אנציקלופדיה תלמודית:פר יום הכפורים

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרת הערך - פר חטאת שמקריב הכהן הגדול ביום הכפורים.

שמו ומהותו

שמו מהותו

פר יום הכיפורים הוא פר חטאת שמקריב הכהן הגדול ביום הכיפורים כדי לכפר עליו ועל שאר הכהנים, שנאמר: בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת וגו', והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו[1], וביתו היינו שאר הכהנים[2]. על ידי הקרבת הפר יכול הכהן לבא אל קדש הקדשים, שנאמר: בזאת יבא אהרן וגו'[3], והוא חלק מסדר עבודת יום הכפורים[4]. בתלמוד ובראשונים פעמים נקרא: פרו של כהן גדול[5], או פר כהן גדול[6], ובראשונים פעמים נקרא: פרו של אהרון[7].

המצוה להביאו

יש מהראשונים והגאונים סוברים שהבאת הפר היא מצות עשה בפני עצמה[8], ויש סוברים שהיא בכלל המצות עשה לעשות את כל סדר עבודת יום הכיפורים, ואין על הבאת הפר מצוה מיוחדת בפני עצמה[9].

על הוידוי שמתודה הכהן הגדול בשעה שמביא את הפר[10], אם הוא מצות עשה בפני עצמה, ע"ע ודוי[11].

בבית שני

גם בבית שני שלא היה ארון וכפורת, היה הכהן הגדול נכנס אל קודש הקדשים בפר, ודרשו: בזאת יבוא אהרן אל הקודש[12], שהוא יתר, שהיה לו לכתוב: בזאת יבא אהרן בפר, וממילא משמע שהביאה היא אל הקדש, שכתוב למעלה ואל יבא בכל עת אל הקדש[13], אלא בא ללמד שלא נאמר כיון שכתוב: אל פני הכפרת אשר על הארן[14], שאינו יבא בפר אלא בקודש שיש בו ארון וכפורת, ובא לעשות קדש שאין בו ארון וכפורת כקודש שיש בו ארון וכפורת, שהמקום גורם ולא הארון[15].

כהן גדול מרובה בגדים[16], מביא פר יום הכיפורים כמו כהן המשוח בשמן המשחה[17], ואף שבתורה נאמר "אהרן" שהיה משוח, אינו מעכב ואף מרובה בגדים כשר[18].

על אהרן הכהן שיש סוברים שאף בשאר ימות השנה יכול להיכנס בפר ובסדר העבודה, ע"ע עבודת יום הכפורים.

חטאת פנימית

פר יום הכיפורים פר חטאת*[19]. חטאת זו היא זכר, ובאה מן הבקר[20] - אף לדעת הסוברים שהוא חטאת יחיד[21], וכל חטאת יחיד היא נקבה[22], ואינה באה מן הבקר[23] - שכתוב בו: בפר בן בקר לחטאת[24], ופר הוא זכר[25]. על מהות קרבן חטאת והלכותיו, ע"ע חטאת.

על גילו של הפר, ע"ע פר[26].

על פר יום הכיפורים שעברו שנותיו, אם יש בו דין חטאת שעברה שנתה לענין שתמות או תרעה[27], ע"ע חטאות המתות[28].

חטאת זו היא מחטאות הפנימיות*, שדמם טעון הזאה ונתינה בפנים, בהיכל[29], ובפר יום הכיפורים מזה גם לפני ולפנים בקודש הקדשים[30], ואין בהם זריקה על מזבח החיצון[31]. על פרטי הדינים של ההזאה, ע"ע הזאה[32], ועי' להלן: סדר עבודותיו[33]. על מהותם והלכותיהם של חטאות הפנימיות, ע"ע חטאות הפנימיות, וע' פרים הנשרפים.

פר כהן משיח הוא מפרים הנשרפים*[34] - או חטאות הנשרפות[35] - שבשרן טעון שריפה בבית-הדשן* מחוץ לירושלים[36], ואסור באכילה[37], שלא כחטאות-החיצונות* שבשרן נאכל לכהנים[38]. ומכל מקום ישנם הבדלים בין פר יום הכיפורים לשאר פרים הנשרפים או חטאות הפנימיות, כגון בהזאת הדם לפני ולפנים[39], ובעירוב דם הפר והשעיר[40], ובמנין ההזאות שעל הפרוכת[41], ועוד[42].

על מהותם והלכותיהם של פרים הנשרפים, ועל פסול טמא אם נוהג בהם, ע"ע פרים הנשרפים. על פסול לינה אם נוהג בבשר ובאימורים של פרים הנשרפים, ע"ע לינה[43]. על פסול יוצא אם נוהג בפרים הנשרפים, ע"ע יוצא[44].

חטאת יחיד או ציבור

פר יום הכיפורים, נחלקו אמוראים בדעת תנאים אם חשוב חטאת יחיד:

רבי אלעזר הסתפק בדעת רבי מאיר הסובר שהפר חשוב קרבן יחיד[45], אם חשוב קרבן יחיד גמור כיון שכהן גדול קונה אותו משלו, ומה שאחיו הכהנין מתכפרים בו[46], אינה כפרה גמורה ("בקביעותא") אלא כפרה צפה ("בקופיא"), ולכן עושה תמורה* כדין קרבן יחיד[47], או שאחיו הכהנים מתכפרים בו כפרה גמורה, וחשוב קרבן השותפין, ואינו עושה תמורה כדין קרבן השותפין[48]. ופרשו ראשונים שלצד זה שאינו עושה תמורה, מה שהפר חשוב קרבן השותפין אף שבא משלו, הוא מפני שהמקום הפקיר ממונו בו לכל אחיו הכהנים, שאילו לא היה להן בו שותפות לא היו מתכפרין בו[49]. ומהאחרונים יש שפירש שגם לצד שאינו עושה תמורה חשוב קרבן יחיד גמור, ורק לענין תמורה כיון ששאר הכהנים מתכפרים בו כפרה גמורה אינו עושה תמורה[50], והקרבן אינו קנוי לכהנים אלא לענין כפרה ולא קנין גמור[51].

רבא סובר שהפר חשוב קרבן השותפים, ואינו חשוב קרבן ציבור גמור[52], ומכל מקום אינו עושה תמורה כיון שחשוב חטאת השותפין[53]. ולדעתו זו שאמרו רבי אלעזר ורבי שמעון על פר יום הכיפורים שאבד והפריש אחר תחתיו שלא ימות אלא ירעה ויפלו דמיו לנדבה שאין חטאת ציבור מתה[54], יש לומר שאין חטאת השותפים מתה[55]. לדעה זו, יש ראשונים סוברים שאף לדעת האומרים טומאה הותרה בציבור ואין מחזרים לעשות בטהרה[56], בפר לא הותרה הטומאה כיון שאינו חשוב קרבן ציבור, ויש לחזר לעשותו בטהרה אם אפשר[57]. ויש סוברים שאף לדעה זו כיון שכל קרבנות היום שהם קרבנות ציבור תלויים בפר, ואם לא יקריב את הפר לא יוכל להקריב שאר קרבנות ציבור, אומרים בו טומאה הותרה, ואין צריך לחזר לעשותו בטהרה[58], או שכיון שמכפר גם על שאר הכהנים, לענין טומאה חשוב קרבן ציבור[59].

ויש ראשונים ואחרונים שכתבו בדעת אמוראים הסוברים בדעת תנאים שחשוב קרבן ציבור ממש משום שמכפר על כל הכהנים[60], והכהנים נקראים קהל בפני עצמם[61], או שאף שאינם נקראים קהל, חשובים עם בפני עצמם ושקולים כציבור[62]. אף לדעה זו אינו עושה תמורה כדין חטאת ציבור[63]. לדעות אלו, זו שאמרו רבי אלעזר ורבי שמעון על פר יום הכיפורים שאבד והפריש אחר תחתיו שלא ימות אלא ירעה ויפלו דמיו לנדבה שאין חטאת ציבור מתה[64], הכוונה חטאת ציבור ממש[65]. לסברא זו, ולדעת הסוברים טומאה הותרה בציבור ואין מחזרים לעשות בטהרה[66], גם בפר אין מחזרים לעשותו בטהרה[67]. ויש ראשונים ואחרונים בדעתם, הסוברים שלמסקנא לכל הדעות אינו חשוב קרבן ציבור[68], ומה שאמרו שחשוב קרבן ציבור הוא לאו דווקא, ואינו אלא קרבן השותפין[69].

ופסקו ראשונים שפר יום הכיפורים נקרא חטאת יחיד, ואינו חטאת ציבור[70], ומכל מקום חשוב קרבן השותפין, ושאר הכהנים מתכפרים בו כפרה גמורה[71], ואינו עושה תמורה[72]. ויש שנראה מדבריהם שחשוב חטאת ציבור[73].

אף לסוברים שהפר חשוב קרבן יחיד, דומה הוא לקרבן ציבור, שדוחה את השבת ואת הטומאה כקרבן ציבור, כיון שקבוע לו זמן, וכל קרבן שקבוע לו זמן דוחה את השבת ואת הטומאה[74]. ולסוברים שפר יום הכיפורים נקרא קרבן צבור כיון שמתכפרים בו שאר הכהנים[75], יש סוברים שמסיבה זו דוחה שבת וטומאה[76].

על כהן גדול שמת קודם שישחוט את הפר, או קודם שיזה מדמו, אם חשוב חטאת שמתו בעליה, עי' להלן: הבאתו משל כהן גדול[77], ולהלן: עבודת הפר[78].

על פר יום הכיפורים שמתו מקצת בעליו, כגון שמת אחד משאר הכהנים – לדעת הסוברים שחשוב כחטאת השותפים[79] –, אם ימות כדין חטאת שמתו בעליה או שיראה עד שיסתאב שאין חטאת הרבים מתה, ע"ע חטאות המתות[80].

על חטאת שמתו בעליה שמתה, אם יש בה הבדל בין ציבור לשותפין, ע"ע חטאת המתות[81].

על פר יום הכפורים שאבד והפריש אחר תחתיו ואחר כך נמצא הראשון, אם הראשון ימות כדין חטאת שכפרו בעליה באחר, או שירעה עד שיסתאב שאין חטאת הרבים מתה, ע"ע חטאות המתות[82], וע' חיישינן לתקלה[83].

על פר יום הכיפורים ששחטו לשם הכהנים אם פסול משום שנוי בעלים, עי' להלן: סדר עבודותיו[84].

על הקרבת הפר בטומאה, אם אומרים בו טומאה דחויה או הותרה לסוברים שחשוב קרבן ציבור ולסוברים שחשוב קרבן יחיד, עי' להלן: סדר עבודותיו[85].

המתכפרים בפר

כפרתו

הפר אינו מכפר רק על הכהן הגדול עצמו אלא אף על ביתו – היינו אשתו[86], ויש סוברים גם בניו[87] –, ועל שאר הכהנים[88], ודרשו: ועל הכהנים וגו' יכפר[89], מלמד שאף לכהנים יש כפרה, ובמה הם מתכפרים בפרו של אהרן[90]. ואף שכתוב בו: וכפר בעדו ובעד ביתו[91], משמע ביתו דוקא ולא שאר כהנים[92], מצאנו שכל הכהנים קרויים ביתו, שנאמר: בית אהרן ברכו את ה'[93], הרי כל הכהנים קרויין ביתו והרי הם בכלל ובעד ביתו[94].

כתבו אחרונים, שבנות כהנים אינם מתכפרות בפר אלא בשעיר כשאר ישראל, ורק זכרי כהונה מתכפרים בפר, ואשתו של כהן גדול מתכפרת בפר אפילו אינה בת כהן[95].

הכהן הגדול צריך שיהיה נשוי, כדי שיתקיים בו וכפר בעדו ובעד ביתו[96]. על פרטי הלכה זו, ואם התקינו לו אשה נוספת שמא תמות אשתו, ע"ע עבודת יום הכפורים.

הלויים אינם מתכפרים בפרו של אהרן אלא בשעיר הנעשה בפנים[97].

טומאת מקדש וקדשיו

פרו של אהרן בא לכפר על טומאת-מקדש-וקדשיו[98]. ונחלקו תנאים אם מכפר גם על שאר עבירות: ר' שמעון אומר שדם הפר מכפר על הכהנים מה ששעיר הפנימי מכפר על ישראל, היינו על טומאת מקדש וקדשיו שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף[99], ובא לתלות להגן מן הייסורין עד שיתוודע לו שחטא ויביא קרבן[100], וכן מכפר על זדון טומאת מקדש וקדשיו[101]; ושני הווידוים שמתודה על הפר[102], אחד מכפר על הכהנים מה ששעיר החיצון מכפר על ישראל, היינו על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף[103], ואחד מכפר על הכהנים מה ששעיר המשתלח מכפר על ישראל, היינו על כל שאר עבירות שבתורה[104], ולדעת ר"ש אין הבדל בין כפרת הכהן הגדול לשאר הכהנים בפר[105].

ר' יהודה אומר שהכהנים בשאר עבירות אינם מתכפרים בפרו של אהרן, אלא בשעיר המשתלח כשאר ישראל[106], והפר מכפר על הכהנים רק על טומאת מקדש וקדשיו, היינו על מה ששעיר הפנימי ושעיר החיצון מכפרים על ישראל[107], ונחלקו ראשונים בדעתו: יש סוברים שדמו של הפר מכפר על הכהן הגדול ושאר הכהנים מה ששעיר הפנימי מכפר על ישראל[108], והוידוי הראשון מכפר על הכהן הגדול – וביתו[109] – מה ששעיר החיצון מכפר על ישראל[110], והוידוי השני מכפר על שאר הכהנים מה ששעיר החיצון מכפר על ישראל[111], והטעם שכהן גדול מתכפר ראשון, כדי שיבא זכאי ויכפר על החייב ואל יבא חייב ויכפר על החייב שכך מדת הדין נוהגת[112]. ויש סוברים שהוידוי הראשון מכפר על כהן גדול וביתו מה שמכפר שעיר הנעשה בפנים ושעיר הנעשה בחוץ על ישראל, והוידוי השני מכפר על שאר הכהנים מה שמכפר שעיר הנעשה בפנים על ישראל, ודם הפר מכפר על הכהנים מה שמכפר שעיר הנעשה בחוץ על ישראל, כדי שיתכפר הכהן הגדול תחילה ויבוא זכאי ויכפר על החייב[113].

הלכה כר' יהודה[114].

יש מן הראשונים שכתבו, שפר יום הכפורים מכפר על זדון טומאת מקדש וקדשיו אם היה המזיד מן הכהנים[115]. ופירשו אחרונים בדעתם שרק על המזיד מכפר, ועל השוגג של כהנים מתכפרים בשעיר, כשאר ישראל[116]. ומהם שכתבו שכהן משיח שונה משאר הכהנים ומתכפר בפר גם על שגגותיו[117]. ויש אחרונים שכתבו שאף לדעת אותם הראשונים הכהנים מתכפרים בפר כהן משיח אף על השוגג[118].

כתבו ראשונים, שכפרת הכהן הגדול אינה נגמרת בוידוי ראשון אלא בשחיטת הפר[119], ויש אחרונים שנראה מדבריהם שהכפרה נגמרת בוידוי[120].

על בניו של הכהן הגדול אם הם בכלל ביתו ומתודה עליהם בוידוי ראשון - לדעת ר' יהודה[121] – או שהם בכלל שאר הכהנים ומתודה עליהם בוידוי שני, ע"ע ודוי[122].

על טעמי המחלוקת אם מתכפרים הכהנים בשעיר המשתלח, ע"ע שעיר המשתלח.

על פרטי הדינים של הוידוי, ועל נוסח הוידוי, לכל אחת מהדעות, ע"ע וידוי[123], ועי' להלן: סדר עבודותיו[124].

על דיני הכפרה של טומאת מקדש וקדשיו, ע"ע טמאת מקדש וקדשיו: כפרתה[125]. על האופנים השונים של מקום הטומאה, ועל כהן שעבד בטומאה או שנגע במזבח בטומאה, ע"ע טמאת מקדש וקדשיו: כפרתה[126]. על פר יום הכפורים שאכלו בטומאה אם חייב עליו משום טומאת מקדש וקדשיו, עי' שם[127].

גדר כפרת הכהנים ובני ביתו

כפרת הכהנים – וכן כפרת אשתו ובני ביתו[128] – הסתפקו בגמרא אם מתכפרים כפרה גמורה "בקביעותא" כמו הכהן הגדול, או שאינם מתכפרים כפרה קבועה אלא כפרתם צפה על גב כפרת כהן גדול כדבר הצף על פני מים "בקופיא", ורק הכהן הגדול מתכפר כפרה גמורה[129]. ופסקו ראשונים שהכהנים מתכפרים כפרה גמורה בפר[130].

ויש מהראשונים שגרס בגמרא "בהיקיפא", ופירש שהספק הוא אם שאר הכהנים נקבעו בזבח מיד בשעת שחיטה, או שאין להם כלום בפר עד שעת הקפת הוידוי וכשמתקבצים ביום הכיפורים להאזין הוידוי באותה שעה מתכפרים[131].

הבאתו משלו

הבאתו משל כהן גדול

את הפר מביא הכהן הגדול משלו, ולא משל ציבור ולא משל אחיו הכהנים[132], ודרשו: את פר החטאת אשר לו[133] - משלו הוא מביא ולא משל ציבור[134], שכבר כתוב: בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת וגו'[135], ומדוע נאמר שוב: אשר לו, אלא ללמד שבא משלו[136].

ועוד דרשו: יכול לא יביא משל ציבור שאין הציבור מתכפרין בו, אבל יביא משל אחיו הכהנים שהרי אחיו הכהנים מתכפרים בו[137], לכך נאמר פעם נוספת: אשר לו[138], ללמד שלא יביא משל אחיו הכהנים[139].

לא הביא הכהן הגדול את הפר משלו, הפר פסול[140], ודרשו: יכול לא יביא ואם הביא כשר ת"ל שוב אשר לו[141] הכתוב שנה עליו לעכב[142], ששלשה פעמים כתוב אשר לו בפרשה, והכתוב השלישי בא ללמד שיש עיכוב בדבר[143].

יש אחרונים שכתבו שאחר יכול להביא את הפר ובלבד שימסרנו לכהן הגדול יפה יפה שיהיה שלו ולא של המקדיש[144], ויש שצדד שאי אפשר לעשות כן, וגם זה נתמעט מהכתוב[145].

על פר יום הכיפורים אם מביאו ממעות מעשר שני, ע"ע דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין[146].

זכות שאר הכהנים בפר

אף על פי שהכהן הגדול מביאו משלו, המקום הפקירו לשאר הכהנים, שאילו לא היה להן בו שותפות לא היו מתכפרין בו[147]. ונחלקו ראשונים ואחרונים בזכות שיש לכהנים בפר: יש ראשונים ואחרונים שנראה מדבריהם שלצד שהכהנים מתכפרים בפר כפרה מועטת "בקופיא"[148], אין הפר קנוי לכהנים קנין גמור בגוף הפר, ואינו קנוי אלא לענין כפרה[149], ולצד שהכהנים מתכפרים בפר כפרה גמורה "בקביעותא"[150], קנוי להם קנין גמור[151]. ויש אחרונים שכתבו שגם לסוברים שהכהנים מתכפרים בפר כפרה גמורה, הפר אינו קנוי לכהנים אלא לענין כפרה בלבד[152].

מת הכהן או נפסל

ארע פסול בכהן גדול קודם שהפריש את הפר, והעמידו אחר תחתיו, כתבו ראשונים שהפר היה בא משל ראשון[153], וחשוב שבא משל שני, כיון שיש זכות לכל הכהנים בפר[154]; ויש ראשונים ואחרונים בדעתם שכתבו הטעם שכיון שהראשון חי חשוב השני שלוחו וקרוי פר עצמו[155]. ואף שצריך שחיטה בבעלים[156], יכול השני לשחטו, שכיון שיש זכות בפר לכל הכהנים חשוב כאילו בא גם משל שני[157], או שהשני שלוחו של ראשון[158].

וכתבו ראשונים, שאם הביא השני את הפר פסול גם בדיעבד[159], שהראשון הוא הכהן הגדול, והשני אינו אלא כשלוחו של הראשון[160].

ויש שהסתפקו בכהן שאינו יכול לעבוד אם בא משל ראשון או משל שני[161]. ויש אחרונים שצדדו בדעת ראשונים שהפר בא מהכהן המשמש עתה ולא מהכהן הראשון[162].

מת הכהן הגדול - או שאירע בו פסול[163] - אחר שהפריש את הפר, קודם שישחט, הכהן שעומד תחתיו אינו מביא פר אחר אלא שוחט את של ראשון[164], וחשוב שבא משל השני, כיון שיש זכות לכל הכהנים בפר[165], ומטעם זה חשוב גם שחיטה בבעלים[166]. ובאירע בו פסול, יש סוברים הטעם שהשני שלוחו של ראשון[167]. ובמת הכהן אינו חטאת שמתו בעליה שתמות[168], שאין חטאת הרבים מתה[169], וחטאת זו יש חלק בה לכל הכהנים[170]. לדעת הסוברים באירע בו פסול קודם שהפריש את הפר, שהיה בא משל שני[171], גם במת או אירע בו פסול אחר הפרשה קודם שחיטה, הפר בא משל שני[172].

על כהן גדול שמת או שאירע בו פסול אחר שחיטה קודם שיזה מדם הפר, ע' להלן: סדר עבודותיו[173].

על כהן גדול שמת באמצע ההזאות, עי' להלן: סדר עבודותיו[174].

כהן גדול שאירע בו פסול ביום הכפורים ומינו אחר תחתיו, ולאחר יום הכפורים, כשעבר פסולו של הראשון, חזר לכהונה גדולה[175], פר יום הכפורים בא משל הראשון ולא משל השני[176], גם לסובר שהשני דינו ככהן גדול וכשר לשאר עבודות יום הכיפורים[177].

כהן גדול שנמשח בשמן המשחה, ועבר מעבודתו מפני מום או זקנה וכיוצא בהן, והעמידו אחר תחתיו, הפר בא משל הכהן המשמש עתה ולא משל הכהן שנפסל[178].

הסמיכה

סדר עבודותיו

אחר הקרבת התמיד והחביתין והנסכים[179], מביא הכהן הגדול את הפר לעזרה כדי להתכפר בו[180].

כל עבודת הפר היא בבגדי לבן, מלבד הקטרת האימורים שנעשית בבגדי זהב[181].

על מקומם של עבודות הפר בתוך שאר עבודות יום הכיפורים, ועל שנוי סדר העבודות של יום הכיפורים, ועל קרבנות המוספים אם נעשים קודם הפר או אחריו, ע"ע עבודת יום הכפורים.

פר יום הכיפורים טעון סמיכה*[182], כשאר חטאות[183], ודרשו מהכתוב בפר כהן משיח: וסמך את ידו על ראש הפר[184], לרבות פר יום הכפורים לסמיכה[185], שהיה לו לומר: על ראשו, ואמר הפר, לרבות פר אחר שלו, והוא פר יום הכיפורים, שטעון סמיכה[186], ויש שדרשו מהכתוב בפר העלם דבר של צבור*: ועשה לפר וגו' כן יעשה לו[187], מהכתוב "כן יעשה" למדו לרבות פר יום הכיפורים לסמיכה האמורה שם[188].

יש מהאחרונים שכתב שגם חיוב הסמיכה בשעת הוידוי נלמד מכתוב זה[189]. ויש שכתבו, שמכתוב זה למדו שיש חיוב סמיכה בשביל הקרבן מלבד החיוב לסמוך בשעת שני הוידוים שמתודה על הפר, שבהם הסמיכה היא מטעם שהוידוי טעון סמיכה, אלא שבסמיכה שבשעת הודוי השני יוצא גם ידי חיוב הסמיכה שעל הקרבן[190]. וכתבו שמשום חיוב הסמיכה שעל הקרבן צריך שישחוט סמוך לסמיכה, ומצד חיוב הסמיכה שעל הוידוי לא היה צריך לשחוט מיד[191], וכן אם מת הכהן הגדול לאחר הוידוי, אף שהכהן העומד תחתיו אינו צריך להתודות שוב, שהוידוי הוא חובת היום, ואין כאן חיוב סמיכה משם הוידוי[192], צריך לסמוך משום חיוב הסמיכה שעל הקרבן, שסמיכה זו היא חובת הבעלים[193]. וכן בנשפך הדם אחר שנתן המתנות שלפני ולפנים, אף שאין צריך להתודות על הפר השני – לסוברים כן[194] – צריך לסמוך על הפר השני משום חיוב הסמיכה שעל הפר[195].

יש מהאחרונים שכתב שסמיכה שבשעת שני הוידויים צריכה שתהיה בכל כחו, כשאר סמיכות שעל הקרבן[196], ויש שהסתפק אם סמיכה שבשעת הוידוי הראשון צריך שתהיה בכל כחו, שלדעתו סמיכה זו אינה משום חיוב סמיכה אלא משום שהוידוי טעון סמיכה[197].

הוידוי

הכהן הגדול מתודה על הפר שתי פעמים קודם שחיטתו, שכתוב שתי פעמים וכפר בעדו: והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו וגו' והקריב את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו ושחט את פר החטאת אשר לו[198], ומפי השמועה למדו[199] ש"וכפר" זהו וידוי דברים[200], שאי אפשר לומר שזהו כפרת דמים, שהרי עדיין לא נשחט הפר[201], וכל היום כשר לוידוי זה[202].

אחר הוידוי הראשון היה הכהן הגדול מגריל על שתי השעירים, וקושר לשון של זהורית בראש המשתלח ומעמידו כנגד בית שלוחו ואת השעיר הנשחט העמיד כנגד בית שחיטתו, ואחר כך התודה פעם שניה[203].

טעה ושחט את הפר קודם ההגרלה על שתי השעירים, אם מעכב את השחיטה, או שהקדים את ההגרלה לוידוי הפר הראשון, אם מעכב את ההגרלה, ע"ע עבודת יום הכפורים.

בוידויים אלו מכפר בהם עליו ועל שאר הכהנים על עון טומאת מקדש וקדשיו[204]. בודוי הראשון מתודה עליו ועל ביתו – היינו אשתו, ויש אומרים גם בניו[205] -, ובוידוי השני מתודה על שאר הכהנים[206]. ויש ראשונים סוברים בדעת תנאים, שגם בודוי הראשון מתודה על שאר הכהנים[207]. על מחלוקת התנאים מה בא כל וידוי לכפר, ואם מתכפרים הכהנים בוידוי זה אף על שאר עבירות, ועל נוסח הוידוי, עי' לעיל: כפרתו[208], וע"ע ודוי[209]. על הוידוי אם מכפר כפרה גמורה, עי' לעיל: כפרתו[210]. על הוידוי אם מעכב את הקרבת הפר, ע"ע ודוי[211].

כהן שהתודה על הפר ושחטו ונשפך הדם, והוצרך להביא פר אחר, הסתפקו בירושלמי אם יצא בוידוי ראשון או שצריך להתודות פעם שניה[212]. יש מהאחרונים שפרשו בנשפך קודם שהתחיל את ההזאות, והספק הוא אם הוידוי הוא כפרה בפני עצמה ויצא ידי חובת הודוי, או שכיון שהפר נפסל גם הוידוי כמי שאינו, אבל בנשפך הדם אחר שנתן מתנות שבין הבדים, שמביא פר אחר ומתחיל ממקום שפסק[213], לכל הדעות יצא ידי חובת הודוי ואין צריך להתודות שוב שהודוי הוא חובת היום[214]. ויש שפרשו בנשפך אחר שגמר מתנות שבין הבדים, והספק הוא אם כל הפרים טעונים ודוי או שמספיק להתודות על פר אחד, אבל בנשפך קודם שהזה חשוב כמי שהתודה שלא על הפר וצריך להתודות שוב[215].

יש מהאחרונים שכתב שכהן גדול שהתודה על הפר ומת, העומד תחתיו אינו צריך להתודות שוב[216], שהוידוי הוא חובת היום[217], או שכשם שיכול ליכנס בדמו של פר ששחט הראשון, כך יכול ליכנס בוידוי של הראשון[218]. ויש שהסתפק בזה, שהרי אמרו שהכהן צריך להתודות קודם על עצמו כדי שיבא זכאי ויכפר על החייב[219], והכהן השני לא התודה על עצמו[220].

יש שנראה מדבריהם שאף בהזאת הדם בקודש הקדשים ובהיכל ועל המזבח הפנימי[221], היה הכהן הגדול מתודה[222].

עמידת הפר בשעת הסמיכה

כיצד היה סומך ומתודה, פרו היה עומד בין האולם ולמזבח ראשו לדרום ופניו למערב[223], שהיה מקרב הפר כל שיכול להיכל משום חולשת הכהן הגדול שכל עבודות יום הכיפורים עליו ותש כחו, שלא יכבד עליו משאוי מזרק הדם[224]. היה מעמיד הפר אחוריו לצפון ופניו לדרום, ומעקם ראשו לצד מערב[225], כדי שלא ירביץ גללים, וגנאי הוא להראות בית הרעי שלו לצד המזבח[226], והיה מעמיד אחוריו שלא כנגד המזבח, ורק מקצת גופו היה בין האולם ולמזבח[227], והכהן עומד במזרח ופניו למערב, וסומך שתי ידיו על ראש הפר ומתודה[228], ואחר כך מגריל על שני השעירים, ובא לו אצל פרו פעם שנייה וסומך שתי ידיו על ראשו ומתודה וידוי שני[229].

בעת הסמיכה והוידוי היה הפר עומד בצפון[230], שסמוך לוידוי מיד היה שוחט את הפר, ולכן היה עומד בצפון במקום שחיטתו, שפר חטאת הוא קדשי קדשים ששחיטתם בצפון[231]. לדעת הסוברים שהמזבח היה חלקו בצפון העזרה, וכל צפון העזרה היה כשר לשחיטת קדשי קדשים[232], הפר היה עומד בין האולם ולמזבח ממש[233]. לדעת הסוברים שכל המזבח היה בדרום[234], או שרק חלק העזרה שכנגד צפון המזבח היה כשר לשחיטת קדשי קדשים[235], הפר לא היה עומד בין האולם ולמזבח ממש, אלא סמוך לבין האולם ולמזבח אצל מקצוע צפונית של מזבח[236]. ולדעת הסוברים שצפון הכשר לשחיטת קדשי קדשים הוא רק בין מכנגד המזבח ולצפון[237], הפר היה עומד במקום זה ולא בין האולם ולמזבח[238].

שחיטתו בכהן גדול

הכהן הגדול צריך לשחוט את הפר שלו בעצמו[239], שכתוב: ושחט את פר החטאת אשר לו[240], ואינו יכול לשחוט על ידי שליח[241], כשאר הקרבנות שיכול לשחטם על ידי אחר, ואף הזר כשר לשחטם[242], שהרי גם בשאר הקרבנות צריך שהשוחט יהיה שלוחם של הבעלים[243], ובעל כרחך שמה שהקפידה התורה כאן שישחט בעצמו, הוא לומר שלא מועילה שליחות[244], או שכיון שכתוב חוקה[245] על כל הפרשה, לא מועילה שליחות[246].

על כהן גדול שאירע בו פסול, שהכהן העומד תחתיו שוחט את הפר שהביא הראשון -לסוברים כן[247]-, שיש אומרים שהשני חשוב שלוחו של ראשון, עי' לעיל: הבאתו משלו[248].

יש ראשונים ואחרונים שכתבו שמה שהצריכה התורה שהכהן הגדול ישחוט הוא משום שצריך שתהיה השחיטה בבעלים[249], וגם לסוברים שיש זכות לכל הכהנים בפר[250], הכהן הגדול הוא עיקר הבעלים שמביא את הפר משלו[251]. ויש אחרונים שכתבו בדעת אמוראים שאינו משום שחיטה בבעלים, אלא כאן הצריכה התורה שתהיה השחיטה בכהן גדול דוקא ולא בזרים או בשאר כהנים[252].

אף לסוברים שבדיעבד שחט זר או כהן הדיוט כשר[253], לכתחילה צריך שתהיה השחיטה בכהן גדול מהתורה, שהרי כתוב בפרשה: אהרן[254]. ויש מהאחרונים שכתבו שלדעה זו אף לכתחילה אין חיוב מהתורה שתהיה השחיטה בכהן גדול[255], ומה שכתוב בפרשה "אהרן", זהו רק בדור המדבר, שאז היה מצוה שאהרן ישחוט אבל לדורות כשרה בזרים[256], או שזה אינו מדבר על שחיטת הפר שאינה עבודה אלא על שאר עבודות היום[257], ורק מדרבנן צריך שהכהן הגדול ישחט ככל עבודות היום שאינן כשרות אלא בו[258]. ויש מהאחרונים שכתב שלדעת הסוברים שיש לכל הכהנים זכות בפר[259], כולם חשובים בעלים, ומהתורה – אף לסובר שחיטת פרו בזר פסולה – כל הכהנים כשרים לשחוט, ומה שצריך שהכהן הגדול ישחוט הוא למצוה לכתחילה מדרבנן, ורק זר גמור אסור לשחוט מהתורה[260].

לא שחט את הפר בעצמו אלא שחטו זר[261], נחלקו אמוראים: רב אמר שהשחיטה כשרה, ואף שכתוב בפרשה "אהרן"[262] וכתוב "חוקה"[263] לעכב על מעשה יום הכיפורים, שחיטה אינה עבודה ולא כתוב עליה חוקה[264], וכן סובר רבי יוחנן שהשחיטה כשרה[265]; ושמואל אמר שהשחיטה פסולה, שחוקה הכתוב בעבודת יום הכיפורים הוא גם על השחיטה[266]. הלכה שאם שחט זר השחיטה כשרה[267], וכן בשאר הפסולים[268]. יש מהאחרונים שכתב בדעת ראשונים שאף שהשחיטה כשרה מהתורה, מדרבנן פסולה[269], ויש שכתבו שהשחיטה כשרה גם מדרבנן[270], וכן נראה מדברי הרבה אחרונים[271].

כתבו ראשונים ששחיטת הפר אינה חשובה עבודה, גם לדעת הסובר שחיטת פרו בזר פסולה[272]. ויש מהאחרונים שכתב שלדעת הסוברים - וכן הלכה[273] - שלכל הכהנים יש זכות בפר[274], ולסוברים שפסולה בזר[275], מה שהצריכה התורה כהן גדול בשחיטה הוא משום שחשובה עבודה, ולכן אינה כשרה אלא בכהן גדול ככל עבודות היום שאינן כשרות אלא בו[276].

לסובר שחיטת פרו בזר פסולה, זר ששחט פר יום הכיפורים בשבת חייב מיתה[277]. ויש מהאחרונים שכתב שלסוברים שהטעם שהצריכה התורה שתהא שחיטת הפר בכהן גדול הוא משום בעלים, זר אינו חייב מיתה אלא שחיסר מצות שחיטה בבעלים[278]. לסוברים שחיטת פרו בזר כשרה, זר ששחט פר יום הכיפורים בשבת אינו חייב מיתה[279], וכן לא חשוב שחילל יום הכיפורים[280].

לסובר שחיטת פרו בזר פסולה, כתבו ראשונים ואחרונים ששאר כהנים דינם כזר ושחיטם פסולה, ואם שחט כהן הדיוט בשבת חייב מיתה כזר גמור[281]. ויש מהאחרונים שכתב שלסוברים שלכל הכהנים יש זכות בפר[282], שחיטתם כשרה מהתורה ורק מדרבנן לכתחילה צריך כהן גדול[283]. וכתב עוד שגם לסובר שמה שהצרכה תורה שכהן גדול ישחוט הוא משום ששחיטה חשובה עבודה[284], ולדעת הסובר שחיטת פרו בזר פסולה, כהן אחר ששחט בשבת אינו חייב מיתה כיון שאינו חשוב זר, אלא ששחיטתו פסולה משום שכתוב בפרשה "אהרון" וכתוב חוקה לעכב[285].

אם מת הכהן הגדול, או שאירע בו פסול ביום הכיפורים, יכול השני העומד תחתיו לשחוט את פרו של הראשון, וחשוב שחיטה בבעלים, משום שהתורה זיכתה בפר לכל הכהנים וחשוב גם פרו של שני[286]. ובאירע בו פסול יש מהאחרונים שכתב בדעת ראשונים הטעם שהשני שלוחו של ראשון[287]. ויש מהאחרונים סוברים שהשני צריך להביא פר אחר, כדי שתהיה שחיטה בבעלים[288].

גם שאר עבודות הפר אינן אלא בכהן גדול, כשאר עבודות יום הכיפורים שאינן כשרות אלא בו[289].

על כהן גדול שעבד עבודות הפר ואחר כך נמצא חלל, אם עבודתו פסולה למפרע, ע"ע כהן גדול[290].

מעשה השחיטה

שוחט את הפר במקום שסמך והתודה עליו[291].

כתבו ראשונים ואחרונים שהכהן היה שוחט רוב שני סימנים ומקבל מיד את הדם, ואחר היה גומר את השחיטה, כמו שהיה עושה בתמיד[292], כדי שימהר הכהן הגדול לקבל את הדם[293], ויש אחרונים סוברים שבפר לא היה אחר גומר את השחיטה, שכיון שכל עבודות הפר צריכות כהן גדול[294], גזרו חכמים שלא יגמור אחר את השחיטה שמא יעשה תחילת השחיטה והיא פסולה לדעת הסובר כן[295], או שמא יקבל את הדם[296], ולכן הכהן גדול עצמו היה עושה את כל השחיטה[297], ויש שכתב שיש חילול יום הכיפורים אם יגמור כהן אחר, שלא הותרה יופ הכיפורים בשחיטה זו אלא לכהן גדול[298].

על הלכות השחיטה, ע"ע שחיטה (קדשים).

על קטורת של יום הכיפורים שחפנה או הקטירה קודם שחיטת הפר, או שחתה את הגחלים קודם שחיטת הפר, ע"ע הקטרה (קטורת): ביום הכפורים[299]. על קטורת שהקטירה אחר שחיטת הפר, ואחר ההקטרה נשפך דמו של פר, שמביא פר אחר ומזה מדמו[300], אם צריך להביא קטורת אחרת, עי' שם[301].

הכנסת הדם

אחר שחיטת הפר וקבלת דמו[302] , נותן את הדם לכהן[303] שהוא ממרס בו – היינו שהיה מערב אותו[304], ויש מפרשים מנדנדו[305] - על הרובד הרביעי שבהיכל מבחוץ, כדי שלא יקרוש[306]. בפירוש הרובד הרביעי נחלקו ראשונים ואחרונים: יש ראשונים שכתבו שהרובדים הם שורות אבני שיש שעל הריצפה[307], והרובד הרביעי הוא בעזרה מחוץ לאולם[308], ומהם שכתבו שלדעת הסוברים קדושת אולם אינה כקדושת היכל[309], היה עומד תוך האולם הרובד הרביעי מחוץ להיכל[310]. ויש אחרונים סוברים שהיו י"ב מעלות בין האולם ולמזבח, ומהם היו ד' מעלות רחבות יותר[311], ועל המעלה העליונה שבהם היה עומד וממרס[312]. כתבו אחרונים שהטעם שלא היה עומד קרוב יותר להיכל, הוא שמא אגב שטרוד למרס הדם ישכח ויכנס להיכל, והטעם שלא היה מרחיק יותר, הוא כדי שלא יקרוש הדם מחמת ריחוק המקום כשיחזור ויכניסנו להיכל[313].

אחר השחיטה היה מקטיר את הקטורת שלפני ולפנים[314], ואחר כך נטל את דם הפר ממי שהיה ממרס בו, ועשה את סדר ההזאות[315].

בהולכת הדם למקום ההזאה יש דין הולכה[316], וצריך להכניס את הדם לפנים ואחר כך לטבול אצבעו ולהזות, ולא יטבול אצבעו בחוץ ויכנס[317].

יש מהאחרונים שכתבו שצריך להכניס את הדם בדרך הבאה – היינו שלא יביאנו דרך גגים ועליות[318] -, שכתוב בדם השעיר: והביא את דמו אל מבית לפרכת[319], וכתוב: ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר[320], שגם דם הפר טעון הבאה[321].

על מחשבת פסול אם פוסלת בהולכה זו, ע"ע הולכה[322]. על מחשבת פסול או פיגול בטבילת האצבע של ההזאות, ע"ע הולכה[323].

ההזאות

פר של יום הכפורים דמו טעון שמונה הזאות בקודש הקדשים בין בדי הארון, שנאמר: והזה באצבעו על פני הכפורת קדמה ולפני הכפורת יזה שבע פעמים מן הדם באצבעו[324], מפי השמועה למדו שזה שנאמר שבע פעמים יזה הוא יתר על הזאה ראשונה[325], לפיכך מזה אחת למעלה ושבע למטה[326].

על סדר ההזאות לפני ולפנים, ועל המנין שלהם, ועל פרטי ההלכות של ההזאות, ע"ע הזאה (לכפרה): יוהכ"פ לפני ולפנים[327].

וכן מזה ממנו בהיכל על הפרוכת כנגד הארון מבחוץ - כנגד בין הבדים[328] - שמונה הזאות, אחת למעלה ושבע למטה[329], שנאמר: וכן יעשה לאהל מועד[330], כשם שמזה לפני ולפנים, כך מזה בהיכל[331].

על סדר ההזאות שבהיכל, ועל המנין שלהם, ועל פרטי הדינים של ההזאות, ע"ע הזאה (לכפרה): יוהכ"פ בהיכל[332].

אחר גמר ההזאות של קודש הקדשים וההיכל, נותן ארבע מתנות על ארבע קרנות מזבח הזהב[333], שנאמר: ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח סביב[334], ודינן לא בהזאה אלא במתנה[335].

לאחר גמר מתן דמים על הקרנות, מזה מהדם על מזבח הזהב שבע פעמים[336], שנאמר: והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים[337], ומזה על טהרו של מזבח הזהב, שמחתה את האפר והגחלים שעליו אילך ואילך עד שמגלה את זהבו[338], שנאמר: והזה עליו[339], עליו ולא על אפרו וגחליו[340].

בהזאות שעל המזבח צריך לערב דם הפר בדם השעיר[341]. יש תנאים סוברים שמערב דם הפר והשעיר קודם מתן הדם שעל הקרנות, ויש סוברים שמערב אחר מתן הדם שעל הקרבנות קודם ההזאות שעל המזבח[342]. על דם הפר ודם השעיר שנתערבו קודם שזמנם, ע"ע הזאה: שינוי סדר ביוהכ"פ[343].

על מקום ההזאות במזבח, ועל פרטי ההלכות של ההזאות, ע"ע הזאה: יוהכ"פ בהיכל[344].

נמצאו כל ההזאות - מלבד מתן הדמים של הקרנות - שלשים ותשע הזאות[345].

על שינוי בסדר ההזאה אם מעכב, ע"ע הזאה (לכפרה): שינוי סדר ביוהכ"פ[346].

על מחשבת פסול או פיגול בהזאות, ע"ע הזאה (לכפרה)[347].

על דם הפר, שאחר שהזה ממנו לפני ולפנים, והוציאו להיכל להזות על הפרוכת, חזר והכניסו לפני ולפנים, אם נפסל כדין חטאת שנכנס דמה לפנים, ע"ע דם חטאת[348].

על דם הפר שאחר שהזה ממנו על הפרוכת והוציאו לחוץ למזבח הזהב להזות עליו כדינם, חזר והכניסו לפני הפרוכת, אם נפסל, ע' שם[349].

על דם הפר שאחר שכבר התחיל להזות בפנים וקודם שגמר ההזאות שם הוציאו להיכל, או שהוציאו חוץ להיכל לאחר שהזה שם מקצת הזאות וקודם שגמרן, אם נפסל, ע"ע יוצא[350].

על מזבח שלא נתחנך אם יכול להזות עליו, ע"ע הזאה (לכפרה)[351].

קיבל בשלש כוסות

קיבל מדם הפר בשלש כוסות ומדם השעיר בשלש כוסות, ליתן מאחד על בין הבדים ומאחד על הפרכת ומאחד על מזבח הזהב, אמרו בירושלמי שנחלקו אמוראים מאיזה כוס מערב למתנות שעל טהרו של מזבח – לדעת הסוברים שמערב לטהרו של מזבח[352]: לדעת רבי זעירא מערב משלשת הכוסות שהרי כולן ראויים וניתן מהם לכפרה על המזבח, ולדעת רבי הילא אינו מערב אלא מהכוס האחרונה שהיא גמר הכפרה[353]. ופרשו אחרונים שאם קיבל בכוסות נפרדות לעשות מכל כוס כפרה נפרדת אין הקבלה כהוגן שקיבל על מנת לכפר חצי כפרה, אלא בשעה שקיבל היה דעתו ליתן מכוס אחת כל המתנות, ואח"כ נמלך ונתן כל מתנה מכוס אחרת[354]. ויש שפירש שקיבל דם הפר בג' כוסות ודם השעיר באותם ג' כוסות, ודעתו ליתן מכוס אחת בין הבדים לשם דם הפר ואחר כך לשם דם השעיר, ומהכוס השניה בהיכל לשם דם הפר ולשם דם השעיר, ונחלקו מאיזה כוס יתן לתוך כלי אחר, שאחר שנתן דם הפר לתוך דם השעיר צריך ליתן התערובת לתוך כלי אחר שיתערבו יפה יפה[355].

נפחתה תקרת ההיכל

נפחתה תקרת ההיכל אינו יכול להזות, שנאמר בפר כהן משיח: באהל מועד[356], וכיון שנפחתה התקרה אינו אהל[357]. וכתבו אחרונים, שאם נפחתה תקרת היכל אינו יכול להזות גם הזאות שבקדש הקדשים, וכן אם נפחתה תקרת קדש הקדשים אינו יכול להזות הזאות שבהיכל, שלא נקרא אהל מועד אלא בזמן שכולו שלם[358].

נשפך הדם באמצע ההזאות

הזאות שעל בין הבדים לפני ולפנים, והזאות שעל הפרוכת, ושעל מזבח הזהב, כל אחת חשובה כפרה בפני עצמה, ולכן אם נשפך הדם אחר גמר הזאות שלפני ולפנים, יביא דם אחר ויתחיל הזאות שבהיכל, וכן אם נשפך לאחר הזאות שבהיכל, יביא דם אחר ויתחיל הזאות שעל המזבח[359].

על דם שנשפך באמצע הזאות שבמזבח או בהיכל או לפני ולפנים, שנחלקו תנאים אם יתחיל ממקום שפסק או יתחיל מתחילת המתנות שבאותו המקום, ע"ע הזאה: שינוי סדר ביוהכ"פ[360].

על ארבע מתנות שבמזבח הזהב ושבע הזאות שעליו אם חשובים כפרה אחת, ע' שם[361].

על דם הפר שנשפך אחר שגמר את המתנות קודם שפיכת שיריים, אם צריך להביא דם אחר ששפיכת השיריים מעכבת, או שאין צריך ששפיכת שיריים אינה מעכבת, ע"ע שפיכת שירים[362].

נשפך הדם אחר מתנות שלפני ולפנים והביא פר אחר למתנות שבהיכל, ונשפך הדם אחר מתנות שבהיכל והביא פר אחר למתנות שעל המזבח, נחלקו תנאים אם כל הפרים נשרפים ומטמאים בגדים: רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים כולן מטמאים בגדים ונשרפין אבית הדשן[363], ופרשו ראשונים הטעם שלדעתם גם בנשפך הדם באמצע המתנות מביא פר אחר ומתחיל ממקום שפסק[364], נמצא שכולם תורת פר עליהם שהרי נעשה מעשה בדמן, ולכן נשרפים[365], ויש שפרשו שכיון שלדעתם מתחיל ממקום שפסק חשובים כל הפרים כפרה אחת, וכולם כפר אחד ולכן כולם נשרפים[366]. וחכמים אומרים אין מטמאין בגדים ואין נשרפין אבית הדשן אלא האחרון הואיל וגמר בו כפרה[367].

ונחלקו ראשונים בדעת חכמים הסוברים שאינו נשרף אלא הפר האחרון: יש סוברים שרק בנשפך הדם באמצע מתנות שלפני ולפנים - שמביא פר אחר ומתחיל מתחילת המתנות לדעתם[368]- הפר הראשון אינו נשרף, שהרי לא נעשתה בו שום כפרה, אבל אם נשפך אחר שגמר מתנות שלפני ולפנים, שמביא פר אחר ומתחיל מתחילת מתנות שבהיכל[369], הפר הראשון נשרף, שהרי נעשתה בו כפרה[370]. ויש שפרשו שגם בנשפך הדם אחר שגמר מתנות שלפני ולפנים, אינו נשרף אלא הפר האחרון שהוא עיקר שבו נגמרה הכפרה[371], והראשונים כיון שנדחית כפרתם ידחה הלכתם ואינם מטמאים בגדים[372].

הלכה כחכמים[373].

יש מהאחרונים שכתב שלדעת חכמים הפרים הראשונים נשרפים בשרם ועורם ככל פסולי המוקדשים[374], אלא שאינם נשרפים מחוץ לעיר כדין פרים הנשרפים[375], ויש שהסתפק בדבר[376].

בהקטרת אימורים של הפרים נחלקו אחרונים: יש סוברים שהדבר תלוי במחלוקת התנאים לגבי שריפה וטומאת בגדים, ולדעת ראב"ש מקטיר אימורי כל הפרים, ולדעת חכמים אינו מקטיר אלא אימורי האחרון[377], ויש סוברים שמקטיר אימורי כל הפרים כיון שכל אחד כיפר בפני עצמו, ודוקא אם נשפך הדם אחר שגמר מתנות שלפני ולפנים או בהיכל, אבל נשפך קודם שגמר המתנות במקום אחד נפסל לגמרי ואין מקריבים האימורים שלו, כדין נשפך הדם קודם ההזאה[378].

נשפך הדם והביא פר אחר, אם הפר השני טעון סמיכה ווידוי, עי' לעיל[379].

על כהן גדול המזה מדם פר יום הכיפורים על בין הבדים במחשבה להקטיר מאימוריו למחר, ונשפך הדם לאחר שגמר ההזאות שעל בין הבדים - שדינו להביא פר אחר, ולהזות מדמו בהיכל[380] - והזה מדם הפר השני בסתם, אם דנים אותו כמי שחישב להקטיר מאימוריו למחר, לפי שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, ע"ע כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה[381].

לשחוט שלשה פרים

יש מהאחרונים שכתבו בדעת הירושלמי, שיכול לכתחילה לשחוט ג' פרים, לתת מדם אחד מהם בין הבדים, ומדם אחד על הפרוכת ומדם אחד על מזבח הזהב[382]. ויש מהאחרונים שכתב שלכתחילה מצוה להשלים ההזאות בפר הראשון, וגם בדיעבד הסתפק אם כשר, שאפשר שלא החשיבתן התורה לכפרות חלוקות אלא בנשפך[383].

שחט את הפר ומת או נטמא

שחט את הפר ומת, נחלקו אמוראים אם יכול הכהן העומד תחתיו ליכנס בדמו של הפר שנשחט: רבי חנינא ורבי אמי אומרים שאינו יכול ליכנס לפנים בדמו של הפר הראשון[384], משום שהדם לחוד לא נקרא "פר", וכתוב: בזאת יבא אהרן אל הקודש בפר[385], וצריך להביא פר אחר ולשחוט וליכנס בדמו[386]; וריש לקיש ורבי יצחק נפחא אומרים שיכול השני ליכנס בדמו של הפר הראשון[387], שגם דם הפר קרוי "פר"[388], ואינו צריך לשחוט פר אחר[389].

יש מהראשונים שפסקו שנכנס בדמו של הפר הראשון[390], ויש שנראה מדבריו שהסתפק בדבר[391].

מת הכהן באמצע ההזאות, דינו שוה למת קודם ההזאות, ולסוברים שיכול השני ליכנס בדמו אף כאן השני אינו מביא פר אחר אלא עושה ההזאות מהפר של הראשון, ולסוברים שאינו יכול ליכנס בדמו של ראשון מביא פר אחר[392]. לסוברים שמביא פר אחר, יש אחרונים סוברים שמתחיל מתחילת ההזאות[393], ויש שנראה מדבריהם שם מת הראשון אחר שהזה הזאות שלפני ולפנים או בהיכל, השני מתחיל ממקום שפסק הראשון[394].

שחט את הפר ונטמא, יש מהראשונים סוברים שדינו שוה לשחט ומת ואף בו נחלקו[395], ויש סוברים שכיון שהראשון חי השני יכול ליכנס בדמו של פר שהוא שלוחו של ראשון[396].

שפיכת השיריים

אחר ההזאות שופך את שיירי הדם על היסוד של מזבח החיצון[397]. ולמדו מהכתוב בפר כהן משיח*: ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה[398], שהיה לו לכתוב ואת כל הדם ישפוך, וכתב הפר ללמד על פר יום הכיפורים שטעון מתן דמים ליסוד[399]. ויש שלמדו מקל וחומר, ומה פר כהן משיח שאין חובה ליכנס בדמו להזות[400] - שאם לא יחטא לא יביאנו[401] -, ועוד שאין דמו נכנס לפני ולפנים[402], טעון שפיכת שיריים ליסוד, קל וחומר פר יום הכיפורים שחובה להביאו ודמו נכנס לפני ולפנים, שטעון יסוד[403]. ויש שלמדו מהכתוב בפר העלם*: ועשה לפר וגו' כן יעשה לו[404], מהכתוב "כן יעשה" למדו לרבות פר יום הכיפורים לשפיכת שיירי הדם האמורה שם[405].

על מקום שפיכת השיריים אם הוא ביסוד מערבי או ביסוד דרומי, ועל השפיכה אם היא מעכבת את הקרבן, ועל פרטי הדינים של השפיכה, ע"ע שירי הדם.

קיבל מדם הפר בשלש כוסות ומדם השעיר בשלש כוסות, ליתן מאחד על בין הבדים ומאחד על הפרכת ומאחד על מזבח הזהב, איזה מהם ישפך ליסוד, ע"ע שפיכת שירים[406].

הוצאתו ושריפתו

אחר הזאת הדם[407], ומסירת השעיר המשתלח* למשלח[408], מוציא אימורי הפר ונותנו במגיס – היינו קערה של כלי שרת[409] - כדי להקטירם אחר כך, היינו אחר שיקרא הפרשה בבגדי לבן[410], ויעשה אילו ואיל העם[411].

אחר הוצאת האימורים מוציאים את הפר מחוץ לירושלים ושורפים אותו בבית הדשן שהיה שם[412], שנאמר: ואת פר החטאת וגו' יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו באש את ערתם ואת בשרם ואת פרשם[413]. אף שבתורה נכתבה שריפת הפר אחר עשיית עולתו ועולת העם והקטרת אימורי חטאת[414], למדו חז"ל שכתוב זה לא נכתב כסדר ושריפת הפרים היא קודם עשיית העולה, מיד אחר שילוח השעיר[415].

כשהוציא את הפר והשעיר לשריפה, היה קולען במקלעות[416]. יש מהראשונים שפירש שהיו ארבעה בני אדם נושאין שני מוטות, שנים לפנים שנים לאחור ומהלכים מוט אצל מוט, והפר והשעיר נתונים עליהן מורכבין זה על זה, וכופפן זה תחת זה כמין קליעה[417], ויש שפירש שהיה קולע את הפר בפני עצמו ואת השעיר בפני עצמו[418], ויש שפירש שהיה מחתך בשר הפר והשעיר חתיכות גדולות מעורות זו בזו כמין קליעה ואינו מפרק אותם, ונותנם על שני מוטות[419].

הכהן הגדול עצמו היה מוסר את הפר לאחרים שהיו מוציאים אותם לבית השריפה[420], שכתוב: יוציא אל מחוץ למחנה, היינו הכהן עצמו יוציא ויתן לאחרים לשרפם[421].

יש ראשונים סוברים שהוצאת הפרים לשריפה היתה אחר שהגיע השעיר למדבר[422], ויש שנראה מדבריהם שמיד אחר שילוח השעיר היה מוציא את הפרים לשריפה[423]. ומכל מקום שריפת הפרים היתה אחר שהגיע השעיר למדבר[424], בשעה שהיה הכהן הגדול קורא בתורה[425].

כתבו אחרונים ששריפת הפר דוחה שבת, משום שחביבה מצוה בשעתה[426].

מצוה לראות בשריפת הפרים משום ברוב עם הדרך מלך[427]. אמרו בברייתא שהיו מעמידים זקיפים של כהנים סביבות המערכה מפני דוחק העם כדי שלא יהו קופצים לראות ונופלים לתוך המדורה[428].

הביא כמה פרים אם כולם טעונים שריפה או רק האחרון שבהם, עי' לעיל[429].

על פרטי הדינים של ההוצאה והשריפה, על מקום השריפה, ועל איסור אכילתו, ע"ע פרים הנשרפים. על טומאת העוסקים בהוצאתו ובשריפתו, ע"ע טמאת מקדש וקדשיו[430], וע' פרים הנשרפים. על מקום שריפת פרים הנשרפים שאירע בהם פסול קודם יציאתם מהעזרה או אחר יציאתם, ע"ע פרים הנשרפים.

פר יום הכיפורים אינו טעון הפשט כלל, ואינו מנתח אותו קודם שיוצאנו, אלא מוציאו שלם, ואחר שיוציאנו, לפני השריפה, מנחת אותו[431]. על פרטי הדינים של ההפשט והניתוח, ע"ע הפשט ונתוח[432].

פר יום הכיפורים - אף שאין בשרו נאכל[433] - נוהג בו איסור אכילת קדשים בטומאת הגוף וחיובו בכרת או בקרבן[434].

הקטרת האימורים

אחר שריפת הפרים, מקטיר את אמורי הפר על מזבח החיצון[435], שנאמר: ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה[436], והיינו על מזבח החיצון, שעל הפנימי כבר נאמר לא תעלו עליו קטורת זרה[437]. יותרת ושתי כליות - אף שאינם בכלל חלבים[438] - גם הם בכלל ההקטרה, ולמדו מהכתוב בפרשת חטאת: ואת כל חלב פר החטאת[439] - לרבות פר יום הכפורים לשתי כליות וליותרת הכבד[440], שמילת "פר" מיותרת, ובאה ללמד על פר יום הכיפורים שהוא בכלל יותרת וכליות האמורים שם[441]. ויש ראשונים שכתבו בדעת תנאים שלמדו מהכתוב בפר העלם דבר: ועשה לפר[442], לרבות פר יום הכיפורים[443], ליותרת ושתי כליות[444].

אף שהכתוב של הקטרת האמורים נכתב קודם הכתוב על שריפת הפר[445], אמרו חז"ל שכתוב זה לא נכתב כסדר, שאחר הקטרת האימורים נאמר והמשלח את השעיר וגו'[446], והשורף אתם וגו'[447], והרי גם שילוח השעיר נכתב אחר הקטרת האימורים אף שמשלח אותו קודם לכן כמפורש בפסוק[448], ופירוש: והמשלח, הוא השעיר ששילח קודם לכן, ולמדו שגם שריפת הפר שנכתבה באותה לשון: והשורף, פירושה הפר ששרף כבר קודם הקטרת האימורים[449].

נחלקו ראשונים בדעת תנאים מתי מקטיר את האימורים: יש ראשונים סוברים שלכל הדעות הקטרת האימורים היא בטבילה שלישית אחר שעושה אילו ואיל העם[450]. ויש ראשונים סוברים בדעת תנאים שהקטרת האימורים היא בטבילה חמישית יחד עם תמיד של בין הערבים שמקומו בטבילה זו לדעתם[451].

על דיני ההקטרה ע"ע הקטרה (אמורים ומנחות).

הביא כמה פרים אם כולם טעונים הקטרת אימורים או רק האחרון שבהם, עי' לעיל[452].

הקטרת האימורים נעשית בבגדי זהב[453].

הבאתו בשבת ובטומאה

פר יום הכפורים דוחה את השבת ואת הטומאה אף שהוא קרבן יחיד, לפי שקבוע לו זמן[454], ויש סוברים הטעם שדוחה לפי שחשוב קרבן צבור[455], שגם שאר הכהנים מתכפרים בו[456]. גם הקטרת האימורים דוחה שבת וטומאה, ודרשו: ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה[457], אפילו בשבת אפילו בטומאה[458], שעצם חיוב ההקטה יש ללמוד מהכתוב ואת כל חלב פר החטאת ירים ממנו[459], שדרשו: לרבות פר יום הכיפורים[460], ובא ללמדינו שיקטיר גם בשבת וטומאה[461].

על הקרבת הפר בטומאה לסוברים שחשוב קרבן צבור[462], אם אומרים בו טומאה דחויה בצבור וצריכה רצוי ציץ[463], ומחזרים לעשותו בטהרה אם אפשר[464], או שאומרים טומאה הותרה בצבור ואין צריך רצוי ציץ ואין מחזרים לעשותו בטהרה, ע"ע טמאה בצבור[465], ועי' לעיל: שמו ומהותו[466]. על הקרבת הפר בטומאה לסוברים שהפר חשוב קרבן יחיד[467], אם אומרים בו טומאה דחויה או הותרה, ע"ע טמאה בצבור[468], ועי' לעיל: שמו ומהותו[469].

על הפרישה מבין האולם מהמזבח בשעת ההזאות שבהיכל או לפני ולפנים, ע"ע בין האולם ולמזבח[470]. על חיוב הפרישה מההיכל בשעת ההזאות שבהיכל ובקודש הקדשים, ע"ע היכל[471].

מחשבת פסול ופיגול

מחשבת שלא לשמו וחוץ למקומו נוהגת בפר[472].

יש מהאחרונים שכתב שאם חישב בפר לשחטו לשם אחיו הכהנים אינו נפסל משום מחשבת שנוי בעלים כיון שגם הכהנים מתכפרים בו, וגם לסוברים שאינם מתכפרים כפרה גמורה[473], מכל מקום יש להם בו קצת כפרה[474].

על מחשבת פיגול באיזה אופן נוהגת בפר, ואם חייב כרת על מחשבת פיגול בפר, ועל בשר הפרים אם נאסר משום פיגול, ועל נאמנות הכהן הגדול לומר שפיגל, ע"ע פגול, וע' פרים הנשרפים[475]. ועי' לעיל[476].



הערות שוליים

  1. ויקרא טז ג, ו.
  2. עי' להלן ציון 9 ואילך.
  3. ויקרא טז ג. ועי' אבודרהם משנת איהו מקומן: פר יום הכפורים הוא שנכנס בו כהן גדול לפני ולפנים. ועי' פירוש סידור התפילה לרוקח אות קא, אין כאלקינו: ועוד דכתיב בזאת יבא אהרן אל הקודש, כדמפרש במסכת יומא בכל מה האמור בענין, הקטורת המתוקן מכל י"א סממנין ובפר בן בקר. ועי' פי' הריב"א ויקרא טז יב, שהיה צריך להקטיר את הקטורת כדי שיוכל ליכנס בדם הפר לפנים.
  4. ע"ע עבודת יום הכפורים. וע"ע חיבי קרבנות ציון 176 ואילך. ועי' שו"ת שאגת אריה סי' לח: הרי עיקר כפרת יוה"כ תלויה בפר.
  5. עי' יבמות לג ב. ובראשונים, עי' ספר הישר חלק החידושים סי' מ, מאירי יומא לו א, ושם מב א.
  6. כך נקרא פעמים בלשון הראשונים, עי' רש"י יומא מב א ד"ה של פרו, שבועות י ב ד"ה ושאני הכא, מאירי יומא מב א, שם נא א, סמ"ג עשין קטז, ס' החינוך מ' קכג, רמב"ם פסוהמ"ק פ"א ה"ב, שגגות פי"א ה"ט, ועוד.
  7. רש"י תמורה יד א ד"ה פר יום הכיפורים, תוס' קידושין מא ב ד"ה נפקא, מנחות יט א ד"ה גלי, ריטב"א יומא מב א, ותוס' רא"ש שם, מאירי שם כח א, ושם ע א, ועוד. וע"ע עבודת יום הכיפורים, שיש סוברים שאהרן הכהן יכול ליכנס בפר גם בשאר השנה. ועי' שו"ת חת"ס או"ח סי' קעו, שאם הגיע יוה"כ והכה"ג אינו רוצה להקריב, כופים אותו, ככל קרבן יחיד הקבוע לו זמן.
  8. בה"ג מנין העשין עשה קעט; ס' יראים סי' תמו (דפו"י תיז); ביאור הגרי"פ פרלא על סה"מ לרס"ג מנין ששים וחמש הפרשיות פרשה מב, בדעת אזהרות הר"א הזקן, ואזהרות הר"י אלברגלוני. ועי' שם שכתב בדעת הבה"ג, שהמצוה היא להביא הפר משלו.
  9. סהמ"צ להרמב"ם עשה מט; עי' סהמ"צ לרס"ג מנין ששים וחמש הפרשיות פרשה מב, וביאור הגרי"פ פרלא שם.
  10. עי' להלן ציון 18 ואילך. ועי' להלן ציון 34, שהלכה שדינו כקרבן יחיד ולא כקרבן ציבור.
  11. ציון 116 ואילך. ועי' שם ציון 20 ואילך, וציון 27. ועי' ביאור הגרי"פ פרלא שם.
  12. ויקרא טז ג.
  13. ויקרא טז ב. קרבן אהרן לתו"כ שם. ועי' מלבי"ם שם אות י.
  14. ויקרא שם.
  15. תו"כ אחרי מות פ"א פ"א, וקרבן אהרן שם, ומלבי"ם שם. ועי' פירוש רביני הלל שפירש באופן אחר.
  16. על מהותו ע"ע כהן גדול ציון 29 ואילך.
  17. גמ' מגילה ט ב. ע"ע כהן גדול ציון 41.
  18. ריטב"א מגילה שם. ועי' שפ"א מגילה שם, שגם אם יש כהן שנמשח בשמן המשחה שעבר מחמת מום או פסול אחר, ומינו כהן מרובה בגדים, הפר בא משל המרובה בגדים שמשמש עתה ולא מהכהן המשוח שעבר.
  19. ויקרא טז ו. רמב"ם מעה"ק פ"א הט"ו, עבודת יוה"כ פ"א ה"א. ע"ע חטאות הפנימיות ציון 1.
  20. פהמ"ש לרמב"ם שם, ועי' רמב"ם מעה"ק שם.
  21. עי' להלן ציון 19 ואילך, וציון 42.
  22. ע"ע חטאת ציון 221.
  23. עי' משנה הוריות ט א, ורמב"ם שגגות פ"א ה"ד.
  24. ויקרא טז ג.
  25. ע"ע פר. ועי' שמות רבה תצוה לח ג, שפר הוא לשון זכר, ועי' אברבנאל ויקרא יא, ומלבי"ם ויקרא מקטע ב אות רח; ע' רמב"ם מעה"ק פ"א הט"ו. וע"ע פר כהן משיח ציון 54.
  26. וע"ע חטאות המתות ציון 204 שזמן כשרותו הוא בתוך ג' שנים. ועי' פרה פ"א מ"ב.
  27. ע"ע חטאות המתות: שעברה שנתה, ציון 206 ואילך.
  28. ציון 204 ואילך.
  29. ע"ע חטאות הפנימיות ציון 1.
  30. ע"ע חטאות הפנימיות ציון 5. וע"ע הזאה ציון 198 ואילך. וע' להלן ציון 184 ואילך.
  31. ע"ע חטאות הפנימיות ציון 6. ועי' להלן ציון 404, שהקטרת אימורים היא על מזבח החיצון.
  32. ציון 195 ואילך.
  33. ציון 184 ואילך.
  34. ע"ע חטאות הפנימיות ציון 9. וע"ע פרים ושעירים הנשרפים.
  35. ע"ע חטאות הפנימיות ציון 10.
  36. ע"ע בית הדשן ציון 52 ואילך. ועי' שם ציון 62 ואילך, באיזה צד של ירושלים היה בית הדשן.
  37. רש"י זבחים מז א ד"ה פרים הנשרפים. ע"ע חטאות הפנימיות ציון 11. וע"ע פרים ושעירים הנשרפים. וע"ע חטאת ציון 438. ועי' להלן ציון 143 ואילך.
  38. ע"ע חטאת ציון 435 ואילך, וע' חטאות הפנימיות ציון 12.
  39. עי' להלן ציון 197 ואילך.
  40. עי' להלן ציון 215.
  41. עי' להלן ציון 201, וע' הזאה ציונים: 133, 195, שמזה שמונה ולא שבע.
  42. ע"ע הזאה ציון 168 ואילך. וכן אין בהם הזאות על טהרו של מזבח כמו ביום הכיפורים, עי' שם ציונים: 175, 279. עי' שו"ת הרדב"ז ח"ה ללשונות הרמב"ם קח: ומה שהקשינו למעלה אמאי לא כייל פר של כהן גדול ביוה"כ בכלל שאר הפרים הנשרפים נראה לי דטעמא הוי משום דאין עבודתם שוה שהרי מזה מדמו מעורב עם דם השעיר מה שאין כן בשאר הפרים ויש חלוקים אחרים ולא נפניתי להאריך.
  43. ציון 7 על לינה באימורים, וציון 42 ואילך על לינה בבשר.
  44. ציון 201 ואילך, וציון 390 ואילך. ועי' שם ציון 578 ואילך, הדין אם יצא רק חלק מהבהמה.
  45. עי' משנה תמורה יד א, ועי' יומא נ א ורש"י ותוס' שם ד"ה לדברי. וע"ע כהן ציון 742.
  46. עי' להלן ציון 77.
  47. ע"ע תמורה.
  48. ע"ע תמורה. יומא נ ב. עי' רש"י הוריות ו א ד"ה שמעינן ליה לר"ש. ועי' להלן ציון 97.
  49. תוס' יומא נ ב ד"ה לדברי. ועי' רש"י שם ד"ה בקביעותא, וד"ה או דלמא, שמשמע כן. וע' להלן ציון 126 דעת הסוברים שלצד זה שמתכפרים בקביעות יש קנין ממון ממש לשאר הכהנים בפר.
  50. עי' חי' רע"א יומא נ ב. ועי' להלן ציון 127, דעת הסוברים שגם לצד שמתכפרים בקביעות אין לכהנים קנין גמור בפר.
  51. עי' ליקוטי הלכות שם. ועי' להלן.
  52. יומא נ א. ועי' הוריות ו א, דעת אביי הסובר כן, ועי' להלן ציון 31 בדעתו. וע"ע כהן ציון 744.
  53. עי' תוס' יומא נ ב ד"ה לדברי, וחי' רע"א שם.
  54. ברייתא יומא שם, ושם סה א והוריות ו א. ועי' להלן ציון 44.
  55. יומא שם.
  56. ע"ע טמאה בצבור: גדרו, ציון 250 ואילך, ועי' שם דעות הפוסקים להלכה. ועי' שם: חיזור אחר טהרה, ציון 398 ואילך.
  57. תוס' יומא נ א ד"ה ונפקא. ועי' שו"ת בית שערים או"ח סי' יז אות כג, שהביא מהתוס' יומא ז א ד"ה כיון, אף לדעה זו מה שמחזרים לעשותו בטהרה הוא מדרבנן, אבל מהתורה מותר לעשותו בטומאה.
  58. שער המלך ביאמ"ק פ"ד הי"ד, בשם תוס' ישנים; עי' ריטב"א יומא ו ב: דהא פרו קרבן צבור הוא חשוב, כי רוב העבודות התלויות בקרבן השעיר של ציבור תלוי בו; עי' תוס' ר"פ שם, לגבי אילו של אהרן; עי' מהר"ץ חיות יומא נ א, שדייק כן מדברי רש"י שם ו ב ד"ה הותרה: וביוה"כ כוליה קרבן צבור, ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע וקרבנו תלוי בו. ועי' ריטב"א שם שגרס ברש"י: וקרבן צבור תלוי בו; עי' מקדש דוד קדשים סי' כו אות א, בדעת רש"י והריטב"א. ועי' שם שכתב, שאינו חשוב קרבן ציבור גמור אלא שדוחה טומאה כקרבן ציבור כיון שקרבן הציבור תלוי בו. ועי' שו"ת בית שערים או"ח סי' שיז, בדעת רש"י. ועי' ריטב"א ומהר"ץ חיות שם, טעם ההבדל בין פר לאיל שחשוב קרבן יחיד ולא אומרים בו טומאה הותרה אלא דחויה. ועי' שו"ת שאגת אריה סי' לח, שדחה טעם זה וכתב שהפר חשוב קרבן יחיד גם לענין טומאה, אלא שדעתו שמהתורה גם בקרבן יחיד שקבוע לו זמן אומרים טומאה הותרה בציבור. ועי' גבורות ארי יומא ו ב.
  59. שו"ת אחיעזר ח"ב יו"ד סי' לא.
  60. עי' להלן ציון 77. עי' הוריות ו א, דעת רב יוסף. עי' תו"י יומא נ א ד"ה אימא, וד"ה דלא, ושם ב ד"ה לדברי, בדעת אביי הסובר כך בדעת חכמים החולקים על ר"מ בגמ' יומא שם, ובדעת רבי אלעזר ור"ש שם; עי' תוס' רא"ש יומא נ ב; ריטב"א יומא נ א, בתי' ראשון, בדעת אביי; עי' מהר"י קורקוס ביאת מקדש פ"ד ה"י, בשם ראיתי מי שתירץ, בדעת ת"ק במשנה תמורה יד א; שו"ת אחיעזר יו"ד ח"ב סי' לא, בדעת ר"י יומא שם; שואל ומשיב מהדו"ק ח"ב סי' ה, בדעת ר"ש. וע"ע טמאה בצבור ציון 15. ועי' מאירי יומא נ א. ועי' רש"י יומא נ א ד"ה חטאת, שהסברא שחשוב קרבן ציבור הוא שמכפר על כל קהל ישראל. ועי' מהרש"א שם, שכתב שלפירוש זה למסקנא אינו חשוב קרבן ציבור שהרי מכפר רק על הכהנים. ובגירסא שלפנינו מחקו מרש"י תיבות אלו. וע"ע כהן ציון 745 ואילך.
  61. עי' מאירי יומא שם, הסובר שרק לסוברים ששבט לוי נקרא קהל חשוב חטאת ציבור, אבל לסוברים שאינו נקרא קהל, הפר הוא חטאת השותפין ולא חטאת ציבור; עי' רש"י הוריות ו ב ד"ה אלא אמר רב אחא, שמשמע כן; ע"ע כהן ציון 746 ואילך, ושם ציון 755. וע"ע כהן ציון 733 ואילך, אם הכהנים מביאים פר העלם דבר לסוברים שמביאים פר על כל שבט ושבט.
  62. ועי' תו"י שם, הסוברים שגם לסוברים ששבט לוי אינו נקרא קהל, וכהנים אינם מביאים פר העלם כשחטאו בהוראת ב"ד, עי' הוריות ו ב, מ"מ חשובים צבור, והפר הוא חטאת צבור; תוס' הרא"ש יומא ו ב. וע"ע כהן ציון 748 ואילך.
  63. ע"ע תמורה.
  64. עי' לעיל ציון 25.
  65. תו"י שם; ריטב"א שם; עי' מאירי שם.
  66. ע' לעיל ציון 23.
  67. תוס' יומא נ א ד"ה ונפקא.
  68. עי' ריטב"א יומא נ א, בתי' שני. ועי' מהרש"א יומא שם, בדעת רש"י, הובא לעיל ציון 26 ועי' שו"ת שאגת אריה סי' לח, שמשמע שסובר כך.
  69. ריטב"א שם, בדעת אביי.
  70. פהמ"ש לרמב"ם הקדמה למס' זבחים, ורמב"ם מעה"ק פ"א ה"ו, ושם הט"ו. ע"ע חטאות הפנימיות ציון 2, וע' חטאת ציון 221. וע"ע חטאת ציון 10, שבכל מקום שנזכר בסתם חטאת יחיד הכוונה לחטאת שהיחיד מביא על חטאו שדיניו שונים מדיני פר יום הכיפורים. וע"ע פר כהן משיח ציון 48 ואילך.
  71. רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ה הי"ג, ותמורה פ"א ה"י; קרית ספר שם ושם. ועי' רמב"ם פסוהמ"ק פ"ד ה"ב.
  72. רמב"ם תמורה שם, וקרית ספר שם.
  73. עי' מאירי יומא נ א, הוריות ו א.
  74. פהמ"ש לרמב"ם הקדמה למס' זבחים. וע' רמב"ם ביאת מקדש פ"ד ה"ט; עי' יומא נ א. ועי' מאירי יומא נ א: הואיל ואחיו הכהנים מתכפרים בו חטאת צבור הוא... ואף לדעת הקורהו חטאת השותפין וכו'. וע"ע טמאה בצבור ציון 4 ואילך.
  75. עי' לעיל ציון 26.
  76. ע"ע טמאה בצבור ציון 15 ואילך. ועי' להלן ציון 116 ואילך. וע"ע קרבנות.
  77. ציון 95 על כהן שמת קודם שישחוט את הפר.
  78. ציון 188 על כהן שמת אחר שחיטה קודם שיזה מדמו.
  79. עי' לעיל ציון 21, וציון 25 ואילך.
  80. ציון 312 ואילך.
  81. ציון 307, ועי' שם, דעת הסוברים שאף במתו בעליה אין הבדל דין חטאת הציבור לחטאת השותפין. ועי' מאירי יומא נ א, שלענין מה שאינו עושה תמורה אין הבדל בין אם נקרא חטאת ציבור או חטאת השותפין, אבל לענין חטאת שמתו בעליה יש הבדל, שבחטאת צבור לכל הדעות לא אומרים חטאת שמתו בעליה הולכת למיתה, בחטאת השותפין רק ר"ש סובר שאינה מתה, ושאר התנאים סוברים שמתה. ועי' תוס' הרא"ש ותוס' ישנים יומא נ א, שלענין פר יוה"כ אין הבדל אם נקרא ציבור או שותפין כיון שאינו מכפר על חטא ידוע, ולא שייך בו דין חטאת שמתו בעליה.
  82. ציון 313 ואילך.
  83. ציון 85 ואילך. וראה ציון 86, שם דעת הסובר שמהדין אינה מתה ורק משום חשש תקלה מתה.
  84. ציון 413.
  85. ציון 230 ואילך.
  86. עי' רמב"ן ורשב"א וריטב"א וחי' הר"ן שבועות יד א. ועי' משך חכמה ויקרא טז ו. וע"ע ודוי ציון 129 ואילך, שלדעה זו בניו הם בכלל שאר הכהנים ומתודה עליהם בודוי שני.
  87. ע"ע ודוי, ציון 128, שיש סוברים שאף בניו בכלל ביתו, ומתודה עליהם בודוי ראשון. ועי' להלן ציון 104.
  88. עי' משנה שבועות ב ב, וגמ' שם יג ב, יד א.
  89. ויקרא טז לג.
  90. תו"כ אחרי מות פ"ג פ"ג; שבועות יג ב. ועי' מהרש"א שם. וע"ע טמאת מקדש וקדשיו ציון 753 ואילך.
  91. ויקרא טז ו.
  92. שבועות יד א ורש"י ד"ה וכי תימא.
  93. תהילים קלה יט. שבועות יד א; עי' תו"כ שם.
  94. שבועות יד א ורש"י שם יג ב ד"ה הרי הוא. ועי' שם שכן הוא גם לדעת ר' יהודה הסובר שהוידוי הראשון הוא על בני ביתו בלבד, שהם קרויים ביתו, ולא על שאר הכהנים, ועי' רמב"ן ורשב"א וריטב"א וחי' הר"ן שם יד א, שפעמיים כתוב בתורה ובעד ביתו, ויקרא טז ו, ושם יא, ואחד מהם בא לומר שמכפר על בני ביתו ממש, והיינו בוידוי ראשון, ואחד בא לומר שמכפר גם על שאר הכהנים שגם הם קרויים בתו, והיינו בוידוי שני. ועי' מלבי"ם אחרי מות אות כט, שפירש שהפרשה מדברת באהרן ושאר הכהנים היו בניו ממש, וה"ה שהכה"ג לדורות יתודו על כלל הכהנים. וע"ע טמאת מקדש וקדשיו ציון 745 ואילך. וע"ע התר מכללו ציון 15 ואילך.
  95. שו"ת שאגת אריה סי' צג, וגבורות ארי יומא יג ב. ועי' שם ושם, שכתב שאם מתה אשתו אחר מתן דם הפר קודם מתן דם שעיר, ונשא אשה אחרת קודם מתן דם בשעיר, לאשה השניה אין כפרה כלל, שבדם הפר אינה מתכפרת שכבר הוזה דמו, ובדם השעיר אינה מתכפרת שעתה היא אשת כהן גדול ואין לה כפרה בשעיר אלא בפר.
  96. ויקרא טז ו. עי' משנה יומא ב א, וגמ' שם יג א; רמב"ם עבודת יוה"כ פ"א ה"ב.
  97. תוס' מנחות צב א ד"ה הושוו, ועי' תוס' שבועות יד א ד"ה כולן ומהרש"א ותורת חיים ובית מאיר שם; ריטב"א שבועות שם; עי' תוס' רא"ש שבועות שם; עי' מרכה"מ שגגות פי"א ה"ט, בדעת הרמב"ם. וע"ע טמאת מקדש וקדשיו ציון 769 ואילך.
  98. עי' משנה שבועות ב ב, וגמ' שם יד א; עי' רמב"ם שגגות פי"א ה"ט. ע"ע טמאת מקדש וקדשיו ציון 736 ואילך.
  99. עי' משנה שבועות ב ב ורש"י ד"ה אלא שהפר וד"ה ר"ש אומר, וגמ' שם יד א ורש"י ד"ה חד כנגד; עי' תו"כ אחרי מות פ"ה פ"ח; ע"ע טמאת מקדש וקדשיו ציון 660 ואילך.
  100. עי' משנה שבועות ב ב ורש"י ד"ה אלא שהפר, ושם יד א ד"ה חד כנגד, ועי' ר"ח ור"י מגא"ש שם.
  101. עי' משנה שבועות ב ב ורש"י ד"ה ועל זדון וד"ה אלא שהפר; עי' יומא סא א; עי' רמב"ם שגגות פי"א ה"ט; ע"ע טמאת מקדש וקדשיו ציון 725 ואילך.
  102. עי' להלן ציון 152 ואילך.
  103. משנה שבועות ב ב ורש"י ד"ה אלא שהפר וד"ה ר"ש אומר, וגמ' שם יד א ורש"י ד"ה וחד כנגד, ועי' ר"ח ור"י מגא"ש שם; ע"ע טמאת מקדש וקדשיו ציון 679 ואילך.
  104. משנה שבועות ב ב ורש"י ד"ה ר"ש אומר, וגמ' שם יד א ורש"י ד"ה וחד כנגד, ועי' ר"ח ור"י מגא"ש שם; עי' יומא סא א. וע"ע טמאת מקדש וקדשיו ציון 741 ואילך, שבטומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, גם הכהנים בתכפרים בשעירי הרגלים כשאר ישראל ולא בפר. ועי' שם ציון 742, דעת הסובר שאף בזה הכהנים מתכפרים בפר.
  105. עי' שבועות יד א. ועי' תוס' שם ד"ה שני, וריטב"א שם, אם בוידוי הראשון מזכיר את שאר הכהנים. וע"ע ודוי ציון 118 ואילך.
  106. תו"כ אחרי מות פ"ה פ"ח; משנה שבועות ב ב, וגמ' שם יד א.
  107. משנה שבועות ב ב ורש"י ד"ה אלא שהפר, ושם יד א ד"ה בחד וידוי.
  108. עי' לעיל ציון 9.
  109. עי' משנה יומא לה ב; עי' שבועות יד א ורש"י ד"ה יבא זכאי, ורמב"ן ורשב"א וריטב"א שם.
  110. עי' לעיל ציון 13.
  111. ר"ח שבועות יד א.
  112. עי' שבועות יד א ור"ח שם. וע"ע וידוי ציון 132 ואילך, בביאור הדבר.
  113. ר"י מגא"ש שבועות יד א.
  114. ע"ע ודוי ציון 122.
  115. עי' רמב"ם שגגות פי"א ה"ט, ס' החינוך מ' קכג, מאירי שבועות ב ב, ושם יג ב.
  116. אור שמח עבודת יוה"כ פ"ג ה"ב, בדעת הרמב"ם; מראה"פ ושיירי קרבן על הירושלמי שבועות פ"א ה"ז, בדעתו; שו"ת ישועות יעקב יו"ד סי' טז, בדעתו; עי' מחנה לוי שבועות ז ב, בדעת הרמב"ם והתוס'. ועי' מרכה"מ שגגות שם שכתב שלדעת הרמב"ם הדבר ספק אם הכהנים מתכפרים גם על השגגה בפרו של אהרן.
  117. או"ש שם, וביאר כן בירושלמי שם; עי' מרה"פ שם; עי' מחנה לוי שם. ועי' ישועות יעקב שם, שנראה מדבריו שאף הכהן הגדול מתכפר בשעיר החיצון.
  118. עי' לח"מ שגגות שם, שהקשה על הרמב"ם מהגמ' שבועות יד א, שמשמע שם שמכפר על הכהנים גם על השוגג. ועי' מער"ק שגגות שם, שכתב שגם לדעת הרמב"ם מתכפרים אף על השגגות בפר, כמו לדעת שאר הראשונים, ולא הוצרך להזכירו שכיון שמכפר על המזיד כל שכן על השוגג.
  119. תוס' הרא"ש יומא מא ב; תו"י שם מג ב ד"ה בא לו (על המשנה שם מא ב); עי' שו"ת שאגת אריה סי' צג, וגבורות ארי יומא יג ב. ע"ע ודוי ציון 137. ועי' תוס' הרא"ש ותו"י שם, שנקטו שאינם מתכפרים עד שחיטת הפר, ובשאג"א וגבו"א שם כתב שמתכפר רק בהזאת הדם. ובפשטות ה"ה כפרת הכהנים בודוי שני היא נגמרת רק בהזאת הדם. ועי' גחלי אש (וואלפיש) סי' מ אות ה.
  120. עי' ספר ניר על הירושלמי יומא פ"ו ה"ב. ועי' ר"י מגא"ש ור"ח שבועות יד א, שנראה קצת מדבריהם שמתכפרים בשעת הוידוי. ועי' להלן ציון 210.
  121. עי' לעיל ציון 89.
  122. ציון 128 ואילך. ועי' לעיל ציון 70.
  123. ציון 118 ואילך. וע' שם ציון 140 ואילך, על נוסח הוידוי של שעיר המשתלח לכל אחת מהדעות.
  124. ציון 195 ואילך.
  125. ציון 639 ואילך.
  126. ציון 755 ואילך. ועי' להלן ציון 119 בשם הפנים יפות.
  127. ציון 537 ואילך.
  128. תוס' יומא נ ב ד"ה או דילמא.
  129. יומא נ ב ורש"י שם ד"ה בקביעותא וד"ה או דלמא. ועי' תוס' שם ד"ה אחיו, ותוס' רא"ש וריטב"א שם, שפירשו כפירוש זה. ועי' משמרות כהונה על התוס' שם ד"ה תמורת, שכתב שגם לדעת הסובר שחשוב חטאת השותפין, יתכן שלא מתכפרי אלא בקופיא ולא בקביעותא. ועי' לחם יהודה עבודת יוה"כ פ"א ה"א, והרי בשמים יומא נ ב. ועי' לעיל ציון 20 ואילך. ועי' מרה"פ לירושלמי שבועות פ"א ה"ז, שאם שאר הכהנים מתכפרים כפרה גמורה וקבועה כפרתם היא בפר בלבד, ואם מתכפרים בפר רק כפרה מועטת "מקופיא", צריך לצרף את כפרת היום של יום הכפורים כדי שתהיה כפרה גמורה. ועי' העמק דבר ויקרא טז ו.
  130. עי' רמב"ם תמורה פ"א ה"י שפסק שעושה תמורה, ולצד זה מתכפרים בקביעות כמבואר בגמ' יומא נ ב. ועי' לחם יהודה עבודת יוה"כ פ"א ה"א; עי' ר"ח יומא נא ב.
  131. ר"ח יומא נ ב. ועי' להלן ציון 134, אם לצד זה שזוכים בשעת הוידוי, יש לכהנים קנין גמור בפר. ועי' שו"ת שבט הלוי חי"א סי' רפט אות ח, שמסוגיית הש"ס ולשון הרמב"ם עבודת יוה"כ פ"ה הי"ג, משמע שהכהנים זוכים בפר מיד.
  132. תו"כ אחרי מות פרשה פרשה ב פ"א; יומא ג ב, ושם נא ב, שבועות יד א, עי' זבחים צח א; תרגום יונתן ויקרא טז ו; רש"י עה"ת שם; רמב"ם עבודת יוה"כ פ"א ה"א, פ"ה הי"ג, תמורה פ"א ה"י.
  133. ויקרא טז ו.
  134. תו"כ שם; יומא ג ב, ושם נא ב; שבועות יד א; עי' זבחים צח א. ועי' פנים יפות ויקרא טז יח, שהטעם שבא משלו הוא שבהזאות שלפני ולפנים מכפר רק על הכהן הגדול על טומאה שאירעה שם בשעה שנכנס להקטיר קטורת, ולא על שאר הכהנים שאינם נכנסים לשם כלל.
  135. ויקרא טז ג.
  136. יומא ג ב, ופירוש הרא"מ ויקרא שם, וקרבן אהרן לתו"כ שם. ועי' תורה תמימה ויקרא טז ו בהע' אות כו, שגם אחר השחיטה צריך להיות שלו.
  137. עי' לעיל ציון 34 ואילך.
  138. ויקרא טז יא.
  139. תו"כ אחרי מות פרשה פרשה ב פ"א; יומא נא ב ורש"י ד"ה ותיפוק לי; שבועות יד א; עי' זבחים צח א.
  140. תו"כ אחרי מות פרשה פרשה ב פ"א; יומא נא ב, שבועות יד א. ועי' מל"מ עבודת יוה"כ פ"א ה"א, שתמה מדוע השמיט הרמב"ם שיש עיכוב בדבר. ועי' מרכה"מ ובן ידיד וחסד לאברהם שם, שהרמב"ם מודה שהוא מעכב, והוא נלמד מדבריו במקומות אחרים.
  141. ויקרא טז יא.
  142. תו"כ אחרי מות פרשה פרשה ב פ"א; יומא נא ב, שבועות יד א.
  143. רש"י יומא שם ד"ה ותיפוק לי, ושבועות שם ד"ה תלמוד לומר.
  144. בן ידיד עבודת יו"ה פ"א ה"ה. ועי' שם, שכתב שציבור או אחיו הכהנים יכולים להתנדב פר ובלבד שימסרו לכהן הגדול יפה יפה, כמו יחיד שהתנדב קרבנות צבור, ברמב"ם כלי המקדש פ"ח ה"ז; חזו"א מנחות סי' מב אות כד.
  145. חי' הגרמ"ז סי' לח אות ט.
  146. ציון 19 ואילך. ועי' שם ציון 21 בשם רש"י חולין כב א ד"ה משלו, שגם למ"ד מע"ש ממון הדיוט נתמעט מכך שכתוב פעמיים אשר לו. ועי' טו"א חגיגה ח א, שתמה שהרי הכתוב השני נצרך למעט אחיו הכהנים, וכתב שלמ"ד ממון הדיוט באמת חטאת באה מהמעשר, ועי' או"ש מע"ש פ"ז ה"ג, שכתב כן.
  147. יומא נא ב; רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ה הי"ג, ותמורה פ"א ה"י. עי' לעיל ציון 18. ועי' מים חיים עבודת יוה"כ פ"ה הי"ג, שהטעם שהפקיר ממנו לאחיו הכהנים, הוא שממון זה בא משלהם שהם גדלוהו ככתוב הכהן הגדול מאחיו שיגדלוהו משל אחיו, יומא יח א.
  148. עי' לעיל ציון 19, 97. ועי' לעיל ציון 96 שגם לבני ביתו שייך ספק זה אם מתכפרים בקביעות.
  149. עי' רש"י יומא נ ב ד"ה או דלמא בקופיא, ושם נא ב ד"ה אפקורי אפקריה.
  150. עי' לעיל ציון 19, 97.
  151. עי' רש"י יומא נ ב ד"ה בקביעותא מתכפרי: נקנה להן חלק בו; עי' תוס' יומא נ ב ד"ה לדברי, וחי' רע"א שם, בדעתם; עי' רמב"ם עבודת יוה"כ שם: המקום הפקיר ממונו בו לכל אחיו הכהנים, ושרידי אש ח"א סי' נב, בדעתו; עי' ר"ח יומא נא ב: קניה אית להו בגויה; שו"ת שבט הלוי חי"א סי' רפט אות ח. ועי' בר"ח יומא שם, שגרס "בהקיפא" והיינו בשעת הוידוי, ולפירושו אפשר שפשוט שיש קנין גמור לכהנים, והספק אם זוכים הכהנים בפר רק משעת ודוי או כבר משעת שחיטה, וכן נראה שהבין בשו"ת שבט הלוי שם, ועי' לעיל ציון 98, אמנם השרידי אש שם כתב שגם לפירושו, לסברא שזוכים משעת הוידוי אינו קנין גמור; עי' חכמת שלמה אה"ע כח כא. ועי' חזון נחום קונטרס דברתי בחזון סי' כג. ועי' להלן ציון 254 שגם חיוב השחיטה בכהן בגדול בפר תלוי בשאלה זו.
  152. עי' חי' רע"א יומא נ ב. ועי' שם בדבריו שכתב כן רק לדעת ר"מ הסובר שחשוב קרבן יחיד, אבל לדעת ר"ש שם א, הסובר שחשוב קרבן השותפין, אפשר שיש להם קנין גמור בפר; עי' ליקוטי הלכות יומא נא ב, ומדבריו משמע שגם לסובר שחשוב קרבן השותפין אין להם קנין גמור; עי' שרידי אש ח"א סי' נב, בדעת הגבורות ארי יומא לב ב, שהקשה כיצד יכול הכהן העומד תחתיו לשחוט הפר הרי צריך שחיטה בבעלים. ועי' לעיל ציון 20 ואילך.
  153. תוס' מגילה ט ב ד"ה אין בין; תו"י יומא יב ב ד"ה שני, ותוס' הרא"ש שם, בשם ריב"א; ערכי תנאים ואמוראים ע' יוסף בן אלם (מובא בקובץ שיטות קמאי יומא יב ב); פר"ח במים חיים עבודת יוה"כ פ"ה הי"ג, בדעת הרמב"ם שם, שכתב שאם מת הכהן הגדול היה בא משל ראשון. ועי' שפ"א מגילה שם, שכתב שגם לדעה זו אם בא משל שני כשר. ועי' להלן ציון 281.
  154. עי' תו"י יומא יב ב ד"ה שני; תוס' הרא"ש יומא שם; עי' תוס' מגילה ט ב ד"ה אין בין; עי' פר"ח עבודת יוה"כ פ"ה הי"ג.
  155. עי' ערכי תנאים ואמוראים ע' יוסף בן אלם (מובא בקובץ שיטות קמאי יומא יב ב); עי' תו"י יומא מט ב ד"ה שחט ומת, לענין נטמא אחר שחיטה אם יכול השני ליכנס בדמו של ראשון, שכתבו שכיון שהראשון חי השני שלוחו של ראשון. ועי' שו"ת בית יצחק יו"ד ח"א סי' קכה, שאף שהתוס' דיברו בנטמא אחר שחיטה קודם הזאה, ה"ה במת קודם שחיטה. ועי' שו"ת שרידי אש ח"א סי' נב, שחולק וכתב שדברי התוס' הם רק בנטמא אחר שחיטה קודם הזאה, לענין שיכול השני ליכנס בדמו של ראשון, אבל דין שחיטה בבעלים לא מתקיים על ידי שליח. ועי' להלן ציון 153, וציון 210.
  156. עי' להלן ציון 201 ואילך.
  157. תוס' מגילה שם; תו"י יומא יב ב ד"ה שני, בשם ריב"א, ותוס' הרא"ש שם, בשמו.
  158. עי' לעל ציון 144.
  159. ערכי תנאים ואמוראים ע' יוסף בן אלם (מובא בקובץ שיטות קמאי יומא יב ב); עי' תוס' מגילה ט ב ד"ה אין, שהשוה הכהן השני לשאר הכהנים שפסולים גם דיעבד. ועי' תולדות יצחק על התוספתא מגילה פ"א הי"ד אות ק. ועי' בספר שער הקרבן עבודת יום הכיפורים, פט"ז הע' 13, שפקפק על זה.
  160. ערכי תנאים ואמוראים שם.
  161. עי' תו"י שם, בשם רבינו וה"ר אלחנן, שדחו הראיות שבא משל ראשון. ועי' לב מבין עבודת יוה"כ פ"ה הי"ג. ועי' שפ"א מגילה שם, שפירש בדעת הירושלמי שהסתפק לכתחילה מי מביא את הפר.
  162. באר שבע הוריות יא ב, בדעת הרמב"ם שגגות פט"ו ה"ז, וסיים בצ"ע. ועי' הורה גבר הוריות יא ב, שנחלק עליו בדעת הרמב"ם; עי' מרכה"מ שגגות פט"ו ה"ז, בדעת הרמב"ם בפירוש הראשון; גבורות ארי יומא לב ב, מפני שאם בא משל ראשון אינו חשוב שחיטה בבעלים, ועי' להלן ציון 260; עי' רש"י הוריות יא ב ד"ה ואין בין, ורש"ש והורה גבר שם. ועי' מים חיים עבודת יוה"כ פ"א ה"א, שכתב שהיה בא משל שני, וכתב שאם נפסל אחר שהזה הזאות שעל בין הבדים שמביא פר אחר ומתחיל מהזאות שבהיכל, היה בא הפר משל שניהם, וציין לדבריו פ"ה הי"ג, ששם כתב שבא משל ראשון.
  163. מים חיים (להפר"ח) עבודת יוה"כ פ"ה הי"ג.
  164. רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ה הי"ג.
  165. עי' לעיל ציון 130. עי' רמב"ם שם; עי' תו"י יומא יב ב ד"ה שני, ותוס' הרא"ש שם. ועי' חזו"א או"ח סי' קכו ס"ק לד, שהקשה שצריך שיבא משלו ולא רק שיתכפר בו, וכתב שאפשר שמעיקרא הקדיש את הפר על דעת שאם ימות יהיה של העומד תחתיו.
  166. עי' להלן ציון 179.
  167. עי' לעיל ציון 155.
  168. ע"ע חטאות המתות ציון 97 ואילך.
  169. רמב"ם שם; ע"ע חטאות המתות ציון 307 ואילך.
  170. עי' לעיל ציון 17 ואילך, וציון 126 ואילך. יומא נ א; רמב"ם שם. ועי' הערות לצל"ח הוריות ו א, שהסתפק אם צריך הכהן השני להחזיר דמי הפר ליורשי הכהן הראשון שמת.
  171. עי' לעיל ציון 156.
  172. עי' מים חיים עבודת יוה"כ פ"ה הי"ג, שדעת הרמב"ם שם, שכתב שאם מת הכהן הגדול קודם שחיטה הפר בא משל ראשון, היא כהסוברים שבאירע פסול קודם הפרשת הפר היה בא משל הראשון. ולחולקים גם באירע פסול אחר הפרשה היה בא משל שני. ועי' מים חיים שם פ"א ה"א.
  173. ציון 148 ואילך על כהן שמת, וציון 225 ואילך על אירע בו פסול.
  174. ציון 387 ואילך.
  175. ע"ע כהן גדול ציון 1233.
  176. משנה מגילה ט ב, ותוס' שם ד"ה אין וריטב"א שם; משנה הוריות יא ב ורש"י ד"ה ואין בין, ושם יב ב ד"ה אלא פר. ע"ע כהן גדול ציון 72 ואילך, ושם ציון 1243.
  177. ע"ע כהן גדול ציון 72 ואילך, וציון 1234 ואילך, ושם ציון 1245.
  178. רמב"ם שגגות פט"ו ה"ז, ועי' כס"מ שפירש כן המשנה מגילה ט ב. ועי' מרכה"מ שגגות שם, שיש לומר כן גם לסוברים שבכהן שנטמא ביום כיפור הפר בא משל ראשון, לעיל ציון 153, ששם הראשון יחזור לעבודתו, אבל כאן אינו חוזר. ועי' שפ"א מגילה שם, ועי' להלן ציון 223; ע"ע כהן גדול ציון 68 ואילך.
  179. משנה יומא פ"ג מ"ד, ומ"ח; רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ב ה"ב, פ"ד ה"א.
  180. עי' רשב"ם וראב"ע שפירשו כן את הכתוב: ויקרא טז ו: והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו. ועי' ראב"ע שם, בשם יש אומרים, שהעמדתו באהל מועד היא כפרה. אמנם בגמ' דרשו מכתוב זה שיהיה הפר משלו, עי' לעיל ציון 118 ואילך.
  181. ע"ע עבודת יום הכפורים.
  182. משנה יומא לה ב; רמב"ם עבודת יום הכיפורים פ"ד ה"א. ועי' מקד"ד קדשים סי' כד אות ב, שהקשה לסוברים שהפר חשוב קרבן השותפים, לעיל ציון 46, מדוע לא כל הכהנים סומכים עליו.
  183. ע"ע סמיכה ציון 371 ואילך. וע"ע סמיכה. ועי' לעיל ציון 53 שיש סוברים שהפר חשוב קרבן ציבור, וע"ע חטאת ציון 376 ואילך, וע' סמיכה, בדין סמיכה בקרבן ציבור.
  184. ויקרא ד ד.
  185. תו"כ ויקרא דבורא דחובה פ"ג פ"ג; אבודרהם פירוש לסדר עבודת יוה"כ, בשם התו"כ.
  186. קרבן אהרן לתו"כ שם. וע"ע סמיכה שם.
  187. ויקרא ד כ.
  188. שם טו. ברייתא זבחים מ א. ועי' רש"י שם ד"ה ת"ל כן יעשה, שכבר נאמר פר יוה"כ בפסוק זה שדרשו שם לפר זה פר יום הכפורים. ועי' תוס' שם ד"ה לסמיכה, ושם נב א ד"ה ומה, שביאר את מחלוקת התנאים מהיכן דורשים.
  189. אבודרהם פירוש לסדר עבודת יום הכיפורים.
  190. עי' להלן ציון 189 ואילך. וע"ע ודוי ציון 87 ואילך, ושם ציון 93 ואילך. וע"כ סמיכה.
  191. ע"ע סמיכה, וע' שחיטה. חי' הגרי"ז זבחים מ א; מקדש דוד קדשים סי' כד אות ב. וע"ע ודוי שם.
  192. עי' להלן ציון 199.
  193. חי' הגרי"ז זבחים מ א.
  194. עי' להלן ציון 199. ושם ציון 200, דעת החולקים.
  195. מקדש דוד שם; חי' הגרי"ז שם.
  196. אבודרהם פירוש לסדר אתה כוננת. וע"ע ודוי ציון 97 ואילך, באופן הוידוי שבשעת סמיכה.
  197. מקדש דוד שם.
  198. ויקרא טז ו – יא. שבועות יד א ורש"י ד"ה היינו דאיכא ור"י מגא"ש שם. וע"ע ודוי ציון 109 ואילך.
  199. רמב"ם עבודת יוהכ"פ פ"ב ה"ו.
  200. תו"כ אחרי פרשה ב; יומא לו ב; תרגום יונתן ויקרא טז ו,יא: ויכפר באשתעות מיליא; רש"י ורשב"ם ויקרא שם; רמב"ם שם.
  201. תו"כ שם; יומא שם; רש"י שבועות שם. וע"ע ודוי ציון 112 ואילך.
  202. ע"ע ודוי ציון 166 ואילך.
  203. משנה יומא פ"ג מ"ט, פ"ד מ"ב; רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ג ה"ד, פ"ד ה"א. ע"ע עבודת יוה"כ. ועי' להלן ציון 220.
  204. עי' לעיל ציון 16 ואילך. ע"ע ודוי ציון 118 ואילך.
  205. עי' לעיל ציון 81 ואילך.
  206. ע"ע ודוי ציון 177 ואילך, ושם ציון 127. ועי' שם, שגם לדעה זו, לדעת ר"ש הכהנים מתכפרים אף בודוי ראשון, אלא שלא מזכירם בפירוש אלא בודוי שני.
  207. ע"ע ודוי ציון 126.
  208. ציון 16 ואילך.
  209. ציון 118 ואילך.
  210. ציון 114.
  211. ציון 154 ואילך.
  212. ירושלמי יומא פ"ו ה"ב. וע"ע ודוי ציון 162 ואילך, אם הספק הוא רק לדעת הסוברים שוידוי מעכב או גם לסוברים שאינו מעכב.
  213. עי' להלן ציון 309. ושם ציון 310 הדין בנשפך באמצע ההזאות.
  214. מקדש דוד (קדשים) סי' כד אות ב; חי' הגרי"ז זבחים מ א; עי' ספר ניר על הירושלמי שם, בפירוש הראשון. ועי' להלן ציון 198.
  215. עי' ספר ניר על הירושלמי שם, בפירוש השני.
  216. חי' הגרי"ז זבחים מ א; גחלי אש סי' מ אות ה.
  217. חי' הגרי"ז שם; גחלי אש סי' מ אות ה. ועי' לעיל ציון 174. ועי' להלן ציון 257, בהביא ג' פרים אם מתודה על כולם. ועי' לעיל ציון 196.
  218. גחלי אש שם.
  219. עי' לעיל ציון 212.
  220. גחלי אש סי' מ אות ה, בשם השפת אמת.
  221. עי' להלן ציון 184 ואילך, וע"ע הזאה (א) ציון 195 ואילך, וע' מתן דמים.
  222. ע"ע ודוי ציון 176.
  223. משנה יומא לה ב, הובאה זבחים כ א; ברייתא יומא לו א; רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ד ה"א. ועי' כס"מ עבודת יוה"כ פ"ג ה"ב. ועי' תוספתא מנחות פ"י ה"ג.
  224. בבלי יומא לו א ורש"י ד"ה משום, וריטב"א ופסקי רי"ד שם; זבחים כ א ורש"י ד"ה משום.
  225. גמ' יומא לו א.
  226. גמ' יומא שם ורש"י ד"ה שמא. ועי' דרך המלך (קיש) יומא שם, שגם לסוברים שלא היה עומד ממש בין האולם ולמזבח אלא מצפון למזבח, להלן ציון 190 ואילך, היו עושים כן, שכמה שאפשר להרחיק בית הרעי מהמזבח עדיף.
  227. רש"י שם.
  228. יומא שם ושם; רמב"ם שם.
  229. עי' לעיל ציון 197. וע"ע עבודת יום הכפורים.
  230. עי' יומא לו א; זבחים כ א.
  231. רש"י יומא לו א ד"ה מאן, זבחים כ א ד"ה מאן. ועי' להלן ציון 235.
  232. ע"ע מזבח, וע' שחיטה (קדשים).
  233. עי' יומא לו א ורש"י ד"ה והא רישא. עי' סדר העבודה אמיץ כח: פרו מוצב בין אולם למזבח. ועי' הר המוריה עבודת יוה"כ פ"ד ה"ב, בדעת סדר העבודה.
  234. ע"ע מזבח. ע' זבחים נח א – נט א, ויומא טז א.
  235. ע"ע שחיטה (קדשים) דעת הרמב"ם. ועי' תוס' יו"ט יומא פ"ט מ"ט.
  236. יומא לז א, לדעת הסוברים שכל המזבח בדרום; סמ"ג עשה רט; כס"מ עבודת יוה"כ פ"ג ה"ב, מטעם זה, ועי' שם שכתב כן גם בדעת הרמב"ם, והגיה בדבריו; מאירי יומא לו א, מטעם שכשר לשחיטה רק בצפון; תוס' יו"ט יומא פ"ג מ"ט, בדעת הרמב"ם, מטעם זה, והגיה בדבריו. עי' סדר העבודה אתה כוננת: ופרו היה עומד בצפון כנגד בין האולם ולמזבח.
  237. ע"ע שחיטה (קדשים). ועי' שם שאין הלכה כן.
  238. עי' יומא לו א, זבחים כ א.
  239. מנחות יט א; רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ג ה"ד, ופ"ד ה"א, ופסוהמ"ק פ"א ה"ב. ועי' שו"ת באר משה (ירושלימסקי) בדעתו.
  240. ויקרא טז יא. מנחות יט א. ועי' מנחות שם שמכאן למדו שבשאר הקרבנות אין צריך שתהיה השחיטה בכהן דוקא.
  241. תוס' קידושין מא ב ד"ה נפקא; תוס' הרא"ש שם; עי' אדרת אליהו ויקרא טז יא; שו"ת אבני נזר אה"ע סי' רכג אות לד,לה; אור שמח אישות פ"ג הי"ז; שו"ת ר"ע הילדסהיימר ח"ב סי' עו. ועי' העמק דבר ויקרא שם, שמה שהצריכה תורה שהכהן הגדול ישחוט הוא מדין שחיטה בבעלים ככל שאר הקרבנות, וק"ק שבגמ' יומא מב א, מנחות יט א, משמע שהוא דין מיוחד בפר, ואינו דומה לשאר הקרבנות. ואולי כוונתו שגם כאן הוא מדין שחיטה בבעלים אלא שהוא חמור יותר ולא מועיל בו שליח. ועי' מרומי שדה חגיגה טז ב.
  242. ע"ע שחיטה (קדשים).
  243. ע"ע שחיטה (קדשים), על שאר קדשים אם צריך שתהא השחיטה בבעלים אלא שמועיל שליח, או שאין צריך כלל שתהא השחיטה בבעלים.
  244. שו"ת אבני נזר אה"ע סי' רכג אות לה. ועי' שם אות לד, שאפשר שהוא משום שכתוב "חוקה" וכל מקום שכתוב חוקה לא מועיל שליח.
  245. עי' ויקרא טז לד.
  246. אבני נזר שם, אות לד.
  247. עי' לעיל ציון 153.
  248. ציון 155.
  249. עי' מנחות יט א; תוס' מגילה ט ב ד"ה אין בין, יומא מב א ד"ה שחיטה, קידושין מב ב ד"ה נפקא, ועי' אגרות משה אה"ע ח"א סי' קנו, בדעת התוס' יומא שם; תוס' הרא"ש קידושין שם; גבורות ארי יומא לב ב; קרן אורה מנחות שם; העמק דבר שם; עי' חמדת שלמה יבמות לג ב; עי' שו"ת שרידי אש ח"א סי' נב. ועי' טל תורה יומא מב א, שכיון שהוא מדין שחיטה בבעלים, כהן גדול שעבר מעבודתו אינו יכול לשחוט את הפר אף שחשוב כהן גדול כיון שאינו בעלים.
  250. עי' לעיל ציון 46 ואילך, וציון 147 ואילך.
  251. עי' חמדת שלמה יבמות לג ב.
  252. עי' שו"ת אבני נזר אה"ע סי' רכג אות לה בהערה, שכתב שלדעת הסוברים ששאר הכהנים מתכפרים בפר מקופיא, עי' לעיל ציון 132, יש לומר שהחיוב על הכהן לשחוט הוא מדין שחיטה בבעלים, ולדעת הסוברים ששאר הכהנים מתכפרים בפר מקיבעא וכל הכהנים חשובים בעלים, הוא דין מיוחד בשחיטה זו שצריכה כהן גדול כשאר עבודות היום, ועי' שו"ת דובב מישרים ח"ג סי' צג, שכתב כעין זה, ודחה סברא זו; עי' חמדת שלמה יבמות לג ב, בדעת רב אחא בר יעקב יבמות שם; עי' שו"ת בית יצחק יו"ד ח"א סי' קכה, שכתב בדעת תו"י יומא מט ב ד"ה שחט, שלדעת הסובר שחיטת פרו בזר פסולה, חיוב השחיטה בכהן גדול אינו משום שחיטה בבעלים, אלא הלימוד הוא שיש חיוב שחיטה בכהן גדול, ושאר הכהנים חשובים זרים לגבי אותה שחיטה, אבל כהן גדול אחר יכול לשחוט משום שהוא שלוחו של ראשון, ועי' שו"ת שרידי אש ח"א סי' נב, שנחלק עליו בהבנת התו"י וכתב שגם לשיטתם מה שצריך כהן גדול הוא משום חיוב שחיטה בבעלים; שו"ת אגרות משה אה"ע ח"א סי' קנו, בדעת התוס' מנחות יט א ד"ה גלי. ועי' שו"ת שרידי אש ח"א סי' נב, שדן בזה. ועי' להלן ציון 249 ואילך, אם לדרך זו השחיטה חשובה עבודה לדעת הסובר שחיטת פרו בזר פסולה.
  253. עי' להלן ציון 201 ואילך.
  254. ויקרא טז יא. גבורות ארי יומא לב ב, מב א; מקדש דוד קדשים סי' טו אות ג; שו"ת אבני נזר או"ח תנז סק"ד; יש סדר למשנה יומא פ"ג מ"ד; או"ש ביאמ"ק פ"ט ה"ז, בסברא הראשונה; שו"ת אגרות משה אה"ע ח"א סי' קנו, בדעת רש"י ותוס' יומא מב א ד"ה שחיטה. ועי' אג"מ שם שכתב בדעת רש"י, שלדעת המכשיר שחיטה בזר בדיעבד, אף שלא נכתבה "חוקה" על השחיטה לעכב, "אהרן" נכתב גם על השחיטה להצריכה כה"ג לכתחילה. ועי' מאירי יומא מב א, שכתב שלכתחילה צריך שתהיה השחיטה בכה"ג, אמנם לא מפורש שם אם זהו מהתורה. ועי' שו"ת באר משה (ירושלימסקי) סי' נב.
  255. או"ש שם, בסברא השניה; חזו"א אה"ע סי' קלד סקט"ז דף לג ב; אגרות משה אה"ע ח"א סי' קנו, בדעת התוס' מנחות יט א ד"ה גלי, ושם ה א ד"ה שחיטה.
  256. או"ש שם, בסברא השניה. וביאר שבדור המדבר היתה נחירה כשרה בחולין ואז שחיטה היתה עבודה ולכן היה מצוה בכהן גדול שישחוט, או שאהרן היה רשאי ליכנס בסדר זה כל השנה, ואז היה מצוה שישחוט בעצמו.
  257. אגרות משה שם.
  258. ע"ע עבודת יום הכפורים, ועי' שם דעת הסוברים שחיוב עבודות היום בכהן גדול הוא מהתורה. אגרות משה שם.
  259. עי' לעיל ציון 46 ואילך, וציון 147 ואילך.
  260. חמדת שלמה יבמות לג ב. ועי' שם שכתב כן גם לדעת הסובר שחיטת פרו בזר פסולה, שזהו דוקא בזר גמור שאינו בעלים, אבל כהן הדיוט כשר מהתורה.
  261. יומא מב א.
  262. ויקרא טז טז.
  263. עי' ויקרא טז לד.
  264. יומא מב א, ורש"י ד"ה שחיטה. ועי' תוס' מנחות ה א ד"ה שחיטה (השני).
  265. שם מג ב.
  266. שם מב א. ועי' להלן ציון 206 שהטעם שפסולה בזר אינו משום שחשובה עבודה, אלא שהוא גזירת הכתוב שצריך שחיטה בבעלים.
  267. רמב"ם פסוהמ"ק פ"א ה"ב; מאירי יומא מב א. ועי' כס"מ פסוהמ"ק שם, שהוא משום שהלכה כרב באיסורי, ועוד שרב ור"י הם שנים לגבי שמואל. ועי' לח"מ שם, שכתב הטעם שהלכה כר"י לגבי רב ושמואל. וע"ע כהן גדול ציון 79, על כהן בעל מום בשחיטת הפר.
  268. מאירי שם. ועי' רמב"ם שם ה"א, וה"ב.
  269. מים חיים (להפר"ח) עבודת יוה"כ פ"א ה"ב, בדעת התוס' יומא לב ב ד"ה אם.
  270. מים חיים שם, בדעת הרמב"ם פסוהמ"ק פ"א ה"ב, שכתב שאם שחטו זר כשר ולא הזכיר שפסולה מדרבנן; עי' לעיל ציון 219, דעת הסוברים שאף לכתחילה כשרה בזר.
  271. עי' אחרונים לעיל ציון 218.
  272. תוס' מנחות ה א ד"ה שחיטה, יומא מב א ד"ה שחיטה, בשם הר"י קלצון; עי' קרן אורה מנחות יט א. ועי' שעה"מ עבודת יוה"כ פ"א ה"ב, וחי' הגרי"ז יומא מב א, שהקשו מהגמ' יבמות לג ב, שלדעת הסובר שחיטה בזר פסולה, זר ששחט פרו של אהרן בשבת חייב משום זרות. ואם אינה עבודה מדוע חייב הרי אין כאן אלא איסור בעלמא שעשה שחיטה בלא בבעלים. ועי' שו"ת בית יצחק יו"ד ח"א סי' קכה, ושו"ת דובב מישרים ח"ג סי' צג, ושו"ת שרידי אש ח"א סי' נב, מה שכתבו לישב. ועי' גבורות ארי יומא מב א, שכיון שמה שצריך כהן גדול הוא משום שחיטה בבעלים ולא משום שהשחיטה חשובה עבודה, כגון גדול מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים ושאר פסולי עבודה כשרים בשחיטה זו.
  273. עי' לעיל ציון 122.
  274. עי' לעיל ציון 120 ואילך.
  275. עי' לעיל ציון 243.
  276. שו"ת אבני נזר אה"ע סי' רכג, בהערה; חמדת שלמה יבמות לג ב, בדעת רב אחא בר יעקב יבמות שם, הסובר שזר ששחט בשבת חייב מיתה משום זרות. ועי' לעיל ציון 195.
  277. עי' ציון 266.
  278. עי' חמדת שלמה יבמות לג ב.
  279. עי' יבמות לג ב, וישועות מלכו פסוהמ"ק פ"א ה"ב.
  280. ישועות מלכו שם.
  281. עי' יבמות לג ב, ועי' תו"י יומא מב א ד"ה אחת כשרה; יש סדר למשנה יומא פ"ג מ"ד; עי' אחרונים שבציון 269.
  282. עי' לעיל ציון 46 ואילך, וציון 147 ואילך.
  283. עי' לעיל ציון 253.
  284. עי' ציון 274, דעת ראב"י, לשיטת החמדת שלמה.
  285. עי' לעיל ציון 256 ואילך. חמדת שלמה יבמות לג ב.
  286. תוס' מגילה ט ב ד"ה אין; תוס' ישנים יומא יב ב ד"ה שני.
  287. עי' לעיל ציון 144 ואילך. ועי' שם ציון 147.
  288. עי' לעיל ציון 161 בשם הגבורות ארי.
  289. ע"ע עבודת יום הכפורים, וע' כהן גדול ציון 570 ואילך.
  290. ציון 193 ואילך.
  291. עי' יומא לו א ורש"י ד"ה מאן שמעת ליה; זבחים כ א ורש"י ד"ה מאן; עי' משנה יומא מא ב, ושם מג ב; עי' רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ד ה"א. וע"ע שחיטה (בקדשים), וע' סמיכה, בדין תכף לסמיכה שחיטה. ועי' לעיל ציון 227.
  292. עי' משנה יומא פ"ג מ"ד ורע"ב שם. ע"ע עבודת יום הכיפורים.
  293. תוס' רי"ד יומא מג ב; מאירי יומא נד א; סדר אתה כוננת: ושחט פרו רוב שנים ומרק אחר את השחיטה; רלב"ג ויקרא טז יא; תוס' יו"ט יומא פ"ד מ"ג; גבורות ארי יומא מג ב; מים חיים (להפר"ח) עבודת יוה"כ פ"ד ה"א. ועי' מאירי ותוס' יו"ט וגבורות ארי שם, שהתנא סמך על מה שהזכיר כן בתמיד שהוא הראשון מקרבנות היום וה"ה בפר.
  294. לחם שמים (להיעב"ץ) יומא פ"ד מ"ג, לדעת הסובר שחיטת פרו בזר פסולה, וביאר שלכן לא הזכירה המשנה שם לגבי שחיטת הפר שאחר היה גומר את השחיטה; רש"ש יומא יב א, גם לדעת הסובר שחיטת פרו בזר כשרה; יש סדר למשנה יומא פ"ג מ"ד; ערוגות הבושם לר' אברהם ב"ר עזריאל, בפירוש לסדר אמיץ כח.
  295. עי' לעיל ציון 219. רש"ש שם.
  296. רש"ש שם. ו ועי' לחם שמים שם. ועי' לעיל ציון 230.
  297. רש"ש שם; ערוגות הבושם שם. וע' לחם שמים שם, שהסתפק אם הכה"ג עצמו היה גומר, או שלא היו ממרקים כלל בשחיטת הפר.
  298. יש סדר למשנה שם.
  299. ציון 325 ואילך.
  300. עי' להלן ציון 184.
  301. ציון 330 ואילך, וציון 338 ואילך.
  302. משנה יומא מג ב. עי' מלבי"ם אחרי מות אות ל, ועי' חזקוני ומשך חכמה ויקרא טז יא, על קבלת הדם בפר.
  303. מאירי יומא מג ב; פי' רבינו אליקים שם. וע"ע בין האולם ולמזבח ציון 53, שהזר היה אסור ליכנס בין האולם ולמזבח, מקום שהיה ממרס בדם.
  304. רש"י יומא מג ב ד"ה למי שהיה; ערוגות הבושם לר"א בן עזריאל, בפירוש לסדר אמיץ כח. ועי' ערוגות הבושם שם, שהיה מערבו בדבר שהיה נותן לתוכו.
  305. רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ד ה"א, וה"ב.
  306. משנה וגמ' יומא שם; רמב"ם שם ה"א. ע"ע עבודת יום הכפורים. ועי' עבודת ישראל דף קלה ב, שכתב בדעת מהר"מ נגרין שהכהן הממרס היה מוליך את הדם לרובד הרביעי שבעזרה, וכתב שמדברי שאר המפרשים משמע שהכהן הגדול היה מוליך הדם לשם. ויש לעיין שלכאורה מוטל על הכהן לעשות כן כדין הולכה שהיא מעבודת היום שכשרות רק בכהן גדול.
  307. רש"י יומא מג ב ד"ה על הרובד; מאירי שם; ר"י מלוניל שם; ריטב"א שם.
  308. עי' מאירי ור"י מלוניל יומא שם; ריטב"א ותוס' רי"ד שם, לדעת הסוברים קדושת היכל ואולם אחת היא. עי' הערות רמ"ע מפאנו לסדר עבודה פי"ד הע' ו, שגם לדעת הסובר קדושת אולם אינה כקדושת היכל, לא היה עומד באולם אלא מחוץ לו, שמא יכנס להיכל. ועי' להלן ציון 282, מהי שיטתו.
  309. ע"ע אולם ציון 74 ואילך.
  310. ריטב"א יומא מג ב; עי' תוס' רי"ד שם.
  311. ע"ע בין האולם ולמזבח ציון 7 ואילך.
  312. רמ"ע מפאנו בשו"ת סי' יא, ובאלפסי זוטא יומא מג ב, ובסדר עבודה פי"ד הע' ו; לחם שמים יומא פ"ד מ"ג.
  313. גבורות ארי יומא שם.
  314. ויקרא טז יב. משנה יומא מג ב; רמב"ם שם. ועי' פי' הריב"א ויקרא שם, בטעם שהפסיק בקטורת בין שחיטת הפר לעבודות הדם.
  315. משנה יומא שם, ושם נג ב. רמב"ם שם ה"א, וה"ב. ע"ע עבודת יום הכפורים. ועי' העמק דבר ויקרא טז יד, שלמד מהכתוב ולקח מדם הפר, שאם נקרש מקצת הדם ונפסל, כמובא במנחות כא א, שדם שנקרש בחטאת הפנימית פסול, מכל מקום לא נפסל אותו מקצת שלא נקרש, ומערה מה שלא נקרש לכלי אחר ומביא.
  316. ע"ע הולכה ציון 30 ואילך.
  317. עי' תו"כ אחרי מות פ"ג פ"ג, ורבינו הלל וקרבן אהרן שם. ע"ע הזאה ציון 237 ואילך.
  318. רש"י זבחים פב ב ד"ה לא נצרכה. ועי' תוס' שם ד"ה לא נצרכה. וע"ע ביאת מקדש ציון 34.
  319. ויקרא טז טו.
  320. ויקרא שם.
  321. עי' תו"כ ויקרא שם. גבורות ארי יומא כד ב; הערות הגר"י הוטנר לתו"כ שם.
  322. ציון 132 ואילך.
  323. ציון 159 ואילך.
  324. ויקרא טז יד.
  325. רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ג ה"ה, ובפהמ"ש יומא פ"ה מ"ב.
  326. משנה יומא נג ב; תו"כ אחרי מות פ"ג פ"ג, רש"י עה"ת ויקרא שם; רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ג ה"ה.
  327. ציון 198 ואילך.
  328. מל"מ מעשה הקרבנות פ"ה הי"ג; תפא"י למשניות יומא פ"ה ה"ד.
  329. משנה נג ב; רמב"ם עבודת יוהכ"פ פ"ג ה"ה.
  330. ויקרא טז טו.
  331. תו"כ אחרי מות פ"ג פ"ד; ברייתא יומא נו ב. וע"ע הזאה ציון 258.
  332. ציון 250 ואילך. וע"ע היכל ציון 285 ואילך, על כן הזהב שבהיכל שעליו היה מניח דם הפר לאחר ההזאות של לפני ולפנים.
  333. ע"ע ארבע מתנות ציון 4 ואילך. וע"ע הזאה ציון 175. על ההבדל בין הזאה לנתינה ע"ע הזאה ציון 2, וע' מתן דמים.
  334. ויקרא טז יח.
  335. ע"ע הזאה ציון 135. על ההבדל בין הזאה לנתינה ע"ע הזאה ציון 2, וע' מתן דמים. וע"ע מתן דמים על סדרן, ושם על המחלוקת אם מערבים דם הפר והשעיר יחד לקרנות. וע"ע עבודת יום הכפורים.
  336. משנה יומא נח ב; רמב"ם מעה"ק פ"ה הי"ב.
  337. ויקרא טז יט.
  338. משנה יומא נח ב וגמ' שם נט א; רמב"ם יוהכ"פ פ"ד ה"ב.
  339. ויקרא שם.
  340. ירושלמי יומא פ"ה ה"ו.
  341. ע"ע עבודת יום הכפורים, וע' מתן דמים.
  342. ע"ע עבודת יום הכפורים, וע' מתן דמים, וע' הזאה ציון 280 ואילך.
  343. ציון 295 ואילך.
  344. ציון 279 ואילך.
  345. עי' זבחים מב ב ורמב"ם עבודת יוהכ"פ פ"ג ה"ה וה"ו.
  346. ציון 295 ואילך.
  347. 475 ואילך.
  348. ציון 194 ואילך
  349. ציון 197 ואילך.
  350. ציון 484 ואילך.
  351. ציון 128 ואילך.
  352. עי' לעיל ציון 300. ולסוברים שמערב למתן הקרבנות נחלקו אם מערב רק הכוס האחרון שנתן ממנו בהיכל או גם הכוס שנתן ממנו בין הבדים.
  353. ירושלמי יומא פ"ה ה"ד. ועי' נועם ירושלמי על הירושלמי יומא ספ"ה.
  354. קה"ע שם.
  355. פ"מ שם. ועי' חי' הגרי"ז מנחות כא א.
  356. ויקרא ד ז. זבחים מ א; רמב"ם עבודת יוהכ"פ פ"ה הכ"ג.
  357. רש"י זבחים שם ד"ה נפחתה. וע"ע הזאה (לכפרה) ציון 125 ואילך.
  358. מים חיים (להפר"ח) עבודת יוה"כ שם, בשם הרדב"ז.
  359. ציון 322 ואילך.
  360. ציון 327 ואילך, ושם ציון 336. ועי' תו"י ותוס' הרא"ש יומא סא א ד"ה בקטורת, שגם לדעת הסוברים שמתחיל מתחילת המתנות, אם נשפך דם השעיר באמצע מתנות שבהיכל אינו צריך לחזור על מתנות הפר אלא מתחיל מתחילת מתנות של השעיר. ועי' מהר"י קורקוס עבודת יוה"כ פ"ה ה"ה, שכתב כן, וביאר שכיון שאינו עושה חטוי אחד משני בהמות אין לחוש. ועי' חקרי לב או"ח סי' קיא, שהאריך בזה, והביא שבספר עץ החיים (למהר"ח אבולעפיה) פרשת אחרי דף לב א, כתב שצריך לחזור גם על מתנות הפר. ועי' מאירי יומא ס א, שמשמע כן.
  361. ציון 325 ואילך.
  362. ועי' יומא סא א, זבחים נב ב, ורמב"ם עבודת יוה"כ פ"ה ה"ח.
  363. ברייתא יומא סא ב.
  364. ע"ע הזאה ציון 331.
  365. ר"ח יומא שם; ריטב"א יומא שם.
  366. תוס' הרא"ש יומא שם.
  367. ברייתא יומא שם.
  368. ע"ע הזאה ציון 327.
  369. עי' לעיל ציון 303.
  370. ר"ח יומא סא ב; ריטב"א שם, בשם יש שפרשו.
  371. רש"י יומא שם ד"ה וכולן, ועי' הערות הגרי"ש אלישיב שם, בדעתו; תוס' הרא"ש שם; תוס' ישנים שם (נדפס בדף סב ע"א) ד"ה דברי; תוס' רבינו פרץ יומא שם; מאירי יומא שם. ועי' רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ה ה"ו, וה"ז, ושם ה"ט, שמשמע כדעה זו.
  372. תו"י שם.
  373. רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ה ה"ט. ועי' לעיל ציון 317, שמשמע מדבריו שגם בנשפך אחר שגמר מתנות שבפנים אינו נשרף אלא אחרון; מאירי יומא סא ב.
  374. ע"ע פסולי המוקדשים.
  375. ע"ע פרים הנשרפים. הגהות מנחת חינוך לרמב"ם עבודת יוה"כ פ"ה הי"ב (הובא בספר הליקוטים מהדו' פרנקל שם).
  376. עי' מקדש דוד קדשים סי' כג אות ג, שכתב שנראה שהפרים הראשונים אינם טעונים עיבור צורה כיון שאינם נפסלים בלינה, והסתפק אם טעונים שריפה או קבורה או שמותרים בהנאה כיון שלא נעשתה מצותם. ועי' חונן דעת (פרידלנדר) יומא עמ' שעז, שהעיר שאם נשפך הדם אחר שגמר מתנות שבהיכל אי אפשר לומר שמותרים בהנאה שהרי נעשתה בו כפרה. ועי' רמב"ם פסוהמ"ק פי"ט ה"ג, וכס"מ שם, בדין ספק פסול בפרים הנשרפים. ועי' מקדש דוד שם, שהסתפק אם עורותיהם לכהנים כשאר חטאות כיון שאינו נשרף אלא אחרון.
  377. או"ש פסוהמ"ק פ"א ה"ל; מקד"ד קדשים סי' כג אות ג. ועי' או"ש שם, שכתב שלדעת ראב"ש אם אבדו אימורי הפר השני יכול להזות מהפר השני על סמך אימוריו של הראשון, כיון שהזאתו מתרת אימוריו של הראשון, אבל לחכמים אינו יכול כיון שלדעתם מקטיר רק אימורי האחרון. ועי' ירושלמי יומא פ"ה ה"ד: אבדו אימוריו של זה מזין על אימוריו של זה, ועי' קה"ע ואו"ש ומקד"ד שם, בפירוש דברי הירושלמי.
  378. הגהות מנחת חינוך על הרמב"ם עבודת יוה"כ פ"ה הי"ב (הובא בספר הליקוטים מהדו' פרנקל). ועי' חזו"א זבחים קמא סי' ל סק"א, ושם סי' יב סק"ז.
  379. ציון 183 לענין סמיכה, וציון 198 ואילך, לענין וידוי.
  380. ע"ע הזאה (לכפרה) ציון 324.
  381. ציון 128 ואילך.
  382. מקדש דוד סי' כד אות ב, בדעת הירושלמי יומא פ"ה ה"ד, שכתב כן בשעירי יום הכיפורים; עי' נועם ירושלמי שם, ובסוף הפרק; עי' חידושי הגרי"ז יומא מב ב; עי' שטמ"ק זבחים מב א אות ז, שמשמע קצת מדבריו שאפשר לעשות כן. וע"ע שעירי יום הכיפורים בדין זה. ועי' מקדש דוד שם, וע' שעירי יום הכיפורים, אם מחשבים מזה על זה, ואם מזה מדם זה על אימוריו של זה. ועי' מקדש דוד שם, שכתב שבאופן זה מתודה על כל ג' הפרים, שכולם חשובים כגוף אחד, ואינו דומה לנשפך הדם והביא פר אחר שמתודה רק על הראשון. ועי' נועם ירושלמי יומא ספ"ה, אם כולם נשרפים בבית הדשן.
  383. עי' לעיל ציון 303 הדין בנשפך הדם. עי' חזו"א או"ח סי' קכו ס"ק לט, ד"ה שם.
  384. יומא מט א, ושם ב. ועי' ירושלמי יומא פ"ד ה"ג, ששם רשב"ל סובר כן. ועי' להלן ציון 151.
  385. ויקרא טז ג. עי' גמ' שם נ א, ורש"י שם ד"ה והוציא, ור"ח שם; ריטב"א שם מט א.
  386. רש"י יומא מט א ד"ה בפר, וד"ה ואמר רבי חנינא; ר"ח וריטב"א שם; קה"ע ופ"מ לירושלמי יומא פ"ד ה"ג.
  387. יומא מט ב. ועי' ירושלמי יומא פ"ד ה"ג, ששם רבי חנינא ורבי יונתן סוברים כן, וכן סובר ריב"ל. ועי' לעיל ציון 148.
  388. יומא נ א ורש"י ד"ה והוציא, ותוס' ד"ה איתיביה.
  389. מאירי יומא מט א.
  390. רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ה הי"ג; מאירי יומא מט א; קרית ספר עבודת יוה"כ שם. ועי' קרית ספר וכס"מ שם, שהטעם משום שרב אשי שם נ א, אמר שמסתברא כדעה זו. ועי' ליקוטי הלכות יומא נ א, שהלכה כרב אשי שהוא בתרא. ועי' ימי שלמה עבודת יוה"כ שם, שהאריך בזה. ועי' הר המוריה עבודת יוה"כ שם, שכתב שטעם הרמב"ם משום שכך משמע מסקנת הירושלמי יומא פ"ד ה"ג. ועי' מראה"פ לירושלמי שם, שג"כ כתב שזו מסקנת הירושלמי.
  391. עי' ר"ח יומא נ א. ועי' ליקוטי הלכות יומא נ א: ויש מרבוותא דלא ברירא להו דבר זה, וכתב בעין משפט אות מ, שהוא דעת הר"ח.
  392. עי' מנחות טז א ורש"י ד"ה בשתי, וד"ה פר; עי' רמב"ם עבודת יוה"כ פ"א ה"ג, ומים חיים שם. ועי' מים חיים שם, שאינו דומה לנשפך הדם שיביא פר אחר ויתחיל בתחילה, ששם אינו יכול להביא שתי חטאות לכפרה אחת, אבל אין מניעה שיהיו שני כהנים בכפרה אחת, אלא ממשיך ממקום שפסק הראשון ובאותו הפר. ועי' עץ החיים (למהר"ח אבולעפיא) אחרי מות לז א, שכתב גם כן שהשני מתחיל ממקום שפסק הראשון. ועי' נימוקי הגרי"ב עבודת יוה"כ שם, שכתב שמביא פר אחר, וצע"ק.
  393. ע' שטמ"ק מנחות טז ב; ע' חידושי הגרי"ז שם א.
  394. עי' חי' רע"א מנחות טז א.
  395. רש"י מנחות טז א ד"ה בשתי דעות וד"ה פר; תו"י ותוס' הרא"ש יומא מט ב ד"ה שחט ומת, בתי' ראשון.
  396. תו"י ותוס' הרא"ש שם, בתי' שני; עי' ערכי תנאים ואמוראים ע' יוסף בן אלם (מובא בקובץ שיטות קמאי יומא יב ב), בנטמא קודם שחיטה. ועי' לעיל ציון 107. ועי' שו"ת שרידי אש ח"א סי' נב, בביאור דבריהם.
  397. משנה יומא פ"ה מ"ו, זבחים פ"ה מ"א; רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ג ה"ו, פ"ד ה"ב.
  398. ויקרא ד ז.
  399. תו"כ ויקרא דבורא דחובה פ"ג פ"ג, וקרבן אהרן שם; ברייתא זבחים נב א, דעת רבי, ורש"י שם ד"ה ואת כל; ירושלמי יומא פ"ה ה"ו.
  400. ברייתא זבחים נב א דעת ר' ישמעאל.
  401. רש"י זבחים שם ד"ה מי שאין.
  402. ברייתא זבחים נב א דעת ר"ע.
  403. ברייתא זבחים נב א, דעת ר' ישמעאל ור"ע. ועי' רש"י שם ד"ה א"ר ישמעאל, שלא באו לחלוק.
  404. ויקרא ד כ.
  405. שם יח. ברייתא זבחים מ א. ועי' לעיל ציון 171.
  406. ועי' ירושלמי יומא פ"ה ה"ד, ומקדש דוד קדשים סי' כג אות ד.
  407. ע"ע הקטרה (אמורים ומנחות) ציון 70.
  408. משנה יומא סז ב ורש"י ד"ה בא לו; רע"ב יומא פ"ו מ"ז. ומשמע מדבריהם שמיד אחר מסירת השעיר היה מוציא את האימורים. ועי' מאירי יומא סו א, ושם סח ב, שכתב כן, שהוצאת האימורים היתה מיד אחר שילוח השעיר, ושריפת הפרים היתה אחר שהגיע השעיר למדבר. וע' סדר עבודה לרמ"ע מפאנו פט"ז, שמשמע מדבריו שגם הוצאת האימורים היתה אחר שהגיע השעיר למדבר. וע"ע שעיר המשתלח, וע' עבודת יום הכפורים.
  409. רש"י יומא שם ד"ה ונתנם; ר"ח שם; רע"ב שם; עי' רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ג ה"ז, פ"ד ה"ב.
  410. ע"ע עבודת יום הכפורים. גמ' יומא שם, ורש"י ד"ה ה"ג והקטירן; רע"ב שם.
  411. ע"ע עבודת יום הכיפורים.
  412. משנה יומא סז ב; רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ד ה"ב. ועי' לעיל ציון 28 ואילך.
  413. ויקרא טז כז.
  414. עי' ויקרא טז כד – כז.
  415. עי' להלן ציון 402 ואילך.
  416. משנה יומא פ"ז מ"ז.
  417. רש"י יומא סז ב ד"ה קלען; רבינו אליקים שם, בשם י"מ; עי' תוס' יו"ט יומא שם.
  418. רבינו אליקים שם.
  419. רמב"ם עבודת יוה"ג פ"ג ה"ז; מאירי יומא סו א.
  420. סדר העבודה אתה כוננת: ומשלחן ביד אחרים; רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ג ה"ז; מאירי יומא סח ב.
  421. מהר"י קורקוס עבודת יוה"כ שם.
  422. מאירי יומא סו א, ושם סח ב; סדר עבודה לרמ"ע מפאנו פט"ז. ועי' לעיל ציון 373.
  423. ע' רש"י יומא סז ב ד"ה בא לו; רע"ב יומא פ"ו מ"ז; רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ג ה"ז, ושם ה"ח.
  424. עי' משנה יומא פ"ו מ"ח, ושם פ"ז מ"א, ומ"ב; רמב"ם שם ה"ח.
  425. ע"ע עבודת יום הכפורים. משנה פ"ז מ"ב; רמב"ם שם.
  426. מקדש דוד (קדשים) סי' כד אות ו. והיינו כיון שניתנה שבת לידחות בעיקר ההקרבה.
  427. משלי יד כח. עי' יומא ע א.
  428. תוספתא יומא פ"ג הי"ב.
  429. ציון 311 ואילך.
  430. ציון 456 ואילך.
  431. ע"ע הפשט ונתוח ציון 22 ואילך.
  432. ע"ע הפשט ונתוח שם.
  433. עי' ריטב"א ומאירי שבועות ז א.
  434. ע"ע טמאת מקדש וקדשיו ציון 537 ואילך.
  435. ברייתא יומא ע א; רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ב ה"ב, פ"ד ה"ב.
  436. ויקרא טז כה, ורש"י וראב"ע וחזקוני שם. ע"ע אמורים ציון 44. ועי' להלן ציון 253 ואילך, שעצם חיוב ההקטרה יש ללמוד משאר חטאות, ועי' שם לענין דחיית שבת וטומאה.
  437. רש"י שם. וע"ע הקטרה (אמורים ומנחות) ציון 313 ואילך.
  438. ע"ע אמורים ציון 13 ואילך. ועי' קרבן אהרן לתו"כ ויקרא ד ח.
  439. ויקרא ד ח.
  440. תו"כ ויקרא דבורא דחובה פ"ג פ"ד.
  441. קרבן אהרן לתו"כ שם. ועי' מלבי"ם ויקרא אות רל.
  442. ויקרא ד כ.
  443. תו"כ ויקרא שם; זבחים מ א.
  444. תוס' זבחים מא ב ד"ה והא, בדעת תנא דבי רב. ועי' בתוס' שם, שלדעת תנא דבי רבי ישמעאל למדים מהכתוב בחטאת. ועי' רש"י שם ד"ה והא, שחלק על התוס' בביאור הסוגיא, ולפירושו לא למדו יותרת ושתי כליות מפר העלם.
  445. עי' ויקרא טז כה – כח.
  446. ויקרא טז כו.
  447. ויקרא טז כח.
  448. ויקרא טז כא.
  449. יומא עא א ורש"י ד"ה אמר קרא. ועי' יומא שם, שדרשו עוד ששילוח השעיר קודם להקטרת האימורים. וע"ע שעיר המשתלח, וע' עבודת יום הכיפורים.
  450. עי' יומא ע ב ורש"י ד"ה ואחר כך; מאירי שם א; תוס' ישנים שם א ד"ה יצא; בעל המאור יומא א ב מדה"ר; עי' רמב"ן ויקרא טז כג, שסתם שעושה אותם בטבילה שלישית; רא"ש יומא סדר העבודה; עי' סדר העבודה אתה כוננת ואמיץ כח, שהיה מקטיר בטבילה שלישית; עי' רמב"ם עבודת יום הכיפורים פ"ב ה"ב, פ"ד ה"ב, והר המוריה שם. ועי' הר המוריה שם בדעת סדר העבודה; ארחות חיים ח"א הלכות יום הכיפורים אות נ.
  451. ע"ע עבודת יום הכיפורים מחלוקת הראשונים מתי עושה תמיד של בין הערבים. תוס' יומא ע ב ד"ה ואחר כך, בדעת ר"ע; עי' רש"י יומא סז ב ד"ה ה"ג והקטירן, שכתב כן. וצ"ע מדבריו לקמן ע ב ד"ה ואחר כן. ועי' בספר בן הרמה עבודת יוה"כ פ"ד ה"א. וע"ע עבודת יום הכיפורים.
  452. ציון 325 ואילך.
  453. ע"ע עבודת יום הכפורים. ועי' לעיל ציון 180.
  454. ע"ע טמאה בצבור ציון 6 ואילך, ושם ציון 117 ואילך.
  455. ע"ע טמאה בצבור ציון 15. וע"ע קרבנות.
  456. חסדי דוד לתוספתא תמורה א, מהר"י קורקוס ביאמ"ק ד י. ועי' לעיל ציון 22.
  457. ויקרא טז כה.
  458. תו"כ שם.
  459. ויקרא ד ח.
  460. תו"כ שם.
  461. מלבי"ם ויקרא אחרי מות אות סד; תורה תמימה ויקרא טז כה הע' קיד. ועי' קרבן אהרן לתו"כ שם.
  462. עי' לעיל ציון 34 ואילך, וציון 57.
  463. ע"ע טמאה בצבור ציון 283.
  464. ע"ע טמאה בצבור ציון 255 ואילך.
  465. ציון 250 ואילך, ושם 283 ואילך.
  466. ציון 61 ואילך.
  467. עי' לעיל ציון 47 ואילך, וציון 60.
  468. ציון 291 ואילך.
  469. ציון 51 ואילך.
  470. ציון 56 ואילך.
  471. ציון 346 ואילך.
  472. עי' זבחים יד א. וע"ע מחשבה בקדשים.
  473. עי' לעיל ציון 123.
  474. גחלי אש סי' מב אות ו. ועי' שם, שכתב שאם שחט רק לשם אחיו הכהנים ולא לשם הכהן הגדול פסול, כיון שעיקר הכפרה היא לכהן. ועי' בספר שער הקרבן עבודת יום הכיפורים, פי"ט הע' 20, שהקשה שמחשבת שנוי בעלים אינה פוסלת אלא בשוחט לשם מי שאינו בעליו, ולא במכוין שלא לשחוט לשם בעליו. כמו בקרבן השותפים שאם חישב לשם אחד מהם לא פסל.
  475. ועי' לעיל ציונים: 275,289,290,349.
  476. ציון 301 ואילך, וציון 326.