אנציקלופדיה תלמודית:פשרה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

הגדרת הערך - דיני פשרה בין בעלי דין.

מקורה וגדרה

משמעות השם

במשמעות השם "פשרה" כתבו ראשונים שהוא המיצוע בדבר, כלומר הסכמה בדרך שלום, וכן קוראים למים הבינוניים שאינם לא קרים ולא חמים, פושרים[1], ויש שכתבו שהוא לשון התרה, שמתירים את העסק בין בעלי הדינים[2].

מצינו שפשרה נקראת גם בלשון "ביצוע", וכן שנינו: ביצוע בשלושה דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים פשרה ביחיד[3], וכתבו ראשונים, שהסובר שצריך שלשה, השתמש בלשון "ביצוע" משום שצריך אומד הדעת לבצוע הממון ולחלקו במדה שוה, שלא יהא אחד מהצדדים נפסד יותר מהראוי לו, והסוברים שדי באחד השתמשו בלשון "פשרה", לשון קל, שאין צריך לדקדק בדבר, אלא בכל ענין שיכול לפשר ביניהם יפשר[4], או שלדעת ר' מאיר פשרה נקראת ביצוע, מלשון גזילה, שנוטל ממון מאחד ונותן לאחר שלא על פי דין, ולדעתו לכתחילה אין לעשות פשרה, ולדעת חכמים נקרא פשרה, שסוברים שמצוה לעשות פשרה[5], ומהם שכתבו שהוא משום שלסובר שצריך שלשה, פשרה הוקשה לדין, ולסוברים פשרה ביחיד, לא הוקשה פשרה לדין[6].

איסור, רשות או מצוה

בעשיית פשרה, נחלקו תנאים: א) לדעת ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, אסור לבצוע[7], משעה שבאו לדין[8] אפילו קודם ששמעו הבית דין את טענותיהם[9], וכל הבוצע הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע הרי זה מנאץ, שנאמר "בוצע ברך נאץ ה'"[10], אלא יקוב הדין את ההר, שנאמר "כי המשפט לאלהים הוא"[11]. באיסור לבצוע, יש מן האחרונים שכתבו שהוא משום שאסור לדון שלא על פי דין תורה, ולכן לדעתם כאשר אינו יודע דין התורה, מצוה לעשות פשרה, וכן בבן-נח* שמוזהרים על הדינים לדון לפי השכל האנושי, יש להם מצוה לפשר[12]. ויש שנסתפקו אם האיסור הוא משום שמצוה לעשות דין, או משום שאין בעלי הדין גומרים בדעתם לעשות פשרה, וכתבו בדעת הסוברים שאחר גמר דין דוקא לדיין אסור לבצוע אבל לאדם אחר מותר לבצוע[13], שהאיסור לעשות פשרה אחר גמר דין הוא משום המצוה לקיים הדין, והיא מוטלת דוקא על הדיין שיודע לדון, אבל על אדם אחר שאינו הדיין אין מצוה לקיים הדין ולכן יכול לבצוע[14]. יש מן הראשונים שכתבו בדעת ר' אליעזר, שדוקא דיין אסור לו לבצוע, אבל מי שאינו דיין, רשאי לבצוע, ולכן אהרן שלא היה דיין, היה עושה פשרה ומשים שלום[15].

בדיעבד, כשכבר עשה פשרה, יש שכתבו בדעת ר' אליעזר שהפשרה קיימת, אלא שנקרא חוטא[16].

ב) בדעת תנא קמא, הסובר שמשנגמר הדין אין אתה רשאי לבצוע[17], אמרו בתלמוד שדוקא אחר גמר דין אסור לבצוע, אבל קודם גמר דין רשות בידו לבצוע[18], ואפילו כבר שמע דבריהם[19], וכן בדעת ר' אליעזר ור' מאיר, שדורשים את הכתוב "בוצע ברך נאץ ה'" באופן אחר ולא לענין פשרה[20], כתבו ראשונים שמותר לעשות פשרה, אך אינה אלא רשות[21]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעתם, שיש מצוה בעשיית פשרה, אלא שהיא שקולה לדין ולכן אין מצוה להקדימה[22]. ולדעת ר' שמעון בן מנסיא, קודם שהדיין יודע להיכן הדין נוטה, אפילו שמע דבריהם, רשות בידו לבצוע, ולאחר שכבר יודע להיכן הדין נוטה, אינו רשאי לבצוע[23].

ג) לדעת ר' יהושע בן קרחה, יש מצוה לבצוע, שנאמר: אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם[24], איזהו משפט שיש בו שלום, זהו הביצוע, וכן נאמר בדוד: ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו[25], איזהו משפט שיש בו צדקה, זהו הביצוע[26]. ודוקא קודם גמר דין, אבל אחר גמר דין אסור לבצוע[27]. בגדר המצוה, עי' להלן[28]

הלכה כר' יהושע בן קרחה, שיש מצוה לומר לבעלי הדין שאפשר לעשות פשרה[29], ודוקא קודם גמר דין, אבל אחר גמר דין, אסור לבצוע[30].

במכילתא דרשו על הכתוב: כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו[31],"ושפטתי בין איש" זה הדין שאין בו פשרה, "ובין רעהו" זה הדין שיש בו פשרה, מגיד ששניהם נפטרים זה מזה כרעים[32].

גדר המצוה

בגדר המצוה לעשות פשרה, כתבו ראשונים ואחרונים שהיינו להציע לבעלי הדין פשרה או דין[33], מהם שלדעתם צריך לומר תחילה את האפשרות של דין[34], ומהם שלדעתם צריך לומר תחילה את האפשרות של פשרה, שכיון שמצוה להציע פשרה, מצוה לפתוח בזה[35], וכתבו אחרונים שאין לדיין לרדוף כל כך אחר הפשרה, אלא רק להציע להם פשרה או דין[36]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שמצוה על הדיין לחזר אחר הפשרה ולדבר על לב המתדיינים אולי יתפשרו כי הפשרה טובה להם, וכל דיין יאמר זאת בלשונו והסברתו להודיע שהפשרה עדיפה יותר[37]. ויש מן הראשונים שכתבו שאין מצוה על הדיינים להפציר במתדיינים להתפשר, אלא אחרי שהמתדיינים בחרו בפשרה, מצוה על הדיינים לטרוח ולפשר, הילכך שואלים אותם אם רוצים להתפשר, ואם לאו, ידונו כפי הדין[38].

וכתבו הפוסקים, שבזמן הזה לכתחילה יש לדיינים לעשות כל מה שאפשר כדי לעשות פשרה[39].

באיסורים

אף על פי שהפשרה היא מצוה[40], כתבו ראשונים שהיינו דוקא בדיני ממונות, אבל באיסורים אינו כן, ואל יאמר הדיין נתיר לו את זו כדי שלא יאכל את זו, וכיוצא בזה הוא שאמרו לא נאמר מקרא זה של "ובוצע ברך נאץ ה'"[41] אלא כנגד אהרון[42], שנאמר "וירא אהרן ויבן מזבח לפניו"[43], ודרשו: ויבן מזבוח לפניו ראה חור זבוח לפניו על שלא רצה לעשות להם כך ואמר אם איני שומע להם עושים לי כך ומתקיים בהם אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא שהרי חור נביא היה ולא יהא להם תקנה שלא ליענש עונש מרובה מוטב שאעשה להם העגל ואפשר שיהא להם תקנה בתשובה[44].

בן נח

בן-נח*, לדעת ר' יוחנן הלומד שנצטווה על הדינים מהכתוב ""אשר יצוה את בניו וכו' לעשות צדקה ומשפט"[45], כתבו ראשונים שפשרה בכלל הציווי[46] ואם כן מצווה הוא על הפשרה[47]. בן נח שבא לדין לפני ישראל, כתבו אחרונים שמצוה לפתוח לו בפשרה, ממה נפשך, או שיש לבני נח מצוה לעשות פשרה, ואף אם נאמר שאין להם מצוה, המצוה היא על הדיינים[48].

קטן

קטן שבא לדין, כתבו אחרונים שיש מצוה לפתוח לו בפשרה, שפשרה היא בכלל ועשית הישר והטוב, ושייך גם בקטן[49].


מצוה לאחר גמר דין

המצוה לעשות פשרה, כתבו אחרונים שהיא עד גמר דין[50]. ויש מן האחרונים שכתבו שהיא עד שנגמר הפסק בדעתם של הדיינים, ואף על פי שהאיסור לבצוע הוא רק משיאמרו "איש פלוני אתה חייב"[51], ולדעתם מטעם זה משה רבנו לא היה עושה פשרה[52], שמשעה שבאו לפניו לדין והשמיעו הטענות כבר ידע מה פסק הדין, ולכך לא היתה לו מצוה לבצוע[53].

במקום שאין דין

במקום שאין דין כיצד לנהוג, כגון בב' ספינות העוברות בנהר זו כנגד זו ושתיהן טעונות וקרובות, שאמרו שיש להטיל פשרה ביניהם[54], יש מן האחרונים שכתבו שבזה לדברי הכל יש מצוה על בעלי הדין להתפשר, ולא נחלקו התנאים אם מצוה לעשות פשרה או לא[55], אלא כאשר אפשר להכריע את המקרה הנידון על פי דין[56].

מהותה של הפשרה

מהות הפשרה, כתבו אחרונים שבדרך כלל היא חלוקת הדבר בשוה בין שני הצדדים, ולדעתם זהו שכתבו ראשונים, שדייני פשרה חוצצים מחצה לזה ומחצה לזה[57], אלא שאין הדיין מחויב דוקא לחלק באופן שוה, אלא יכול לפשר כראות עיניו באופן שלא יעדיף צד על חבירו, שפשרה עיקרה עשיית שלום בין הצדדים[58]. ויש מן האחרונים שכתבו שסתם פשרה היא אפילו רחוקה מן הדין, ולכן לדעתם אין בפשרה ענין של טעות כלל, היינו שאם טעה המפשר ועשה הפשרה רחוקה מן הדין, אין מחזירים את הדין, ולדעתם זהו שסוברים חכמים שפשרה ביחיד[59], שכיון שאין צריכה הפשרה להיות קרובה לדין כלל, די ביחיד ואין צריך לדון בה[60].

ויש שכתבו, שענין הפשרה אינו שהדיין יכול לעשות כפי שירצה, אלא צריך הכרע הדעת למי נוטה היושר יותר כך מפשרים, והתירה התורה לשפוט משפט כזה כפי נטיית הדעת, שלא על פי דין תורה, שיזכה כל אחד מהצדדים קצת מטענתו[61].

פשרה הקרובה לדין

כאשר קיבלו עליהם בעלי הדין לעשות פשרה הקרובה לדין, כתבו אחרונים שאין לפטור את מי שהיה צריך להתחייב בדין, יותר משליש מהסכום, וכן אין לחייב את מי שהיה צריך להיפטר בדין, יותר משליש מהסכום, ומכל מקום ראוי לפשר בפחות מזה כמה שיוכל, אם די בכך לעשות שלום בין הצדדים[62].

במקום שיש חיוב שבועה

כאשר הנתבע חייב שבועה, יש מן האחרונים שכתבו שמנהג הדיינים לפשר באופן שיתן שליש משיעור התביעה[63], וכתבו שלדעתם כאשר הדיין עושה פשרה הוא דן על פי אומדנא, איזה מהצדדים דובר אמת, ולא על פי הטענות, ולכן אם ניכר לו שהתביעה אין בה ממש, מוטל עליו לתת לתובע רק דבר מועט מהתביעה, ואם התובע אינו מוכן להתפשר בזה, יחזק את הנתבע להישבע כדי שלא יהיה חוטא נשכר, ואם ניכר שהנתבע משקר וממילא אינו יכול להשבע, אזי ישום הדיין כמה הנתבע מוכן לשלם כדי להיפטר מהשבועה, וסכום זה יטיל על הנתבע[64].

בדבר שלא בא לעולם

בפשרה בדבר-שלא-בא-לעולם*, אף על פי שאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם[65], יש מן האחרונים שכתבו שבפשרה יכול לחייב עצמו עליו[66].

כמכירה או כמתנה

הפשרה, אם חשובה כמכר או כמתנה, נחלקו גאונים וראשונים, ואחרונים בדעתם: א) יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שחשובה כמתנה, ולכן לדעתם מסירת מודעא* על הפשרה שמועילה לבטל הפשרה[67], דינה כמסירת מודעא על מתנה[68], שהמתפשר מוותר לחבירו ממון שאינו חייב בו[69].

ב) והרבה גאונים וראשונים סוברים שדין מודעא על פשרה כדין מודעא על מכר[70], לפי שהפשרה חשובה כמכר, שמתוך ששניהם יראים שמא יפסידו הכל בדין, מתפשרים ביניהם על מקצת מסכום התביעה, והרי זה כאילו כל אחד מהם מוכר לחבירו כל זכות שיש לו בתביעה זו בסך שמתפשרים ביניהם[71], וכל אחד מוותר מקצת מטענותיו, זה מוחל קצת וזה נותן קצת, והרי זה כמכר, שזה נותן לו המקח וזה נותן לו הדמים בעד המקח[72], ומחמת הספק כך הוא שווי תביעתו[73]. ויש מן האחרונים מוסיפים שאף לסוברים שלענין ביטול מעשה על ידי אונס*, פשרה דינה כמתנה, שאינה חלה כשאנסוהו לעשותה[74], מכל מקום מודעא על פשרה אינה כמודעא על מתנה, שאין המתפשר - שמוסר מודעא בדין מסופק[75] - נאמן על אונסו, אף על פי שבמתנה נאמן הוא על אונסו[76], שדוקא במתנה נאמן הוא על אונסו, שאלמלא האונס מי מכריחו לתת מתנה ולמסור עליה מודעא[77], מה שאין כן בפשרה בדין מסופק, אין הוכחה שאנוס הוא, שנוח לו להתפשר - שמא יתברר שהדין עם בעל דינו - ולמסור מודעא על הפשרה - שמא יתברר שהדין עמו - ולפיכך מודעא בפשרה צריכה ידיעת האונס על ידי העדים, ואף לסוברים שמודעא במתנה מועילה אף כשאינו אנוס כלל[78], מודעא על פשרה אינה מועילה, שאין מן הדין שלאחד מבעלי הדין תהיה הברירה לחזור בו מן הפשרה, ולבעל דינו לא תהיה האפשרות לחזור בו[79].

ג) ומן האחרונים יש מחלקים בדעת ראשונים בין מודעא שמוסר התובע על פשרה, שחשובה כמודעא על מכירה, למודעא שמוסר הנתבע, שחשובה כמודעא על מתנה[80], שהתובע כיון שמקבל דמים מתרצה במקצת דמי תביעתו כדי שיוכל להוציא אותו מקצת, ונמצאת הסכמתו להתפשר כמכירה, מה שאין כן הנתבע שאינו מקבל דמים, ומה שהיה עלול להפסיד יותר אלמלא הפשרה אינו חשוב כתמורה, אלא מניעת הפסד, נמצא שמה שמשלם מכח הפשרה מתנה הוא ולא מכירה[81], או משום שהנתבע שנאנס להתפשר ולשלם מקצת דמי התביעה, כיון שלא קיבל דמים, הרי זה כאונס לתת מתנה, ודוקא בתובע שנאנס וקיבל דמים חשוב כמכר[82]. ========

ד) ויש שכתבו לחלק, שפשרה שיש בה מחילת ממון, חשובה כמתנה, ומסירת מודעא עליה כמודעא על מתנה, אבל פשרה שאין בה מחילת ממון - כגון חלוקת-שותפות*, שהתפשרו שכל אחד יטול לו חלק מסויים, או שהיה אחד חייב לחבירו, והתפשרו שיאריך לו את זמן הפרעון, או שתי ספינות שהיו עוברות בנהר ופגעו זו בזו ואין מקום לשתיהן לעבור, והתפשרו שאחת תידחה מפני חברתה[83] - חשובה כמכר, ומסירת מודעא עליה דינה כמסירת מודעא על מכר[84].

כשהדין ברור

היה הדין ברור כאחד מבעלי הדינים, ואף על פי כן עשה פשרה, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת הסוברים שמודעא על פשרה דינה כמודעא על מכר[85], אם הוא אף באופן זה: א) יש סוברים שלא אמרו שפשרה היא כמכר אלא בדין מסופק - וכן כשאחד מבעלי הדין חייב שבועה, ומתפשרים כדי שלא ישבע[86] - שויתורו של חבירו על הדין הוא כנתינת דמים, אבל אם היה הדין ברור כאחד מהם, כגון שתבעו תביעה שברור שאינו זוכה בה בדין, ואנס את חבירו לשלם לו כל תביעתו[87], ומתוך כך הסכים הנתבע להתפשר ולשלם מקצת התביעה, ומסר הנתבע מודעא על הפשרה, דין מודעא זו כדין מודעא על מתנה[88], שכיון שמן הדין הוא פטור לגמרי, כל מה שנותן לו מתנה היא שנותן לו שלא מרצונו[89], וכן בתבעו תביעה שודאי זוכה בה בדין, ואנס הנתבע את התובע להתפשר עמו ולקבל מקצת התביעה ולמחול השאר, ומסר התובע מודעא על הפשרה, דין מודעא זו כדין מודעא על המחילה[90] - שהיא כמתנה[91] - שכיון שמן הדין היה זוכה בכל תביעתו, כל מה שמוותר לו מחילה היא שמוחל לו שלא מרצונו[92]. ויש שכתבו יותר מזה, שאף בדין המסופק אצל הדיינים, אם מוסר המודעא יודע שהדין עמו, הרי זה כמתנה, שלדבריו שהדין עמו נמצא שויתורו היה ללא שום תמורה, וכשמסר מודעא על הפשרה היא חלה כדרך שחלה במתנה[93]. ב) ויש סוברים שאפילו היה הדין ברור כאחד מהם מכל מקום אם נתפשר עמו ומסר מודעא תחילה, דינה כמודעא על מכר[94] - ואף לסוברים שלענין שתתבטל באונס בלא מודעא, דין פשרה זו כמתנה, וכל שידוע שהיה בה אונס, הפשרה בטילה[95] - שאף על פי שנותן מעות שאינו מתחייב בהם בדין, או מוחל מעות שחבירו יתחייב לו בדין, מכל מקום אף הוא מרויח[96]. ג) ויש סוברים שדין מודעא על פשרה - במקום שהדין ברור כאחד מהם[97] - תלוי בדין מודעא על מכר בפחות משוויו, שנחלקו בו אם חשוב כמודעא על מכר או כמודעא על מתנה[98], שלסוברים שחשוב כאונס למכור הפשרה כמכר, ולסוברים שחשוב כאונס ליתן מתנה הפשרה כמתנה[99].

על הסוברים שאם פשרה חשובה כמכר אין כותבים מודעא בפשרה על מי שמציית לדין, ע"ע מודעא[100]. על מודעא לביטול פשרה שכאשר נמסרה טרם ידע המוסר שיבררו להם דיין לפשרה, שאינה מועילה, ע"ע הנ"ל[101]. על מודעא לביטול פשרה שאין זמן המסירה ידוע, שאינה מועילה משום שמעמידים הממון בחזקת הנתבע, לסוברים כן, ע"ע הנ"ל[102]. על נוסח מסירת שטר מודעא, עי' בנספח לערכי המודעא.

בכמה ענינים מצינו שפשרה שוה לדין, ובענינים אחרים שונה מדין.

כח בית דין

פשרה, שלדעת ר' מאיר צריכה להעשות בג' דיינים דוקא[103], יש מן הראשונים שכתבו שאף לסוברים ששנים שדנו דיניהם דין[104], בפשרה צריך שלשה דוקא, כיון שעושים כל אשר ישר בעיניהם, והפקר בית דין הפקר[105].

שנעשתה בערכאות

פשרה שנעשתה בערכאות* של גוים, הרי היא כחרס[106], ואף על פי שפשרה צריכה קנין[107] וקנו מידם לקיים הפשרה, מכל מקום כיון שהפשרה קרויה דין, ונעשתה על ידי הערכאות שפסולים לדון[108], אינה חלה[109].

שאינם כשרים לדון

הפסולים לדון, שאם בעלי דין קיבלום עליהם, כשרים הם, כגון הגזלניםCite error: Invalid <ref> tag; refs with no name must have content, כתבו אחרונים שכשרים לעשות פשרה, ואין דינם כערכאות של גוים שפשרה הנעשית בפניהם פסולה[110], שערכאות של גוים אינם כשרים לדון אפילו קיבלו עליהם[111]. ובמקום שאין דיינים היודעים לדון דין תורה, כתבו ראשונים שרשאים בני העיר למנות בוררים לעשות פשרה בין התושבים, מדין עשיית פשרה, ומכל מקום צריך שיהיו יראי אלהים שונאי בצע ומביני מדע[112].

נטילת שכר

דיין העושה פשרה, כתבו אחרונים שרשאי ליטול על כך שכר, ויכול לומר לבעלי הדין שלא יאמר להם את הפשרה עד שיתנו לו שכר, שלא נאסרה נטילת שכר אלא על עשיית דין בלבד[113], אלא שכיון שאסור להטות הפשרה, צריך ליטול משניהם בשוה[114]. ויש מן האחרונים שצידדו לומר שאסור ליטול שכר על הפשרה, שמשעה שבעלי הדין מתרצים לעשות פשרה, חזרה הפשרה להיות כמו דין, שאסור ליטול עליו שכר[115].

שוחד

דיין שעשה פשרה והתברר שנטל שוחד* להטות הפשרה, כתבו אחרונים שהפשרה פסולה[116].

פשרה מוטעית או מוטית

פשרה שהיא מוטעית או שנוטה לאחד מן הצדדים, כתבו אחרונים שכשם שבהטעיית הדין או בהטיית הדין חוזר, כך בהטעיית פשרה או בהטייתה, חוזר[117].

הסתלקות מעשיית פשרה

הסתלקות הדיין, שבעשיית דין לאחר ששמע דברי בעלי הדין ויודע להיכן הדין נוטה, אינו רשאי להסתלק, מהכתוב "לא תגורו מפני איש"[118], בעשיית פשרה, יש מן הראשונים שכתבו שרשאי להסתלק, שדוקא בדין שנעשה בעל כרחם של הצדדים אינו רשאי, אבל בפשרה שאינה נעשית אלא ברצונם ויכולים שלא לשמוע לו, יכול לומר למה לי לטרוח ביניהם[119].

בהתרצות בעלי הדין

כפיה על פשרה

מצינו אופנים שונים של פשרה, החלוקים בדינם לענין כפיה על הפשרה בהם: א) כאשר אפשר לברר את הדין, כגון בשני בעלי דין שבאים לדין, והדיין שואל אותם אם רצונם בפשרה או בדין[120], באופן זה הפשרה תלויה ברצון בעלי הדין ואי אפשר לכפות עליה[121]. ב) כאשר אין דין כיצד לנהוג, כגון בשתי ספינות שעוברות בנהר ופגעו זה בזה, ואם שתיהן עוברות שתיהן טובעות, שהדין הוא שיש קדימה לטעונה או לקרובה, וכאשר שתיהן טעונות או שתיהן קרובות, שאין כאן דין שאומר כיצד לנהוג, עושים פשרה ביניהן ומטילות שכר זו לזו[122]. בפשרה זו נחלקו אחרונים: יש סוברים, ומהם שכתבו כן בדעת ראשונים, שאפשר לכפות עליה[123], ומהם שלדעתם זהו שהביאו הראשונים כמקור לפשרה זו את הכתוב "בצדק תשפט עמיתך"[124] - ולא את הכתוב "צדק צדק תרדף"[125] שהביאה הבריתא לגבי הפשרה בב' ספינות[126] - משום שיש מקום שיכול הדיין לעשות פשרה כמו דין, ואפילו אינו "צדק צדק" היינו שאינו הדין הגמור, אלא "בצדק" בלבד[127]. ויש סוברים שאף בפשרה זו, אין כח ביד הדיין לכופן לפשרה, וזהו שאמרו "הטל פשרה ביניהם" ולא "עשה פשרה ביניהם" שאין כח ביד הדיין לכוף לשום אחת מהן ליטול שכר, אלא הדיין צריך לשער לפי אומד הדעת כמה שכר הדחייה ויניח פשרה זו ביניהם ויעשו כרצונם, או אחת תיטול שכר או יפילו גורל[128]. ג) כאשר אין אפשרות לברר את הדבר על פי דין, שכתבו ראשונים ואחרונים שיש כח לדיין לעשות דין כעין פשרה, ואינו רשאי להוציא דין חלוק תחת ידו בלי גמר[129], כתבו אחרונים שיכולים בית דין לכפות על הפשרה[130], שכל שאין הדבר יכול להתברר על פי הדין, פשרה בזה היינו דינו[131], ומהם שכתבו שכן הדין בכל מקרה של ספק בדין ("ספיקא דדינא") כיצד להכריע בשאלה שבאה לפני בית דין[132].

פשרה שלא מדעת בעלי הדין

אף על פי שהפשרה צריכה הסכמת בעלי הדין ואין כח ביד בית דין לעשות פשרה שלא מדעת בעלי הדין[133], ישנם אופנים שבהם כח בית דין יפה לעשות מעצמם פשרה בלי הסכמת בעלי הדין:

בממון יתומים, כתבו ראשונים ואחרונים שמותר לבית דין לעשות פשרה ולוותר חוץ מן הדין כדי להשקיט ממריבות וקטטות[134], ויכולים בית דין להטיל דברי ביצוע ופשרה לחובת היתומים אף אם הפריזו במקצת מצד זה לצד זה בשביל השתקת הריב[135]. ויש שכתבו לחלק, בין פשרה בנידון שהוא למנוע מן היתומים רווח ממון, שאז אפשר לבית דין לעשות הפשרה, ובין נידון שהוא הפסד ממש ליתומים, שאז אין לבית דין להתפשר ולהפסידם[136], וכן יש סוברים שלא התירו לבית דין לוותר בממון היתומים כדי להשקיט ממריבות אלא במקום חשש שיבוא מזה הפסד ממון ליתומים[137].

כח זה לפשר ולוותר בממון יתומים לא נמסר אלא לבית דין הממונה בעיר או לגדולי הדור[138].

אין חילוק בדבר בין היו היתומים תובעים ומפשרים בית דין שיקבלו פחות מן המגיע להם לפי הדין, ובין היו היתומים נתבעים ומפשרים בית דין שישלמו מיד פחות מן התביעה[139].

ויש מי שחולק בעיקר הדין, וסובר דאין בידינו להוציא מן היתומים אף מפני מניעת קטטה[140].

בעל חוב המוכן לוותר מחובו אם ישלמו לו מיד, כתבו ראשונים גובים בית דין מן היתומים מיד, אף שאין נזקקים לנכסי יתומים עד שיגדלו, כיון שהוא לטובתם[141]. ואפילו הבעל חוב רוצה לעשות הנחה ליתומים רק בדבר מועט נזקקים בית דין וגובים[142], ואפילו עדיין לא הגיע זמן פרעון החוב[143].

פשרה ע"י אפוטרופוס

אפוטרופוס בנכסי יתומים, כתבו אחרונים שיכול לוותר במעות היתומים לטובתם ולעשות פשרה בדינם[144]. ויש שצידדו לחלק, שדוקא אם היתומים הם תובעים ובעל דינם רוצה לשלם מיד פחות מתביעתם, ומכיון שהיתומים באים להוציא ממון מיד האחרים יש ביד האפוטרופוס להתפשר, אבל כאשר היתומים הם נתבעים ובאים להוציא ממון מיד היתומים שלא כדין, אף שהתובע רוצה לוותר מן החוב, אין רשות ביד האפוטרופוס לפרוע משל יתומים, שמא כשיגדלו ימצאו שובר וכיוצא בזה[145]. ויש שצידדו לומר, שאפשר שאין האפוטרופוס דינו כבית דין לענין זה שיוכל להתפשר לטובת היתומים[146].

וכתבו שהאפוטרופוס המתפשר לטובת היתומים יש לו לעיין יפה יפה שלא יפסידו היתומים יותר ממה שנצטרך לטובתם[147], וכן יש לו להיות בקי היטב בכל הענין שלא יבוא בפשרה זו גם לידי הפסד אם יתגלה אחר כך זכות חדשה לטובת היתומים ושלא היה יודע עכשיו[148].

ונחלקו: יש אומרים שאין האפוטרופוס צריך לבית דין, ויכול בעצמו לעשות הפרשה, כפי ראות עיניו[149], ויש אומרים שעל האפוטרופוס לעשות את הפשרה על פי בית דין יפה ומפורסם בדורו לבקי ומומחה[150].

יש אומרים שאם לא רצה האפוטרופוס להתפשר מהראוי לבית דין להכריחם להתפשר[151].

יש כח ביד בית דין לגזור ולהחרים שתתקיים הפשרה ושלא יוכלו היתומים לחלוק ולמחות כשיגדלו[152].

יש אומרים שאם לא החרימו בית דין שתתקיים הפשרה הדבר תלוי בזה, אם עשו הפשרה לטובת היתומים שדומה הדבר למקח וממכר כגון שמפשרים בעד שבועה וכיוצא בזה כיון שיכולים לעסוק בנכסי יתומים, אין היתומים יכולים למחות כשיגדלו, אבל אם מוותרים רק בשביל כדי להשקיט הריב או שלא לילך בדיני עכו"ם יכולים למחות כשיגדלו[153].

כשאין הדין ברור

יש שכתבו שבמקום שאין הדיינים יכולים לחתוך את הדין ברור, מפני שיש סברא נוטה לכאן ולכאן, כגון שיש סברא שהוא דומה לפשיעה ויש סברא שדומה לאונס, או בשאר עניינים יכול הדיין לעשות פרשה בעל כרחו של בעלי הדין[154].

למנוע הליכה לדיני עכו"ם

הרשות ביד בית דין לפשר במקום שיש חשש של הליכה בדיני העכו"ם[155].

באונס

פשרה שהסכים לה בעל הדין מתוך אונס, כתבו ראשונים ואחרונים שאינה פשרה, ואפילו עשה את הפשרה בקנין וביטול מודעה יכול לחזור בו[156], וכתבו אחרונים שהוא רק אם נודע אחר כך שגם ביטול המודעה היה מחמת האונס[157]. ואפילו היתה הפשרה בשבועה, כיון שהיתה באונס אינה תקפה, אם השבועה היא בענין שיכול לבטלה בלבו, ושלא יהא מה שמוציא בפיו בבירור נגד מה שבלבו[158].

מסירת מודעא על האונס

נאנס להתפשר ולמחול מקצת מהממון שתובע, נחלקו אם מועילה המחילה, והדבר תלוי אם פשרה דינה כמתנה או כמכר לענין מסירת מודעא* עליה: לסוברים שדינה כמתנה[159] - שיש חילוק בדין מודעא בין מכר למתנה[160] - כמו כן מחילה על ידי פשרה באונס דינה כמתנה באונס, ובטילה[161]. ולסוברים שלענין מסירת מודעא, מחילה על ידי פשרה דינה כמכר[162], כתבו אחרונים שכמו כן אינה בטילה באונס אלא אם מסר מודעא[163], שמשום שהתובע ירא שמא יפסיד כל תביעתו בדין, מתפייס הוא ליטול קצת בפשרה, והוא כמוכר לחבירו כל זכות שיש לו בתביעה זו בסך שמתפשרים ביניהם[164], או שכיון שכל פשרה קיימת אף על פי שאינו עושה מרצון גמור, אלא היא נעשית על ידי הפצרתם של הדיינים, ודומה קצת למחילה באונס, לפיכך היא קיימת אפילו כשנעשית באונס[165], ומכל מקום באופן שהדין ברור כאחד מבעלי הדינים, והתפשר כדי לקבל את שלו - שלענין מסירת מודעא יש סוברים שחשובה הפשרה כמתנה לדברי הכל[166] - כתבו אחרונים שחשובה הפשרה כמתנה ובטילה מחמת אונס[167]. ולמחלקים לענין מסירת מודעא, שפשרה שיש בה מחילת ממון, דינה כמתנה, ופשרה שאין בה מחילת ממון, אלא חלוקת שותפות, או הרווחת זמן, או קדימה של אחד לחבירו, דינה כמכר[168], אף לענין פשרה באונס כשיש בה מחילת ממון דינה כמתנה באונס שהיא בטילה, ודוקא כשאין בה מחילת ממון דינה כמכר, ואינה בטילה בלא מסירת מודעא[169]. ויש מן האחרונים שנחלקו בדבר וכתבו, שאף לסוברים שלענין מסירת מודעא מחילה שעל ידי פשרה דינה כמכר, לענין פשרה באונס אינה כמכר, ובטילה[170].

החשוב אונס

על הפחדה בדבר שאפשר למפחיד לעשות, אם חשוב אונס, ע"ע אונס (הכרח)[171].

כאשר המאיים אינו בעל הדבר, יש מן האחרונים סוברים שאינו אונס, ואפילו הדיינים הם המאיימים[172], שאין אדם חוטא ולא לו, ואינו אלא מגזם בלבד[173], ויש סוברים שאם הדיין הוא שהפחיד כל שכן שחשוב אונס[174].

בדבר שאין היזקו ברור

איום בדבר שאין היזקו ברור, כגון שמאיים עליו להביא את הדין לפני ערכאות של גויים, לא זו בלבד שבענין שהיה מותר לו ללכת לפי ערכאות בדין זה שאינו חשוב אונס[175], אלא אפילו בענין שאסור לו לילך לפני ערכאות ואפילו התרו בו ואמר שילך, אינו אונס[176], לפי שאף אם ילך לפני ערכאות אינו ברור שיזכה בדינם ואין זה היזק ברור[177]. ולכן בעניינים שבערכאות הוא היזק ברור, כגון ירושת הבת במקום הבן, והאשה את בעלה שבדיניהם יש להם זכות ירושה, וכן במקום שמגזים בדבר שמורה היתר לעצמו, כגון שבדיננו היה זוכה מטעם מוחזק, ובדיניהם אין דין מוחזק, כל זה חשוב כאונס[178].

עשה לו כבר פעם מעשה על ידי ערכאות, נחשבים איומים כאלה לאונס, שבודאי יעשה כן שוב[179], ואין צריך לומר אם התחיל כבר בנידון זה על ידי ערכאת שודאי יסיים מה שהתחיל[180].

עשיית תחבולות כדי להגיע לפשרה

מי שתובעים אותו ממון שהוא מוחזק בו, כתבו ראשונים ואחרונים שאסור לו לבקש צדדים ותואנות להישמט כדי שיתרצה בעל דינו לעשות עמו פשרה וימחול לו על השאר[181], לפי שאי אפשר לו לעשות כל אלו אם לא בדברי שקר ותחבולות והרי זה בכלל מדבר שקר תרחק[182], ועוד, שהואיל וכוונתו לכופו לפשרה ולהחזיק בממון חברו, שמן הדין הוא שלו, עובר בלאו של לא תעשוק[183]. וכתבו אחרונים, שאיסור זה הוא על הנתבע, וכל שכן על התובע שאסור לעשות כן כדי להוציא משל חברו[184]. ויש מן הראשונים חולקים, וסוברים שאדם המתחייב ממון לחברו יכול לבוא עליו בעקיפין כדי שיתפשר עמו בדבר מועט וימחול לו[185], ורק במקום שמדבר שקרים כדי לזכות בדין שקר או כיוצא בזה יש לחוש אבל במקום שרוצה לעשות מעשים שבשבילם ימחל לו הלה מרצונו הטוב על ידי תחבולות שעושה, אין איסור בזה[186]. לא עשה שום תחבולה אלא שיש בידו ביכולת לעשות, ובעל דינו יודע מזה ומפחד שמא יעשה והסכים מתוך כך לפשרה מעצמו, מותר לו להתפשר עמו אף שיודע שלא עשה כן מרצונו הטוב[187].

אופנים שמותר להערים כדי להגיע לפשרה

באופנים מיוחדים כתבו הפוסקים, כי בהם מותר לאדם להערים על בעל דינו כדי שיתפשר עמו:

א) במקום שיש לו תרעומות על בעל דינו, שמפני מעשיו גרם לו שיבוא לידי חיוב, יש מן האחרונים שכתבו שבזה מותר לו לעשות תחבולות להכרח אותו שיתפשר עמו[188].

ב) אין האיסור אמור אלא אם כן מבקש הנתבע תואנה בידיים כדי לפשר, אבל בענין שהוא רק שב ואל תעשה מותר[189].

ג) אין אסור אלא במקום שכבר נתחייב בדין מתוך מעשיו, ואף קודם שבא לבית דין חייב הוא בממון זה, אבל חיוב שאין חל עליו אלא על ידי העמדה לדין בפני בית דין, כגון קנס וחיוב שור המועד, מותר לו לעשות תחבולות למנוע את החיוב מלחול עליו, ועל ידי זה יתרצה להתפשר עמו[190].

ד) כתבו רבים מן הפוסקים שאין הדברים אמורים לאסור לעשות כן, אלא במקום שיודע שאין האמת איתו, אבל אם יודע שהאמת איתו שאין הוא חייב לבעל דינו, רק שהדיינים לא יאמינו לו, מותר לו לבקש צדדים ותחבולות כדי שיתרצה בעל דינו להתפשר עמו[191], ובלבד שלא יהא כרשע לפני בית דין[192].

ה) כאשר יש לו טענת מלוה ישנה על חברו ואין לו עדים, יכול לעשות כן, כדי להציל את שלו[193].

ויש מן האחרונים שכתבו שאפילו על האמת אסור לעשות תחבולות להגיע לפשרה[194].

כשיש חיוב שבועה

כאשר נתחייב הנתבע שבועה הבאה על הספק, כגון שבועת השומרים וכדומה, והנתבע נאמן על התובע גם בלי שבועה, כתבו אחרונים שאסור לו לתובע לבקש ממנו שבועה כדי שיתפשר עמו, כי לא ירצה להישבע אפילו על האמת[195]. וכן מי שנתחייב שבועה ואין בדעתו לישבע, כתבו אחרונים שאסור לו יאיים על חברו לומר אנכי אשבע כדי לפשר[196].

גרם לחבירו להתפשר

עבר וגרם לבעל דינו להתפשר עמו ולמחול לו על השאר, במקום שאסור לו לעשות כן, כתבו ראשונים ואחרונים שאינו יוצא ידי שמים עד שיתן לו את שלו[197], ולא יאמר הרי כבר פשרתי עמו ומחל לי, שאין מחילתו מחילה דהוי מחילה בטעות ובאונס שהיה מתיירא שמא יפטרוהו על הכל מחמת צדדי התואנות שביקש[198], וגזל הוא בידו עד שיתן לבעל דינו מה שמגיע לו על פי הדין[199], מיהו אין לבית דין לנדותו עד שישלם[200]. ויש שצידדו לומר שהוא גזל גמור ויש לבית דין להוציא מידו, אם נתברר הדבר לבית דין שנתפשר עמו מפני צדדים של השתמטות[201].

ביטול הפשרה בתשלום קנס

שנים שקבלו עליהם פשרנים בקנין וקנס, ואחר שאמרו הפשרנים את הפשרה, אמר אחד מבעלי הדין אשלם הקנס ולא אקיים הפשרה, כתבו ראשונים ואחרונים שאין בדבריו כלום[202], שהרי הוא חייב לקיים הפשרה מכח הקנין[203]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחולקים, וסוברים שהבחירה בידו ליתן את הקנס וליפטר מקיום הפשרה[204].

אף לדעה ראשונה שלא נפטר בתשלום הקנס, כתבו אחרונים שאין זה אמור אלא כשאמר לו שמקבל על עצמו "בקנין וקנס" שהקנס לא בא אלא לחיזוק, אבל אם אמר: אם לא אקיים הפשר אשלם הקנס, אז בתשלום הקנס נפטר מלקיים את הפשרה, לפי שהקנס הוא שובר על הפרעון[205].

וכתבו עוד, שאפילו נעשה הקנס באופן שיש בו משום אסמכתא* צריך לקיים הפשר או שיתן הקנס[206].

היו בשטר הפשרה עוד תנאים מלבד חיוב הפרעון, קיום שאר התנאים פוטרו מן הקנס[207].

כשלא נקבע זמן לקיום הפשרה

פשרנים שעשו פשרה, וטען בעל הדין שלא קבעו לו זמן לקיום הנאמר בפשרה, ואין רצונו לעשותו מיד אלא כשיזדמן, כתבו ראשונים ואחרונים שאין בדבריו כלום, אלא חייב לעשותו מיד[208], שאם לא כן אין לדבר סוף שיארך הזמן עד סוף ימי עולם וירבו מחלוקת[209], או שכיון שלא קבעו זמן מן הסתם היתה דעתם שיקיימו מיד ולכך יכול כל אחד מבעלי הדין לכוף להשני שיקיים מיד[210]. וכתבו אחרונים שאם יש לו פנאי חייב לקיים מיד את הפשרה אפילו בלי שיתבענו חבירו, אבל אם אין לו עכשיו פנאי, כיון שלא קבעו זמן אין חיוב לקיים מיד, והוא שרואים שאין כוונתו לבקש תואנה ולדחותו מעליו[211].

היה מסרב לעשות מיד, כתבו אחרונים שיחרימוהו בית דין[212].

ביטול הפשרה בגלל סירוב אחד מהצדדים

סירב אחד מהם ולא רצה לקיים את הפשרה, אף על פי שאמר מפורש "אין אני מסכים עם הפשרה", כל שחזר אחר כך מסרבנותו ורוצה לקיים, כתבו אחרונים שחייב גם השני לעמוד בפשרה ואין נפטר מחיוב קיום הפשרה על ידי סירוב חברו לקיימה, שכיון שלא קבעו זמן מסויים, כל שקיימה אחר כך אינו חשוב שעבר על הפשרה[213].

קבעו זמן על קיום הפשרה והגיע הזמן ולא רצה לקיים, כתבו אחרונים שנתבטלה הפשרה לגמרי ונפטר חברו ממנה בסרבנותו אף אם ירצה אח"כ לקיימה[214].

קיים אחד את הפשרה ונתן המעות ביד הדיין, והדיין עיכב את המעות בידו כמה ימים לראות אם יקיים השני את גזירתו וכשראה שאין השני רוצה החזיר המעות לראשון ופטרו מחיוב הפשרה, כתבו אחרונים שנפטר זה הראשון לגמרי מחיובו, ואפילו אם ירצה השני עתה לקיים את הפשרה כבר נפטר ממנה הראשון ואינו מחוייב יותר[215].

טענת פרעתי בתוך הזמן

קבעו הפשרנים זמן לשלם לו את הסכום שגזרו, כתבו אחרונים שדינו כתוך זמן של הלוואה, ואין יכול לטעון בתוך הזמן שפרע[216], וכן הדין שאם מת בתוך הזמן אין בית דין טענת פרוע ליתומים תוך הזמן[217], וכן יכולים העדים לכתוב שטר קודם הגעת הזמן[218].

כשנגמר הדין

גדר "גמר דין"

לאחר שנגמר הדין, אסור לבצוע[219]. בגדר גמר דין, מצינו שנחלקו בו: א) בתלמוד אמרו, וכן כתבו ראשונים, וכן יש שכתבו להלכה, שהיינו שאמרו "איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב"[220], ואף שגמר דין בכל מקום הוא אמירת "צא תן לו" לסוברים כן[221], מכל מקום כיון שקרוב הדין לגמור אסור להם להטעות את הזכאי[222], שהרי זכותו ידועה לו[223]. ב) ויש מן הראשונים סוברים, וכן יש שכתבו להלכה, שאם כבר דקדקו בית דין בדין היטב עד שלא חסר להם אלא לומר איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי, אפילו שעוד לא אמרו כן, הרי זה כמו שגמרו את הדין, ואסור להם לעשות פשרה[224], שכיון שנתברר להם כל כך אין להטעותו לעשות פשרה, שאילו היה יודע שנתברר דינו לזכות לא היה מתרצה לעשות פשרה[225], או שכיון שנתברר הדין שהתובע זכאי אין לגזול ממנו[226], או שכיון שחייבוהו כדין היאך יכולים לחזור ולעשות פשרה, והרי לתובע יש ממון אצל הנתבע, ואם ילך לבית דין אחר שיכפוהו לתת לו מה שהבית דין הראשון חייב, הדין עמו[227]. ג) ויש מן הראשונים סוברים, וכן יש שכתבו להלכה, שאף לענין האיסור לעשות פשרה אינו נחשב גמר דין עד שיאמרו צא תן לו[228], ולא אמרו שגמר דין לפשרה הוא איש פלוני אתה חייב כו' אלא משום שיש דין שלא שייך בו לומר צא תן לו, לכן נקטו לשון פטור וחיוב ששייך בכל הדינים[229], או שלא אמרו אלא למעט שלא נאמר שעד שלא נעשה המעשה של קיום הפסק אינו גמר דין, אבל הכוונה היא שיאמרו צא תן לו[230]. ד) ויש מן הראשונים שכתבו לחלק, שבדברים שאינם מחוסרים גבייה, כגון קרקעות וכיוצא, שכיון שבכל מקום שנמצאים הרי הם ברשות בעליהם, לכן מיד שאמרו חייב אתה ליתן לו הרי הם כאילו הגיעו לידו, אבל במטלטלים שמחוסרים גבייה, אינו נחשב גמר דין עד שיאמרו צא תן לו[231].

בהתפייסות בעלי הדין

פשרה לאחר גמר דין, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו, שדוקא כאשר הפשרה היא מדעת הדיינים וראות עיניהם ולא מדעת בעלי הדין, אסור לעשות אחר גמר דין, אבל כאשר מודיעים להם טיב הפשרה ומפייסים אותם עד שהם מתרצים למחול אחד לחבירו או לתת אחד לחבירו, אפילו אחר גמר דין ראוי לעשות כן, ובלבד שלא יהיה שום צד הכרח בדבר אלא פיוסים ופיתויים, וזו היא מצוה גדולה והבאת שלום בין אדם לחבירו[232]. ויש מן האחרונים שכתבו שבכל אופן אין לעשות פשרה אחר גמר דין[233].

עשו פשרה אחר גמר דין

עברו ועשו פשרה אחר גמר דין, כתבו אחרונים שהפשרה בטלה, כדין דיין הטועה בדבר משנה[234].

חזר וטען אחר גמר דין

חזר החייב אחר גמר דין וטען טענה אחרת, יש מן האחרונים שכתבו שאינו מועיל לעשות פשרה כיון שכבר נגמר הדין[235].

בחיוב שבועה

חייבו בית דין שבועה לאחד מהצדדים, כתבו ראשונים ואחרונים שאף אחר גמר דין רשאים הבית דין לעשות פשרה, כדי ליפטר מעונש השבועה[236], ויש שכתבו שאף מצוה היא[237]. ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים שכיון שנגמר הדין, אף על פי שחייבוהו שבועה, אסור לעשות פשרה, שאם יחזרו ויעשו פשרה נראה כאילו לא דנו דין אמת[238].

שאינו דיין

מי שאינו דיין, כתבו ראשונים ואחרונים שאף אחר גמר דין רשאי לעשות פשרה[239], ודוקא שלא במושב דין הקבוע למשפט[240], משום זילות הבית דין[241], או שמה שנעשה לפני הדיין הרי זה כאילו נעשה מדעת הדיין ובהסכמתו[242]. וכתבו אחרונים, שבמקרה שיש חשש שעל ידי פסק הדין יבואו לידי קטטות ומריבות, מצוה וחיוב על כל מי שיש בידו ואינו מן הדיינים להשפיע עליהם להסכים לפשרה[243], ואף הבית דין עצמו רשאים לבקש מאחר שישתדל לעשות פשרה[244].

נתרצו מעצמם לבטל פסק הדין

נתרצו בעלי הדין מעצמם לבטל פסק הדין לאחר גמר הדין, ורוצה אחד להקל על חברו ולקחת ממנו פחות ממה שנפסק, כתבו אחרונים שמכל מקום אסור לדיינים לחזור לעשות להם פשרה, שנראה כזילות הבית דין שאחר שכבר נגמר הדין דוחים אותו ועושים פשרה[245].


הדיינים

מנין הדיינים

מנין הדיינים הנצרך לעשיית פשרה, לדעת ר' מאיר הוא שלשה, ולדעת חכמים אפשר אפילו ביחיד[246], וכן בדעת רשב"ג שאמר שפשרה נעשית בשנים[247], אמר רב אחא בריה דרב איקא שאפשר לעשות ביחיד, אלא שהצריך שנים כדי שתהיה עדות על הפשרה[248], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שלדעת רשב"ג צריך פשרה בשנים דוקא[249]. בטעם המחלוקת, אמרו בתלמוד, שלדעת ר' אבהו הסובר שדיני ממונות בשלשה, אזי לדעת ר' מאיר, הוקשה פשרה לדין, וכשם שדין בשלשה כך פשרה בשלשה, ולדעת חכמים לא הוקשה פשרה לדין[250]. וביארו אחרונים, שאף פשרה כאשר הסכימו בעלי הדין עליה, חשובה משפט, ולדעת ר' מאיר גם במשפט זה צריך שלשה כמו בדין שנעשה בעל כרחם, וצריך כח בית דין, ולדעת חכמים במשפט זה של פשרה שנעשה מרצונם של בעלי הדין, אף ליחיד יש כח בית דין, ולא הוקשה פשרה לדין[251]. יש מן הראשונים שכתבו, שלסוברים שפשרה צריכה קנין[252], מעיקר הדין לדברי הכל פשרה אפילו ביחיד, והרי זה כמי שקיבל עליו קרוב או פסול וקנו מידו שאינו יכול לחזור בו[253], ולא נחלקו אלא לענין לכתחילה, שלדעת ר' מאיר הוקשה פשרה לדין, וצריך שלשה כדי שידקדקו היטב בדבר, שלא יטילו בפשרה חיוב על האחד יותר מחבירו, ולחכמים לא הוקשה פשרה לדין, ודי באחד שידקדק בזה, שאינו דין[254]. ויש שכתבו בדעת ר' מאיר, שהטעם שצריך שלשה כדי שיהיה הכרע בין הדיינים וילכו אחר הרוב[255].

בדעת חכמים הסוברים שפשרה נעשית ביחיד, יש מן הראשונים שכתבו שאף לכתחילה רשאי לעשות פשרה[256], ויש מן הראשונים שכתבו שמכל מקום אין ראוי לעשות פשרה ביחיד, שפשרה צריכה הכרע הדעת[257].

הלכה כחכמים שפשרה נעשית אף ביחיד[258], שאף יחיד יכול לכוון לפשרה האמיתית[259], וכיון שפשרה צריכה קנין, מועילה הפשרה אף ביחיד[260]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהלכה שפשרה בשנים, וכדעתם בדעת רשב"ג[261], ואין די באחד, שאחד אינו בקי פשרה ואף אם עשו קנין, הרי זה כקנין בטעות[262].

בדעת רב אחא בריה דרב איקא בדעת רשב"ג שצריך שני דיינים בפשרה כדי שיהיו עדים[263], נחלקו ראשונים ואחרונים על מה הם מעידים: יש שכתבו שהם מעידים שבעלי הדין עשו קנין על הפשרה[264]. ויש שכתבו, שמעידים הם על אופן הפשרה, ונאמנים על כך, אף כשבעלי הדין מכחישים או שנחלקו ביניהם כיצד נעשתה, וכן יכולים הם להעיד על קבלת הקנין על הפשרה[265]. ויש שכתבו, שנאמנים הם להעיד שבעלי הדין קיבלו אותם עליהם לעשות פשרה, אף כאשר בעלי הדין מכחישים[266], ויש שחלקו, שאינם נאמנים נגד הכחשת בעלי הדין שלא קיבלו אותם עליהם[267].

הכרעה ע"פ הרוב

פשרה, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאין הולכים בה אחר רוב דעות הדיינים, אלא צריך ששלשת הדיינים יסכימו לדעה אחת[268], ואינה כמו דין שהולכים בו אחר רוב דעות הדיינים[269], שלא לכל דבר הוקשה פשרה לדין[270]. וכתבו אחרונים, שאם מתנים ביניהם בפירוש שמקבלים את הפשרה על דעת שיכריעו בה על פי הרוב, מועיל[271], והטעם, כתבו אחרונים שבסתם פשרה יש אומדנא בדעת בעלי הדין שדעתם שלא להסכים לפשרה אלא אם כן יסכימו כולם, ולכן אם מתנים ביניהם מראש שמקבלים הפשרה בהכרעה על פי הרוב, מועיל[272]. ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים שאף בפשרה הולכים אחר הרוב[273], וכן יש מן האחרונים בדעת הירושלמי, שהטעם שצריך שלשה הוא משום שצריך שהשלישי יכריע בין השנים[274].

עד נעשה דיין

אף על פי שבדין רגיל, אין עד המעיד נעשה דיין[275], בפשרה, יש מן האחרונים שכתבו שעד נעשה דיין, ולדעתם זהו שכתבו ראשונים שיפה כח הפשרה מכח הדין ששני הדיוטות שעשו פשרה וקנו מידם אין יכולים לחזור בהם, שהדיינים שעשו את הפשרה יכולים להעיד על כך שנעשה בפניהם קנין על הפשרה ובעלי הדין קיבלו אותו עליהם כפשרנים[276].

הקנין

הכלל

פשרה, לדעת רב אשי אינה צריכה קנין[277], ולדעת סתם התלמוד והכרעת ההלכה בו, צריכה קנין[278]. יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שאפילו כשנעשית בשלשה דיינים, צריכה קנין[279]. ויש מן הראשונים סוברים שפשרה שנעשית בשלשה אינה צריכה קנין[280], שלא הצריכו קנין אלא בשנים שאין להם כח להפקיע ממון, אבל לא בשלשה שיש להם כח של בית דין ויפה כחם להפקיע ממון[281]. וכתבו אחרונים, שאף לסוברים שבפני ג' צריכה קנין, אם עשו קנין בפני ב' מפשרים ואחר כך נצטרף מפשר שלישי, אין צריך לעשות קנין שוב בפני השלישי[282].

הצורך בקנין

הצורך בקנין על הפשרה, כתבו ראשונים שהוא כדי שלא יוכלו בעלי הדין לחזור בהם, וכל שעשו קנין, אין יכולים לחזור בהם[283], אבל ללא קנין, יכולים לחזור בהם, שכיון שהמחילה של התובע על חלק מתביעתו היא על פי הדיינים, התובע עלול לטעון אחר כך שהדיינים הטעו אותו בדבריהם, ולכן אפילו כבר אמרו לו הדיינים ענין הפשרה ופרטיה, צריך קנין שלא מדעתו מחל[284]. אבל עשו בעלי הדין מעצמם פשרה ביניהם, אינה צריכה קנין[285].

שתקו בעלי הדין אחר ששמעו הפשרה, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שבכל זאת צריכים קנין, שהקנין נצרך אפילו נתרצו בפשרה[286], ויש מן הראשונים סוברים שאם שתקו אחר שמיעת הפשרה, אין צריך קנין[287]. אבל אמר התובע אחר הפשרה בפירוש "אני מוחל לך" כתבו אחרונים שמועיל ללא קנין[288], ודוקא אם אמר שמוחל באופן שלא היה כתשובה להפצרת המפשרים, אבל אם אמר זאת אחר הפצרתם, אינו מועיל[289]. ואם פייסו בעל הדין עצמו ללא המפשרים ואמר לו התובע שמוחל לו, מועיל ללא קנין, שהרי יכול היה לסרב, ומוכח שמוחל מרצונו[290].

קיבלו תחילה בעלי הדין את הדיינים לדין, ואחר נמלכו ועשו פשרה, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שצריך קנין על הפשרה[291]. ויש מן הראשונים סוברים שהפשרה קיימת בלא קנין, שדוקא כשהוזקקו מתחילה לפשרה יכול לומר משטה הייתי בכם, אבל כשהוזקקו תחילה לדין אין אדם משטה בבית דין[292].

חזרת הבעל דין מהסכמתו לפשרה כשלא עשו קנין, יש מן האחרונים שכתבו שאם טעם חזרתו מפני שאינו רוצה לדון בבית דין ישראל, אינו יכול לחזור בו[293].

פשרה הנעשית במעמד טובי-העיר*, אינה צריכה קנין, ולא מן הדין, אלא כן הוא המנהג שכל מה שאדם מקבל על עצמו בפני טובי הקהל אין יכול לחזור בו[294]. וכתבו אחרונים שדיינים הקבועים שבעיר אין דינם לענין זה כטובי העיר[295]. ויש מן האחרונים שכתבו שפשרה הנעשית בפני טובי העיר מועלת בלא קנין רק אם שתקו ולא התנגדו מיד בשמעם את הפשרה[296].

מקומות שנהגו הסוחרים שהפשרה קיימת בלא קנין, כתבו אחרונים שמנהגם מנהג, ואין יכולים לחזור בהם[297]. ויש מן האחרונים שכתבו לא נתקבל אצלם מנהג זה[298].

בגוי

בגוי פשרה אינה צריכה קנין, ולכן גוי וישראל שבאו לדין והסכימו לעשות פשרה, אפילו לא עשו קנין אין הגוי יכול לחזור בו מהסכמתו לפשרה[299].

הדבר שעליו עושים הקנין

הדבר שעליו עושים הקנין, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: א) יש שכתבו שהקנין הוא על המחילה שבפשרה[300]. על המחלוקת אם הקנין נצרך אף מצד התובע או רק מצד הנתבע, עי' להלן[301].

ב) ויש שכתבו שהקנין הוא על הפשרה ושהדיינים יהיו המפשרים, ולכן צריך שיאמרו במפורש יהיו פלוני ופלוני המפשרים, ואין מועיל כאשר קיבלו סתם קנין על הפשרה ואחר קיבלו עליהם דיינים, אולם אם באו לפני שלשה לדין וקיבלו קנין על הפשרה, אפילו בסתם, חשוב שפירשו שהם יהיו המפשרים, ומועיל[302].

ג) ויש שכתבו שהקנין הוא על החפץ שדנים עליו, כדי שלא יהיה קנין דברים[303], וצריך הנתבע להקנות לתובע בקנין סודר החפץ שמתדיינים עליו בשיעור שיחייבוהו הדיינים, ואם מתדיינים על מעות, שאינן נקנות בחליפין*[304], צריך לשעבד נפשו להתחייב לו כפי שיחליטו המפשרים[305]. וכתבו אחרונים, שדוקא הנתבע צריך להקנות בחפץ, שהרי הוא מתחייב לתת, ולולא קנין בחפץ הרי זה קנין דברים - וכמו קנין "אתן" שחשוב קנין דברים, לסוברים כן[306] - אבל בתובע די בכך שיקנה מידו לוותר ולמחול לנתבע מה שבידו, ואם תביעתו מכח שטר מקנה לו בקנין שיחזיר לחברו השטר כפי שימצאו המפשרים[307]. ויש מן האחרונים שכתבו שגם בתובע קנין על המחילה הוא קנין דברים שאינו מועיל[308], וצריך אף הוא להקנות בחפץ[309], או להקנות בקנין סודר על התחייבותו על סך שיאמרו הפשרנים[310]. ובטעם שצריך להקנות בחפץ שדנים עליו, אף על פי שכאשר מקבל על עצמו לדון בפני קרוב או פסול, אין צריך להקנות חפץ, כתבו אחרונים שבפשרה כיון שמחייבים אותו לוותר מן המגיע לו, ולא לדון על פי דין תורה, צריך להקנות בחפץ[311].

ג) ויש מן האחרונים שכתבו שבפשרה עיקר הקנין הוא שמשעבד נכסיו למה שיפשרו, והקנין נצרך לחזק את סמיכות הדעת[312].

קנין על מחילת התובע

מחילת התובע כחלק מהפשרה, שמוחל על חלק מהממון שתבע, אם דינה כשאר מחילה על חוב, שאף בלא קנין גומר בדעתו למחול[313], נחלקו בה ראשונים: א) יש מן הראשונים סוברים שאף מחילת התובע שישנה בפשרה מועילה בלא קנין[314]. ולדעתם הטעם שאמרו בתלמוד שפשרה צריכה קנין[315], אינו אלא כדי שהנתבע לא יוכל לחזור בו בממון שהוא מתחייב לשלם, אבל התובע אינו צריך קנין לממון שמחל עליו[316], אם לא באופן שאין מחילה מועילה בו בלא קנין, כגון בחוב שיש לו שטר עליו, שמחילה בלא קנין אינה מועילה בו, לסוברים כן[317]. ב) ויש שמחלקים, שהמחילה שבפשרה שנעשית בפני בית דין אינה צריכה קנין מצד התובע, אבל כשמוחל על ידי פשרנים שאינם בית דין צריכה קנין[318], משום שלדעתם המוחל על ידי הפצרת אחרים בלא קנין יכול לטעון טענת משטה הייתי[319], או שיכול לטעון אני אמרתי בלבי לקבל מיד מה שיתן על ידי הפשרה, והמותר אתבענו בבית דין, אבל כשנעשתה הפשרה בבית דין, אינו יכול לטעון מחלתי על דעת שאחזור ואגבה המותר בבית דין אחר, שכיון שיצא זכאי מבית דין זה, שוב אין נזקקים לו בבית דין אחר[320], או שבית דין אלים כוחם להפקיע ממון בלא קנין[321]. ג) ודעת גאונים והרבה ראשונים, שבכל פשרה אמרו שצריכה קנין - אף כשהיא בבית דין[322] - ואם לא קנו, אף התובע יכול לחזור בו, ואין מחילתו מחילה[323]. וכמה טעמים נאמרו בדבר: יש שפירשו שהוא משום שאפשר שלא אמר שמוחל אלא להשבית המריבה[324], או משום שכשמחל על ידי אחרים חוששים שמחל בלי הסכמה שלמה[325]. ויש שכתבו, שכיון שפשרה צריכה קנין מן הנתבע שיפרע מה שיאמרו הפשרנים, אף התובע צריך שיקנו ממנו למחול השאר, שהכל דין אחד הוא[326]. ויש שפירשו, שכיון שמוחל לפי עצתם של הפשרנים שהשיאו אותו למחול, דומה למחילה-בטעות* שאינה מחילה, לסוברים כן[327] - ואף לסוברים במחילה בטעות שכשיודע על מה מוחל, מחילתו קיימת[328], יש סוברים שהיינו דוקא כשטועה מעצמו, אבל הטעוהו אחרים, אינה מחילה[329] - והיינו שדרך הפשרנים שמאיימים עליהם ואומרים לכל אחד שאין הדין עמו ומשיאים אותו למחול יותר מהראוי כדי להטיל שלום ביניהם[330], וכיון שאילו היה יודע שהיה זוכה בדין לא היה מוחל, דומה למחילה בטעות[331], ולפיכך צריכה קנין כדי לחזק הדבר[332], וכעין זה כתבו אחרונים שכיון שנעשית הפשרה על ידי תביעה, וירא כל אחד שאם לא ימחל יפסיד הכל, צריכה קנין, וכתבו שאם עשו בעלי הדין פשרה ביניהם מעצמם מרצונם הטוב בלא הכרח, אינה צריכה קנין[333]. ויש מן האחרונים שכתבו שכיון שאין נוח לו בפשרה, ואינו עושה אלא מחמת הפצרת הפשרנים, דומה קצת למחילה באונס, ולכך צריכה קנין[334].


קודם הפשרה

המחילה שבפשרה, קודם שאמרו הפשרנים מה תהיה הפשרה, ואין המוחל יודע מה תהיה הפשרה, וכמה הוא מוחל, נחלקו בה ראשונים: יש סוברים שקודם שאמרו מה תהיה הפשרה, מאחר שהיא מחילה בטעות, ואינו יודע על מה מוחל, אינה מועילה אף בקנין[335]. ויש סוברים שכל שעשו קנין אף קודם שאמרו מה תהיה הפשרה מועילה המחילה[336], מהם שסוברים שכל מחילה בפשרה צריכה קנין[337], ומהם שסוברים שקודם שאמרו מה תהיה הפשרה צריך שתהיה בקנין אף אם מחילה דרך פשרה אינה צריכה קנין[338], מפני שלא ידע בשעת המחילה מה תהיה הפשרה, ועל כמה הוא מוחל[339], ודומה למחילה בטעות כיון שאינו יודע כמה יאמרו לו למחול[340], ולכך צריך קנין, כדי לחזק את הדבר[341]. וכתבו אחרונים, שלדעה זו, אם אחר שאמרו הפשרנים את הפשרה, אמר בפירוש "אני מוחל לך", אינו יכול לחזור בו, אף כשלא היה קנין[342]. ויש שנראה מדבריהם, שלסוברים שמחילה דרך פשרה אינה צריכה קנין, אף קודם שאמרו מה תהיה הפשרה, מועילה היא בלא קנין[343].

מעשה במקום קנין

שנים שעשו פשרה ביניהם, ולא קיבלו על כך קנין, אך הלכו ועשו כדברי הפשרנים, כגון שהיו חלוקים בבנין שבקרקע ופשרו ביניהם בלא קנין כיון שקבלו עליהם ובנה זה קצת וזה קצת כדברי הפשרנים, כתבו ראשונים ואחרונים שאין יכולים לחזור בהם[344], שכיון שקבלו עליהם והלך זה והחזיק והלך זה והחזיק אין אחר חזקה כלום[345].

בנה רק אחד מבעלי הדין, יש מן האחרונים שכתבו שאין יכולים שניהם לחזור בהם שכיון שהאחד קנה בחזקה השני קנה בחליפין[346]. ויש סוברים שאין מועיל אלא אם כן שניהם בנו, שאם לא כן יוכל לחזור כיון שלא קנו על הפשרה[347]. ויש סוברים שאם התחיל אחד מהם לבנות, אף שאין זה מועיל על השני שלא יכול לחזור, אבל זה שהתחיל לבנות ודאי אין יכול לחזור, אף שעדיין לא בנה חבירו, שהרי הוא עשה מעשה ונתרצה לפשר[348].

עשו מעשה בחלק מהפשרה

כתבו אחרונים שאם התחילו לבנות נתקיימה כל הפשרה כאילו עשו קנין, וצריכים לקיים כל הפשרה ואין יכולים לחזור גם ממה שלא קיימו עוד[349]. ויש חולקים וסוברים דאפילו בנו שניהם, זה שאמרו שאין ליכולים לחזור הוא רק ממה שכבר בנו - שאין הוא יכול לתבוע החצי על זה מחברו – אבל על מה שלא בנו עדיין, יכולים לחזור[350].

לא עשו קנין אך נתנו משכון ביד הפשרנים

עשו פשרה בלא קנין ונתנו משכון ביד הפרשנים, כתבו ראשונים ואחרונים שאינו כלום, אלא אם כן אמרו "דלא כאסמכתא", או "מעכשיו"[351], כי כל שלא קנו מידו יכול לחזור בו, ואף על פי שנתנו המשכון ביד הפשרנים ואמרו להם אם לא נשלים מה שתטילו בינינו זכו בהם למי משנינו שיעמוד על פשרתכם, אינו מועיל לפי שזו אסמכתא היא, ואסמכתא אינה קונה אלא אם כן אמרו בפירוש דלא כאסמכתא, או מעכשיו[352], וכתבו אחרונים שאפילו לדעת הסוברים שאמירת "מעכשיו" אינה מועילה לבטל דין אסמכתא, בזה מהני מעכשיו לבטל דין אסמכתא[353].

ויש מן האחרונים שכתבו שאפילו אמרו בפירוש "דלא כאסמכתא" אינו מועיל, עד שיאמרו "זכו בגוף המשכון למי משנינו שיעמוד בפשרה", אבל אם אמרו "זכו למשכון" אינו כלום, שכל זמן שלא יתחייב אין יכול לשעבד נכסיו"[354].

היה המשכון שטר חוב, אינו כלום[355], לפי ששטר אינו נקנה אלא בכתיבה ומסירה[356], ואפילו מעכשיו אינו מועיל[357].

יש אומרים שאם אמר זכה בגוף המשכון, אין זה אמור אלא בהניחו משכונות לקיים הפשרה ואמר זכה בגוף המשכון עבור קנס, שאם לא קיימו הפשרה יוחלטו המשכונות לכשנגדו שאז יש בו משום אסמכתא, אבל אמר זכה בגוף המשכון כפי שיאמרו הפשרנים ודאי אין בזה משום אסמכתא, שלא גרע מקנין ואדרבה אין לך קנין גדול מזה[358].

ויש אומרים שלדעת הסוברים שלשון "דלא כאסמכתא" אינו מועיל לבטל דין אסמכתא[359], אף כאן בפשרה אין מועיל לשון זה לבטל ממנה דין אסמכתא[360]. ויש אומרים שבפשרה שאינה אסמכתא גמורה מועיל לשון דלא כאסמכתא לדברי הכל[361].

נתנו משכון אחר שנודעה הפשרה

יש סוברים שלא אמרו שלא מועילה מסירת משכון לפשרנים משום שהיא כאסמכתא אלא אם נתנו המשכון קודם שיגזרו הפשרנים ויפשרו שאינו יודע והרי זה כמו אסמכתא, אבל לאחר שנודעה הגזירה והפשרה נתן הנתבע משכון מועיל לענין שלא יכול לחזור בו[362].

הערות שוליים

  1. פהמ"ש לרמב"ם כתובות פ"י מ"ו (מהד' הרב קאפח). ועי' ב"ר פרשה כב יג: א"ל (קין לאדה"ר) עשיתי תשובה ונתפשרתי, ושפתי חכמים ברכות י א ד"ה פשרה, שמשמע שנמחל לו מחצה.
  2. הערוך השלם ע' פשר (הד').
  3. סנהדרין ו א.
  4. תמים דעים לראב"ד סי' רז בשם ר"י ב"ר אשר הלוי; יד רמה שם ד"ה ואמרינן: והשתא איכא למימר; תוס' הרא"ש שם ד"ה בצוע.
  5. יד רמה שם בפי' הא'.
  6. יד רמה שם.
  7. ברייתא סנהדרין ו ב.
  8. רש"י שם ד"ה אסור; יד רמה שם ד"ה ת"ר.
  9. יד רמה שם, וכ"מ מרש"י שם, ועי' פי' הרי"ף על העין יעקב, שהכריחו לרש"י לומר כן, שאם הוא לאחר ששמע טענותיהם, היינו דעת ר"ש בן מנסיא, ועוד שמשמעות כל הבוצע הרי זה חוטא משמע שאין חילוק מתי בצע.
  10. תהלים י ג.
  11. דברים א יז. סנהדרין שם.
  12. משך חכמה בראשית יח יט ד"ה כי ידעתי (הב'), ושם שלכן בדוד נאמר "עושה משפט וצדקה", קודם משפט וכשאין דין, צדקה, שהיא פשרה, ובאברהם שהיה קודם שניתנה תורה, נאמר "צדקה ומשפט" הפשרה היא העיקר ואחר כך משפט.
  13. ב"י חו"מ סי' יב בשם האגודה.
  14. שיעורי ר' שמואל סנהדרין שם אות עו.
  15. עי' גמ' שם. תוס' שם ד"ה אבל אהרן. ועי' רש"י ד"ה אבל אהרן, שמ' שאהרן היה דיין, ולא עשה פשרה אלא קודם שבאו לפניו לדין.
  16. חזון יחזקאל סנהדרין פ"ג ה"ג בביאורים.
  17. ברייתא שם.
  18. גמ' שם ז א: ות"ק סבר רשות, ורש"י שם ד"ה איכא בינייהו,ועי' יד רמה שם ו ב ד"ה ת"ר, שמ' דברי הגמ' "אתאן לת"ק" שמוסב על התנא הראשון ולא על ר"א בנו של ריה"ג, ועי' רש"י ד"ה אתאן שפי' שמוסב על ר"א בנו של ריה"ג, ועי' חי' הר"ן שם.
  19. רש"י שם ז א ד"ה איכא בינייהו.
  20. סנהדרין ו ב.
  21. יד רמה שם.
  22. חס"ד לתוספתא פ"א ה"ג ד"ה ולדידי.
  23. בריתא שם ו ב וגמ' שם ז א: איכא בינייהו.
  24. זכריה ח טז.
  25. שמואל ב ח טו. ועי' חזו"י סנהדרין פ"א ה"ג בביאורים, שאין לומר שיש כאן ב' דברים נפרדים, היה דן לפי המשפט, ונותן צדקה לעניים, לפי שנאמר "לכל עמו", ומסתבר שלא כל העם היה זקוק לצדקה, אלא הכוונה שכך היה שופט את העם, במשפט שיש בו צדקה.
  26. ברייתא סנהדרין ו ב.
  27. עי' גמ' שם ז א: היינו ת"ק, איכא בינייהו מצוה וכו', ומ' שלא נחלקו לגבי קודם גמ"ד ואחר גמ"ד, ועי' יד רמה שם ד"ה אמר רב.
  28. ציון 33 ואילך.
  29. רב סנהדרין ו ב; רי"ף שם (א ב); רא"ש שם פ"א סי' ד; רמב"ם סנהדרין פכ"ב ה"ד; טוש"ע חו"מ סי' יב ב.
  30. רי"ף ורא"ש ורמב"ם וטוש"ע שם.
  31. שמות יח טז.
  32. מכילתא יתרו פרשה ב פיסקה טז.
  33. רש"י סנהדרין ז א ד"ה מצוה; רי"ף שם (א ב); רמב"ם סנהדרין פכ"ב ה"ד; טוש"ע חו"מ סי' יב ב.
  34. רש"י ורמב"ם שם שם וב"י שם בדעתם; ב"י שם באפשרות ב' בדעת הטור: ואפשר וכו'.
  35. טור שם וב"י בדעתו.
  36. ט"ז שם בשם המהר"ל; אורים שם ס"ק ד.
  37. דרישה שם ס"ק ב, בד' הטור שם ובסמ"ע שם ס"ק ו.
  38. פסקי רי"ד שם, והיינו שעצם עשיית הפשרה היא מצוה, ועי' קונ' הראיות לריא"ז שם.
  39. ש"ך חו"מ סי' ג ס"ק י, בד' הסמ"ג והטור שהביאו הירו' סנהדרין פ"א שבזה"ז אין מי שיודע לדון די תורה, שלא הביאוהו אלא לענין ההשתדלות לעשות פשרה.
  40. עי' ציון 29.
  41. תהלים י ג.
  42. סנהדרין ו ב.
  43. שמות לב ה.
  44. מאירי סנהדרין ז א בפי' הגמ' שם. ועי' אבנ"ז חו"מ סי' כג לענין פשרה בדיון על רבית, שכל עוד לא מוכרע לדיין שיש בזה איסור רבית, מותר לעשות פשרה.
  45. ע"ע בן נח ציון 15.
  46. רש"י סנהדרין נו ב ד"ה דיני קנסות.
  47. אורח משפט (אנאליק) סי' יב ד"ה הרי, ועי"ש שלדעת ר' יצחק הלומד מצות דינים בב"נ מהכתוב "ונקרב וכו'" ע"ע הנ"ל ציון 25, לכאו' אין להם מצות פשרה.
  48. אורח משפט שם.
  49. אורח משפט סי' יב ד"ה ואין בי"ד.
  50. עי' ש"ך חו"מ סי' יב ס"ק ד, שמטעם שמצוה לבצוע, הכריע שגמר דין הוא איש פלוני אתה חייב וכו' ולא משעה שגמרו בדעתם, עי' ציון 225. ועי' מאירי סנהדרין ו ב ד"ה כל שבאין, שאפי' שמע הדיין דבריהם של בעלי הדין ויודע להיכן הדין נוטה מצוה עליו להשתדל לפשר ביניהם.
  51. עי' ציון 221.
  52. עי' סנהדרין ו ב.
  53. מרומי שדה שם ד"ה וכן משה.
  54. בריתא סנהדרין לב ב; רמב"ם רוצח פי"ג הי"א-יב; טוש"ע חו"מ סי' רעב יג. ועי' ציון 123.
  55. עי' ציון 7 ואילך.
  56. משך חכמה דברים טז כ.
  57. רשב"ם ב"ב קלג ב ד"ה דייני חצצתא. שבות יעקב ח"ב סי' קמה.
  58. שבות יעקב שם.
  59. סנהדרין ו א.
  60. מהר"י באסאן סי' קו ד"ה כפי. ועי' ציון 118 שיש סוברים שבפשרה שעשה בה טעות, חוזר.
  61. חידושי הרי"מ סוף חו"מ בהשמטות לסי' יב.
  62. שבות יעקב ח"א סי' קמה.
  63. דברי מלכיאל ח"ב סי' קלג, ועי"ש שנ' שמקור הדברים שהוא בשבות יעקב שבציון 62, וכ' שיש לחלק שד' השבו"י לא נאמרו במקום שיש שבועה.
  64. דברי מלכיאל שם, וכ' שזהו אף כשביקשו פשרה קרובה לדין.
  65. ע"ע ציון 6 שכן הלכה, ושם ציון 14 שיש מהראשונים שסובר שלהלכה מקנה דשלב"ל.
  66. שו"מ מהדו"ק ח"ב סי' ב.
  67. ע"ע מודעא ציון 72.
  68. עי' תשו' ר"ד בן לב בשו"ת מהריב"ל (מהד' חדשה) ח"ד קונ' ענינים סי' מא (קושטא שלג, ח"א קכח ב וקכט א) בד' שו"ת הרא"ש כלל עב סי' ה, שאונס מבטל פשרה אף בלי מודעא, כבמתנה (ע"ע אונס ציון 102, וע' מודעא ציון 135), ועי' קונ' המודעא והאונס (כד טור ב, מהד' ז"א עמ' מה) ד"ה ובהורמנותיה, שה"ה לענין שהמודעא מבטלת הפשרה אף בלי אונס, ומתוך כך תמה על שו"ת מהריב"ל שם, ועי' שו"ת מהריב"ל ח"ג סי' כח, שנ' שנסתפק בד' הרא"ש אם פשרה כמתנה או כמכר, וכן הביא בשמו בשו"ת תורת חיים ח"א סי' עא, ועי' בית שלמה (חסון) יו"ד סי' ז (הובא בשו"ת מקור ברוך לר"ב קלעי סי' סב) ד"ה ויר', בשם מהריב"ל בד' הרא"ש, שפשרה כמתנה, ועי' ציון 70; עי' משפטי שמואל סי' פו, בד' שו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף סא וח"ב סי' רעח, ועי' להלן וציון 70; בית שלמה שם וחו"מ סי' כא ד"ה וכל, בד' תשו' הרשב"א ח"ג סי' קב, ועי' לעיל, וצ"ב שאין משם ראיה אלא על מודעא שמסר הנתבע, ועי' ציון 80, שלד' הבית שלמה, חלוקה מודעא שמסר התובע ממודעא שמסר הנתבע.
  69. עי' שו"ת הרשב"א ח"ב סי' רעח.
  70. עי' רס"ג ס' העדות והשטרות השטר השביעי, מובא בגנזי הגאונים ב"ב מ ב (עמ' קיא), ורה"ג בס' השטרות שטר כג, שהזכירו ידיעת האונס ע"י העדים, במודעא של תובע שנאנס ע"י השלטון להתפשר עם הנתבע; שו"ת הרי"ף סי' רפה; עי' ר"י מיגאש ב"ב מ א ד"ה לא כתבינן, וכ"כ בשו"ת פרשת מרדכי חו"מ סי' ו בדעתו; רמב"ם מכירה פ"י ה"ג, ועי' שו"ת הרמב"ם (בלאו) סי' רנ ותז, ועי' ציונים 84, 80; עי' יד רמה ב"ב שם אות קח; סמ"ג עשין פב; עי' אחרונים בד' הרשב"א, שבציונים 93, 94; שו"ת רמ"א סי' נב ושו"ת מהרשד"ם אה"ע סי' כה וחו"מ סי' תיט ושו"ת לחם רב סי' קעט (וע"ש סוס"י קעח) ושו"ת תורת חיים ח"ב סי' ב ושו"ת מהריט"ץ סי' קפט, בד' שו"ת הרא"ש כלל עב סי' ה, ועי' שו"ת מהר"ם אלשיך סי' עא, שנ' שפי' בע"א, וצ"ב; מאירי ב"ב שם ב ד"ה ממה; מ"מ מכירה שם; אגודה ב"ב פ"ג סי' פט; רי"ו מישרים ני"ח; ב"י חו"מ סי' רה סי"ב ד"ה ולענין; שו"ע שם ג וו. ועי' שו"ת ר' ברוך אנג'יל סי' יא ד"ה ונראה, ושו"ת מהרשד"ם יו"ד סי' קב וחו"מ סי' מד וסי' שלד בד' שו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף סא, ועי' להלן.
  71. ב"י שם; לבוש שם ג; ב"ח שם. ועי' שעמ"ש שם ס"ק ד, שתמה שבתובע שאנס את הנתבע להתפשר, ה"ז כאנסו לקנות, שהקנין בטל אף בלי מודעא, לסוברים כן (ע"ע אונס ציון 107 ואילך), ועי' להלן ציון 82, שי"ס שנתבע שנאנס להתפשר חשוב כמכירה משום שלא קיבל מעות.
  72. סמ"ע שם ס"ק ט; עי' נתה"מ שם חידושים ס"ק יא; ערה"ש שם.
  73. שו"ת מהר"ם מלובלין סי' כג, ועי' ציון 88; קונ' המודעא והאונס (כה טור ב, מהד' ז"א עמ' מו) ד"ה ובהורמנותיה, ועי' ציון 97 ואילך. וכעי"ז בשו"ת מהריט"ץ סי' רע ד"ה ואין לומר. ועי' נחלת שבעה שטרות סי' מג.
  74. ע"ע אונס: אונס במכר ובמתנה. ועי' ציון ???
  75. עי' להלן ציון 88 ואילך.
  76. ע"ע מודעא ציונים 140, 541.
  77. ע"ע מודעא ציון 140.
  78. ע"ע מודעא ציון 150 ואילך.
  79. נתה"מ שם ביאורים ס"ק ט. והיינו שאינו דומה למודעא על מקח, שיכול המוכר לחזור בו, אע"פ שהלוקח אינו יכול, שפשרה כל מהותה הוא מה שמסלק הערעור ממנו, ואינו בדין שיסתלק הערעור ממנו ולא מחבירו. ולפ"ז התועלת במודעא בפשרה, היא באופן שהיה אונס שאינו חשוב אונס מחמת עצמו, שאם היה אונס גמור א"צ מודעא, ואם לא היה אונס כלל לא מועיל מודעא. ועי' פרשת מרדכי חו"מ סי' ו ד"ה ואמת.
  80. עי' מבי"ט ח"א סי' קלו; בית שלמה (חסון) יו"ד סי' ז, בד' רמב"ם מכירה פ"י ה"ג שבציון 70 (וע"ש שכ"כ בפשרה שהדין עמו בודאי, עי' ציון 88 ואילך, אבל ממה שדן בד' הרמב"ם, מ' שהוא בכל פשרה, וצ"ב אם בכל פשרה שייך טעמו דלהלן), הובא בחי' רע"א חו"מ שם ס"ג; קונ' המודעא והאונס (כה טור ב ד"ה ובהורמנותיה, מהד' ז"א עמ' מו ד"ה וכיון) בד' שו"ת הרשב"א ח"ג סי' קב, ועי' לעיל.
  81. בית שלמה שם.
  82. עי' קונ' המודעא והאונס שם, ומ' שם שהוא אף לענין מודעא, שמבואר ברשב"א שם שהפשרה כמכר לענין מודעא, (אבל אפשר שהוא רק כלפי שנאמן על אונסו, שכל שלא קיבל דמים נאמן לומר שהיה אנוס, ולא כלפי שמועיל ללא אונס), וע"ש שהביא מדין אנסוהו לקנות, ע"ע אונס ציון 107 ואילך, מח' בזה, ואפשר שזה הביא רק כלפי דין אונס בלא מודעא, וכעי"ז בכרם שלמה (אמארלייו) חו"מ סי' נג, לענין אונס בלא מודעא. ועי' ציון 71.
  83. עי' סנהדרין לב ב. תשב"ץ דלהלן, ולכאו' היינו שמחמת טענות שביניהם התפשרו שיקח חלק מסויים שרצה בו, או שיאריך הזמן, אבל אם הרויח הזמן בלא טענות, חשוב כמתנה.
  84. תשב"ץ ח"ב סי' רכז בד' הרמב"ם מכירה פ"י ה"ג. ועי' תשב"ץ שם סי' סב, שמפשט ל' הרמב"ם לא מ' כן, ועי' שו"מ תליתאה ח"א סי' מח וקמח.
  85. עי' ציון 70 ואילך.
  86. מבי"ט ומהרי"ט וכנה"ג דלהלן, לד' זו.
  87. עי' ראשונים ואחרונים דלהלן, ועי' מהרי"ט ונתה"מ שם, שדנו כשאנסו להתפשר, ולכאו' אף לדבריהם ה"ה כשאנסו לשלם הכל, שאי"ז כאונס על שדה שאינה מסויימת, ע"ע מודעא ציון 397 ואילך, שהרי מתפשר במקצת ממה שאנסו, והרי אף כשאנסו על דבר אחר, ופייסו בדבר זה חשוב אונס, ע"ע מודעא ציון 433 ואילך.
  88. שו"ת מהר"ם מלובלין סי' כג וב"ח חו"מ סי' רה סט"ז וקצוה"ח שם ס"ק ב ונתה"מ שם ס"ק ט, ומהם שכ"כ ע"פ שו"ת הרשב"א ח"ג סי' קב, הובא בב"י חו"מ סי' יב ס"ז וסי' רה מחודש ח, ושיש לפרש כן ד' רמב"ם ושו"ע שבציון 70, וכעי"ז בשו"ת מבי"ט ח"ב סי' ק וח"ג סי' קטו ושו"ת מהרי"ט ח"ב חו"מ סי' צח סד"ה אלא ושו"ת פרח מטה אהרן ח"ב סי' ז (יב ב, וע"ש יג ב סוד"ה וא"ת) ושו"ת רבי ברוך אנג'יל סי' יא ד"ה ונראה ושו"ת פרשת מרדכי חו"מ סי' ו ושו"ת עמודי אש סי' כא אות א ד"ה ושוב, ועי' כנה"ג שם הגב"י אות פד שהאריך (ושם בד' שו"ת משפטי שמואל סי' פו). ועי' אחרונים דלהלן.
  89. מבי"ט ח"א שם ומהרי"ט ונתה"מ שם.
  90. מבי"ט ח"ג שם; שו"ת לחם רב סי' קעח; שו"ת מהר"ם מלובלין סי' כג, ושכן מוכרח בב"י שבציון 71; שו"ת פרח מטה אהרן ח"ב סי' ז (יב ב); שו"ת רבי ברוך אנג'יל שם; כנה"ג שם.
  91. ע"ע מודעא ציון 179.
  92. מבי"ט ושו"ת לחם רב שם.
  93. קונ' המודעא והאונס (כה ג ד"ה אמנם, מהד' ז"א מז א ד"ה ומ"מ), בד' שו"ת הרשב"א ח"ב סי' רעח, (ועי' פרח מטה אהרן שם), ושו"ת ר' ברוך אנגי'ל שם, בד' שו"ת הרשב"א שם וח"א סי' אלף סא, ועי' ציון הבא; עי' שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' מד בד' מהרי"ק סי' קיח, ועי' ציון הבא; עי' קונ' המודעא והאונס שם, בד' רמב"ם ושו"ע שבציון 70, שסתמו דבריהם שפשרה כמכר, ומ' שלא חילקו. ולכאו' היינו אע"פ שיודע שיפסיד בדין מספק, שמה שמונע שחבירו לא יגנוב ממנו, אי"ז חשוב תמורה, וכמו שכל אונס ממון במתנה אינו חשוב כמכר, מחמת שמרויח אותו ממון. ועי' ס' השטרות לר"י ברצלוני שטר לט, שהצריך ידיעת האונס, באופן שתובעו ממון, ובפני עדים הוא כופר בכל, ובינו לבינו הוא מסכים להודות אם ימחל לו מקצת, ומבואר שבאופן זה חשוב כמכר, וכ"נ בשו"ת הרי"ף ור"י מיגאש ושו"ת הרא"ש שבציון 70, וצ"ב אם הוא דוקא כשאין הדבר ברור לב"ד, ודלא כאחרונים דלעיל, או שסוברים שבכל אופן חשוב כמכר, וכדעה שבציון הבא.
  94. עי' מהרשד"ם שם, בד' שו"ת הרשב"א ח"א שם, ועי' ציון הקודם; עי' מהרשד"ם שם סי' תיח ותיט, וע"ש סי' מד שמסתפק, ועי' ציון הקודם; פרח מטה אהרן שם (יג ב); ערה"ש שם סי"ז. ועי' רס"ג ס' העדות והשטרות השטר השביעי, מובא בגנזי הגאונים ב"ב מ ב (עמ' קיא), ורה"ג בס' השטרות שטר כג, שהזכירו ידיעת האונס ע"י העדים, במודעא של תובע שנאנס ע"י השלטון להתפשר עם הנתבע. ועי' ציון הקודם.
  95. ע"ע פשרה. ערה"ש שם.
  96. פרח מטה אהרן שם, ע"פ ריב"ש (ושאר אחרונים) שבציון 68.
  97. עי' מהריב"ל דלהלן שמדבר על אופן זה, ובית שלמה דלהלן, שהוא באופן שיודע שאינו חייב, אלא שאפשר שהבי"ד יחייבוהו, ועי' קונ' המודעא והאונס דלהלן, שאף כשהדין ברור, ירא שמא ימצא שום טענה לפטור.
  98. ע"ע מודעא ציון 128 שי"ס שתלוי במח' ראשונים, ושם ציון 129 ואילך, שי"ס שלענין מודעא לד"ה חשוב כמכר, ועי' פרשת מרדכי חו"מ סי' ו ד"ה ואמת.
  99. עי' מהריב"ל ח"ג סי' כח, ועי' שו"ת תורת חיים ח"א סי' עא ובקונ' המודעא והאונס (כה א, מהד' ז"א עמ' מו ד"ה והרב), בדעתו, וע"ש (כה טור ב) ד"ה ובהורמנותיה שתמה, ועי' לעיל; עי' בית שלמה (חסון) יו"ד סי' ז (הועתק בשו"ת מקור ברוך לר"ב קלעי סי' סב) ד"ה ועוד, במודעא שמוסר התובע, עי' ציון 80.
  100. ציון 472.
  101. ציון 323.
  102. ציון 246.
  103. בריתא סנהדרין ו א.
  104. ע"ע בית דין ציון 199 ד' שמואל, ושם ציון 206 שיש שפסקו כן להלכה.
  105. תוס' הרא"ש שם ד"ה והכא.
  106. שו"ע חו"מ סי' סח א.
  107. עי' ציון ???
  108. ע"ע ערכאות.
  109. סמ"ע שם ס"ק יג; בהגר"א שם ס"ק יד.
  110. עי' לעיל ציון 106 ואילך.
  111. נתה"מ סי' סח ס"ק ד.
  112. שו"ת הרשב"א ח"א סי' תשכט וח"ב סי' רצ וח"ג סי' תלח, והובא בב"י חו"מ סי' ח, שהוא כערכאות שבסוריא, עי' סנהדרין כג א.
  113. ע"ע בית דין ציון 744 ואילך.
  114. ב"ח חו"מ סי' ט אות י ד"ה ונראה, ועי' שו"ת הב"ח הישנות סוס"י נא: וכן קיבלתי וכן נוהגים כל החכמים; ש"ך שם ס"ק ז.
  115. תשו' פנים מאירות ח"ב סי' קנט, הובא בפת"ש שם ס"ק יג, ושם שאף הב"ח לא התיר אלא באופן שאומר להם "לא אומר לכם הפשרה כי אם בשכר" שבכה"ג בעשיית דין מותר.
  116. שבות יעקב סי' קמד, הובא בפת"ש חו"מ סי' יב ס"ק ג.
  117. תשו' מהרי"ט ח"ב חו"מ סי' צח.
  118. ע"ע אלם ציון 18 וע' לא תגורו מפני איש ציון 66.
  119. שו"ת מהר"י ברונא סי' ריג.
  120. עי' סנהדרין ו ב ושו"ת מהר"י באסאן סי' קו.
  121. עי' רמב"ם סנהדרין פכ"ב ה"ד; טוש"ע חו"מ סי' יב ב.
  122. בריתא סנהדרין לב ב ומהרי"י באסאן שם.
  123. שו"ת מהר"י באסאן שם ד"ה והנכון בעיני, בד' הרמב"ם הל' רוצח פי"ג הי"א-יב, שהביא שם את המקרה של ב' ספינות; שו"ת משיב דבר ח"ג סי' י.
  124. ויקרא יט טו. רמב"ם שם יב.
  125. דברים טז כ.
  126. ברייתא סנהדרין שם.
  127. מהר"י באסאן שם.
  128. תורת חיים סנהדרין שם ד"ה אחד.
  129. עי' שו"ת הרא"ש כלל קז סי' ו; שו"ע חו"מ סי' יב ה.
  130. סמ"ע שם ס"ק יב; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' קט.
  131. שבות יעקב שם.
  132. שבות יעקב שם.
  133. עי' ציון 122.
  134. תרוה"ד כתבים סימן קסב, הובא בב"י חו"מ סי' יב; שו"ע שם ג, ורמ"א שם סי' קי יא.
  135. תרוה"ד שם.
  136. שלחן המלך הל' סנהדרין פכ"ב ה"ד והוכיח כן מרש"י ב"מ מד ב.
  137. מאזניים למשפט סי' יב ס"ק ד והוכיח כן מסוגיית הגמרא בב"ק כ"א א. שמשם הוציא תרומת הדשן את דינו ע"ש וכן הוא לשון ערוך השולחן: אם רואים בית דין שזהו לטובת היתומים להשקיטם מקטטות ומריבות ושיכול להיות שעל ידי זה יגיע להיתומים הפסד. וראה בתשובת הרשב"א סימן אלף ט"ו (המובא להלן) ועוד תשובת דמשמע דמשום הפסד ממון לחוד יכולים ב"ד לפשר בממון היתומים, ונ"ל שהמאזניים למשפט וערוך השולחן אין כוונתם דצריך שהיו שני הדברים בחד, דהעיקר הוא הפסד ממון, אלא דבמקום מריבות צריך גם חשש הפסד ממון אבל כשיש הפסד ממון ברור גם בלא חשש מריבות הרשות ביד בית דין לפשר.
  138. עי' תשו' הרא"ש כלל פה סי' כו, הובא ברמ"א חו"מ סי' רצ א; שו"ת חכם צבי בנוספות שאלה ג.
  139. כנה"ג חו"מ סי' יב הגהות הב"י אות ו בשם מהר"ש יפה.
  140. עי' שו"ת בעי חיי ח"א חו"מ סי' עד שיש מי שחולק, וכתב על זה וכיון שכל הפוסקים לא הזכירוהו יחיד הוא בדבר זה.
  141. שו"ת הרשב"א אלף טו, דמכיון דנזקקים לנכסי יתומים כשרבית אוכלת בהם משום שמגיע להם הפסד, הוא הדין כל הפסד שהוא כגון שמוכן הבע"ח עכשיו לוותר ואם ימתינו עד שיגדלו יצטרכו לשלם החובות במלואן, ואין לומר אולי אח"כ ימצאו שובר ולא יצטרכו לשלם כלל דלעולם צריך להניח הספק ולתפוס הוודאי עיי"ש בתשובת הרשב"א. ובשו"ת מהרי"ט חו"מ סימן ס' פקפק תחילה על דין זה דאפשר רק ברבית אוכלת בהן דיש ליתומים הפסד ממש, משא"כ כשרוצה הבע"ח לוותר דאין זה אלא מניעת הרווח ולא מצאנו שיש לדאוג ליתומים שיגיע להם רווח, אבל לבסוף כתב שכבר הורה זקן הרשב"א כן ואין לזוז מדבריו. וכ"כ בתשובת מהרש"ך ח"ב סימן ע"ז ובשו"ת מביט ח"ס סימן רי"ד ובשו"ת בעי חיי (לכנה"ג) ח"א חו"מ סימן ע"ד דהרבה גדולים סוברים כהרשב"א והביא שם מכמה תשובות, ומסיק כן הלכה למעשה.
  142. שו"ת הר"ן סימן ל"א אות ט': ואעפ"כ כבר הורה זקן הרשב"א ז"ל שכתב בתשובה שכל היכא שהבע"ח רוצה לעשות הנחה מחובו ואפילו מעט נזקקין, עיי"ש ועיין במהרלב"ח בתשובה סימן צ"ה.
  143. שו"ת משפט צדק ח"ב סימן ה' ...אפילו שהוא חוב לאחר זמן והובא בשו"ת בעי חיי הנ"ל.
  144. שו"ת חתם סופר חלק חו"מ סוף סי' קיב דאף שבתרומת הדשן שבציון 135 לא נזכר אלא בית דין, הוא הדין שאפוטרופוס יכול לוותר לטובתם, ושכ"ה ד' הרשב"א בתשו' ח"א אלף וטו שהתיר לאפוטרופוס למכור קרקע מנכסי יתומים להתפשר עם בע"ח שנתפייסו בפחות מן החוב; תשו' מהריב"ל חו"מ סימן צב ע"פ תרומת הדשן הנ"ל דלאו דוקא בית דין אלא הוא הדין אפוטרופוס; שו"ת מהרשד"ם חו"מ סימן של; שו"ת חכם צבי בנוספות סימן ג.
  145. חכם צבי שם בדעת מהרלב"ח.
  146. פני משה ח"א סי' ע, בד' תרוה"ד שם, שלא כתב אפשר להתפשר בנכסי יתומים רק לבית דין ויתכן דאפוטרופוס לא, וכמו שמצינו לכמה עניינים דיפה כח בית דין מכח אפוטרופוס, ועי' בני חייא חו"מ סימן רצ הגהות טור אות טז דדחה דבריו, וכ"כ שו"ת משפט צדק ח"ב סי' ב וח"ג סי' סו, ושו"ת בעי חיי שם בשם הרדב"ז ועוד, וכמ"ש הרשב"א בתשובה דגם אפוטרפוס יכול להתפשר לטובת היתומים.
  147. ערוך השולחן חו"מ סי' יב ד.
  148. שו"ת מהרלב"ח סי' צה.
  149. תשו' מהרשד"ם חו"מ סי' של.
  150. חכ"צ בנוספות סי' ג, והובא בפת"ש חו"מ סי' יב ס"ק ז.
  151. מהרלב"ח סי' צה לדעת הרשב"א.
  152. תרוה"ד כתבים סי' קסג.
  153. נתה"מ סי' יב חידושים ס"ק ה וביאורים ס"ק ב; ערוה"ש שם ג.
  154. בדברי גאונים כלל פ"א אות א' שכן נראה ע"פ תשובת הרא"ש הנ"ל, ובתשובת שבות יעקב חלק א' סימן ק"ט דבמקום שעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא, יש לפשר דרך פשר אפילו שלא ברצון בעלי הדין עיי"ש שכן כתב גם עבודת הגרשוני. וכתב עוד דכל שאין הדבר יכול להתברר על פי הדין פשרה בזה היינו דינו, והעיד שנוהג כן, עיי"ש.
  155. נתה"מ סי' בחדושים ס"ק ה, עיי"ש.
  156. תשו' הרשב"א ח"ג סי' קב; שו"ע חו"מ סי' יב יא.
  157. סמ"ע שם ס"ק כב; אורים ס"ק טו; נתה"מ שם חידושים ס"ק טז.
  158. סמ"ע ואורים ונתה"מ שם שם ו שם, ועיין ערך אונס עמוד קס"ד בפרק: אונס בשבועות ונדרים ובציון 68.
  159. עי' ציון 67 ואילך.
  160. ע"ע מודעא ציונים 94 ואילך, 135 ואילך.
  161. שו"ת מהר"י בן לב ח"ג סי' כח ותשו' ר"ד בן לב בשו"ת מהר"י בן לב ח"ד קונ' ענינים סי' מא, בד' שו"ת הרא"ש כלל עב סי' ה, אבל בשו"ת לחם רב סי' רז (פג ג) ושו"ת מהריט"ץ ישנות סוס"י קפט, פירשו בד' הרא"ש שפשרה כמכר.
  162. עי' ציון 70 ואילך. וכ"נ בס' השטרות לרה"ג סוס"י כג ובמחז"ו סי' תקסג ובס' השטרות לר"י ברצלוני שטר לט, וע"ע הנ"ל ציון 209 ונספח לערכי המודעא ציון 25, ועי' להלן.
  163. ב"י חו"מ סי' רה סי"ב; שו"ת הרמ"א סי' כב; שו"ת מבי"ט ח"ב סי' ק; שו"ת מהרי"ט ח"ב חו"מ סי' צט; שו"ת מהריט"ץ ישנות סי' רע ד"ה ואין לומר. ועי' שו"ת תורת משה חו"מ סי' יח. ועי' לעיל, שי"ס שכל מחילה דינה כמכר.
  164. ב"י שם; סמ"ע שם ס"ק ט.
  165. נחלת שבעה שטרות סי' מז ס"ג, ועי' ציון 335. ולכאו' טעם זה אינו אלא לגבי אונס, אבל לגבי מסירת מודעא לפ"ז אין דינה כמכר.
  166. ע"ע מודעא ציון 203 ואילך, ושם מה חשוב שהדין ברור.
  167. עי' שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' מד, בד' מהרי"ק שורש קיח ענף י, וע"ש (והובא בש"ך חו"מ סי' רה ס"ק ה) שלהלכה הסתפק אם חשוב כמתנה. ועי' ערה"ש חו"מ שם סי"ז, שי"ל כן אף לסוברים שלענין מודעא חשוב כמכר. ולכאו' אין זה כטעם שבציון 166.
  168. עי' ציון 84.
  169. שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' רכז בד' רמב"ם שם, והוכיח כן מתשו' הרשב"א ח"ב סי' רעח, אבל ע"ש סי' סב, שמפשט לשון הרמב"ם לא נ' כן, ועי' שו"מ תליתאה ח"א סי' מח וקמח וח"ג סי' קס; שו"ת תשב"ץ ח"ד טור ג סי' כז.
  170. בהגר"א חו"מ שם ס"ק ט; נתה"מ שם ס"ק ט: לולי דמיסתפינא, וביטל דעתו לשאר פוסקים; הג' ר' עוזר בבאה"ט שם ס"ג (בשו"ע מהד' פרידמן); עי' שו"ת ושב הכהן סי' כה. ועי' מהריט"ץ שם, שי"ס כן, וחלק.
  171. ציון 110 ואילך.
  172. תשו' מהרש"ך ח"ג סי' מד בשם חכם; כהנ"ג חו"מ סי' יב הגה' הב"י יט.
  173. תשו' מהרש"ך שם.
  174. כנה"ג סימן ר"ה הגהות ב"י אות כד בשם מהרש"ך ח"א סימן טז ושו"ת ר' בצלאל אשכנזי סי' טז וראנ"ח ח"א סי' סג, ודברי מהרש"ך נראים כסותרים וצ"ע.
  175. תשו' מהריב"ל ח"א סימן צו.
  176. מהרי"ק שורש קפה; מהריב"ל ח"א סימן קא.
  177. מהרי"ק שם.
  178. שו"ת מבי"ט ח"ג סימן רכז ושו"ת מהרי"ט חו"מ סימן נב.
  179. כנה"ג חו"מ סי' רה הג' הב"י אות לג.
  180. עיין מהרי"ט שם ועיין פנים במשפט סימן יב אות כט. מה דכתב בענייני גיזום.
  181. תרוה"ד סי' שו, הו"ד בב"י חו"מ סימן יב; יש"ש ב"ק פ"ד סי' יח, ועי' ציון 189; שו"ע שם ו; ד"מ שם ט.
  182. תרוה"ד שם, ע"פ שבועות לא א. מנין לשלושה שנושים באחד מנה שלא יהא אחד תובע ושנים מעידים וכו'.
  183. תרוה"ד.
  184. שבו"י ח"א סי' קסג.
  185. שלטי הגיבורים שבועות לא ב (יד ב מדפי הרי"ף) אות א וחולק על תרומת הדשן הנ"ל עיי"ש בדבריו; שו"ת מהר"י ברונא סי' רמא כתב: שמותר להכריח אדם לפשרה אע"ג שמן הדין חייב וכתב עוד שה"ה להיפך במקום שאחד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים יכול לגלגל עמו בדברים עד שיתפשר עמו לפוטרו מדיני שמים.
  186. שלטה"ג שם.
  187. תרוה"ד שם, ועיין יש"ש שם ותומים שם ס"ק ה.
  188. יש"ש ב"ק פ"ד סי' יח, בד' תוס' ב"ק מ ב ד"ה הוה מערקנא, ועיין תומים סי' יב ס"ק ה.
  189. שבו"י ח"א סי' קסג, בד' תוס' ב"ק הנ"ל דהוה מערקנא ליה לאגמא דזה הוי רק שב ואל תעשה שלא לשמור שור שעבודו של חברו כדי לפשר, בזה לכו"ע שרי, עיי"ש.
  190. ישועות ישראל (טרונק) סי' יב עין משפט ס"ק א.
  191. תומים סי' יב ס"ק ה; נתה"מ שם ביאורים ס"ק ג וחידושים ס"ק ח; מאזניים למשפט שם; ישועות ישראל שם חה"מ ס"ק ב: ואם יודע שהאמת איתו כגון שהלה תובעו בשטר ויודע שפרעו ולא יהא נאמן.
  192. נתה"מ שם; ישועות ישראל שם: רק שלא יהא חילול השם בדבר.
  193. תומים סי' ב ס"ק ה, ושם: ומ"מ לכתחילה יש ליזהר אפילו במקום הפסד שלא להוציא שקר מפיו כלל.
  194. בהגר"א חו"מ סי' יב ס"ק יא, ועיין באר אליהו מ"ש בזה.
  195. שבו"י שם.
  196. שלטי גיבורים שבועות לא ב (יד ב) אות א; תומים סי' יב ס"ק ה.
  197. רמ"א חו"מ סי' ב ו, ע"פ תשובת הרשב"א ח"ב סי' רעח, הובאה בב"י מחודש יג.
  198. לבוש שם ועיין בתשובת הרשב"א הנ"ל באורך.
  199. ערוך השולחן.
  200. תרוה"ד סי' שו.
  201. באר אליהו שם ס"ק יב.
  202. תשו' הרשב"א ח"ג סי' רב, הובא בב"י חו"מ סי' יב; שו"ע שם ט.
  203. ב"י שם.

    ולשון הלבוש: ולא הוטל הקנס אלא שאם יסרב אחד מהם יוקנס בזה הקנס וגם יכריחו אותו בחרמות ונידויין לקיים הפשרה מחמת הקנין.

  204. שו"ת עדות ביהוסף ח"ב סימן יט, בד' המבי"ט ח"ב סי' כד, ועי' פנים במשפט סי' יב ס"ק כד, שמל' המבי"ט נראה שאינו אלא כמסתפק .
  205. חלקת מחוקק אבה"ע סי' נ' ס"ק כב; בית שמואל שם ס"ק כא; כנה"ג חו"מ הג' הב"י אות י שכן מבואר בשו"ת ראנ"ח ח"א סימן סו; נתה"מ שם ביאורים ס"ק ו, וחידושים ס"ק טו.
  206. נתה"מ סי' יב ביאורים ס"ק ו; ישועות ישראל סי' יב חה"מ ס"ק ט.
  207. שער משפט סי' יב ס"ק ד.
  208. תשו' הרשב"א ח"ג סי' רד, הובא בב"י חו"מ סי' יב; שו"ע שם י.
  209. לבוש שם, ולכאו' לפי טעם זה, אם מבקש זמן מסויים לקיים את הפשרה נותנים לו, ואולי אפילו יותר מזמן בית דין שהוא שלושים יום, וצ"ב.
  210. ערוה"ש שם י, ואפשר שאף לפי טעם זו אם בא לבקש זמן ב"ד שהוא שלושים יום נותנים לו.
  211. פנים במשפט סי' יב מתשו' מוהרלנ"ח סי' קלו, ושכ"נ מתשו' מהרשד"ם יו"ד סימן קג וחו"מ סימן י.
  212. לבוש חו"מ סי' יב.
  213. תשו' המבי"ט ח"א סי' לב-לג.
  214. כנה"ג חו"מ סי' יב הגה' הב"י אות יג, בד' המבי"ט ח"א סי' לב-לג.
  215. שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' י.
  216. מהרשד"ם חו"מ סי' ג, הובא בכנה"ג חו"מ סי' יב הגה' הב"י אות יב.
  217. שם.
  218. רשד"ם וכנה"ג שם.
  219. סנהדרין ו ב; רי"ף שם (א ב); רא"ש שם פ"א סי' ד; רמב"ם סנהדרין פכ"ב ה"ד; טוש"ע חו"מ סי' יב ב.
  220. סנהדרין ו ב; רש"י סנהדרין ו ב ד"ה נגמר; יד רמה שם; תוס' ב"ק סט א ד"ה חייב; רי"ף סנהדרין שם (א ב); רא"ש שם פ"א סי' ד; רמב"ם סנהדרין פכ"ב ה"ד; טוש"ע חו"מ סי' יב ב; ש"ך שם ד, שכן ד' רוב הפוסקים, ועי' ש"ך סי' כב ס"ק ה שבציון 229; תומים שם יב ס"ק ג, שכן ד' הסמ"ג להלן, ושם סי' כב ס"ק ג שכן דעת השו"ע וכן הלכה. ועי' סמ"ע שם ס"'ק ח שמחלק בין "איש פלוני אתה זכאי", שחשוב גמר דין לבין "חייב אתה ליתן לו", שנראה כמסתפקים עדיין, ועי' ש"ך שם ה שדחה שאין חילוק בין הלשונות.
  221. ע"ע גמר דין ציון 1 ואילך שגמר דין הוא אמירת "צא תן לו". על הסוברים שבכל מקום גמר דין הוא אמירת "איש פלוני אתה חייב וכו'" ע"ע הנ"ל ציון 26 ואילך.
  222. תוס' ב"ק שם; נמוק"י שם (כז א).
  223. רשב"א ב"ק שם ד"ה חייב, ועי' תוס' ב"מ יז א ד"ה חייב: שחשוב גמר דין לפי שיודע להיכן הדין נוטה, ונ' שכוונתם כרשב"א, שהזכאי יודע להיכן הדין נוטה (ועי' ברכ"י חו"מ יב ה שהבין דבריהם שהכוונה לדיין, ולכן כתב שדבריהם הם בלאו דוקא).
  224. תוס' סנהדרין שם ד"ה נגמר הדין; חי' רבנו יונה שם; חי' הר"ן שם: תוס' הרא"ש ב"מ יז א ד"ה חייב בתי' הב'; או"ז סנהדרין פ"א אות ב; ב"ח חו"מ סי' יב; פרישה שם ג; ברכ"י שם ו. ועי' ש"ך שם ד שהקשה שהרי יש מצוה לבצוע, ובברכ"י שם דחה, שלתוס' יש איסור לבצוע.
  225. תוס' שם, ומ' שהחסרון בפשרה אחר גמר דין הוא שאין גמירות דעת.
  226. חי' הר"ן שם; או"ז שם.
  227. רבנו יונה שם; עי' חי' הר"ן שם: שלא ישמע להם אחר שפסקו הדין.
  228. תוס' הרא"ש ב"מ יז א ד"ה חייב בתי' הא'; סמ"ג עשין קו, עי' ב"ח חו"מ סי' יב אות ב בדעתו וש"ך שם ס"ק ה וסי' כב ס"ק ה, וכ' שכ"נ גם בד' הטוש"ע; ש"ך סי' כב שם להלכה.
  229. תוס' הרא"ש שם.
  230. ש"ך סי' כב שם.
  231. שמ"ק שם בשם תלמידי הר"פ.
  232. פסקי ריא"ז סנהדרין פ"א ה"א סי' נח , והובא בשלט"ג סנהדרין (א ב מדפי הרי"ף אות א), הובא בש"ך חו"מ סי' יב ס"ק ו; כנה"ג שם הג' הטור ד; נתה"מ שם ביאורים ס"ק א, שמהיכי תיתי שיהיה אסור לפייס לאחד שימחול לחברו.
  233. ב"ח חו"מ סי' יב; תומים שם ס"ק ג; ברכ"י שם ס"ק ט, ושכ"מ ד' הרמב"ם והשו"ע.
  234. ע"ע טעות הדיינים ציון 1 ואילך. חי' רעק"א חו"מ סי' יב בשם תשו' רש"ך ח"ג סי' מד, ושם שאפילו עשו קנין, בטילה.
  235. בית מושב (נבון) סי' יב ג, ומיישב בזה קו' התוס' (סנהדרין ו ב ד"ה נגמר) מה שייך ביצוע אחר שנגמר הדין לגמרי ואמרו איש פלוני וכו', ששייך בכה"ג שחוזר וטוען.
  236. תוס' סנהדרין ו ב ד"ה נגמר; טוש"ע חו"מ סי' יב ב; ש"ך שם ז.
  237. הגהות סמ"ק סי' רכד, הו"ד בערך השלחן שם ג.
  238. הגהות אשרי סנהדרין פ"א סי' ד, בד' רש"י שבציון 221 שאמירת איש פלוני וכו' היא גמר דין; ב"ח שם, ושכן נכון להחמיר.
  239. אגודה סנהדרין פ"א; תשו' הרשב"א ח"א סי' אלף וקיג; שו"ע חו"מ סי' יב ב
  240. תשו' הרשב"א שם בשם רב האי גאון; שו"ע שם.
  241. לבוש שם.
  242. סמ"ע שם יא.
  243. בית מושב (נבון) שם, ע"פ תשובת הרשב"א הנ"ל עיי"ש, וע"ע באר אליהו סוף ס"ק ז ובפנים במשפט ס"ק ז.
  244. בית מושב ע"ש וע"ע בזה בפנים במשפט.
  245. באר אליהו חו"מ סי' יב ס"ק ו, ומיישב בזה קו' התוס' סנהדרין ו ב ד"ה נגמר, מה שייך פשרה אחרי שנגמר הדין.
  246. בריתא סנהדרין ו א.
  247. שם ה ב.
  248. גמ' שם.
  249. ב"י חו"מ סי' יב, בד' הרמב"ם סנהדרין פכ"ב ה"ו, שפשרה בשנים, וכ"מ בד' הרי"ף שם (א ב) שהביא ד' רשב"ג, ולדעתם ד' רב אחא שבציון 249 אינם אלא דחיה בעלמא.
  250. גמ' שם ו א.
  251. חי' הרי"מ חו"מ בהשמטות לסי' יב (נד' בסוף הכרך).
  252. עי' ???
  253. ע"ע בית דין ציון 598.
  254. יד רמה סנהדרין ו ב ד"ה והשתא בפ' הא'.
  255. פסקי רי"ד שם א ד"ה אמ' רב אשי, ועי' ציון 274.
  256. יד רמה סנהדרין ו ב.
  257. מאירי שם ע"פ הירו' שבציון 275.
  258. נימוק"י סנהדרין ו א (א ב) בד' הרי"ף שם; הגה"מ ורדב"ז ולח"מ סנהדרין פכ"ב ה"ו בד' הרמב"ם שם, ועי' באר הגולה חו"מ סי' יב ז; רא"ש סנהדרין פ"א סי' ג; סמ"ג עשין קג; טוש"ע חו"מ סי' יב ז בסתם; ב"ח שם; ט"ז שם; סמ"ע שם ס"ק יז. ועי' בית שלמה חו"מ סימן ה' שאין חוששין כלל לדעה דבעינן בפשרה שניים דוקא, והכי נהוג עלמא, ועי' מטה שמעון הגהות ב"י חו"מ סי' יב אות כח, שאין המוחזק יכול לומר קים לי כדעה שפשרה בשנים דוקא, ובפנים במשפט שם חולק.
  259. יד רמה שם.
  260. לח"מ שם, ושם שלא גרע מהמקבל עליו קרוב או פסול בקנין, שמועיל, ע"ע בית דין ציון 598.
  261. ב"י שם, בד' הרי"ף שם שהביא ד' רשב"ג שפשרה בשנים ובד' הרמב"ם שם, שכ': יפה כח פשרה מכח הדין ששני הדיוטות שדנו וכו' ואם עשו פשרה, ונשאר בצ"ע מדוע פסקו כרשב"ג, ועי' תומים שם ס"ק ו שמיישב. ועי' ציון 250.
  262. לח"מ שם.
  263. עי' ציון 249.
  264. יד רמה סנהדרין ו ב.
  265. שו"ת מהר"י ן' לב ח"ג סי' קיט.
  266. שו"ת מהרש"ך ח"ב סי' פג, ועי' תומים סי' יב ס"ק ו.
  267. תורת אמת (מהר"א ששון) סי' עא.
  268. תוס' סנהדרין ו א ד"ה ביצוע בג' ומאירי שם ד"ה אע"פ ומרדכי שם סי' תרעט, ע"פ עז עב א: כדשיימי בי תלתא וכו', ועי' ב"ח חו"מ סי' רו ג, שעיקר ההוכחה היא מההמשך שם: כדאמרי בי תלתא, שאומדים כוונתו שרוצה בהסכמת שלשתם, ומשמעותו שיאמרו בדרך פשרה ולא דין; שו"ע שם יח בשם יש אומרים, ועי' תומים שם ס"ק ט בטעם שנקט לשון י"א אע"פ שלא מצינו חולק, ועי' להלן ציון 275.
  269. ע"ע אין הולכים בממון אחר הרוב ציון 17 ואילך.
  270. תוס' שם.
  271. עי' שו"ע חו"מ סי' יג ח ובהגר"א ס"ק יז בדעתו; לבוש שם סי' יב ח.
  272. לבוש חו"מ סי' יב יח.
  273. פסקי רי"ד סנהדרין ו א ד"ה אמ' רב אשי, בטעמו של ר' מאיר הסובר שצריך שלשה; שער משפט שם יב ס"ק ו, ודחה את הוכחת תוס' מע"ז שם, שבי תלתא הכוונה בית דין, ובבית דין הרי הולכים אחר הרוב.
  274. ירו' סנהדרין פ"א ה"א ותומים שם ס"ק ט בדעתו, ושמטעם זה נקט השו"ע לשון יש אומרים כשהביא ד' התוס', כיון שמהירו' משמע להיפוך, ועי' חמרא וחיי סנהדרין ו א ד"ה ולכן נ"ל שביאר בכוונת הירו' שצריך בפשרה הכרע הדעת, שצריך שיהיה משא ומתן, אבל כן צריך הסכמה מוחלטת.
  275. ע"ע אין עד נעשה דיין ציון 23 ואילך לענין דיני ממונות.
  276. תומים חו"מ סי' יב ס"ק ו.
  277. כן היא הגי' לפנינו בגמ', ועי' חי' הר"ן בשם התוספות שגרסו בד' רב אשי "צריכה קנין" ואינו בתוס' שלפנינו.
  278. סנהדרין ו א: והלכתא וכו'; רמב"ם סנהדרין פכ"ב ה"ו; טוש"ע חו"מ סי' יב ז.
  279. רש"י שם ד"ה והלכתא; רא"ש שם פ"א סי' ג; בהגר"א חו"מ סי' יב ס"ק יג.
  280. הג' אשרי סנהדרין פ"א סי' ג, בשם הבה"ג; או"ז פסקי סנהדרין סי' א ו ד"ה והלכתא, ועי"ש שביאר שלהלכה הגמ' נשארת בסברת רב אשי שפשרה בפני ג' אינה צריכה קנין; ר"י טוב עלם (הובא בתשו' מיימוניות שופטים סי' ט).
  281. ר"י טוב עלם שם.
  282. כנה"ג סי' יב הגה' הטור י, בשם תומת ישרים סי' קכח.
  283. תשובת הרשב"א, הובא בב"י חו"מ סי' יב; טוש"ע שם ז.
  284. סמ"ע שם טו.
  285. תשו' מהר"ם מלובלין סי' מז, הובא בש"ך שם יב.
  286. סמ"ע סי' יב ס"ק יג בד' הטור שם ותוס' סנהדרין ו א ד"ה צריכה ומרדכי שם סי' תרעט, וש"ך שם ס"ק י בשם תשו' מיימוניות שופטים סי' ט ומרדכי שם סי' תרפו.
  287. ראבי"ה וראב"ן, הובאו במרדכי שם סי' תרעט.
  288. דרכי משה שם ח וסמ"ע שם טו.
  289. ט"ז שם.
  290. ט"ז שם.
  291. דרכי משה חו"מ סי' יב ט, שכ"מ מסתימת הפוסקים שאין לחלק בזה, והובא בסמ"ע שם יד; ב"ח שם בד' הרמב"ם; תשו' מהרש"ל סי' ד.
  292. ראב"ן הובא במרדכי סנהדרין סי' תרעט.
  293. עי' תשו' מהרש"ל סי' ד, הו"ד בכנה"ג חו"מ סי' יב הג' הטור אות ט.
  294. ראב"ן ותשובת מיימוניות שופטים סימן ט ומרדכי סנהדרין סי' תרעט ותשובת מהראנ"ח ח"ב סימן מט, הובא בב"ח חו"מ סי' יב, ועי' חי' רעק"א שם; רמ"א חו"מ סי' כב א.
  295. שו"ת אבני נזר חו"מ סימן ג.
  296. ישועות ישראל סי' ב ס"ק ד ועיי"ש שכתב על עיקר דין זה דלא ברור אם מנהג זה נוהג בכל מקום וגם בזמן הזה, ועיין אבני נזר הנ"ל שם.
  297. תשו' מהרש"ך ח"ג סימן ח, הו"ד בכנה"ג חו"מ סי' יב הגהות טור אות יז. ועי' ברכי יוסף שם אות יד בשם משאת משה ובחידושי רע"א שם סעיף יג בשם מהרש"ך.
  298. שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"א סוף סימן יח.
  299. כנה"ג חו"מ סי' יב הגה' הטור אות יט, בשם תשו' הרשב"א מכ"י. ועי' רמב"ם מלכים פ"י הי"ב: אם יש זכות לישראל בדיניהם דנין לו בדיניהם ואומרים לו כך דינכם ואם יש זכות לישראל בדיננו דנין לו דין תורה ואומרים לו כך דיננו, וא"כ לפי זה רק הגוי אין יכול לחזור בו אבל הישראל חוזר, ואולם עי' שער משפט שם כל שאחד יכול לחזור וחוזר גם השני חוזר דלא הסכים לפשרה רק באופן שגם השני יסכים לפשרה, א"כ נראה דה"ה כאן, וצ"ב.
  300. עי' ראשונים ואחרונים ציון 315 ואילך.
  301. ציון 314 ואילך.
  302. נתה"מ סי' יב ביאורים ס"ק ד, בד' הר"ן סנהדרין ו א, ועי' תשו' בגדי ישע סו"ס ב אות טז, הו"ד בפת"ש שם ס"ק ט, שמסתימת הש"ס והפוסקים לא משמע כן שהקנין הוא על קבלת המפשרים עליהם, וגם מהר"ן לא מוכרח שכונתו כך לדינא, ונשאר בצ"ע.
  303. מרדכי סנהדרין פ"א סי' תרפ; רמ"א חו"מ סי' יב ז.
  304. ע"ע חליפין ציון 314 שכן הלכה.
  305. סמ"ע סי' יב ס"ק יט.
  306. ע"ע דבר שאין בו ממש ציון 80, ושם ציון 81 שי"ס שקנין אתן מועיל. סמ"ע להלן.
  307. סמ"ע שם ס"ק כ.
  308. ט"ז חו"מ סי' רג א; אורים סי' יב ס"ק יג; נתה"מ חידושים ס"ק יג; נוב"י מהדו"ק סוף סי' לא.
  309. אורים שם.
  310. נתה"מ שם.
  311. שו"ת משיבת נפש (צינץ) סי' נב אות ב, ביישוב קו' האורים סי' כב ס"ק ז.
  312. חזו"א סנהדרין סי' יז ס"ק ט.
  313. ע"ע מחילה ציון 211 ואילך.
  314. אביאסף בתשו' מיימוניות שופטים סי' ט ובהגמ"י ד"ק סנהדרין פכ"ב ה"ה (הובא במרדכי סנהדרין סי' תרפ), בשם רבנו יואל, וע"ש בשם ראב"ן, ועי' להלן; פרי"ד סנהדרין ו א, הובא בטור חו"מ יב; שו"ת הרשב"א ח"ו סי' קעח; עי' ראשונים שבציון 340 ואילך. ועי' תורת חיים (מהרח"ש) ח"ב סי' לח.
  315. סנהדרין שם.
  316. אביאסף שם; פרי"ד שם; רשב"א שם. וכ"ה בתי' אחד בתוס' סנדרין שם ד"ה והלכתא ובמרדכי שם סי' תרעט בשם ר"י, במחילה אחר ששמעו הפשרה (עי' ציון 341). ועי' שעמ"ש שם ס"ק יב.
  317. ע"ע מחילה ציון 785 ואילך, ושם שי"ח. פרי"ד שם. ועי' ציון 340 ואילך, אופן נוסף שי"ס שצריך קנין.
  318. ראב"ן שו"ת סי' ק, הובא בתשו' מיימוניות שם ובשו"ת מהר"ם ב"ב ד"פ סי' שצב ובמרדכי שם, ועי' לעיל; ראב"ן שם ותשו' מהר"ם ב"ב בשו"ת בעלי התוס' סי' פט ואגודה סנהדרין פ"א סי' ד ופסקי ריקאנטי סי' תקנט, בשם ר"י טוב עלם; רי"ו מישרים נט"ו ח"ג (מח טור ב) בשם רבי מאיר; ריקאנטי שם בשם רבינו שמחה וריא"ז. ועי' ט"ז חו"מ שם, שנקט כן להלכה, מהטעם שבציון הבא, והובא באורים שם ס"ק ט ובנתה"מ שם חי' ס"ק ט, ועי' שו"ת בית שלמה חו"מ סי' ג, שתמה. ועי' להלן.
  319. ראב"ן שם, הובא בשו"ת מהר"ם ומרדכי הנ"ל; ריקאנטי שם.
  320. ראב"ן שם; ריקאנטי שם.
  321. ראב"ן שם בתחילת ובסוף דבריו, ושם שכ"כ ר"י טוב עלם, וע"ש על פשרה בפני ג' שלא הוזקקו לדין. ולכאו' היינו שבעצם צריך קנין, כראשונים דלהלן, אם לא משום כח בי"ד.
  322. רמב"ם דלהלן; מאירי סנהדרין שם; אגודה שם סי' ג, בד' בה"ג דלהלן; רי"ו שם, שכ"ד הרי"ף והרמב"ם ורוב הפוסקים; עי' שו"ע דלהלן; עי' סתימת גאונים וראשונים דלהלן, וכ"נ מטעמים דלהלן. ועי' ראב"ן שם, שמתחילה כ"כ בד' בה"ג ודחה, ועי' מהר"ם ב"ב שם והג' לתשו' מיימוניות שם. ועי' פת"ש שם ס"ק י, מה שהביא על נעשה בפני טובי העיר, ועל ירד מתחילה לפשרה בפני בי"ד.
  323. עי' הל"פ הלכות הלואה (מהד' תשיא עמ' סד, מהד' תרמו עמ' 51); עי' בה"ג הלכות הדיינים, ותוס' סנהדרין שם (ועי' לעיל) וב"מ קיב א סוד"ה חוזר שם ותשו' מהר"ם ב"ב שם ואגודה שם, בדעתו, ועי' ראב"ן שם, ועי' להלן; עי' שו"ת הרי"ף סי' קמד, ובתשוה"ג (הרכבי) סי' תמג, הובא בעיטור אות מ מחילה (נד ד, וע"ש שמ' קצת שבבי"ד א"צ קנין, עי' לעיל) ובריקאנטי שם; עי' ריקאנטי שם והגהה לתשו' מיימוניות שם, בשם רש"י; עי' רמב"ם סנהדרין פכ"ב ה"ה; עי' רא"ש ב"מ פ"ט סי' מג בטעם הא', וטור שם בדעתו; מאירי שם וקדושין טז א; רי"ו שם; שו"ע חו"מ שם ז, וסמ"ע שם ס"ק טו בדעתו. ועי' תורת חיים שם, שאם פרע הפשרה, זכה במחילה. ועי' שו"ת דברי חיים ח"א חו"מ סי' ג, שדי בשטר על הפשרה. ועי' אביאסף שם בשם בה"ג ורב צמח גאון, אבל מפרש בע"א, עי' ציון 340.
  324. שו"ת הרי"ף שם, ובתשוה"ג שם בטעם ראשון.
  325. תשוה"ג שם, בטעם שני; ריקאנטי שם.
  326. מאירי קדושין שם.
  327. ע"ע מחילה בטעות ציון 46 ואילך. תוס' סהנדרין שם, בד' בה"ג; מהר"ם ב"ב שם; מרדכי שם בשם ר"י; עי' אגודה שם, אבל אפשר שכוונתו כשאינו יודע הפשרה; שו"ת מהרי"ק שורש י ענף ה, הובא בכנה"ג חו"מ סי' רמא הגה"ט אות כ.
  328. ע"ע הנ"ל ציון 34 ואילך.
  329. עי' שו"ת תשב"ץ שבע' הנ"ל ציון 76, וע"ש ציון 74 שי"ח.
  330. תוס' רא"ש סנהדרין שם; רי"ו שם; עי' סמ"ע שם. ועי' מאירי סנהדרין שם.
  331. תוס' ב"מ שם, ועי' הגהה לתשו' מיימוניות שם, בשמם; רא"ש שם.
  332. תוס' ב"מ שם; תשו' מהר"ם ב"ב שם; תוס' רא"ש סנהדרין שם; מרדכי שם.
  333. שו"ת מהר"ם לובלין סי' מז, והובא בש"ך שם ס"ק יב ונתה"מ שם ס"ק ד. ונ' שכן הדין אף לדעה שבציון 326. ועי' מהרי"ק שם. ועי' ט"ז שם, ושעמ"ש שם ס"ק ב, ונובי"ק חו"מ סי' ל אות יז ודברי חיים שם ושו"ת מהרש"ם ח"ה סי' כב.
  334. נחלת שבעה שטרות סי' מז ס"ג, ועי' ציון 166.
  335. תשו' מהר"ם ב"ב בשו"ת בעלי התוס' סי' פט, והוכיח כן בד' בה"ג דלעיל ציון 324 (ועי' להלן), וע"ש שאף אם ימצא חולק, אין להוציא ממון; מאירי סנהדרין ו א בשם חכמי נרבונא.
  336. ראשונים דלהלן.
  337. עי' לעיל. עי' תוס' ב"מ קיב א ד"ה חוזר וסנהדרין שם ד"ה צריכה ומרדכי סנהדרין סי' תרעט, בד' בה"ג הנ"ל; מאירי שם בשם גדולי הדור, וע"ש על מחילה קודם שיסכימו הפשרנים על הפשרה; רי"ו מישרים נט"ו ח"ג (מח ג); סמ"ע סי' יב ס"ק טו, בד' שו"ע שם ז. ועי' ישועות ישראל שם עין משפט ס"ק ב.
  338. עי' לעיל.
  339. אביאסף בתשו' מיימוניות שופטים סי' ט ובהגמ"י ד"ק סנהדרין פכ"ב ה"ה (הובא במרדכי שם סי' תרפ) בשם רבינו יואל (ובהג' לתשו' מיימוניות שם, שכ"ד ר"י), בד' בה"ג ורבנו צמח שבציון 324, ועי' ציון הנ"ל ולעיל, שי"ח בד' בה"ג, ועי' אגודת אזוב סי' יד, שיישב ד' אביאסף כדעתם; עי' מרדכי שם סי' תרעט בשם ר"י, בצד הא', וצ"ב אם בצד הב' אין הדין כן; מאירי ב"מ קח א, וכ' שכ"ד רוב המפרשים, וע"ש סנהדרין שם; נ"י סנהדרין שם (א ב); עי' ראשונים שבציון הבא. וכעי"ז בתוס' ב"מ קיב שם: אם לא נפרש, ועי' פפ"ח לרא"ש דלהלן, שמפרש בע"א.
  340. עי' ציון 336. תי' ראשון בתוס' סנהדרין שם; עי' רא"ש ב"מ פ"ט סי' מג, בטעם הב' (ושמטעם זה פשרה צריכה ג', ועי' תוס' שם ד"ה והלכתא), וע"ש: ועוד, ועי' פפ"ח שם, ועי' לעיל; נ"י ב"מ שם (סח ב). ועי' שו"ת פני משה (בנבשתי) ח"א סי' צו (רמז א), שה"ה כשמחל לחבירו כמה שיעלילו עליו, אינו מועיל בלא קנין מטעם זה.
  341. תוס' שם; נ"י שם. ועי' גליון בשמ"ק שם (קיא ב), שאע"פ שמחילה בטעות אין מועילה אף בקנין, עי' לעיל, אלים יותר ע"י קנין. ועי' שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' שמח ונחלת שבעה שטרות סי' כד ס"ק ד וחלק לשבעה שם.
  342. ד"מ שם אות ד, ע"פ אביאסף שם, שאף בשתיקה נחלקו. ועי' סמ"ע שם ס"ק טו, שמ' קצת שכ"כ אף לסוברים שכל מחילה דרך פשרה צריכה קנין, וצ"ב, ועי' הג' דו"פ שם, ועי' שעמ"ש שם ס"ק ב ושו"ת בית שלמה חו"מ סי' ג. ועי' ט"ז שם, לשיטתו בציון 319, ועי' בית שלמה שם.
  343. עי' שו"ת הרשב"א ח"ו סי' קעח; עי' ראשונים שבציון 317 ואילך, שמה שאמרו שפשרה צריכה קנין, אינו במחילת התובע, אלא באופנים מסויימים, ומ' שהיינו אף קודם שאמרו מה תהיה הפשרה. ועי' להלן, על מחילה בדרך תנאי.
  344. תשו' הרשב"א ח"ג סי' רב; שו"ע חו"מ סי' יב יב. ועי' שלטי גיבורים סנהדרין (יב ב) בשם הרשב"א שאם לא היה קנין על הפשרה, אינו מועיל מה שבנו, ועי' ב"ח שם שהוציא כן מתשו' הרשב"א, ועי' פנים במשפט שם שהש"ג העתיק רק תחילת דברי הרשב"א,
  345. ב"י שם מתשו' הרשב"א. ועי' בהגר"א שם ס"ק כא ש"בנה" לאו דוקא אלא העיקר החזיק, ועי' באר אליהו לגר"א שם.
  346. לבוש חו"מ סי' יב יד.
  347. ב"ח שם; סמ"ע שם ס"ק כג, ועי' מאזניים למשפט בדעתו.
  348. אורים שם טז.
  349. אורים סי' יב טז.
  350. נתה"מ שם ביאורים ס"ק ז וחידושים ס"ק יז.
  351. תשו' הרשב"א ח"א סי' אלף ל והובא בב"י חו"מ סי' יב; שו"ע שם יט.
  352. תשו' הרשב"א שם, ועי"ש ח"ב סי' קיט.
  353. בהגר"א שם ס"ק כט.
  354. קצוה"ח סי' יב ס"ק ב ע"פ שו"ע סי' ס. וע"ע משכון.
  355. תשו' הרשב"א ח"ב סי' קיט; שו"ע חו"מ סי' יב יט.
  356. מתשו' הרשב"א בב"י ועיין בח"ב סימן קי"ט. וע"ע מכירת שטרות.
  357. לבוש שם.
  358. נתה"מ סי' יב ביאורים ס"ק ח.
  359. ע"ע אסמכתא: דלא כאסמכתא.
  360. ש"ך סי' יב ס"ק כו, ועי' תומים ס"ק י שדוחק לומר דשאני פשרה דלא הוי אסמכתא גמורה.
  361. קצוה"ח שם ס"ק ג.
  362. קצוה"ח סי' יב ס"ק ב בשם מוהר"ש הלוי.