אנציקלופדיה תלמודית:פר העלם דבר של צבור

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרת הערך - פר חטאת שמביאים בית דין ששגגו והורו על אחת מהמצות שבתורה להיתר ועשו הקהל על פיהם.

מהותו וחיובו

החטא עליו בא הפר

בית דין הגדול[1] - דהיינו סנהדרין של ישראל[2] היושבת בלשכת הגזית[3]- ששגגו והורו על אחת מכל המצות שבתורה להיתר, ושגגו העם בהוראתן ועשו העם והם סומכין על הוראתן, ואחר כך נודע לבית דין שטעו, מביאים פר חטאת[4], והוא הנקרא פר העלם דבר של צבור[5], שבא על העלם דבר מהבית דין[6], כמו שכתוב בפרשה: ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ואשמו ונודעה החטאת אשר חטאו עליה והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת[7]. פעמים שפר זה נקרא פר הבא על כל המצות[8].

אף על פי שלא עשו הבית דין בעצמן מעשה, מביאים פר, שאין משגיחין על עשיית בית דין כלל בין עשו בין לא עשו אלא על הוראתן בלבד[9].

הבאת הפר היא מצות עשה[10]. יש מהראשונים סוברים שהיא מצות עשה אחת עם המצוה על ב"ד שטעו והורו להיתר בעבודה זרה להביא פר ושעיר[11], ויש מהגאונים סובר שהמצוה להביא שעירי ע"ז היא מצוה נפרדת[12], אבל המצוה להביא פר בע"ז היא בכלל המצוה עם המצוה להביא פר העלם[13]

רוב קהל

נחלקו תנאים אם צריך שרוב הקהל יעשו על פי הבית דין, כדי להתחייב בפר העלם דבר: רבי מאיר אומר שרק אם עשו כל הקהל או רובן על פי בית דין מביאים פר[14]; רבי שמעון בן אלעזר אומר משמו אפילו חטאו ששה שבטים והם רובו של קהל או ז' אף על פי שאינו רובו של קהל מביאין פר[15]; ר' יהודה שאפילו שבט אחד שחטא בהוראת בית דין הגדול מביא פר[16], וכן סובר רבי שמעון[17].

מנין הפרים שמביאים

נחלקו תנאים כמה פרים מביאים, ומי מביא את הפרים: רבי מאיר הסובר שרק אם עשו כל הקהל או רובן על פי בית דין יש חיוב פר העלם דבר[18], אומר שמביאים רק פר אחד, ובית דין הגדול מביאים את הפר ולא הצבור[19]; ר' יהודה, הסובר שגם שבט אחד שחטא מביא פר[20], אומר שכל שבט מביא פר, ואם חטאו י"ב שבטים מביאין י"ב פרים, וגם אם חטאו רק חלק מהשבטים בהוראת בית דין הגדול[21], מביא כל שבט ושבט פר, שאף אותם שלא חטאו מביאים על ידי החוטאים[22], ואפילו שבט אחד שחטא בהוראת ב"ד הגדול מביא כל אחד מהשבטים פר[23], ולדעתו הציבור מביאים את הפר ולא הבית דין[24]; ורבי שמעון סובר שאף שגם שבט אחד שחטא מביא פר[25], מכל מקום רק השבטים שחטאו מביאים פר ולא שאר השבטים, ולדעתו הציבור מביאים פר וגם הבית דין מביאים פר בשבילם, ולכן אם הורו ב"ד ועשו ז' שבטים או רובן על פיהן מביאין פר ח' פרים פר לכל שבט ושבט ופר לב"ד, ואם עשו י"ב שבטים על פיהם, מביאים י"ג פרים, פר לכל שבט ושבט ופר לב"ד[26], ואפילו שבט אחד שחטא בהוראת בין דין הגדול, מביא פר וגם הבית דין מביאים פר בשבילם[27]. על הטעמים של כל דעה, ע"ע שגגת הוראה.

הלכה כרבי יהודה ששבט אחד שחטא בהוראת בית דין הגדול מביאים כל השבטים פר[28]. על פרטי הדינים בזה, ואם צריך שאותו השבט יהיה רוב קהל, ועל גדרי רוב קהל, ועל כל אחד מהצבור שחטאו אם חייבים בקרבן[29], ע"ע שגגת הוראה, וע' חוץ לארץ[30].

שבט אחד שחטא בהוראת בית דינו, נחלקו תנאים אם מביאים פר: רבי יהודה אומר שאותו השבט מביא פר ושאר השבטים אין מביאים[31], אף שלדעתו בהוראת בית דין הגדול כל השבטים מביאים[32], וחכמים סוברים שאין מביאים פר אלא בהוראת בית דין הגדול.[33] הלכה כחכמים[34].

על הכהנים אם חשובים שבט בפני עצמם או שהם בכלל שבט לוי, ע"ע כהן[35].

על אופן ההוראה שחייבים להביא עליה קרבן, ע"ע דבר שהצדוקים מודים בו[36], וע' הוראת בית דין[37], וע' הלכה למשה מסיני[38], וע' שגגת הוראה. על אילו מצות חייבים להביא קרבן אם הורו בהם להיתר, ע"ע שגגת הוראה.

על גדרי הבית דין שחייב להביא קרבן על הוראתו, ע"ע בית דין הגדול[39], וע' שגגת הוראה.

על בית דין ששגגו והורו הלכה שחייבים עליה פר העלם דבר, ונודע להם, וחזרו והורו בשגגה, אם הידיעה מחלקת בהם וחייבים שתים, ע"ע ידיעות מחלקות[40].

חטאת פנימית

פר העלם דבר הוא פר חטאת[41]. והוא מחטאות הפנימיות*, שדמם טעון הזאה ונתינה בפנים, בהיכל[42], ואין בהם זריקה על מזבח החיצון[43]. על פרטי הדינים של ההזאה עי' להלן[44]. על דיני חטאות הפנימיות, ע"ע חטאות הפנימיות.

פר העלם דבר הוא מפרים הנשרפים*, שבשרן טעון שריפה בבית-הדשן* מחוץ לירושלים[45], ואסור באכילה[46], שלא כחטאות-החיצונות* שבשרן נאכל לכהנים[47]. על דיני פרים הנשרפים, ועל פסול טמא אם נוהג בהם, ע"ע פרים הנשרפים. על פסול לינה אם נוהג בבשר ובאימורים של פרים הנשרפים, ע"ע לינה[48]. על פסול יוצא אם נוהג בפרים הנשרפים, ע"ע יוצא[49].

חטאת ציבור

פר העלם דבר הוא חטאת צבור*[50], ונקרא: חטאת הקהל[51], וכן נקרא פר העלם דבר של צבור[52]. והוא קרבן צבור[53].

לדעת הסוברים שכל שבט ושבט מביא קרבן[54], יש ראשונים ואחרונים שכתבו שחשוב חטאת הצבור[55]; ויש מהאחרונים שכתב שלדעה זו חשוב כעין קרבן יחיד[56].

לדעת הסוברים שהצבור מביאים את הקרבן[57], חשוב חטאת צבור ממש[58], ואף שמי שמתכפר בקרבן הם הבית דין, הציבור מביאים קרבן עבור הבית דין, ולכן חשובים הם הבעלים של הקרבן[59]. ולדעת הסוברים שהבית דין מביאים את הקרבן[60], אינו חשוב חטאת הצבור גמורה אלא דינו כחטאת השותפים[61]. על ההבדל בין חטאת ציבור לחטאת השותפים, ועל דין חטאות המתות* אם נוהג בהם, ע"ע חטאות המתות: בחטאות הצבור והשותפים[62].

ויש מהראשונים שכתב שפר העלם אינו קרבן ציבור גמור אלא הוא קרבן ציבור כעין קרבן יחיד כיון שאין קבוע לו זמן ואינו דוחה שבת וטומאה[63]. ויש מהאחרונים שכתב בדעת הסוברים - וכן הלכה[64] – שאין מביאים פר העלם מתרומת הלשכה אלא מגבים לו בתחילה[65], שאינו חשוב קרבן צבור גמור[66]. ויש מהאחרונים שכתב בדעת ראשונים שאף לדעה זו חשוב קרבן צבור[67]. ויש מהאחרונים שכתב בדעת תנאים שחשוב קרבן יחיד ולכן אינו דוחה שבת וטומאה[68]. ויש מהאחרונים שכתב שכתב שכל קרבן שגם היחידים מביאים אותו חשוב קרבן יחיד, ולכן פר העלם חשוב קרבן יחיד, כיון שגם יחידים מביאין קרבן על שגגת עבירה זו אף שהוא מין בהמה אחרת[69]

על דיני חטאות הציבור ע"ע חטאות הצבור, וע' קרבנות צבור.

על פר העלם אם טעון סמיכה לדעת הסוברים שהוא קרבן צבור[70], או שדינו כשאר קרבנות צבור שאינם טעונים סמיכה[71], עי' להלן[72].

על פר חטאת שהביאו בחינוך הלויים לעבודה, שיש סוברים שהוא כפר העלם דבר של צבור, ע"ע לוי[73].

על פר העלם דבר אם קרב בבמה גדולה, ע"ע במה[74].

בברייתא אמרו: תנא דבי רבי ישמעאל מפני מה נאמרו יותרת ושתי כליות בפר כהן משיח ולא נאמרו בפר העלם דבר של צבור[75], משל למלך בשר ודם שזעם על אוהבו - היינו ציבור[76] - ומיעט בסרחונו מפני חיבתו, ולכן קיצר בדברים[77]. ועוד אמרו: תנא דבי רבי ישמעאל מפני מה נאמרה פרוכת הקדש בפר כהן משיח ולא נאמר בפר העלם דבר של צבור - שבפר כהן משיח כתוב את פני פרכת הקדש[78] ובפר העדה כתוב את פני הפרכת[79] - משל למלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה אם מיעוטה סרחה פמליא שלו – היינו חבורת עצתו אשר דברי סתרו אליהם[80] - מתקיימת, אם רובה סרחה אין פמליא שלו מתקיימת[81], שהוא מסולק מחיבתם ומכניסתם במקצת ואין לבו גס בהן כבראשונה[82], וכן כשחטא כהן משיח עדיין שם קדושת המקום על המקדש, משחטאו כולם, חס ושלום, נסתלקה הקדושה[83].

הקרבתו

דיני חטאת

פר העלם דבר הוא חטאת[84], ובכל דיני ההקרבה דינו כחטאת[85], ומכל מקום יש בו כמה הלכות מיוחדות שנאמרו בחטאות הפנמיות* כמו שיתבאר להלן[86]. ויש הלכות שנאמרו רק בפר העלם כמו שיתבאר להלן[87]. על דיני חטאת ע"ע חטאת. על המשמר המקריב פר העלם בזמן שמצויים כמה משמרות במקדש כגון ברגלים, ע"ע משמרות כהונה[88].

פר העלם דבר אין מקריבים אותו בטומאה, כיון שאין זמנו קבוע, וכל קרבן שאין זמנו קבוע אינו דוחה את הטומאה אף שהוא קרבן צבור[89], וכן אינו דוחה את השבת מטעם זה[90].

פר העלם דבר אינו טעון נסכים, ככל חטאות הציבור שאינן טעונות נסכים[91].

פר העלם מביאים אותו לפני אהל מועד, שכתוב: והביאו אתו לפני אהל מועד[92]. ודרשו: א"ר יצחק משל לאוהבו של מלך שכבדו בדורון ובקלוסין נאה אמר המלך הניחו אותו על פתח פלטין כל שיצא ונכנס יהא רואה אותו, כך והביא את הפר אל פתח אהל מועד[93].

פר העלם דבר טעון סמיכה* על ידי זקני בית דין הגדול[94] - ואינו כשאר חטאות הציבור שאינם טעונים סמיכה[95] - שנאמר: וסמכו זקני העדה[96], ודרשו: המיוחדים שבעדה[97], דהיינו סנהדרי גדולה[98]. וצריך שיסמוך כל אחד מהזקנים בשתי ידיו, שנאמר: את ידיהם[99] - בב' ידים של כל אחד ואחד[100]. אם לא סמך הקרבן כשר, שנאמר: וכפר עלהם הכהן ונסלח להם[101], ודרשו: וכפר עלהם - אף על פי שלא סמכו[102]. על מנין הזקנים שסומכים על הפר, ע"ע בית דין הגדול[103].

פר העלם דבר טעון וידוי[104], שמתודים עליו חטא שהביאוהו עליו[105], ככל קרבנות חטאת שמתודה עליהם[106]. וידוי זה אינו אלא ביום, וכל היום כשר לוידוי זה[107], ומכל מקום מצוה להקדימו, שזריזין מקדימין למצות*[108]. על פרטי הדינים של הוידוי, ע"ע ודוי: בקרבנות[109].

פר העלם דבר שחיטתו וקבלת דמו בצפון כשאר חטאות[110], שנאמר: ושחט את הפר לפני ה'[111], היינו בצפון[112]. וקבלה בכלי למדים ממה שאמור בסוף הענין: ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת[113], היינו לפר כהן משיח שכתוב בו קבלה[114].

בפר העלם דבר יש דין הולכה, כשמוליך את הדם למזבח הפנימי שבהיכל ולפרוכת[115], שנאמר: והביא הכהן המשיח מדם הפר אל אהל מועד[116].

על פסול שלא לשמה אם נוהג בפר העלם, ע"ע מחשבה בקדשים[117].

על מחשבת חוץ לזמנו בפר העלם דבר, ע"ע פגול, וע' הולכה[118].

על מחשבת חוץ למקומו בפר העלם דבר, ע"ע פגול.

על מחשבת פסול בהולכה אם פוסלת בפר העלם, ע"ע הולכה[119].

על מחשבת שנוי בעלים אם פוסלת בפר העלם דבר, ע"ע מחשבה בקדשים[120]

ההזאות

פר העלם דמו טעון שבע הזאות – היינו שמזה באצבעו בכח מרחוק[121] - על הפרוכת המבדלת בין הקודש ובין קודש הקדשים[122], שנאמר בו: והזה שבע פעמים לפני ה' את פני הפרכת[123]. שבע ההזאות צריכות מנין, שימנה כל אחת מהם, ומכל מקום אין צריך למנות אחת ושבע כדרך שמונה בהזאות של פר ושעיר ביום הכיפורים[124]. על פרטי הדינים של ההזאה, ע"ע הזאה[125].

ההזאות צריכות להיות על הפרוכת בין שני בדי הארון[126]. על פרטי הדינים של מקום ההזאה ואופן ההזאה, ועל ההזאות אם צריכות ליגע בפרוכת, ועל מקום עמידת הכהן בשעת ההזאות של הפרוכת ומזבח הזהב, ע"ע הזאה[127].

אחר ההזאות נותן מן הדם ארבע מתנות על ארבע קרנות מזבח הזהב שבהיכל, שנאמר: ומן הדם יתן על קרנת המזבח אשר לפני ה' אשר באהל מועד[128]. מתנות אלו אין דינם בהזאה אלא בנתינה[129], היינו שנותן באצבע, טיפין טיפין, בנחת ומקרוב[130]. על פרטי הדינים של המתנות, ע"ע מתן דמים.

כל ההזאות שעל הפרוכת ועל מזבח הזהב, מעכבות זו את זו, שאם חיסר אחת מהם לא יצא[131].

יש מהאחרונים שכתב שאם הקדים הזאות שעל מזבח הזהב להזאות שעל הפרוכת לא יצא, שלמדים מהכתוב: ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת[132], שכל הכתוב בפרשה מעכב[133].

מזבח הזהב שלא נתחנך על ידי שהקטירו עליו קטורת הסמים[134], אי אפשר להזות עליו ההזאות של פר העלם דבר[135].

על דם פר העלם דבר שהכניסו לקדש הקדשים, אם נפסל הקרבן, ע"ע דם חטאת[136].

על חיוב הפרישה מההיכל ומבין האולם והמזבח בשעת מתן דמים של פר העלם, ע"ע בין האולם ולמזבח[137].

שפיכת שיריים

אחר שנתן מהדם על קרנות המזבח הפנימי, שופך את שיירי הדם ליסוד המזבח החיצון, שנאמר: ואת כל הדם ישפך אל יסוד מזבח העלה אשר פתח אהל מועד[138]. ונחלקו תנאים באיזה מקום שופך: ר' ישמעאל אומר על יסוד מערבי, ר' שמעון בן יוחאי אומר על יסוד דרומי[139]. הלכה ששופך על יסוד מערבי[140]. אם לא שפך שיירי הדם הקרבן כשר, שנאמר: וכפר עלהם הכהן ונסלח להם[141], ודרשו: וכפר עלהם - אף על פי שלא נתן שיירי הדם[142]. על פרטי הדינים של שפיכת השיריים, ע"ע שפיכת שירים.

הקטרת אימורים

פר העלם דבר טעון הקטרת אימורים – היינו החלבים, ויותרת ושתי הכליות[143] - על המזבח החיצון, שנאמר: ואת כל חלבו ירים ממנו והקטיר המזבחה[144], ונאמר בו: ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת[145], היינו לפר כהן משיח, שבו נאמר: והקטירם הכהן על מזבח העלה[146], היינו מזבח החיצון[147]. גם יותרת ושתי כליות, אף שלא נתפרשו בפר העלם למדים מפר כהן משיח שכתוב בו: ואת שתי הכלית וכו' ואת היתרת על הכבד על הכליות יסירנה[148], ובפר העלם ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת[149], ללמד על יותרת ושתי כליות שצריך להקטירם גם בפר העלם[150].

צריך להסיר את האימורים מהפר בעודו שלם קודם שינתח אותו, שכתוב: ואת כל חלבו ירים ממנו[151], ודרשו: ממנו – מן המחובר, שלא ינתח בשר קודם שיטול אימורים[152], שממנו בעודו שלם משמע[153].

על פרטי הדינים של ההקטרה, ע"ע אמורים: הקטרתם[154], וע' הקטרה (אמורים ומנחות).

הוצאתו ושריפתו

את בשר הפר מוציאים מחוץ לירושלים ושורפים אותו שם, שנאמר: והוציא את הפר אל מחוץ למחנה ושרף אתו[155]. ושורפים אותו בבית הדשן שהיה שם[156]. על פרטי הדינים של ההוצאה והשריפה, ועל איסור אכילתו, ועל טומאת העוסקים בהוצאתו ובשריפתו, ע"ע טמאת מקדש וקדשיו[157], וע' פרים הנשרפים.

פר העלם אינו טעון הפשט כלל, ואינו מנתח אותו קודם שיוצאנו, שצריך להוציאו שלם, ואחר שיוציאנו לפני השריפה מנחת אותו[158]. על פרטי הדינים של ההפשט והניתוח, ע"ע הפשט ונתוח[159].

פר העלם דבר, נחלקו תנאים אם בא מתרומת הלשכה כשאר קרבנות הציבור או שגובים מעות מכל אחד ואחד כשמביאים אותם, על הדעות וטעמי כל דעה, ע"ע חטאות הצבור*[160]. הלכה שגובים מכל אחד ואחד[161]

עבודתו בכהן גדול

פר העלם דבר, עבודות הדם שבו, היינו קבלה הולכה והזאה[162], יש ראשונים סוברים שאינן כשרות אלא בכהן גדול, שנאמר בפר העלם: והביא הכהן המשיח מדם הפר אל אהל מועד[163]. ויש אחרונים שכתבו בדעת ראשונים שכשרות בכהן הדיוט אף לכתחילה[164], שמרבים מ-ה' של הכהן המשיח[165] שכשרה אף בכהן הדיוט[166]. ויש אחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלכתחילה טעונות כהן גדול כיון שכתוב הכהן המשיח[167], ובדיעבד כשרות בכהן הדיוט, שלמדים מהרבוי של ה-ה' להכשיר בדיעבד[168].

הולכת אברים לכבש, יש מהאחרונים שכתב שלכל הדעות כשרה בכהן הדיוט אף לכתחילה[169].

על עבודות הדם, לדעת הסוברים שטעונות כהן גדול[170], אם גם מרובה בגדים כשר או שצריך כהן משוח בשמן המשחה דוקא, ע"ע כהן גדול[171]. לדעת הסוברים שצריך כהן משוח לכתחילה, במקום שאין כהן משוח, אם יכול כהן הדיוט לעשותם לכתחילה או שכהן מרובה מגדים קודם לו, ע"ע הזאה[172].

קדימותו לקרבנות אחרים

פר העלם ופר כהן משיח שעומדים שניהם ליקרב, פר כהן משוח קודם לפר העלם בכל מעשיו[173]. ולמדו מהכתוב בפר העלם: ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון[174] היינו פר כהן משיח, ולמה הוצרך לכתוב פסוק זה הרי כבר נאמר: ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת[175], אלא ללמד על פר כהן משיח שיהא ראשון קודם לפר העדה בכל מעשיו[176]. ויש שלמדו שהואיל ומשיח מכפר ועדה מתכפרת דין הוא שיקדים המכפר למתכפר, וכן הוא אומר וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל[177], קודם בעדו, ואחר כך בעד ביתו ובעד כל קהל ישראל[178]. ויש שלמדו מהכתוב בפר העלם: ואם כל עדת ישראל ישגו[179], הרי זה מוסיף על ענין ראשון, שפרשה הקודמת אמורה בפר בהן משיח, ונתחברה לו פרשת פר העדה בויו - "ואם" - להורות שטפל הוא לענין ראשון, שאם יזדמנו שניהם יחד להקריב, שזה יבוא כתוספת לפר כהן משיח, ופר המשיח יקרב ראשונה וזה אחריו, כמו שהתוספת באה אחרי העיקר[180].

פר העלם דבר של צבור קודם לפר של עבודת כוכבים, כיון שהוא חטאת, ופר של עבודת כוכבים הוא עולה, וכל החטאות קודמות לעולות[181], וכן קודם פר העלם לשעירי עבודת כוכבים[182], שנאמר ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון, ודרשו: פר ראשון, ואין שעירי ע"ז ראשונים[183], שמלת הפר יתרה, שהיה לו לומר כאשר שרף את הראשון, ללמד שהפר שהוא פר חטאת יהיה ראשון וקודם לשעירים[184]. או שהפר כתוב ראשון וקודם לשעירי ע"ז, שפר העלם דבר בפרשת ויקרא ופר ושעיר של ע"ז בפרשת שלח, ולכן הוא קודם להם בהקרבה[185]. וכן פר העלם קודם לשאר קרבנות יחיד[186].


הערות שוליים

  1. עי' משנה הוריות ה א וגמ' שם ב; רמב"ם שגגות פי"ב ה"א. ועי' להלן ציון 21 על בית דין של שבט אחד שהורה. וע"ע הוראת בית דין ציון 6.
  2. רש"י הוריות ה א ד"ה עדת ישראל. וע"ע בית דין הגדול.
  3. ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשה ד פ"ה; סמ"ג עשין ריז; רבינו בחיי ויקרא ד יג.
  4. רמב"ם שגגות פי"ב ה"א. ועי' שו"ת אגרות משה חו"מ ח"ב סי' ב אות ב, שביאר שמה שצריך שיעשו הרבים הוא מפני שבכך נתקבל הדין שהורו למעשה, שברוב עם חשוב החזקת הדין ביותר.
  5. עי' משנה הוריות ג ב, ושם ד ב, תוספתא סנהדרין ג ד, כלים ב"ק פ"א ה"ו, ברייתא הוריות יג א, זבחים מ ב, גמ' יומא נ א, נז א, סוכה נו א. רמב"ם שגגות פי"ב ה"א, ועי' שם מעה"ק פ"א ה"ה. ועי' תוס' יומא נ א ד"ה פר, ותו"י שם ד"ה ור"ש, בטעם שהזכירו תמיד "פר העלם" בלשון יחיד, ו"שעירי ע"ז" בלשון רבים. ועי' שו"ת רדב"ז ח"ה ללשונות הרמב"ם סי' קח (אלף תפא).
  6. פירוש המשניות לרמב"ם הקדמה למסכת זבחים; אבודרהם משנת איזהו מקומן.
  7. ויקרא ד יג – יד.
  8. עי' משנה מגילה פ"א מ"ט, הוריות פ"ג מ"ד, מנחות פ"ט מ"ז, תוספתא הוריות פ"ב ה"א, ברייתא יומא נח ב, עג א, ספרא אחרי מות פרשה א פ"א, ועוד. פיהמ"ש לרמב"ם שם: ופעמים קורין אותו במקצת מקומות פר הבא על כל המצות. ועי' רש"ר הירש ויקרא א ד, שהוא על דרך הרחבת הלשון, ששם זה מתייחס בדרך כלל לפר כהן משיח.
  9. עי' הוריות ג א: מעשה תלוי בקהל והוראה תלויה בב"ד; רמב"ם שגגות פי"ב ה"א.
  10. סהמ"צ להרמב"ם עשה סח; ספר המצות לרס"ג עשה קמא; סמ"ג עשין ריז; ס' יראים סי' תמה (דפו"י סי' שסב); בה"ג במנין המצות עשה קעח; ס' החינוך מ' קכ.
  11. ע"ע שעירי עבודה זרה. בה"ג במנין המצות עשה קעח, וביאור הגרי"פ פרלא לרס"ג קלו-קלז, בדעתו; עי' רמב"ם סהמ"צ עשה סח, וביאור הגרי"פ פרלא לרס"ג שם, ושם קמא, בדעתו, ועי' רמב"ם מעה"ק פ"ה הט"ז; סמ"ג שם; ס' יראים שם; ס' החינוך שם.
  12. עי' סהמ"צ לרס"ג עשה קלו קלז, ושם קמא.
  13. ביאור הגרי"פ פרלא לרס"ג שם קלו-קלז, בדעתו.
  14. משנה הוריות ד ב, וברייתא שם ה א; ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשה ד פ"ה. ועי' כללי המצות למהר"י גי'קטיליא אות נא: שיש מיני קרבנות שיש להם שמות הרבה... כגון פר העלם דבר של צבור ופר כהן משיח שנקרא כל א' משניהם פר הבא על כל המצות. ועי' קרן אורה הוריות ג ב, שנשים מצטרפות לרוב קהל, ואין הבדל בזה בין אשה לאיש. ועי' תשובות והנהגות ח"ג סי' קסב.
  15. ברייתא הוריות ה א; ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשה ד פ"ה.
  16. גמ' שם ה ב; רמב"ם שגגות שם. ועי' רש"י הוריות ה א סד"ה רבי יהודה שמשמע מדבריו שלר"י גם כשהשבט אינו רוב קהל מביא פר, וכן משמע מהגמ' שם: אבל שבט אחד דליכא רובא, וכן נראה שהבין הכס"מ שגגות פי"ב ה"א, ועי' לח"מ ומרכה"מ שם. אבל הרמב"ם בפיה"מ הוריות פ"ה מ"ה, כתב שלר"י דוקא אם השבט הוא רוב קהל מביא פר. ועי' לח"מ ומרכה"מ שם.
  17. גמ' הוריות ה ב.
  18. עי' לעיל ציון 8.
  19. רש"י הוריות ד ב ד"ה הורו ב"ד; פיה"מ לרמב"ם הוריות פ"א מ"ה.
  20. עי' לעיל ציון 10.
  21. עי' הוריות ה ב, שאם עשו בהוראת הב"ד של אותו השבט רק אותו השבט חייב, ודוקא אם עשו בהוראת ב"ד הגדול כל השבטים חייבים.
  22. משנה הוריות ה א, וברייתא בגמ' שם; ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשה ד פ"ה.
  23. גמ' שם ה ב; רמב"ם שגגות שם. ועי' רש"י הוריות ה א סד"ה רבי יהודה שמשמע מדבריו שלר"י גם כשהשבט אינו רוב קהל מביא פר, וכן משמע מהגמ' שם: אבל שבט אחד דליכא רובא, וכן נראה שהבין הכס"מ שגגות פי"ב ה"א, ועי' לח"מ ומרכה"מ שם. אבל הרמב"ם בפיה"מ הוריות פ"ה מ"ה, כתב שלר"י דוקא אם השבט הוא רוב קהל מביא פר. ועי' לח"מ ומרכה"מ שם.
  24. רש"י הוריות ד ב ד"ה רבי יהודה אומר; פיה"מ לרמב"ם הוריות פ"א מ"ה. ועי' רמב"ם שגגות פי"ב ה"א: הרי כל הצבור מביאין שנים עשר פרים.
  25. עי' לעיל ציון 11.
  26. משנה הוריות ה א, וברייתא בגמ' שם; ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשה ד פ"ה.
  27. גמ' הוריות ה ב.
  28. רמב"ם שגגות פי"ב ה"א וכס"מ שם; פיה"מ לרמב"ם הקדמה למסכת זבחים, והוריות פ"א מ"ו.
  29. וע"ע הוראת בית דין ציון 7.
  30. ציון 397.
  31. משנה הוריות ה א.
  32. עי' לעיל ציון 8.
  33. משנה שם.
  34. רמב"ם שגגות פי"ב ה"ב.
  35. ציון 733 ואילך.
  36. ציון 2 ואילך, וציון 30 ואילך.
  37. ציון 9 ואילך.
  38. ציון 127.
  39. ציון 8 ואילך. ועי' משנה הוריות ד ב, ורמב"ם שגגות פי"ב ה"ב, פי"ג ה"א.
  40. ציון 40.
  41. ויקרא ד יד. ועי' לעיל ציון 3.
  42. ע"ע חטאות הפנמיות ציון 1.
  43. ע"ע חטאות הפנמיות ציון 6.
  44. ציון 37 ואילך.
  45. וע"ע בית הדשן ציון 62 ואילך, באיזה צד של ירושלים היה בית הדשן.
  46. רש"י זבחים מז א ד"ה פרים הנשרפים; ע"ע בית הדשן ציון 52 ואילך. ועי' להלן ציון 59.
  47. ע"ע חטאת ציון 435 ואילך.
  48. ציון 7 על לינה באימורים, וציון 42 ואילך על לינה בבשר. ועי' מקדש דוד קדשים סי' כג.
  49. ציון 201 ואילך, וציון 390 ואילך. ועי' שם ציון 578 ואילך, הדין אם יצא רק חלק מהבהמה. ועי' מקדש דוד שם.
  50. ע"ע חטאות הצבור ציון 2 ואילך, וע' חטאות המתות ציון 307, 308; עי' יומא נ א, שלכל הדעות חשוב קרבן צבור; רמב"ם מעה"ק פ"א ה"ה, ובפהמ"ש לרמב"ם הקדמה למס' זבחים, ועי' להלן ציון 66, בדעתו; עי' תוס' ישנים יומא נ ב ד"ה (בע"א) ומאי נ"מ; עי' מקדש דוד קדשים סי' כג אות ה; עי' בה"ג בהקדמה, חוקים ומשפטים המסורים לצבור אות לז, שמנאה במצות המסורות לצבור, ועי' ביאור הגרי"פ פרלא לרס"ג עשה קלו-קלז, בדעתו.
  51. ויקרא ד כא.
  52. עי' לעיל ציון 4.
  53. ע"ע קרבנות צבור.
  54. עי' לעיל ציון 10.
  55. עי' רמב"ם מעה"ק פ"א ה"ה, שחשוב חטאת צבור, ושם שגגות פי"ב ה"א שכל שבט ושבט מביא פר; עי' תוס' ישנים יומא נ ב ד"ה (בע"א) ומאי נ"מ; עי' מנ"ח קכ אות טז, שגם לדעה זו נקרא קרבן צבור. אמנם עי' שם אות יז, שכתב שלסוברים שכל שבט מביא אינו חשוב קרבן צבור, וצע"ק; עי' מקדש דוד קדשים סי' כג אות ה. ועי' יומא נ א, שמשמע שלכל הדעות חשוב קרבן צבור, והיינו גם לסוברים שכל שבט מביא קרבן.
  56. קרן אורה זבחים ד א. ועי' שם שכתב שנפסל בשנוי בעלים אם שחטו לשם שבט אחר, ואף שאין שנוי בעלים בציבור, חשוב כעין קרבן יחיד. ועי' מקדש דוד קדשים סי' כג אות ה, והערות הרצי"ה קוק למשפט כהן סי' נו הע' 2, מה שכתבו בזה. ועי' להלן ציון 64. וע"ע מחשבה בקדשים ציון 480, וע' קרבנות צבור. ועי' לעיל ציון 59 בשם המנ"ח.
  57. עי' לעיל ציון 22 דעת ר' יהודה, וציון 24 דעת ר' שמעון. ועי' לעיל ציון 57 ואילך, אם לדעתם חשוב קרבן יחיד מפני שכל שבט מביא קרבן.
  58. עי' הוריות ו א ורש"י ד"ה מת אחד מן ב"ד. ועי' לעיל ציון 48. וע"ע קרבנות צבור.
  59. עי' רמב"ם שגגות פי"ב ה"א וכס"מ שם; עי' ס' החינוך מ' קכ: ואמרי שיתחייבו הבית דין קרבן, רוצה לומר שיביאו קרבן שבטי ישראל כנגדם; מקדש דוד קדשים סי' כג אות ה. ועי' מקדש דוד שם, שכתב שמטעם זה הציבור חשובים בעלים של הקרבן לענין חטאת שמתו בעליה.
  60. עי' לעיל ציונים: 5,11.
  61. עי' הוריות ו א ורש"י ד"ה דאין צבור מתים. וע"ע חטאות המתות שם. ועי' רש"י שם ד"ה מת אחד, שאינה כחטאת השותפין ממש, שהרי חטאת השותפין אינה קרבה, אלא שאינם ג"כ צבור ממש שהרי הב"ד מביאים אותה; עי' מנ"ח מ' קכ אות יז, שלדעה זו חשוב קרבן יחיד גמור; עי' מקדש דוד קדשים סי' כג אות ה, שהקשה כיצד אמרו בגמ' יומא נ א, שאין דעה שפר העלם חשוב קרבן יחיד, הרי לר"מ הוא חטאת השותפין, ונשאר בצ"ע.
  62. ציון 285 ואילך.
  63. עי' להלן ציון 136 ואילך. פהמ"ש לרמב"ם הקדמה למס' זבחים.
  64. ע"ע חטאות הצבור ציון 13.
  65. עי' להלן ציון 124. וע"ע טמאה בצבור ציון 14.
  66. מנ"ח מ' קכ אות טז,יז. ועי' שם שכתב שמה שכתב הרמב"ם מעה"ק פ"א ה"ה שחשוב קרבן צבור, הוא על דרך העברה, וכוונתו שאינו קרבן יחיד; עי' או"ש ביאמ"ק פ"ד ה"י. ועי' במנ"ח ואו"ש שם, שכתבו שלכן סתם הרמב"ם ביאמ"ק שם שכל קרבנות הצבור דוחים שבת וטומאה, אף שפר העלם אינו דוחה, משום שאינו קרבן צבור גמור; עי' ביאור הגרי"פ פרלא לרס"ג עשה קלו-קלז, שלדעה זו היא מצוה המסורה לכל יחיד ויחיד, וכתב שלכן לא מנאה הרס"ג בכלל מצות הציבור; עי' הערות הרצי"ה קוק למשפט כהן סי' נו הע' 2, שכתב שלגבי הבעלות אינו חשוב קרבן צבור ולכן יש בו שנוי בעלים בשחטו לשם שבט אחר, אף שבקרבן ציבור אין שנוי בעלים. ועי' לעיל ציון 54.
  67. עי' שו"ת זרע אברהם סי' ד אות כא, בדעת רמב"ן ויקרא א ב, שכתב שכל שרוב ישראל מביאים אותו חשוב קרבן צבור. ועי' שו"ת זרע אברהם שם, שכתב בדעת רש"י, שיש עליו גם תורת צבור וגם תורת שותפין.
  68. ע"ע טמאה בצבור ציון 16.
  69. ועי' שו"ת בית שערים או"ח סי' שיז. וע"ע קרבנות צבור.
  70. עי' הוריות ו א ורש"י ד"ה מת אחד מן ב"ד. וע"ע חטאות המתות ציון 307, 308, וע' חטאות הצבור ציון 3 ואילך.
  71. ע"ע חטאות הצבור ציון 22 ואילך.
  72. ציון 60 ואילך. וע"ע חטאות הצבור ציון 22 ואילך.
  73. ציון 485 ואילך.
  74. ציון 85 ואילך.
  75. עי' להלן ציון 85 ואילך.
  76. רש"י זבחים מא ב ד"ה על אוהבו.
  77. זבחים מא ב ורש"י ד"ה מיעט; ילקו"ש ויקרא רמז תסט; רש"י ויקרא ד יט; סמ"ג עשין ריז. ועי' מהרש"א זבחים שם, שפירש באופן אחר שהוא למעלת הכהן משיח שקרבנו מהודר ביותרת ושתי כליות. ועי' מרומי שדה זבחים שם, שדחה פירושו, והסכים לרש"י.
  78. ויקרא ד ו.
  79. שם יז. רש"י זבחים שם ד"ה מפני מה. ועי' שו"ת נשמת חיים סי' מה, שכתב שבבית שני שלא היו ארון וכרובים ולוחות לא היתה נקראת פרוכת הקודש אלא פרוכת סתם, ובא הכתוב ללמדינו שגם אז נהג פר העלם דבר, אבל פר כהן משיח לא נהג אלא בבית ראשון שהיה ארון ואז נקראת פרוכת הקודש. ועי' שו"ת מהרש"ם ח"ו סי' מ.
  80. רש"י זבחים שם ד"ה פמליא שלו.
  81. זבחים שם; ילקו"ש ויקרא רמז תסט; רש"י ויקרא ד יז.
  82. רש"י זבחים שם ד"ה פמליא שלו.
  83. רש"י ויקרא שם. ועי' רש"י זבחים שם: כיון שרוב ציבור סרחו כביכול אין כאן קדושה; סמ"ג עשין קיז.
  84. ויקרא ד יד. ועי' לעיל ציון 3.
  85. ע"ע חטאת: הקרבתה ואכילתה.
  86. עי' להלן ציון 44 ואילך, וציון 59.
  87. עי' להלן ציון 82 ואילך לגבי סמיכה. ולהלן ציון 86 אם בא מתרומת הלשכה כשאר קרבנות ציבור או שגובים לו בתחילה.
  88. ועי' סוכה נו א.
  89. ע"ע טמאה בצבור ציון 7 ואילך.
  90. ע"ע חטאת הצבור ציון 4. יומא נ א; ועי' ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשה ג פ"ד, ומשך חכמה ויקרא ד יד.
  91. ע"ע חטאות הצבור ציון 17 ואילך.
  92. ויקרא ד יד.
  93. ויקרא רבה פ"ה סי' ו. ועי' יפ"ת שם שפירש שהקילוסין זה הוידוי. ובתולדות יצחק על התורה ויקרא שם, פירש שזה התשובה.
  94. משנה סנהדרין ב א ורש"י ד"ה סמיכת; עי' משנה מנחות צב א, ורש"י שם סב ב ד"ה גמירי; ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשה ד פ"ו, וקרבן אהרן שם; רמב"ם מעה"ק פ"ג ה"י. וע"ע חטאות הצבור ציון 22 ואילך.
  95. ע"ע חטאות הצבור ציון 22 ואילך, וע' חטאת ציון 376 ואילך. וע"ע סמיכה.
  96. ויקרא ד טו.
  97. סנהדרין יג ב.
  98. רש"י סנהדרין שם ד"ה מיוחדין שבעדה.
  99. ויקרא שם.
  100. ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשה ד פ"ו, וקרבן אהרן שם. וע"ע מגדף ציון 356.
  101. ויקרא ד כ.
  102. ספרא שם; ברייתא זבחים לט ב. וע"ע סמיכה.
  103. ציון 161 ואילך.
  104. עי' מגילה כ ב: ולוידוי הפרים ורש"י ד"ה ולוידוי וריטב"א ומאירי שם; ע' רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ב ה"ז.
  105. רש"י שם; מאירי מגילה שם.
  106. יומא לו ב. וע"ע וידוי: בקרבנות. ועי' משאת המלך סי' שכז, שכתב בשם הגרי"ז שהזקנים הסומכים עליו אומרים את הוידוי, ויכולים להיות גם מאותם זקנים שלא חטאו בהוראה זו, שוידוי זה הוא דין בקרבן ואינו מדין תשובה.
  107. ע"ע וידוי ציון 99 ואילך, וע' יום ציון 180 ואילך.
  108. ע"ע זריזין מקדימין למצוות ציון 25 ואילך.
  109. ציון 66 ואילך.
  110. ע"ע חטאת ציון 386 ואילך, וציון 405 ואילך.
  111. ויקרא ד טו.
  112. ספרא שם; ילקוט שמעוני ויקרא רמז תסט.
  113. ויקרא ד כ. לימוד זה הוא היקש המפורש בכתוב, על הלימוד ע"ע הקש ציון 32 ואילך.
  114. עי' מלבי"ם ויקרא ב אות רנב. וע"ע חטאת שם.
  115. ע"ע הולכה ציון 31. ושם ציון 503.
  116. ויקרא ד טז, ומשך חכמה שם ה ומלבי"ם ויקרא א אות לז.
  117. ציון 55 ואילך. ועי' שו"ת זרע אברהם סי' ד אות כב.
  118. ציון 159 ואילך.
  119. ציון 132 ואילך.
  120. ציון 472 ואילך, וציון 480. ועי' לעיל ציון 53.
  121. ע"ע הזאה ציון 2 ואילך.
  122. משנה זבחים מז א; ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשה ד פ"ו; רמב"ם מעשה הקרבנות פ"ה הי"ג. ועי' תוס' ישנים יומא נז א ד"ה שלא, שהסתפקו אם היו בפר העלם שבע או שמונה הזאות. ועי' גבורות ארי ורש"ש שם, שתמהו שהרי בפסוק נאמר רק שבע הזאות, וכן מבואר בברייתא זבחים מב א, מנחות טז א.
  123. ויקרא ד יז. ספרא שם.
  124. ע"ע הזאה ציון 172 ואילך; עי' ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשה ג פ"ג; עי' גבורות ארי יומא נג ב.
  125. ציון 70 ואילך. וציון 111 ואילך.
  126. ע"ע הזאה ציון 148 ואילך.
  127. על מקום ואופן ההזאות עי' שם ציון 148 ואילך. על ההזאות אם צריכות ליגע בפרוכת, עי' שם ציון 162 ואילך. על מקום עמידת הכהן, עי' שם ציון 141 ואילך. ועי' שם ציון 157 ואילך מה הדין אם לא היו מכוונות כנגד בין הבדים. ושם ציון 168 ואילך, אם צריכים להיות כסדרן אחת למעלה ושבע למטה. ועי' שם ציון 172 ואילך.
  128. ויקרא ד יח. ע"ע מתן דמים. וע"ע הזאה ציון 175. וע"ע ארבע מתנות ציון 6.
  129. ע"ע הזאה ציון 135. ע"ע מתן דמים.
  130. ע"ע הזאה ציון 2 ואילך. וע"ע מתן דמים.
  131. ע"ע הזאה ציון 88 ואילך. ועי' שם המקורות לכך.
  132. ויקרא ד כ.
  133. עי' זבחים לט א, שלמדים משם שאם חיסר אחת מהמתנות לא יצא. ועי' חזו"א או"ח מועד סי' קכז סק"י, שה"ה לכל הכתוב הפרשה כגון סדר המתנות.
  134. ע"ע חנוך כלי המקדש ציון 22 ואילך.
  135. ע"ע חנוך כלי המקדש ציון 26 ואילך.
  136. ציון 191 ואילך.
  137. ציון 56 ואילך.
  138. ויקרא ד יח.
  139. ברייתא זבחים נג א. וע"ע חטאת ציון 434.
  140. עי' משנה זבחים מז א; עי' רמב"ם מעה"ק פ"ה הי"א; עי' רש"י ויקרא ד יח. וע"ע חטאת ציון 433, וע' שירים הדם.
  141. ויקרא ד כ.
  142. ספרא שם; ברייתא זבחים לט ב. וע"ע שפיכת שירים.
  143. ע"ע אמורים ציון 10 ואילך, וע' הקטרה (אמורים ומנחות) ציון 1.
  144. ויקרא ד טז.
  145. שם כ.
  146. שם י.
  147. עי' מלבי"ם ויקרא ב אות רנב. וע"ע הקטרה (אמורים ומנחות) ציון 313 ואילך, וע' חטאת ציון 435.
  148. ויקרא ד ט.
  149. שם כ.
  150. עי' זבחים מא א ורש"י ד"ה אמר רב פפא; רש"י ויקרא ד יט; עי' פי' הרא"מ ויקרא ד י. ועי' רא"מ שם ח, שמילת "חלב" כוללת כל החלבים חוץ מיותרת ושתי כליות, ולכן הוצרכו ללמדם מפר כהן משיח.
  151. ויקרא ד יט.
  152. ספרא שם; מנחות עז ב; ילקו"ש צו רמז תצו; עי' רש"י ויקרא שם ח. ע"ע אמורים ציון 27 ואילך.
  153. עי' פי' הרא"מ ויקרא ד ח.
  154. ציון 20 ואילך.
  155. ויקרא ד כא. ועי' לעיל ציון 38 ואילך.
  156. עי' לעיל ציון 34.
  157. ציון 456 ואילך.
  158. ע"ע הפשט ונתוח ציון 22 ואילך.
  159. שם.
  160. ציון 6 ואילך.
  161. ע"ע חטאת הצבור ציון 13. ועי' שם ציון 14, דעת הסוברים שאם לא הספיק מה שגבו משלימים המותר מתרומת הלשכה. ועי' ביאור הגרי"פ פרלא לרס"ג עשה קלו-קלז, שחולק וסובר שאין משלימים. ועי' ביאור הגרי"פ פרלא שם, שמסיק שאם אחד מהציבור לא נתן חלקו מדמי הפר, אינו מעכב את הכפרה.
  162. שער המלך עבודת יוה"כ פ"א ה"ב; עי' מל"מ מעה"ק פ"ה הט"ו. ועי' שם לגבי פר כהן משיח שלמדים הזאה מקבלה; עי' ערוך לנר סוכה נו א; ע' הערות הגרי"ש אלישיב קידושין לו ב.
  163. ויקרא ד טז. עי' רש"י קידושין לו ב ד"ה אי דפנים וד"ה הכהן, והערות הגרי"ש אלישיב שם, בדעתו; פסקי רי"ד קידושין שם; עי' תוס' יומא נז א ד"ה אני ראיתיה, בשם הריב"א. ועי' שער המלך שם, שפירש דבריו רק על פר כהן משיח ולא על פר העלם; עי' תורה תמימה ויקרא ד הע' כב. וע"ע הזאה ציון 192, וע' כהן גדול ציון 46.
  164. עי' תוס' מגילה ט ב ד"ה אין בין, יומא נז א ד"ה אני ראיתיה, בשם הר"י, קידושין לו ב ד"ה אי דפנים. ועי' להלן ציון 32 שיש אחרונים סוברים בדעתם שלכתחלה צריך כה"ג; ערוך לנר סוכה נו א, ומרכה"מ מעה"ק פ"ה הט"ו, בדעת הרמב"ם שם; עי' הערות הגרי"ש אלישיב קידושין לו ב, בדעת הרמב"ם שם; ע"ע הזאה ציון 191, וע' כהן גדול ציון 48.
  165. ויקרא ד טז.
  166. תוס' שם ושם ושם, בשם התורת כהנים. ועי' מל"מ מעה"ק פ"ה הט"ו ורש"ש קידושין שם שלפנינו לא נמצאת דרשא זו לגבי פר העלם דבר אלא לגבי פר כהן משיח. ועי' מל"מ שם, שכוונת התוס' שהדרשא בתו"כ היא על הכהן המשיח שכתוב בפר כהן משיח, ומזה נלמד שגם הכהן המשיח שכתוב בפר העלם נדרש כן. ועי' ערול"נ סוכה נו א.
  167. ויקרא שם.
  168. מל"מ מעה"ק פ"ה הט"ו; מקנה קידושין לו ב; יצחק ירנן מעה"ק פ"ה הט"ו. ועי' מל"מ ומקנה שם, שכתבו כן גם בדעת התוס' מגילה וקידושין ויומא שם. וע"ע הזאה ציון 188 ואילך, וע' כהן גדול ציון 567.
  169. שער המלך עבודת יוה"כ פ"א ה"ב. ועי' ערול"נ סוכה נו א מה שכתב בדבריו; הערות הגרי"ש אלישיב קידושין לו ב.
  170. עי' לעיל ציון 26.
  171. ציון 46 ואילך. ועי' יצחק ירנן שם.
  172. ציון 193 ואילך.
  173. משנה הוריות יב ב; זבחים צ ב; תו"כ דבורא דחובה פרשה ד; תוספתא הוריות פ"ב ה"ד, וזבחים פ"י ה"א; רמב"ם תמידין ומוספין פ"ט ה"ז. ועי' אור שמח שם, שבשניהם יש סמיכה שהיא מעומד, ולכן נקטה המשנה לשון שניהם עומדים, והיינו שאף שבשניהם יש סמיכה פר כהן משיח קודם.
  174. ויקרא ד כא.
  175. שם כ.
  176. ברייתא הוריות יג א ורש"י שם; ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשה ד פ"ו.
  177. ויקרא טז יז.
  178. ברייתא הוריות שם ורש"י ד"ה וכפר בעדו; תוספתא הוריות פ"ב ה"ד, וזבחים פ"י ה"א; ירושלמי הוריות פ"ג ה"ד. ועי' ויקרא רבה פ"ה סי' ד: רבי אחא בשם ר' הושעיא עבד מביא פר ורבו מביא פר העבד קודם לרבו דתנן תמן פר המשיח פר העדה עומדים פר המשיח קודם לפר העדה לכל מעשיו. ועי' מנ"ח מ' קכ אות כא, שביאר שצריך גם את הסברא שמכפר קודם וגם את הלימוד לעיל מהפר הראשון, שאם מסברא לחוד, בכהן שעבר מחמת מום או סיבה אחרת שאינו ראוי לעבודה, שמביא פר, הייתי אומר שלא יקדם לפר העלם שהרי אינו ראוי לכפר, לכן נצרך הלימוד שגם באופן זה יקדם. ועי' שם מדוע צריך את הסברא לאחר שיש את הלימוד.
  179. ויקרא ד יג.
  180. ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשה ד פ"ה, ופי' הראב"ד שם; ילקו"ש ויקרא רמז תסט. על הלימוד ע"ע ו (דרשה), ועי' שם ציון 33 ואילך.
  181. ברייתא הוריות יג א; זבחים צ ב; עי' רמב"ם תמידין ומוספין פ"ט ה"ז. ע"ע חטאת: הקדמתה. ציון 547 ואילך.
  182. ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשה ד פ"ו;.תוספתא הוריות פ"ב ה"ד וזבחים י א. ועי' בבלי הוריות שם וזבחים שם, שפר העלם קודם לפר ע"ז ופר ע"ז קודם לשעיר ע"ז, וממילא כ"ש שיקדום פר העלם לשעירי ע"ז. ועי' מנ"ח מ' קכ אות כא, שכתב שאין מבואר מי קודם, ונראה דשניהם שוים. וצ"ע מספרא הנ"ל.
  183. ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשה ד פ"ו.
  184. קרבן אהרן לספרא שם.
  185. מרכה"מ תמידין ומוספין פ"ט ה"ז.
  186. עי' הוריות יג א, ורמב"ם תמידין ומוספין שם.