעים מלהלוות, ולפיכך צריך להושיב בי"ד לעיין בדבר אם ראוי לבטלה[252]. ויש מפרשים שאפילו אם לדורו בלבד תיקן יש כח ביד כל בית דין הגדול שבדור לכתוב אותו לפי ראות עיניהם כיון שגם בלא תקנת הלל כוחם יפה להפקיע ממון הלכך אם רוצים חכמים לבטלו לגמרי שלא יכתבוהו לעולם, צריך ביטול[253]. הבעיה לא נפשטה[254].

שמואל אומר: אין כותבין פרוזבול אלא או בבי"ד של סורא או בבי"ד של נהרדעא[255], שכוחם יפה להוציא ממון[256], אף בלא תקנת הלל מדין הפקר בי"ד[257]. ומפרשים בגמרא כי שמואל יכול לסבור שהלל לדורות תיקן רק שאפשר שלא תיקן לדורות עולם אלא לבי"ד כגון שלו, או כגון בית דינם של רב אמי ורב אסי שכוחם יפה להוציא ממון אבל לא לשאר בי"ד שבעולם[258].

ויש מהראשונים שכתב שאין הלכה כשמואל[259], וגם הבעיה שנשאלה בגמרא אע"פ שלא נפשטה במקומה, הדברים מוכיחים שדעת האמוראים היתה שהלל אף לדורות עולם תיקן כיון שרואים אנו לרבנן דבי רב אשי שמסרו חובותיהם זה לזה[260] ולא מסרום לבי"ד של רב אשי שהיה הבי"ד הגדול שבדורם. וכן משמע ממה שרב נחמן אומר פרוזבול בשניים[261] הרי שאין צריכים בפרוזבול לבי"ד יפה אלא שהוא אף גרוע משאר דיני ממונות[262]. ודוחים דבריו שבאמת יש לומר הלל לדורו תיקן אלא שאפילו כן לא לדורו בלבד אמרו אלא עד שיושיבו בי"ד לבטל תקנתו וטרם שעשו כן הרשות היתה ביד כל בי"ד לעשות[263] פרוזבול מכח תקנת הלל. וכן מה שראינו שדי בשניים אינה הכרעה, שאפשר שהתקינוהו בשניים מפני שאינו דבר הצריך משא ומתן[264].

ויש הרבה שיטות בזה בין הראשונים לענין הלכה. יש מן הפוסקים שהשמיט דברי שמואל שצריכים בי"ד הגדול כסורא ונהרדעא או כבי"ד של רב אמי ורב אסי והביא העובדה של רבנן דבי רב אשי[265] והוכיחו ראשונים מזה שאין צריכים בי"ד מומחה בשביל פרוזבול אלא כל בי"ד יכול לכותבו[266], והיינו משום שהלכה כרב נחמן האומר[267]: אם אחזיק כח אקיימנו[268].

ויש מהם שכתב: אין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כבית דינו של רב אמי ורב אסי שהם ראויים להפקיע ממון בני אדם אבל כל שאר בתי דינים אין כותבים[269]. והוכיחו ראשונים מדבריו כי דוקא בי"ד השקול כבית דינו של רב אמי ורב אסי כותבים פרוזבול הלכך עכשיו אין אנו יכולים לכתוב פרוזבול כיון שאין לנו בי"ד הגדול, ואם כתב אינו מועיל[270]. והרבה פוסקים מסכימים לשיטה זו[271]. ויש מן הראשונים שכתב כן בדעת הפוסק המוזכר בשיטה הראשונה[272].

ויש פוסקים שכל בי"ד חשוב שבדור כותב פרוזבול[273]. רבים מפרשים שכן היא גם דעת הפוסק בעל השיטה השניה[274] כי "בית דינו של ר' אמי ור' אסי" שאמר לאו דוקא אלא הוא הדין לכל בי"ד חשוב שבדור[275], ראיה לדבר ממה שכתב "אלא חכמים גדולים ביותר" ולא סתם וכתב אין כותבין פרוזבול אלא בבי"ד של ר' אמי וכו' כלשון הגמרא, ועוד שכתב "שהם ראויים להפקיע ממון" וכיון שכל בי"ד חשוב שבדור ראוי להפקיע ממון ממילא משמע שכל בי"ד חשוב שבדור הרי הוא כבי"ד של ר' אמי ור' אסי[276]. ויש מוסיפים שאפילו לשמואל עצמו הדין כן ומה שאמרו בגמרא שלדבריו צריך בי"ד כרב אמי ורב אסי רצונו לומר בי"ד שהוא יפה וחזק במקומו[277] ולא נקט רב אמי ורב אסי אלא לדוגמה שאילו היו ראשי ישיבות בדורם והוא הדין בכל דור ודור המופלג שבכל מדינה ומדינה יכול לכתוב פרוזבול[278]. יש מוסיפים ראיה לשיטה זו מרבנן דבי רב אשי שהיו מקילין למסור חובותיהם זה לזה[279], משמע מזה שחושבים כל רבנן דבי רב אשי לבי"ד מומחין משום שרב אשי היה גדול הדור[280]. ומפרשים דבריהם שסוברים שצריכים רק אחד משניים: או מומחה אע"פ שאינו גדול הדור, או גדול הדור אע"פ שאינו מומחה, הלכך עכשיו שאין לנו מומחים די בגדול הדור. ולפי זה מה שמדמה לבית דינו של רב אמי ורב אסי אינו אלא לענין שיהיו גדולי הדור כמותם אז אע"פ שאינם מומחים, ואם אינם מומחים כמותם אז עושים פרוזבול אע"פ שאינם גדולי הדור, כרבנן דבי רב אשי[281].

ויש מבעלי שיטה זו השלישית שמוסיפים לומר שאין צריכים בי"ד החשוב שבדור אלא כל בי"ד שהוא גדול וחשוב בעירו כותב פרוזבול[282], ולא אמר שמואל שאין כותבין פרוזבול רק בבי"ד של סורא ונהרדעא אלא להוציא בי"ד של שניים או שלושה הדיוטות[283]. ואחרים מכשירים אפילו בבי"ד שאינו חשוב אלא שהם יודעים בטיב דיני הפרוזבול, כשאין בעיר ההיא בי"ד חשוב מהם[284]. אולם בעיר שיש הרבה בתי דינים, החשוב שבהם כותב פרוזבול ואין שאר הבתי דינים שבעיר רשאים לכתוב בלא רשותו. ועל כן צריך לכתוב שם הדיינים בתוך הפרוזבול, או שיחתמו בכדי שנדע אם יש בעיר בי"ד חשוב מהם. וכשאין באותה העיר אלא בי"ד אחד, ידוע כי אותו הבי"ד הוא שנעשה בפניהם הפרוזבול ההוא והוא כשר[285].

יש מבעלי שיטה זו שכתב: בכל מקום שאין בו בי"ד לפחות שניים שיודעים ובקיאים בדינים ובדיני פרוזבול ושביעית אין כותבין פרוזבול, ויש להם תקנה לשלוח למקום בי"ד חשוב על ידי עדים. פרוזבול שנעשה שלא כהלכתו, כגון שלא נעשה בבי"ד הגדול שבדור [לבעלי השיטה השניה] או שנעשה בבי"ד שיש באותו מקום בי"ד גדול, אינו מועיל כלל והרי זה כאילו לא עשה פרוזבול ושביעית משמטת חובותיו[286].

יש מהם שכתב: וכבר נהגו לכתוב פרוזבול בכל בתי דינין וסמכו להם שיפתח בדורו כשמואל בדורו[287] ומכל מקום צריכים שיהיה גדול בעירו שחשוב להוציא ממון ולא כמו שנהגו לכתוב פרוזבול אפילו בשלושה הדיוטות[288], שאפילו לדעת הפוסקים הסוברים שכל בי"ד כותבין, היינו דוקא בי"ד של חכמים אפילו אם אינם כרב אמי ורב אסי אבל ביד של הדיוטות לא אמרה אדם מעולם[289]. ואע"פ שקבלום עליהם לעסוק בצרכי ציבור או לפרש בין אדם לחבירו אין להם כח להפקיע ממון בני אדם. ודאי אין הפרנסים אשר נהגו בהם הקהילות ראויים לכתוב בפניהם פרוזבול ולהפקיע ממון אם לא שקיבלום עליהם בפירוש אפילו לכתוב בפניהם פרוזבול שהרי זה כאילו התנו שלא ישמט חוב זה בשביעית על ידי פרוזבול זה[290].

ויש מהראשונים שפסק שעושים פרוזבול אפילו בשניים ואפילו בבי"ד של הדיוטות[291]. ויש מהם שהחמיר יותר מכל השיטות וכתב שאפילו להאומר כי הלל לדורות עולם תיקן אין כותבים פרוזבול, ועלבון הוא לנו לכתוב פרוזבול. שעכשיו אין לנו בית דין. ואם כתבו אינו מועיל[292].

הלכה: אין הפרוזבול נכתב אלא בבי"ד חשוב דהיינו שלושה בקיאים בדין ובענין פרוזבול ויודעים ענין שמיטה והמחום רבים עליהם באותה העיר[293]. ויש אומרים שכותבין פרוזבול בכל בי"ד[294], אפילו אינו מומחה ולא המחום רבים עליהם[295]. ויש להקל בזמן הזה[296], אפילו במדינות שנוהגין בהן שמיטה[297]. ודוקא במקום שאין בי"ד קבוע[298].

מכיון שהלכה כהאומרים שכותבין פרוזבול בכל בי"ד, אין הפרוזבול נפסל בשביל שכתבו בו דבר שאינו צריך ואפילו אם מקלקלו בכך שנראה כפסול מתוכו. לפי שלשיטה זו נמסרה כתיבת פרוזבול ביד בתי דינין רבים וכל אחד משנה בו כפי דעתו[299].

יש מהפוסקים שכתב: עכשיו, נראה שאין לכתוב פרוזבול אלא גדול הדור שכח בית דינו יפה בזמנו ככח רב אמי ורב אסי בזמנם, וזה אינו בנמצא, ומה שמצינו לאחד מהפוסקים הראשונים שכתב פרוזבול, היינו משום שהיה רב כוחו ויצא שמו וטבעו בכל העולם ותקיף היה בהוראה. מה שאין כן עתה. ואפילו אם נאמר שגדול הדור הרשות נתונה בידו לכתוב אפילו עכשיו, מכל מקום הלומדים הרבה והיודעים מועטים ויש הרבה שלא הגיעו למעלה זו ויאמרו שהגיעו לכתר מלכות ויבואו גם כן להתיר בכורות וכל שאר דברים שאינם ראויים לכך ומשום זה נתבטל פרוזבול[300].

מדעת מי עושים פרוזבול

שנינו[301]: אחד לווה מחמישה כותב[302] פרוזבול לכל אחד ואחד. חמישה לווין מאחד אינו כותב[303] אלא פרוזבול אחד לכולם. וכן הלכה[304]. פירוש, ענין פרוזבול הוא חוזר למי שיתן הממון ללווה[305], וצריך כל מלוה ומלוה לפרוזבול בפני עצמו[306], שכל מלוה ומלוה צריך שימסור שטרותיו לבי"ד ויכתוב לו פרוזבול[307]. הילכך כשחמישה לווין מאחד אינו כותב אלא פרוזבול אחד שהרי אין כאן אלא מלוה אחד[308], אבל אחד שלוה מחמישה כותבין פרוזבול לכל אחד ואחד, שהרי יש לו חמישה נוגשים[309].

המלווה לחמישה די לו בפרוזבול אחד אפילו כשיש לו שטר על כל אחד ואחד בפני עצמו[310]. וכשמוסר, המלווה לחמישה, את שטרותיו, או חובותיו, לבי"ד כך הוא אמר: כל חוב שיש לי, שמשמע, כל חוב שיש לי על כל בני העולם אגבנו כל זמן שארצה[311]. ויש אומרים שצריך לפרש בפרוזבולו ולומר: מוסרני לכם וכו' הדיינים וכו' שכל חוב שיש לי על פלוני ופלוני ופלוני וכו' שאגבנו כל זמן שארצה[312].

שנינו בתוספתא[313]: [כותבין] פרוזבולין שלא מדעת שניהם. רבי אומר אומר אני שאין כותבין פרוזבולין אלא מדעת המלוה[314].

וכתבו הפוסקים: הכל מודים שאין צריכים דעת הלוה בפרוזבול[315], שהמלוה כותב לו פרוזבול בלא ידיעת הלוה אם ירצה[316], ואפילו הלוה עומד וצווח שאינו רוצה מכל מקום כותבין פרוזבול[317]. לא נחלקו רבי ורבנן, אלא בדעת המלוה, כי שמא דעתו שתהא שביעית משמטת כדי לקיים מצות עשה[318].

יש מהאחרונים שכתב: אם נתרצה הלווה שיכתוב הוא פרוזבול והיינו שיאמר הוא לבי"ד: מוסרני לכם כל נכסי שתגבו ממני מה שאני חייב לאחרים כל זמן שתרצו, זה מועיל כמו מסירת המלוה[319]. ובכגון זה, שהלוה כותב הפרוזבול, די בפרוזבול אחד אפילו באחד שלווה מחמישה[320].

יש, שצריכים דעת הלוה לענין פרוזבול לא לעצם כתיבתו אלא לתנאיו, כגון בדוגמאות דלהלן: יש מי שכתב, אם הוא דין מקובל על כל העיר, בבי"ד של רב אמי ורב אסי והלוה לבני העיר יכול לכתוב פרוזבול[321], שכיון שלוה זה קבלו עליו לדיין חשוב כר' אמי ור' אסי, הרי הוא כבי"ד חשוב ויכול להפקיע ממונו[322]. כיוצא בו כתב אחד מהפוסקים לפרש מה שחידשו ראשונים[323] שאם מקבל עליו שלושה רועי בקר במקום בי"ד כר' אמי ור' אסי יכול לעשות בפניהם פרוזבול, דהיינו דוקא כשמקבל עליו לוה[324].

זמן כתיבתו

בתוספתא[325] שנינו:[326] אימתי כותבין פרוזבול, ערב ראש השנה של שביעית[327]. כתבו ערב ראש השנה של מוצאי שביעית אע"פ שחזר וקרא לאחר מכן גובה עליו והולך אפילו לזמן מרובה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מלוה שלאחר פרוזבול הרי זה[328] אינו[329] משמט[330]. פירושה: אע"פ ששביעית אינה משמטת אלא בסופה[331] מכל מקום אסור ליגוש כל השנה ואם כן אין למסור החוב לבי"ד אלא קודם שנת השביעית[332], ולא בא למעט שלא לכותבו קודם ערב ראש השנה אלא לומר שאין כותבין אותו משנכנס שביעית[333]. ומחלוקת התנאים היא בכך: התנא קמא מצריך שיהיה הפרוזבול קיים לכל הפחות בסוף שביעית ואם נקרע לאחר שביעית לא מפסיד ובא רשב"ג לומר שאע"פ שנקרע הפרוזבול קודם שתכנס השביעית אינו משמט כל זמן שהיו ההלוואות קיימות כבר בעת כתיבה קודם שנקרע הפרוזבול[334].

על פי נוסחה זו שבתוספתא, שהיא המקובלת אצל הרבה ראשונים[335], הורו פוסקים, שאין כותבין פרוזבול אלא עד סוף שנה שישית. נכנסה שנה שביעית אע"פ שאינה משמטת עדיין אלא בסופה מכל מקום אין כותבין אותו[336]. ואע"פ שיכול לכתוב אותו כל שנה שישית אימתי שירצה[337] [נוהגים] שכותבין אותו בשלהי אלול, של שנה שישית, דהיינו ערב ראש השנה כדי שיכלול הפרוזבול את החובות של ששת שנות השמיטה שעברו, בשלימותן, שלא תשמטם שביעית[338].

ויש מן הראשונים שהיתה להם נוסחה אחרת בתוספתא, והיא: אימתי כותבין עליו פרוזבול, ערב ראש השנה של מוצאי שביעית, אע"פ שחזר וקרעו לאחר מכן גובה עליו והולך ואפילו לזמן מרובה[339]. ולפי גירסה זו הורו הפוסקים שכותבין פרוזבול בסוף שנת השמיטה[340]. וכתבו הראשונים שנוסחה מוטעית בתוספתא נזדמנה להם לבעלי השיטה הראשונה[341]. שאם כדבריהם קשה: מלוות של שנה שביעית מה תהא עליהן, שאם תאמר נשמטות ימנעו מלהלוות בה ועוברים על השמר לך ונמצא שהלל לא תיקן תקנה גמורה לכל השנים[342].

יש מהראשונים בעלי השיטה הראשונה שכתב טעם הדבר שאין כותבין פרוזבול בשביעית אע"פ שאינה משמטת אלא בסופה, שהוא ע"פ המקראות[343]: מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו וגו', מפשטות המקרא אנו למדים שאין שביעית משמטת אלא בסופה[344] וכו' אבל מיד כשהתחילה שנת השמיטה אין בי"ד בודקין לגבות שם חוב וגם המלוה בעצמו אין לו ליגוש הלווה שנאמר[345]: לא יגוש את אחיו ומת רעהו כי קרא שמִטה לד' – מיד שנכנסה השמיטה לא יגוש. אבל אם יפרע הלוה מעצמו אין צריך לומר משמט אני. וכמו שאין נזקקין לגבות החוב כך אין נזקקין לכתוב פרוזבול מיד כשנכנסה שביעית[346].

ויש מן הפוסקים שהורה: אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה, לפיכך, הלוה את חבירו בשביעית עצמה גובה חובו כל השנה וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב[347]. מבואר מדבריו שאף דלא תעשה "לא יגוש" אינה אלא בסוף השמיטה[348], ושגובה את החוב שהלוה בשביעית "כל השנה אפילו על ידי בי"ד[349], ובודאי שכותבין לו פרוזבול כל השנה עד שעה שמשמטת[350]. ומשום כך הוכיחו מדבריו שהוא חולק על השיטה הראשונה וסובר כהשניה[351]. ויש שכתבו שאין מחלוקת בינו לבין הפוסק שאומר שאין בי"ד נזקקין למלוה של שנה שביעית שאף הלה לא אמר אלא בהלוואות של שנים שעברו, היינו שנות השמיטה של קודם השביעית, מפני שמיד כשנכנסה השביעית חל על מלוות אלו לאו של לא יגוש אבל בהלווה את חבירו בשביעית עצמה אף הוא מודה שגובה על פי בי"ד עד היום האחרון של שמיטה ושכותבין לו פרוזבול עליה כל השנה[352]. על כל פנים, מדברי שניהם למדנו שכל זמן שיכול לגבות חובו ע"י הדיינים כותבין לו פרוזבול אלא שמחולקין עד היכן יכול לגבות חובו[353].

הלכה: כל זמן שהוא יכול לגבות החוב כותבין פרוזבול[354], ובזמן שכותב הפרוזבול בסוף שנה שביעית מועיל לכל המלוות הקודמות[355], וכן ראוי לעשות וכן נהגו[356], וכן המנהג פשוט בארץ ישראל ובסביבותיה לכתוב פרוזבול בערב ראש השנה של מוצאי שביעית[357]. ויש מהאחרונים שהורה כי הירא את דבר ה' יחמיר לעשות פרוזבול בערב שביעית אם לא בהלוואה שנעשית בשביעית שבזה הכל מודים שיכול לעשות פרוזבול בשנת השמיטה[358]. ויש מהם שכתב שאע"פ שלהלכה כותבין פרוזבול בסוף שנת השמיטה מבלי לחוש כלל לדעת בעלי השיטה הראשונה[359], מכל מקום כדי לצאת ידי כל הפוסקים ראוי לעשות פרוזבול בערב ראש השנה של כניסת השמיטה וגם בערב ראש השנה שביציאתה יעשה פרוזבול[360].

אם כתב פרוזבול בשמיטה הראשונה לא נפקעה המלוה אפילו עברו עליה כמה שמיטות ואין צריך לכתוב פרוזבול על מלוה אחת בכל שמיטה ושמיטה, שכיון שכבר מסר הלוואתו לבי"ד שוב אין אנו קורים בה לא יגוש[361].

פרוזבול המוקדם, המאוחר והמקושר

שנינו[362]: פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול, שטרי חוב המוקדמים פסולים והמאוחרים כשרים[363]. [זה הכלל][364] כשר בגט[365] פסול בפרוזבול[366]. כשר בפרוזבול פסול בגט[367]. בירושלמי[368] ביארו: פרוזבול המוקדם כשר מפני שהוא מורע כוחו, והמאוחר פסול מפני שמייפה כוחו, פירוש, לפי שאין הפרוזבול מועיל על מה שמלווה אחר כתיבת הפרוזבול אלא למה שהלווה קודם זמן הכתוב בפרוזבול[369], שמשנמסרו המלוות לבי"ד הרי הן כגבויות ואין משמיטות הלכך מלוות הבאות אחריו, שלא נמסרו לבי"ד, משמיטות[370]. הלכך אם היתה המלווה בתשרי שנה שניה לשמיטה ומסר הפרוזבול בתשרי בשנה שלישית ובפרוזבול כתב: בניסן בשנה ב' מסר לפנינו שכל חוב שיש לו על פלוני שיגבנו כל זמן שירצה כשר, שמורע כוחו, שבמלוות שמניסן שנה שניה ועד תשרי של שנה שלישית לא יועיל הפרוזבול כלום. אבל המאוחר פסול, מפני שמייפה את כוחו. כיצד: המלוה היתה בתשרי בשנה שניה לשמיטה ופרוזבול מסר בניסן בשנה שניה ואיחרו זמנו וכתבו: בתשרי בשנה שלישית לשמיטה מסר פלוני לפנינו שכל חוב שיש לו על פלוני שיגבנו כל זמן שירצה, פסול, שמייפה את כוחו, שגם בהלוואות ניסן ושאר מלוות שמניסן ועד תשרי יועיל הפרוזבול ויבוא לחטוף מן הלקוחות שלא כדין, שהוא לא התנה לכתוב פרוזבול אלא על מלוות שהיו לו מראש השמיטה ועד ניסן של שנה שניה אבל שאר המלוות היו נשמטות ובשביל שאיחר זמנו גם שאר המלוות שמניסן ועד תשרי אינן נשמטות[371].

בתוספתא[372] שנינו[373]: רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל מלווה שלאחר הפרוזבול הרי זה אינו משמט[374]. ויש מפרשים[375] שרשב"ג בא לחלוק על התנא שבמשנתנו וסובר שלא שנא מוקדם ולא שנא מאוחר כשר, כי הפרוזבול מועיל אפילו להלוואות שלאחריו, שכיון שנתקן הפרוזבול שוב אינו משמט שום מלוה, והוא הולך בזה לשיטתו כמו ששנינו[376]: רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך בעל חוב גובה שלא בפרוזבול[377], הכי שסובר שאע"פ שלא כתב דומה כאילו כתב, ומשום כך אין הבדל אצלינו בין אם הפרוזבול מרע כוחו או שהוא מייפה את כוחו, שבכל ענין אינו גרוע מלא כתב כלל[378]. ואע"פ שכלל הוא בידינו כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו[379], היינו דוקא במשנה ולא בברייתא[380]. ועוד שסתם משנה שלא כרשב"ג ואין דבריו השנויים במחלוקת בברייתא מכריעים נגד סתם משנה[381]. יש גורסים בדברי רשב"ג: כל מלוה שלאחריה פרוזבול אינו משמט[382]. ויש מגיהים בדבריו כדלהלן: כל מלוה שקודם פרוזבול הרי זה אינו משמט וכל מלוה שלאחר פרוזבול הרי זה משמט[383].

יש מפרשים משנתינו: פרוזבול המוקדם, הוא שיכתוב הפרוזבול תחילה ואחר כן ילווה לו ממון. והמאוחר, שילווה הממון תחילה ונעשה חוב ואחר כן כתב פרוזבול. והוא פסול, מפני שנעשה חוב ונתחייב בדיני חובות שיהיה נשמט בשביעית[384], וכשהתקין הלל פרוזבול לא תיקן אלא שיהא קודם להלוואה[385]. ויש שגורסים כן במשנה: פרוזבול המוקדם למלוה כשר[386]. יש מי שכתב, כי לפי פירוש זה נוכל לומר כי השנוי במשנתנו: פרוזבול המוקדם למלוה כשר[387], היינו דינו של רבן שמעון בן גמליאל האומר כל מלוה שלאחר הפרוזבול אינו משמט[388].

ויש מי שפירש כי חלוקת התנא שבמשנה עם רשב"ג בברייתא היא באמת על פי שני הפירושים הנזכרים "מוקדם" ו"מאוחר", שהתנא במשנה סובר כסברה הראשונה שלעולם צריכים שתהיה המלוה קודמת לפרוזבול אבל אם היא מאוחרת אין הפרוזבול מועיל ונשמטת, ורשב"ג סובר להיפך, שאם היתה המלוה מוקדמת כבר חלה עליה שם מלוה ואינו משמט[389].

ויש מן הראשונים שפירש המשנה כך: פרוזבול המוקדם לסוף שנת השביעית, כשר, והמאוחר לאחר סוף שביעית פסול, שהרי כבר שמטה שביעית[390].

הלכה: כתב הפרוזבול תחילה ואחר כך הלווה אינו מועיל אלא משמיט, עד שיכתוב הפרוזבול אחר שהלווה. נמצאת אומר, שכל מלוה הקודמת לפרוזבול אינה נשמטת בפרוזבול זה. ואם הפרוזבול קודם למלוה נשמטת הפרוזבול זה לפיכך פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול. כיצד, כתבו בניסן והקדים זמנו מאדר כשר, שהרי הורע כוחו, שאינו משמט אלא עד אדר. אבל אם אחר זמנו וכתבו מאייר פסול, שהרי מייפה כוחו, שאינו משמיט עד אייר שלא כדין שאין דינו שלא ישמיט אלא עד ניסן בשעת מסירת הדברים לבית דין[391].

לעולם צריכים שתהיה המלוה קודמת כדי שיחול עליה הפרוזבול ואפילו כשחיוב המלוה ופרוזבול באים כאחד הרי זה כפרוזבול הקודם למלוה ואינו כלום[392]. הלכך, אם הלווה הלוואות אחרות אחר שכתב הפרוזבול צריך שיכתוב עליהן פרוזבול מחדש[393]. מלוה שעברו עליה כמה שמיטות והוא כתב פרוזבול בשמיטה האחרונה, יכול לומר כבר נפקעה המלוה בשמיטה הראשונה ואין כאן מלוה על מה שיחול הפרוזבול[394].

ויש מן הפוסקים[395] שהורה הלכה כרשב"ג בתוספתא ומפרש מה שאומר: כל מלוה שלאחר הפרוזבול אינו משמט, שכוונתו: כל מלוה שנעשית אחר זמן הפרוזבול אינו משמט[396]. וכתב עוד לפרש מה ששנינו: פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול, שהמדובר בפרוזבול שעושה הלווה למלוה כשטר חוב שכותבין ללווה ונותנו למלוה[397], שאם הלוה לוה ממנו בניסן וציוה הלווה לדיינים לכתוב הפרוזבול באדר שלפניו, כשר, ואם לווה בניסן ואיחר זמן הפרוזבול באייר פסול, מפני שהלוה מייפה את כוחו, שבהלוואה שהיתה קודם זמן הפרוזבול משמע[398].

יש מהראשונים[399] שכתב: מה ששנינו פרוזבול המאוחר פסול, אינו לומר שאינו מועיל כלל אלא כלומר, אינו מועיל למלוות שלאחריו אבל למלוות שמראש השמיטה ועד המסירה מועיל ולא משמט[400], וזהו מה ששנינו בברייתא בירושלמי[401]: פרוזבול בין מוקדם בין מאוחר כשר ואינו מונה אלא משעת הכתב, פירוש משעה שניתן ליכתב, דהיינו בשעת המסירה[402].

אבל יש מהראשונים שפוסל לגמרי את פרוזבול המאוחר וטעמו, שתקנתו של הלל בכתיבת פרוזבול היתה והשטר הוא שעושה מעשה, ופרוזבול המאוחר אין בו דין שטר[403] והוכיחו מדבריו שסובר שאין הלכה בירושלמי הנזכר אלא כסתם משנה שאומר: המאוחר פסול, ומשמע שלגמרי הוא פסול[404], ואינו מועיל לחוב שקדם אפילו אם נודע בעדים מאיזה זמן הוא מאוחר[405]. יש מוסיפים טעם[406] שפרוזבול המאוחר פסול משום קנס כמו בשטרי חוב המוקדמין[407].

פרוזבול המוקדם כשר אפילו אם הקדימוהו העדים בכיוון ואפילו שלא מדעת המלוה[408], אע"פ שהסברה מחייבת שצריכים גם בזה דעת המלוה, כיון שלא מצינו שום תנא או פוסק שיפרש כן סומכים על מה ששנינו סתם במשנה: פרוזבול המוקדם כשר[409].

בירושלמי[410] שאלו: מי מודיענו שהפרוזבול מאוחר הוא? שמעון בר ווא [אומר] משום רבי יוחנן: החתומים בשטר, כלומר, עדים החתומים עליו[411]. ואע"פ שכלל בידינו עדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בבי"ד, היינו לענין שאין נאמנים שוב לומר: אין זה כתב ידינו, אבל כאן אומרים: על זה חתמנו ולא חתמנו על זה[412] כלומר, על עיקר הפרוזבול חתמנו ועל הזמן לא חתמנו, שאין משימים עצמם רשעים בדברים הללו, הלכך נאמנים[413].

כותבים זמן ההלואה בפרוזבול, או שכותבים: כל חוב שיש לי משנה ראשונה של שמיטה שאגבנו כל זמן שארצה[414]. ויש שכתבו: שטר פרוזבול אם אין בו זמן אנו אומרים שמא היום כתבו ומשום שמיטה הבאה[415]. ולמה צריכים לכתוב זמן בפרוזבול, משום שהפרוזבול אינו מועיל אלא מזמנו ולפנים[416].

פרוזבול המקושר[417], ר' יהודה אומר הדיינים חותמים מבפנים והעדים מבחוץ, פירוש, כמו שטר מקושר שהעדים חותמים על הקשרים מבחוץ, וכאן, בפרוזבול, הדיינים חותמים מבפנים והעדים מקיימים חתימת דיינים מבחוץ על הקשר כמו בשטר[418]. אמרו לו: אין מעשה בי"ד צריך קיום[419], אלא מתקיים בחתימת ידי הדיינים ואין צריך לעדים[420]. ואפילו להאומרים שאר מעשה בי"ד צריך קיום, פרוזבול אינו צריך[421].

תנאי קרקע בפרוזבול

אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע[422]. פירוש, אם יש קרקע ללוה[423]. אם אין לו מזכהו[424] בתוך שדהו כל שהוא[425]. פירוש, אם אין לו קרקע ללווה ולמלוה יש לו[426] מזכהו המלוה קרקע[427] כל שהוא בתוך שדהו[428]. וכן אמר רבי עקיבא: קרקע כל שהוא כותבין עליו פרוזבול[429].

ונחלקו הראשונים בטעם הדבר שהצריכו קרקע לפרוזבול. יש מפרשים על פי הכלל המקובל אצלנו שלא עשו חכמים תקנה לחיזוק הדבר אלא בדבר השכיח[430], ומשום כך לא תיקנו פרוזבול אלא בזמן שהחוב כשאר רוב שטרות שהם נגבים מהקרקע, שזהו דבר השכיח[431], שסתם לוה אין רגילים להלוותן אלא אם כן יש לו קרקע להשתעבד למלוה[432], לפי שקרקע אין יכול לכלותו ועומדת בפניו[433] אבל על מטלטלין אין כותבין פרוזבול מפני שיכול לכלותן והיא הלוואה שאינה מצויה[434]. ולפי פירוש זה צריך לומר שמה שתיקנו באם אין ללווה שיהא המלוה מזכהו קרקע בתוך שדהו, אע"פ שהוא דבר שאינו מצוי ליתן לבעל חוב כדי שיחזור ויגבה משל עצמו, היינו משום "לא פלוג", שלא חילקו חכמים בדבר, כל זמן שיש לו קרקע באיזה אופן כותבין לו פרוזבול[435]. ומטעם זה גם כן כותבין פרוזבול על עציץ נקוב[436] אע"פ שיכול לכלותו, שלא חילקו חכמים בקרקע[437]. וצריך לפרש גם כן לפי פירוש זה מה שאין כותבין פרוזבול על חוב שהיה לו קרקע בשעה שלוה ובעת כתיבת פרוזבול לא היה לו, מפני שגם זה דבר שאינו מצוי הוא, שלא יתכן שיקנה מי שהוא קרקע המשועבדת לבעל חוב. ואם כן אם בעת הלואה היה לו קרקע מן הסתם גם בעת פרוזבול יש לו קרקע[438].

יש מבארים שלפירוש זה נחשב בשעת כתיבת הפרוזבול כאילו עתה מחדש נעשית ההלוואה על ידי הבית דין, שנעשו הם המלווים ללווה על סמך הקרקע שיש לו עתה, שאם לא כן יקשה, כשאין ללוה קרקע והמלוה מזכהו בתוך שדהו או משאילו[439], הרי כל זה נעשה אחר שהלוה ונמצא שמתחילה הלוה מעותיו ללוה שאין לו קרקע, ועכשיו כשתיקנו חכמים להקנות לו קרקע כדי שיוכל לכתוב פרוזבול נמצא מתקנים לדבר שלא שכיח[440].

ויש מפרשים הטעם שהצריכו קרקע מפני שאז חשוב החוב כגבוי ביד בית דין ושוב אין אנו קורים בו "לא יגוש" והוא כמלוה שיש עליה משכון. ומה שהעדיפו קרקע על מטלטלין אינו משום שכלים, שהרי עציץ נקוב המונח על גבי יתידות[441] יכול לכלותו ואעפ"כ כותבין עליו פרוזבול, אלא כך הוא הדין שקרקע חשוב יותר כגבוי ממטלטלין[442], עד שהפרוזבול אינו אלא כעין גלויי מילתא[443]. שכל מה שיוכלו חכמים לתקן כדי שלא יהיו נראים עוקרים דבר מן התורה, התקינו[444]. ויש מוסיפים[445] בדרך הדומה לזו: שהצריכו קרקע מפני שכותב בפרוזבול: כל חוב שיש לי עליו שאגבנו כל זמן שארצה, וקרקע עומדת ברשותו של מלוה וראוי לגבות ממנה חובו כל זמן שירצה[446].

כמו כן נחלקו המפרשים בטעם שמספיק קרקע "כל שהוא". יש אומרים משום שקרקע כל שהוא שווה כל החוב, שאין אונאה לקרקעות[447], ויש מפרשים שקרקע כל שהוא ראוי לגבות בו כל החוב, שגובה וחוזר וגובה, כמעשה[448] "דקטינא דאביי"[449]. יש מביאים שני הטעמים[450].

בגמרא שאלו[451]: וכמה כל שהוא? אמר ר' חייא בר אשי אמר רב, אפילו קלח של כרוב[452].

בעציץ נחלקו תנאים[453]. תנא קמא סובר עציץ נקוב כותבין עליו פרוזבול[454] ושאינו נקוב אין כותבין עליו פרוזבול, רבי שמעון אומר אף שאינו נקוב כותבין עליו פרוזבול. ויש גורסים בדברי ר' שמעון: אף על נקוב אין כותבין[455], מפני שסובר שאין עציץ נקוב נחשב כמחובר אלא לענין הכשר זרעים אבל לכל שאר דברים דינו כתלוש[456]. בגמרא[457] אמר רב יהודה אפילו[458] השאילו מקום לתנור ולכיריים[459] כותבין עליו פרוזבול[460]. ומקשה עליו מברייתא ששנה הלל[461]: אין כותבין פרוזבול אלא על עציץ נקוב בלבד. משמע, אבל שאינו נקוב לא ולמה? הרי יש לו מקומו[462], ומתרץ בעציץ המונח על גבי יתידות[463], פירוש, ואין הקרקע שלו הלכך נקוב – הרי הוא כמחובר ושאינו נקוב – אין כאן קרקע[464], פירוש ולא השאילו מקום היתידות[465]. ויש מפרשים - אפילו השאילו מקום היתידות - שאין זה נחשב מקום חשוב ואין כותבים עליו פרוזבול[466]. ודוחים פירוש זה, שעל-כל-פנים אינו גרוע מקלח של כרוב[467], ומפרשים שכאן מיירי שהיתידות הם של בעל הקרקע ולא של בעל העציץ[468], נמצא שאין קרקע מושאל לו אלא יתידות ויתידות הנעוצות בקרקע אינן כקרקע[469]. עוד אמרו בגמרא[470]: רב אשי הקנה גזע דקל קצוץ[471] וכתב עליו פרוזבול, פירוש, משום הגזע שמחובר לארץ[472] ויש מפרשים: ענף של אילן הקנה לו[473].

כמו כן נחלקו תנאים בכוורת דבורים[474]. רבי אליעזר אומר הרי הוא כקרקע וכותבין עליה פרוזבול[475]. וחכמים אומרים אינה כקרקע ואין כותבין עליה פרוזבול[476]. מה שאמר ר' אליעזר הרי היא כקרקע, היינו שהיא כקרקע לכל דבר להיות נקנית בכסף ובשטר ובחזקה ולקנות על גבה מטלטלין[477], ואעפ"כ צריך להשמיענו שכותבין עליה פרוזבול שיכול אני לומר אע"פ שהיא כקרקע לשאר דברים אבל לענין תקנת פרוזבול אינה חשובה כקרקע, שאין המלוה סומך דעתו עליה הואיל ויכולים לטלטלה, על כן צריך להשמיענו דין זה במיוחד[478]. יש מפרשים שבא לומר אע"פ שאין הכוורת של הלווה כי אם הדבש[479]. ויש מערערים על פירוש זה מצד הדין המבואר בגמרא[480] שפירות העומדים ליבצר נחשבים כמטלטלין לענין בעל חוב[481].

בתוספתא[482] שנינו: אמר ר' יהודה לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על חלות דבש שאין מקבלין טומאה וכו', על מה נחלקו על השבת ועל השביעית[483], שר' אליעזר אומר הרי הוא כקרקע וחכמים אומרים הרי היא ככלי. ואם היתה מחוברת בטיט הכל מודים שהיא כקרקע לכל דבר. היתה נתונה על גבי שתי יתידות הכל מודים שהיא ככלי לכל דבר[484]. וכן אמרו בירושלמי[485]: במחובר לקרקע הכל מודים שהוא כקרקע; בנתונה על גבי שתי יתידות הכל מודים שאינה כקרקע, כי נחלקו במונחת על גבי קרקע[486], ואינה מחוברת בטיט[487], וכדברי ר' זעירא בשם ר' ירמיה האומר: כותבין פרוזבול על מקומה של תנור ועל מקומה של כירה[488]. רבי חונא בר אדא אמר: אף על מקומה של נר[489], פירוש, על המנורה של הלווה כשהשאיל לו המלוה מקום להעמידה עליו[490]. ונחלקו המפרשים כמי סובר ר' ירמיה לדעת הירושלמי. יש מפרשים שבא לפרש מחלוקת ר' אליעזר וחכמים במונחת על גבי קרקע ע"פ דברי ר' ירמיה שר' אליעזר כר' ירמיה ולפיכך כותבין פרוזבול על הכוורת משום מקומו ורבנן אין סוברים כמותו[491]. ואע"פ שאמר שבמונחת ע"ג יתידות לדברי הכל אין כותבין, צריך לומר דהיינו, כשהיתידות גם כן אינן שלו[492]. ויש אומרים שר' ירמיה כרבנן, מכיון שהוא אומר כותבין על מקומו של תנור ולא על תנור עצמו, שאינו נחשב כמחובר והוא הדין בכוורת המונחת ע"ג קרקע שאינה כמחובר, ועל מקום הכוורת אינו דן עכשיו, ואמת הוא שאילו השאיל לו מקום לכוורת כותבין על המקום לדבר, הכל[493]. ויש מן הראשונים, ממפרשי המשנה, שכתב בפירוש שר' אליעזר וחכמים שניהם סוברים דין השאילו מקום לתנור וכיריים, ומפרש מחלוקתם בשאין מקום הכוורת שאול לו אלא העמיד כוורתו בשדה אחר שלא בידיעתו ואעפ"כ לר' אליעזר כותב פרוזבול משום הכוורת עצמה שדינה כקרקע, שאילו העמיד ברשות אפילו לרבנן כותבין פרוזבול עליה משום מקומה[494].

יש ממפרשי המשנה שמבארים במשנתינו מחלוקת ר' אליעזר וחכמים כמו שפירשוה בתחוספתא וירושלמי הנזכרים[495]. ויש מערערים על זה ואומרים שלשיטת הגמרא שלנו[496] אינו כן, אלא שמתחילה כשעלה על דעת הש"ס שחולקים בתלוש ולבסוף חיברו מיירי דוקא במחובר בטיט ולפי המסקנה שאמר שם שטעמו של ר' אליעזר משום שקורא הכתוב לדבש שבכוורת: "יער" שנאמר[497]: ויטבול אותו ביערת דבש[498], מחלוקתם בדבש היא ולר' אליעזר דינו כקרקע אפילו בתלוש לגמרי ולרבנן, שאין דורשים כן, דינו כתלוש אפילו כשמחובר בטיט[499], והבבלי חולק על הירושלמי במה שפירש מחלוקתם דוקא מונחת על גבי קרקע[500].

עוד שנינו[501]: היתה לו שדה ממושכנת בעיר[502] כותבין עליה פרוזבול. פירוש, כגון שהיתה לו שדה ומשכנה לאחר[503], ואין צריך לומר אם היא של אחרים וממושכנת בידו[504]. ויש מפרש: בין שמשכן לו בין שמשכן לאחרים[505], רצונו לומר: בין שהלווה מישכן שדהו למלוה זה על חוב אחר ובין שמשכנה ביד אחרים[506]. ויש מפרש כששמעון חייב לראובן ואין לו שדה ולוי חייב לשמעון ומשכן לו נכסיו, כותבין לראובן פרוזבול על נכסיו של לוי שהיו ממושכנים לשמעון[507]. יש ממפרשי המשנה שכתב: ממושכנת – ואפילו היא "משכנתא דסורא שמנהגם לתת לו המשכון ויאכל פירות עד זמן ידוע שיסכימו עליו ואז יחזור המשכון לממשכן ולא יפרע כלום[508].

בברייתא[509] שנו: אין לו קרקע[510] ולערב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול. לו ולערב אין להם קרקע ולחייב לו יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול[511], מדינו של ר' נתן האומר: הנושה בחבירו מנה וחבירו חבירו, מוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר[512]: ונתן לאשר אשם לו[513]. בירושלמי[514]: כיצד עושים? ראובן חייב לשמעון ולוי חייב לראובן, ראובן אין לו קרקע וללוי יש לו קרקע כותבין לשמעון על נכסיו של לוי[515], כלומר, קרקע לוי החייב לשמעון משועבד לפרוזבול של ראובן המלוה את שמעון[516]. פירוש "ולחייב לו" – לאדם אחר שחייב ללווה זה מנה[517]. ויש מוסיפים שרצונו לומר: חייב ללוה או לערב[518]. ויש מפרשים "לחייב לו" – אפילו למלוה, כלומר כל זמן שיש קרקע למי שחייב למלוה הרי זה כאילו יש למלוה ויכול לזכות ללוה[519].

רבי חוצפית[520] אומר[521]: כותבין לאיש על נכסי אשתו וליתומים על נכסי אפוטרופין, פירוש הממונים על היתומים, שמנה אותם האב או בית דין[522] שלווים לצורך היתומים, וליתומים אין להם קרקע כותבים להם פרוזבול על נכסי הממונה[523], יש מפרשים שהוא הדין כשלוו היתומים עצמם[524]. שתקנה זו לטובת עניים תקנוה כדי שימצאו מי שילווה להם, ולפיכך אמרו שכשיש לאפוטרופוס, שלוה לטובת היתומים, קרקע, כותבין עליו פרוזבול הואיל והוא לווה אע"פ שלא לצורך עצמו לווה. ואילו היה אביהם חייב ולא הניח קרקע שמתקנת הגאונים גובים ממטלטלים[525], מסתבר שאע"פ שיש לאפוטרופוס שלהם קרקע, כיון שהאפוטרופוס לא לוה אין שייך לכתוב פרוזבול על סמך קרקע שלו[526].

"כותבין לאיש על נכסי אשתו" – פירוש על נכסי מלוג, שהיתה אשתו יורשת והביאה לו קרקעות, שהוא אוכל פירות[527]. ויש מי שמוכיח מפירוש זה שדוקא בקרקע נכסי מלוג שעושה פירות, בשעה שהבעל אוכל פירות הוא שכותבין פרוזבול אבל אם הקרקע מנכסי מלוג ואין עליה פירות באותה שעה, שכבר נתלשו משם, אף שהשדה עומדת לפירות לשנים הבאות אפשר שאין כותבין, וכל שכן אם הוא קרקע שאינו מגדל פירות כלל, שאין כותבין[528]. ויש מערערים על הגבלת המפרשים לדין זה על נכסי מלוג דוקא[529].

בתוספתא[530] שנינו: רבי חוצפית[531] אומר: כותבין לאשה על נכסי בעלה. בירושלמי[532] נסתפקו בדבר זה: מהו לכתוב לאשה על נכסי בעלה, פירוש, שלוותה לצורך עצמה אם כותבין לה על נכסי בעלה[533]? ופושט מן המשנה: וליתומים על נכסי אפוטרופוס, פירוש, שאישה בנכסי בעלה כמו יתומים בנכסי אפוטרופוס שהנכסים אינם שלהם[534]. יש מי שכתב שטעות סופר הוא בתוספתא וצריך להגיה שם כמו במשנה: ר' חוצפית אומר כותבין לאיש על נכסי אשתו[535].

בירושלמי[536] נסתפקו עוד: מהו לכתוב לאפוטרופסים על נכסי יתומים? פירוש, שלוו לצורך עצמם ואין להם קרקע אם כותבין להם על נכסי יתומים שיש להם קרקע[537] ופותר מן המשנה: כותבין לאיש על נכסי אשתו[538] כלומר, והרי הבעל גם כן אינו אלא כאפוטרופוס על נכסי מלוג שלה ואעפ"כ כותבין אם כן הוא הדין כאן[539].

עוד שנינו בתוספתא[540]: חמישה שלוו בשטר אחד כל מי שיש לו קרקע כותבין לו פרוזבול וכל מי שאין לו קרקע אין כותבין עליו פרוזבול, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו אחד שיש לו קרקע כותבין לו פרוזבול[541]. ונחלקו בזה: תנא קמא סובר שאין חמישה שלוו בשטר אחד נעשים ערבים זה לזה הילכך אין כותבין אלא ללווה שיש לו קרקע. ורשב"ג סובר: נעשים כערבים כל אחד בעד חלק חבירו וקיי"ל כותבין פרוזבול על קרקע שיש לערב[542]. יש שכתבו שאם באים לזכות קרקע על ידי אחר, אין אנו צריכים לשטר אחד שאז נעשים ערבים זה לזה אלא אפילו בחמשה שטרות גם כן כותבין כמו ששנינו[543] אם יש קרקע למי שחייב למלוה מזכין ללוה וכותבין פרוזבול. אלא שכאן בא להשמיענו חידוש, שכשיש להם שטר אחד כותבין לכולם אפילו בלא זיכוי[544]. מלשון רשב"ג שאמר: כותבין על כולם[545], משמע שבפרוזבול נזכרים חמשתם, שאומר: כל חוב שיש לי על פלוני ופלוני וכו'[546]. ויש מפרשים שלא הזכיר בתוספתא שטר [אחד] אלא לתנא קמא[547], אבל רשב"ג שאמר אפילו יש לאחד קרקע כותבין פרוזבול לאחד על כולם מיירי אפילו בחמשה שטרות, כיון שאומר דבריו סתם[548]. יש מהראשונים שגורס בדברי רשב"ג: אפילו אחד שיש לו קרקע אין כותבין וכו'[549].

אע"פ שבתלמוד שלנו הוא מוסכם לדבר פשוט שאם יש קרקע למלוה כותבין אע"פ שאין ללוה, על ידי זיכוי[550], בירושלמי ותוספתא אין הדבר פשוט כל כך. בתוספתא שנינו[551]: ללוה קרקע ולמלוה אין קרקע כותבין עליו פרוזבול, למלוה קרקע וללוה אין קרקע אין כותבין עליו פרוזבול[552]. בירושלמי[553] נחלקו בזה: רב אמר: והוא שיהא קרקע למלוה ללוה[554], ור' יוחנן[555] אמר: למלוה אף על פי שאין ללוה וללוה אע"פ שאין למלוה[556]. טעמו של רב הוא שאם אין לו קרקע להמלוה אין הוא סומך דעתו על קרקע של הלווה כי שמא ימכרנה, אבל אם יש קרקע גם להמלוה הוא סומך עליה, שאם ימכור הלוה קרקעו יזכה לו המלוה בתוך שדהו כל שהוא[557].

שנינו[558]: פרוזבול חל על הקרקע ואינו חל על העבדים. וכתבו ראשונים שאע"פ שלכל הדברים הוקשו עבדים לקרקעות שנאמר[559]: והתנחלתם אותם לרשת אחוזה[560], היינו דוקא לענין דברים של תורה אבל במילי דרבנן כגון פרוזבול וקנין אגב עבדים כמטלטלין הם[561]. וכתב אחד מהאחרונים שזה דוקא בדבר של דבריהם שסותר מה שכתוב בתורה כגון פרוזבול, שמן התורה משמט וכשתיקנו חכמים פרוזבול, בקרקע תיקנו אבל בעבדים לא תיקנו ודנו אותם כמטלטלים כדי להעמיד דין תורה[562].

בירושלמי אמרו[563]: מי שאין לו אלא קלח אחד[564] בתוך שדהו כותבין לו פרוזבול. פירוש, שמכר כל השדה והשאיר לעצמו קלח אחד[565]. ויש מפרשים שאין לו קרקע כלל אלא קלח אחד והשדה אינו שלו[566]. והטעם שמועיל לדעת הבבלי כותבין הפרוזבול משום מקום הקלח[567]. ואפשר לומר שמשום הקלח עצמו אמרו בירושלמי שמחובר גמור הוא, ודינו כקרקע לדברי הכל[568]. יש אומרים שאפילו הקלח ממושכן כותבין עליו, ואפילו ממושכן במשכנתא דסורא[569].

בירושלמי[570] מקשה על כלל זה ממה ששנינו: השותפים והאריסים והאפוטרופוסים אין להם פרוזבול[571]. פירוש, אין כותבין על מה שיש להם בשותפות או באריסות, לפי שאין הכל שלו, ולמה? לא יהא אלא כמי שאין לו אלא קלח אחד[572]. ומתרץ: שם כל קלח וקלח של שותפות הוא, אבל כאן הוא שלו[573].

הלכה: אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע, אם אין קרקע ללוה מוכר[574] לו המלוה כל שהוא בתוך שדהו[575]. יש מהפוסקים שכתב שהמלוה צריך לזכות[576] לו ללווה הקרקע בתורת הרשאה[577]. מזכהו אפילו שלא בפניו על ידי אחר[578]. ואע"פ שחוב הוא לו[579] יש לומר שהתקנה כך היתה והפקר בי"ד הפקר[580]. ויש מפרשים שזכות היא לו כדי שלא יהיו נמנעים מלהלוותו[581]. ויש מפרשים שבפרוזבול הקילו לזכות שלא בפניו אע"פ שהוא חוב כיון שהוא מדרבנן[582]. ויש אומרים שהקלו בפרוזבול משום תקנה שלא תנעול דלת בפני לווין[583]. וכתבו ראשונים אם היה הלוה שם בשעת מעשה וצווח שאינו רוצה אינו מועיל, שאין אדם זוכה בעל כורחו[584], אלא שכשאינו בפנינו זוכים לו ואפילו צווח לבסוף אין משגיחין בו[585]. ויש אומרים שאם צווח כששמע תלוי בשני הטעמים שכתבו ראשונים במה שצריכים קרקע בפרוזבול[586], להמפרשים משום שצריכים מלוה המצויה כשאר רוב שטרות שהן נגבים מן הקרקע קרוב הדבר לומר כיון שבשעת כתיבת הפרוזבול היה הקרקע בחזקתו מועיל. ולהמפרשים מפני שע"י קרקע נחשב החוב כגבוי ביד בי"ד משמע שאינו מועיל[587]. וכן הדין אם היה לו קרקע בשעת כתיבת פרוזבול ומכרו קודם שביעית, שהדבר תלוי בסברות שני הפירושים[588]. ויש מהראשונים שכתב בפשיטות שאם יש לו קרקע בשעת כתיבת פרוזבול אע"פ שמכרו קודם שביעית שוב אינו משמט כיון ששעה אחת היה לו קרקע הרי באותה שעה החוב נגוש היה ושוב אינו משמט[589].

הראשונים הצריכו לכתוב תופס פרוזבול בהקנאת קרקע[590]. וכן הוא כותב: מוסרני לכם אגב קרקע בי"ד פלוני ופלוני חוב שיש לי על פלוני שאגבנו כל זמן שארצה[591]. ויש מי שביאר טעמם שהצריכו כך אע"פ שבודאי כל שטר חוב נקנה בכתיבה ובמסירה בלבד, מפני שחששו לדבר. רב האומר בירושלמי[592]: והוא שיש לו קרקע ללוה ולמלוה[593]. והיינו שמפרשים דברי רב שלא הצריך קרקע למלוה אלא כדי שיוכל להקנות שטרותיו לבי"ד אגב קרקע[594]. ואע"פ שר' יוחנן חולק עליו והלכה כר' יוחנן, מכל מקום רצו הראשונים לריוח הענין לתקן דבר באופן שיהא כשר לדברי הכל[595]. ואפילו להאומרים שבכל מקום שצריכים הקנאה אגב קרקע די בהודאת בעל דין שאומר שיש לו[596], הצריכו כאן שיהיה קרקע למלוה, שאין הוצאת בעל דין מועלת אלא במה שהוא מתחייב בו בעצמו אבל כשהוא לחוב לאחרים אין אומרים הודאת בעל דין כמאה עדים[597] הלכך צריכים שיהיה לו קרקע ממש[598].

כותבין פרוזבול[599] אפילו על קלח של כרוב[600] והיינו "כל שהוא" שאמרו במשנה[601]. ויש מהראשונים שפירש "כל שהוא" – אפילו ראוי לנעוץ בו מחט[602]. וביאר אחד מהאחרונים דבריו שזה דוקא אם הקרקע היא שלו ממש אבל אם היא שאולה אע"פ שהיא נחשבת כשלו[603] מכל מקום צריך דבר חשוב קצת והיינו כקלח של כרוב דוקא ולא מלא מחט[604].

השאילו מקום לתנור או לכירה כותבין עליו פרוזבול[605] והוא הדין אם השכירו לו[606]. יש מהפוסקים שכתבו: אע"פ שמצד הדין אין המקום קנוי לאדם עד שיחזיק באחד מן הדרכים, בפרוזבול הקלו[607], ולא הצריכו שיזכה באחד מן הקניינים[608]. ויש חולקים וסוברים שצריכים חזקה[609]. היתה לו שדה ממושכנת כותבין עליה פרוזבול[610]. אפילו היתה ממושכנת במשכנתא דסורא שכתוב בה: כשיושלמו שנים אלו תצא שדה זו בלא כסף, שאינו יכול לפדות אותה עד תשלום השנה, וכל שכן אם הקרקע ממושכנת אצלו שכותבין עליה פרוזבול[611].

אין ללוה כלל קרקע ויש לחייב לו או לערב או למי שחייב לו[612] כותבין ואפילו אין לזה ולא לזה ויש למלוה או למי שחייב לו[613]. אין חילוק בזה בין אם הוא ערב קבלן לשאינו קבלן[614]. ויש מהפוסקים שכתב: אפילו מאת הערב או החייב, תובע מהמלוה שקל הוא שהקלו בפרוזבול[615]. כשיש לחייבים לו קרקע כותבין עליה פרוזבול אפילו אם אותה הקרקע מושאלת או מושכרת ביד המלוה[616].

כותבים לאיש על נכסי אשתו[617], אם כתב אחד פרוזבול על נכסי אשתו בין בקרקע שהוא נכסי מלוג שלה בין בקרקע שניתן לה על מנת שלא יהיה לבעלה בה שום זכות, וקודם זמן השמיטה נתארמלה או נתגרשה, אינו משמט[618].

ולאשה על נכסי בעלה[619], וליתומים על נכסי אפוטרופוס[620]. חמישה שלוו מאחד בשטר אחד אפילו אין קרקע אלא לאחד מהם כותבים פרוזבול על כולם[621]. ואפילו לוו כל אחד בפני עצמו ויש קרקע לאחד מהם כותבים פרוזבול על כולם אלא שאז צריך שיזכהו המלוה להם. ובלוו כולם בשטר אחד אפילו בלא זיכוי גם כן כותבין על כולם[622]. יש מי שכתב: אפילו לא כתב אלא פרוזבול על זה שיש לו הקרקע ולא נזכרו האחרים גובה ממנו חוב האחרים שהרי כתוב בו: כל חוב שיש לי על פלוני שאגבנו וכו' והחוב שיש לו עליו הוא על חמשתן[623].

אפילו אין לו אלא עציץ נקוב מונח על גבי יתידות באויר אע"פ שאין מקום היתידות שלו די בכך[624], הואיל ויונק מן הארץ. אבל שאינו נקוב, אם היה מונח על גבי יתידות אין כותבין עליו. ואם היה מונח על גבי קרקע הן שלו, הן שהשאילוהו כותבין עליו מצד מקומו שהוא שלו או מושאל או מושכב לו[625]. וכן אם הקנהו גזע של עץ מחובר לקרקע כותבין עליו[626]. כוורת דבורים אינה כקרקע ואין כותבין עליה פרוזבול. ושלושה דינים שיש לה: מחוברת לקרקע, מונחת על גבי קרקע, מונחת על גבי יתידות ורק המחובר לקרקע נחשב כקרקע והשאר – כתלוש[627].

אין כותבין פרוזבול על העבדים[628] שאם היה לו ללוה עבד אין כותבין עליו פרוזבול אע"פ שלכל דבר דין עבד כקרקע, לענין זה דינו כמטלטלין[629].

כל קרקע שאינו ראוי לגבותו בחובו אין כותבין עליו פרוזבול[630].

יש מהפוסקים הראשונים שחידש שלא הצריכו קרקע בפרוזבול אלא כשעושה אותו שלא בשעת הלוואה אבל אם בשעת הלוה כותב פרוזבול אינו משמיט אף כשאין לו קרקע[631].

יש מהפוסקים שכתבו שאף להאומרים כי בכל מקום עושים קנין אגב קרקע שיש לכל אחד בארץ ישראל, או אגב קרקע שיש לכל אחד לקברו[632], מכל מקום לענין פרוזבול אין מועיל ד' אמות של ארץ ישראל או של קבר לסמוך עליהם[633] וכן נראה מהמשנה[634], שאם אתה אומר כן מה הועילו חכמים בתקנתם[635], כל אדם יכתוב על סמך קרקע זו אע"פ שלא סמך המלוה עליה בתחילה בהלוואתן[636]. אבל לא נהגנו בכלל לכתוב אלא גופו של פרוזבול בלא זיכוי ד' אמות כי סמכנו על רוב העולם שיש להם קרקע כל שהוא או לפחות עציץ נקוב מונח על גבי יתידות באויר[637], ואעפ"כ אם הזכיר בפרוזבול אגב קרקע שיש לכל אחד בארץ ישראל אינו נפסל בכך[638].

טענת אבד בפרוזבול

שנינו[639]: בעל חוב שהוציא שטר חוב[640] ואין עמו פרוזבול[641] הרי זה לא יפרע[642]. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מן הסכנה ואילך בעל חוב גובה שלא בפרוזבול. פירוש מן הסכנה, שגזרו עובדי כוכבים על המצוות והיו יראים לשמור פרוזבוליהן[643]. ולא בשעת הסכנה בלבד אלא אפילו שלא בשעת הסכנה נאמן שהרי לא אמר "בשעת הסכנה" אלא "מן הסכנה ואילך", שמתחילה הוצרכו לעשות התקנה בשעת השמד ורצו שישאר לדורות פן יגזרו שוב שמד[644]. ותנא קמא סובר שאין המלוה נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד[645].

בגמרא אמר רב יהודה אמר רב נחמן[646]: נאמן אדם לומר פרוזבול היה בידי ואבד ממני, מה טעם? כיון שתיקנו רבנן פרוזבול "לא שביק היתירא ואכיל איסורא"[647] פירוש, כיון שיכול לגבות בהיתר, ע"י פרוזבול, לא יעזוב המלוה דרך ההיתר וישתדל לגבות בדרך איסור[648]. כי באו לפני רב אמר לו: אולי היה לך פרוזבול ואבד? כגון זה פתח פיך לאילם הוא[649], כלומר אע"פ שהוא אינו טוען. שמא הוא מפני שסובר שלא תועיל טענתו, שאינו נאמן לומר פרוזבול היה לי. הילכך אנו פותחין לו לטעון שמא היה לו ואבד[650]. בגמרא[651] מקשה על זה מן המשנה שהמוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול לא יפרע, כלומר, שהרי על כורחך המדובר במשנה בשטוען: היה לי ואבד, שאם לא כן מה חידוש הוא זה הכי צריך התנא להשמיענו שהשביעית משמטת[652]? ומתרץ שהיא מחלוקת תנאים בברייתא: המוציא שטר חוב צריך שיהא עמו פרוזבול[653] וחכמים אומרים אינו צריך[654], פירוש שנאמן לומר אבד[655]. בירושלמי[656]: ר' חייא בר אבא מצא פרוזבולו של ר' יונתן[657] והיה לו קרעים[658] אמר לו: אין אני צריך לו, פירוש, מפני שהמלוה נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד[659]. ר' ירמיה בשם ר' חייא אומר שכן משמע מהמשנה: מן הסכנה ואילך בעל חוב גובה שלא בפרוזבול, והיינו כשטוען המלוה פרוזבול היה לי וקרעתיו. והוא הדין שנאמן לטעון אבד[660]. יש מהראשונים שפירשו דברי רשב"ג, שמשעת הסכנה אינו צריך שטר פרוזבול אבל צריך עדים שהיה לו פרוזבול[661].

יש מהראשונים שפירש דברי רשב"ג שמשעת הסכנה גובה שלא בפרוזבול, דהיינו שיכול לטעון: היה לי ואבד[662]. והוא מפרש בכך דין אחר שאמר רשב"ג בתוספתא[663]: כל מלוה שלאחר הפרוזבול אינו משמט, שרשב"ג בא שם להשמיענו חידוש גדול יותר ממה ששנה כאן, שלא זו שנאמן לומר אבד בשאין לו פרוזבול כלל אלא אפילו כשיש לו, שהוציא שטר חוב ופרוזבול, אלא שזמן המלוה הוא אחר זמן הפרוזבול[664] מכל מקום אינו משמט, שיכול לומר פרוזבול [כשר] היה לי ואבד, ואין אנו אומרים מכיון שזה קיים גם האחר לא היה אבד[665]. ויש מהם שפירש דברי רשב"ג שמן הסכנה ואילך אינו צריך אפילו לטעון אבד, שאנו אומרים מכיון שכבר נתקן הפרוזבול שוב אינו משמט ואפילו לא כתב הרי זה דומה כאילו כתב[666].

הלכה: המוציא שטר חוב אחר שביעית ואין עמו פרוזבול אבד חובו. ואם אמר: היה לו ואבד, נאמן, שמזמן הסכנה ואילך בעל חוב גובה שלא בפרוזבול. ולא עוד אלא כשיביא בעל חוב את שטרו או כשיבוא לתבוע במלוה על פה אומרים לנתבע: שלם לו. ואם טען הנתבע ואמר: איה פרוזבול שלו? אומרים לתובע: היה לך פרוזבול ואבד? אם אמר הן, נאמן. ואם הודה שלא כתב פרוזבול אבד חובו[667].

וזו דעת רוב הפוסקים[668] שנאמן לטעון אבד, וגם שפותחין למלוה לטעון טענה זו. אלא שרוב בעלי שיטה זו סוברים שאע"פ שפותחין למלוה, על-כל-פנים אנו צריכים לשואלו תחילה: כלום היה לך פרוזבול ואבד? אבל מדברי הפוסק הנזכר[669] אנו למדים שאנחנו טוענים בשבילו, בלא שאלה ממנו כלל, שהיה לו פרוזבול[670], ואין שואלים מבעל השטר: כלום היה לך פרוזבול עד שיטעון הנתבע איה הפרוזבול שלו[671].

נימוקם של בעלי דעה זו הוא, כי אע"פ שהאומרים כן בגמרא הם שלא כהמשנה אלא כרבנן שבברייתא[672], כיון שאנו רואים כל הסוגיה להקל בדין פרוזבול ורב עשה מעשה כן, ואין אנו מוצאים שום אמורא שיחלוק על דין זה הלכה כמותם[673]. ועוד שרשב"ג חולק על המשנה ומה שאמר: "מן הסכנה ואילך" פירושו שמזמן הסכנה ואילך – אפילו אם נסתלקה הסכנה בעל חוב גובה שלא בפרוזבול, וכדעת האמוראים בגמרא, וכיון שכן אין המשנה סתם גמור. ועוד שכלל הוא בידינו[674] כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו[675]. יש מהם שכתב: כבר נהגו העולם כרב. וכן מסתבר[676].

ויש מהפוסקים שחולקים, וסוברים שאינו נאמן לטעון פרוזבול היה לי ואבד[677]. שאם אתה אומר כן כמה נפגמה תקנה זו [של פרוזבול]![678]. ואין הלכה כהאמוראים בגמרא, כיון שיש סתם משנה שלא כמותם ומחלוקת בברייתא שיש בה סיוע להם, הלא קיי"ל שסתם משנה ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם משנה[679]. יש מגדולי הפוסקים שלא הביא כלל כל סוגיית הגמרא בטענת אבד בפרוזבול[680]. והוכיחו הראשונים מזה שסובר שאינו נאמן בטענה זו ומטעם האמור שהלכה כסתם משנה[681]. אבל מהפוסקים האחרונים יש שכתבו שאין ראיה שחולק, אדרבה מכיון שהעתיק המשנה עם דברי רשב"ג במקומה כצורתה מסתבר שסובר להלכה כדבריו[682]. ועוד שלפי הנוסחה שלפנינו הובאו המימרות בגמרא בנדון זה בדברי הפוסק[683].

אע"פ שהבי"ד פותחין למלוה לטעון אבד, מכל מקום אם לא פתחו לו הבי"ד יצא מבי"ד וחזר ואמר: פרוזבול היה לי, אם הוא קודם פסק דין נאמן אבל אם הוא לאחר פסק דין אינו נאמן[684], שקודם פסק דין אנו אומרים שנזכר מעצמו אבל לאחר פסק דין אנו אומרים כיון שבשעת הפסק שתק הרי הוא כמודה שלא היה לו פרוזבול ומה שטען עכשיו היא טענת שקר שלמדוהו לטעון[685]. ויש מי שכתב שאפילו לאחר שכתבו בי"ד פסק דין יכול לחזור ולטעון דבר [זה] שאינו מכחיש טענה הראשונה, שיכול לומר לא ידעתי שתועיל לי טענה זו[686]. מהראשונים, בעל הדעה הראשונה[687], יש שכתב: אפילו יצא מבי"ד ולא טען נראה שיכול לטעון אחר כך, שהרי בי"ד פותחין לו ואין חוששין שמא מתוך דבריהם ילמד לשקר, כל שכן במה שלא ידענו אם למדוהו אחרים מבחוץ אם לא[688]. ונחלקו הפוסקים בדעת. יש אומר שכאן חזר בו מדבריו הראשונים וסובר עכשיו שאפילו לאחר פסק דין נאמן[689]. ויש מפרש שאף כאן לא אמר אלא: שיצא מבי"ד ולא טען, אבל אה"נ שהיה קודם פסק דין שלאחר פסק דין היא טענת שקר בלא ספק[690].

נחלקו הפוסקים, יש סוברים שאינו נאמן לטעון אבד אלא בשבועה[691], כעין דאורייתא[692] ויש אומרים: משתבע שבועת היסת[693]. ויש מי שכתב: אם אמר לו לוה: השבע שהיה לך פרוזבול חייב לישבע שאין הפרוזבול עדיף משטר עצמו, שאם אמר לו: השבע שלא פרעתי לך, שנשבע. כמו כן כאן אם הלוה טוען שהשביעית השמיטה חוב זה וזה אומר שלא השמיטה לפי שהיה לי פרוזבול, נשבע[694]. ויש מהאחרונים שפירש שגם שאר הפוסקים המחייבים שבועה הינו דוקא אם טען הלוה השבע, כדין השטר[695]. ויש חולקים וסוברים שנאמן אף בלא שבועה, מצד הסברה שאמרו בגמרא "לא שביק היתירא ואכיל איסורא"[696]. יש סוברים שאפילו בשבועה אינו נאמן[697].

יש מחלקים שבמקום שרגילים לכתוב פרוזבול נאמן לטעון אבד אפילו בלא שבועה ובמקום שאין רגליים לכותבו צריך שבועה[698]. יש מורים שבזמן הזה צריך לישבע פרוזבול היה לי[699] ויש חולקים[700]. יש מי שכתב לחלק כזה בעצם הדין, שבמקום שרגילים לכתוב פרוזבול נאמן לטעון אבד ובמקום שאין רגילים אינו נאמן[701]. ויש מחלקים כזה לענין דין פותחין למלוה, שדוקא בימיהם שהיו רגילים לכותבו פותחין לו למלוה כשאין יודע לטעון אבל עתה בזמן הזה שאין מצוי לכתוב פרוזבול אין טוענים למלוה אבל אם בטען בעצמו נאמן[702]. ויש מי שפסק שאפילו בשבועה אינו נאמן אלא במקום שנהגו לכתוב פרוזבול אבל במקום שלא נהגו לכותבו לא[703].

יש מהראשונים שכתב: אמת הוא שכתבו רבותיו שהאומר פרוזבול היה לי ואבד נאמן בלא שבועה. ואני לא סמכתי מעולם על זה משום שאין מצוי עכשיו שיכתבו פרוזבול, וגם שאין איסור שביעית לשמוט כספים ידוע להמון העם ואין מחזיקים זה באיסור כדי שיחזרו למצוא היתר ולכתוב פרוזבול. וכשהיה בא אחד לפני והיה טוען: פרוזבול היה לי ואבד, הייתי שואל לו: מה זה פרוזבול ולמה כתבת אותו ומי הוא שכתבו לך עד שהיה נתפס בשקרו. ומעולם לא זכה אדם בפני באשכנז[704] בטענה זו[705], יש מהפוסקים שכתב על דברים אלו: אפילו בלא חקירה ודרישה לא היה נאמן ומה שאמר: "הייתי שואל לו" וכו' רק "לרווחא דמילתא עשה כן כדי שיתברר השקר[706]. ויש מהאחרונים שהעיר על דברי הפוסק שאף הוא לא כתב כן אלא במקום שהלווה[707] מכחישו[708]. כמו כן נחלקו הפוסקים בדבריו באם לא היה מתפיסו בשקר, יש אומרים שאם לא היה יכול לתפסו בדברים היה מאמינו בלא שבועה לומר פרוזבול היה לי ואבד[709]. ויש מפרש שאם לא היה נתפס בשקרו היה מאמינו בשבועה דוקא[710].

יש מהראשונים שכתב: נאמן בלא שבועה. ואפשר שיכול להחרים סתם על מי שרוצה ליקח ממנו ממונו שלא כדין[711]. ויש מי שכתב: אני רואה שלא הלכו בענין הפרוזבול להחמיר אלא להקל ומשום כך אני אומר שמאותו טעם עצמו שאנו פוטרים אותו משבועה פטור גם מן החרם – "דלא שביק היתירא ואכיל איסורא", ולפיכך אין אנו מחרימים על כך. אבל אם קם הלוה עצמו ואמר: יהיה בחרם מי שטוען שקר אין אנו מוחים בידו, שכדין הוא עושה, וחל החרם, והמלוה יחוש לעצמו[712].

אפילו לדעת הפוסקים שנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד בלא שבועה, אם יש רגליים לדבר שמשקר מודים הם שמשביעים אותו[713].

שליח הבא בהרשאה וטוען פרוזבול היה למשלח ואבד, נראה שיכול לטעון, שהרי שלוחו של אדם כמותו, וכשם שאין משביעין את המלוה כך אין משביעים את השליח. ואפשר שאפילו להסוברים שמשביעים את המלוה, אין משביעים את השליח, שלמלוה יש לחשדו בשקר מפני שאין מי שיכחישו אבל שליח אם לא שיודע ברור ששולחו כתב פרוזבול לא היה טוען כן, שיחוש פן ישאלוהו למלוה יודה שלא כתב ונמצא הוא מתגלה לשקרן, ועוד שאין דרך האדם לשקר ולא לו[714].

אם לא טען פרוזבול, כתבו ראשונים שאז פטור הנתבע אפילו משבועה[715] ודוקא בתביעה שבשטר אבל בתביעה שלא שטר שהנתבע יכול ליפטר בשבועה אפילו בשאר שנים נראה בזה שיכול הנתבע ליפטר בטענת שביעית מן השבועה ואין התובע נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד שהשביעית משמטת גם לפטור משבועה[716].

יש מן הראשונים שכתבו שנאמן המלוה בטענת פרוזבול היה לי אפילו כשהלווה מכחישו. תדע שהרי בגמרא סתם אמרו: נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד והלא קיי"ל שאין כותבין אותו אלא בי"ד[717] אם כן נשאל מבי"ד אם כתבו לו. אלא על כורחך מיירי שאמר לו: קבלתי עלי[718] שלושה רועי בקר במקום בי"ד והלה מכחישו ואעפ"כ נאמן לומר פרוזבול היה לי[719]. הטעם שנאמן אפילו כשהלה מכחישו הוא מפני שבפרוזבול הכל תלוי במלוה ואינו צריך ידיעת הלוה[720], הלכך אין הלוה יכול להכחישו ולומר: לא כתבו לך פרוזבול[721]. ויש מהפוסקים שכתב שאינו נאמן לטעון פרוזבול היה לי אלא במקום שאין הלוה מכחישו בודאי, שאינו יודע ואינו יכול להכחישו אבל בענין שהלוה מכחישו בודאי, אין טענתו מועלת כלל[722].

כתב אחד מהפוסקים: לענין הלכה נראה שאם שואלים לאותו בי"ד של גדולי הדור[723] אם כתבו הפרוזבול ואמרו: לא ידענו, לא הוחזק כפרן על ידי זה, שדבר שאינו מוטל על האדם אין דרכו לזוכרו אבל אם אמרו בפירוש שקר הוא, לא היה זה לפנינו, פשיטא שאינו נאמן[724]. יש מהאחרונים שכתב: לדעת האומר שאין אומרים למלוה כלום היה לך פרוזבול עד שיטעון הנתבע איה הפרוזבול שלו[725], אם טען הנתבע: ברר דבריך לפני איזה בית דין עשית פרוזבול, הדין עמו[726].

יש מהפוסקים שכתב: נראה בעיני שאינו נאמן לטעון פרוזבול היה לי אלא כגון שיש לו קרקע ללווה או שיש לו שאר דבר שכותבין עליו פרוזבול או שיש מלוה או לערב או לחייב לו שיכולים להקנותו קרקע לפרוזבול[727], אבל אם אין לכולם דבר שכותבין עליו פרוזבול אינו נאמן, שאין שייך כאן לומר "לא שביק היתירא ואכיל איסורא"[728]. ויש מהם שכתב שאפילו אנו יודעים בו שלא היה לו קרקע והמלוה אומר פרוזבול היה לי ואבד מאמינים אותו וגובה חוב, שאנו תולים שזיכה לו מלוה או אדם אחר קרקע כל שהוא[729].

נאמן לטעון פרוזבול היה לי אפילו לגבות חובו מנכסים משועבדים[730]. ויש מי שסובר שאינו נאמן בטענה זו אלא לגבות מבני חורין אבל ממשועבדים לא[731].

הוציא פרוזבול וטען הנתבע ואמר, מלוה זו שהוא תובע אחר פרוזבול זה היתה, והתובע אומר, קודם פרוזבול היתה[732], התובע נאמן, שאילו אמר: היה לי ואבד נאמן ואע"פ שאין אנו יודעים זמן הפרוזבול[733] שאבד[734]. כן הורו הפוסקים. ויש מי שהוציא מכאן שאין המלוה נאמן לומר שההלוואה קודם פרוזבול היתה אלא כשאין כתוב זמן בפרוזבול אבל אם מפורש הזמן קודם ההלואה אינו מועיל כלום בטענתו. וזה שלא כדעת אחד ממפרשי המשנה שכתב[735] שאפילו הוציא שטר חוב ופרוזבול וזמן המלווה אחר הפרוזבול מכל מקום אינו משמט, שיכול לומר היה לי ואבד[736].

טען הנתבע ואמר: מלוה יש לו אצלי והתובע אומר לא כי אלא הקפת חנות היא שאינה נשמטת[737] שהרי לא זקפתיה מלוה, הרי זה נאמן, שהרי אם ירצה יאמר: מלוה היתה ופרוזבול היה לי ואבד, שכיון שתיקנו חכמים פרוזבול חזקה היא שאין אדם מניח דבר מותר ואוכל דבר אסור[738]. יש מי שהוסיף: מכאן אנו למדים שאם ידוע בזה שמניח דבר מותר ואוכל דבר אסור שוב אינו נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד[739].

טען המלוה - על מנת שלא אשמיטנו בשביעית הלוויתי נאמן במיגו, שהרי היה יכול לטעון פרוזבול היה לי ואבד. ואפילו לשמואל האומר שאין כותבין פרוזבול[740] נאמן לומר כן שהטענה עצמה כדאי להאמינה, מה טעם כיון שיש תקנה אין אדם מניח את המותר ואוכל האסור[741]. ויש מי שמוסיף: ואפילו עכשיו שאין העם מורגלים בפרוזבולים ואינם יודעים אותו נאמן לומר: תנאי היה דברינו שלא תשמטנו בשביעית מאותו טעם עצמו שאמרו לענין טענת אבד בפרוזבול[742] ולא עוד אלא שכל כגון זה פותחין לו למלוה ואומרים כלום תנאי היה לו עמך שלא תשמיטנו שביעית וכיון שכן נאמן ואפילו שלא בשבועה[743]. אולם במקום שיש עדים שלא הוזכרה שמיטה ביניהם כלל ואין רגילים גם כן לכתוב פרוזבול[744], שביעית משמטתו שהפקר בי"ד הפקר ולא עשאוהו כאחריות שהוא טעות סופר[745]. ויש סוברים שבמקום שנהגו לחוש לשמיטה ולהתנות שלא ישמיטנו בשביעית אפילו יצא שטר בלא תנאי שמיטה נאמן המלוה לומר תנאי היה לי עמו שלא אשמיטנו וגם בי"ד פותחין לו[746]. במקומות שלא נהגו לחוש לשמיטה ולא ידעו ששמיטת כספים נוהגת בזמן הזה אינו נאמן שאין שייך לומר כאן אין אדם מניח דבר מותר ואוכל האסור, שהכל היתר בעיניו[747].

ויש פוסקים שהורו שאין המלוה נאמן לטעון תנאי היה בינינו כטענה עצמאית מטעם הנזכר אלא במיגו שאילו רצה היה טוען פרוזבול היה לי ואבד[748] ודוקא במיגו אבל בלא מיגו לא היה נאמן שבתנאי, כיון שתלוי בדעת אחרים יש לחוש שמא משקר אבל בטענת פרוזבול שאינו תלוי בדעת אחרים נאמן שאינו מניח היתר לאכול איסור[749]. ויש מפרשים טעמם שאע"פ שהמתנה שלא ישמיטנו בשביעית תנאו קיים, יש קצת איסור להתנות כן, הלכך לא שייך בזה לומר "לא שביק היתרא"וכו'[750]. ומשום כך אינו נאמן אלא במגו, ולדה זו "בזמן שאינו נאמן לטעון פרוזבול היה לי[751] אינו נאמן גם כן לטעון תנאי היה בינינו[752]. ויש מראשונים שכתב אפילו להאומרים שאינו נאמן לטעון טענת פרוזבול היה לי בזמנינו הואיל ואין רגילים בו נאמן לטעון טענת תנאי, שהעולם רגילים בכך[753].

יש מהראשונים שכתב תחילה: ובזמן הזה שלא נהגו לכתוב פרוזבול אינו נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד [אבל] נאמן לומר תנאי היה בינינו מתחילה בשעת הלואה שלא ישמטנו שביעית. ואחר כן כתב: בזמן הזה שאין נאמן פרוזבול היה לי נאמן הנתבע והמוציא מחבירו עליו הראיה[754]. ומפרשים דבריו, שבתחילת דבריו המדובר כשאין הנתבע מכחישו וגם אינו מודה לו אלא שאומר: איני זוכר. ובסוף מיירי כשיש הכחשה ביניהם שאז אין להאמין התובע אלא במיגו של פרוזבול היה לי ואבד, ובזמן הזה שאין כאן מיגו אינו נאמן[755].

המוכר שטר חוב לחבירו ואחר כך עברה עליו שמיטה אין הלוקח חוזר על המוכר, שהלוקח פשע מעצמו שלא עשה פרוזבול. ואם כבר עבר עליו שמיטה כשמכרו טוענים ללוקח[756] שהמוכר היה לו פרוזבול ואבד[757]. ואם הודה המוכר שלא היה לו פרוזבול אם אין לו נכסים אינו נאמן[758] ואם יש לו נכסים נאמן ונפטר הלווה והמוכר ישלם ללוקח[759]. ויש מהפוסקים שכתב על זה, שמכל מקם אין להחזיר ללוה את השטר, כי שמא היום או מחר יבואו עדים ויעידו שהיה לו פרוזבול או שימצא הפרוזבול, אלא מניחו ביד בי"ד[760].

הפטורים מפרוזבול

בגמרא[761] אמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אין צריכים פרוזבול. פירוש, שאין שביעית משמטת חוב של אביהם המת[762]. וכן תני רמי בר חמא יתומים אין צריכים פרוזבול שרבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים[763] פירוש הואיל והבי"ד ממונים עליהם ועל ממונם נחשבים שטרותיהם כמסורים לבי"ד[764]. ויש מפרשים שאפילו במלוה על פה אין צריכים פרוזבול, שנחשב כאילו החוב שלהם מסור לבי"ד[765]. ויש מוסיפים שאפילו כתיבה אינם צריכים, שמכיון שבית דין אביהם של יתומים יכולים למסור ענייניהם זה לזה כרבנן דבי רב אשי[766] "דמסרי מילייהו להדדי"[767].

יש מפרשים[768], שממה שהלוו הם – היתומים – הוא אומר שאין צריכים פרוזבול כי ממה שירשו מאביהם אינו צריך להשמיענו, שבלא זה אינו משמיט, כמו שאמרו בספרי[769]: ר' שמעון אומר: כל בעל משה ידו[770] - ולא היורש[771]. יש שכתבו: המפרש דין זה במלוה שירשו מאביהם סובר שבמלוה שהלוו היתומים עצמם לאחרים כותבים להם פרוזבול וזהו מה ששנה רבי חוצפית במשנתנו[772] כותבין ליתומים על נכסי אפוטרופוס[773], והחולקים סוברים שרבי חוצפית לא אמר אלא ביתומים שלוו ואין להם קרקע כותבין להן על נכסי אפוטרופוס[774] אבל הם שהלוו לאחר אינם צריכים פרוזבול[775]. ויש מי שכתב[776] שלענין עצם הדין אין מחלוקת בין המפרשים אלא זה וזה שווים שיתומים אין צריכים פרוזבול בשום אופן, בין מלוה שהניח להם אביהם ובין מלוה שעשו הם[777]. ולא נחלקו אלא בזה, שבעל הפירוש הראשון סובר שגם בחוב שהניח אביהם אנו צריכים לטעם שבי"ד אביהם של יתומים, משום שאינו נלמד מהפסוק כל בעל משה ידו[778] ובעלי הפירוש השני סוברים שלזה אין צורך לטעם הגמרא הואיל וכבר נתמעט מהשמטה מכח המקרא[779]. יש מי שכתב שבחוב שהלווה אביהם אין צורך להשמיענו שאין צריכים פרוזבול שבלא זה אינו משמט משום שאנחנו טוענים בשביל היורש שהיה יכול לומר פרוזבול היה לו ואבד[780], שנאמן על כך[781]. יש רואים כאן דעה שלישית בפירוש מימרת רב יהודה אמר שמואל: שהמדובר בה בין בחוב שהלווה אביהם בין בחוב שהלוו הם[782].

וכן הלכה[783]: יתומים קטנים שיש להם מלוה ביד אחרים אין צריכים פרוזבול[784], הן מה שהלווהו משלהם, הן שירשו החוב מאביהם[785]. לא אמרו אלא ביתומים קטנים הואיל והלואה זו בי"ד הם שתובעים אותה ונמצא כמוסר שטרותיו לבי"ד שאינו משמיט[786]. יתומים גדולים[787], שאין בי"ד אביהם והם ככל אדם[788], אנו טוענים בשבילם שמא היה לאביהם פרוזבול או שמא התנה שלא ישמיטנו שביעית[789], שטוענים ליתום מה שהיה אביו יכול לטעון[790], וקולא היא שהקלו בהשמטת כספים בזמן הזה מפני שהיא מדרבנן[791]. ביתומים קטנים אין אנו צריכים לזה שאפילו בידוע שלא היה לאביהם פרוזבול כגון שיש עדים שהיו שם בשעת הלואה וראו שלא התנו כלום וגם לא זזה ידם מתוך ידו עד שמת ולא מסר דבריו לבי"ד ולא כתב פרוזבול, מכל מקום אין צריכים פרוזבול מטעם האמור[792].

מה שאמרנו שביתומים גדולים שירשו חוב מאביהם כשידוע שלא כתב אביהם פרוזבול שביעית משמטתו[793], היינו דוקא להסוברים שאין הלכה כר' שמעון הדורש כל בעל משה ידו ולא היורש[794] או שמשנים כוונת דבריו[795]. אבל להסוברים שר' שמעון על יורשי המלוה אמר והלכה כמותו, אין החוב נשמט אפילו בלא טענת פרוזבול ולפיכך אפילו בידוע שלא כתב אביהם פרוזבול אינו משמט[796]. והוא הדין שלדעה זו אין אנו צריכים ביתומים קטנים שירשו חוב מאביהם לטעם שאמרו בגמרא שבי"ד אביהם של יתומים, שמן התורה אינו משמט חוב הבא להם בירושה[797].

יש מהאחרונים שמצדד לומר כי לפי טעם הגמרא מעות יתומים הרי הם כאילו נכתב פרוזבול עליהם[798] ואם כן אין זה מועיל אלא במקום שהפרוזבול מועיל דהיינו בשביעית דרבנן אבל בשמיטה של תורה שאין הפרוזבול מועיל[799] הוא הדין שאף חוב היתומים שהלוו בעצמם משמט[800].

יש מהראשונים שכתב: יתומים אין צריכים פרוזבול ואין בזה חילוק, שלא כך באין לו אפוטרופוס אלא אף ביש לו[801], שאם היה ליתומים אפוטרופוס יכול הוא למסור פרוזבול שידו כיד יתומים[802], ולא סוף דבר שמינהו בית דין אלא אף במינהו אבי היתומים, שהרי מכל מקום אם מפסיד מסלקים אותו, מעתה הרי ממונם מוטל על שמירתם של הבית דין והרי הוא כמי שנמסר להם[803].

החייב ליתומים ואין ללוה קרקע מקנים לו הבי"ד קרקע בשביל תקנת היתומים, כדי שלא יהא השביעית משמטת חובם, שאין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע[804].

יתומים קטנים אפילו נתגדלו וחל שמיטה אחר כך בגדלותם מכל מקום, אין השביעית משמטת, שכיון שדינם כאילו עשו פרוזבול בקטנותם ומלוה שעשה פרוזבול שוב אינו משמט לעולם[805]. אם מת הלוה ונפלו נכסים לפני היתומים אינו משמט שיתומים אינם בכלל לא יגוש, שהרי לא ירשו כלל שיעבוד הגוף[806].

מי שחייב מעות לקופת צדקה אינו משמט[807] שדין העניים לענין פרוזבול כדין היתומים[808], ואפילו מסרו גבאי, למעות ההלוואה, שאז הם ממון שיש להם תובעים ויש בו לא יגוש, מכל מקום יד בי"ד כיד עניים והרי זה כאילו נעשה פרוזבול עליו[809] יש נותנים טעם למה שצדקה אינו משמט אף בלא פרוזבול מפני שרוב החיובים שמתחייב האדם לצדקה בנדר ונדבה אין הגזבר יודע בהם ואינו כותב פרוזבול והרבה פעמים יגיע הפסד להקדש על ידי כך, לכך התקינו שאין צריך פרוזבול[810]. שהרי הכתוב אומר: "לא יגוש איש באחיו" ואין צדקה נקרא אחיו[811]. ויש מהראשונים שכתב: עניים שהם בני דעה, כיון שיכול לכתוב פרוזבול אם לא כתבו הפסידו[812]. יש מהאחרונים שכתבו: כן הוא הדין לכל מי שחייב לפקידי כוללות עיה"ק ת"ו, שאינו משמט[813].

אשה צריכה פרוזבול[814], שהרי חייבות הן בלא תעשה של לא יגוש כשאין הלוה רוצה להחזיר[815].

פרטי דינים

פרוזבול לא נעשה על ידי שליח, כגון שיאמר לדיינים פלוני מוסר לכם חובותיו, שאין כאן מסירה גמורה אלא מסירת מילים[816] ו"מילי לא מימסרן לשליח"[817]. אולם אם הופקד על נכסי אחר לפקח עליהם מוסר עליהם פרוזבול אפילו אם היו הבעלים יודעים בהלואה שיכול לומר "חובותי" על חוב זה כיון שהוא כתוב בשמו של הפקיד ולו נשתעבד הלווה. וכן אם אמר מוסרני לכם הדיינים חובות הבעלים, מועיל, כיון שהם הרשוהו לפקח בכל עסקיו. ולאו דוקא כשמסרו לו הבעלים רשות למסור פרוזבול בעצם אלא אפילו לא אמרו לו למסור כיון שהרשוהו לו לפקח בכל עסקיו וזכות היא לו כדי שלא יאבד חובו, יכול למוסרו שלא ברשותו[818].

אמרו בירושלמי[819]: למידין מידת הדין מפרוזבול. כלומר יכולים ללמוד דין בשאר דיני ממונות מדיני פרוזבול, אע"פ שאין הפרוזבול אלא מסירת דברים בעלמא[820].

פרוזבול נכתב בלילה אע"פ שאין דנין בלילה, שאינו בגדר דין[821]. ויש מן האחרונים שנסתפק בזה ,שיש סברא לומר שאין כותבין אותו אלא ביום לפי שזה דומה לקיום שטרות שאינו אלא ביום[822].

פרוזבול אינו צריך קיום כלל. טעם הדבר, כיון שנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד[823] אין הלה יכול לטעון מזויף הוא, כי למה לו לזייף הרי יכול לטעון אבד, ונאמן במיגו[824]. ויש אומרים שאינו צריך קיום אפילו להאומר שאינו נאמן לטעון אבד[825].

יש פוסקים כיון שצריכים לפרוזבול בי"ד חשוב[826], לא יהיו הדיינים קרובים זה לזה[827]. ויש מהאחרונים שכתב: אפשר שאפילו אחד מן הדיינים הוא קרוב גם כן כשר לפרוזבול[828]. יש מהם שמצדדים לפסול קרוב לדיין[829] ויש מסתפקים בזה[830].

בסתם שטר, שלא כתב בו לכל מי שמוציאו, נראה שאינו יכול לעשות פרוזבול, שמי יעשה? הלוקח את השטר אינו יכול שהרי שיעבוד הגוף נשאר אצל המוכר וכל שהגיעה שמיטה ונפקע שיעבוד גופו שוב נפקע גם שיעבוד נכסים שקנה הלוקח. והמוכר לא יוכל לעשות פרוזבול שהרי אין בידו רק שיעבוד הגוף, ושיעבוד הגוף אין בו ממש ומה מסירה לבי"ד שייך בו הרי אינו יכול למכרו. ואעפ"כ נראה שמכל מקום הלוקח יכול לעשותו, שענין פרוזבול הוא שכל שמסרו לבי"ד הרי הוא נגוש ועומד ואם כן הבי"ד יוכלו לגבות בהשטר אף שנשאר שיעבוד הגוף ביד המלוה הראשון, שהבי"ד כוחם יפה ולא נפקע שיעבוד נכסים אע"פ ששיעבוד הגוף נפקע. ואולי גם שיעבוד הגוף נקנה להבי"ד. אולם התקנה המובחרת היא שיקנה הלוקח השטר להמוכר הראשון בחזרה והוא יעשה פרוזבול[831].

המוציא פרוזבולין הרי זה יחזיר לפי שכתובין על שמו, בין שמצאן בשוק ובין שמצאן בין שטרותיו של אביו[832].

שטר היוצא מבית דין אין מוכיח מתוכו שלא נכתב עליו פרוזבול, שאין דרך פרוזבול לכתוב בתוך שטר חוב עצמו[833].

מי שתבע הלוואתו אחר שביעית, אם יש עמו פרוזבול מגבין אותו ואם אין לו פרוזבול גוערים בו על שתבע[834] ועבר על איסור דרבנן[835]. שטר חוב שעברה עליו שביעית ולא נכתב עליו פרוזבול מוציאין שטר מהמלווה להחזירו ללווה[836]. יש מי שכתב שאם המלוה הוציא על דמי הנייר צריך הלווה לשלם לו הוצאה זו[837], אבל מה שהוציא על שכר הסופר אין צריך לשלם לו שזה גם כן נשמט בשביעית[838].

פרוזבול בזמן הזה

שמיטת כספים חובת הגוף היא[839] ונוהגת בין בארץ ובין בחוצה לארץ[840], דבר תורה[841]. רבי אומר: וזה דבר שמיטה שמוט[842] - בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים[843], פירוש, ואע"פ שהשמטת כספים חובת הגוף היא ואינה תלויה בארץ אנו למדים בהיקש שאינה נוהגת[844]. החכמים חולקים על רבי[845] וסוברים ששביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דאורייתא[846].

בגמרא[847] ביארו נימוקו של הלל בתיקון פרוזבול ולא חש למה שתקנת ומבטלת מצוה שבתורה, לפי שסובר כדינו של רבי שבזמן שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים הלכך אין כאן עקירה לדבר של תורה[848]. ונחלקו הראשונים. יש מפרשים שהלל לדורו[849] תיקן פרוזבול, כי אע"פ שהלל חי בזמן בית שני, לא היתה בימיו השמיטה נוהגת, הואיל ולא נהגו אז יובל[850]. ויש חולקים וסוברים שבימיו של הלל, היינו בסוף ימי הבית שני נהגו יובל וממילא שנהגו שמיטת קרקע ושמיטת כספים, אלא שהלל לא תיקן פרוזבול לדורו אלא לאחר החורבן, שכבר היו יודעים שעתיד הבית ליחרב. ומה שנסתפקו בגמרא[851] אם הלל לדורו תיקן או לדורות עולם, אין המכוון לדורו ממש אלא שנסתפקו אם רק לדור הסמוך שלאחר החורבן תיקן או לכל הדורות הבאים[852]. בעלי הדעה הראשונה דוחים שיטה זו, שאם לא היה הלל מתקן לדורו אלא לדורות הבאים למה צריך כלל לתקן, הם יחושו לעצמם. ועוד, לא יתכן שיתקן הלל ויאמר: לכשיחרב הבית יעשו פרוזבול, כי אע"פ שהיו יודעים שיחרב לא היה פותח פיו לשטן לומר בית המקדש יחרב ויצטרכו לתקנה זו, שדיה לצרה בשעתה[853].

בלשונו של אביי, בעל הנימוק הנזכר בדעתו של הלל[854]. נתקנה תקנת פרוזבול על "שביעית בזמן הזה ורבי היא"[855]. פירוש "בזמן הזה" תלוי בדעות הנזכרות. להסוברים שבימי הלל נהגה שמיטת כספים מן התורה ולא תיקן אלא לאחר החורבן שאינה אז אלא מדרבנן יהיה פירוש "בזמן הזה", בזמן רבי ואביי, כלומר, לאחר החורבן. ולהסוברים שאף בבית שני לא נהגה שמיטה מן התורה אבל מדרבנן נוהגת לעולם[856], פירוש "בזמן הזה" – כל זמן שאין שמיטה מן התורה, שזה כולל כל הזמנים מזמנו של הלל ולמטה.

אולם יש שיטה אחרת שבזמן בית שני לא היתה שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא מדברי סופרים ואחר החורבן לא היתה נוהגת כלל אף מדברי סופרים[857], ולדעה זו פירוש "בזמן הזה" – זמן בית שני, כלומר זמנו של הלל דוקא, שבזמן הזה ממש, היינו בדורות של רבי ואביי, לאחר החורבן, אין צורך לתקנת פרוזבול כיון שאין שמיטת כספים נוהגת בהם כלל[858].

להלכה נחלקו הפוסקים אם פרוזבול נוהג בזמן הזה ובאיזה מקום הוא נוהג. יש מהם שהורו: אין צריך היום בחוצה לארץ פרוזבול כי זה שאמרנו: עמד הלל והתקין פרוזבול, זה כולו בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ אין צריך פרוזבול. אבל צריך לאותם שהם דרים בארץ ישראל ואפילו היום[859]. ומה שאמר שמואל[860]: פרוזבול עלבון הדיינים הוא ואילו אחזיק כח אבטלנו, שמשמע שהיו נוהגים כתיבת פרוזבול בדורו של שמואל, היינו שהיו נוהגים בו לכותבו בשביל אותם שדרים בארץ ישראל[861]. ואף ע"פ שמצינו בגמרא שהיו האמורים בבבל רגילים בעשיית פרוזבול[862], ממידת חסידות היו עושים כן[863]. ואף מדברי סופרים וחסידות זו, לא היה לו [להפרוזבול] מקום לזמן ארוך אלא שכל זמן שקבעו חכמי ישראל ישיבות בסמוך למקומות של ארץ ישראל ואף במקומות שהיו סביבות ארץ ישראל, אבל בזמנים הללו וכל שכן במקומות הללו[864] כלל וכלל לא[865].

ויש מוסיפים: אחר חורבן בית שני אין שמיטת כספים נוהגת כלל אף מדבריהם [ואפילו בארץ ישראל[866]] שהרי קיי"ל כרבי, ועכשיו ודאי אין יובל נוהג לא בארץ ולא בחוצה לארץ, לא מן התורה ולא מדרבנן שהרי אין יושביה עליה ואין שם בי"ד תוקעים ואין עבדים משתלחים, ואלו מעכבים[867]. ואין צריך לפרוזבול ולא לתנאי שלא ישמיטנו בשביעית[868].

ודעת רוב פוסקים שאע"פ שאין שמיטת כספים נוהגת מן התורה בזמן הזה, כיון שאין לנו עכשיו יובל ושמיטת קרקע, וכרבי שגם שמיטת כספים אינה נוהגת בזמן שאין נוהג שמיטת קרקע, אבל מדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום, כדי שלא תשתכח תורת שמיטת כספים מישראל[869]. ואין חילוק בזה בין ארץ ישראל ובין חוצה לארץ. תדע, שהרי כל האמוראים שהוזכרו בגמרא שהשתדלו בעשיית פרוזבול בזמן הזה, בחוצה לארץ היו[870].

ויש מהראשונים שמצדדים להורות ששמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בין בארץ בין בחוצה לארץ מן התורה, מפני שהיא חובת הגוף וקיי"ל כרבנן החולקים על רבי ואינם דורשים ההיקש להקיש שמיטת כספים לשמיטת קרקע הלכך אף בזמן ובמקום שאין שמיטת קרקע נוהגת, נהגה שמיטת כספים[871]. ויש מהם שכתב: ראיה מכרעת בשמיטת כספים שהיא נוהגת, שהרי שנת שמיטה ידועה ומפורסמת בארץ ישראל היום. והדברים מראים שהיא דבר תורה. וכן בדין שרבי יחיד הוא ואין הלכה כמותו[872]. יש מהראשונים שהורה סתם[873]: שמיטת כספים נוהגת עכשיו. ונסתפקו אם כוונתו שמן התורה נוהגת או מדרבנן[874].

אף להפוסקים הסוברים שהשמטת כספים מן התורה היא, כותבים פרוזבול בזמן הזה משום שהלכה כרבא האומר[875] שפרוזבול מועל אף נגד שביעית של תורה מדין הפקר בי"ד הפקר[876].

אע"פ שהסכימו רוב הפוסקים להלכה ששמיטת כספים נוהגת בכל מקום ובכל זמן לכל הפחות מדרבנן, לא הועילה להם הוראה זו בהרבה מקומות למעשה. יש מחכמי ספרד שהתלוננו הרבה על מנהגי מקומותיהם שלא להשמיט כספים ושלא לכתוב פרוזבול[877], עד שלא היו יודעים בארץ הזאת מה זה פרוזבול כיון שלא נהגו בשמיטת כספים[878], וכל כך נשתרש אצלם מנהג זה עד שלא ההינו אף גדולי הפוסקים בארץ לסתור מנהגם[879]. ויש שמצאו התנצלות על כך שכיון שפשט המנהג שלא להשמט והכל יודעים, הרי זה כאילו התנו המלוה והלוה על מנת שלא ישמיטנו בשביעית[880].

בספרד נתקבל המנהג שאם כתבו בשטר שיוכל לתבוע חובו בין בדיני ישראל בין בדיני האומות הרי הוא כעל מנת שלא תשמטנו בשביעית[881], מנהג זה נתקבל אחר כך גם באשכנז[882], שגם שם הקילו ולא נהגו השמטת כספים בזמן הראשונים[883], ולא נהגו בכתיבת פרוזבול[884]. ואעפ"כ היו נוהגים לטעון טענת שמיטה אחר שביעית, באשכנז, כדי להיפטר מפרעון חוב[885]. כמו כן היו נוהגים בצרפת בימי הפוסקים הראשונים לטעון טענת שמיטה[886] אבל בתקופה מאוחרת לא היו רגילים עוד לטעון טענה זו כלל אלא גובים את חובם בלא פקפוק. וכן נהגו בתקופה מאוחרת זו בארץ ספרד[887].

יש מהראשונים שכתב[888]: עכשיו נהגו הכל למחול בשביעית הלכך אפילו יוצא שטר אחד שלא כתוב בו כן[889] מעמידים אותו על החזקה ואומרים שעל מנהג המדינה סמך ולא הקפיד להתנות בפירוש[890]. ויש חולקים על זה וסוברים שבשטר זה אין גובין כלל[891], שאדרבה מסתבר כיון שכולם נוהגים להתנות והוא לא התנה מסתמא רצה לקיים מצות חז"ל ולשמט[892]. ויש מי שכתב שאפילו לדעה הראשונה מסתבר שלא אמר אלא בחוצה לארץ שאין להם זכרון לשביעית אלא מעט אבל בארץ ישראל שהשמיטה תמיד לנגד עינינו אי אפשר לומר כן[893]. בתחילת תקופת הפוסקים האחרונים היו נוהגים בארץ ישראל ובמצרים להשמיט שמיטת כספים[894] וכן היה מנהגם לעשות פרוזבול[895], אבל בארצות חוצה לארץ שאינם קרובים לארץ ישראל לא היו נוהגים בימים ההם להשמיט כספים, וממילא שלא היו נוהגים בעשיית פרוזבול, ומכל מקום יש שהיו משתמשים בטענת שמיטה להיפטר מחוב שעברה עליו שביעית[896].

מתחילת תקופת האחרונים ולמטה לא נהגו בארצות חוצה לארץ הנזכרים לדון דין שמיטת כספים[897]. ואף בדור הקודם לתקופה זו כבר לא היו מורגלים כלל לטעון טענת שמיטה ואדרבה היו רגילים לגבות שטרות שעברה עליהם שביעית[898]. אחר כך נתפשט המנהג במדינות אלו להיתר וגובין כל השטרות שעברה עליהם שביעית[899], שנשתנה המנהג בימי האחרונים לגבות בשטר שעבר עליו שביעית בלא טענת פרוזבול ונקבעה כך הלכה בכל אלו הדורות באין אומר ואין דברים לגבות אחר שביעית בלא שום פקפוק[900].

בטעם מה שנהגו כן במדינות אלו נגד דעת רוב הפוסקים ששמיטת כספים נוהגת בכל מקום ובכל זמן[901] נאמרו נימוקים שונים. יש מפרשים שסמכו על דעת הפוסקים הסוברים[902] שאין שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה[903]. ויש אומרים שהוא משום שכותבים בשטרותינו שנוכל לגבות בהן הן בדיני ישראל והן בדיני האומות ועוד שכתוב בהן: ארבע אמות בחצירי ונעשית הקרקע כמשכון[904]. ויש אומרים שסומכים על ייפוי לשונות[905] הרבה שאנו כותבים בשטרות שבדעתם לפרשם או כאילו אמר על מנת שלא תשמיטנו בשביעית או שמפרשים אותו בלשון פקדון כאלו קבל עליו הלוה שיהא אצלו בתורת פקדון[906]. ונחלקו בזה יש מי שאומר שמצד ייפוי השטרות נעשה מה שנהגו לגבות שטר חוב שעבר עליו שביעית "מנהג כדין וכראוי"[907]. ויש שכתב שבאמת טועים הם ולא יפה הם עושים שלשונות השטרות אין משמעותן כן[908]. ויש מפרשים הטעם, כיון שנתפשט המנהג שלא להשמיט נעשה כאילו התנה עמו מתחילה שלא ישמיטנו בשביעית[909]. ויש מי שאומר שנתפשט המנהג לפי שרוב חובות הם בשטר וכותבים בו בקבלת חרם ובשבועה וצריך לקיים שבועתו, שלא גרע קבלת שבועה מאלו התנה על מנת שלא תשמיטנו בשביעית, ועל כן ירא שמים שרוצה להלוות בלא חרם ושבועה יתנה כך בפירוש ע"מ שלא ישמיטנו בשביעית[910]. ויש שכתב פשוט, מה שנהגו כל העם לגבות חובם אחר שביעית – הסיבה היא העלם הזמן, שאינם יודעים מתי היא שנת השמיטה, שבלי ספק, שאם היו יודעים היו נזהרים והיו כותבים פרוזבול, שאין אדם מניח דבר המותר ועושה דבר אסור[911]. ויש שכתבו כיון שנתפשט המנהג ונעשה מנהג קבוע בעיר שוב אין אנו חוששין אם הוא מנהג כדין או שהוא מנהג בקעות[912], שלא כדין[913], שאין להרהר אחר מנהג הקדמונים[914], כי מנהג מבטל הלכה[915].

יש מקומות בחוצה לארץ ממדינות הנזכרות שלא החזיקו במנהג שלא להשמיט כספים בשביעית. כבר הזכרנו שבמצרים עשו פרוזבול ונהגו שמיטת כספים. וכן נהגו בדמשק הסמוכה לארץ ישראל[916]. וכן המנהג פשוט בכל המקומות סביב לארץ ישראל, כבארץ ישראל, לכתוב פרוזבול[917]. כן נהגו גם במנטובה[918] להשמיט כספים[919]. בקונסטנטינה שבמדינת תורכיה היו כל חכמי הדורות מורים ובאים לגבות חובות, הן שבשטר והן שבעל פה, אחר שעברה עליהם שביעית ואם היה שום חכם רוצה להפקיע חובו שעברה עליו שביעית היו משתקין אותו בנזיפה[920] וכן נהגו בכל המקומות הרחוקים, שאינם משמיטים, וגם לא נהגו לכתוב פרוזבול. וכאשר קם פוסק ראשון וכתב פרוזבול בימיו בארצות פרובינצה – הבאים אחריהם לא עשו כן[921]. באלג'יר לא נהגו שמיטת כספים[922] וכן היה מנהג פירארא שבאיטליה[923].

המנהג באדריונופול, במדינת תורכיה, שנוי במחלוקת[924]. בקונסטנטינה עצמה נשתנה המנהג בדורות הבאים והונהג שלא לטעון טענת שמיטה[925]. לעומת זאת באלג'יר היו זמנים שחששו בה לשמיטת כספים ולא היו גובים שטר שעבר עליו שביעית בלא פרוזבול[926]. בשאלוניקי פשט המנהג שלא להשמיט[927]. ויש שמסתפקים אם פשט שם המנהג על כך[928]. בדורות אחרונים נשתרש המנהג בשאלוניקי להשמיט, אולם המצב הכלכלי בעיר שירד פלאים גרם להם לרבני המקום להנהיג תקנה בשנת תפ"א שמהיום והלאה לא יוכל איש להיפטר מחובו ע"י טענת שמיטה[929]. באזמיר, הנהיגו הרבנים בשנת תקל"ב, שלא לטעון טענת שמיטה בשום חוב כלל "עד לימות המשיח"[930].

יש מי שכתב, שמכיון שלא באה לאחרונים שום הכרעה מוסכמת לענין הלכה אם היא כדעת האומרים ששמיטה נוהגת בזמן הזה או כדעת החולקים, על כן הניחו הצבה לכל מקום ומקום כפי מנהגו. ואין ספק שבעיר חדשה – שב ואל תעשה עדיף[931].

ויש מי שכתב להיפך: אנו אין לנו להלכה ולמעשה אלא דעת האומרים ששמיטת כספים נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ואם יש באיזה מקום מנהג שלא לשמט אין שומעים לו[932], שאין זה אלא מנהג חמרים וספנים[933].

מי שלווה במקום שנהגו להשמיט והלך למקום שאין משמטין, הולכים אחר מקום השעבוד ומשמט[934].

יש מהאחרונים שכתב: בשטרי חוב[935] שבזמנינו, שמצד הדין משועבד לכל הבא מכוחו, לישראלים ולגויים, וגופו משועבד גם לכל אומות. אם כן לא שייך בו דין שמיטה אפילו כשלא מסרו ליד נכרי, והיתר זה הוא הנכון יותר מכל מה[936] שנאמר בזה[937].

יש מהאחרונים שנתן כלל בדבר זה: במקומות שאין מכריזים והמון עם אינם יודעים כלל משמיטת כספים אין לטעון טענת שמיטה, כפסק האחרונים, ואפילו במקום שנהגו להכריז[938] נאמן המלוה לטיעון טענת פרוזבול[939].

מקום שכותבים פרוזבול בידוע שודאי נוהגת שם שמיטת כספים[940].

למרות המנהגים והנימוקים להיתר, שלא להשמיט חובות שעברה עליהם שביעית במדינות הרחוקות מארץ ישראל, אפילו בלא פרוזבול, יש מהפוסקים האחרונים שאין דעתם נוחה מזה. יש מהם שכתב: מנהגנו שאין אנו חוששין לשביעית, קולא גדולה היא לעבור על דברי חכמים שיש בה מיתה בידי שמים וגדולי חכמים האחרונים חתרו דרכים לקיים המנהג אבל הם דחוקים מאוד[941]. ויש מהם שהוכיח את בני חוצה לארץ על שהקלו לעצמם בענין שמיטת כספים בעת שהדבר קל לתקן על ידי פרוזבול[942], ואיך ידחה אדם מצוה בידיים? בפרט מצוה הבאה לפרקים, אחת לשבע שנים[943].

ויש מי שכתב: אפילו אם נאמר שהלכה כדעת האומרים שאין שמיטה נוהגת בזמן הזה כלל, היה מהראוי ויפה לנו להחמיר בזה ולנהוג דין שמיטת כספים כדי לעשות זכר למצות השם שהיתה חובה עלינו בהיותנו שוכנים בקרב הארץ וכמו שמזהיר אותנו הנביא[944] בגולה: הציבי לך ציונים, ובפרט שיש לעשות זכר למצות שמיטה שביטולה היה ראשון בסיבת גלות הארץ[945].

יש מהפוסקים האחרונים שצידדו כי המנהג שלא להשמיט אפילו כשהתפשט במדינה והוא קבוע אינו חשוב מנהג המבטל את ההלכה[946] מאחר שאין טעם נכון למנהג זה ולא הוקבע אלא מצד העלם ידיעת הנוהגים כן[947]. הלכך אם בא הלווה להתדיין לפנינו ולומר שאינו רוצה לפרוע ומפני שהמלווה לא עשה פרוזבול, יש לשמוע אליו[948], אבל יותר טוב לעשות פשרה ביניהם[949] הקרובה אל המנהג, ויוותר המלוה קצת מהחוב[950].

יש מהראשונים שדעתם נוטה שלא לכתוב פרוזבול בזמן הזה מפני שאין לנו בי"ד הראוי לכך[951] וכמו שנתבאר למעלה בחלק א' בפרק הבי"ד הראוי לעשות פרוזבול[952].

טענת פרוזבול בזמן הזה

נאמן אדם לומר בזמן הזה: פרוזבול היה לי ואבד[953]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שדוקא במקום שרגילין לכתוב פרוזבול אבל במקום שאין רגילים לכתוב פרוזבול אינו נאמן[954], ואפילו לדעה זו יש מפרשים דוקא בלא שבועה אבל בשבועה נאמן אפילו במקום שאין רגילים לכותבו[955].

ויש אומרים שאין לחלק בכך אלא לענין הדין שהבי"ד פותחין לו למלוה שיטעון טענה זו[956] שלא אמרו כן אלא בימיהם שהיה מצוי שכותבין פרוזבול בכל יום, לפיכך אם יארע שלא נכתב לו פרוזבול פותחין לו לומר פרוזבול היה לי ואבד אבל בזמן הזה שאין מצוי לכתוב פרוזבול[957] הרי זה בגדר דבר שאינו מצוי שלא עשו בו חכמים תקנה. אבל מכל מקום הוא עצמו יכול לטעון פרוזבול היה לי ואבד שכן הפרוזבול הוא דבר שקל הרבה לעשותו וכותבין אותו אפילו בזמן הזה[958]. ואם טען כן, נאמן[959]. ויש פוסקים שאפילו בזמן הזה שאין רגילים בפרוזבול פותחין לו[960].

ויש מהפוסקים שהורו: במקום שלא נהגו לכותבו בודקין את התובע ושואלין אותו מה זה פרוזבול, ולמה נכתב, ומי כתבו עד שייתפס בשקרו אם דובר שקרים[961]. וכן יש לדון במדינות אלו שידוע שרובם או כולם, ואפילו לומדים, אין נזהרים בו[962]. ויש פוסקים שבזמן הזה שאין רגילים בו אם התובע לא היה נתפס בשקר אחר שבדקוהו, נאמן בשבועה[963].

יש מהפוסקים שכתב: מצינו כמה פוסקים ראשונים ואחרונים שהורו שנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד ולא חילקו בין זמן הזה לזמן התלמוד. ומכיון שהלכה זו רופפת הרבה ראוי להלך בה אחר המנהג. אם אין מנהג קבוע כיון שאין אנו רגילים עכשיו בפרוזבול אין בידינו לכוף את הלווה לפרוע והמוציא מחבירו עליו הראיה, אבל אם היה תופס המלוה ואומר: קים לי כהפוסקים שהמלוה נאמן בלא שבועה[964], אין כח בידינו להוציא מיד המלוה[965].

במקום שנהגו לכתוב בשטר חוב שלא ישמט בשביעית[966], בודאי אינו נאמן לטעון פרוזבול היה לי, שלא שייך בו לומר חזקה על אדם שאינו מניח דבר המותר ואוכל דבר האסור[967].

במקומות שיודעים מאיסור שמיטת כספים מפני שמכריזים תמיד בערב, כדרך שנוהגים בפראג: שכל מי שיש לו חוב על חבירו ילך ויבוא לבי"ד ויאמר לפניהם: הריני מוסר חובות, לבי"ד וכו' וכמה בתי דינים יושבים בכמה מקומות, הללו נכנסים והללו יוצאים, נאמן בטענת פרוזבול[968].

במקום שעושם פרוזבול, נאמן המלוה לטעון פרוזבול היה לי לא רק אם הפרוזבול הוא לפני בי"ד חשוב, שיש לו קול וירא לשקר, אלא אפילו בפרוזבול כדרך שאנו עושים, שהוא במסירת דברים בלבד בעל פה, בפני כל בי"ד של שלושה ואין שם כתיבה כלל, גם כן נאמן, שהרי הטעם הוא משום "לא שביק איניש היתירא וכו'" ובזה אין חילוק בין פרוזבול בשטר למסירת מילים[969].

הפרוזבול ותנאיו בדורות אחרונים

יש מהאחרונים שכתב: בארץ ישראל מן הדין הגמור, אם לא עשה פרוזבול אבד מעותיו[970]. ויש מהם שכתב[971]: כבר אכשר דרא, שברוב הקהילות הגדולות הבי"ד מזהירים לעשות פרוזבול ובפרט בעיר הקודש ירושלים כולם נזהרים בעשיית פרוזבול כדין תורה. וכן החיוב על כל רב ובי"ד בעירם לתקן זה ולא יהיו נכשלים באיסור גדול שאפשר בדבר קל לתקנו[972], והיינו לקבץ שלושה אנשים כשרים, שהם בי"ד, לומר להם: הריני מוסר לכם כל חובות שיש לי שאגבה כל זמן שארצה[973]. בקהילות הונגארין לא נהגו בכתיבת פרוזבול[974].

יש מהאחרונים שכתב: בזמן הזה אין להחמיר כלל בענין כתיבת פרוזבול על הקרקע, שהרי לפי הטעם צריכים קרקע משום שאין מצוי שילווה למי שאין לו קרקע[975] והנה בזמן הזה תיקנו הגאונים לגבות ממטלטלים של יתומים משום שעיקר הונו של אדם הוא עתה במטלטלין יותר מקרקע. וכן אנו רואים באמת שרק אחד מאלץ שיבוא לידי גביית חובו מקרקע, אם כן מצוי ומצוי הוא, ואם שאין לנו להוסיף על תקנת הלל אבל על-כל-פנים אין צורך להחמיר[976].

בנוגע לבי"ד הצריך לפרוזבול יש מהאחרונים שכתב: אע"פ שלדעת רוב הפוסקים צריכים לעשיית פרוזבול על-כל-פנים בי"ד הגדול שבדור, זה היה בזמניהם, שהיו נזהרים בשמיטת כספים והדיין הפקיע ממונו של לווה שלא מרצונו ולזה צריכים בית דין חושב. אבל עכשיו שאין העולם נזהרים ויודעים מזה כלל ואל עלה על דעת הלוה כלל שתהא השביעית משמטתו. ואפילו אם נאמר לו הדין, מכל מקום יש כאן "אומדנא דמוכח" ממש שאינו רוצה, כאילו התנה על מנת שלא ישמטנו בשביעית. נמצא שהצנועים העושים פרוזבול לא באו להפקיע ממון אלא להפקיע איסור[977], ואין אנו מפקיעים ממון שלא מרצון המתחייב, ובכגון זה יכולים גם אנחנו לעשות פרוזבול[978].

ויש מי שכתב: עיקר תקנת הפרוזבול היה כדי שיהיה כגבוי, וכל זה היה טוב בזמן שיד דייני ישראל תקיפה, ואפילו בזמן הגמרא עדיין היה ראש גולה והדיינים מתמנים ממנו והיה להם כח מהמלוכה לגבות ולהעניש את המסרב נגדם. אבל זה מאות בשנים שאין לנו שום תוקף ועוז לעשות דבר, אם כן אין תועלת במסירת החובות להדיינים כיון שאין להם כח להגבותם ובהכרח שהמלוה עצמו יגבה ויעבור על לא יגוש ואין תועלת בהפרוזבול. ומכל מקום הירא את דבר ה' יעשה פרוזבול[979]. וככה נוהגים בכל מדינות ליטא[980].

אבל יש מהאחרונים שכתב: הדין פשוט שאפילו להאומרים שצריכים בי"ד הראוי להפקיע ממון כותבים פרוזבול בזמן הזה, שאע"פ שאין רשות לבי"ד מטעם המלכות להפקיע ממנו, אין המלכות גוזרת אלא שאין להם רשת לכוף על קיום הדין אבל אם שניהם רוצים לקבל עליהם דין תורה אין כאן מניעה מצד המלכות וכיון שכל בן-ישראל מחויב לשמוע בקול בי"ד, הם הנוגשים אותו ואומרים לו שחייב לשלם והפקירם הפקר, שהממון של החוב הזה שבי"ד הלוה הוא גזל בידו מפני שהוא מעות של המלוה ואם הלוה אינו רוצה לשמוע בקולם הם רשאים לכופו בערכאות, וכל שכן בנידון שלנו שבדיניהם שלא זה מוציאים ממנו ואם כן ממה נפשך הוא מחויב[981].

נוסחאות פרוזבול בדורות אחרונים[982]

א. [983]אנחנו בי"ד ח"מ בא לפנינו פב"פ ואמר לנו הריני מוסר לכם בי"ד, שכל חוב שיש לי בין בשטר ובין בעל פה שאגבנו כל זמן שארצה ואנחנו בי"ד הואיל ומסר לפנינו מילי דפרוזבול כתיקון חז"ל, כתבנו שטר פרוזבול זה כמנהג חז"ל מימות הלל וייפינו כוחו של פב"פ שלא ישמט לו כל חוב שיש לו על כל אדם בין בכתב ובין בעל פה עד היום הזה כתיקון חז"ל ולראיה באנו על היתום יום פלוני, והבי"ד חותמין למטה[984].

ב. [985]מקבץ שלושה אנשים כשרים, שהם בית דין, ואומר להם: הריני מוסר לכם כל חובות שיש לי שאגבה כל זמן שארצה[986].

ג. [987]הדר בכפר ביחידי ואין שם בי"ד יכול המלוה לומר שלא בפניהם: אני מוסר שטרות לבי"ד פלוני שבעיר פלוני. יאמר כן בפני עדים והם יכתבו בזו הלשון: בפנינו עדים ח"מ אמר פב"פ מוסר אני לבי"ד פלוני ופלוני ופלוני שבעיר פלונית שכל חוב שיש לו שאגבנו כל זמן שארצה, באנו עה"ח עיר פלונית, יום פלוני נאום פלוני. בדיעבד גם זה אינו מעכב אלא יאמר בפני עדים או בינו לבין עצמו[988].

ד. [989]לפנינו החתומים בא פב"פ ואמר מוסרני לחכמים השלמים ר"פ ור"פ כל חובות שיש לי בשטר ובע"פ נגד כל נברא שאגבם כל זמן שארצה. ואם אין להם קרקע אני משאיל להם מקום בחצירי שישתמשו בו שימוש מועט[990]. ולפי שכך אמר לפנינו ובי"ד יצ"ו צוו לנו שכל מי שיבא למסור שנכתוב ונחתום לראיה וזכות בידו, חתמנו פה תרי מגו תלת ביום פלוני.

ה. [991]בפנינו עדים הח"מ בא פלוני ואמר לנו קנו ממני קגו"ש במדל"ב[992] איך אני מזכה על ידכם קרקע כל שהוא מן הקרקע שיש לי לכל אחד מבעלי החובות שחייבים לי שאין להם קרקע לכתוב עלי פרוזבול. וקנינו קגו"ש במדל"ב מיד הנז' ובכן אמר לנו הוו עלי סהדי שאני מוסר כל חוב שיש לי לבי"ד הצדק אשר פעה"ק ירושלים[993]... שאגבנו של זמן שארצה, ועד"א ת"ש[994]...

ו. [995]מודים אנחנו עדים ח"מ איך שבא לפנינו [שם המלווה]... ואמר לנו אתם הוו עלי עדים גמורים כתקנת חז"ל איך שאני מזכה ומקנה ארבע אמות קרקע מקרקע שלו לכל איש ישראל שיש לי חוב עליו ואין לו קרקע גם א"ל... הנזכר, אתם הוו עלי עדים גמורים איך אני מודה לפניכם הודאה גו"ש[996] כתקנת חז"ל שאני מוסר לבי"ד[997]... כל חוב שיש לי אצל כל אדם כדי שאוכל לגבותו של זמן שארצה, ואנחנו עדים ח"מ הואיל ואמר לפנינו מילי דפרוזבול כדאמור רבנן כו"ח[998] היום... שטר פרוזבול זה כנהוג מימי הלל הזקן ע"ה וכתיקון רבנן ז"ל ומעתה יפה כוחו של [שם המלוה]... שלא תשמט שנה השביעית הזאת כל חוב שיש לו אצל כל אדם עד היום כי הוחזק כוחו בתקנתא דרבנן... שם העד... שם העד...

ז. [999]אני הח"מ מוסרני לכם... הדיינין שבפה ק"ק... את כל החובות שיש לי אצל כל אדם הן בשטר והן בעל פה לגבותם כל זמן שארצה [דכען תהוו לי דייני למיגבי כל חוב ורשו שיש לי אצל כל אדם בשטר ובע"פ עד היום דלמטה ותגבו ותקבלו לי בכ"ז שארצה. ואם לא תגבו אתם אחר שמסרתי לכם שטרא דפרוזבולא דין הרי אני גובה ברשותכם כל חוב שיש לי אצל כל אדם כל זמן שארצה. וחתמתי היום על הפרוזבול הלז. יום... אלול באחרית שנת השביעית...[1000]

[1001]במותב תלתא כחדא הוינן כד אתמסר אדמנא שטרא דפרוזבלא הדין מאת... הנ"ל ומסר לנו כל החובות שלו למיגבי ליה [או שיגבה ברשותנו] בכ"ז שירצה ומדאיתעביד הדין עובדא קדמנא כדתיקון רבנן וכדנהגינן מימי הלל הזקן החזקנו את כוחו בתקנתא דרבנן דלא תשמיט ליה במישלם שתא דשביעתא הדין להדין גברא הנ"ל כל חוב ורשו שיש לו אצל כל אדם בשטר ובע"פ עד יום... אלול הנ"ל והקנינו קרקע כל שהוא לכל אחד ואחד מהלווין שלו [לאותן שאין להם קרקע אף בשכירות] ובאופן המועיל שיקנו בזה כתקנתא דרבנן וחתמנו על הפרוזבול הלז ביום ושנת הנ"ל פק"ק הנ"ל והכל שריר וקיים נאום... ונאום.. ונאום.

ח. [1002] במותב תלתא כחדא הוינא ואתא קדמנא מכתב הנודע לנו בי"ד ח"מ וניכר לנו היטב שהוא כתיבת וח"י החתום מטה. וזה היה נוסח הכתב ההוא, מוסרני לכם פלו' ופלו' הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, הק' פלוני. ומדאתברר לנא שכן הוא אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי ויהיה לפרוזבול זה כל תוקף ועוז עד יום ב' כ"ד מנחם יום כתיבת כ' הנ"ל...

ט. [1003]במותב תלתא בי דינא כחדא הוינא ובא לפנינו ה"ה.. ואמר הן שנה זו היא שנת השביעית, ויש לי חובות בשטר ובע"פ על איזה אנשים (וכרשום בדף זה), ולכן הריני מוסר לפניכם בי"ד כל חובות שיש לי שאגבנה כ"ז שארצה כתחז"ל שתיקן הלל פרוזבול. ואנחנו בי"ד שמענו דבריו וייפינו כוחו שיגבה כל חובותיו ע"י פרוזבול זה כתקחז"ל ובעה"ח יום... שנת פעה"ק ירושלים ת"ו.

י. [1004]במותב תלתא בי דינא כחדא הוינא. ובא לפנינו הר'... ואמר לנו הן שנה זו היא שנת שביעית ויש לי חובות בשטר ובע"פ על איזה אנשים[1005] והריני מוסר לכם פרוזבול ויהבית לכון במתנה בקנין ד' אמות קרקע מארעא דאית לי ועל גביהון[1006] ארשית יתכון למיגבי כל חובות דאית לי על אינשי. ומעתה תיהוו לי דיינא ותגבוהו ותקבלוהו לי, ואם לא תגבוהו אתם מעתה כיון שמסרתי לכם פרוזבול זה, הרי אני גובה כל חוב שיש לי עד היום אצל כל אדם כל זמן שארצה.

ואנחנו בי"ד שמענו דבריו ויפינו כוחו דלא תשמט ליה ויגבה כל חובותיו ע"י פרוזבול זה כתקנת הלל וחז"ל.

ובאנו עה"ח יום... לחודש... שנת... פה...

נאם... נאם... נאם...

הערות שוליים

  1. דברים טו ב.
  2. גיטין לו א ובכ"מ.
  3. פשוט שמילת "כספים" שהשתמשו בה חז"ל כלפי השמטה זו לאו דוקא אלא ר"ל: השמטת מלוה, כסף או שווה כסף עי' מלאכת שלמה שביעית פ"י מ"ב וע"ע שמיטת כספים.
  4. דברים טו ט.
  5. בפסוק זה לא הוזכר הלואה רק מתן צדקה וכבר עמד ע"ז המנחת חינוך מצוה ת"פ וכתב שמסתמא קיבלו חז"ל כן שנאמר גם על הלואה, ועי' תורה תמימה דברים שם.
  6. משנה שביעית פ"י מ"ג. ג' מילים האחרונות "עמד והתקין פרוזבול" היא הנוסחה שמצא בעל מלאכת שלמה בכת"י, ולפנינו: התקין הלל פרוזבול. הרמב"ם בפ"ט הל' שמיטה הט"ז הביא לשון המשנה.
  7. פני יהושע גיטין ל"ו ב'. וכן פירש המשנה למלך בפ"ד מהל' מלוה ולווה ריש הל' י"ד. ולהלן בפ' המילה ופירושה מובא שגם הגר"א בפי' המשנה ובעל חיי אדם סוברים כן שעיקר התקנה כדי שלא יעברו העשירים. וכך פירש הרע"ב שביעית שם ובמו"ק פ"ג מ"ג ובב"י חו"מ סי' ס"ז ס"ק כ' ובלבוש שם סעי' ח' וביאורים ס"ק ל"ה.
  8. גיטין ל"ו ב'.
  9. ראה רמב"ם וראב"ד פ"ב מהל' ממרים ה"ב וע"ע "אין בי"ד יכול לבטל" וכו'.
  10. עי' להלן פרק ב' שכן הוא פרש"י גיטין שם ופירוש רוב המפרשים.
  11. כסף משנה הל' ממרים שם, עיי"ש טעמו משום שב ואל תעשה ועי' להלן בסמוך.
  12. עי' גיטין לו א.
  13. דברים טו י: כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו'.
  14. עי' גיטין שם עמ' ב'.
  15. חתם סופר בחידושיו לגיטין שם ועי' מהר"ם שיף שם. ובשושנים לדוד על המשנה שביעית שם ייפרש בדרך אחרת למה לא היו העשירים עוברים שהיתה להם טענה צודקת למנוע מלהלוות ועי' תוס' אנשי שם שם.
  16. גיטין ל"ד ב'.
  17. רש"י שם ל"ו ב' ד"ה רבא אמר.
  18. מהר"ם שיף שם ל"ו א'.
  19. שביעית פ"י ג'. עי' לעיל.
  20. ב"ח חו"מ סי' ס"ז אות כ', פ' פרש"י בגמ'. ופירש כן משום שקשה איך תיקן תקנתא לרש, וכמו שכ' בשושנים לדוד. ועי' להלן פ' המילה ופירושה.
  21. מאירי על המשנה גיטין שם. וגם מדבריו משמע שלא לגדור איסור בא אלא לתקן שילוו.
  22. מכות ג' ב'.
  23. ריטב"א מכות שם וגיטין ל"ז א', ורוב הפוסקים מביאים תירוץ זה בשמו אולם כבר נמצא ברמב"ן ובמאירי בחידושיהם גיטין ל"ו א'.
  24. רמב"ן וריטב"א גיטין שם.
  25. העיטור אות פרוזבול.
  26. תומים סי' ס"ז סק"כ בשם ריטב"א. משמע שסובר שאע"פ שתנאו קיים אם התנה שלא ישמיטנו בשביעית עובר בהשמר לך וכ"כ החת"ס בתשו' חחו"מ סי' קי"ג: "המתנה כן וביד איסורא עכ"פ ועובר עמ"ש בתורה פן יהיה דבר עם לבבך בליעל דאל"ה לא היה צריך הלל לתקן פרוזבול" וכ"כ הבכור שור מכות ג' ב' שאם לא רצה המלוה להלוות אלא בתנאי זה והלווה אינו מסכים ומתוך כך נמנע המלוה להלוותו הוא עובר על השמר לך. ועי' ספר המצוות לרס"ג ל"ת קמ"ז-קמ"ח. וצ"ע שאין כן דעת הראשונים עי' בחינוך מצוה ת"פ וז"ל "ואולי יעלה במחשבתך לומר האיך ימנע אדם מהלוואה לעולם מפני זה [ר"ל בשביל שמיטה] ולמה נכתב על זה לאו [דהשמר לך] והלא בידו להתנות עמו ע"מ שלא תשמיטנו בשביעית וכדרך שאנו עושין תמיד בשטרותינו. אל יבהלוך דבר זה כי הזהירנו בדברים ואע"פ שאפשר בתקנות ותנאים". משמע מדבריו שהיו רגילים לכתחילה להתנות בלא חשש איסור, ועי' בשו"ת הריטב"א [ירושלים תשי"ט] סי' קצ"ו: "הטוען כי הלוה ע"מ שלא ישמיטנו בשביעית בזה דעת כל רבותיו שיחיו מסכמת שהוא נאמן... דחזקה לא שביך התירא ואכיל איסורא [כעי' שאמרו בגיטין ל"ז ב' לענין טענת פרוזבול היה לי ואבד. וכ"כ בתשו' הרשב"א ח"ד סי' ל"ב שנאמן לומר שהלוה הריטב"א ונמצא הריטב"א סותר את עצמו. אולם באמת המעיין בריטב"א לא ימצא בהם דבר. התומים, ובחי' למכות כתב הריטב"א רק בזה"ל: "ועוד שנראה כאלו מראה ע"ה [=עין הרע] לשמיטת השביעית" ואין מזה הוכחה שסובר שבאמת עובר על הלאו בכך [ועי' מאירי גיטין שם: בזה"ז אין כותבין פרוזבול והרוצה שלא תשמיטנו שביעית ילוה ע"מ שלא ישמיטנו בשביעית].
  27. שו"ת תשובה מאהבה ח"ב סי' ע"ב. וגם דבריו צ"ע שמפורש כתבו הריטב"א והרשב"א בתשובות [עי' לעיל ציון הקודם] שנאמן המלוה לומר שהיתנה ע"מ. וברשב"א שם כתב דאפילו אם אינו נאמן לטעון בזמנינו טענת פרוזבול, מפני שאין אנו רגילין בו, נאמן לטעון שהתנה, שהעולם רגילים בכך עיי"ש. ועי' להלן בפרק טענת אבד בפרוזבול, ומש"כ שם בפנים.
  28. משנה שביעית פ"י ב'.
  29. דברים ט"ו ג'.
  30. ספרי פ' ראה פיסקה קי"ג: מדרש תנאים דברים שם.
  31. רמב"ם פ"ט מהל' שמיטה הט"ו ועי' ערך שמיטת כספים.
  32. ספרי שם.
  33. במדרש תנאים הנוסחה: מיכן התקין הלל פרוזבול וכך דרש הלל: ואשר יהיה לך וגו' לא המוסר שטרותיו וכו'. ועי' להלן בפנים נוסחת הירושלמי בזה.
  34. רש"י מכות ג' ב' ד"ה המוסר; תוס' גיטין ל"ו א' ד"ה מי איכא מידי לפירוש אחד ועי' בחי' חו"מ סי' ס"ז סוף אות כ"ב. וכן יוצא מפורש מלשון מדרש תנאים הנ"ל בציון הקודם.
  35. בחיי שם לפירוש האחד בתוס' הנ"ל וכ"כ ביש"ש גיטין פ"ד סי' מ"ב שלפירוש זה בתוס' "ס"ל דשניהם דאורייתא" והרמב"ם בפי' המשניות שביעית שם משנה ד' כתב בפירוש שפרוזבול דרבנן.
  36. עי' שביעית פי' משניות ב' ג'. ספר התרומות שער מ"ה סעי' י"א; תוס' מכות ג' ב' ד"ה המוסר ועי' ב"י ובחי' חו"מ שם אות י"ד ובב"ח שם אות כ"ב ועי' להלן דעת שאר ראשונים. ועי' ר"ן וריטב"א גיטין שם ורמב"ן שם.
  37. עי' להלן.
  38. עי' להלן.
  39. ס' התרומות שם.
  40. חי' מהרי"ק שטרו על חו"מ סי' ס"ז.
  41. שביעית פ"י סוף ה"א ותחילת ה"ב ועיי"ש שהופסקה הברייתא במשנה אולם מדברי הר"ן והרמב"ן בגיטין כאן משמע שהנוסחה לפניהם היתה בלא הפסק משנה ומתורתן של ראשונים ירושלמי שם. וכן כתבי מפורש בביאור הגר"א לירושלמי שם.
  42. כן הובא הירושלמי בר"ן וריטב"א גיטין שם. ולפנינו הנוסחה: "מכאן סמכו לפרוזבול שהוא מן התורה. ופרוזבול דבר תורה הוא? כשהתקין הלל סמכוהו לדבר תורה" וכן הוא ברמב"ן גיטין שם.
  43. כל אלו הדברים ע"פ ר"ן וריטב"א גיטין ובאריכות הובא ביש"ש גיטין פ"ד סי' מ"ב וכ"כ הרע"ב שביעית שם שמסירת שטרות דאורייתא ופרוזבול דרבנן ועי' מלאכת שלמה ומשנה ראשונה שם. ועי' מהר"י קורקוס פ"ט מהל' שמיטה הט"ו שכן גם דעת הרמב"ם.
  44. ריטב"א מכות ג' ב' שגם רש"י שם כיון לכך: יש"ש שם כתב שלחד פירושא סוברים התוספות כן אליבא דרש"י.
  45. רמב"ן גיטין שם. ועי' משנה ראשונה שביעית שם שכתב דרש"י בגיטין ל"ז סוף מ"א במה שמקשה בגמרא: בשלמא מוסר שטרותיו אינו משמט דתפסי להו בי דינא, שפירש מטעם שהפקרן הפקר וכן התוס' שם דף ל"ו א' ד"ה מי איכא מידי בסופו שפירשו שמוסר שטרות מטעם הפקר בי"ד הוא וקרא אסמכתא, סוברים ג"כ דמוסר שטרותיו מדרבנן. אלא שמדבריו נראה שפשוט אצלו דהפקר בי"ד הפקר היא תקנה דרבנן. וכן נראה מדברי החת"ס בחידושי גיטין שם שפירש דמוסר שטרות מה"ת משום שנלמד מפסוק אבל פרוזבול דרבנן שאינו אלא מטעם הפקר בי"ד עיי"ש, ואינה כן דעת רוב הראשונים ראה שו"ת הרשב"א ח"א סי' תשע"ה וסי' אלף ר"ו ובמהרי"ק שורש פ"א ונימוק"י יבמות פ"י ובב"י חו"מ סי' ס"ז אות ב' וכ"כ בלבוש חו"מ שם ס"א וס"ו ועי' מש"כ עליו בהג' מהר"ב רנשבורג גיטין ל"ו ב'. והחת"ס בתשובותיו סותר את עצמו בחאו"ה סס"י קי"ז כתב שהוא מה"ת ובחאהע"ז ח"א סי' ק"ח ד"ה היות כתב כמו בחידושי כאן שהוא מדרבנן ואסמכוה אקרא.
  46. עי' המאירי גיטין שם: "ומפני שראה הלל שהיו נמנעים מלהלוות שלא היו רוצים להוציא שטרותיהם מתחת ידיהם התקין להם פרוזבול במקום מסירת שטר".
  47. עי' להלן.
  48. רמב"ן ר"ן וריטב"א גיטין שם, יש"ש שם
  49. שו"ת תשובה מאהבה ח"ב סי' ע"ב. וע"ע גרש ירחים גיטין ל"ז ותבואות השדה ח"ו עמ' נ"ג.
  50. שביעית פ"י מ"ג וגיטין ל"ד ב'; שו"ע חו"מ סי' ס"ז סי"ח. בכת"י קויפמן וכת"י קאנטברוגיא הנוסחה: "אינו משמיט", במלאכת שלמה שביעית שם מביא בשם החכם ה"ר יהוסף שהגיה בכ"מ ששנינו משמט או משמטין – משמיט או משמיטין, ביו"ד ההפעיל.
  51. רש"י גיטין ל"ו א'.
  52. עי' להלן ששטרות לאו דוקא.
  53. רש"י גיטין ל"ב ב' ד"ה מוסרני, ובדף לו א ד"ה מוסרני "לכם את שטרותי שאתם תהיו נוגשים ואני לא אגוש".
  54. פני יהושע גיטין שם שכן דעת רש"י.
  55. תוס' ב"ק ל"ז א' ד"ה אין; רמב"ן גיטין לו; מאירי שם לז; נימוק"י ב"ק ריש פ"ד ועוד ועי' להלן.
  56. שביעית פ"י ה"ב.
  57. מרדכי גיטין רמז שעט.
  58. עי' להלן: נוסחו.
  59. ס' התרומות שער מ"ה. ועי' ר"י קורקוס על הרמב"ם הל' שמיטה פ"ט הי"ז שכן פירשו "שאר כל המפרשים" לבד מהמרדכי הנ"ל. עי' רמב"ן בחי' גיטין שם ור"ן וריטב"א שם; שו"ת מבי"ט ח"ב סי' פ"א.
  60. ר"ן גיטין שם בפי' הירושלמי.
  61. רמ"א חו"מ סי' ס"ז סי"ט ועי' סמ"ע ש"ך ל"ט שאף דעת המחבר כן ואע"פ שכתב המחבר דבריו בלשון מוסרני לכם אינו ר"ל השטרות אלא מוסרני הדברים עיי"ש [וכמו שפי' בעה"ת נוסח הפרוזבול לדברי הירושלמי "אפילו נתונים ברומי", עי' לעיל]. ועי' סמ"ע שם ס"ק כ"ב ואריכות במשנה ראשונה שביעית שם.
  62. בעל חכמת אדם בשערי צדק. שער מצות הארץ פרק כ"א סעי' ה'.
  63. שביעת פרק י' מ"ה ועי' להלן פרק פרוזבול המוקדם והמאוחר.
  64. הר"ן בתשובה סוף יסי' ע"ז, ומה שכתב ששטר הפרוזבול הוא שעושה מעשה הפקעת הממון ראה מש"כ החתם סופר בתשו' חתו"מ סי' קי"ג ועי' להלן פרק פרוזבול בע"פ.
  65. כך הגי' במשנה שביעית ובמשנה גיטין ל"ד ב' בזַי'ן, אולם בגמ' גיטין ל"ו ול"ז הגירסה בכ"מ פרוסבול בסמ'ך וכן הוא בתוספתא שביעית ספ"ח. רבים: פרוסבולין עי' תוספתא ב"ב ס"פ י"א, בגמ' כת"י מינכן הכתיב הרגיל הוא: פרוסבל. ועי' הערות אי אפטוביצר לספר ראבי"ה ח"ב עמ' 683.
  66. ויקרא כ"ו י"ט.
  67. דברים ט"ו ח'.
  68. ומי הם הלווים – עניים, רש"י. גיטין ל"ז א'.
  69. רש"י שם.
  70. ט' א'.
  71. ר"י ברצלוני בספר השטרות עמ' 70, אולם רש"י ביומא שם פי' פורסי – פקידי המלך.
  72. גיטין שם.
  73. עי' יעב"ץ בהג' שם שפי' בול – ענין. ועי' רמב"ם בפי' למשנה שביעית פ"י ג': "פרוזבול שם מורכב משמות הכתיבה ופירושו בלשונם תיקון הענין". ועי' רע"ב ור"ש שם. ובחת"ס בחי' לגיטין מדייק למה מביא דברי רבא הלא פירוש מילת פרוז שהיא לשון תקנה בלא זה היינו יודעים ועל תוספת "בול" לא השיב לו הלועז כלום. ומפרש שרב חסדא סבר שתוספת "בול" לרמוז בולי ובוטי מוכיח שאין הפרוזבול לעשות סייג לתורה אלא תקנה לעניים ולעשירים ושאל רבא ללועז, בעל לשון, והשיב לו שאין תוספת "בול" משמש כלום אלא משמעות כל המילה היא: תקנת הדבר שכן בכמה לשונות רגילים להוסיף אותיות יתירות על עיקר משמעות התיבה עיי"ש.
  74. רשב"ם ב"ב ס"ה סוף עמ' ב' ע"פ נדה ד' ב': שהפריז על מידותיו.
  75. רע"ב שביעית שם. ולדבריו התקנה היא משום סייג לתורה בשביל העשירים המונעים מלהלוות שלא יעברו על השמר לך. ועי' לעיל פרק א' שאינה כן דעת הכ"מ בפ"ב מהל' ממרים, ושכן הוא לפירש"י שכתב כדי שלא יפסידו העשירים שהתקנה בשביל העשירים הצדיקים שאינם מונעים, כדי שתתקיים עושרם וכמו שפירש הב"ח חו"מ סי' ס"ז אות כ'. [ועי' לעיל פ"א].

    במס' פאה [פ"ג מ"ו] מזכיר הרע"ב בפירושו רק תקנת העניים, לעומת זה רבינו גרשום במס' ב"ב דף כ"ז א' ורשב"ם שם דף ס"ה ב' ור"י ברצלוני בס' השטרות עמ' 70 מזכירים רק תקנת העשירים. רוב המפרשים מפרשים כפירושו של רש"י, ראה ערוך ערך פרוזבול; מדרש לקח טוב פ' בא בפרשת החודש; ר"ש שביעית שם; המאירי גיטין ל"ז; נימוק"י ריש פרק שור שנגח ד' וה'; ר"ן מו"ק פ"ג ועי' אוה"ג גיטין שם.

  76. מוסף הערוך ערך פרוזבול וערך בט ועי' מש"כ על דבריו בתוס' אנשי שם שביעית שם.
  77. כמאמר רבי בסוטה מ"ט ב' וב"ק פ"ג א'; בא"י או לה"ק או לשון יוון ועי' רש"י שם.
  78. בעל ערוך השלם ערך בט 4.
  79. שושנים לדוד על המשנה שביעית שם ועי' תוס' אנשי שם שם.
  80. הגר"א בשנות אליהו שביעית שם.
  81. חכמת אדם שער מצות הארץ פכ"א ס"ד.
  82. מהרש"א בח"א גיטין שם; מקור ברוך סי' נ"ח ועי' מהר"ם שיף גיטין שם.
  83. מקור ברוך שם.
  84. מ"א ו' כפירש"י שם שבו עשב השדה בלה וכן מ"ש בישעיה (מ"ד) לבול עץ אסגוד, פרש"י: לשון רקבון.
  85. רש"ש גיטין שם. ופי' שם עוד עפ"ז בענין אחר עיי"ש.
  86. כפתור ופרח ח"ב עמ' תרס"ז.
  87. ר"ש במשנה שביעית שם. ועי' רש"י ותוס' מכות ג' ב' ועי' לעיל פ"א שדעת רוב הפוסקים שאפילו מלוה ע"פ, וש"מוסרני להם" ל"ד. ועי' להלן בפרק נוסח הפרוזבול ופירושו.
  88. גיטין ל"ו א'.
  89. רש"י שם, ואע"פ שהלל חי בימי ב"ש לא היתה נוהגת בימיו מה"ת רש"י שם. ועי' להלן פרק טו, שיש חולקים.
  90. גמ' שם.
  91. רש"י שם ועי' להלן פרק טו, בזמן הזה לדעתו.
  92. רש"י.
  93. גמ' שם עמ' ב'.
  94. שם.
  95. רש"י שם.
  96. רש"י שם.
  97. גמ' שם. וע"ע הפקר בי"ד.
  98. רש"י ורשב"א שם.
  99. שיטת הראב"ד פ"ט מהל' שמיטה הט"ז. ועי' כ"מ שם ובב"י חו"מ סי' ס"ז אות כ' שטעמו מפני שמפרש סוגיית הגמ' כרש"י שרבא מתרץ אף קושיא קמייתא ואומר שאף אם שמיטת כספים בזה"ז מה"ת יכול הלל לתקן פרוזבול מדין הפקר בי"ד וכן פי' מהר"י קורקוס בפירושו על הרמב"ם שם. וכבר קדמם המאירי בחי' לגיטין ובתשובותיו מגן אבות ענין ט"ו. ולפ"ז גם דעת רש"י והרשב"א כן וכן דעת הר"ן שם.
  100. עי' מאירי גיטין שם ובמגן אבות שם.
  101. מאירי במגן אבות שם. ועי' תוס' גיטין ל"ו א' ד"ה מי איכא מידי ובר"ן שם.
  102. מהר"י קורקוס הל' שמיטה שם.
  103. רמב"ם פ"ט מהל' שמיטה הט"ז כמו שפירשו סברתו המאירי הנ"ל והכ"מ ומהר"י קורקוס הנ"ל.
  104. תוס' ומאירי שם. ועי' קרבן נתנאל על הרא"ש גיטין שם אות ד' שכן גם דעת הרי"ף והרא"ש.
  105. קרבן נתנאל שם. ר"ל שאינו דומה לשאר מקומות שהתירו להפקיע מצוה במקרים מיוחדים אבל לא לעקרה לגמרי ועי' פאת השולחן סי' כ"ט ס"ק ס"ז.
  106. מאירי שם.
  107. רדב"ז בפירושו על הרמב"ם שם.
  108. עי' להלן חלק ב' ריש פרק א'
  109. תומים סי' ס"ז ס"ק כ' בדעת הרמב"ם וסייעתיה.
  110. עי' לעיל פרק מהותו.
  111. בעין שאמרו כה"ג במנחות ס"ח ב'.
  112. עי' לעיל פרק הנ"ל. ספרי פ' ראה פיסקה קי"ג.
  113. ועי' לעיל פרק הנ"ל, במש"כ חת"ס כאן שהפקר בי"ד דרבנן הוא.
  114. לשון המשנה שביעית פ"י מ"ד.
  115. פרישה חו"מ סי' ס"ז אות כ"ב. וברע"ב על המשנה פירש: עיקרו ושרשו.
  116. כן הגי' לפנינו וכן היא ברמב"ם ובשו"ע עי' להלן. ובטור סי' ס"ז הגירסה: מוסרני לכם... כל חוב בלא שי'ן. ובב"י שם וכן בר"ן ובנימוק"י גיטין שם הגי': מוסרני לכם... את כל חוב ועי' במלאכת שלמה שביעית שם שכתב על נוסחה זו: וישר בעיני מאוד.
  117. מלים אלו אינן במשנה אבל הן בנוסח המשנה המובא בגמרא גיטין ל"ו א' וכן הוא בנוסח הרע"ב גיטין פ"ד מ"ג. ועי' תויו"ט שביעית שם. ועי' בחכמת אדם ס' שערי צדק שער מצות הארץ פכ"א ס"ה שמוסיף: בין בכתב בין בעל פה. ועי' לעיל פריך מהותו שהיא מחלוקת הראשונים אם מוסר מלוה ע"פ ורמ"א פסק שמוסר.
  118. משנה שם: רמב"ם פ"ט מהל' שמיטה הי"ח; טושו"ע חו"מ סי' ס"ז סי"ט.
  119. ר"ל משמע תרי, וקורא להם דיינים, רש"י.
  120. גיטין ל"ב ב'; ל"ג א'.
  121. א"ר ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סי"ט וכן הביא בס' התרומות שער מ"ה בשם ר"י ברצלוני
  122. בטור ושו"ע הביאו נוסח המשנה ושינו בה לכתוב "פלוני ופלוני ופלוני הדיינים"
  123. ב"י שם אות כ"ב ועי' גידולי תרומה שם ס"ק י"ז שחולק על הב"י.
  124. גיטין ל"ד א' וכן הורו הפוסקים עי' ערך גט. ר"ל והרי בגמרא נשנית מחלוקת ר"נ ורש"י בחדא מחתא, לענין פרוזבול וביטול ומשמע לכאורה שדינם אחד.
  125. עי' להלן פרק מי ראוי לכתוב פרוזבול.
  126. בחיי שם. ומ"ש במשנה ב' דיינים עי' בתפארת ישראל שביעית שם שכן דרך התנא להזכיר ב' והם ג' [כמנחות פ"י מ"ג; פרה פ"ג מ"י]. וכתב הב"י [שם ס"ק כ"ב]; ודברי הרמב"ם בפ"ט [מהל' שמיטה] סתומים שכתב מוסרני לכם פו"פ הדיינים כלשון המשנה ולא פירש יותר. ועי' שו"ת תשובה מאהבה ח"ב סי' ע"ב שמצדד כן גם בדעת הרי"ף.
  127. ספר הישר לר"ת סי' ר"ע; המאירי גיטין שם; ר"ן וריטב"א שם; רמב"ן שם ל"ב ב' וכ"כ בשם ר"ה; בחיי סי' ס"ז שכן דעת הרמב"ם; כנה"ג חו"מ שם בה"ג ב"י; מהרש"ל בחידושיו על הרא"ש גיטין פ"ד סי' י"ג וכנראה גם הוא סובר כן. והיינו שהרא"ש העיר על עובדה דרבי יונתן שמסר מיליה לר' חייא בר אבא [גיטין ל"ז א'], שבודאי היה אחר עמו "דשנים בעינן". אולם בדרישה [חו"מ שם ס"ק כ'] מפרש דבריו שלא בא לומר שדי בשניים אלא כלומר שלכה"פ צריך ב'. ובב"ח [שם ס"ק כ"ב] מפרש כוונת הרא"ש שר"ח בר אבא היה עמו אחר ושניהם היו עדים על הפרוזבול שמסר בפניהם בע"פ לג' דיינים שממקום אחר. וכ"פ הגר"א בשנות אליהו שביעית שם; אור זרוע מ"ז סי' ק"כ סובר שכן דעת הרי"ף.
  128. ספר הישר שם.
  129. ראה תוספות חדשים שביעית שם, ע"פ שושנים לדוד שם.
  130. משנה ר"פ השולח [גיטין ל"ב א'],
  131. שושנים לדוד שביעית שם, ע"פ רלב"ח
  132. ר"ן גיטין ל"ב ב'.
  133. ר"ן שם.
  134. ספר השטרות לר"י ברצלוני עמ' 71, ועי' להלן בנוסחאות.
  135. עי' להלן פרק: הבי"ד הראוי לעשות פרוזבול.
  136. אורים סי' ס"ז ת"ק מ"א ועי' ביאור הגר"א חו"מ שם אות ל"ו טעם אחר. ועי' קצות החושן שם ס"ק ו'. ועי' מה שפירש דברי ר"י "ברצלוני אלו בחי' מהר"ש בריצנובר חו"מ שם.
  137. גיטין ל"ג א' ע"פ גירסת רש"י שם ד"ה ה"ג וגם גירסת התוס' כן היא כנראה. וכ"ג ריטב"א שם.
  138. רש"י שם.
  139. הוספת בעל כור לזהב על הריטב"א עי' בסמוך.
  140. ריטב"א גיטין שם.
  141. תוס' שם ד"ה לא שנא.
  142. פירוש "הון עשיר" על המשנה והוא מוסיף שם: לרש"י תיבת "בלשון" דבוק ל"דיינים" ותיבת הפרוזבול צ"ל אחר "כתוב". ולתוס' תיבת "בלשון" דבוק ל"כתוב": וצריך לומר תיבת הפרוזבול אחר "בלשון".
  143. חי' המאירי גיטין שם.
  144. מפירוש הר"ח לגיטין שם הובא בתורתן של ראשונים ח"א עמ' 187 ובאוה"ג גיטין ח"ג ל"ג א'. גירסה זו נמצאת אצל רוב הראשונים: טור חו"מ סי' ס"ז בשם י"מ נ' או"ז מ"ז סי' קי"ט; המאירי גיטין שם והוא רואה בה הגירסה הנכונה; מהר"י קורקוס על הרמב"ם הל' שמיטה [פ"ט הכ"ז] כתב שגירסה זו היתה לפני הרמב"ם. אמנם שהרמב"ם השמיט דברי הגמרא הללו כל עיקר ומכאן הוכיח הב"ח [סי' ס"ז ס"ק כ"ב] שדעת הרמב"ם כר"נ שסגי שניים בפרוזבול כמו בביטול הגט ודברי הגמרא: לא שנא וכו' נאמרו לרב ששת, עיי"ש.
  145. פי' הר"ח בתורתן של ראשונים שם.
  146. דרישה ופרישה חו"מ סי' ס"ז ס"ק כ"ב. וכנראה כן דעת האו"ז עי' בסמוך.
  147. עי' לעיל.
  148. או"ז ע"ז ס' ק"כ.
  149. או"ז שם. ומשכתב בזה כשר משמע דאם שינה פסול וכדברי הצו"פ לעיל.
  150. ע"פ כת"י הנמצא בביה"ס הלאומי. הובא באוצר הגאונים גיטין עמ' 232. ועי' בקצות החושן חו"מ שם ס"ק ו' שתמה איך מועלת חתימת עדים בפרוזבול הא הוי מפי כתבם כיון שלא נעשה מדעת המתחייב שהרי א"צ דעת לווה [עי' לעיל פרק זה] שלמא כשחותמים הדיינים ל"ש מפי כתבם שהוא מעשה בי"ד אבל בעדים קשה ומתרץ כיון דקיי"ל נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד וא"כ חתימת העדים לא בעי לראיה ואע"פ שבזמן המשנה היו צריכים שטר דוקא עכ"פ כיון שלאו מפיהם אנו חיים אינו אלא להקנאה וסגי ליה חתימת העדים.
  151. ספר הישר לר"ת סי' ר"ע ומובא בס' ראביה ח"ב עיי"ש עמ' 886 ובהערות המו"ל אפטוביצר.
  152. כנה"ג סי' ס"ז הגה"ט ס"ק ל"ב שהוכיח כן מלשון הטור.
  153. שו"ת מבי"ט ח"ב סי' רכ"ה. ועי' כנה"ג שם שכתב שהמבי"ט חולק על הטור.
  154. מבי"ט שם; כנה"ג שם ס"ק ל"ד. ועי' להלן פ' מי ראוי לכתוב פרוזבול שיש סוברים שכשר אף בהדיוטות.
  155. מבי"ט שם; כנה"ג שם ס"ק ל"ג ע"פ דבריו.
  156. מבי"ט ח"א סי' ש"א.
  157. תרומת הדשן פסקים סי' ע"ז ועי' כנה"ג שם ס"ק ל"ה שמהר"י איסרליין ומבי"ט חולקים ועי' שו"ת הריב"ש סי' שפ"ב.
  158. רמב"ם בפיה"מ שביעית שם; רע"ב שם ועי' תויו"ט ועי' אור שמח פ"ט מהל' שמיטה הי"ח שהוסיף: כמו קיום שטרות ועי' להלן.
  159. עי' לעיל פרק: כוחו.
  160. משנה ראשונה שביעית שם.
  161. סמ"ע שם ס"ק ל"ח. והיינו שסובר [ומפרש כן דעת שו"ע] כדעת רש"י ונוסחתו שלנוסחת הר"ח פסול אם כתב בלשון דיינים וחתם בלשון עדים.
  162. ענין "שלושה עדים" עי' לעיל.
  163. ספר השטרות לר"י ברצלוני עמ' 71 בקיצורי לשון ועי' בשינויים קלים בס' התרומות שער מ"ה סעי' י"ז. הובא מהמחבר בשו"ע חו"מ שם סכ"א.
  164. סמ"ע חו"מ שם ס"ק מ.
  165. מאירי גיטין פ' השולח עמ' קלג.
  166. ספר השטרות לר"י ברצלוני עמ' 71-72; מובא גם בספר התרומות שער מ"ה סעי' י"ז ומשם הועתק בב"י חו"מ ס"ז ס"ק כ"ד עם שינויים קלים. ועי' בספר שמיטת כספים לחזי כהנא נספחות עמ' קצ"א-קצ"ב.
  167. בס' התרומות: פלוני בן פלוני
  168. בסה"ת: בקנין ד' גרמיד.
  169. עי' להלן שאין פרוזבול נכתב אלא אגב קרקע.
  170. עי' להלן שכותבים למלוה פרוזבול אחד על כמה לווים.
  171. בסה"ת: כוחו, וכצ"ל.
  172. עד כאן הובא בס' התרומות ובב"י הנ"ל. ובספר השטרות מסיים בו בזה"ל: "ואם נעשה שטר פרוזבול זה בלשון יווני וחתימי סהדי שבפניהם מסרו לפלוני ופלוני הדיינין כשר הוא אותו פרוזבול וכמפורש בגיטין בתחילת פרק השולח גט [בהערות כהנא הנ"ל מעיר שלא מצא בפ' השולח ואולי כוונתו לגיטין יא א].
  173. מלאכת שלמה שביעית פ"י מ"ד.
  174. עי' לעיל פרק א' ע"פ הירושלמי ובעל התרומות ושאר פוסקים.
  175. עי' להלן פרק פרוזבול בע"פ.
  176. כו שפ' הרמ"א סי' ס"ז ס"כ שא"צ שיהיו במקום אחד ועי' להלן פ' מסירת החובות לבי"ד.
  177. משנה ראשונה שביעית שם.
  178. שביעית פ"י ה"ב.
  179. הון עשיר על המשנה שביעית שם.
  180. שם ועי' לעיל דברי מבי"ט, שלדעת מבי"ט בכה"ג אף שם הדיינים אינו צריך להזכיר.
  181. גיטין ל"ו ב'.
  182. עי' סוגיית הגמרא שם.
  183. רש"י שם. ועי' מהר"ם שי"ף שפירש ניחותא – ענוותנותן של דיינים שהיו יכולים לתקן אלימי מזה אף בלא פרוזבול עיי"ש.
  184. רש"י שם.
  185. גיטין שם.
  186. עי' להלן שיש מפרשים דה"ק: אי איישר חילי אקיימנו, בדומה לאבטליניה דאמר שמואל: [אי איישר חילי אבטליניה"].
  187. גמ' שם.
  188. רש"י שם.
  189. רא"ש שם פ"ד סי' י"ג.
  190. שם ל"ז א.
  191. רש"י שם.
  192. ברא"ש שם הגירסה: ר' נתן וכן הוא בב"י חו"מ ס"ז אות כ"א [עיי"ש שמקודם נדפס בטעות ר' יוחנן ואח"כ ר' נתן]
  193. גמרא שם ע"פ פירושו של התוס' רי"ד שם וכ"פ הרשב"א שם. ועי' רא"ש שפי' שלא לר"ח בא' בלבד מסר שהיה אחר עמו ועי' מש"כ לעיל פרק ד.
  194. הרא"ש גיטין פ"ד סי' י"ג.
  195. כך פירש כוונת הרא"ש בשו"ת תשובה מאהבה ח"ב סי' ע"ב.
  196. תשובה מאהבה שם.
  197. שם.
  198. גדולי תרומה שער מ"ה ס"ק י"ד. ועי' מהר"ם שיף גיטין ל"ו ב' שפירש דברי רב נחמן: אילו היה בי כח יותר מהלל, כמו שפירשו בגמרא דברי שמואל, משום דאל"כ איך מנסה עצמו לבטל תקנת בי"ד הראשון עיי"ש בדבריו שתירץ עוד תירוצים.
  199. גידולי תרומה שם ועיי"ש באריכות לדחות פירוש הרא"ש. וכן הקשה הב"ח חו"מ סי' ס"ז אות כ"ג.
  200. רא"ש ופסקי הרא"ש גיטין שם; טור חו"מ סי' ס"ז; ב"י שם בשם תשובת הרשב"א [עי' ב"ח אות כ"ג]; ר"ן גיטין שם בשם הרמב"ן; ריטב"א שם [הוא כתב ובמסירת מילי סגי לן (בד"ה דין פרוזבול) משמע לכל העולם ומה שכתב אח"ז "כרבנן דבי ר"א" ולא כמותם אלא גדולים היינו שצריכים גדולים בדורם למסירת החובות אבל המסירה בדברים מותרת לכל אדם].
  201. פרישה חו"מ שם ס"ק כ"ג בדעת הרא"ש והטור [ועי' ציון הקודם דעת ריטב"א]; רמ"א שם ס"כ בשם י"א.
  202. ב"י ובחיי ודו"פ שם.
  203. כמש"כ הרא"ש [עי' לעיל בפנים] ועי' בפרישה שם דר"נ בא והוסיף על תקנת הלל שא"צ לכתיבה דוקא אלא סגי באמירה ועי' בסמוך. ועי' כפתור ופרח עמ' תר"פ אודות דעת הרי"ף בזה.
  204. עי' לעיל פרק נוסח הפרוזבול.
  205. פרישה שם ס"ק כ"ג.
  206. בספר התרומות: ומסר המלוה.
  207. רמב"ם פ"ט מהל' שמיטה הכ"ז; ספר התרומות שער מ"ה; שו"ע חו"מ ס"ז ס"כ.
  208. בחיי שם ס"ק כ"ג.
  209. ה"ג מהר"י קשטרו חו"מ שם ס"כ, ועי' להלן שכנראה גם דעת המאירי כן.
  210. עי' לעיל פרק א.
  211. שו"ת תשובה מאהבה ח"ב סי' ע"ב.
  212. מלשון המאירי משמע כדעת מהריק"ש הנ"ל שדוקא ת"ח שהלוו זה את זה, היינו שגם הלווה ת"ח.
  213. המאירי גיטין שם. ומשמע שדעתו כשיטת הרמב"ם וסייעתיה שרבנן דבי רב אשי רק לעצמם ושכמותם התירו מסירת דברים בלא כתיבה. ועי' ביש"ש גיטין פ"ד סס"י מ"ב שכתב על דברי הרמב"ם: ופי' זר הוא. ומפרש הא דרבנן דבי רב אשי דמסרי מילי להדדי משמע אם הלוה למי שהלוה ולאפוקי מה שפי' הרמב"ם וכו'. מדבריו ג"כ משמע שאם נפרש כהרמב"ם דת"ח דוקא ע"כ צ"ל שגם הלוה ת"ח וכדעת מהר"י קשטרו הנ"ל. וכיון דרבנן דבי ר"א מסרי מילי "כשהלוה למי שהלוה" ע"כ שאין הלכה כרמב"ם. ועי' להלן.
  214. וכדעת הפרישה, עי' לעיל. כן הוא לדעת הרא"ש הטור הר"ן והרמב"ן.
  215. משנה ראשונה שביעית שם שכן דעת רש"י עיי"ש באריכות. ועי' להלן דברי החת"ס בזה. ועי' קצוה"ח סי' ס"ז ס"ק ו' כתב שבזמן המשנה היו צריכים שטר דוקא משמע ג"כ שסובר שמסירת מילי מתקנת רב נחמן הוא.
  216. הוספה זו בדברי ר"ת שבספר ראביה ח"ב עמ' 689.
  217. ספר הישר לר"ת סי' ר"ע. ומשמע מדבריו שאפילו לת"ח לא נהגו להתיר באמירה ע"פ אלא בכתיבה דומיא דרבנן דבי ר"א.
  218. יש"ש גיטין פ"ד סוף סי' מ"ב.
  219. כוונתו כנראה שאף הלוה ת"ח.
  220. ר"ל אפילו פרוזבול שבע"פ אינם צריכים עיי"ש.
  221. כוונתו למה ששנינו [שביעית פ"י מ"ח] המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני אמר לו אעפ"כ יקבל ממנו. והמהרש"ל לשיטתו הולך בזה שכתב בגיטין [שם סוף סי' מ"ה] "שכל צורבא מרבנן צריך לומר ואעפ"כ ואי לא עביד הכי לא הוי בר דעה למיחשב צורבא מרבנן" וא"כ אם הלוה לת"ח א"צ לפרוזבול שהרי חייב לומר אעפ"כ. אולם דבריו צ"ע שאע"פ שחייב לומר אעפ"כ היינו אם החזיר חובו והלה אמר: משמט אני אבל מי מחייבו להחזיר החוב בשביעית. ואולי כאן ששנינו [שביעית שם מ"ט] המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה ממנו, סובר מהרש"ל שזה מחייב לכל צורבא מרבנן שיחזיר חובו כדי שתהא רוח חכמים נוחה ממנו וכיון שחייב לומר אעפ"כ א"כ לא יתכן שישמט חובו וא"צ לפרוזבול.
  222. זה שלא כבעל משנה ראשונה שלשיטת רש"י די באמירה מעצם תקנת הלל.
  223. כדבריו מוכח מלשון הר"ן בתשו' סוף סי' ע"ז וז"ל "ששטר הפרוזבול עצמו הוא שמפקיע הממון ולא ישיבת הבי"ד שישבו על כך" והוא מוכיח כן מלשון הרמב"ם ת"ח שהלוו וכו' א"צ לכתוב פרוזבול מפני שהן יודעין וכו' "הרי דבריו מוכיחים שתקנתו של הלל בכתיבת פרוזבול היתה". ומענין שגם החת"ס מדעתו הוציא כן מלשון הרמב"ם הנ"ל. והשווה דברי מהרי קשטרו שהבאנו לעיל שגם הוא דקדק מל' הרמב"ם כאן שכ' א"צ לכתוב פרוזבול שמזה סמוכים שבכל ענין אין מסירת דברים כפרוזבול עיי"ש. ומכ"ז מוכח שלא כמשנה ראשונה הנ"ל.
  224. שו"ת חתם סופר חחו"מ סי' קיג.
  225. חכמת אדם בשערי צדק שער מצות הארץ פכ"א ס"ו (עי' ב"י חו"מ ס"ז סכ"ג שכן נוהגים במצרים כהרמב"ם ולדעתו הסכים הב"ח שם וכתב שכן ראוי לעשות מעשה כמו שהעיד הב"י. בעל חכמת אדם שם מעיד "וכן היו נוהגים בווילנא בשנת תקל"ז ותקמ"ד ותקנ"א ותקנ"ח שהיו שנת השמיטה. ובשמיטה שעברו נתעצלו קצת ומעתה דעתנו לחזור למנהג הראשון".
  226. בעל חכמת אדם שם.
  227. הק' חשק שלמה גיטין שם. והיינו לפי מה שהיה ס"ד מתחילה דעולבנא "לישנא דניחותא" וכפי' מהר"ם שיף שבענוותנותן תיקנו פרוזבול שכוחם יפה להפקיע אף זולתו עיי"ש.
  228. עי' להלן פרק הבי"ד הראוי וכו'. ועי' עיטור אות פרוזבול.
  229. כפתור ופרח עמ' תרע"ט.
  230. שביעית פ"י ה"ב.
  231. עי' לעיל פ"א, שרוב המפרשים פירשו שמוסבים דברי הירושלמי על השטרות.
  232. מרדכי גיטין רמ"ז שפי' וע"י מהר"י קורקוס על הרמב"ם פ"ט משמיטה הכ"ז.
  233. שביעית שם מ"ד.
  234. שושנים לדוד על המשנה שם ועי' תוס' אנשי שם שם. וכן נראה מל' הגר"א בשנות אליהו [שם] שהביא ל' הירושלמי על "במקום פלוני" משמע שסובר שמכאן למדו דין זה בירושלמי.
  235. הרמב"ן בחידושיו גיטין ל"ו ב' כפי שהבין דבריו הר"ן בפירושו על הרי"ף שם עייש"ה [ל' הרמב"ן: "בלא דייני דמכנפו ויתבין"]
  236. הב"י חו"מ ס"ז אות כ"ב בבדק הבית שכן הוכיח המרדכי [גיטין רמז ש"פ] מדברי רבינו יחיאל.
  237. ר"ן גיטין שם. [דבריו בפני עצמם הם ואין להם המשך לדברי ר' יחיאל הנזכרים קודם].
  238. הוספת הלבוש חו"מ סי' ס"ז שם.
  239. רמ"א חו"מ שם ע"פ מרדכי הנ"ל ועי' מהר"י קורקוס פ"ט מהל' שמיטה הכ"ז שמנסה להשוות דעת הר"ן לדעת המרדכי.
  240. מהר"י קורקוס שם.
  241. שו"ת מבי"ט ח"ב סי' פ"א.
  242. בעל חכמת אדם שער מצות הארץ פכ"א ס"ו.
  243. שם.
  244. שם עייש"ה.
  245. עי' לעיל פרק פרוזבול בע"פ.
  246. שו"ת חת"ס חחו"מ סי' קי"ג. ומלשונו נראה שמצריך תרתי: אמירה בפני בי"ד דוקא; אמירה דוקא ולא כתיבה כיון שהוא מדה לה שם לדין החליצה שאם יכתוב: לא חפצתי לקחתה לא מהני עיי"ש.
  247. חת"ס שם. ועי' ספר שנת השבע בסופו, שהשאיר דברי החת"ס בצ"ע.
  248. עי' להלן פ' בפני איזה ביד עושים פרוזבול.
  249. ס' כ"י ביצחק ח"ב עמ' ח'.
  250. גיטין ל"ו ב'.
  251. רש"י שם.
  252. ר"ן שם.
  253. חידושי הרמב"ן שם, והיינו שקל"י לרמב"ן אם לדורו תיקן למה יש צורך לבטלו הלא ממילא בטל אחר דורו של הלל ואיך אמר בגמ': אם לדדיה תיקן מבטלינן ליה. וגם הר"ן הנ"ל בא ליישב קושיא זו.
  254. ראה סוגיית הגמ' שם.
  255. גיטין שם.
  256. רש"י שם.
  257. ר"ן שם.
  258. גמ' שם ועי' רש"י שם.
  259. רמב"ן שם.
  260. גיטין ל"ז א' ועי' לעיל פרק פרוזבול בע"פ.
  261. שם ל"ג א'. ועי' לעיל פרק נוכח הפרוזבול.
  262. רמב"ן שם. ועיי"ש שהביא עוד ראיות, וכ"כ המאירי גיטין שם: הלל תיקן אף לכל הדורות הבאים לכל זמן.
  263. ל' הר"ן: לכתוב. וכוונתו כמש"כ בפנים, לעשות שהרי בא ליישב שלא יקשה מרבנן דבי רב אשי והם לא כתבו פרוזבול אלא הסתפקו במסירת מילים.
  264. ר"ן שם. הרמב"ן מביא ג"כ ראיה ממה דקיי"ל שנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד ואם צריכים בי"ד הגדול דוקא מי יימר שיזקקו אליו, ע"ז משיב הר"ן: דודאי בי"ד גדול שבדור נזקק הוא לכך [ועי' רמב"ן מכות ג' א' שכתב שם במשנה שמסירה של חוב על סמך פרוזבול הוא ספק "דילמא לא מתרמי ליה בי דינא דחזי לפרוזבול" ולכאורה זה סותר שיטתו כאן].
  265. הרי"ף שם.
  266. רמב"ן הנ"ל וכמש"כ בפנים שאל"כ למה לא מסרו מילייהו לרב אשי עצמו שהיה גדול הדור; רא"ש שם פ"ד סוף סי' י"ג; ב"י חו"מ סי' ס"ז אות כ"א בשם הרשב"א בתשובה ועי' ב"ח וב"י שם. וכ"כ הרמב"ן בספר הזכות גיטין שם.
  267. גיטין שם ועי' ר"פ פרוזבול בע"פ.
  268. רמב"ן שם; ב"י בשם הרשב"א שם.
  269. רמב"ם פ"ט משמיטה הי"ז.
  270. ב"י ובחיי שם שכן הוכיחו מדבריו הר"מ בתשובה ובעל התרומות שער מ"ה ח"א, [עי' בסה"ת שם סעי' ט"ז שהביא דברי הרמב"ם בלשונם ומסיים בהם כבפנים.
  271. ר"ת בספר הישר סי' ר"ע בשם "תשובת רבותינו" והובאה גם בס' ראבי"ה סי' תתצ"ג ועי' הערות אפטוביצר לראבי"ה שם עמ' 687 שכוונת ר"ת לרש"י ורבותיו; רא"ש גיטין פ"ד סי' י"ג בשם ר"ת "קודם שחזר בו".
  272. מרדכי גיטין רמז שפ"א כותב שכן גם דעת הרי"ף כאן שהשמיט הדין של נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד.
  273. תוס' גיטין ל"ו ב' ד"ה דאלימי ובשם ר"ת; ספר הישר סי' ר"ע; ראבי"ה שם; רא"ש שם בשם ר"ת לאמר שחזר בו; מרדכי שם בשמו.
  274. ר"ן גיטין שם; כ"מ הל' שמיטה שם; ב"י סי' ס"ז אות כ"א; שו"ת רדב"ז סי' קע"ו כולם כתבו שכן היא גם דעת הרמב"ם וכ"כ בדעת הרמב"ם הריב"ש בסי' תצ"א ודלא כהר"ם בתשובה הנ"ל.
  275. ר"ן שם.
  276. כ"מ שם.
  277. ב"י בשם ר"ת שם [וכן הוא בספר הישר ובראבי"ה שם]
  278. שו"ת הרא"ש סוף כלל ע"ז. וכן דעת בעל התרומות שער מ"ה; סמ"ג לאוין רע"א; סמ"ך סי' רנ"ח. ועי' ריב"ש סי' תצ"א שכתב שכן היא גם דעת הרי"ף [וכדעת המרדכי ועי' לעיל, והרשב"א בתשובה.
  279. במרדכי וברא"ש ובתוס' הנ"ל מביאים ראיה זו בשם ר"ת.
  280. רא"ש שם אליבא דר"ת והרא"ש מסיים: "ולא מסתבר הכי אלא משמע דהני אמורא, בתראי לית להו הא דשמואל" נראה מזה שהרא"ש הבין שלא נחלקו רבנן דבי ר"א ושמואל ודלא כרמב"ן וסייעתו שרבנן דבי ר"א כר"נ ס"ל ולא כשמואל. וכן נראה מתוס' ומרדכי בשם ר"ת. אמנם בספר הישר לא הביא סמוכים מרבנן דבי ר"א ועי' הערות אפטוביצר לראבי"ה עמ' 688. ולנוסחת תוס' המרדכי והרא"ש בר"ת קשה איך יש להשוות הנחתו שצריך בי"ד חשוב שבדור עם עובדת רבנן דבי ר"א הלא הם לא מסרו החובות לרב אשי שהיה גדול הדור אלא זה לזה וכמו שדקדקו הרמב"ן וסייעתו לעיל. והרא"ש הרגיש בזה ומשום כך אמר שר"ת סובר שכולהו רבנן דבי ר"א בי"ד מומחין היה ואתי שפיר ע"פ ביאורו של "לחם יהודה" עי' בסמוך בפנים.
  281. לחם יהודה על הרמב"ם הל' שמיטה שם. ועי' שו"ת מהר"ם ב"ב ד' פראג סי' תתקע"ב.
  282. שו"ת מבי"ט ח"ב סי' פ"א וסי' רכ"ה ובסי' פ"א כתב שאף הסמ"ך ורבינו יחיאל שהובא במרדכי האומרים שאין פרוזבול נעשה אלא בגדול הדור סוברים כן; רדב"ז בתשו' סי' קע"ו; מהר"י קורקוס על הרמב"ם הל' שמיטה שם וכן משמע מל' הרא"ש בתשובה הנ"ל [שהובא בפנים]: המופלג שבכל מדינה ומדינה יכול וכו'; כן הוא מפורש בספר הישר לר"ת שם ובראבי"ה שם עמ' 688. [אגב יש להעיר שכל הפוסקים כתבו בשם ר"ת שצריך בי"ד חשוב שבדור ומהמובא בפנים משמע שסובר שא"צ רק מומחים או בי"ד חשוב במקומו ולא גדול הדור. ועי' בסמ"ג לאוין רע"א שהביא דין זה דצריך לגדול הדור לא בשם ר"ת אלא בשם ר"י בעל התוס' "וכתב רבינו יעקב פרוזבול מפני שהיה גדול הדור"]
  283. ספר הישר וראביה שם ע"פ התיקונים של אפטוביצר שם עמ' 688. ולפי"ז ניחא שהביא מרבנן דבי רב אשי שאין בזה סתירה לדברי השמואל; רדב"ז בפי' על הרמב"ם הל' שמיטה שם; שו"ת רדב"ז סי' קע"ו וסי' אלף רמ"א [ועי' להלן] וע"ע כפתור ופרח ב' עמ' תר"פ; מהרי"ק שורש צ"ב; יש"ש גיטין פ"ד סי' מ"ב; שו"ת מהרי"ן לב ח"ב סי' מ"ד; פסקי הריקאנטי סי' שנ"ג; שו"ת תורת חיים ח"ב סי' ל"ג ועוד.
  284. מבי"ט סי' רכ"ה [ח"ב].
  285. מבי"ט שם וע"ע שם סי' פ"א וע"ע לעיל בפרק נוסח הפרוזבול, מה שהובא עוד ממבי"ט שם דינים השייכים גם לכאן. ובמבי"ט סי' פ"א כתב וז"ל: "ובשנת השמיטה שעברה שנת הש"ך ליצירה בטלנו כמה פרוזבולין שלא נעשו בבי"ד החשוב שבעיר וכתבו אחרים תחתיהם בבי"ד החשוב". ועי' מאירי גיטין שם שכתב, שפרוזבול צריך להיות דוקא ע"י בי"ד חשוב ומומחה... ומעתה... הואיל ו"אין לנו בתי דינין חשובים וקבועים כל כך אין אנו מכניסין עצמנו בדין פרוזבול".
  286. מבי"ט ח"ב סי' פ"א. ועי' שם סי' רכ"ה.
  287. ר"ה כ"ה ב'.
  288. רדב"ז בפירושו על הרמב"ם הל' שמיטה שם ובתשובה סי' קע"ו.
  289. רדב"ז בתשו' סי' אלף רמ"א. ועי' פאת השולחן שם ס"ק ס"ח.
  290. רדב"ז שם. ועיי"ש שמוכיח כיון דסמכו בעלי השיטה דכל בי"ד כותב על רבנן דבי רב אשי משמע דרבנן עכ"פ בעינן. ועי' מהר"י קורקוס על רמב"ם הל' שמיטה שם שכתב כעין זה לענין דינים להסוברים שצריך בי"ד חשוב שבדור אבל לגבייהו [הדיינים] אין הטעם משום שזה כאילו התנו אלא שכשקבלו אותו עליהם כוחו יפה להוציא ממון כבי"ד של ר"מ ור"א.
  291. ריטב"א בחי' גיטין שם דף ל"ז ב' ד"ה דין פרוזבול ועי' מרדכי גיטין רמז שע"ט שטוען "קבלתי שלושה רומי בקר במקום ביד ר' אמי ור' יוסי"
  292. בעל העיטור אות פרוזבול.
  293. שו"ע חו"מ סי' ס"ז סי"ח עפ"י לשון בעל התרומות שער מ"ה והיינו משום דבהמחום רבים עליהם "הרי הם באותה העיר ובאותו זמן כבי"ד דר"א ור"א וראויים להפקיע ממון בני עירם בתקנתם הנראה להם כמו הם בדורם [ל' בעה"ת שם] ועי' חו"מ ס' ב' וערך טובי העיר. השווה ג"כ מבי"ט ח"ב סי' פ"א ורדב"ז סי' אלף רמ"א במש"כ לענין פרנסים המובא לעיל בפנים. ועי' ב"י סי' ס"ז אות כ"א.
  294. רמ"א שם ע"פ טור שם ועי' לעיל שכן היא שיטת רמב"ן וסייעתו ושכן דעת הרי"ף לדעתם.
  295. בחיי שם סוף אות כא.
  296. רמ"א שם.
  297. סמ"ע שם ס"ק ל"ז ועי' להלן בענין פרוזבול בא"י ובחו"ל. ועי' כנה"ג בהגה"ט שדעת הב"ח כרמ"א וכן דעת מהרש"ב ח"א סי' פ"ה.
  298. בעל חכמת אדם בשערי צדק שער מצוות הארץ פכ"א ס"ד.
  299. שו"ת מבי"ט ח"א סי' ש"א עיי"ש.
  300. מהרש"ל ביש"ש גיטין פ"ד סוף סי' מ"ב.
  301. שביעית פ"י מ"ה.
  302. במשנה בירושלמי [שם פ"י ה"ג] הגירסה כותבין וכן הגי' באו"ז ע"ז סי' ק"כ וברע"ב משנה שם. ולפי הגירסה שלפנינו "כותב" – ר"ל: הסופר [כך פי' תויו"ט שביעית שם].
  303. הגי' באוז שם: אין כותבין אלא וכו'.
  304. רמב"ם פ"ט מהל' שמיטה הכא"ת סמ"ג לאוין רמ"א; טושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעי' כ"ו וכ"ז.
  305. פי' הר"מ במשנה שביעית שם. ועי' כפתור ופרח ח"ב עמ' תרע"ח.
  306. פני משה על המשנה ירושלמי שם.
  307. רע"ב שם.
  308. שם; פי' מהר"י בן מלכי צדק שם.
  309. מלאכת שלמה שם בשם הר"ש שיריליו.
  310. לבוש חו"מ שם סעי' כ"ו ע"פ תוספתא עי' להלן בפ' תנאי קרקע בפרוזבול.
  311. מהר"י בן מלכי צדק על המשנה שם. ומשמע שסובר שאין צריך לפרש שמות הלויים.
  312. מלאכת שלמה במשנה שם בשם הר"ש שיריליו; טור חו"מ סי' ס"ז. וכנראה חולקים על ר"י בן מלכי צדק.
  313. בבא בתרא פי"א הי"ד.
  314. לפנינו הגירסה: הלווה. והגי' שבפנים היא הנכונה וכן היא בנוסחאות כת"י שם ובאו"ז ע"ז סי' ק"כ.
  315. או"ז שם.
  316. שו"ת מהר"ם ב"ב סי' קמ"ג והשווה שו"ת הרא"ש כלל ק"ח סי' ז'.
  317. הגר"א בשנות אליהו שביעית שם ריש משנה ו'.
  318. או"ז שם. ועיי"ש שמביא ראיה, שא"צ דעת הלוה. מרבנן דבי רב אשי שמסרי מילייהו להדד. [גיטין ל"ז א] פירש"י בלא כתיבת פרוזבול אלא כך אומר לחבריו הרי חובי מסור לכם, משמע שהיה אומר כן לחבירו אף בלא דעת לווה.
  319. משנה ראשונה שביעית שם, ונימוקו שהרי אפילו לא אמר אלא שמוחל שלא ישמיטנו חוב זה בשביעית מועיל [כמכות ג' ב'] עיי"ש.
  320. בעל משנה ראשונה מסיים שם: [דאע"פ שהדין אמת שיכול הלוה לעשות הפרוזבול] "סתמא דמילתא אין דרך בני אדם להתרצות לחייב עצמו מה שלא חייבתו התורה וכו' הלכך סתמא המלוה כותב בעל כרחו של לוה כעיקר התקנה. ועוד אם יתרצה הלוה אפי' פרוזבול אין צריך שיכול לפרוע אחר שביעית מדעתו ויאמר למלוה אעפ"כ כדלקמן". עי' לעיל פרק פרוזבול בע"פ, שהבאנו סברא כעין זה לענין אם הלוה לת"ח. ובענין עצם חידושו שלווה יכול לעשות פרוזבול עי' העיטור ערך פרוזבול בזה"ל: ופרוזבול שעושה הלוה למלוה... וציוה הלוה לדיינין לכתוב הפרוזבול. ועי' שער החדש שם אות נח ותוספת ראשונים ח"א עמ' פ"ז.
  321. ר"ל אילו להאומרים שצריכים בי"ד חשוב כר' אמי ור' יוסי עי' לעיל פרק מ', ראוי לכתוב פרוזבול.
  322. מהר"י קורקוס על הרמב"ם הל' שמיטה פ"ט.
  323. מרדכי גיטין רמז שע"ט.
  324. שו"ת מבי"ט ח"ב סי' פ"א.
  325. שביעית פ"ח הי"ט.
  326. הנוסחה דלהלן היא מתוספתא כת"י וויען והיא המקובלת אצל רוב ראשונים עי' להלן וכן היא לפנינו.
  327. בכפתור ופרח ח"ב עמ' תרע"ה הגירסה: שלפני שביעית. הגר"א מגיה אף בנוסחה שלפנינו: מוצאי שביעית.
  328. בנוסחאות הרבה ראשונים הושמטו, המילים: הרי זה, עי' ר"ש ור"י בן מלכי צדק ועוד.
  329. יש שאין גורסים "אינו", עי' בחזון יחזקאל וכן הביא בפאת השולחן פ"י אות צ"ה בשם הגר"א ועי' בתוספת ראשונים ח"ב עמ' 192 שמוכיח שהגירסה שלפנינו: אינו משמט, היא הנכונה, ועי' להלן בפרק פרוזבול המוקדם והמאוחר שיש עוד שינויי נוסח בדברי רשב"ג.
  330. כן היא גירסת התוספתא בר"ש ור"י בן מלכיצדק בפירושם לשביעית פ"י מ"ה; העיטור ח"א ערך פרוזבול; הרא"ש גיטין פ"ד סי' י"ח כ' או"ז סנהדרין סי' מ"ט; תשו' הר"א בן הרמב"ם סי' פ"א; כפתור ופרח הנ"ל שם.
  331. ערכין כ"ח ב' וע"ע שמיטת כספים.
  332. מנחת ביכורים בתוספ' שם.
  333. העיטור ערך פרוזבול; רא"ש גיטין שם. ועי' פי' חסדי דוד על התוספתא שם: דבש"כ הוא שיכול לכתוב קודם ער"ה כ"ז שהוא לאחר המלוה אלא הק' לכל המרבה אינו יכול לאחר מלכותבו אלא עד ערב ר"ה של שביעית.
  334. פירוש הר"ש במשנה שם וממנו הועתק באו"ז סנהדרין סי' ע"ט וכך פי' ר"י בן מלכיצדק שם ועי' ביתר ביאור במנחת ביכורים לתוספתא שם. ועי' להלן בפ' הסמוך פירושים אחרים במחלוקת התנאים.
  335. עי' לעיל.
  336. העיטור ערך פרוזבול; רא"ש גיטין שם; טור סי' ס"ז; רדב"ז סי' אלפיים רל"ח מביא ג"כ שכן פסק הר"ר שמעון דוראן ועי' לעיל שכ"ד ר"ש ור"י בן מלכי צדק ועוד.
  337. פרישה חו"מ שם אות ל"ב.
  338. ר"י בן מלכי צדק שם, בתוס' ביאור קצת. ר"ל משום דקיי"ל שפרוזבול הקודם למלוה לאו כלום הוא [עי' פרק שלאח"ז] ע"כ נהגו שלא לכותבו עד היום האחרון שאם יכתבנו קודם נמצא שהמלוות שאח"כ לא יכנסו בתוך הפרוזבול.
  339. שביעית שם [פ"ח הי"א] תוספתא כת"י כמפורט. גירסה זו היתה לפני הרמב"ן בפירושו עה"ת [דברים ט"ו א]; שו"ת הרשב"א תולדות אדם סי' שי"ד; שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' צ"ח. בדברי רשב"ג אין חילוק בשתי הנוסחאות.
  340. רמב"ן שם; רשב"א שם; פרישה סי' ס"ז אות ל"ב כתב שכן גם דעת הרי"ף והרמב"ם [עי' להלן] ולדעת החת"ס בתשו' החו"מ סי' נ' חולקים כל הפוסקים על העיטור והרא"ש [והטור שנמשך תמיד אחר אביו הרא"ש] עיי"ש וע"ע להלן.
  341. בתשו' הרשב"א שם; במיוחסות שם ועי' ב"י חו"מ שם אות ל"ב. הרשב"א כתב שגם הר"ש הבין בתוספתא כשיטתו, אולם בר"ש שלפנינו משמע שגירסתו בתוספתא כגי' בעל העיטור, וכבר עמד ע"ז מהר"י קורקוס בפי' לרמב"ם הל' שמיטה פ"ט ה"ל, וכתב שבדק בספר כת"י של פי' הר"ש ומצא שם לשון הר"ש כדברי הרשב"א.
  342. ר"י קורקוס שם; רדב"ז סי' אלפיים רל"ח.
  343. דברים ט"ו א' וב'.
  344. עיי"ש בפנים: כדכתיב "מקץ שבע שנים תעשה שמטה וזה דבר השמיטה", שאינו אלא בסוף השבע, "שמוט כל בעל משה ידו".
  345. דברים שם פסוק ב'.
  346. רא"ש גיטין שם סי' כ'. ועי' ב"י חו"מ שם.
  347. הרמב"ם פ"ט מהל' שמיטה ה"ד והועתק במחבר, בשו"ע חו"מ שם ס"ל.
  348. קרבן נתנאל על הרא"ש שם אות א'.
  349. ב"י שם אות ל"ב.
  350. מהר"י קורקוס שם סוף פ"ט.
  351. קרבן נתנאל שם; בי" שם; מהר"י קורקוס שם, וכן דעת בעל הסמ"ע בפרישה אות ל"ב [שם כתב שלא רק הרמב"ם אלא אף הרי"ף חולק על שיטת הרא"ש והעיטור עיי"ש] ובסמ"ע שו"ע שם ס"ק נ"ג.
  352. בחיי שם אות לב; כנה"ג בהגב"י שם ס"ק נ"ג בשם רדב"ז ח"א סי' פ' [לא מצאתי ברדב"ז שם] ועי' בקרבן נתנאל שם שהיא ג"כ בשם רדב"ז שם כשי' הב"ח וכל' שכתבנו בפנים שבלווה בשביעית גובה ע"י בי"ד וכותבין לו פרוזבול אף לדעת הרא"ש. ולשיטת הב"ח והרדב"ז יכול גם הרמב"ם לסבור כבעל העטור שעל מלוות של קודם שמיטה אין כותבין פרוזבול אלא עד סוף שנה שישית. ועי' תומים שם ס"ק כ' ובאורים ס"ק נ"ד. ועי' תוספת ראשונים ח"א עמ' פ"ה. וגם הרא"ש מודה [לבחיי ורדב"ז] לשיטה ב' במלווה של שביעית עצמה ועי' להלן.
  353. סמ"ע חו"מ שם ס"ק נ"ג ועי' אורים שם ס"ק נ"ה שהוסיף שבמקום שאי אפשר לגבות, לשיטת הרא"ש אף מסירת שטרות ממש אינה מועלת.
  354. שו"ע חו"מ שם סעי' ל"א.
  355. רדב"ז סי' אלפיים רל"ח.
  356. שם.
  357. ב"י חו"מ שם אות ל"ב וכתב שכן נהג מורו הר"י דבי רב. וכ"פ בעל חכמת אדם בשערי צדק שער מצות הארץ פכ"א ס"ט. ומסיים: "ולכן אי"ה כשנזכה בערב ר"ה של שנת תקע"ג דהיינו בסוף שנת תקע"ב שהיא שנת השמיטה יכתוב כל אחד פרוזבול, בין בא"י ובין בחו"ל". וכפי' החת"ס בחחו"מ סי' נ' ובתיו"ד י' י"ט ועי' להלן.
  358. אורים חו"מ שם ס"ק נ"ד ומש"כ שבמלווה של שביעית אף הרא"ש מודה היינו כשיטת הב"ח והרדב"ז.
  359. חתם סופר בתשו' חחו"מ סי' נ' שאין לחוש לשיטת בעל העיטור כיון שהורה ע"פ נוסחה מוטעית, ועוד שכל הפוסקים חולקים עליו ועל הרא"ש והטור בזה ועוד אפילו היתה מחלוקת שקולה, בחו"ל יש לפסוק כהרשב"א ורמב"ן דקיי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל. וע"ע בחת"ס חיו"ד סי' י"ט וז"ל: והשנה הזאת [תקע"ט] היא שנת שמיטה ואני נוהג לעצמי לעשות פרוזבול מר"ה וכן ראיתי רבותי נ"נ נוהגים [עי' בסי' הנ"ל בחחו"מ שרבו ר' נתן אדלר נהג כן].
  360. חתם סופר בתשו' חאו"ח סס"י ט"ו וע"ע בהגהותיו לחו"מ סי' ס"ז.
  361. שו"ת רדב"ז ח"א סי' קע"ו. ועי' שו"ת מהרי"ט [יהודה יעלה] ח"ב סי' ק"פ ובאורים ותומים חו"מ שם ס"ק נ"א מש"כ בזה.
  362. שביעית פ"י מ"ה.
  363. עי' להלן פירושו [לא הבאנו ענין שט"ח אלא מפני הכלל השנוי בתוספתא המובא בסמוך בפנים].
  364. הוספה בסוגריים, שלנו. שכן בא ליתן כלל בתוספתא ועי' להלן. תוספתא חולין פ"א הי"ג.
  365. כל שטר קרוי גט [מנחת ביכורים שם] וכך פירשה במלאכת שלמה על המשנה שביעית שם.
  366. ר"ל, מאחר, שכשר בשאר שטרות פסול בפרוזבול.
  367. ר"ל, מוקדם, שפסול בשטרות כשר בפרוזבול ועי' תשובות גאוני מזרח ומערב סי' ר"ל, שם מפורש שברייתא זו בתוספתא ליתן כלל באה על השנוי במשנה שביעית הנ"ל.
  368. שביעית פ"י ה"ג.
  369. תוס' גיטין ל"ו ב' ד"ה דאלימי בביאור המשנה ע"פ הירושלמי; רא"ש שם פ"ד סי' י"ז; ר"ש ור"י בן מלכי צדק בפירוש המשנה שביעית שם; או"ז סנהדרין סי' ע"ט; המאירי גיטין שם; מרדכי שם רמז תנ"ט.
  370. ר"ש שם ועי' או"ז שם שהעתיק דבריו.
  371. מפי' מהר"י בן מלכי צדק [המובא בפנים היא נוסחת מהר"י בן מ"צ בהעתקה מצילום מכון הארי פישל שבס' שמיטת כספים עמ' קל"ג-קל"ד, שבהנדפס נשתבש] כפירושו פירשו הר"ש שם ורבינו נסים גאון בתשובה המובאה בעיטור ח"א אות פרוזבול [עיי"ש שר"נ גאון נתן ציור אחר לביאור הענין אולם המכוון אחד הוא] וכן פירשו ענין מוקדם ומאוחר בפרוזבול ע"פ הירושלמי, תוס' וראשונים אלא שקיצרו [עי' בדבריהם]. וכן פירשו הרמב"ם בהלכותיו, עי' להלן.
  372. שביעית פ"ח הי"א.
  373. תוספתא זו הבאנו בפרק הקודם עם נוסחותיה ופירושיה וקודם דברי רשב"ג אומר שם הלכה סתם: "אימתי כותבין פרוזבול ערב ר"ה של שביעית כתבו ערב ר"ה של מוצאי שביעית אע"פ שחזר וקרעו לאחר מכן גובה עליו והולך אפילו לזמן מרובה [כנוסחה הראשונה שהבאנו בפרק הנ"ל] והר"י בן מ"ת כותב: "זו המשנה אינה מתפרשת אלא ע"פ התוספתא דתניא אימתי כותבין פרוזבול וכו' פירוש, פרוזבול... דינו להיכתב [עי' כפתור ופרח ח"ב עמ' תרע"ז] עד שלא תיכנס השמיטה ומהני למלוות שקדמוהו ואם מסר וכתבו בשלהי אלול של שביעית... כשר הוא ואינו צריך להיות קיים אלא בו ביום שהוא זמן ההשמטה ואע"פ שחזר וקרעו גובה את חובו כל זמן שרוצה... נמצינו למדין כי הפרוזבול לא מהני אלא בשקדמה המלוה לפרוזבול... ולפיכך שנינו המוקדם כשר והמאוחר פסול וסתמא דברייתא כסתמא דמתניתין" ולפי שאין בדבריו נ"מ לא להלכה ולא לפי' המשנה לא הצגתים בפנים ועי' לעיל פרק הקודם מה שמפרש מהר"י בן מלכי צדק ע"פ האמור מחלוקת ת"ק ורשב"ג.
  374. עי' פרק הקודם שינויי נוסח בל' רשב"ג ועי' להלן.
  375. פי' זה נוסף על הפי' שהבאנו בפי' הקודם שפי' מהר"י מלכי צדק שנחלקו אם צריכים שיהא הפרוזבול קיים בשעת חלות השמיטה.
  376. כתובות פ"ט א'.
  377. עי 'להלן בפ' טענת פרוזבול.
  378. מהר"י בן מלכי צדק במשנה שביעית שם. ועי' הר"ש שפי' ג"כ דרשב"ג חולק על הת"ק ושהולך לשיטתו בכתובות אך בדרך אחרת עי' להלן פ' טענת פרוזבול. ועי' תשובות הר"א בן הרמב"ם סי' פ"א.
  379. ב"ק ס"ט א'.
  380. הר"א בן הרמב"ם בתשו' שם.
  381. ר"י בן מלכי צדק שם.
  382. הר"א בן הרמב"ם שם ועי' תוספת ראשונים ח"ב עמ' קצ"ב.
  383. חסדי דוד בפירושו על התוספתא שם. ולשתי נוסחאות אלו אין רשב"ג הולך על מתניתין.
  384. פירוש הרמב"ם על המשנה שם וזה הפך ממה שפירש בהלכותיו פ"ט משמיטה הכ"ב-כ"ג והרמב"ם נשאל ע"ז שיפרש איזהו הפירוש הנכון [עי' תשו' הרמב"ם סי' ר"מ וברמב"ם מהד' שולזינגר ס' זרעים תשו' סי' רט"ו] והשיב: מה שכתבנו בחיבור זה [משנה תורה] הוא הנכון שאין בו ספק וכן כתבנו בפירוש המשנה ומה שהגיע לידכם פירוש המשנה... הוא המהדורא קמא ונמשכנו באותו פירוש על מה שכתב בעל ספר הדינים רב חפץ [כוונתו לרב חפץ ב"ר יצליח האשורי מחבר ספר המצוות בלשון הערבית] והטעות הוא מעל הספר הזה. ועי' תשו' הר"א בן הרמב"ם סי' פ"א שפי' כמו שהוא בהלכות וכתב שפי' המשנה "כבר תיקנו אבא מארי זצ"ל".
  385. ר"י בן מלכי צדק על המשנה בביאור פי' הנ"ל, והיינו שאם הפרוזבול קודם, המלוה מתחילתה לא נכנסה תחת דין השמטות כספים.
  386. כפתור ופרח ח"ב עמ' תרע"ז. וכן גירסת ר"י בן מלכי צדק ע"פ פירוש הר"מ עי' בפנים בסמוך.
  387. עי' ציון הקודם.
  388. ר"י בן מלכי צדק שם דיבור המתחיל וראינו לר"מ ז"ל [בדבריו יש ר"ש והגיהו בהנדפס ר"מ ועי' תוספת ראשונים ח"א עמ' ר"נ]. והנה בר"מ שלפנינו מסיים אחר פירושו בזה"ל "אבל דברי רשב"ג שיטתו ידוע ומפורסם בגמרא עד שפירש ואמר מן התנאים של פרוזבול שתהיה ההלוואה קודמת, אחר כן תהיה הכתיבה והוא מה שאמר רשב"ג אומר כל מלוה וכו' ועיי"ש במוקף שהשיגו על הר"ם כמש"כ בהג' מהר"י לנדא שם אולם מר"י בן מלכי צדק משמע שנוסחת פי' הר"ם אצלו היתה שבא הרמב"ם לפרש שרשב"ג ותנא דמתניתין היינו הך. ועי' כסף משנה בפ"ט מהל' שמיטה הכ"ב שמדבריו משמע שצריך לגרוס בתוספתא בדברי רשב"ג להיפך והיינו: כל פרוזבול שלאחר המלוה ה"ז אינו משמט, או לגרוס: משמט במקום "אינו משמט" – כדי שיהיו דברי רשב"ג בהסכם עם פסק הרמב"ם שם כפירוש הראשון ועי' לעיל, ועי' מה שהגיה בפי' הר"ם ע"פ כת"י פריז בסי' אהבת ציון וירושלים על הירושלמי שביעית שם.
  389. רדב"ז בפירושו על הרמב"ם הל' שמיטה שם ועיי"ש שהרמב"ם פסק כסתם משנה.
  390. ספר הישר לר"ת סי' ר"ע, הנוסחה שבפנים היא ע"פ ספר ראבי"ה ח"ב סי' תתצ"ג.
  391. רמב"ם פ"ט. מהל' שמיטה הכ"ב, כ"ג. וזה כר"ש ורבינו נסים גאון המובא בעיטור אות פ"ה, פרוזבול. הרמב"ם משתמש בציורו של ר"נ גאון שם. המחבר בשו"ע חו"מ סי' ס"ז סל"ב העתיק המשנה כצורתה: פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול ולא ביאר כאיזה מן הפירושים ועי' לבוש שם וסמ"ע שם ס"ק נ"ד. ועי' ר"נ גאון שם ומהר"י בן מלכי צדק שהביאו סמוכים לשיטה זו מנוסח הפרוזבול: אני מוסר וכו' "וכל חוב שיש לי" ולא אמר: שיהיה לי. ועי' ר"י קורקוס הל' שמיטה שם.
  392. שו"ת הרדב"ז סי' אלף רמ"א.
  393. שם ח"א סי' קע"ו.
  394. רדב"ז שם.
  395. בעל העיטור אות פרוזבול וחולק על ר"נ גאון שם. ועי' פי' שער חדש על העיטור שם שלדבריו כשר אפי' כשכתבו קודם הלואה. ובעיטור שם מוסיף ע"ז בזה"ל: בשעה שמוציא הפרוזבול בבי"ד כתוב בו: וכל חוב שיש לי, ולא כתב: וכל חוב שיהיה לי. ומפרש שער חדש [שם אות נ"ו] כוונתו מפני שכותב בו בלשון שישתמש כשמראה אותו לבי"ד ועל אותה שעה נופל שפיר לשון: שיש לי אפילו אם כותבו קודם ההלואה. ועי' לעיל, שמל' זו בפרוזבול הוכיח והר"נ גאון וסייעתיה את דינם.
  396. עי' ציון הקודם.
  397. כן היא הנוסחה בעיטור שם ע"פ שער חדש שם אות נ"ח ועי' תוספת ראשונים מ"א עמ' פ"ז העתקה מנוסחת העיטור כת"י ניו-יורק.
  398. פירושו של בעל העיטור במשנתנו מחודש הוא ועי' שער חדש שם אות נ"ט. ועי' כפתור ופרח ח"ב עמ' תרע"ז שמביא השיטות והפירושים באריכות ובסוף מסכם דעות הפוסקים כדלהלן: פרוזבול ואחריו הלואה כשר ואין ההלואה נשמטת. הלואה ואחריה פרוזבול פסול והלואה נשמטת [כן היא לדעת הר"ם בפי' המשנה מהדו"ק ולדברי כו"פ גם דעת העיטור]. ולשיטת ר"נ גאון וסייעתו היא להיפך: פרוזבול ואחריו הלואה פסול; הלואה ואחריה פרוזבול כשר.
  399. מבעלי השיטה הראשונה.
  400. ר"י בן מלכי צדק בפירושו למשנה שביעית שם.
  401. שביעית פ"י ה"ג.
  402. מלכי צדק שם.
  403. שו"ת הר"ן סס"י ע"ז.
  404. עי' תויו"ט שביעית שם וב"ח חו"מ שם ס"ק ל"ג. וכך כתב במראה הפנים לירושלמי שם שהך ברייתא לא קיימא לדינא מפני שהמשנה מתנגדת לה עיי"ש וע"ע ירושלמי בבא בתרא ס"פ י' ובפני משה שם. ועי' בתומים חו"מ שם ס"ק כ"ז שמסכים לדעת הר"ן. אבל בפירושי הון עשיר ושמשנה ראשונה לשביעית שם דוחים דעת הר"ן מפני הירושלמי וכדעת ר"י בן מלכי צדק וכך פסק בערך השולחן חו"מ שם סעי' כ"ח.
  405. ב"ח שם.
  406. היינו מלבד טעמו של הר"ן בתשובה הנ"ל שפרוזבול מאוחר פסול מפני שצריך דין שטר.
  407. תויו"ט במשנה שביעית שם.
  408. כה"ג חו"מ שם בהגה"ט ס"ק מ"א בשם מהר"א ששון [בשו"ת תורת אמת סי' קמ"ה].
  409. שו"ת תורת אמת שם.
  410. שביעית פ"י ה"ג.
  411. פי' מהר"א פולדא שם.
  412. ירושלמי שם.
  413. פי' מהר"א פולדא שם. ועי' או"ז ח"א סי' תשמ"ה. ובפירוש ר"י בן מלכי צדק שביעית פ"י מ"ה סוף פיסקה ראשונה: שאומרים טעינו כי "סברנו שכך שנים היו בשמיטה כמו שכתבנו".
  414. העיטור אות פרוזבול. ומש"כ שדי בלא זמן אך כולל וכותב כל חוב שיש לי משנה וכו' נראה דלטעמיה אזיל שסובר שפרוזבול כשר אף כשכתבו קודם הלואה [עי' לעיל].
  415. ספר הישר לר"ת סי' ר"ע; ראבי"ה ח"ב סי' תתצ"ג ועיי"ש שמוסיף: "דעדיף למיטען פרוזבול היה לי ואבד מפרוזבול המזויף מתוכו דאיכא ידיים מוכיחות דשביק היתרא ואכיל איסורא"
  416. כפתור ופרח ח"ב עמ' תרע"ח וכשיטת ר"נ גאון והרמב"ם בהלכות ועי' מאירי גיטין עמ' קל"ג.
  417. תוספתא שביעית פ"ח ה"ט.
  418. מנחת ביכורים שם.
  419. תוספתא שם.
  420. מנחת ביכורים שם.
  421. תוס' כתובות כ"א א' דה"י עד ודיין ועי' ס' אהבת ציון וירושלים עמ' ק"ז, ובפרק: דיניו.
  422. משנה שביעית פ"י מ"ו; גיטין ל"ז א'.
  423. רש"י גיטין שם; רש"י שביעית שם.
  424. כן הוא בגיטין ובמשנה כת"י קופמן. ובמשנה שלפנינו: מזכה הוא ועי' תויו"ט שביעית שם.
  425. משנה שם.
  426. ר"ש ורע"ב שם.
  427. בתוס' רי"ד גיטין שם: "זכהו המלוה מתנה כל שהוא.
  428. רש"י גיטין שם; ר"ש ורע"ב שם.
  429. משנה פאה פ"ג ג': רע"ק אומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה וכו' ולכתוב עליו פרוזבול ועי' ב"ב כ"ז א' וקידושין כ"ו ב'.
  430. עי' כתובות נ"ו ב' ובכ"מ: מילתא דשכיחא עבדו בה רבנן חיזוק, מילתא דלא שכיחא לא עבדו וכו'.
  431. רש"י גיטין שם וכן פירש בקידושין כ"ו ב' ובב"ב כ"ז א'; הרא"ש שביעית שם ובעוקצים פ"ג מ"י; תוס' קידושין שם: בסמ"ג לאוין רמ"א: "מפני שזו מלוה מצויה... מפני שאינו יכול להישמט ממנו".
  432. רשב"ם ב"ב ס"ה ב' ד"ה הרי; מאירי גיטין שם.
  433. תוס' גיטין ל"ז א' ד"ה אלא וב"ק י"ב א' ד"ה פרוזבול.
  434. תוס' ב"ב כ"ז א' ד"ה ולכתוב וקידושין כ"ו ב' ד"ה ולכתוב.
  435. הרשב"א בחי' גיטין שם.
  436. עי' להלן.
  437. תוס' ב"ב שם וגיטין שם וב"ק שם.
  438. תומים סי' ס"ז ס"ק כ"ב עיי"ש.
  439. עי' להלן.
  440. חידושי מהרי"ח על המשנה שביעית שם. וכבר קדמו בעל גידולי תרומה שער מ"ה סעי' י"ז, ועיי"ש שכתב שלענין זה ל"ש תי' התוס' והרשב"א לומר לא פליגי.
  441. גיטין ל"ז א' ועי' להלן.
  442. פירוש הר"ש על המשנה שביעית שם וכן פירש הר"ש בפאה פ"ג מ"ג; הרע"ב שביעית שם; מאירי גיטין שם; רשב"ם ב"ב ס"ו ריש עמ' א'.
  443. הוספת המאירי שם ועי' סמ"ג לאוין רע"א.
  444. הוספת רשב"ם ב"ב שם ועי' בדבריו ב"ב ק"נ א' ד"ה איידי.
  445. רש"י ב"ק י"ב א' ד"ה חל על הקרקע; ר"ת בתוס' קידושין כ"ו ב' ד"ה ולכתוב. ועי' בהג' פורת יוסף לב"ק שם שתמה על ל' רש"י: הא הבי"ד הם הגובים ולא המלוה וכ' שהל' אינו מדוקדק.
  446. הרא"ש בפירושו לפאה פ"ג מ"ו והמאירי גיטין ל"ז מביאים שני הטעמים של רש"י ושל ר"ש. וכן הביאם הר"ן גיטין שם וכתב שיש חילוק ביניהם לענין הלכה בכמה דברים עי' להלן בסיכום ההלכה.
  447. תוס' גיטין ל"ז א' ד"ה אלא וקידושין כ"ו ב' ד"ה ולכתוב בשם רבינו שמאול. כ"כ גם בב"ב כ"ז א' ד"ה ולכתוב והוסיפו שם: "והוי כאילו יש לו משכון בכל"; רא"ש בפירושו לפאה הנ"ל ועי' בחיי חו"מ שם ס"ק כ"ד; סמ"ע שם ס"ק מ"א.
  448. כתובות צ"א ב'.
  449. רש"י גיטין שם; תוס' ב"ב וגיטין שם, ועי' תוס' שם שלפי' ראשון קשה נהי דאין להם אונאה לקרקעות, אבל ביטול מקח ביתר מפלגא יש להם ועי' תשובות מיימוניות ריש ספר משפטים וחי' הרשב"א גיטין שם. ועי' גידולי תרומה שער מ"ה ס"ק י"ז. ועי' סמ"ג לאוין רע"א: "מפני שאינו יכול להשמט ממנו שאפילו לא ישוה הקרקע כנגד החוב יכול להיות גובה וחוזר וגובה".
  450. ר"ן גיטין שם. הרע"ב מביא בפאה שם טעם הרשב"ם ובשביעית טעמו של רש"י.
  451. גיטין ל"ז א'.
  452. ועי' להלן שכתבו ראשונים אפילו מלא מחט.
  453. תוספתא שביעית פ"ח "י.
  454. מפני שדרך הנקבים יונק וצומח מן הקרקע ומיחשב כקרקע [סמ"ע חו"מ ס"ז ס"ק מ"ב].
  455. מנחת ביכורים לתוספתא שם.
  456. מנחת ביכורים שם. והיא גמרא מפורשת בשבת צ"ה ב': "ר"ש אומר אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא להכשיר זרעים בלבד וכו' לכל מילי ר"ש כתלוש משוי ליה ושאני לענין טומאה וכו' ופירש"י: לכל מילי – לשבת וכו' ולפרוזבול שאינו נכתב אלא על הקרקע". ואעפ"כ נראה שאין צורך לשנות הגירסה בתוספתא מכפי שהיא בפנים עי' להלן.
  457. גיטין ל"ז א'.
  458. בגמ' כת"י מינכן חסרה מילת: אילו וכן הוא ביראים השלם סי' קס"ד ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף קמ"ה.
  459. ר"ל להניח בו תנור או כיריים המטלטלין, רש"י שם.
  460. בירושלמי שביעית פ"ו ה"ג הובא דין זה מר' זעירא בשם ר' ירמיה ועי' להלן.
  461. אמורא הוא, רש"י שם.
  462. פירוש, דהא מקומו או שלו הוא או השאילוהו לו הואיל ועציץ שלו הוא [רש"י שם].
  463. בגמרא לא צריכא דמנח אסיכי [שבפנים הוא פירש"י].
  464. רש"י שם.
  465. חי' הרמב"ן גיטין שם.
  466. רמב"ן שם; רשב"א שם בשם תוס'; ר"ן וריטב"א שם.
  467. עי' רשב"א שם שכתב "דכל שהוא" דקתני ["קרקע כל שהוא"] דוקא קתני ומה שמפרש בגמ' כמה כל שהוא "קלח של כרוב" לאו דוקא כאותו שיעור אמר אלא דבר של מה בכך ועיי"ש ורשב"א בפיסקה אין כותבין פרוזבול ש"אפילו ראוי לנעוץ בו מחט" סגי וחשוב קרקע לענין פרוזבול.
  468. רשב"א גיטין שם; רא"ש שם פ"ד סי' ט"ו.
  469. רשב"א שם. וכ"כ קרבן נתנאל על הרא"ש שם מדנפשיה עיי"ש ועי' גידולי תרומה שער מ"ג ח"ב סעי' י"ד שכתב ג"כ דברי הרמב"ן ורשב"א מעצמו. ועי' בס' שעשוע התלמידים הלכות שמיטה עמ' פ"ד שביאר הטעם שכותבין על עציץ נקוב המונח ע"ג יתידות שאינן שלו ולא על שאינו נקוב, משום שלמעשה עציץ נקוב כשהוא בארץ נחשב כקרקע וא"כ אף כשהוא מונח ע"ג יתידות נחשב העציץ עצמו כארץ והרי העציץ הוא שלו ועליו כותבין הפרוזבול ולא על הקרקע שתחתיו אבל שאינו נקוב שאינו בארץ וגם אין לו מקום בארץ שהרי לא הושאל לו אלא היתידות הילכך אין כותבין לו שהרי אין כאן מקום מושאל לו. עכ"פ נראה כי לפי מה שמבואר בגמרא שאפילו עציץ שאינו נקוב הנחשב כתלוש אם יש לו מקומו או שהוא מושאל לו כותבין עליו פרוזבול, אין צורך לשנות הגירסה בדברי ר' שמעון בתוספתא הנ"ל כמש"כ המנחת ביכורים, אלא הת"ק שמחלק בין עציץ נקוב לשאינו נקוב מיירי במונחים ע"ג יתידות וכטעם הנ"ל. אבל ר' שמעון שאמר אף אינו נקוב כותבין עליו פרוזבול מיירי במונח על הארץ וכותבין פרוזבול משום מקומו, וכקושיית הגמרא וז"פ. ולפ"ז אין כאן מחלוקת בין ר"ש וחכמים שמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
  470. גיטין שם.
  471. בגמ' הלשון: גידמא דדיקלא ובפנים הוא מה שפירש"י.
  472. רש"י שם.
  473. או"ז ע"ז סי' ק"כ בשם הערוך שפי' גידמא – ענף.
  474. משנה שביעית פ"י מ"ז; עוקצים פ"ג מ"י.
  475. בפי' רבינו גרשם: "דקאמר: מוסר אני לכם שטרותי אגב האי כוורת".
  476. משנה זו הובאה בב"ב ס"ה ב; ס"ו א'. ושם פי' רבינו גרשם: "כוורת דבורים שעשאה וחיבר לקרקע" וכ"פ רשב"ם: "מחוברת היא בקרקע בטיט" וזה דלא כתוספתא וירושלמי שהבאנו בפנים בסמוך דמוקי לה במונחת ע"ג יתידות. אולם י"ל כמש"כ התוס' ב"ב שם ד"ה הרי שמתחילה ס"ד שמיירי בכוורת מחוברת אבל לבסוף שמפרש הטעם מפני שמיתקש ליער אין אנו חוששים לחיבור הכוורת.
  477. רשב"ם ב"ב שם.
  478. רשב"ם שם.
  479. תויו"ט על המשנה שביעית שם, ועי' במשנה אחרונה עוקצין שם שפירש ד"הרי הוא בקרקע" קאי אחרווייהו על הכוורת עצמה ואף על הדבש שדינה כקרקע מצד עצמה וזה בהתויו"ט ועי' להלן.
  480. כתובות נא א.
  481. הגהות חשק שלמה למס' עוקצין שם. והיינו דכשעומדים ליבצר אין המלוה סומך דעתו וה"נ כן כיון שבידו של לווה לרדות הדבש ולמוכרו לא סמכא דעתיה [וא"כ אפי' אם נאמר שלשאר דברים דין דבש כקרקע כ"ז שהוא בכוורת כמשנה אחרונה אבל לענין פרוזבול לא] אולם מתוס' ב"ב הנ"ל משמע כהתויו"ט ולא כחשק שלמה שכתבו דלטעם האמור שם במסקנה משום דאיתקש לימר "קאי אדבש שבתוך הכוורת ולא חיישינן בחיבור הכוורת" ומשמע אפילו מ"ש וכותבין עליו פרוזבול "קאי אדבש".
  482. תוספתא עוקצין פ"ג בסופו.
  483. ר"ל: בשבת לענין תולש ובשביעית לענין קרקע הצריך לכתיבת פרוזבול [מנחת ביכורים שם].
  484. עי' רש"ש סוף עוקצין ועי' להלן.
  485. שביעית פ"י ה"ג.
  486. עי' פני משה שם.
  487. פ"מ שם וכן פי' הרע"ב במשנה שביעית: לא נחלקו אלא במונחת ע"ג קרקע ותמה ביש סדר למשנה מנין לו זה כי בתוספתא ליתא, והוא מפורש בירושלמי.
  488. מסקנת דברי הירושלמי שם ועי' פני משה. והשווה דברי ר' יהודה בבבלי גיטין ל"ז א' אפילו השאילו מקום לתנור וכו'.
  489. ירושלמי שם.
  490. פני משה שם. והשווה מ"ש בבבלי שכותבין על מקום העציץ.
  491. פני משה שם עייש"ה.
  492. פי' מהר"א פולדא לירושלמי שם. ועי' לעיל לענין עציץ נקוב, שהרשב"א והרא"ש פירשו בדומה לזה ליישב מה שקשה בסוגיא דעציץ כעין כאן. ולתי' הרמב"ן ור"ן וריטב"א שם דמקום היחידות מינו מקום חשוב לכתוב עליו פרוזבול י"ל גם כאן. ומה שהקשה מהר"א פולדא: הכי גרע ממקום הנר, כאביי הקשה הרשב"א ע"פ הרמב"ן: הכי קרע מקלח של כרוב.
  493. מהר"א פולדא שם.
  494. פירוש הרא"ש במשנה שביעית שם.
  495. רע"ב ותפארת ישראל שביעית שם. וכנראה גם הגר"א בשנות אליהו שם מחזיק בפירושם.
  496. ב"ב ס"ה ב' ס"ו א' ועי' לעיל.
  497. שמואל א' י"ד פ' כ"ז.
  498. עי' רשב"ם ב"ב שם.
  499. תוספת רעק"א במשנה שביעית. ובשיטתו הולך גם בעל משנה ראשונה שם ועי' דבריו ביתר ביאור סוף פ"ג דעוקצין ועי' אריכות בזה מבעל תפארת ישראל שביעית שם בבועז אות ג'.
  500. עי' דברי הגרעק"א המובאים בבועז שם. והתפ"י מביא סמוכים לירושלמי מן הפסוק בשמואל שם "והנה דבש על פני השדה" משמע שמונח על מחובר לארץ. ועי' בהגהות בית שאול במשנה שביעית שם.
  501. משנה שביעית פ"י מ"ו.
  502. בעיר לאו דוקא וה"ה בעיר אחרת ועי' משנה ראשונה.
  503. פי' מהר"י בן מלכי צדק שם; מאירי גיטין עמ' קנ"ה.
  504. מאירי שם.
  505. ר"ש שם.
  506. משנה ראשונה שם.
  507. מהרי בן מלכי צדק בפי' ב'.
  508. רמב"ם בפי' המשנה שם, ועי' מהר"י קורקוס על הרמב"ם הל' שמיטה עי' להלן פרק זה בסיכום ההלכה.
  509. גיטין ל"ז א'.
  510. בגמ' כת"י מינכן: ללוה אין לו קרקע ועי' או"ז ע"ז סי' ק"כ.
  511. גיטין שם; ירושלמי שביעית פ"י סוף ה"ב ועי' רידב"ז שנדפס שם בטעות ושייך אחר הלכה ג'; תוספתא שביעית פ"ח ה"י.
  512. במדבר ה' ז'.
  513. גיטין שם.
  514. שם
  515. עי' בירושלמי שמוכיח מכאן שלמדים שאר דיני ממונות מדיני פרוזבול ועי' להלן פרק דיניו
  516. רש"י גיטין שם.
  517. רש"י שם.
  518. הרשב"א בחידושיו שם. וכך פירש מהר"ם שיף שם.
  519. בית יוסף חו"מ סי' ס"ז ס"ק כ"ה בדעת הטור, וכפ' החיי שהטור סובר דאין חילוק בין יש ללוה, לערב או למלוה. ועי' בחת"ס, שו"ת, חחו"מ סי' נ', דאע"ג שלמה דקיי"ל בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה אין יכול להקנות זכוות שיש לו בקרקעו של בעל חוב זה לבע"ח אחר לכתוב עליו פרוזבול – מקולי פרוזבול שנו כאן. [עי' להלן] שהקילו לענין פרוזבול עשות הקרקע כאילו הוא גבוי ועומד וכיון שנחשב אצלו כגבוי יכול לחזור ולהקנות לזה בשטר הפרוזבול בעצמו עיי"ש. ומסיים שכן מצא במבי"ט שקנין הקרע והפרוזבול באים כאחד.
  520. במשניות כתי' קאנטאברוגיא: ר' חוספית.
  521. משנה שביעית פ"י ו'.
  522. הרמב"ם בפי' המשנה שם.
  523. ר"ש שם. רע"ב שם.
  524. משנה ראשונה שם ושם משמע מתויו"ט ועי' בסמוך, ולהלן בסיכום ההלכה. ובפרק הפטורים מפרוזבול.
  525. עי' תוס' רעק"א שם.
  526. תוספות יום טוב שם ועי' הג' תפארת יעקב על המשנה שם.
  527. ר"ש ומהר"י בן מלכי צדק בפי' המשנה; רע"ב שם.
  528. נחמש למראה על הירושלמי שביעית שם ה"ג.
  529. תויו"ט שם משום דדומיא דסיפא קתני: וליתומים על נכסי אפוטרופסין ועיי"ש.
  530. שביעית פ"ח ה"י.
  531. עי' באו"ז ע"ז סי' ק"כ דגורס: ר' חוצפית המתורגמן.
  532. שביעית שם ה"ג.
  533. פני משה שם.
  534. הגר"א בשנות אליהו על המשנה שביעית שם. ועי' פני משה בירושלמי שם. [ולכאורה משמע מדברי הירושלמי דלא כהתויו"ט הנ"ל שדין יתומים על נכסי אפוטרופוס היא תקנה לטובת עניים שימצאו מי שילוה להם, ואולי גם אשה תחת בעלה, כשבאה ללוות לצורך עצמה בגדר זה].
  535. רעק"א בגליון הש"ס על הירושלמי שם וראייתו ממה שאיבעיא ליה בירושלמי ואינו פושט מברייתא מפורשת וגם שהרמב"ם לא הזכיר דין זה כלל רק הטור כותב כן בשם הרא"ש והוציאו מדברי הירושלמי.
  536. שם.
  537. פני משה שם.
  538. ירושלמי שם.
  539. פני משה. ומש"כ בלשונו "על נכסי מלוג שלה" צ"ע דאם על נכסי מלוג דוקא כותבין וכמו שפירשו מפרשי המשנה מה ראיה היא זו הלא שם הבעל עכ"פ אוכל פירות משא"כ אפוטרופוס בנכסי יתומים. ובאמת התויו"ט תמה מכח ירושלמי זה על פירוש המפרשים. והנה הר"ש במשנה שם מביא הירושלמי בזה"ל: "בירושלמי בעי מהו לכתוב לאשה על נכסי בעלה וכן ליתומים על נכסי אפוטרופסין" ותמה עליו בגידולי תרומה שער מ"ה סעי' י"ח וכתב שט"ס בדבריו וצ"ל: וכן לאפטרופין וכו' שאילו: וכן ליתומים וכו' מתניתין היא. ועי' בפאת השולחן פ"י ס"ק פ"ח שמקיים גירסת הר"ש. ובהגהות מהר"י לנדא הגיה בר"ש כבעל גידו"ת. עכ"פ נראה מל' הר"ש שלא היתה לפניו הגירסה בתוספתא: כותבין לאשה על נכסי בעלה, דאל"כ לא היה מביא ע"ז ספיקו של הירושלמי אלא פשיטותא דתופסתא וגם מזה נראה שצדק רעק"א בהגהתו שם. [במהר"י קורקוס פ"ט מהל' שמיטה ה"כ גרס בירושלמי כה"ג גידו"ת].
  540. שביעית פ"ח ה"י.
  541. ברא"ש גיטין פ"ד סי' י"ח הגירסה בדברי רשב"ג: "כותבין לו פרוזבול על כולם" וכן הוא בס' התרומות שער מ"ה אות י"ח. ועי' תוס' ראשונים ח"א עמ' פ"ה-פ"ז שכן גירסת רוב הראשונים.
  542. מנחת ביכורים שם, ועי' לעיל. וכך פירשו מחלוקתם הרא"ש הנ"ל עיי"ש. ועי' שו"ת מהר"ם בר"י ברוך די קרימונה סי' קמ"ו. שמביא בשם ה"ר יעקב מקורס"ן שנחלקו כאן בענין מה שאמרו בירושלמי שבועות פ"ה ה"א: שניים שלוו מן האחד הרי הן ערבים זל"ז אע"פ שלא פירשו. ומהר"ם ב"ב מוסיף: "ונ"ל שרשב"ג קאי בירושלמי וכגרסינן פ' השולח לו אין קרקע ולערב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול", וכך פי' הסמ"ג עשין צ"ד ד"ה מסקינן. ועי' בחיי חו"מ ריש סי' ע"ז.
  543. עי' לעיל.
  544. דרישה חו"מ סי' ס"ז ס"ק כ"ט, סמ"ע שם ס"ק מ"ט; אורים שם ס"ק נ.
  545. עי' לעיל.
  546. גידולי תרומה על התרומות שם ס"ק י"ח.
  547. בדרישה שם באים המילים אח"ז: "וקמ"ל דאפילו לוו בשטר כותבין" וכן הוא בנוסח דברי הדרישה המובאים בחידושי הגהות שם אות ט"ז ונ"ל שזה ט"ס וצ"ל: אין כותבין שת"ק אין כותבין קאמר, למי שאין לו קרקע אע"פ שלוו בשטר אחד שבזה יש סברה לומר שיהא מועיל מדין ערב וכנ"ל.
  548. דרישה שם לדעת הב"י שהבין כן בדעת רבינו ירוחם בסי' מישרים עיי"ש.
  549. או"ז ע"ז סי' קכ"א. וצ"ע וכנראה הוא ט"ס שם וצ"ל כותבין.
  550. עי' לעיל תחילת הפרק ובציונים. ועי' מראה הפנים על הירושלמי שביעית פ"י ה"ג.
  551. שביעית פ"ח ה"י.
  552. כן היא הנוסחה שם ע"פ גירסת אור הגנוז שם. ועי' פירוש חסדי דוד שם [אמנם מזה אין ראיה שאין מועיל זיכוי אלא שאם לא זיכה לו מלוה אין כותבין].
  553. שביעית פ"י ה"ג.
  554. ועי' להלן, שלבעל התרומות יש לו פירוש אחר בדברי רב.
  555. בעיטור אות פרוזבול וכן בכפתור ופרח ח"ב עמ' תרע"ח הגי' רי' אחא. ועי' שער החדש על העיטור שם.
  556. ועי' מראה הפנים שם שבבבלי פשוט שכותבין ללווה עי' קרקע של מלוה מפני שקיי"ל כר"י.
  557. פני משה שם. ועי' עיטור שם טעמו של ר' יוחנן. ועי' להלן להלכה.
  558. ב"ק י"ב א' ושם: תני אבימי.
  559. ויקרא כ"ה מ"ו.
  560. עי' ב"ק שם ובש"מ וע"ע עבדים.
  561. רא"ש ב"ק פ"ט סי' ו' בשם הרשב"ם וכ"כ שם בפ"א סי' י"ד. אמנם הרשב"ם בב"ב קכ"ח א' ד"ה ור"נ לא הזכיר פרוזבול, גם לא חילק בין דאורייתא למילי דרבנן אלא כתב "לענין בחיי כמטלטלי דמי דאין בחיי סומך אלא על קרקעות שאין יכולין ליאבד ולא לזוז ממקומן אבל עבדים לא סמכא דעתיה וכו'. וכדבריו פירש הנימוק"י ב"ק צ"ו ב'. אמנם פירושם זה אינו מספיק לענין פרוזבול דהיו כותבין על עציץ נקוב [עי' לעיל] ופירוש התוס' דאע"פ שיכול לכלותו לא פלוג רבנן בקרקע. וכ"כ הר"ש בשביעית ובפאה וב"פ שאר ראשונים מפני שכך הוא הדין לכתוב על כל דבר שיש לו דין קרקע וע"כ צריך לחלק כהרא"ש.
  562. שו"ת תורת אמת סי' רי"ח ע"פ הרא"ש.
  563. שביעית פ"י ה"ג מימרה של רבי בא בשם רב ובבבלי גיטין ל"ז א' היא מר' חייא בר אשי אמר רב, עי' לעיל.
  564. בבבלי שם: קלח אחד של כרוב.
  565. פני משה שם.
  566. פי' מהר"א פולדא לירושלמי שם.
  567. שם שכן משמע בגמ' גיטין שם. וכן הבין כנראה הרשב"א [עי' לעיל].
  568. מהר"מ פולדא שם.
  569. כפתור ופרח ח"ב עמ' תרע"ט.
  570. שם.
  571. השותפין משום שאין הקרקע מיוחד לזה או לזה. והאריסים והאפוטרופוסים אין להם קרקע, שאינה שלהם, לפיכך אין להם פרוזבול [פי' מהר"א פולדא שם].
  572. פני משה שם.
  573. שם ועי' פנ"מ.
  574. השווה תוס' רי"ד שהבאנו לעיל שכתב: מזכהו המלוה מתנה וכו'
  575. רמב"ם פ"ט מהל' שמיטה הי"ט; סמ"ך סי' רנ"ט; סמ"ג לאוין רע"א; רבינו ירוחם ס' מישרים נתיב ז'; טושו"ע חו"מ סי' ס"ז סכ"ב.
  576. בראבי"ד ח"ב סוף סי' תתצ"ג הגירסה: להקנות ועי' בהערות מפטוביצר שם עמ' 684.
  577. ספר הישר לר"ת סי' ר"ע; ראבי"ה ח"ב שם. ועי' להלן שי"א שא"צ לקניינים כלל.
  578. ר"ן וריטב"א ומאירי גיטין שם; רא"ש שם פ"ז סי' ט"ו; רבינו ירוחם בס' מישרים שם. לשון המאירי שם: "והסכימו בה הגאונים אפילו שלא בפניו"
  579. ר"ל וקיי"ל אין חבין לאדם אלא בפניו.
  580. מאירי שם.
  581. מאירי שם, ועי' הג' בית לחם יהודה ליו"ד סי' קס"ב ס"ה שהוכיח כן מל' הרא"ש בתשובה: "דגבי פרוזבול בוודאי ניחא ליה כדי שיהיה לו נאמנות לגבי מלוה וילוה לו עוד פעם אחרת".
  582. רא"ש גיטין שם סי' ט"ו ובקרבן נתנאל שם אות י'. ועי' בט"ז יו"ד סי' קס"ב סק"ח שכתב גבי הטעם שהוא מדרבנן ובנקודות הכסף כתב לדחות דבריו: אדרבה ההיתר הוא מדרבנן דהיינו שהם תיקנו פרוזבול. ובקרן נתנאל פירש שהוא מדרבנן היינו דשביעית בזמן הזה דרבנן ולפיכך הקילו עיי"ש ולפ"ז צדק הט"ז והגר"א ביו"ד שם ס"ק ט"ז שהקשה על הרמ"א כהט"ז והשאיר בצ"ע משמע דמסכים להט"ז וק"נ ודלא כהש"ך בנקה"כ.
  583. ריטב"א גיטין ל"ז א'.
  584. ריטב"א שם; ר"ן שם ועי' בסמוך. וכך פסק רמ"א להלכה [חו"מ שם סכ"ב] "אם הלוה לפנינו וצווח שאינו רוצה לזכות בקרקע של אחרים וכו': ועי' בפאת השולחן פ"י ס"ק פ"ד.
  585. ריטב"א שם ועי' הג' כור לזהב שם.
  586. עי' תחילת הפרק.
  587. ר"ן שם. והיינו שלטעם השני [של הר"ש וסייעתיה] צריכים שתהא הקרקע עומדת עמו לגבייה ואינו מספיק מה שהיה לו בשעת פרוזבול משא"כ לטעם רש"י וסייעתיה. כיון שהיה לו בשעת כתיבה כבר היא מלוה מצויה ועי' לעיל מש"כ, והשווה הגר"א בשנות אליהו על המשנה שביעית פ"י ה"ו: "ואפילו הלוה עומד וצווח שאינו רוצה מ"מ כותבין פרוזבול: ולא פירש דעתו אם כשדווח לבסוף קאמר וכר"ן וריטב"א או אפילו בשעת כתיבת פרוזבול דאמר שאין משגיחין בו וחולק על הראשונים וסובר שהקילו בפרוזבול שא"צ דעת הלוה כלל ועי' לעיל בפרק מדעת מי כותבין פרוזבול. ועי' ביש"ש גיטין פ"ד סי' מ"ד שערער על דברי הר"ן [ערעורו של היש"ש כנראה על דברי הר"ן בסמוך עי' להלן בפנים].
  588. ר"ן שם.
  589. ריטב"א שם בשם "רבינו" וכתב "ונכון הוא".
  590. ס' התרומות שער מ"ה סי"ז. הקנאת קרקע זו אין לה ענין לדין קרקע המוזכר במשנה ושדיברנו בו עד הנה, אלא הוא דין חדש, שכשהמלווה מוסר חובותיו לבי"ד הוא מקנה אותם להם אגב קרקע, ועי' להלן.
  591. פירוש רבינו גרשום בב"ב כ"ז א'.
  592. שביעית פ"י ה"ג ועי' לעיל ד"ה אע"פ שבתלמוד שלנו.
  593. ס' התרומות שם. ועי' גידולי תרומה שם.
  594. ב"י סי' ס"ז ס"ק כ"ד ועי' תומים שם ס"ק כ"ב.
  595. ב"י שם.
  596. עי' תוס' ב"ב מ"ד ב' ד"ה דלא דעת ר"ת ושו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד' סצילקאב סי' תת"י בסופה
  597. עי' קידושין ס"ה ב'.
  598. גדולי תרומה שער מ"ה ס"ק י"ז.
  599. [אנו חוזרים לדין קרקע הרגיל שבפרוזבול]
  600. רמב"ם פ"ט מהל' שמיטה הי"ט; סמ"ג לאוין רע"א; סמ"ק סי' רנ"ט.
  601. עי' לעיל.
  602. רשב"א בחי' גיטין ל"ז א' ועיי"ש שמפרש מ"ש כמה כל שהוא אפי' קלח של כרוב באופן המתאים לשיטתו.
  603. עי' גיטין שם אפילו השאילו מקום ועי' לעיל ולהלן.
  604. חתם סופר בחידושיו גיטין שם, ועיי"ש שמתרץ בזה מה שאמר בגמרא בעציץ נקוב שמונח ע"ג יתידות שאין כותבין עליו פרוזבול והקשו למה אין כותבין משום מקומו השאול לו [עי' לעיל בענין עציץ נקוב] ולפ"ז ניחא דמקום היתידות "הוה פחות מקלח של כרוב".
  605. רמב"ם שם; טושו"ע שם סכ"ג.
  606. שו"ע שם. ועי' ב"י שם ס"ק כ"ז שכתב כן מתחילה מצד הסברא ותמה שלא מצא בין הפוסקים שדיברו מזה דמ"ש בגמרא שאלה לאו דוקא אלא ה"ה שכירות ולבסוף מצא סמך לדבריו בהעיטור אות פרוזבול ובבעל התרומות שער מ"ג. אמנם כן מפורש במאירי גיטין שם [עי' להלן בפנים] וכ"כ מהר"י קורקוס הל' שמיטה שם אלא שהר"י קורקוס כתב "ה"ה לשכירות וכל שכן הוא" אולם הסמ"ע חו"מ שם ס"ק מ"ה כותב דרבותא אשמועינן בשכירות וכן הוכיח החת"ס בתשובות החו"מ סי' נ'. ועי' הגר"א בביאוריו לחו"מ סי' ס"ז אות מ"ח ובשו"ת דברי אמת קונטרס ז' סי' א' שהביאו ראיה דה"ה לשכירות ממה דלא אשכחן אוקימתא בעציץ נקוב אלא במנח אסיכי ואם שכירות לא מהני לימא בשהמקום שכור לו. ועי' אורים שם ס"ק מ"ו וערך השולחן שם דין צ"ג. ועי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתקל"ד וסי' אלף קמ"ה.
  607. כנה"ג חו"מ שם בהגה"ט אות ל"ז; שו"ת מהרי"ט ח"ב סי' ס"ה ושם: מקולי פרוזבול שנו כאן.
  608. מהרי"ט שם. ועיי"ש שמביא ראיה על כך מלשון הסוגיה גיטין שם.
  609. ס' שמשות התלמידים הל' שמיטה עמ' פ"ד ע"פ העיטור אות פרוזבול סוף מאמר ג' ובעל התרומות שער מ"ג ח"א סו"ב והובאו בב"י שם ס"ק כ"ז.
  610. רמב"ם שם הל' י"ט; שו"ע שם סכ"ד. הטור השמיט דין זה ותמה עליו הב"י שם אות כ"ד ועי' בגידולי תרומה שער מ"ה ס"ק י"ח שתירץ דמה שאמר אח"כ במשנה כותבין לאיש על נכסי אשתו רבותא אתא לאשמועינן דלא מיבעיא שדה ממושכנת שעכ"פ שלו היא ולאח"ז המשכן תשוב לידו אלא אפי' בנכסי אשתו שאין לו בהן אלא פירות. ומכיון שכתב הטור דין כותבין על נכסי אשתו תו לא איצטריך לאשמועינן שדה ממושכנת. ועי' תומים שדחה תירוצו ותירץ באופן אחר [תומים שם ס"ק כ"ד].
  611. פירוש הרדב"ז על הרמב"ם שם ע"פ מש"כ הרמב"ם בפירושו על המשנה שביעית שם ועי' כ"מ שם ובב"י חו"מ שם אות כ"ח.
  612. טושו"ע שם סכ"ב וכך פסק המאירי גיטין ל"ז א': כותבין פרוזבול על סמך קרקע של חבירו הואיל וחייב לו... והוא הדין לבעל חובו של ערב, ועי' רדב"ז בפי' הרמב"ם שם ה"כ.
  613. טור ושו"ע שם וכ"כ הב"ח והב"י שם ס"ק כ"ה שאפילו החייב למלוה קאמר ועי' לעיל.
  614. מאירי שם.
  615. שו"ת מהרי"ט ח"ב סי' ס"ה, ועי' לעיל.
  616. הגהות מהר"י קשטרו לחו"מ שם סעי' כ"ב בשם הרדב"ז.
  617. רמב"ם שם ה"כ; טושו"ע שם סכ"ה. ועי' רמב"ם בפי' המשניות שביעית פ"י ה"ז שלא מצינו חולק על ר' חוצפית בעל דין זה.
  618. נחמד למראה על הירושלמי פ"י ה"ג על סמך מה שהביא הריטב"א בשם רבו.
  619. טושו"ע שם סכ"ה. הרמב"ם השמיט דין זה שהוא תוספתא שביעית פ"ח ה"י בשם ר' חוצפית [עי' לעיל] ובכפתור ופרח ח"ב עמ' תרע"ט כתב שגם בזה לא מצינו עליו חולק. ועי' מהר"י קורקוס על הרמב"ם שם שתמה עליו בזה ועי' מראה הפנים לירושלמי שביעית פ"י ה"ג מש"כ בזה; כ"פ גם הרא"ש גיטין פ"ד סי' ט"ו.
  620. רמב"ם שם; שו"ע שם. והיא משנה מפורשת בשביעית [עי' לעיל], הטור השמיט דין זה ותמה עליו בכנה"ג שם בהגה"ט אות ל"ח. גם הרא"ש גיטין שם לא הביאו ועי' גידולי תרומה שער מ"ה ס"ק י"ח. ועי' להלן בפ' הפטורים מפרוזבול לענין יתומים שהלוו.
  621. טור ושו"ע שם רכ"ו ע"פ תוספתא שם פ"ח ה"י. הרמב"ם השמיטו ועי' רדב"ז בפירושו הל' שמיטה שם הכ"א. כ"פ הרא"ש ג"כ גיטין שם סי' י"ח. גם בעה"ת השמיטו ועי' ערך השולחן שם דין כ"ד ובפאה"ש פ"י ס"ק צ"א.
  622. סמ"ע חו"מ שם ס"ק מ"ט וכ"כ בפו"פ עי' לעיל ציונים הנ"ל.
  623. גידולי תרומה שער מ"ה ס"ק י"ח עיי"ש שכן להלכה אע"פ שמלשון רשב"ג לא משמע כן.
  624. שו"ע חו"מ שם סכ"ב; מאירי גיטין ל"ז א' ועי' לעיל הפיסקה בענין עציץ נקוב. הרי"ף והרמב"ם לא הביאו דין עציץ נקוב ועי' ס' שעשועי התלמידים הל' שמיטה עמ' פ"ד והגהות חשק שלמה על הסוגיא גיטין שם.
  625. עי' לעיל.
  626. כ"ז מהמאירי שם.
  627. כפתור ופרח ח"ב עמ' תרע"ט והגהות חשק שלמה על המשנה פי דעוקצין.
  628. רבינו ירוחם במישרים נתיב ז'.
  629. אורים חו"מ שם ס"ק מ"ח. הרמב"ם ושאר פוסקים השמיטו דין זה ועי' רמ"א יו"ד סי' קס"ב ובט"ז שם. דין זה מובא בפרטי רזי מהר"י קארו לחו"מ סי' ס"ז אות ו'.
  630. שו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף קמ"ה בסופה, ועי' שו"ת חת"ס חחו"מ סי' נ' ד"ה ומ"ש עוד שהשואל רוצה שם להניח שכל חוב שאינו ראוי לגבות מיתומים אין כותבין עליו פרוזבול ותמה מכח הנחה זו על הרמ"א שפסק שעושים פרוזבול על מלוה שבעל פה ובחת"ס דחה שם הנחתו עיי"ש.
  631. בעל העיטור אות פרוזבול ועי' שער החדש שם אות מ"ט שמבאר הטעם שכשכותב את הפרוזבול בשעת הלוואה הרי זה דומה כאילו התנה ע"מ שלא ישמיטנו בשביעית, שאר הפוסקים לא הביאו דין זה.
  632. עי' טושו"ע חו"מ סי' קי"ג. ועי' רמב"ן ב"ב מ"ד ב' ותוס' שם ד"ה דלא; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ס"י תת"י ועוד.
  633. שו"ת מבי"ט ח"א סי' ש"א; דרישה חו"מ סי' ס"ז אות כ"ד.
  634. מבי"ט שם.
  635. ר"ל שתיקנו לכתוב פרוזבול על קרקע דוקא.
  636. דרישה שם. ועי' להלן פרק פרוזבול בזה"ז.
  637. מבי"ט שם. ומשמע שא"צ לכתוב זיכוי ד' אמות לא לענין קרקע הנצרך ללווה ולא לענין הנצרך למלוה כדי לזכות להדיינים אגב קרקע.
  638. מבי"ט שם ועי' לעיל בפ' הבי"ד הראוי לכתוב פרוזבול בסופו טעמו.
  639. כתובות פ"ט א'.
  640. ר"ל אחר שביעית, רש"י.
  641. זה אומר השמיטתו שביעית וזה אומר: פרוזבול היה לי שלא תשמיטנו שביעית ואבד, רש"י.
  642. ר"ל שכבר השמיטתו שביעית, רש"י.
  643. רש"י שם.
  644. תלמידי רבינו יונה בשם הרמ"ה [הובאו בשיטה מקובצת כתובות שם] ועי' הגהות רש"ש שם. וכעי"ז פי' הכ"מ בדעת הרמב"ם פ"ט הכ"ד משמיטה עי' להלן בסיכום הלכה, ועי' תוס' רעק"א כתובות שם.
  645. ריטב"א שם.
  646. בסמ"ג לאוין רע"א יש רק אמר רב נחמן וכן הוא בטור ובב"י חו"מ סי' ס"ז. לעומת זה בגמ' כת"י מינכן יש רק: אמר רב יהודה. בעיטור דפוס לבוב ערך פרוזבול הגירסה: אמר רב יהודה אמר שמואל ולהלן שם הגירסה: אמר רב יהודה אמר רב וכן הוא בעיטור כת"י צילום שוקן וכן הוא ברמב"ן גיטין ל"ז א' ביראים סי' רמ"ח הגי': ואמר רבא וביראים השלם סי' קס"ה עמ' ד' שם הגי': רבה.
  647. גיטין ל"ז ב'.
  648. עי' רש"י שם.
  649. גיטין שם.
  650. חי' הרשב"א שם.
  651. שם
  652. רש"י שם.
  653. ברא"ש גיטין שם פ"ד סי' כ' הגירסה: דברי ר' מאיר.
  654. גמ' שם.
  655. רש"י שם.
  656. כתובות פ"ט פ"א.
  657. פי' שר' יונתן היה בע"ח מאיש אחר שהיה חייב לו וכדי שלא ישמיטנו שביעית כתב לו פרוזבול ומצאו ר' חייא בר אבא [שדה יהושע על הירוש' שם].
  658. בירושלמי: והוה פרימיתן ליה ועי' קרבן העדה ושדה יהושע שם.
  659. קרבן העדה שם. ועיי"ש שלפי גירסתו מביא ראיה לזה מברייתא מפורשת.
  660. ירושלמי שם, וכן פירושו לפי קרבן העדה שם ולגירסתו. עכ"פ למדנו מדבריו שכשם שנאמן לטעון אבד נאמן לטעון קרעתיו. וכנראה מפרש עובדה דפרוזבולו דר' יונתן שמצאו ר"ח ב"א קרוע וכששאל על כך לר' יונתן השיבו: אינני צריך לו, כלומר: אני קרעתיו, מפני שאין לי צורך בו, כיון שאני יוכל לטעון שהיה לי פרוזבול ואני נאמן.
  661. תר"י, הובאו דבריהם בשיטמ"ק כתובות פ"ט א' ועיי"ש שכ' שלפי ההלכה בגמרא אף עדי פרוזבול אינו צריך.
  662. ר"ש שביעית פ"י מ"ה עייש"ה.
  663. שביעית פ"ח הי"א ועי' לעיל פ' פרוזבול המוקדם והמאוחר.
  664. ופרוזבול כגון זה פסול עי' לעיל פרק הנ"ל ובריש פרק זמן כתיבתו.
  665. ר"ש שם והוא מוסיף: "אי נמי טעה ועל זה סמך". ר"ל שחשבה שזה פרוזבול כשר ע"כ לא שמר את השני כראוי ואבד.
  666. כן משמע מדברי ר"י בן מלכי צדק בפירוש משנה שביעית הנ"ל [משנה ה'] ועי' לעיל פרק פרוזבול המוקדם, והיה אפשר לומר שהר"ש ור"י בן מלכי צדק פליגי בזה: שהר"ש מפרש דברי רשב"ג שאפילו שלא בשעת סכנה קאמר והיינו מן הסכנה ואילך וכמו שפי' תר"י והכ"מ [עי' לעיל] וזה מועיל רק בטענת אבד. ואילו ר"י בן מ"ד מפרש בשעת הסכנה ממש נאמר, ואז, בשעת סכנה, לא היה צריך לטענת אבד ואמרו: אע"ג דלא כתב כאלו כתב דמי. אולם המעיין שם בדברי ר"י במ"ד ובשוויון שעושה עם דבריו אלו יראה שגם הוא מפרש מן הסכנה ואילך שאפי' שלא בשעת סכנה קאמר וכמו שביארנו בפ' הנ"ל [ציון הנ"ל]. ועי' הג' רש"ש כתובות שם שמוכיח שבאמת סברה הגמ' כן מתחילה שרשב"ג בשעת סכנה דוקא אמר, שאל"כ מה מקשה ממתני' על רב ור"י אר"נ הלא רשב"ג מסייע להם אלא שלבסוף שאומר תנאי היא וחכמים סוברים שנאמן לומר אבד אז נפרש גם רשב"ג כחכמים ומן הסכנה ואילך נאמר עיי"ש ועי' להלן שכן דעת מהר"י קורקוס על הרמב"ם הל' שמיטה; ב"ח בהגהותיו על הרי"ף גיטין שם; גידולי תרומה שער מ"ה ס"ק כ"ב שרשב"ג אפילו לאחר שנסתלקה הסכנה קאמר.
  667. לשון רמב"ם פ"ט מהל' שמיטה הכ"ד; שו"ע חו"מ סי' ס"ז סל"ג בשינויי לשון בדין פותחין למלוה לטעון אבד [שהוא עפ"י דברי רב בגמ': כגון זו פתח פיך לאלם הוא, עי' לעיל] ועי' להלן.
  668. מלבד הרמב"ם והשו"ע שבציון הקודם. זאת היא ג"כ דעת הרא"ש גיטין פ"ד סי' כ' והטור סי' ס"ז; רמב"ן ור"ן וריטב"א בחידושים גיטין ל"ז ב'. ושיטה מקובצת כתובות פ"ט א' בשם ריטב"א; תמים דעים להראב"ד סי' רל"ט; הרשב"א בתשובות המיוחסות לרמב"ן סי' רנ"ו; סמ"ג לאוין רע"א; סמ"ק סי' רנ"ט: ראב"ן עמ' קל"ז.
  669. לשון הרמב"ם הנ"ל.
  670. שער משפט חו"מ שם ס"ק ו' שכן משמע מלשון הרמב"ם: אומרים לנתבע שלם לן. ועיי"ש שכתב שזה דוחק ושמשום כך השמיטו הטור [והשו"ע] את דברי רמב"ם אלו. ועיי"ש עוד שהרמב"ם הוכיח כן מל' חכמים בברייתא, והביאה הגמ' סמוכים לרב נחמן, וחכ"א "אינו צריך" משמע שאין צריך שום טענה כלל.
  671. הרדב"ז בפי' להרמב"ם הל' שמיטה, שם.
  672. והרי קיי"ל סתם מתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם משנה, עי' להלן בשיטת החולקים.
  673. רמב"ן בחידושיו ובס' הזכות שלו גיטין שם; טור שם; ר"ן וריטב"א שם; רשב"א בתשו' שם; הראב"ד בתמים דעים שם; מהרי קורקוס הל' שמיטה שם.
  674. כתובות ע"ז א' וש"נ.
  675. מהר"י קורקוס שם ועיי"ש שהעיר במה שהביאו בגמ' ראיה לרב ור"נ מברייתא ולא מדברי רשב"ג במשנה כתובות, ומיישב משום שאמרו בברייתא בלשון "חכמים", ועי' גידולי תרומה שער מ"ה ס"ק כ"ב. ודברי הרש"ש כתובות שם. וכמהר"י קורקוס בדעת הרמב"ם ביאר גם הכ"מ שם ועי' שו"ת תורת חיים ח"ב סי' ל'; שער משפט הנ"ל; תומים חו"מ שם ס"ק כ"ח ואורים ס"ק נ"ח. ועי' פאת השולחן פ"י ס"ק צ"ט ובלחם יהודה על הרמב"ם שם. מהר"י קורקוס וכ"מ מדייקים שמל' הרמב"ם: "שמזמן הסכנה ואילך" וכו' משמע שתלה זיינו בדברי רשב"ג משום כך הציג ההלכה בלשונו. ובפירוש המשנה כתובות שם כתב הרמב"ם שהלה כרשב"ג. וכדברים אלו כתב מהרש"ל ביש"ש גיטין שם סי' מ"ו.
  676. הרא"ש גיטין שם סי' כ'.
  677. בעל העיטור ערך פרוזבול עמ' ע"ז; מאירי גיטין ל"ז ב'; מרדכי גיטין רמז שפ"א.
  678. ל' המאירי גיטין שם.
  679. עיטור שם; מאירי שם; מרדכי שם. והיינו שסתם משנה בכתובות ומחלוקת בברייתא המובאה בגיטין שם עי' בפרקין לעיל.
  680. הרי"ף גיטין שם.
  681. כ"כ בשיטת הרי"ף הרא"ש שם סי' כ'; רמב"ן שם; ריטב"א שם; מרדכי שם; רבינו ירוחם במישרים נתיב ז'; שו"ת הרדב"ז סי' אלף רמ"א. ועי' הרא"ש שז"ל: "דכיון דסתמא דמתניתין כר"מ דהלכה כוותיה" וכו'.
  682. וכהכלל הנזכר: כ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו, כ"כ הב"ח בהגהותיו על הרי"ף שם. וכתב עוד שהרי"ף מפרש דברי רשב"ג אפי' לאחר שנסתלקה הסכנה וכדעת הרמב"ם שבודאי הרמב"ם "בשיטת האלפסי רבו אמרה".
  683. קרבן נתנאל על הרא"ש שם. אות ש'. וכן היא בנוסחת הרי"ף שלפנינו אלא שהיא מוקפת בסוגריים הואיל ונראה מדברי כל הראשונים הנ"ל שלא היתה בנוסחת הרי"ף שלפניהם וכמו שכתב הב"ח שם. ועי' שו"ת תשובה מאהבה ח"ב סי' ע"ב. גם בגידולי תרומה הנ"ל ס"ק כ"ב פי' כעי"ז בדעת הרי"ף. במרדכי שם כתב עוד טעם שאינו נאמן כיון דאין כותבין פרוזבול אלא בבי"ד של גדולי הדור, א"כ מי אמר שיזדקקו אליו גדולי הדור לכתוב לו פרוזבול, וע"ע במדרכי [רמז ש"פ]: ועל שהקשה ה"ר יחיאל אם בי"ד גדולי הדור רחוקים ממנו הלא אז בודאי טען שקר... נ"ל דלאו ברוחקא וקרובא תליא מילתא שיכול לומר: מוסרני לכם ואפי' רחוקים ממנו הרבה [ועי' לעיל פרק מסירת החובות לבי"ד].
  684. רמ"א חו"מ שם סל"ג. והובא בב"י שם ע"פ תשו' הרשב"א [בטור ס"ק ל"ד] והיא תשו' הרשב"א בתולדות אדם סי' שי"ג.
  685. לבוש חו"מ שם. וכן משמע מל' הרשב"א בתשו' שם.
  686. ים של שלמה גיטין שם סי' מ"ו.
  687. היינו הרשב"א מרא דהאי דינא של הרמ"א.
  688. שו"ת הרשב"א ח"ד סי' ל"ב.
  689. יש"ש שם.
  690. ב"י חו"מ שם אות ל"ד.
  691. עיטור ערך פרוזבול עמ' ע"ז; אור שם סי' ס"ז בשם הרמ"ה ועי' שיטמ"ק כתובות שם בשמו; בעל התרומות שער מ"ה סכ"ב אלא שכתב "ולא ברירא לן".
  692. שיטמ"ק בשם הרמ"ה שם. ועי' בסמוך.
  693. ס' התרומות שם וכתב ע"ז בגדול, תרומה [שם סוף שער מ"ה] י' נראה שבא שלא בדקדוק, שאין היסת אלא להפטר אבל לנשבעים ונוטלים שייכה שבועת המשנה. אבל הרמ"ה דדייק בלישניה שהביא הטור בשמו: "אבל צריך שבועה" והיינו מסתמא השבועה השייכה לו". אלם בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' ל"ג המדובר ג"כ משבועת היסת.
  694. ראב"ן עמ' קל"ז.
  695. ערך השולחן שם דין כ"ט ודין ל"ד.
  696. ר"ת בתוס' גיטין שם ד"ה לא; או"ז ע"ז סי' קכ"א וראיתו מעובדה דרב שא"ל מידי פרוזבול היה לך ואם צריך שבועה מאי אהני ליה. מהר"י קורקוס בהל' שמיטה שם ורדב"ז בתשו' סי' קע"ו מוכיחים שכן גם דעת הרמב"ם. שאל"כ איך כתב אומרים לתובע היה לך וכו', איך בי"ד פותחין לו לישבע לשקר ועוד שמסיים: ואם הודה שלא כתב אבד חובו, היה לו לומר: אם לא רצה לישבע אבד חובו. וכן דעת הרא"ש גיטין פ"ד סי' כ' וכנראה גם הטור חו"מ שם סובר כן; מרדכי שם רמז ש"פ בשם תשובת הר"י; שו"ת מהר"ח או"ז סי' ק"פ; תשו' הרשב"א תולדות אדם סי' ר"ח, רי"ב, שי"ג; שו"ת ריב"ש סי' תצ"א. ועי' בחיי שם ס"ק ל"ד וערך השולחן חו"מ שם דין כ"ט.
  697. המרדכי גיטין רמ"ז שפ"א בדעת הרי"ף שהשמיט הלכה זו. ומשום דנראה לו לרי"ף שאין כותבין פרוזבול אלא בבי"ד דרב אמי ורב אסי [ועי' לעיל פ' הבי"ד הראוי לכתוב פרוזבול].
  698. פסקי תוס' גיטין סי' קנ"ג.
  699. אגודה גיטין שם בשם ספר אביאסף; מרדכי גיטין שם רמז שפ"א בשם ר' קופלין מווירצבורג. והיינו ג"כ משום שאין רגילים לכותבו בזה"ז עי' בחיי שם ס"ק ל"ד.
  700. מרדכי שם: "ולא נהירא לראבי"ה".
  701. ספר התרומות שם בשם "מורי קרובי" ועי' במרדכי שם; סמ"ג לאוין רע"א.
  702. מרדכי שם בשם הרא"ם בספר יראים. אולם בס' יראים שלפנינו סי' רע"ח כתוב כחילוקו של "מורי קרובי" בסה"ת. ועי' יראים השלם סי' קס"ה. ועי' להלן: טענת פרוזבול בזה"ז.
  703. רמ"ה הובא בטור חו"מ סי' ס"ז ובשיטמ"ק כתובות שם ועי' כנה"ג שם הגה"ט אותיות מ"ו, מ"ז שהאריך בזה ועי' תשו' הרדב"ז סי' קע"ו וסי' אלף רמ"א.
  704. מה שדקדק הרא"ש לכתוב "באשכנז" עי' שו"ת תשובה מאהבה ח"ב סי' ע"ב. ועי' פרשה חו"מ סי' ס"ז ס"ק ל"ד שאחרי שבא לטוליטולא היה הרא"ש צווח ככרוכיא על שלא נהגו בדין שמיטת כספים וכמש"כ בתשובה אחרת עיי"ש ועי' בחיי שם ס"ק ח' ועי' להלן בפרק פרוזבול בזמן הזה.
  705. שו"ת הרא"ש כלל ע"ז סי' י"ד ועי' טור חו"מ שם מש"כ בשם אביו.
  706. מהרש"ל ביש"ש שם סי' מ"ו.
  707. עי' להלן לענין הלוה מכחישו.
  708. תשובה מאהבה ח"ב סי' ע"ב על דברי היש"ש.
  709. מהרי"ק שורש צ"ב על תשו' רא"ש הנ"ל.
  710. ב"ח חו"מ שם סוף ס"ק ל"ד וחולק על הבנת מהרי"ק בדברי הרא"ש ועי' תשובה מאהבה שם.
  711. שו"ת הרשב"א ח"ג סי' ל"ג; ח"א סי' אלף כ"ז.
  712. שו"ת רדב"ז סי' צ"ד ועי' מש"כ בהגהות מהר"י קשטרו חו"מ סי' ל"ג ועי' ש"ק חו"מ סי' צ"ד סק"ח.
  713. שו"ת רדב"ז סי' אלף רמ"א.
  714. שו"ת רדב"ז סי' קע"ו.
  715. תשב"ץ קטן סי' תצ"ח ושכ"כ בספר יראים.
  716. תשב"ץ שם. וענין שביעית משמטת את השבועה עי' שבועות פ"ז מ"ח; תוספתא שביעית פ"ח ה"ו; רא"ש גיטין פ"ד סי' י"ח וע"ע שמיטת כספים.
  717. שם: בי"ד של גדולי הדור או דר"א ור"א.
  718. עי' לעיל בפרק מדעת מי כותבים פרוזבול, שלדברי מבי"ט גורסים במרדכי: "קבלת עליך" שצריכים בזה דעת לווה.
  719. תשובות מהר"ם ב"ב ח"ב סי' קמ"ה בשם ר' יחיאל דפריש וכן הוא במרדכי גיטין רמז שע"ט. וצ"ל שס"ל שאע"פ שפרוזבול נכתב בלא ידיעת לווה היינו דוקא כשכותב בבי"ד הרגיל אבל כשבא לכתוב בפני רועי בקר צריך ידיעת לווה ועי' מהר"ם ב"ב שם ומרדכי שי"ג: קבלת עליך.
  720. עי' לעיל פ' מצות מי כותבין פרוזבול.
  721. שו"ת הרא"ש כלל ק"ח סי' ז'.
  722. ים של שלמה גיטין פ"ד סי' מ"ז. ועיי"ש שאפשר ללוה לטעון ודאי כגון שא"ל הודית לי בפני עדים שלא כתבת פרוזבול והעדים הלכו למדינת הים או מתו. או שא"ל הלא בזה היום שאתה אומר שכתבת פרוזבול במקום זה היית עומד, עמד במקום אחר.
  723. מהרש"ל נקט גדולי הדור לדעת הסוברים כן שצריכים בי"ד של גדולי הדור ונראה פשוט שהה"ד בכל בי"ד לדעת האומרים שכל בי"ד כותב פרוזבול [עי' לעיל פ' מי ראוי לכתוב פרוזבול]. וע"ע מש"כ בנדון זה בשער מפשט חו"מ סי' ס"ז סק"ט.
  724. יש"ש שם סי' מ"ז.
  725. כן דעת הרמב"ם עי' לעיל.
  726. שו"ת תשובה מאהבה ח"ב סי' ע"ב.
  727. עי' לעיל פ' תנאי קרקע בפרוזבול. וע"ע באו"ז שם שמוסיף או שיש לאשתו או לאפוטרופא של יתומים.
  728. או"ז ע"ז סי' ק"כ ועי' או"ז שם למה ל"ש כאן לא שביק היתרא וכו'.
  729. מרדכי גיטין רמז שפי' בשם ר"י בתשובה. או"ז שם למה ל"ש כאן לא שביק היתרא וכו'.
  730. הרשב"א בשו"ת תולדות אדם סי' ר"ח. דכיון שהטעם הוא דלא שביק היתרא ואכיל איסורא, אין חילוק עיי"ש.
  731. דעת השואל בשו"ת הרשב"א שם.
  732. עי' לעיל פ' פרוזבול המוקדם והמאוחר.
  733. רמב"ם פ"ט משמיטה הכ"ה; שו"ע שם סעי' ל"ה.
  734. שו"ע שם. ועי' בעה"ת שער מ"ה סכ"ב שמביא בשם הרמב"ם "וכן אם תובעו מלוה ע"פ" וכ"כ ב"י חו"מ שם ס"ק ל"ד ועי' הג' מהר"י קשטרו שו"ע שם סל"ה שחידש כן מעצמו.
  735. הר"ש שביעית פ"י מ"ה.
  736. גידולי תרומה שער מ"ה ס"ק כ"ב.
  737. ראה שביעית פ"י מ"א וע"ע שמיטת כספים.
  738. רמב"ם שם הל' כ"ו.
  739. פי' הרדב"ז על הרמב"ם שם.
  740. עי' לעיל פרק מי ראוי לכתוב פרוזבול.
  741. רמב"ן בחידושיו גיטין שם. ועי' רשב"א שם שכתב ע"ז: ונראין הדברים. ועיי"ש מה שפלפל בזה.
  742. תשו' הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רנ"ו וכ"כ בשו"ת הריטב"א [ירושלים תשי"ט] סי' קצ"ו והוא כתב שם שדעת כל רבותיו מסכימים לזה.
  743. רשב"א שם ובח"א סי' אלף ע"ה. ובתולדות אדם סי' שי"ג. ובח"ג סי' ל"ג וסי' נ"ז ובח"ד סי' כ"ג; כפתור ופרח עמ' תרפ"א; ריב"ש סי' תצ"א; תשב"ץ ח"ב סי' צ"ט סובר עצם הדין שנאמן לומר תנאי היה דברינו אבל כתב שבדורות הללו שנשתכחה תורת שמיטת כספים אין הדין נותן לפתוח למלוה בשום טענת חיוב דלא מגמרינן טענתא דשקרא לאינשי למעבד איסורא דאנן סהדי דלא היו ולא הא לא מסקי אדעתייהו... שאין בקיאין... והלוואי ידעו זה הדיינים. ועי' שו"ת הרשב"ש סי' שפ"ח; שו"ת דברי ריבות סי' רל"ה ויש"ש גיטין שם סי' מ"ז ושו"ת אבקת רוכל סי' קנ"ד ועוד. וברשב"א בתשו' ח"ד עי' כ"ג וסי' קכ"ז כתב שבמקום שנהגו לחוש לשמיטה ולהתנות אפיו יצא השטר בלא תנאי נאמן לטעון תנאי היה בינינו.
  744. ל' הכו"פ שם: "כי השתא" משמע שבזמנו לא היו רגילים בפרוזבול.
  745. כפתור ופרח פ"י נ' עמ' תרפ"א. וע"ע אחריות ט"ס.
  746. שו"ת הרשב"א ח"ד סי' כ"ג וקכ"ז; תשב"ץ ח"ב סי' צ"ט. ועי' עוד שו"ת הרשב"א שם סי' ל"ג לענין אם הלוה ממקום שנהגו לכתוב והמלוה ממקום שלא נהגו. ובסי' ל"ב שם כתב הרשב"א שאפילו במלוה ע"פ אע"פ שלא נהגו להתנות בזה אפ"ה נאמן דלא שביק היתרא וכו'.
  747. רשב"א ח"ד סי' כ"ג וסי' קכ"ז ועיי"ש שכתב ולפיכך אין טוענין לא לו ולא ליורשיו עיי"ש. ועי' בתולדות אדם סי' שי"ג שדעת השואל שאם אמר תנאי היה ביני לבינו נאמן ובשבועה. והרשב"א חולק שנאמן בלא שבועה.
  748. טור ושו"ע חו"מ שם סל"ד ועי' גידולי תרומה סוף שער מ"ה שתמה: הלא כלהו רבוותא [הנ"ל] סוברים שנאמן בטענת תנאי אפי' בלא מגו אלא מצד עצמה ועי' כנה"ג שם.
  749. פרישה שם ס"ק ל"ד; סמ"ע שם ס"ק נ"ה. וכע"ז כתב בשו"ת תשובה מאהבה ח"ב סי' ע"ב ועי' לעיל פרק א.
  750. תבואת השדה ח"ו סי' כ"ב. ובנידון מש"כ שיש קצת איסור להתנות עיי"ש מש"כ לעיל בפרק א באריכות. וגם מש"כ כאן ותיישב קצת מה שתמהנו שם.
  751. עי' לעיל ולהלן בפרק פרוזבול בזה"ז.
  752. כן משמע מסמ"ע שם ס"ק נ"ה ונ"ז. וכן משמע מכנה"ג עי' להלן.
  753. שו"ת הרשב"א ח"ד סי' ל"ב. וכ"כ החינוך מצוה ת"פ שהעולם רגילים להתנות מ"מ "וכדרך שאנו עושים תמיד בשטרותינו".
  754. רבינו ירוחם במישרים נתיב ז'. והוא סתירה למה נאמן הנתבע הלא אמר שאפי' אינו נאמן בטענת פרוזבול נאמן לטעון תנאי וכשיטת הרמב"ן והרשב"א וסייעתם.
  755. כנסת הגדולה חו"מ שם אות נ"א.
  756. ועי' סמ"ע שם ת"ק ס' שלכן אין טוענין ללוקח כשלוקחו קודם השמיטה משום שמסתמא עדיין לא היה ביד המוכר הפרוזבול, כיון שלא הגיע זמן השמיטה.
  757. מה שכתבו הפוסקים שטענינן ללוקח טענת פרוזבול ולא אמרו שטוענין לו טענת תנאי תירץ בעל כנה"ג [שם הגה"ט ס"ק נ"א]: כיון שלדעתו אינו נאמן בטענת תנאי אלא מטעם מיגו דפרוזבול [כדלעיל] היה לו, הניח הענפים ותפס השורש. והקצות החושן [שם ס"ק ח'] תירץ בענין אחר עיי"ש. ועי' בס' התרומות שם שמביא דעת איכא מאן דאמר שיכול הלוקח לטעון כסבור הייתי שפרוזבול היה לך.
  758. ר"ל כיון שאינו אלא חב לאחרים, בעל התרומות.
  759. ס' התרומות שער מ"ה ס"ו; טושו"ע שם סעי' ל"ח.
  760. ים של שלמה גיטין פ"ד סי' מ"ז ועיי"ש אריכות בזה.
  761. גיטין ל"ז א; ב"ק ל"ו ב'.
  762. רש"י שם בגיטין, ועי' להלן שי"א בחוב של עצמם.
  763. גיטין וב"ק שם. הא דנקט ר"ג פירש"י בגיטין לפי שהיה בית דינו קיים ונוהג כשנשנית משנה זו [דהא רמי בר חמא ברייתא היא]. ובב"ק פירש לפי שר"ג נשיא היה ובית דינו בי"ד חשוב. ועי' הגהות מהר"ץ חיות ב"ק שם.
  764. רש"י גיטין שם ובב"ק ל"ז א' פירש: דבלאו הכי לא משמט שביעית לחוב שלהן דאנן ידייהו דיתמי אנן ורמי עלן להפוכי בזכותייהו הלכך שטרות שלהן כמסורים לבי"ד דמי. ועי' פי' רדב"ז להרמב"ם הל' שמיטה הכ"ד "וה"ה בכל בי"ד".
  765. תוס" ב"ק שם ד"ה אין. ועי' לעיל פרק א. בר"י קורקוס על הרמב"ם הל' שמיטה שם הכ"ד משמע שהיתה לפניו גם ברש"י הגירסה: וה"ה למלוה ע"פ דהוי כמסורה לבי"ד. ועי' דין מלוה ע"פ בפרוזבול בשו"ת תורת חיים ח"ב סי' ל' וסי' ל"ב.
  766. גיטין ל"ז א' ועי לעיל פרק פרוזבול על פה.
  767. נימוקי יוסף ב"ק שם.
  768. הר"ן והריטב"א גיטין שם בשם הרא"ה שכתב בשם רבו הרמב"ן לפרש שלא כרש"י הנ"ל. ועי' מהר"י קורקוס הל' שמיטה שם דעת רמב"ם כרמב"ן. ועי' להלן.
  769. בר"ן וריטב"א שם מביאים דרשת ר"ש בשם הספרי וכן הובא דינו של ר"ש בספר התרומות שער מ"ה ס"ד; באו"ז ע"ז סי' ק"כ אע"פ שלא כתבו בשם הספרי ובגידולי תרומה תמה על המקור וכתב שחיפש בספרי ולא מצא. ואמנם אינו בספרי שלפנינו אבל דין זה נמצא בתוספתא שביעית פ"ח ה"א: ר"ש אומר הוא משמט ואין יורשיו משמיטין שנאמר שמוט וכו'.
  770. דברים ט"ו ב'.
  771. הר"ן והריטב"א מעירים שאולי ס"ל לרש"י שרבנן חולקים על ר"ש. והתומים סי' ס"ז ס"ק כ"ה מפרש דברי ר"ש לדעת רש"י שלא על יורשי המלוה אמר אלא על יורשי הלווה שאם מת הלווה והניח נכסים אין בהם שמיטה שלא הקפידה תורה אלא שלא יגוש אותו מפני שגופו משועבד ובשביעית פקעה תורה שיעבוד הגוף משא"כ ביורשים שאין כאן רק שיעבוד נכסים וכתב שצריך להגיה לפ"ז בדברי ר"ש: הוא משומט ואין יורשיו משומטים. וע"ע מה שפירשו בדברי ר"ש לדעת רש"י בגידו"ת שם ס"ק כ' ובשות שו"מ מהדורא ה' סי' ע"א ועי' שהאריך בזה בפאת השולחן פ"י ס"ק צ"ג.
  772. שביעית פ"י מ"ו ועי' לעיל בפ' תנאי קרקע.
  773. פרישה שם ס"ק ל"א והיינו שהואיל ואין כותבין אלא כשיש לכה"פ למלוה קרקע כותבין להם על קרקע אפוטרופוס. ועיי"ש מדוע לא ניח"ל לרש"י לפרש דברי ר' חוצפית כבעה"ת דמיירי ביתומים שלוו ואין להם קרקע. ועי' ב"י שם תק"י ל"א ובשו"ת שואל ומשיב הנ"ל מהד' ה' סי' ע"א.
  774. עי' לעיל פ' הנ"ל, שלדברי הר"ש והרע"ב דינו של ר' חוצפית באפוטרופוס שלווה לצורך היתומים.
  775. ב"י ופרישה שם שכן דעת בעל התרומות [והעיטור] שכתבו [עיטור ערך פרוזבול ובעה"ת שער מ"ה סי"ט, כ' ועי' כפתור ופרח ח"ב עמ' תרע"ח]: יתומים שלוו כותבין פרוזבול אבל יתומים שהלוו א"צ פרוזבול והיינו שברישא כיוונו לדינו של ר' חוצפית ובסיפא למימרת ר"י א"ש כאן. ועי' בתומים שהאריך [שם ס"ק כ"ה] בביאור דעת רש"י ולמה לא פירש בשהלוו הם.
  776. שו"ת מהרשד"ם חחו"מ סי' ס"א.
  777. הרשד"ם שם מביא ראיה שגם רש"י סובר אף בחוב שהלוו הם א"צ פרוזבול, ממה שכתב רש"י בב"ק שם "לא משמט שביעית לחוב שלהם" [של היתומים אפי' בלא פרוזבול] הרי שרש"י בחוב שלהם מיירי. וע"ע שכתב שהשכל מחייב שלא לחלק בכך דמה סברא היא זו לומר בי"ד אביהם של יתומים בחוב של אביהם ולא בחוב עצמם הלא יתומים קטנים לאו דינא גמירי שצריכים פרוזבול ואיך יעלה על הדעת שילקו בשביל שהלוו הם ולא יתקנו להם בי"ד הלא צריכים להפך בזכותם. ובעל לחם יהודה על הרמב"ם הל' שמיטה שם דוחה טענה זו: שכתוב אביהם הואיל והרבה פעמים באים לידי הפסד שאין יודעים מחוב אביהם עד שתעבור השמיטה ולכך הקילו שא"צ פרוזבול. ואף בחובות אביהם שידעו מהם משום לא פלוג.
  778. עי' לעיל.
  779. עי' רשד"ם שם שדוחה דברי ב"י הנ"ל שרש"י חולק על עצם הדין וסבור שיתומים עצמם שהלוו כותבין להם פרוזבול. ועי' שו"ת תורת חיים ח"ב סי' ל"ב-ל"ג. ומנחת חינוך מצוה תע"ז כתב ג"כ סברת הרשד"ם הנ"ל לדחות דברי הב"י. ועיי"ש שכתב שהרמב"ם סובר כרש"י לדחות דברי הספרי מהלכה מפני שר' חוצפית במשנה חולק. ועוד שכתב אף בהלווה אביהם דוקא ביתומים קטנים א"צ פרוזבול כיון שהוא מטעם בי"ד אביהם של יתומים ואילו לדעת הספרי בהלווה אביהם אפי' יתומים גדולים א"צ פרוזבול עיי"ש במנ"ח ועי' להלן.
  780. עי' לעיל פרק טענת אבד.
  781. מהר"ם שיף גיטין שם. וכמש"כ הרשב"א בתשו' ח"ג סי' נ"ט שטוענין ליתום מה שהיה אביו יכול לטעון ועי' להלן.
  782. בעל לחם יהודה על הרמב"ם שם בדעת הרמב"ם וחזר בו בספו מה שרצה תחילה לפרש דעת רמב"ם כרש"י וכן פירש בקרבן נתנאל על הרא"ש גיטין שם סי' י"ד אות ח'.
  783. ר"ל כמימרת ר"י אמר שמואל. ר"ח ב"ק שם.
  784. שו"ע חו"מ שם סכ"ח; בטור שם אלא ששם כתוב סתם יתומים ולא הזכיר קטנים; רמב"ם פ"ט מהל' שמיטה סוף הכ"ד.
  785. סמ"ע שם כ"ק נ' וע"ע סמ"ע שם ס"ק מ"ז ועי' מה שהגיה פאת השולחן הל' שביעית פ"י ס"ק צ"ג. ועי' לחם יהודה על הרמב"ם שם שדעת השו"ע שבמה שהלוו הם צריך פרוזבול אלא שקיצר בלשונו עיי"ש.
  786. שו"ת הרמב"ם סי' רמ"א וע"ע שם סי' רל"ו ובתשו' הרמב"ם הנדפסים בהוצ' רמב"ם לשולזינגר סי' רי"ז; כזה בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' נ"ט והובא ברבינו ירוחם מישרים נתיב ז'.
  787. שלא שייך בהם הטעם שאמרו הבי"ד אביהם של יתומים [רשב"א בחי' גיטין ל"ז א'].
  788. ביאור הגר"א חו"מ שם ס"ק נ"א.
  789. שו"ע שם סכ"ט; חי' הרשב"א גיטין שם ועי' דבריו בתשובותיו סי' הנ"ל; שו"ת הרמב"ם הנ"ל שם; ר"י במישרים שם. בשם הרשב"א וכן הביאו בשמו יש"ש גיטין שם סי' מ"ח ובשו"ת הריב"ש סי' תצ"א. וכנראה לא היתה לפניהם תשו' הרמב"ם שכתב בפירוש החילוק בין יתומים קטנים לגדולים ושטוענים פרוזבול היה לו אף לגדולים.
  790. תשובת הרשב"א הנ"ל.
  791. לבוש חו"מ שם סכ"ט. ועי' לעיל בפ' טענת אבד.
  792. רשב"א בחי' גיטין שם; סמ"ע חו"מ שם ס"ק נ"א. וכזה בשו"ת הרמב"ם הנ"ל אלא שהוא צייר שידעינן בודאי שלא היה פרוזבול כגון שהודה המוריש קודם מיתתו שלא כתב פרוזבול עיי"ש [עכ"פ פשוט מדבריהם שיתומים גדולים שהלוו הם עצמם צריכים פרוזבול כשאר כל אדם].
  793. עי' שו"ת הרמב"ם שם. ועי' ציונים הקודמים.
  794. עי' לעיל.
  795. עי' לעיל.
  796. עי' כנה"ג חו"מ שם ס"ק נ"א ומנחת חינוך מצוה תע"ז באריכות. הכנה"ג ע"פ בעל גידולי תרומה שער מ"ה ס"ק כ' כתב שהרשב"א סובר כרש"י וחולק על הרמב"ן [עי' תחילת הפרק] והכנה"ג עצמו סובר שדברי הרשב"א עולים יפה בין לרש"י בין לרמב"ן.
  797. מנחת חינוך שם.
  798. ר"ל שהרי הטעם הוא שנחשב כאילו שטרותיהם מסורים לבי"ד וא"כ הו"ל כפרוזבול.
  799. עי' לעיל בפרק י' כוחו.
  800. מנחת חינוך שם שהוכיח כן בדעת הרמב"ם ותמה על החינוך שמדבריו לא משמע כן, אולם למה שכתבו רש"י בגמ' והרמב"ם והרשב"א בתשובותיהם שזה כמסירת שטרות ממש יש לומר שזה עדיף מפרוזבול להאומרים שמסירת שטרות דאורייתא ופרוזבול דרבנן [עי' לעיל פרק א' בענין מסירת שטרות] ודינו בדאורייתא ומועיל אפוא אף לשמיטה של תורה.
  801. מאירי גיטין שם.
  802. הגהות מהר"י קשטרו חו"מ שם סכ"ט ועי' תומים ס"ק כ"ה ואורים ס"ק נ"א.
  803. מאירי שם.
  804. תוס' ב"ק ל"ז א' ד"ה אין ופסקי תוס' שם סי' ק"ד ועי' מהר"י קורקוס הל' שמיטה שם ותומים שם ס"ק כ"ה.
  805. אורים שם ס"ק נ"א ותומים ס"ק כ"ה ועי' שו"ת תורת חיים ח"ב סי' ל"ב שהאריך בזה.
  806. תומים שם; אורים שם ס"ק נ"ג והוא ע"פ ההסבר המובא מהתומים לעיל, עיי"ש.
  807. חידושי הרשב"א ב"ק ל"ז א'; שו"ע חו"מ שם סעי' כ"ח.
  808. הרשב"א שם שמוכיח כן מל' הגמ': אנן יד עניים אנן דאר"י א"ש יתומים אין צריכין וכו'.
  809. אורים שם ס"ק נ"א.
  810. לחם יהודה על הרמב"ם הל' שמיטה שם.
  811. לבוש חו"מ שם סכ"ח.
  812. נימוקי יוסף ב"ק שם. ועיי"ש שביאר שלא השוו עניים ליתומים בגמ' אלא לענין מעמד שלשתן.
  813. שו"ת מזבח אדמה חיו"ד סס"י של"א; שו"ת ארץ חיים חתו"מ עמ' קנ"ג.
  814. הג' מהר"י קשטרו חו"מ שם סעי' י"ז.
  815. ראשית ביכורים ח"א דנ"ו ע"ב והוא נסתפק שם אם נשים חייבות בעשה דשמוט ובהמקנה צידד [קידושין דף ל"ג ד"ה אף הלאו אלים] שחייבות דשמיטת כספים הואיל והשביעית משמטת לאלם מינה מצוה שהזמן גרמא.
  816. עי' לעיל פ' פרוזבול בשטר או בע"פ.
  817. הגמ' מהר"י קשטרו חו"מ שם סעי' י"ט; שו"ת אהלי יעקב סי' כ"ד.
  818. מהר"י קשטרו שם.
  819. שביעית פ"י ה"ב; סנהדרין פ"ה ה"ה.
  820. פני משה שם.
  821. הג' מהר"י קשטרו חו"מ סי' ס"ז סעי' ל"א.
  822. אור שמח פ"ט מהל' שמיטה הי"ח.
  823. עי' להלן פרק טענת אבד בפרוזבול.
  824. רשב"א בחידושיו כתובות כ"א א'. ועיי"ש שכתב עוד כיון דתקינו ליה רבנן לא שביק היתרא ואכיל איסורא וכמו שאמרו לענין טענת אבד.
  825. תוס' כתובות שם ד"ה עד ודיין שמחלוקת היא בגיטין ל"ז ב' אם נאמן לסמן אבד בפרוזבול ועיי"ש בלא ביארו הטעם.
  826. עי' להלן פרק בפני איזה בי"ד כותבים פרוזבול.
  827. הגהות מהר"י קשטרו חו"מ סי' ס"ז ס"ק י"ח.
  828. שו"ת תשובה מאהבה ח"ב סי' ע"ב.
  829. נטיעה של שמחה סי' פ"ט.
  830. התומים סי' ס"ז ס"ק כ"ג.
  831. שו"ת שואל ומשיב מהדורא ה' סי' ע"א.
  832. תוספתא ב"מ פ"א ה"ו.
  833. מרדכי גיטין רמז ש"פ.
  834. המאירי גיטין עמ' קנ"ז.
  835. חינוך מצוה תע"ז. ועי' שו"ת באר עשק סי' ע"ז.
  836. שו"ע חו"מ שם סל"ז. וכ"כ בס' התרומות שער מ"ה ס"ה ושו"ת הרא"ש כלל ע"ז סי' צ'.
  837. דרישה שם ס"ק ל"ז וסמ"ע שם ס"ק נ"ט. ומשום דהו"ל השטר משכון בידו על דמי הנייר. ועי' ט"ז שם ס"ק ל"ו וקצוה"ח סק"ז והג' אמרי ברוך לחו"מ שם. ועי' הרשב"א בתשו' ח"ג סי' נ"ז: דעכשיו שהמלוה נותן השכר [בעד הנייר]... הנייר שלו לצור ע"פ צלוחיתו.
  838. דרישה שם.
  839. קידושין ל"ח ב'.
  840. ירושלמי שביעית פ"י ה"ב וגיטין פ"ד ה"ג; ספרי דברים פ' ראה פיסקה קכ"ה וע"ע שמיטת כספים.
  841. ירושלמי שביעית וגיטין שם.
  842. דברים ט"ו א'.
  843. קידושין שם; גיטין ל"ו א'.
  844. רש"י גיטין שם. ועי' קידושין שם שלרבי הוא הדין שאנו אומרים: מקום שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים.
  845. מועד קטן ב' ב'; אפילו תימא רבנן ועי' רש"י שם.
  846. רש"י גיטין ל"ו ב' ד"ה רבא אמר.
  847. גיטין שם עמ' א'.
  848. עי' לעיל פרק י' כוחו.
  849. כלומר: אף לדורו, עי' להלן בסמוך. ואין זה ענין למה שאבוייא להו בגמ' גיטין שם עמ' ב' אם הלל לדורו תיקן או לדורות עולם. עי' ע"ז לעיל תחילת פרק הבי"ד הראוי לעשות פרוזבול.
  850. רש"י גיטין שם ד"ה בשביעית ועיי"ש שלדעתו נחלקו בזה הירושלמי ותו"כ, שלהתו"כ נוהגת שביעית אף בזמן שאין יובל נוהג. וכן דעת הרמב"ן כרש"י עי' להלן וע"ע שביעית.
  851. עי' לעיל.
  852. ר"ת בתוס' שם סד"ה בזמן ועיי"ש עוד שלא נסתפקו אלא לרבא אבל לאביי פשיטא ליה שלא תיקן לדורו.
  853. רמב"ן בחידושיו גיטין שם. וכן סובר המאירי בחי' שם ובמו"ק ב' ב' ובתשובותיו מגן אבות מנין ט"ו שהלל לזמנו תיקן אע"פ שבעצם פירוש הברייתא של רבי מסכימים עם פי' ר"ת בתוס'. ועי' רשב"א גיטין שם שמיישב דעת ר"ת מקושיה זו. המאירי במגן אבות דוחה דעת ר"ת מטעם האמור בפנים.
  854. עי' לעיל פרק י' כוחו.
  855. גיטין שם.
  856. שיש ג' שיטות בזה לענין שמיטת כספים עי' להלן וע"ע שמיטת כספים.
  857. בס' התרומות שער מ"ה שכ"ד ה"ר זרחיה (הרבה ראשונים ועי' להלן).
  858. מאירי במגן אבות שם ובחידושיו שם. גם פירוש "בזמן הזה" לפי ב' דעות הראשונות שכתבנו בפנים – מדבריו למדנו. ועי' לשון הראב"ד בפ"ט מהל' שמיטה הט"ז, לאחר שהניח שפרוזבול מועיל אף נגד שמיטה של תורה הוא מסיים: "והלכך נוהג בכל זמן".
  859. ר"י ברצלוני בספר השטרות עמ' מ"א ועי' בשינוי לשון קצת בעיטור ערך פרוזבול ובספר התרומות שער מ"ה ס"ד. וכן דעת המאירי שאינו נוהג בחו"ל כלל אלא שהוא סובר שאף בא"י לא. עי' להלן.
  860. גיטין ל"ו ב' ועי' פ' פרוזבול בע"פ.
  861. ר"י אלברצלוני שם; פ' התרומות שם. והעיטור מפרש "עולבנא דדייני" – כלפי דייני א"י אמר.
  862. כהא דרבנן דבי רב אשי דמסרי מילייהו להדדי ור' יונתן דמסר לר"ח בר אבא בגיטין ל"ז א' ועי' לעיל פ' פרוזבול בע"פ.
  863. מארי בחי' שם ובמגן אבות שם.
  864. ר"ל בחו"ל, בריחוק מקום מא"י.
  865. מאירי שם בחידושיו ובמגן אבות, ומביא ראיה שע"כ למדת חסידות התכוונו רבנן דבי ר"א שאילו בחיוב היו נוהגים לא היתה מסירת מילי מספקת במה שמוסרים אחד לחבירו אלא צריכים דיינים קבועים ומכאן שרק "לזכר בעלמא היו נושין". ועי' מאירי מכות עמ' י"ג. ואף אנו מפרשים לדעת האומרים שנוהגת בחו"ל דוקא בסביבות א"י. והיינו שאף זה ממידת חסידות וכמש"כ שם וכמו שהבאנו דבריו בפנים.
  866. הוספתי ע"פ מה דמשמע מל' המאירי שבפנים שכן היא דעתו.
  867. כמפורש בר"ה ח' ב'.
  868. מאירי שם. ומשמע שסובר שאף בא"י ובסביבותיה אין לנהוג בה. עכשיו מצד הדין אלא ממידת חסידות. שדיבר בה שם, עי' לעיל בפנים. אגב יש להעיר עפ"ז בתשובת רב נטרונאי גאון המובאה בתמים דעים להראב"ד סי' קל"ג ובס' האשכול עמ' כ"ו-כ"ז וז"ל: השמטת כספים בזמן הזה בשביעית אינו נוהג בחו"ל ולא בא"י שאפילו בפני הבית כשהיתה שביעית נוהגת עשה הלל תקנה... פרוזבול וכו'" והובאה באוצר הגאונים גיטין סי' ק"צ, ושם הגיה המו"ל רב"מ לוין שצריך לגרוס: אינו נוהג בחו"ל אלא בארץ. ואין זה מוכרח, שכנראה סובר ר"נ גאון כהמאירי שאף בא"י ובסביבותיה אינו נוהג בזה"ז אלא מנהג חסידות לזכר בעלמא. ועי' מאירי שם שלדעתו כן היא גם שיטת הר' אלפאסי והרבה ראשונים שאינה נוהגת כלל בזה"ז אלא ממידת חסידות. וכן דעת הראב"ד בהשגות על הרי"ף גיטין שם ובתמים דעים שם ובספר הישר סי' ר"ע [אע"פ שבפירושו לע"ז חזר בו הראב"ד וסובר כדעת רוב הפוסקים וכמש"כ הרמב"ן בס' הזכות עי' להלן]. וכן הורה בתרומות הדשן סי' ש"ד. ועי' ס' התרומות שער מ"ה ס"ד שהביא דעת רז"ה בתשו' ודעת הראב"ד בר יצחק [הוא בעל האשכול] שסוברים ג"כ שעכ"פ אין להשמיט כספים בזה"ז בחו"ל. וע"ע בתמים דעים להראב"ד סי' רל"ט. ועי' מאירי גיטין ל"ו ב' נימוק אחר שלא לכתוב פרוזבול בזה"ז מפני שאין בי"ד חשוב הראוי לכך.
  869. רמב"ם בפ"ט מהל' שמיטה ה"ג ושם פ"י ה"ט ובתשובות הרמב"ם סי' רל"ג; שו"ע חו"מ סי' ס"ז ס"א ועי' רמ"א שם ש"כן היא הסכמת הפוסקים". וכ"פ בשו"ת הרא"ש כלל ע"ז סי' ד'. ובשו"ת הרשב"א ח"ג סי' ל"ב כתב "וכן פסקו הגאונים ז"ל [גם הרמב"ן בס' הזכות כתב "שהגאונים כך הסכימו" אולם ראינו דעת ר"נ גאון שאינה כן אלא כהמאירי] ועי' תשב"ץ ח"ב סי' צ"ט ובת"ק סי' ס"ד ש"הסכמת הכל היא שהיא נוהגת" בזה"ז עכ"פ מדרבנן וכ"כ רשב"ש סי' שפ"ח.
  870. הרמב"ן בחידושיו גיטין שם ובס' הזכות שם וכן בעל העיטור ערערו על דעת הר"י ברצלוני והראב"ד הנ"ל מכוח הראיות של אמוראי בבל וכ"כ הריטב"א גיטין שם. ועי' או"ז ע"ז סי' ק"ז-ק"ט. והנה סברה זו שסוברים הרמב"ם וסייעתו שאף לרבי דוקא מה"ת שאינה נוהגת בזה"ז אבל מדרבנן נוהגת שמיטת כספים אף עכשיו כתבו אף הראב"ד [עי' רא"ש גיטין פ"ד סי' י"ג ורמב"ן בס' הזכות בשם הראב"ד בפי' לע"ז] ורשב"ם [הובאו דבריו באו"ז ע"ז סי' ק"ז]. ודעת כל אלו הפוסקים שנוהגת בזה"ז בין בא"י בין בחו"ל מד"ס, והיינו משום דקיי"ל כרבי, או משום שכל סוגיית הגמרא בגיטין כוותיה היא [כמו שכתב הריטב"א גיטין שם] או משום שתקנת הלל לא מיתוקמא אלא לדידיה כמבואר בגמ' שם [וכמש"כ היש"ש גיטין פ' השולח סי' מ"ב] ולפיכך קיי"ל כרבי כאן נגד הכלל דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו עיי"ש. כשיטה זו סובר גם היראים סי' רע"ח וכ"פ תוס' רי"ד גיטין ל"ו ב'; הרשב"א בכ"מ בחי' שם ובתשו' ח"א סי' תשע"ה וח"ג סי' כ"ג ועוד בהרבה מקומות; מרדכי גיטין רמז ש"פ; ר' ירוחם במישרים נתיב ז'; סמ"ג לאוין ר"ע ורמ"א; סמ"ק סי' ר"מ וסי' רנ"ח; חינוך מצוה תע"ז; שו"ת מהר"ח או"ז סי' ק"פ וכפתור ופרח ח"ב פרק נ' ועוד הרבה פוסקים. בדעת הרי"ף נחלקו בהפוסקים. הראב"ד שסבר מתחילה שאינו נוהג בזה"ז חזר בו אח"כ והודה לדעת רוב הפוסקים [הרמב"ן בס' הזכות גיטין שם ורשב"א שם].
  871. כן נראית דעת רשב"ם המובאה באו"ז ע"ז סי' ק"ז; דעה זו מובאה גם בעיטור ערך פרוזבול שם ובספר הזכות לרמב"ן גיטין שם ומשום דקיי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו. וכ"פ הרמב"ן שם ובחי' לגיטין שם.
  872. רמב"ן בחידושי גיטין ובס' הזכות שם, אע"פ שהסכמת הגאונים כדעת הרמב"ם שאינה דבר תורה אלא מדרבנן ועי' תומים סי' ס"ז סק"א שדעת רמב"ן ששביעית בזה"ז אף בחו"ל מה"ת והנה המאירי במגן אבות הביא בשם רמב"ן כשיטתו הוא וכבר כתב המגיה שזה ט"ס.
  873. טור חו"מ סי' ס"ז.
  874. ב"ח שם ס"ק ג' למעשה מצדד שגם דעת הטור כרמב"ם שאינה אלא מדבריהם. ועי' בפאת השולחן הל' שביעית פ"י ס"ק ד' ובגידולי תרומה שער מ"ה ס"ק ד' שסוברים שאינה אלא מדבריהם. ועי' בפאת השולחן הל' שביעית פ"י ס"ק ד' ובגידולי תרומה שער מ"ה ס"ק ד' שסוברים שדעת הרמב"ן דעת יחיד היא ובפאה"ש מסופק אם מפי הרמב"ן יצאו דברים אלו.
  875. גיטין ל"ו ב' ועי' לעיל פרק: כוחו.
  876. ב"ח שם. ועי' חינוך מצוה תע"ז שכתב טעם הפקר בי"ד גם להאומרים ששמיטת כספים בזה"ז דרבנן ליישב התמיהה איך מועלת השמטת כספים דרבנן נגד מה דקיי"ל שיעבודא דאורייתא ועי' לבוש תו"מ סי' ס"ז ס"א.
  877. שו"ת הרשב"א תולדות אדם סי' רי"ב ועיי"ש ח"ג סי' ל"ב; שו"ת הרא"ש כלל ע"ז סי' ד' וסי' ה'; סוף כלל פ"ו; כלל ס"ד סי' ב'.
  878. שו"ת הרא"ש כלל ע"ז סי' ה'.
  879. רא"ש שם סי' ד' ועי' מש"כ ע"ז הב"ח חו"מ שם ס"ק ה. והב"י שם מתלבט בתמיהתו איך הניחם לעבור עבירה ועי' שו"ת זרע אנשים סי' כח ובקצוה"ח חו"מ שם סק"א. ושו"ת שואל ומשיב מהד' ה' פ"י ע"א.
  880. שו"ת הרא"ש שם כלל ס"ד סי' ב' וכלל ע"ז סס"י ד'. ועי' זרע אנשים שם וקצוה"ח שם. וע"ע בדבריו סוף כלל פ"ו. והשווה המאירי בתשו' מגן אבות ענין ט"ו "נהגו עוד בגלילות קאטאלוניה לכתוב בשטר מלוה ע"מ שלא ישמיטנו בשביעית... והיו מתמיהים עלינו על שלא היינו נוהגים כך ועי' לעיל שדות המאירי שאינה נוהגת שמיטת כספים בזה"ז. מנהג זה נתקבל אח"כ בספרד כנראה וכמש"כ בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' צ"ט וח"ג סי' ס"ד ועי' שו"ת רשב"ש סי' שפ"ח. ועי' להלן שיש חולקים ע"ז.
  881. שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' צ"ט וח"ג סי' ס"ד.
  882. מהרי"ל, ליקוטים עמ' קט"ו ועי' תשו' מהר"י ברונא סי' קכ"ו.
  883. אור זרוע ע"ז סי' ק"ז וז"ל ולפי שהעם נמנעים מלהשמיט ועוברים על מש"כ בתורה מקצת חכמים לבם נוקפם ומפקפקין בדבריהם להקל, שהעם שומעים להם בכך ואין שומעין להחמיר. ועי' רא"ש בתשו' כלל ע"ז סי' ד' שמעולם לא זכה אפם בפניו באשכנז בטענת פרוזבול מפני שלא היו נוהגים בו ובשמיטת כספים. וכ"כ בס' האשכול ח"ב עמ' כ"ז. והשווה מש"כ באו"ז ע"ז שם מה שהורה א' ליאונטין [רבו של רגמ"פ] במגנצא להשמיט כספים עיי"ש.
  884. עי' תשו' הרא"ש המובאה בציון הקודם.
  885. המהרי"ק שורש צ"ב שהוכיח כן מתשו' הרא"ש הנ"ל.
  886. מהרי"ק שם.
  887. עי' מהרי"ק שם: "שהרי גם בצרפת... היו טוענים טענת שמיטה בימי הפוסקים ועכשיו אין רגילים לטעון וכו'.. ואפשר שע"ז סמכו בני ספרד... שלא לטעון טענת שמיטה". על מנהג אשכנז בימיו כתב מהרי"ק שלא היה בזה מנהג ברור.
  888. כפתור ופרח פרק נ' בשם: יש מי שכתב.
  889. ר"ל התנאי שלא ישמטנו בשביעית.
  890. כו"פ שם.
  891. ב"י סי' ס"ז ורמ"א שם ס"ט בשם תשו' הרשב"א ועי' שו"ת תורת חסד סוף סי' רס"ו.
  892. שו"ת מקור ברוך סי' נ"ח בביאור שיטת הרשב"א.
  893. בעל כפתור ופרח שם.
  894. ב"י חו"מ סי' ס"ז ס"ק ט': "וכן ראיתי אני במצרים ששנת השמיטה היא מקובלת שם וכך נוהגים בא"י, ששנת רצ"ט ושנת ש"ו ושנת שי"ג השמיטו וכן היה מנהג דמשק עי' להלן.
  895. ב"י שם סע"ק כ"ב. ועי' בשו"ת זרע אנשים סי' כ"ח: "וכן המנהג פשוט בא"י ובסביבותיה לכתוב פרוזבול. ועי' ב"י חו"מ ס"ז ס"ק ל"ב.
  896. מהר"י קרא בשו"ת אבקת רוכל סי' קנ"ד ובתשובות מבי"ט ח"ב סי' מ"ב. [ואע"פ שבתשו' שם לא הוזכר מקום הנדון ממה שנתבאר בעדותו של הב"י הנ"ל נראה כמש"כ בפנים "שבאותם הארצות" שאמר שם היינו ארצות חו"ל שאינם קרובים לא"י כמצרים. והנה מה שהורה מהר"י קרא כאן שיכולים להיפטר בטענת שביעית במקום שלא נהגו [כ"ל בתשו' הנ"ל: "כיון דמדינא שביעית משמטת מה לנו ולמנהגם"] הוא בניגוד לפסק הרא"ש בתשובה [כלל ס"ד סי' ב' וכלל ע"ז סס"י ד] שהובאה לעיל שבמקום שפשט המנהג שלא להשמיט ה"ז כאילו התנו מתחילה ע"מ שלא ישמיטנו בשביעית. ובאמת המבי"ט שם [סס"י מ"ב] מערער על הב"י מכח תשו' רא"ש זו וז"ל: "לא היה לו לכתוב כדבר פשוט "מה לו ולמנהגם" דכיון דפשט מנהגם באותם הארצות [שלא להשמיט] הוי כאלו התנה כמו שכתב הרא"ש". וי"ל שדעת הב"י שגם הרא"ש לא הורה כן לעשות לכתחילה אלא מכיון שלא היה בידו לשנות מנהגם הרע היה משתדל למצוא להם היתר והתנצלות. וכמו שכתב הרא"ש מפורש שם "ומצאתי התנצלות לעצמי על שמיטת ידי עצמי שאיני מתעורר לבטל מנהגם". אולם עי' בתשב"ץ ח"ב סי' צ"ט וז"ל: "ומצאתי כתוב דהאידנא כיון שנהגו שלא לשמיט נעשה כאלו התנה עמו מתחילה ע"מ שלא תשמיטנו בשביעית שכל המלוה על דעת המנהג הוא מלוה" ושם בח"ג סי' ס"ד: ואמת הוא שהרבה מקומות יש שאינה נוהגת בהם ואינם יודעים אותה ובמקומות אלו גבה הרב ר' יצחק בר ששת [הריב"ש] חוב שעברה עליו שמיטה וגם הוא בעצמו גבה חוב שהיה לו בבלנסא" עיי"ש. ועי' מהרי"ק שורש צ"ב אחר שהניח שבימיו לא נהגו עוד כהרא"ש באשכנז וצרפת ולא היו רגילים יותר לטעון טענת שמיטה והיו "גובין חובן בלי פקפוק". הוא מסיים: והנה הדבר פשוט הוא דמן הסתם יש להחזיק כל המקומות דנוהגת בהם טענת שביעית ולהעמידם על דין תורה ולא להחזיקם בסתם בנוהגים מנהג שאין דין תורה אלא א"כ יתברר שהוא מן המקומות שנהגו לגבות שטרות שעברה עליהם שביעית.
  897. רמ"א חו"מ סי' ס"ז ס"א: במדינות אלו שאין נוהגין דין שמיטה כלל בזמן הזה; שו"ת מהרש"ק ח"א סי' פ"ה: בעוונותינו נעדרה המצוה הזאת מבינינו ונהגו כל העם לגבות חובם אחר שביעית.
  898. מהרי"ק שורש צ"ב; תרומת הדשן סי' ש"ד; מהרי"ל בליקוטיו עמ' קט"ו. לעומת זה כתוב בשו"ת מהר"י ברונא סי' קכ"ו שהביא עדות מהר"י ווייל תלמיד המהרי"ל ששמע מרבו ששמיטת כספים נוהגת בזה"ז. וי"ל שאין בזה סתירה שמהרי"ל אמר שכן היא ההלכה וכדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים כמו שכ' לעיל. ומ"מ לא נתקבל המנהג בחו"ל מטעמים דלהלן [עי' בפנים להלן]; רלב"ח סי' קמ"ג.
  899. לבוש חו"מ סי' ס"ז ס"ט; סידור ר' שניאור זלמן מליאדו הל' הלואה סעי' ל"ה.
  900. תשב"ץ חוט המשולש טור א' סי' כ"ב שכן הוא המנהג במדינת אלג'יר ["אלגזייר"] וש"כך נקבעה הלכה בארצנו זאת אליבא דהריב"ש ולא כא"ז הרשב"ץ ולא כבנו הר"ש שכ"כ הרשב"ץ שהריב"ש הגבה שטר שעברה עליו שביעית" ועי' לעיל. גם הרשב"ש סי' שפ"ח הצביע על מה ש"כבר פשט המנהג באלו הארצות" שאין שמיטה נוהגת עתה, שמצוותה עברה ו"שהתנאי [ע"מ שלא ישמיטנו] אין צריך לכתוב".
  901. עי' לעיל.
  902. עי' לעיל. וע"ע על דעה זו בספר מזבח אדמה חו"מ סי' ס"ז; שני המאורות ח"ב סי' ל"ט ושו"ת אבני שוהם חאהע"ז סי' של"א ועוד.
  903. רמ"א חו"מ ס"ז ס"א: טעם זה כתב מהר"י איסרליין בתה"ד סי' ש"ד: "ונראה למצוא קצת טעם וסברא אמאי לא נהגינן תורת שמיטת כספים עתה בדורותינו משום "דקיי"ל כרבי דשמיטת כספים בזמן הזה אינו אלא מדרבנן זכר לשביעית וא"כ נוכל לומר דלא תקינו זכר לשביעית אלא בארצות שקרובים לא"י כגון בבל ומצרים".
  904. מהרי"ל בליקוטים עמ' קט"ו ועי' מש"כ אליו התומים שם ס"ק ב' ובשואל ומשיב מהד' ה' סי' מ"א.
  905. לבוש חו"מ שם ס"ט והשווה שו"ת רלב"ח סי' קמ"ג שהניח בפשיטות שאין שמיטת כספים נוהגת.
  906. לבוש שם ומש"כ פקדון אינו משמט עיי"ש בלבוש ס"ב.
  907. רלב"ח שם עייש"ה. ועי' שו"ת הרא"ש כלל ע"ז סי' ד' שאמרו לו אנשי ספרד שיש להם ייפוי לשון בשטרות והרא"ש אמר שבדק ולא מצא שום ייפוי.
  908. לבוש שם ועי' להלן מש"כ עוד. ועי' שו"ת הרא"ש הנ"ל סי' ד' ה': "אינו יודע שיש לשון שיועיל לבטל שמיטה".
  909. תשב"ץ חוט המשולש טור א' סי' כ"ב; שו"ת מבי"ט ח"ב סי' מ"ב וכן נראה טעמו של מהרי"ק שורש צ"ב וכולם ע"פ דברי הרא"ש בתשובה. טעמיהם של מהרי"ל ומהרי"ק ומהר"י איסרליין הורמזו ברמ"א סי' ס"ז ס"א. טעם שבפנים זה, בסידור רש"ז מליאדי הל' הלואה סל"ה. ובב"ח חו"מ ס"ז ס"ק ה'.
  910. יש"ש גיטין פ"ד סי' מ"ג.
  911. שו"ת מהרש"ק ח"א סי' פ"ה השווה לזה מש"כ כפתור ופרח פרק נ' כי "בארץ ישראל שהשמיטה תמיד לנגד עינינו" אם לא התנה מ"מ אבד חובו.
  912. רלב"ח סי' קמ"ג ועי' לתלמידו מהרשד"ם בתשובותיו חתו"מ סי' ס"א ושם סי' קפ"א.
  913. מהרשד"ם שם סי' ס"א.
  914. שם חו"מ סי' קפ"א ועיי"ש שמתחילה הורה לנהוג שמיטת כספים אלא שאח"כ כשראה תשובת רבו הרלב"ח חזר בו אע"פ שהמנהג מתנגד להלכה.
  915. שו"ת דברי ריבות [לרבו של בעל כנה"ג] סי' ק' ועיי"ש שלהלכה גם הוא קובע ש"דבר ברור הוא ששמיטה נוהגת בזה"ז". ועי' להלן, עוד היתר מחת"ס ועי' להלן מלקט הקמח יו"ד עמ' נ' נ"א שמנהג זה אינו אלא מצד העלם ידיעת הנוהג ולא אמרו בזה מנהג מבטל הלכה.
  916. שו"ת זרע אנשים סי' כ"ח; שו"ת תורת חיים סי' ל"ז.
  917. זרע אנשים שם בשם מהר"י קרא. ועי' תשב"ץ ח"ב סי' צ"ט שהמנהג בארגון ובפאס לנהוג שמיטת כספים.
  918. מנטובה – עיר באיטליה.
  919. פחד יצחק ערך שמיטת כספים עמ' רנ"ו.
  920. שו"ת מהרי"ט ח"ב סי' קי"ג והוא מוסיף: אע"פ שמשורת ההלכה השמטת כספים נוהגת מדבריהם בכל מקום.
  921. מהרי"ט שם. הפוסק שכתב פרוזבול היה רבינו תם [עי' לעיל פ' הבי"ד הראוי לעשות פרוזבול].
  922. תשב"ץ חוט המשולש טור א' סי' כ"ב.
  923. פחד יצחק ערך שמיטת כספים עמ' רנ"ח.
  924. עי' שו"ת מהרשד"ם חאהע"ז סי' רכ"ז שכתב שאע"פ שבשאלוניקי נהגו שלא לטעון טענת שמיטה באדריונופולי נהגו להשמיט [עיי"ש שנסתפק בזה] וע"ע שם חתו"מ סי' ס"א. ועי' ס' מטה שמעון ח"ג [קונ' מירא דכיא סי' א'] שמביא תשו' מהרשד"ם ומניח ששם – באדריונופולי קיבלו הוראת מהרשד"ם שלא להשמיט ומביא ראיה משו"ת מהרי"ט הנ"ל שהיה מרא דאתרא בקונסטנטינופול הסמוכה לאדריונופול ואילו היה באחרונה שינוי מנהג היה מזכירו ולא היה מניח בפשיטות שמנהג הכל לגבות חובות.
  925. דת ודין סי' י' עיי"ש שכתב, שאחרי המהרי"ט הנהיגו הרבנים הבאים אחריו לשמט, עד שעתה כ"כ פשוט הוא עד שהטוען טענת שמיטה הוא לצחוק בעיני השומעים עיי"ש.
  926. תשב"ץ חוט המשולש טור א' סי' כ"ב שאבי זקנו התשב"ץ ואחריו בנו הרשב"ש נהגו שמיטה אלא שאחריהם הונהג שלא להשמיט וכתב שמנהג זה כבר נקבע בארצם קודם התשב"ץ מאת הריב"ש וכמו שהעידו תשב"ץ ורשב"ש בשמו שהיה גובה חוב בלא פרוזבול.
  927. שו"ת מהרשד"ם חאהע"ז סי' רכ"ז; שו"ת רלב"ח סי' קמ"ג ועי' שו"ת תורת חיים ח"ב סי' ל"ז שכתב שפסק הרלב"ח שלא להשמיט ושלא לטעון טענת שמיה היה בהיותו בשאלוניקי; שו"ת זרע אנשים סי' כ"ח. וע"ע תורת חיים ח"ב סי' ל"ב ובפחד יצחק ערך שמיטת כספים עמ' ר"ס: "בשאלוניקי אינם נוהגים לכתוב פרוזבול"
  928. שו"ת מהר"י ן' לב כלל י"ב סי' ס"ה. אולם בזרע אנשים הנ"ל מביא משמו שבשאלוניקי פשט המנהג שלא להשמיט.
  929. עי' בסוף ספר שו"ת עדות ביעקב.
  930. ישרי לב אות ש' סי' ק"מ.
  931. גידולי תרומה שער מ"ה סוף ס"ק ד'.
  932. שו"ת באר עשק סי' י"ז. כיון שם דעת רוב הפוסקים וכן הוה מהר"י קרא.
  933. ומ"ש: מנהג ספנים וחמרים קרינן ליה, הוא בב"ק קט"ז ב'.
  934. ערך השולחן חו"מ ס"ז דין ד' ע"פ שו"ת הרשב"א ח"ד סי' ל"ג וכעין זה בשו"ת מהרשד"ם ח' אהע"ז סי' רכ"ז ועי' כנה"ג חו"מ ס"ז ס"ק, י'.
  935. החת"ס משתמש בביטוי "בכ"ח" והוא ר"ת: חלוץ כתב שמובנו שט"ח עי' בס' הנוטריקון להאלפערין בערכו.
  936. עי' לעיל על צדדי ההיתר בזה.
  937. החתם סופר בחידושיו גיטין ל"ו ועיי"ש שמסיים החת"ס: "אך בשטרות העשויים בדיני ישראל ואינם בדין ח"כ בזה עדיין יש לדון".
  938. כגון בקהלת פראג, עיי"ש בתשובה מאהבה.
  939. שו"ת תשובה מאהבה ח"ב סי' ע"ב, ועי' להלן פ' טענת פרוזבול בזמן הזה, ומסיים שלא כתב אלא להלכה ולא למעשה.
  940. פחד יצחק ערך שמיטת כספים עמ' רנ"ח בשם שו"ת תורת חיים.
  941. לבוש חו"מ סי' ס"ז ס"ט בדברו על נימוקי בעל תרומות הדשן ומהרי"ק הנ"ל.
  942. כעי"ז כתב בסידורו של רש"ז מליאדי הל' הלוואה סעי' ל"ה: כל יר"ש יחמיר לעצמו לעשות פרוזבול שהוא דבר שאין בו הפסד.
  943. של"ה שער האותיות סוף מצוות התלויות בארץ והנה הלבוש והשל"ה תלו נימוק תלונתם מפני שהלכה כרוב הפוסקים ששמיטת כספים נוהגת אף בחו"ל ובזה"ז ועי' בסמוך בפנים שהתומים אף לדעת החולקים אמר.
  944. ירמיה ל"א כ'.
  945. תומים סי' ס"ז ס"ק א' עיי"ש באריכות ובתשובה מאהבה ח"ב סי' ע"ב ובפאת השולחן הל' שביעית פי ס"ק ד'.
  946. וזה דלא כשו"ת דברי ריבות דלעיל.
  947. לקט הקמח יו"ד עמ' נ' נ"א.
  948. לקט הקמח שם, וכן נוטה דעת שו"ת תורת חסד סי' רס"ו.
  949. לקט הקמח שם; תורת חסד שם, ועיי"ש שכתב שיש לסמוך על המנהג משום נעילת דלת.
  950. תורת חסד שם.
  951. בעל העיטור אות פרוזבול ועי' מאירי גיטין ל"ו ב': "ומעתה הואיל ואין לנו בתי דינין חשובים וקבועים כ"כ אין אנו מכניסים מצוותינו בדין פרוזבול".
  952. עיי"ש, ועי' דברי מהרש"ל שם בסוף הפרק.
  953. ראב"ן עמ' קל"ז; שו"ע חו"מ סי' ס"ז סל"ג.
  954. יראים סי' רע"ח; סמ"ג לאוין רע"א וכן פסק הב"י באבקת רוכל סי' קנ"ד ושו"ת מבי"ט ח"ב סי' מ"ב: ואינו נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד מאחר שלא נהגו באותם המקומות ועי' לעיל פרק טענת אבד בפרוזבול שכן דעת הרשב"א והרא"ש בתשובותיהם ועי' להלן.
  955. ב"ח חו"מ שם ס"ק ל"ד ועי' ב"ח שם ס"ק ה' שאף בלא שבועה נאמן ושזהו טעם המנהג שנהגו במקומותינו שלא לטעון טענת שמיטה מפני שהמלוה יוכל לטעון לעולם: פרוזבול היה לי ואבד.
  956. גיטין ל"ז ב'; רמב"ם פ"ט משמיטה כ"ד ועי' לעיל פרק הנ"ל.
  957. עי' שכ"ת הרשב"א ח"א סי' אל"ף ע"ה שלכן אין מצוי בזה"ז או מפני שחששו שאין בי"ד ראוי לכך או מפני שכיון שאין כותבין אותו אלא כל קרקע ולפעמים אין לו קרקע.
  958. שו"ת מהר"ם בר ברוך ד' פראג הוצ' בלאך סי' תתקע"ב, בשם מורו בשם ר"ב ממגנצ"א ע"פ ספר יראים.
  959. עי' מרדכי גיטין רמז שפ"א; אגודה גיטין ל"ז; פסקי ריקאנטי סי' ש"נ בשם הרא"ם ועי' תועפות ראם על היראים שם ת"ק י"א. ועי' בתשו' הרא"ש כלל ע"ז שמסיק ג"כ: "כיון דכתבינן בהאידנא פרוזבול נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד וכן ראיתי רבותי דנין באשכנז וצרפת"
  960. כנה"ג חו"מ שם הגה"ט ס"ק מ"ד.
  961. הגהות מהר"י קשטרו לחו"מ שם סל"ג והוא ע"פ תשו' הרא"ש כלל ע"ז סי' ד' [הבאנוהו למעלה בפ' הנ"ל] שמעולם לא יזכה אדם בפניו באשכנז בטענה זו, שע"י בדיקה היה תופסם בשקר.
  962. לבוש חו"מ שם סעי' ל"ח ע"פ הרא"ש הנ"ל.
  963. ב"ח חו"מ שם ספ"ק ל"ד. ועי' ח"א פרק הנ"ל ציונים הנ"ל.
  964. עי' לעיל בפרק טענת אבד בפרוזבול מי הם הפוסקים הסוברים כן.
  965. שו"ת מהרי"ק שורש צ"ב.
  966. כגון בשאלוניקי, פחד יצחק שם ועי' פרק הקודם.
  967. פחד יצחק ערך שמיטת כספים עמ' ר"ס. ועי' כעי"ז בתשב"ץ ח"ב סי' צ"ט: בדורות הללו שנשתכחה תורת שמיטת כספים אין הדין נותן לפתוח לו למלוה... דאנן סהדי דלא הא ולא הא לא מסקי אדעתייהו למעבד.
  968. שו"ת תשובה מאהבה ח"ב סי' ע"ב.
  969. שו"ת תשובה מאהבה שם בתחילת התשובה.
  970. תוספת שביעית ליצחק באדהב עמ' מ"ח אות ח'.
  971. שנת השבע נתיב ז' עמ' ל"ב בהערה.
  972. שם; וכ"כ בסידורו של רש"ז מלאדי הל' הלוואה סל"ה, ובשל"ה עי' לעיל פרק א' מח"ז ציונים.
  973. סידור רש"ז שם. ועי' להלן בפ' נוסחאות פרוזבול בדורות אחרונים.
  974. שו"ת שאילת יעקב ח"א סי' ק"ה עייש"ה.
  975. עי' לעיל ר"פ תנאי קרקע בפרוזבול.
  976. שו"ת חתם סופר חתו"מ סי' נ'.
  977. עי' לעיל חלק א פרק א, באריכות מש"כ מהת"ס ומשאר פוסקים שאפילו המתנה ע"מ שלא ישמיטנו בשביעית אע"פ שתנאו קיים מ"מ נחשב לו שעכ"פ עביד איסורא ועבר ע"מ שאמר הכתוב השמר לך פן יהיה דבר וגו' עיי"ש.
  978. שו"ת חתם סופר חתו"מ סי' קי"ג.
  979. עי' לעיל סוף פרק א' מה שהבאנו מתומים ריש סי' ס"ז. שאף אם אין חובת שמיטת כספים בזה"ז ראוי לכתוב פרוזבול, וטענותיו שייכים גם כאן.
  980. כל הפיסקה מערוך השולחן ס' ס"ז ס"י.
  981. שו"ת מהר"ם שייך חתו"מ סי' ס' בתשובה להרב עטלינגער שנסתפק בזה.
  982. מקצת הנוסחאות לקוחות מס' שמיטת כספים להר"ז כהנא בנספחות שבסוף הספר.
  983. בעל חכמת אדם בשערי צדק פרק כ"א ס"ז משער מצות הארץ.
  984. המחבר מעיר שדי בנוסח זה למה דקיי"ל דמועיל אפילו בע"פ ובפני כל בי"ד ועי' לעיל פרקים פרוזבול בע"פ ופ' בי"ד הראוי לעשות פרוזבול.
  985. מסידורו של ר' שניאור זלמן מליאדי הל' הלואה סעי' ל"ה.
  986. כזה כתב השל"ה שפרוזבול קל לעשותו עי' לעיל ספ"א מח"ז.
  987. בעל חכמת אדם בשערי צדק שם סעי' ו'.
  988. ועי' לעיל חלק א' פרק מסירת החובות לבי"ד.
  989. מאוצר השטרות סי' רכ"ט: "שטר פרוזבול [נוסח] כתב יד עט סופר"
  990. עי' לעיל פרק הקודם, שדעת החת"ס שבימינו אין להקפיד על קרקע.
  991. תוספת שביעית לר"י באדהב בסוף הספר.
  992. דהיינו קנין גמור ושלם, במנא דכשר למיקני ביה.
  993. בפנים השטר נזכרים בשמם חברי הביד"צ בירושלים: הרה"ג רפאל יוסף חזן [בעל "חקרי לב"] והרבנים ר' יום טוב דאנן ור' שלמה חאטים
  994. = "ועל דבר אמת חתמנו שנינו. חתומים: יהודה עוזיאל ס"ט ואליהו ששון. התאריך: אלול תקע"ט. וע"ע בתוספת שביעית שם נוסחה אחרת.
  995. מ"ידי אליהו" לר' אליהו יצחק חזן ח"ב פ"ב ב'.
  996. = גמורה ושלימה.
  997. בפנים שבמקום [שם המקום] ושמות הדיינין.
  998. = כתבנו וחתמנו.
  999. ראשית ביכורים לר' בצלאל הכהן מווילנא ח"ב עמ' נ"ו וכתב שזהו נוסח הפרוזבול המדויק ביותר.
  1000. עי' לעיל ח"א פרק י' זמן כתיבתו.
  1001. זהו סוף הפרוזבול הנ"ל, והיינו שאחר הצהרת המלוה הנ"ל כותבים הדיינים כדלהלן בפנים.
  1002. משו"ת חת"ס חתו"מ סי' קי"ג. זה אינו נוסח הנעשה ממלוה הבא לפני הבי"ד אלא שהודיע במכתב לבי"ד שרוצה למסור להם החובות ועל סמך זה כתבו לו פרוזבול. ועי' לעיל חלק א' פרק נוסח הפרוזבול הנוסח מבעה"ת, ושם שלא נהגו לכתוב ד"א קרקע
  1003. מ"שנת השבע" ל"ב ב'. |נוסח הפרוזבול שנוהגין פעה"ק (ירושלים) בסוף שנת השבע.
  1004. מ"כרם ציון דף ל"ה. הנוסח דלהלן הוא נוסח פרוזבול שמשתמשים בו הבי"ד של קהל אשכנזים בירושלים.
  1005. המו"ל שם מעיר: "ויש מהדרים לכתוב כאן כרשום מעל"ד [עי' נוסחה הקודמת] והמלוה היה כותב למטה או מעל"ד שמות האנשים שחייבים לו וכן נהג מרן הגרש"ס [= הגאון ר' שמאול סאלאנטער].
  1006. עי' לעיל חלק א' פרק תנאי קרקע בפרוזבול [וכל הפיסקה שם מד"ה הראשונים הצריכו, שהנהגו ראשונים שמסירת החובות לבי"ד תהא אגב הקנאת קרקע לבי"ד.