אנציקלופדיה תלמודית:פרועי ראש

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרת הערך - איסור לכהנים לגדל פרע שערות ראשם.

האיסור

כהן[1] שגדל שער ראשו אסור לו לעבוד במקדש[2], שצריך שיהיה נאה בשעת עבודה[3], ומשום שגידול שער הוא דרך אבלות ואין ראוי לבוא אל בית השם רק דרך ששון ושמחה ותענוג[4]. המקור בתורה לאיסור זה, נחלקו הראשונים, יש הסוברים[5] שנלמד ממה שנאמר לאהרן ובניו: ראשיכם אל תפרעו[6], ופרע האמור שם הוא גידול שער[7], שכן יש לנו ללמוד מ"פרע" האמור בנזיר[8], וממה שבאר יחזקאל[9]: ופרע לא ישלחו[10]. ויש אומרים שמה שנאמר לאהרן ולבניו אינה מצוה לדורות אלא הוראת שעה[11], ועיקר הדין הלכה למשה מסיני הוא אלא שנסמך על הכתוב של יחזקאל[12].

בפסולי כהונה

הפסולים לעבודה, יש מהאחרונים שכתב שאין בהם איסור פרועי ראש, כשם שאין בהם איסור שתויי יין[13], שהוקשו פרועי ראש לשתויי יין[14]. ויש מהאחרונים שהסתפק אם אף לזה הוקש, ודוקא לענין חיוב מיתה כשעבד פרוע ראש, אך לענין איסור כניסה לעזרה – לסוברים כן[15] – כל שאינו ראוי לעבודה אינו לוקה אם נכנס פרוע ראש[16].

איסור עבודה

כהן שהוא פרוע ראש אסור בעבודה[17], ואם עבד כשהוא פרוע ראש לוקה[18] וחייב מיתה בידי שמים[19], שנאמר לבני אהרן: ולא תמותו[20], ומכלל לאו אתה שומע הן שאם יפרעו ראשם ימותו[21], וכן למדו זאת מהלכה-למשה-מסיני* שהתפרשה בדברי יחזקאל[22], שהוקשו פרועי ראש לשתויי יין[23]. העבודה שחייבים עליה מיתה, נחלקו בה ראשונים ואחרונים, יש הסוברים שחיוב מיתה בפרוע ראש הוא כחיוב זר* שעבד, שאינו חייב אלא על עבודה תמה[24] ובשאר העבודות לוקה[25], ויש הסוברים שחייבים מיתה בכל העבודות[26].

חילול עבודה

כהן שעבד כשהוא פרוע ראש נחלקו הראשונים בדין עבודתו, יש הסוברים שאין עבודתו מחוללת[27]. ויש הסוברים שעבודתו מחוללת שהוקשו פרועי ראש לשתויי יין שמחללים עבודה[28].

איסור כניסה

כהן שהוא פרוע ראש אסור לו להכנס בין-האולם-ולמזבח*[29]. איסור כניסה זה, נחלקו בו ראשונים. א) יש שפרשו שמן התורה נאסרו פרועי ראש רק בעבודה* וכמו שדרשו באיסור שתויי יין בתו"כ[30] ומנין שאין חייב אלא בשעת עבודה וכו', ואיסור הכניסה הוא מעלה מדרבנן[31]. ב) ויש הסוברים שאיסור הכניסה מן המזבח ולפנים הוא מן התורה[32], אלא שאין בו חיוב מיתה[33]. ונחלקו האחרונים בשיטה זו, יש שפרשו שאיסור הכניסה הוא איסור הנוסף על איסור העבודה*[34], ואם עבד אף בלא כניסה חייב[35], ואם נכנס ועבד לוקה שתיים[36]. ויש שפרשו שלשיטה זו עיקר האיסור הוא הכניסה, אלא שבאופן שאף עבד בכניסה זו, הוא חמור יותר וחייב מיתה[37]. ג) ויש הסוברים שאיסור כניסה הוא מן התורה[38], אך מן התורה אין איסורו אלא בהיכל*[39], והמשנה בכלים שאסרה מבין-האולם-למזבח*, הוא מעלה מדרבנן[40].

המקום האסור בכניסה

בין-האולם-ולמזבח* שנאסר להכנס לשם, נחלקו בו ראשונים ואחרונים בדעת ראשונים. יש הסוברים שהמקום שבין-האולם-ולמזבח* - שנאסרו להכנס שם[41] - הוא בכל העשרים ושתיים אמה שבין האולם ולמזבח ואף שלא כנגד המזבח[42], ויש סוברים שדוקא בכנגד המזבח[43]. יש הסוברים שאף יש איסור כניסה למזבח[44], ונחלקו אחרונים בשיטה זו אם האיסור הוא רק במזבח[45] או אף בכל רוחב העזרה שכנגד המזבח לצפונו או לדרומו[46]. ויש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין איסור במזבח[47].

כניסה שלא בשעת עבודה

הסוברים שמן התורה אסור לפרועי ראש להכנס למקדש*[48], אין האיסור אלא בשעה הראויה לעבודה[49], ולפיכך הנכנס פרוע ראש בלילה, אין לוקה[50]. ויש מהאחרונים הסוברים שאף לילה נחשב זמן הראוי לעבודה משום הקטר חלבים ואברים הנעשה בלילה[51], ולא התמעט אלא בשעה שנפגם המזבח*[52] או אחר גמר העבודה[53]. ויש מהאחרונים שחילק שכהן שהבית אב שלו עובד באותו יום אסור אף בלילה, ושאר כהנים אסורים להכנס דוקא ביום ולא בלילה[54]. יש מהאחרונים שכתב שאף שמן התורה לא נאסר שלא בשעת עבודה*, מ"מ משום מעלה דרבנן אסור להיכנס אף שלא בשעת עבודה[55].

נעשה פרוע ראש בפנים

כהן שנכנס למקדש קודם שנחשב פרוע ראש, ונעשה פרוע ראש בפנים, יש מהאחרונים שהסתפק האם חייב על כך כמו בשתה יין בפנים.[56]

איסור כניסה דרך ניוול

פרוע ראש דרך ניוול, בין כהן ובין ישראל, בין איש ובין אשה[57], אסור לו להכנס מעזרת ישראל[58] ולפנים[59], משום מורא מקדש[60]. הר הבית[61], וכן הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לעזרה[62], אינם בכלל האיסור. יש מהאחרונים הסוברים בדעת ראשונים, שכהן פרוע ראש אך כשאינו דרך ניוול אסור להכנס מתחילת עזרת ישראל, אלא שאין לוקים על כך[63], ויש הסוברים שאין חילוק בין כהן וישראל, ואף לכהנים מותר להכנס בעזרה כשאינו דרך ניוול[64].

כניסה לצורך מצות ערבה

יש מהראשונים שכתבו שלסוברים שלצורך מצות ערבה מותר לבעלי מומים להכנס בין האולם ולמזבח*[65], אף לפרועי ראש מותר[66]. ויש שסוברים שאף לצורך מצות ערבה אסור לפרועי ראש להכנס[67].

חלוקת קדשים

פרוע ראש אף שפסול לעבודה, כיון שראוי לאכילה חולק בקדשים, והרי הוא בכלל מה שהתרבה לגבי בעל מום שחולק בקדשים[68], כיון שראוי לאכילה[69].

בבמה

אין איסור פרועי ראש נוהג בבמה קטנה, שהוקש לשתויי יין שאין נוהג איסורם בבמה קטנה[70].

בפרה

פרועי ראש בפרה-אדומה*, הסתפקו אחרונים אם פוסל בה[71].

נשיאת כפים

כהן פרוע ראש אם נושא את כפיו ע"ע נשיאת כפים.

שיעור פרע

שיעור השער שנחשב מחמתו פרוע ראש, למדו מפרע הנאמר בנזיר, שהוא שלשים יום[72], ולפיכך כל שעברו עליו יותר מל' יום שלא גלח ראשו[73], הרי הוא באיסור פרועי ראש. ויש מהאחרונים שסבר שאף ביום שלושים נחשב כפרוע ראש[74], ודוקא ביום אך בליל שלושים אינו פרוע ראש[75]. גילח בחצי היום, יש להסתפק האם מונים את חצי היום שאחר הגילוח כיום ראשון[76].

שייר שערה אחת

גילח כל ראשו ושייר שערה אחת שלא גלחה, יש מהאחרונים שכתב שאף מחמת שערה אחת נחשב כפרוע ראש, וכמו בנזיר שעובר אפי' גילח רק שערה אחת[77], ויש מי שכתב שאין ללמוד דבר זה מנזיר[78].

חוץ לעזרה

כהן הדיוט מגלח אחת לשלושים יום[79], ונחלקו הראשונים באיזה כהן מדובר. א) יש מהראשונים הסוברים שהוא דוקא בכהן העובד[80]. יש המפרשים שדוקא כהן הנכנס לעזרה[81], שכן למדו בשתויי יין שאין נאסרים אלא בשעת ביאה[82], ויש הסוברים שאף אם אינו נכנס לעבוד, כל שהוא במשמרתו – שהוא זמן עבודתו[83] – צריך שיגלח[84], מהם הסוברים שהוא מדאוריתא[85], ומהם הסוברים שהוא מדרבנן[86]. ב) ויש הסוברים שכל כהן צריך שיגלח אחת לשלשים יום[87], מהם הסוברים שהוא מדרבנן[88], ויש שנראה בדבריהם שהוא מדאוריתא[89], ומה שלמדו משתויי יין ששלא בשעת ביאה אין מחוייב לגלח, היינו בזמן שאין בית המקדש קיים. ודוקא כהן שהוא כשר לעבודה, אך בעל מום* או טמא מותר לגלח.[90]

הסוברים שאף כהן שאינו נכנס לעזרה מחויב לגלח[91], כתבו אחרונים שדוקא אם הוא ראוי לעבודה, אך כהן בע"מ או טמא – שאינו ראוי לעבודה – אינו צריך לגלח[92]. ויש מהאחרונים שכתב שאף כהן שהוא פחות מבן עשרים, שאין אחיו מניחים אותו לעבוד[93], אין צריך לגלח[94].

הגילוח

כהן המגלח ושייר בשער כדי לכוף ראשו לעיקרו, יש מהאחרונים שכ' בדעת ראשונים, שעדיין הוא נחשב כפרוע ראש[95], ויש מהאחרונים שמבואר בדבריו שאין נחשב פרע ראש[96].

יש מהראשונים הסוברים שתספורת של כהן הדיוט היא כתספורת כהן גדול[97], ויש שנחלקו[98].

יש מהאחרונים הסובר שהמצוה על הכהנים היא לגדל שער ראשם במשך שלושים יום, ואז לגלחו[99].

האיסור בכהן גדול

כהן גדול אסור לעולם לגדל פרע ואף כשאינו נכנס למקדש[100] – לסוברים שיש איסור אף שלא בשעת עבודה[101] - שתמיד הוא במקדש[102], שכבודו ותפארתו שיהיה יושב במקדש[103] ואף כשיצא עתיד לחזור[104], ותמיד נחשב שהוא זמן עבודתו[105], ויש מהאחרונים שכתב שכיון שכהן גדול צריך ללבוש בגדי כהונה* גם חוץ למקדש – כדי שיהיה הציץ* מרצה[106] - לפיכך מוזהר אף בחוץ בכל מה שמוזהר כהן הדיוט בפנים[107]. איסור זה נלמד ממה ששנה הכתוב איסור פרוע ראש בכה"ג[108], ויש מהאחרונים שכתב שממה שנאמר בכהן גדול מו המקדש לא יצא[109] נלמד שאין יוצא מקדושותו וצריך שיהיה ראוי לעולם להכנס למקדש[110]. עבר כה"ג ופרע ראשו, אינו לוקה, שאיסור זה אין בו מלקות[111] או משום שהוא לאו שאין בו מעשה[112]. אף שחלוק האיסור בכהן גדול ובכהן הדיוט, אין נמנים כשתי מצוות[113].

ויש מהראשונים הסוברים שאין כהן גדול אסור בגידול פרע שלא בשעת העבודה, ומה שנאמר בו "ראשו לא יפרע"[114], היינו שלא יפרע על מת[115]. עבר ופרע אינו לוקה משום שהוא לאו שאין בו מעשה[116].

בלילה

יש מהאחרונים שכתב שבלילה כיון שאינו זמן עבודה אף כהן גדול אינו מוזהר בפריעת ראש[117] - לסוברים שאין איסור כניסה בלילה[118], ויש שכתב שאף בלילה אסור כה"ג להיות פרוע ראש[119].

שיעור פרע

שיעור פרע מן התורה בכהן גדול הוא שלושים יום ככהן הדיוט[120]. ומה שאמרו שכהן גדול מסתפר מערב שבת לערב שבת[121], הוא דרך כבוד בכהן גדול[122] שצריך להסתפר מפני משמרות-כהונה* המתחדשות בשבת[123]. ויש הסוברים שכיון שחייב לספר מערב שבת לערב שבת, אם לא סיפר נחשב פרוע ראש מדרבנן[124].

על תספורת כהן גדול ע"ע כהן גדול[125].

נתמנה לכהן גדול

נתמנה להיות כהן גדול, צריך לגלח קודם שיעבור שלושים יום משעת תגלחתו האחרונה[126], ויש שנראה מדבריהם שאין מחויב לגלח עד שיעבור שלושים יום ממינויו לכהן גדול[127].

מצורע ונזיר

על דיני גידול פרע בכהן גדול שנצטרע ובקיבל נזירות ע"ע כהן גדול[128].

כהן משיח שעבר ומשוח מלחמה

כהן משיח שעבר[129] וכן כהן משוח מלחמה[130] אסורים בפריעת הראש ככהן גדול[131]. ויש הסוברים בדעת ראשונים שמשוח מלחמה לא נאסר בפריעת הראש[132].



הערות שוליים

  1. רמב"ם סהמ"צ ל"ת קסג: שהזהיר הכהנים, ובמנין המצוות בתחילת איסורי ביאה: שלא יכנס הכהן; חינוך מ' קמט; מנ"ח שם אות ט. על איסור כניסה לעזרה לישראלים עי' להלן ציון 59.
  2. עי' להלן ציון 29 ואילךלענין כניסה לעזרה, וציון 79 ואילך לענין איסור גידול פרע חוץ למקדש.
  3. רמב"ם סהמ"צ ל"ת קסג; עי' אבן האזל ביאת מקדש פ"א סוף הט"ו.
  4. חינוך מ' קמט, וכעי"ז בספר הבתים אזהרה קסג.
  5. רמב"ם שם; חינוך שם; סמ"ג
  6. ויקרא י ו.
  7. עי' בתרגום: לא תרבון פריע. עי' תו"כ שמיני מכילתא דמילואים מ.
  8. פי' הראב"ד לתו"כ שם; קרבן אהרן שם.
  9. יחזקאל מד כ.
  10. עי' סהמ"צ שם; מלבי"ם שמיני אות לא. עי' תורי"ד נזיר ג א שאף האמור ביחזקאל, לא היינו יודעים שהוא לשון גידול בלא הלימוד מנזיר.
  11. עי' בהשגות הרמב"ן לספר המצוות שם שנצטוו שלא ינהגו מנהגי אבילות בימי המלואים שהיה להם יו"ט ויום מועד ושמחה, ועי' ברמב"ן בתורת האדם ענין הקריעה [מהדורת מערבא מו"ק כד] שכ' שהאיסור הנאמר לאהרן ובניו הוא משום עבודה, ועי' ר"ן סנהדרין כב ב שהק' על דברי הרמב"ן, ועי' בביאור הרי"פ לרס"ג ל"ת רכד שביאר דברי הרמב"ן באופן אחר.
  12. רמב"ן בהשגות לסהמ"צ שם; ר"ן סנהדרין כב א; פי' הגרי"פ לרס"ג ל"ת רכד בדעת הרס"ג. עי' בית יצחק יו"ד ח"ב סי' מד שכשם שמחמת ההלכה יש חיוב מיתה כמו כן אף יש חיוב מלקות, ועי' בגרי"פ שכ' שלשיטה זו אף אין לוקה, והלכה נאמרה רק לחיוב מיתה ולא למלקות.
  13. עי' ערך שתויי יין ציון , ועיין שם באילו מהפסולים אין איסור.
  14. מרכבת המשנה ביאת מקדש פ"ט הי"ב; מנחת סולת מ' קמט, והק' ע"ז ממה שהוזהרו אלעזר ואיתמר שלא יכנסו פרועי ראש ואף שהיו אוננים ופסולים לעבודה. ועי' רדב"ז ביאת מקדש פ"א הי"ז שמשמע שפרועי ראש שוה לשתויי יין שהאיסור הוא דוקא ב כהן הראוי לעבודה.
  15. עי' ציון 32.
  16. מנ"ח מ' קמט אות ט.
  17. עי' רמב"ם ביאת מקדש פ"א ה"ח ובספר המצוות ל"ת קסג; השגת הרמב"ן לספר המצוות שם. וע"ע שתויי יין, לענין העבודות שנאסרו בשתויי יין, ונראה שה"ה בפרועי ראש.
  18. רמב"ם סנהדרין פי"ט ה"ב. ועי' ציון 12 שיש הסוברים שאין מלקות בפרועי ראש.
  19. תוספתא זבחים פי"ב הי"ז; תענית יז ב, סנהדרין כב ב ופג ב; רמב"ם ביאת מקדש פ"א ה"ח.
  20. ויקרא י ו.
  21. רמב"ם בספר המצוות ל"ת קסג, ע"פ תו"כ שמיני מכילתא דמילואים פיס' מא, ועי' רמב"ם ביאת מקדש פ"א הי"ד.
  22. יחזקאל מד כ-כא.
  23. תענית יז ב וסנהדרין כב ב; רמב"ם ביאת מקדש פ"א ה"ח; השגות הרמב"ן לספר המצוות ל"ת קסג; ר"ן סנהדרין שם. עי' ר"ן שם שלדעת הר"מ שבציון 21 ההלכה היא גילוי שמה שנאמר לבני אהרן אינו רק ציווי לשעה, וכעי"ז בערוך השולחן סי' לד סעי' ד וביריעות שלמה ביאת מקדש פ"א ה"ח, ועי' כס"מ ביאת מקדש פ"א ה"ח שממה שנכתב ולא ימותו אין ללמוד כיון שניתן לפרשו שניתן רשות לבני אהרן שלא לפרוע על המת, ועי' תויו"ט סנהדרין פ"ט מ"ו ומנ"ח מ' קמט ולחם יהודה ביאת מקדש שם וקרן אורה תענית יז ב ומלבי"ם שמיני אות לא שההלכתא מגלה שהקרא לחיוב ולא לרשות, ועי' ערוך לנר סנהדרין פג ב שההלכה נאמרה לגלות שאין חיוב מיתה אלא בשעת עבודה, ועי' מהר"ם שיק מ' קנ.
  24. ר"ן סנהדרין פג א; מנ"ח מ' קמט אות א; עי' גבורת ארי תענית כו ב; חזו"א הוריות סי' טו סקכ"ג, וע"ע שתויי יין, ועי' ציון 26.
  25. ע"ע זר ציון 41. מנ"ח שם; חזו"א שם.
  26. עי' מרכבת המשנה ביאת מקדש שם בדעת הרמב"ם לענין שתויי יין; פנים מאירות זבחים יח א; חסדי דוד על התוספתא קרבנות פי"ב ה"ח בדעת הרמב"ם; מרומי שדה זבחים שם; מנחת סלת מ' קמט; עי' קרן אורה זבחים טו ב על תוד"ה אתיא ובגליון רעק"א על הר"מ ביאת מקדש פ"ט ה"י שדייקו מתוס' שפרועי ראש חייבים מיתה בכל העבודות, והק' על כך, ועי' רש"ש ועול"ש זבחים שם שפי' דברי התוספות באופן אחר, ועי' עמק הנצי"ב בהעלותך פיס' ד שכ' לחלק בין שתויי יין לפרועי ראש. עי' גאון צבי זבחים טו ב בתוד"ה אתיא שכ' לחלק שע"ג המזבח ומהמזבח ולפנים חייב אף על עבודה שאינה תמה, ושלא ע"ג המזבח דוקא עבודה תמה.
  27. עי' תענית יז ב וסנהדרין כב ב, ע"פ גירסת רבינו גרשום ור"ח וריטב"א תענית שם ור"ן סנהדרין שם; רמב"ם ביאת מקדש פ"א ה"ח; תוס' סנהדרין שם.
  28. ע"ע שתויי יין. עי' רש"י תענית שם ד"ה אף דרב אשי איתותב וכן משמע מדברי רש"י סנהדרין שם; ר"ח סנהדרין שם; תוס' זבחים טו ב ד"ה זר ומנחות ו א ד"ה שקמצן, ועי' צ"ק זבחים שם שאין לגרוס בתוס' פרועי ראש, ועי' ח"נ שדברי התוס' הם למ"ד שמחלל עבודה, ועי' קר"א שתוס' גרסו כרש"י; יד רמה סנהדרין כב ב; מתק אזהרות על אזהרות לר' אליהו הזקן עונשין נד.
  29. כלים פ"א מ"ט.
  30. שמיני פרשתא א ה"ד.
  31. רמב"ן בהשגות על ספר המצוות ל"ת עג ול"ת קסג; עי' תוספות כריתות יג ב ד"ה ונכנס לענין שתויי יין; ר"ש כלים שם; רא"ש שם ובתוס' רא"ש יומא מד ב; רע"ב כלים שם; ערוך השולחן סי' לג ה"ה בדעת הראב"ד, ועי' גליונות חזו"א לחי' רח"ה ביאת מקדש פ"א הט"ו ועי' ציון 40. עי' רמב"ן בספר המצוות שם שאף למ"ד ביומא מד ב שהמעלות הם דאוריתא, היינו לגבי חילוק קדושת המקומות אך איסור הכניסה השנוי שם הוא מעלה מדרבנן, והלב שמח ל"ת קסג התקשה בדבריו, ועי' תוס' רא"ש יומא שם שדברי הגמ' שם הם לגבי פרישה של יוה"כ, ובאבן האזל ביאת מקדש פ"א הט"ו ביאר כן בדעת הרמב"ן, ועי' רא"ש כלים שם שקי"ל כמ"ד ביומא שהמעלות הם מדרבנן.
  32. רמב"ם ביאת מקדש פ"א הט"ו; סמ"ג מ' שא; מאירי תענית יז א; רלב"ג עה"ת שמיני התועלת השלישי. ומה שהתמעט בתו"כ שלא בשעת עבודה כ' הרמב"ן ל"ת עג שלדעת הר"מ המיעוט הוא לגבי זמן שאינו ראוי לעבודה, ובמגילת אסתר ובמרכבת המשנה ביאת מקדש שם כ' שהמיעוט הוא לענין חיוב מיתה. עי' מרכבת המשנה שם הט"ז שהאיסור הוא מחמת שעבר כנגד המזבח כשהוא שתוי יין, ונראה דה"ה בפרועי ראש.
  33. רמב"ם שם ה"ח והט"ו, ועי' כס"מ ה"א; חינוך מצוה קנב. עי' רמב"ן שם שהק' מנין לרמב"ם חילוק זה, ועי' מהר"י קורקוס ביאת מקדש שם הט"ו, ומעין החכמה לז א (מהדורה חדשה ל"ת פח) ד"ה ועל זה ומהר"ם שיק מ' קנ ובחי' רח"ה ביאת מקדש פ"א הט"ו שכתבו לבאר מקור הרמב"ם, ועי' מלבי"ם שמיני אות לז לענין שתויי יין ובאבן האזל שם הק' על המלבי"ם ופי' באופן אחר, ועי' ציון 37. עי' משמרות כהונה כריתות יג ב שכ' בדעת ריצב"א בתוספות יומא ה ב ד"ה להביא שאף חייב מיתה על ביאה בלא עבודה.
  34. עי' רדב"ז שם ה"א לענין שתויי יין; עי' מלבי"ם שם שהוזהרו אף בלא עבודה כדי שלא ימותו אם יעבדו, וכעי"ז במנחת סולת; חי' רח"ה שם.
  35. רדב"ז שם.
  36. רדב"ז שם. עי' מעין החכמה לח א (מהדורה חדשה ל"ת צא) סד"ה דעו להבדיל, שמבואר בדבריו שנכנס ושימש אינו לוקה שתיים.
  37. עי' מגילת אסתר ולב שמח שם שמה שנאמר בתורה בבאכם הוא כולל שני מיני ביאה ועל הביאה בעבודה יש חיוב מיתה, ומשמע שאף אם עבד האיסור הוא בעצם הביאה, ועי' שם עולם (ליכטנשטין) ויקרא י ו שכ' שכן הוא ג"כ לגבי פרועי ראש; עי' קובץ הערות שבסוף רבינו הלל על התו"כ שמיני פרשתא א שחיוב שתויי יין הוא על הכניסה והעבודה היא תנאי בדבר, ומחמת כן אפי' עבודה הכשירה בזר חייב עליה; שיח ערב קדשים סי' יג (והובא גם בקובץ נטעי נעמנים ג); מנחת אברהם מנחות יט א בשם הגרי"ד. עי' שיח ערב שם שמטעם כן אין חייב על עבודה הנעשית בעזרה מחוץ למקום המזבח, ועי' גאון צבי שבציון 26, וכן משמע מדברי הערוך השולחן סי' לד סעי' טו, ומהמנ"ח מ' קמט אות ב משמע שאיסור עבודה הוא אף במקום שאין בו איסור כניסה וכן הוא בחזו"א הוריות סי' טו אות כג, ועי' אור ליהודה סי' כ שכשעבד עבודתו מחשיבה את כניסתו אף שלא בין האולם למזבח, ועי' תורת הקדש ח"א סוף סי' מז שעבודה שמקומה במקום שאין שתוי יין נכנס לשם אף כאשר נעשית בחוץ אסורה שתעשה ע"י שתוי יין (ויתכן שהוא דוקא לענין פסול שאין העבודה כשירה בו, אך מ"מ אינו חייב כשנעשית העבודה בלא כניסה).
  38. עי' מרכבת המשנה ביאת מקדש פ"א הט"ז שהסתפק לדעה זו אם על ביאה ריקנית חייב מיתה, ומדברי האחרונים שבציון 40 משמע שהוא רק במלקות.
  39. עי' מהר"י קורקוס שם הט"ו שלדעה זו אין איסור בקריבה למזבח, ומה שהזכיר הראב"ד בהט"ז מזבח הכונה לעבודה, ועי' מרכבת המשנה שם ומלבי"ם שמיני אות לז שלראב"ד אף אסור לקרב למזבח. עי' רשב"א וריטב"א עירובין ב א לגבי ביאה ריקנית שתלוי במחלוקת אם קדושת אולם היא כקדושת ההיכל, ולכא' ה"ה לגבי איסור כניסה בפרועי ראש לראב"ד, ועי' מאירי שם שלגבי איסור שתויי יין לא אומרים ששוה קדושת אולם להיכל, ועי' תוי"ט ואליהו רבא כלים פ"א מ"ט שהאולם שוה להיכל לגבי איסור כניסת המנויים שם.
  40. עי' ראב"ד פ"א מביאת מקדש הט"ו והט"ז ובפי' הרדב"ז ומהר"י קורקוס בדעתו, וכן הוא בחי' רח"ה, וצ"ע מפי' הראב"ד לתו"כ שאין איסור אלא כשהוא עובד, ועי' ציון 31.
  41. עי' ציון 29 ואילך.
  42. עי' רמב"ן בספר המצוות ל"ת סט לענין בעל מום, ופי' שזה המקום של בין-האולם-ולמזבח; מגילת אסתר שם בדעת הרמב"ם; מרכבת המשנה ביאת מקדש פ"א הט"ו; עי' מנחת סולת מ' קמט. עי' עזרת כהנים על מדות פ"ה מ"א בין האולם ולמזבח אות ב שכ' שדוקא במאה אמה שכנגד האולם, ועי' מרכבת המשנה עבודת יוה"כ פ"ג ה"ב שכל אורך הרצועה קל"ה אמה נחשב בין אולם ולמזבח.
  43. אבן האזל ביאת מקדש פ"ו ה"א אות ו.
  44. עי' ספרי זוטא פרשת נשא ה ב ומדרש רבה נשא פ"ז סי' ח, ושם שאף ד' אמות שסביב המזבח הם בכלל המזבח, ועי' אבן האזל שם שאף הרמב"ן שבציון 42 מודה בזה, ועי' ציון 47; עי' מל"מ ביאת מקדש פ"ו ה"א לענין איסור כניסת בע"מ, ועי' מנ"ח מצוה קנב שהביא דברי המל"מ אף לענין שתויי יין, ועי' ציון 47; עי' אחרונים דלהלן. עי' בלשון הרמב"ם המובא בספר הבתים אזהרה סט: עם כלל המזבח וההיכל נאסרה כניסתו על בע"מ ופרועי ראש, ובנוסח ספר המצות שלפנינו לא הוזכר מזבח וכן בתרגום קאפח.
  45. מנחת סולת מ' קמט.
  46. מרכבת המשנה שם פ"א הט"ז, וכ' שהאיסור הוא קריבה למזבח, ולפיכך האיסור הוא דוקא כנגד המזבח, ומה שכ' הרמב"ם שנכנס בין האולם למזבח, הוא משום שבאופן זה הרי הוא עובר את כל המקום שכנגד המזבח; מעשה רקח ביאת מקדש פ"ו ה"א, ועי' ציון 49; עזרת כהנים שם, ועי"ש שכ' שלדעת הרמב"ם עד כותל העזרה בצפון ובדרום נחשב כנגד המזבח, ובדעת רש"י הסתפק שמא רק עד מקום הננסין נחשב כנגד המזבח; עי' שם עולם ויקרא כא כג.
  47. מנחת חינוך מ' קמט; הר המוריה ביאת מקדש פ"ו ה"א; מלבי"ם אמור אות נח ושם עולם ויקרא כא כג בדעת הרמב"ן.
  48. עי' ציון 32 ואילך.
  49. רמב"ם שם הט"ו ע"פ תורת כהנים שמיני פרשתא א ה"ד. עי' מעשה רקח ביאת מקדש פ"ו ה"א שהכניסה כנגד המזבח האיסור הוא דוקא בשעת עבודה, ומבין האולם ולמזבח אסור להכנס אף שלא בשעת עבודה.
  50. רמב"ן בספר המצוות ל"ת עג בדעת הרמב"ם, הובא בכס"מ שם; עזרת כהנים שם.
  51. עי' ערך הקטרה:זמנה. מנ"ח מ' קמט; יריעות שלמה ביאת מקדש פ"א הט"ו, ועי' אבן האזל שם פ"א הט"ו ובכלי המקדש פ"ח הי"א שכ' לישב שלילה אינו נחשב זמן עבודה כיון שאין ראוי להתחיל בו עבודה.
  52. ע"ע מזבח החיצון. מנ"ח שם, ועי' מנחת סולת מ' קמט שכ' לחלק שבית אב של אותו היום, אף בלילה נחשב זמן הקרבה, אך אם אין זה בית אב של אותו היום, אף שהוא במשמר של אותו שבוע, אין הלילה נחשב זמן הראוי לעבודה.
  53. יריעות שלמה שם, ועי' ערוך לנר ערכין יג ב בתוד"ה ונכנס שג"כ משמע כן.
  54. מנחת סולת מ' קמט.
  55. אבן האזל ביאת מקדש שם.
  56. ע"ע שתויי יין. מנ"ח מ' קמט.
  57. עי' מנ"ח קנב אות ג.
  58. ע"ע עזרה.
  59. רמב"ם שם הי"ז; חינוך שם: מפני כבוד הבית.
  60. כס"מ שם שהוא מסברא ובמרכבת המשנה שיש ללמוד דבר זה ממה שאנשי משמר אסור להם להכנס כשהם מנוולים, ועי' מנחת חינוך שעובר בעשה דמורא מקדש, ובאור שמח שם שנלמד מסוטה.
  61. מנחת חינוך סוף מצוה קמט מותר אף שגם שם שייך מורא מקדש.
  62. עי' ערך לשכות ציון 67 ואילך. או"ש ביאת מקדש שם ומשום שאין חייבים שם משום טומאה, וכן הביא בשיח השדה מנחות עד ב בשם הג"ר ראובן פיין (ועי' טעמא דקרא ישעיה פס"ב וירמיה פל"ה שביאר הפסוקים לפי"ז).
  63. שקל הקודש פ"ב ה"ה ביאור ההלכה ד"ה תורמין, בדעת הרמב"ם, ועי"ש שמרש"י משמע לא כך.
  64. הר המוריה בית הבחירה פ"ז ה"כ (אות מז).
  65. ר"ל בסוכה מד א.
  66. תוספות שם; תוס' רא"ש שם; אור זרוע הל' סוכה סי' שטו. עי' מגילת אסתר לאוין סט שלדעת הרמב"ם עשה של ערבה דוחה איסור כניסת בעלי מומים, ולכא' ה"ה בפרועי ראש.
  67. רש"ש שם; ערוך לנר שם; שדה יצחק (גואיטה) שם.
  68. זבחים קב א.
  69. ליקוטי הלכות זבחים זבח תודה צט א. עי' מנ"ח סוף מ' ערה מה שדייק מהרמב"ם לענין שתויי יין.
  70. ע"ע שתויי יין. טהרת הקודש זבחים טו ב בתוס' ד"ה אתיא.
  71. קרן אורה זבחים יז ב; חזו"א פרה סי' ח סק"ח. עי' מנחת חינוך מ' שצז שמשמע ששתויי יין פסול לפרה (ושמא כיון שאין מחלל עבודה, א"א כלל לומר שיש בו פסול לפרה).
  72. תענית יז א וסנהדרין כב ב. עי' גור אריה במדבר ו ה שלמד כן ממה שהזהירה התורה שכהן גדול לא יגדל פרע על מת.
  73. רש"י סנהדרין פג א ד"ה ופרועי; עי' ר"ח תענית שם; עי' מאירי ברכות כ; יראים שכא; עי' קרית ספר ביאת מקדש פ"א אזהרת רי; חזו"א נזיר סי' קלז אות ו.
  74. מנ"ח מ' קמט.
  75. מנ"ח שם.
  76. יריעות שלמה ביאת מקדש פ"א הי"א.
  77. מנ"ח שם.
  78. מתק אזהרות על אזהרות לר' אליהו הזקן עונשין נד.
  79. תענית יז א וסנהדרין כב ב.
  80. רמב"ם ביאת מקדש פ"א הי"א. ועי' ציון 91.
  81. מאירי סנהדרין שם; חינוך מ' קמט; כס"מ ומהר"י קורקוס שם ה"י ומנ"ח שם וליקוטי הלכות סנהדרין שם עין משפט אות ה בדעת הרמב"ם, ועי' ציון 84; עץ החיים (אבולעפיה) שם אף בדעת הראב"ד.
  82. תענית וסנהדרין שם; רמב"ם שם ה"י.
  83. ע"ע משמרות כהונה.
  84. השגות הראב"ד שם, ועי' ציונים 85 ו87; מאירי תענית שם בשם גדולי המפרשים; עי' יד רמה סנהדרין שם; לחם יהודה ומעשה רקח ומרכבת המשנה ויריעות שלמה שם בדעת הרמב"ם (ולדעתם מה שכ' הראב"ד "במשמרתם" הוא לפרש דברי הרמב"ם).
  85. עי' יד רמה שם; עי' הר המוריה שם בדעת הראב"ד; עי' לחם יהודה ומעשה רקח שם בדעת הרמב"ם.
  86. מנ"ח שם וליקוטי הלכות שם בדעת הראב"ד .
  87. רמב"ן ספר המצוות לא תעשה קסג; מגדל עוז בדעת הרמב"ם; הר המוריה ביאת מקדש שם; לחם יהודה מעשה רקח ויריעות שלמה בדעת הראב"ד. עי' רש"י תענית יז א, ועי' יד רמה שם שאף שסבר שהמיעוט של שלא בשעת ביאה, בא ללמד לזמן של אחר החורבן, מ"מ נראה בדבריו שאף בזמן הבית אין האיסור רק במשמרותם.
  88. רמב"ן שם, ועי' ציון 31 שדעת הרמב"ן שאין איסור פרוע ראש אלא בשעת עבודה; הר המוריה שם בדעת הרמב"ם.
  89. לחם יהודה מעשה רקח ויריעות שלמה בדעת הראב"ד.
  90. הר המוריה שם.
  91. עי' ציון 84 ואילך.
  92. הר המוריה ביאת מקדש שם, ופי' בזה לשון הרמב"ם: כהן העובד.
  93. חולין כד ב; רמב"ם כלי המקדש פ"ה הט"ו.
  94. צפנת פענח שם הי"א.
  95. מנ"ח מ' קמט בדעת הרמב"ם.
  96. עי' חדותא דשמעתתא (קאמלהאר) קונטרס נהר שלום ו שתספורת של כה"ג היא יותר מאשר לכוף ראשו בצד עיקרו.
  97. ע"ע כהן גדול ציון 1109 ואילך. ר"ן סנהדרין שם בשם רש"י; תוספות רא"ש שם; רבינו יונה שם בפי' ראשון.
  98. עי' רמב"ם כלי המקדש פ"ה ה"ו; ר"ן שם; רבינו יונה שם בפי' שני. עי' רמ"ה שם שלעתיד לבא תספורת כהן הדיוט תהיה כתספורת כה"ג.
  99. ערוך לנר סנהדרין שם בדעת רש"י.
  100. רמב"ם כל המקדש פ"ה ה"ו וביאת מקדש פ"א ה"י; סמ"ג ל"ת שא; חינוך מ' קמט; עי' מאירי ברכות כ א יומא עג א; רלב"ג ויקרא י ו וכא י ובפרשת שמיני בתועלת השלישי.עי' מהר"י קורקוס שם סט"ו בתחילת דבריו בדעת הרמב"ם שאיסור חוץ למקדש הוא מדרבנן, וכן סבר בקרית ספר אבל פ"ה , ומסקנת המהר"י קורקוס שהוא איסור דאוריתא. עי' רמב"ם ספר המצוות ל"ת קסד לענין קרועי בגדים שמשמע שהאיסור הוא רק על מת, ועי' מנ"ח מ' קנ שכ' לחלק בין פרועי ראש לקרועי בגדים ובאבי עזרי ביאת מקדש שם שלהלכה הרמב"ם לא סבר כן, ועי' ספר הבתים מגדל דוד מצוה ל"ת קסד שנראה מדבריו שמה שכ' הרמב"ם קורע על מת היינו אפי' על מת, וכן הוא במאירי יומא עג אובחזקוני ויקרא כא י, ועי' לב שמח ל"ת קסג שאף שמשמעות קרא היא קריעה על מת מ"מ כיון שנכפל האיסור בכהן גדול למדו מכך שהאיסור אינו מחמת מת וקרא אורחא דמילתא נקט .
  101. עי' ציון 79 ואילך.
  102. רמב"ם ביאת מקדש שם; סמ"ג שם; חינוך שם; רלב"ג שם, ובתועלת השלישי: שהוא היה מוכן לעבוד כשירצה.
  103. עי' רמב"ם כלי המקדש פ"ה ה"ז.
  104. מהר"י קורקוס ביאת מקדש פ"א ה"י, ועי' בדבריו הט"ו שהאיסור הוא משום שקרוב הדבר שיכנס בין אולם למזבח ; חזו"א הוריות סי' טו אות כג, ועי' חינוך שם.
  105. אבי עזרי שם.
  106. עי' כלי חמדה תצוה אות ד שכתב כן בדעת הרמב"ם והירושלמי.
  107. חמדת ישראל נר מצוה אות מב.
  108. רמב"ם שם.
  109. ויקרא כא יב.
  110. חסדי דוד מכות פ"ג ה"י. עי' הר המוריה ביאת מקדש פ"א ה"י שמפסוק זה יש ללמוד שתמיד הוא זמן ביאה.
  111. מהר"י קורקוס שםהט"ו.
  112. מנ"ח מ' קמט אות ד; חסדי דוד שם.
  113. עי' רמב"ם ספר המצוות סוף ל"ת קסה שלא נמנה המצוה בכהן גדול כיון דגופיה דקרא שלא יעשה בשעת העבודה , ועי' אבן האזל ביאת מקדש פ"א הט"ו ואבי עזרי שם ה"י ; עי' סמ"ג ל"ת שא שמנה רק האיסור בכהן גדול ולא מנה בכהן הדיוט . עי' הקדמת הבה"ג שמנה בב' מצוות, ועי' הוצאת מקיצי נרדמים י-ם [נדפס בסוף ח"ג (עמ' 65)] שבכת"י אינו, וכן לא היה לפני הרמב"ן בסהמ"צ שם.
  114. ויקרא כא י.
  115. רס"ג ל"ת רכד, ועי' ר"י פרלא; יראים מ' שכא; רש"י יומא עג א ד"ה לא פורע וויקרא כא י, ועי' גור אריה ומזרחי בדעתו, ועי' צדה לדרך שפי' דברי רש"י כרמב"ם; רמב"ן ספר המצוות ל"ת קסג ובפי' עה"ת ויקרא שם וי ו, ועי' ציון 31; חי' הר"ן סנהדרין כב ב ; עי' ריטב"א מו"ק יד ב. ועי' רמב"ן שם שכ"כ גם בד' הרמב"ם בל"ת קסד, וכן כ' בדעתו במעין החכמה לו ב (מ"ח שמיני ל"ת פח), וכן משמע בקרית אבל פ"ה, ועי' ציון 99. במה שהוצרך לשיטה זו ריבוי שכה"ג מצורע צריך לפרוע, ע"ע כהן גדול ציון 836 ואילך.
  116. מהר"י קורקוס שם הט"ו, ועי' ציון 108.
  117. עי' חמדת ישראל נר מצוה אות מב; אבי עזרי שם.
  118. עי' ציון 50.
  119. אבן האזל כלי המקדש פ"ח הי"א.
  120. עי' חי' הר"ן סנהדרין כב ב; יראים מ' רצא; מהר"י קורקוס כהמ"ק פ"ה ה"ו; מנ"ח מ' קמט; יריעות שלמה שם; חסדי דוד מכות פ"ג ה"י.
  121. ברייתא תענית יז א וסנהדרין כב ב; רמב"ם כהמ"ק פ"ה ה"ו.
  122. חי' הר"ן שם; מהר"י קורקוס שם.
  123. ע"ע כהן גדול ציון 1101.
  124. יראים שם, ומבואר בדבריו שנחשב כפרוע ראש גם לגבי עבודה; עי' שו"ת בית יצחק יו"ד ב במפתחות לסי' סב. ועי' שואל ומשיב מהדורה רביעאה חלק ב סימן קסב שהוא משום סלסול, ובחסדי דוד שם כ' שהוא למצוה.
  125. ציון 1109 ואילך.
  126. רחש לבב סי' טז.
  127. מאירי ברכות כ א בתי' השני; עי' בשואל ברחש לבב סי' יג, ועי' סי' כ שמשמע שדוקא בנדר בנזירות שעשה דנזירות דוחה ל"ת.
  128. ציון 832 ואילך.
  129. ע"ע כהן גדול ציון 56 ואילך.
  130. עי' ערך משוח מלחמה.
  131. משנה הוריות יא ב לענין משיח שעבר ובריתא שם יב ב ויומא עג א לענין שניהם; יראים מ' שכז; עי' מל"מ כלהמ"ק פ"ה ה"ו ומנ"ח מ' קמט שהק' על השמטת הרמב"ם בזה, ושם שלענין משיח שעבר סמך הרמב"ם על דבריו בהלכות עבודת יוה"כ פ"א ה"ג, ובכלי חמדה סוף פ' תזריע שהרמב"ם סמך על דבריו בהלכות טומאת צרעת פ"י ה"ו לענין כה"ג מצורע.
  132. מרכבת המשנה והר המוריה כלי המקדש שם ושם עולם ויקרא כב י בדעת הרמב"ם שהשמיט דין משוח מלחמה.