אנציקלופדיה תלמודית:פת גוים

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרת הערך - פת גוים. פת של גוים שאסרוה חכמים באכילה

האיסור

האיסור וטעמו

פת של גוים* אסרוה חכמים באכילה[1], ואף על פי שאין לאיסור זה עיקר מן התורה, חכמים תקנוהו, כדי להתרחק מן הגוים עד שלא יתערבו בהם ישראל ויבאו לידי חתנות*[2].

ויש שאמרו בגמרא טעם אחר לאיסור פת גוים, משום עבודת כוכבים[3], שגזרו על פתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר, היינו עבודה זרה[4]. ויש מן הראשונים שכתבו שאף לדעתם חששו בפת אף משום חתנות, אלא שלפי שאין החתנות דבר שכיח, לא גזרו מחמתה בפני עצמה, אלא משום שייכות היין והחששות שבו[5], ומטעם זה אין הגזרה חשובה גזרה-לגזרה* -גזרת הפת משום גזרת היין – לפי שיש בה טעם בפני עצמה[6].

על גזירת פת של כותים* עי' להלן[7].

אם יש לאסור פת גוים משום געולי גוים, ע"ע געולי-גוים*[8].

אם יש לאסרה משום בשולי גוים, ע"ע בשולי-גוים*[9].

מקור האיסור

גזירת פת גוים היא בכלל שמנה-עשר-דבר* שגזרו תלמידי שמאי והלל[10]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת רב, שדניאל כבר גזר איסור בפת גוים, שנאמר: וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך[11], אלא שגזר בעיר ולא בשדה - לפי שבעיר יש יותר חשש חתנות[12] – ותלמידי שמאי והלל גזרו אף בשדה[13], או שגזירת דניאל לא התקבלה, לפי שפת היא צורך חיי נפש, ובאו תלמידי שמאי והלל ושבו וגזרו, וקבלו מהם[14].

מקומות שלא נתקבלה הגזירה

אמרו בירושלמי שיש מקומות שנהגו לאכול פת גוים[15], ופרשו ראשונים ואחרונים שבמקומם לא פשט האיסור, ולא קבלוהו עליהם, ולפיכך מותרים בה[16], וכעין זה יש מן הראשונים שכתבו בדעת הבבלי, שאיסור פת גוים לא פשט בכל ישראל[17], ושבמקומות שלא פשט האיסור מותר לאכלה[18], וכתבו שבמקומות שנהגו לאכלה, מותרים בכל פת גוים – בין פת פלטר ובין פת בעל הבית, עי' להלן - שהרי לא קיבלו הגזירה כלל[19], וכן יש מן הראשונים והאחרונים שפסקו להלכה, וכתבו שזה הטעם למה שנהגו בזמנם בכמה מקומות לאכול פת גוים[20], ויש שנראה מדבריהם שמטעם זה מותר היום לאכול פת גוים בכל מקום[21]. ובמקום שנהגו להתיר, כתבו ראשונים שמותר לאכלה אפילו כשפת ישראל מצויה[22], ויש שכתבו שמותר אפילו למי שיש בידו פת ישראל[23].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת הירושלמי שפת פלטר – עי' מהותה וגדרה להלן[24] - היא שלא נתקבל איסורה בכל מקום, לפי שלא היו יכולים לעמוד בו, ולפיכך במקומות שנהגו לאכלה מותרים בה, אבל איסור פת בעל הבית התקבל בכל מקום, לפי שיכולים היו לעמוד באיסורה, ולפיכך אסור לאכלה בכל מקום[25].

ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שכל פת גוים נאסרה בכל מקום, ואין מקום שמותרת מחמת שלא נתפשט איסורה שם[26], שאין הולכים בזה אלא אחר רוב ישראל, ולא דנים כל מקום בפני עצמו[27], וכן נראה דעת ראשונים ואחרונים להלכה[28].

לסוברים שיש מקומות שלא נתקבלה הגזירה, כתבו אחרונים שבמקומות שנתקבלה ונהגו איסור בפת גוים, אין איסורם מדין נדר*, שניתן להתירו, אלא לשיטתם היא גזירת הלל ושמאי, ולפיכך לא ניתן להתירה[29].

עבר ממקום למקום

הלך ממקום שנהגו איסור בפת גוים למקום שנהגו בה היתר, כתבו אחרונים שאף כשאין דעתו לחזור, אסורה לו, לפי שכבר חלה הגזירה עליו[30].

ביטול הגזירה

גזירת פת גוים, אמרו בגמרא שאף על פי שראוי היה לבטלה, ולחזור ולהתיר הפת[31] - לפי שלא פשט איסורה בכל ישראל[32], ואין כל הציבור יכול לעמוד בה[33], שבתנאים אלו מבטלים גזירות[34] - מכל מקום לא חזרו והתירוה בבית דין[35].

ויש מן הראשונים שכתבו שבדורות מאוחרים - אחר רבי יהודה נשיאה[36] - בית דין התיר גזירת פת גוים[37]. וכן מה שאמרו בירושלמי שגזירת הפת עמעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש[38], יש שפרשו שהיינו שביטלו כל הגזירה[39].

ויש מן הראשונים שכתבו שמחלוקת אמוראים היא, שיש סוברים שלא הותרה הפת אף בדורות מאוחרים, ויש סוברים שרבי התירה[40], וכתבו בדעת הירושלמי שאחר שמחלוקת היא, יש שנהגו לאכלה, ויש שנהגו שלא לאכלה[41].

וכן כתבו ראשונים שמה שנהגו בזמנם לאכול פת גוים, זהו לפי שלדעתם גזירת הפת הותרה[42].

ויש מן הראשונים שכתבו בדעת אמוראים, וכן יש שכתבו בדעת הירושלמי, שבדורות מאוחרים התירו פת גוים באופנים מסוימים, אבל לא ביטלוה לגמרי, עי' להלן[43]. ויש שכתבו שמחלוקת תלמודים היא, שלדעת הירושלמי התירו בדורות מאוחרים באופנים מסוימים, ולדעת הבבלי לא התירו כלל[44], או שמחלוקת אמוראים היא בבבלי אם התירו באופנים מסוימים או שלא התירו כלל[45].

הטעם שיכלו להתיר

אף על פי שאין-בית-דין-יכול-לבטל-דברי-בית-דין-חברו* עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין[46], מכל מקום יכלו חכמים מדורות מאוחרים לבטל את גזירת הפת – שהיא גזירה קדומה מתלמידי שמאי והלל[47], או מדניאל[48] - משום שלא היה רוב הציבור יכול לעמוד בה[49], ולא פשט איסורה ברוב ישראל[50], שגזירה כזו יכול כל בית דין לבטל[51].

ויש שכתבו שאף בית דין לא היו צריכים כדי להתירה, לפי שלדעתם לא התירו אלא באופנים שהעם נהגו בהם היתר - מתוך טעות, שחשבו שרבי התיר באופנים אלו[52] - ולדעתם מה שצריך בית דין כדי לבטל גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, אין זה אלא מפני כבוד בית הדין הראשון, וכל שהמתירים נתלים בהוראת בית דין החשוב לפי סברתם, אין לחוש לזלזול בית הדין הראשון[53].

גדרו ודיניו

חומרתו

איסור פת גוים, כתבו גאונים וראשונים, שלפי שלא פשט ברוב ישראל, ולא היה רוב הציבור יכול לעמוד בו[54], אין רשות לבית דין לכוף את העם או להלקות או לשמת עליו - אף לסוברים שלא הותר בדורות מאוחרים[55], ואף לסוברים שנוהגים בו בכל מקום[56] - אלא מוכיחים את מי שעובר עליו[57], ומכל מקום מי שאינו נוהג בו אינו מכלל החברים, ואין אומרים שמועה מפיו בבית המדרש[58].

ביחס לאיסור בשולי גוים

על היחס בין גזירת פת גוים לגזירת בשולי גוים, אם גזירה אחת היא או גזירות נפרדות, ולנידון איזו מהם קדמה, ע"ע בשולי-גוים[59].

גדר פת גוים

פת גוים היא פת שנעשתה על ידי גוים[60], אפילו הגיעה ליד ישראל ומכרה הוא לישראל אחר[61], אבל פת שעשאה ישראל, אף על פי שנמצאת ביד גוי, אינה חשובה פת גוים[62].

שלא בבית גוי

אף שלא בבית גוי – שאין שם כל כך חשש חתנות – כתבו ראשונים שאסור לאכול פת גוים[63], שמא יבא לאכלה בביתו[64]. ויש מן הראשונים שכתבו שלא אסרו פת גוים אלא בבית הגוי[65]. ויש מן הראשונים שכתבו שבתחלה אסרו פת גוים בכל מקום, ולאחר מכן חזרו והתירו ואמרו שאינה אסורה אלא בבית הגוי[66].

בבית ישראל

לסוברים שפת גוים אסורה אף שלא בבית גוי, כתבו ראשונים שאסורה אף בבית של ישראל[67]. ויש מן הראשונים שהתיר בבית ישראל, לפי שאין שם חשש חתנות[68], וכתב שמטעם זה יש שסמכו לאכלה בפונדקאות, שמאחר ובשכירות לנים בו, הרי הוא כבית שלהם[69].

במקום שאין פת ישראל מצויה

מקום שאין פת ישראל מצויה בו, נחלקו גאונים וראשונים בדעת הבבלי והירושלמי אם מותר לאכול בו פת גוים:

א) בדעת הבבלי יש מן הראשונים שכתבו שאסור לאכול פת גוים אף כשאין פת ישראל מצויה[70], ויש שכתבו כן בדעת אמוראים בבבלי[71], וכן בדעת רבנן דקיסרי בירושלמי יש שכתבו שאף על פי שהתירו מן הדין באופנים שונים[72], החמירו על עצמם שלא לאכול[73]. וכן יש שנראה מדבריהם להלכה, שאף במקום שאין פת ישראל מצויה אסור לאכול פת גוים אלא במקום סכנה או צער גדול[74], וכן כתבו ראשונים שיש מקומות שנוהגים כן[75].

ב) ובירושלמי אמרו שבמקום שאין פת ישראל מצויה, עמעמו על פת גוים והתירוה[76] – היינו שלא התירו בפירוש, אלא שהעם נהג היתר, וחכמים הניחום על היתרם[77] - משום חיי נפש[78], שאי אפשר לחיות בלא פת[79], ואף על פי שיש שאמרו בירושלמי שלא התירו אלא פת פלטר ולא פת בעל הבית[80], מכל מקום כתבו אחרונים בדעת הירושלמי שנהגו להתיר כל פת[81]. וכן להלכה יש מן הגאונים והראשונים, ואחרונים בדעתם, שכתבו שפת גוים מותרת במקום שאין פת ישראל מצויה[82], וכן יש מן הראשונים שכתבו שיש מקומות שנוהגים כן[83].

ובדומה לזה יש שכתבו שפת גוים מותרת לאכסנאי ולמי שהולך בדרך, שלפי שגזירת פת גוים גזירה קלה היא שאין לה שורש מן התורה, הקילו בה להם[84], כשם שמצאנו שהקלו להם בגזירות אחרות[85].

ג) ובירושלמי אמרו רבנן דקיסרין בשם רבי יעקב בר אחא, שמה שעמעמו והתירו במקום שאין פת ישראל מצויה, היינו דוקא פת פלטר ולא פת בעל הבית[86], טעם החילוק עי' להלן[87]. וכעין זה יש מן הראשונים שכתבו בדעת ר' חלבו ור' יוחנן בבבלי, שרבי התיר - או שהתירו על פי דברי רבי - פת פלטר גוי, דוקא במקום שאין פלטר ישראל[88]. וכן כתבו ראשונים בביאור מה שמצינו בכמה אמוראים שהתירו או שקנו פת גוים, שהיה זה במקום שאין מצוי פלטר ישראל, והיתה פת פלטר גוי, שלדעתם התירוה שם[89]. וכן יש שכתבו להלכה, שבמקום שאין פת ישראל מצויה, פת פלטר מותרת ופת בעל הבית אסורה[90], וכן יש שכתבו שיש מקומות שנוהגים כן[91].

ויש שהכריעו להלכה שבמקום שאין פת ישראל מצויה, אם פת פלטר מצויה שם, היא מותרת ופת בעל הבית אסורה, ואם פת פלטר אינה מצויה, מותרת אף פת בעל הבית[92].

ד) ויש מן הראשונים שכתבו בדעת ר' יוחנן שבמקום שאין פת ישראל מצויה התיר רבי – או שהתירו על פי דבריו - פת פלטר גוי דוקא בשדה ולא בעיר[93]. ויש שנראה מדבריהם להלכה שבשדה – שחשובה כמקום שאין פת ישראל מצויה בו - מותרת כל פת, ובעיר, אף כשאין פת ישראל מצויה, לא התירו אלא פת פלטר, ולא פת בעל הבית[94].

ה) ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שכשאין פת ישראל מצויה תלוי הדין במנהג מקומות, וכמה שיטות נאמרו בזה: א) יש שכתבו בדעת הבבלי, וכן יש שכתבו בדעת הירושלמי, שיש מקומות שנהגו להתיר פת פלטר כשאין פת ישראל מצויה, ויש מקומות שלא התירוה[95]. ב) ויש שכתבו בדעת הבבלי, שכשאין פת ישראל מצויה יש מקומות שהתירו כל פת ויש שאסרו כל פת[96].

וכן להלכה, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שהדין כשאין פת ישראל מצויה תלוי במנהג מקומות, שיש מקומות שאסרו כל פת גוים[97], ויש מקומות שהתירו פת פלטר[98], או אפילו פת בעל הבית[99], ויש שהכריעו להלכה, שבסתם מקום שמתירים כשאין פת ישראל מצויה, הכל מותר, ובסתם מקום שאוסרים, הכל אסור, ובמקום שנהגו לחלק ביניהם ולהתיר פת פלטר ולאסור פת בעל הבית, רשאים לעשות כן[100].

כשנהיתה מצויה

מקום שאין בו פלטר ישראל - שמותרת בו פת גוים, לסוברים כן[101] - שהגיע אליו פלטר ישראל, כתבו ראשונים ואחרונים שפת גוים נאסרת עד שימכור הפלטר הישראל פתו, ואז תחזור להכשרה[102], לפי שלא התירו אלא משום דוחק[103]. ויש שכתבו שאין אסורה אלא פת שנאפתה בעוד הפלטר הישראל כאן, אבל פת שנאפתה קודם שהגיע אינה נאסרת[104].

קנה פת גוים טרם שהגיע פלטר ישראל, כתבו ראשונים ואחרונים שלפי שלקחה בהיתר שוב אינה נאסרת[105]. ויש שכתבו שאף היא נאסרת[106]. ויש שצדדו שאם יכול למכרה בלא הפסד, אסורה, ואם אינו יכול, מותרת[107].

קנה פת גוים במקום שאין מצוי פלטר ישראל, והוליכה למקום שמצוי בו, כתבו ראשונים שאסורה לו שם לדברי הכל[108].

כשמצויה אצל בעלי בתים ואין פלטר

מקום שאין בו פלטר ישראל, אבל בעלי בתים מישראל עושים בו לחם, יש מן הראשונים שכתבו שחשוב אף הוא כמקום שאין פת ישראל מצויה בו[109], ומותר לאכול בו פת גוים לסוברים כן[110], לפי שאין פת ישראל מצויה שם לעוברי דרכים, ואף לבעלי בתים אין מצויה כל שעה[111], או משום שאין דרך בני אדם להטריח בעלי בתים לקנות מהם[112]. ויש מן הראשונים שכתבו שחשוב כמקום שפת ישראל מצויה בו, ואסור לאכול בו פת גוים, לפי שניתן לבקש מבעלי הבתים שימכרו לו פת[113], וכן יש שכתבו שצריך לחזר על בעלי בתים מישראל תחלה, ואם לא מצא לקנות, יקח מגוי[114].

כשאין מצויה ויכול לעשותה לעצמו

מקום שאין בו פת פלטר ישראל, אבל ניתן לקנות תבואה ולעשות פת, כתבו ראשונים שלפי שיש בדבר צער גדול, חשוב כמקום שאין פת ישראל מצויה בו[115], שמותר לאכול בו פת גוים, לסוברים כן[116], ומכל מקום כתבו שלא התירו בזה אלא כשאינו אוכל בביתו של הגוי[117].

כשמצויה בהמשך דרכו

ההולך בדרך – שמותר בפת גוים מפני שאין מצויה שם פת ישראל, לסוברים כן[118] - ויש פת ישראל בהמשך דרכו, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאם היא במרחק הילוך ארבעה מיל, צריך להמתין עליה, ואם היתה במרחק גדול יותר, אין צריך להמתין[119], ויש שהסתפקו שמא צריך ללכת אף יותר מארבעה מיל[120]. ואין חילוק בין דרך טובה לדרך רעועה ובין נוסע בעגלה או רוכב על הסוס או הולך רגלי, לפי שחכמים השוו מדותיהם[121]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין צריך להמתין[122]. ויש שנראה מדבריהם שאם הוא רעב אין צריך להמתין[123]. ויש שכתבו שאם יודע בודאות שיש פת בהמשך דרכו, צריך להמתין, ואם אינו יודע בודאות, אין צריך להמתין[124].

אם אף אחר ההמתנה לא תהיה לו פת ישראל אלא פת פלטר גוי, כתבו אחרונים שאין צריך להמתין, ומותר לו לאכול פת בעל הבית – לסוברים שמותרת להולך בדרך[125] - אף לסוברים שאסור לאכול פת בעל הבית כשיש פת פלטר[126].

ביושב במקומו

אף מי שאינו הולך בדרך אלא יושב במקומו, ופת ישראל נמצאת במרחק קטן ממנו, כתבו אחרונים שצריך לילך אליה, או להמתין שיביאוה אצלו, אם אינה רחוקה יותר מארבעה מיל[127] - לסוברים כן לענין ההולך בדרך[128] - וכתבו שביושב במקומו מודדים ארבעה מיל בהליכתו וחזרתו יחד, ולפיכך אין צריך להתרחק יותר משני מיל[129]. ויש מן האחרונים שכתבו שביושב במקומו, וכן אם רוצה ללכת לצד אחד, והפת נמצאת בצד אחר, אין השיעור ארבעה מיל[130], אלא מיל אחד[131].

ויש מן הראשונים שכתבו שהיושב במקום שאין בו פלטר ישראל מותר בפת פלטר גוי – לסוברים שמותרת כשאין פת ישראל מצויה[132] - אף על פי שיש פלטר ישראל במקום סמוך, ואין צריך לחזר אחר פת ישראל[133], שכן פירשו ראשונים את דברי ר' יוחנן, שהנמצא בשדה מותר בפת גוים[134], לפי שאין בה פלטר ישראל, אף על פי שיש בעיר הסמוכה, לפי שלא הטריחוהו להכנס לעיר[135].

ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שמחלוקת אמוראים היא בשדה הקרובה לעיר: אייבו סובר שדינה כמקום שאין בו פת ישראל, ורבא – או רב נחמן – סובר שדינה כמקום שיש בו[136].

כשמצוי סוג פחות יפה

מקום שיש בו גוי העושה פת יפה יותר מפת ישראל, או ממין אחר שאין לישראל, כתבו ראשונים שחשוב כמקום שאין פת ישראל מצויה בו[137] - שמותרת בו פת גוים, לסוברים כן[138] - שכיון שדעתו נוחה יותר בפת הגוי מפני חשיבותו בעיניו, הרי זה כמי שפת דחוקה לו[139]. וכן אם היתה פת הגוי ערבה לו יותר, יש שכתבו שחשוב כמקום שאין פת ישראל מצויה בו[140]. ויש מן האחרונים שצדדו שלא התירו אלא כשיש לו רווח קצת בפת של פלטר, אבל לא משום תענוג בלבד[141]. ויש חולקים וסוברים שלעולם לא התירו פת פלטר גוי אלא כשאין פלטר ישראל מצוי כלל[142].

כשאין מספיקה לכל צרכי העיר

מקום שפת ישראל מצויה בו, אלא שאינה מספיקה לכל צרכי העיר, כתבו אחרונים שחשוב כמקום שאין פת ישראל מצויה בו, שמותר לקנות בו פת גוים לסוברים כן[143].

כשיכול להוליך עמו פת כשרה

ההולך בדרך – שמותר בפת גוים, לסוברים כן[144] - ויכול להוליך עמו פת כשרה, ולא הוליך, יש מן הראשונים שצדדו שפת גוים אסורה לו[145]. ויש שנראה מדבריהם שמותרת לו[146].

כשאין לו מה לאכול

פת האסורה משום פת גוים, כתבו גאונים וראשונים שאסור לאכלה אף למי שאין לו דבר אחר לאכול, אלא במקום סכנת נפש, כגון שהתענה הרבה[147], ויש שכתבו שהתענה יום או יומיים[148], ויש שכתבו שלשה ימים[149], מעת לעת[150], שהוא עינוי גדול ביותר[151], ויש שכתבו שכל שהתענית קשה לו, חשוב חשש סכנה, ומותר[152], ומן האחרונים יש שכתבו שכל שאין לו מה לאכול, והוא רעב, מותרת לו פת גוים[153]. ויש שהתירו לאכלה אף כשאוכל מזון אחר, כל שהתענה מפת שלשה ימים[154].

בשבת*, שאסור להתענות בה[155], כתבו ראשונים בדעת גאונים, שכשאין לו פת המותרת, לדברי הכל מותר לאכול פת גוים כשאין לו פת ישראל, אף כשלא התענה[156].

בשדה

בשדה, נחלקו אמוראים, וראשונים בדעתם אם מותר לאכול פת גוים, כשאינה מותרת בעיר:

א) מדברי רב דימי נראה שהעם נהגו היתר בפת גוים בשדה בזמן הגמרא, מתוך טעות בהבנת דברי רבי[157], ויש מן הראשונים שכתבו בדעתו שחכמים הניחו את העם בהיתרם, שמתוך שיצא הדבר בהיתר, יצא[158]. וכן יש מן הראשונים שכתבו בדעת רב דימי שרבי התיר פת גוים בשדה[159]. וכן יש מן הראשונים שנראה מדבריהם בדעת רב דימי שפת גוים מותרת בשדה, לפי שהגזירה מתחילתה לא היתה אלא בעיר ולא בשדה[160]. וכן יש מן הראשונים שכתבו בדעת הירושלמי, שפת גוים מותרת בשדה[161]. וכן יש שכתבו שזה טעמו של איבו, שאכל פת גוים על מיצרי השדה, שלדעתו פת גוים מותרת שם[162]. וכן יש מן הראשונים שצדדו להלכה שפת גוים מותרת בשדה[163], וכתבו שאפילו לקחת פת גוים מן העיר ולאכלה בשדה מותר, אלא שהוא דבר מכוער לתלמיד חכם[164].

בטעם החילוק בין שדה לעיר, כתבו ראשונים שבשדה אין חשש חתנות[165], משום שהאכילה שם היא באקראי, ואין לחוש שיימשך על ידה[166], או משום שאין בנות מצויות שם[167], ויש שכתבו בטעם החילוק בין שדה לעיר, שהאיסור בעיר הוא מגזירת דניאל, ואותה לא ביטלו, ואילו האיסור בשדה הוא מגזירת תלמידי הלל ושמאי, שביטלו אותה בדורות מאוחרים[168], ויש שנראה מדבריהם בטעם החילוק, שבשדה לא גזרו לפי שאין פלטר מצוי שם[169].

על השיטה שהקלו בשדה יותר מאשר בעיר משום שאין פת ישראל מצויה בו, עי' לעיל[170] ולהלן[171].

מקום שאינו שדה, שאין מצוי בו פלטר, כגון כפר קטן, לסוברים שטעם ההיתר בשדה הוא שאין פלטר מצוי שם[172], כתבו ראשונים שדינו כשדה[173], ולסוברים בטעם ההיתר בשדה שאין שם שם חשש חתנות[174], כתבו ראשונים שדינו כעיר[175].

ב) ויש מן הראשונים שכתבו בדעת אמוראים שפת גוים אסורה בשדה כבעיר[176], ויש שכתבו שכן הוא לדברי הכל[177], ובטעם הדבר כתבו שאף על פי שאין בשדה חשש חתנות כל כך[178], מכל מקום אסרו אף בה, כדי שלא יבואו לאכול אף בעיר[179]. וכן יש מן הראשונים והאחרונים שדעתם להלכה שפת גוים אסורה בשדה כבעיר[180].

ג) ויש מן הראשונים שצדדו בדעת רבא – או ר' נחמן בר יצחק – שאף שלכתחלה אין לאכול בשדה פת גוים אלא כשאי אפשר לו בפת אחרת, מכל מקום האוכלה כשאפשר לו באחרת, אין מחשיבים אותו כעבריין[181].

ד) ר' יוחנן אמר, שבשדה רבי התיר – או שהתירו על פי דבריו – פת פלטר, ולא פת בעל הבית[182], ובדעתו נחלקו ראשונים, יש סוברים שהתיר דוקא כשאין פלטר ישראל מצוי[183], ויש שכתבו שיש מקומות שנהגו כן להלכה[184], ויש סוברים שהתיר אף כשפלטר ישראל מצוי[185].

בשדה בתחום העיר

אף שדה שהיא בתחום העיר, כתבו ראשונים בדעת האמורא איבו, שדינה כשדה[186], שהתירו בה פת גוים, לסוברים כן[187]. ויש שכתבו שכן הוא לדברי הכל[188]. ומכל מקום כתבו ראשונים שצריך שיהא חוץ לעיר שבעים אמה ושיריים[189]. ויש שנראה מדבריהם בדעת רבא – או ר' נחמן בר יצחק – שאין להקל בו כשדה, ומכל מקום המקל, לא החשיבוהו כעבריין[190].

נתינתה ומכירתה לגוי

פת גוים, באופנים שאסורה באכילה, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שאסור למכרה לגוי, שמא יחזור וימכרנה לישראל ויאכלנה[191]. ובמקום שאין נוהגים לאכול פת גוים בשום אופן[192], כתבו ראשונים ואחרונים שאין איסור למכרה לגוי, שהרי אין חשש שיאלכנה ישראל[193], וכן באופן שאין חשש שימכרנה לישראל, כגון שנותן לפועלים לאכול, או שנותן לגוי בחתיכות קטנות, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שמותר[194].

למכור פת גוים האסורה, לבעל בית גוי שאינו פלטר, כתבו אחרונים שבמקומות שנוהגים לאכול פת בעלי בתים[195], אסור לעשות כן, שמא יקחה ישראל ויאכלנה, ובמקומות שנהגו שלא לאכלה, מותר[196]. ויש שתבו שאסור למכור לבעל הבית אף במקום שאין ישראל אוכלים פת בעל הבית, שמא בעל הבית הלוקח ימכרנה לפלטר, וזה יחזור וימכרנה לישראל[197], או שמא בעל הבית הלוקח ימכרנה בסתם, ויקחנה ישראל ממנו, שהרי באופן זה דינו כפלטר[198], לסוברים כן[199].

היתרה במקום צורך מצוה

איסור פת גוים, אחר שכתבו אחרונים להלכה שדינו תלוי במנהג, שיש אוכלים באופנים שונים, ויש שאינם אוכלים[200], מצאנו בכמה אופנים שיש בהם צורך מצוה קצת, שהתירו אף למי שאינו אוכלה בדרך כלל:

במקום כבוד ברכה

אדם שאינו אוכל פת גוים, שהיתה על שולחנו פת ישראל, וכן פת גוים נאה ממנה – ומן הדין יש לברך ולבצוע על הפת הנקיה יותר[201] - יש מן הראשונים שכתבו שיבצע על פת הגוים הנאה, אם היא חביבה עליו, שלא החמירו בזה לאסרה, משום חביבות היפה להידור מצות ברכה[202], וכתבו שכיון שהותר לו לבצוע, הותר לו לאכלה בכל הסעודה, שלא החמירו בזה באיסור דרבנן, ועוד שאינו כבוד שמים שאחר כבוד הברכה יחדל מלאכול משום איסור[203]. ויש חולקים וסוברים שלא הותרה פת גוים מפני כבוד ברכה, ויבצע על פת ישראל[204].

בעל הבית - שמן הדין עליו לבצוע הפת[205] – שאינו אוכל פת גוים, שהסב אצלו ישראל האוכלה, ולפניהם פת ישראל ופת גוים, והיתה פת גוים נאה יותר – שעליה יש לברך[206] - כתבו ראשונים ואחרונים שיבצע בעל הבית על פת הגוים הנאה[207], אם היא חביבה עליו יותר[208], אף לסוברים שלא היתה מותרת לו אם היה לבדו[209], שלפי שמוציא ידי חובה בבציעתו אדם האוכל פת נאה, הדין נותן שאף בציעתו בה תהיה[210], וכתבו אחרונים שכן הדין בבני חבורה שהסבו, והגדול שבהם – שעליו לבצוע[211] – נזהר מפת של גוים[212], ויש שכתבו בטעם שמותר לבוצע לאכול מפת גוים, שיש בדבר משום איבה, אם לא יבצע על פת חבירו הנאה[213], ולדעתם כן הדין בכל שני בני אדם המסובים, ולא דוקא בבעל הבית ואורח[214]. ולאחר שהותר לבצוע על פת גוים, הותרה לאכילה בכל הסעודה[215]. וכתבו אחרונים שמה שהתירו לבצוע על פת גוים, היינו דוקא בזמן שהבוצע מוציא כל המסובים בברכתו, אבל בזמן שכל אחד מברך לעצמו, אין להם שייכות זה לזה, ויאכל כל אחד מפיתו[216].

ויש חולקים וסוברים שכשאין דרך המברך לאכול פת גוים, לעולם אינו חייב לברך עליה אף על פי שיפה יותר משל ישראל, ואף על פי שמוציא את חבירו האוכלה, ולפיכך אסור לו לאכלה, ויבצע על פת ישראל[217]. וכן יש מן האחרונים שכתבו שנכון שהאורח יבצע על פת הגוים ובעל הבית יבצע על פת ישראל[218].

סעודה שברכו בה על פת גוים – כגון שמי שעליו לבצוע, נוהג להקל ולאכלה – יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שמותר למסבים על שולחנו של הבוצע לאכלה, אף כשהם נוהגים שלא לאכול פת גוים, מפני חיבוב מצות הבציעה, שבירך על פת זה של גוים, ואפילו היתה הסעודה בביתם, ואף כשיש בידם פת ישראל[219].

במקום איבה

הנזהר שלא לאכול פת גוים, ומסב עם אחרים – שנים או יותר[220] - האוכלים אותה, יש מן הראשונים שכתבו שמותר לו לאכלה, משום איבה*[221], לפי שהפת הוא איסור קל, ולא נתפשט איסורו[222]. ויש שאסרו[223]. ויש שהתירו דוקא בסעודת מצוה[224], ולדעתם בה מותר אפילו כשמסב עם אדם אחד[225].

הסב עם גוים, כתבו אחרונים שאסור לאכול מפיתם לדברי הכל, אפילו במקום איבה[226].

במקום יראה מגוי

גוי שישראל ירא ממנו, כגון שיש יכולת בידו להזיק ישראל, שנתן מפיתו לישראל שיאכל לפניו, יש מן האחרונים שכתבו שמותר לו לאכול[227], אפילו היא פת בעל הבית[228]. ויש שכתבו שאסור לו לאכול אלא אם כן היא פת בעל פלטר, שמותרת כשאין פלטר ישראל לסוברים כן[229], אבל אם היתה פת בעל הבית, עליו להשתמט ולא לאכול[230].

בעשרת ימי תשובה

בעשרת ימי תשובה, כתבו ראשונים שיש שנהגו להזהר בפת גוים, אף על פי שאינם נזהרים בה כל השנה[231], וכתבו אחרונים שכן צריך לנהוג[232], ואין במנהג זה סתירה[233], שלפי שאין איסור הפת ברור ברור, ותלוי במנהג[234], יכולים להזהר מלאכלה בימים אלו בלבד, ולאכלה בשאר ימים[235], ונהגו להזהר בהם אף מפת פלטר[236], וכן נהגו להזהר אפילו אם פת גוים נאה יותר[237], ומי שאינו יכול לאפות, כתבו אחרונים שלפחות יטיל קיסם לתנור[238], ולאחר ימי התשובה כתבו אחרונים שאין צריכים התרת-נדרים*, לפי שלא נהגו מתחלה אלא לימים אלו[239]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאין לנהוג כן להחמיר בעשרת ימי תשובה יותר משאר ימים, לפי שאם יש בה איסור, אין לאכלה אף בכל השנה, ואם אין איסור, מותר לאכלה תמיד[240].

המחמירים בפת גוים בעשרת ימי תשובה, יש מן האחרונים שכתבו שלא החמירו יותר ממה שמחמירים המקפידים בה במשך כל השנה, ולפיכך ההולך בדרך בעשרת ימי תשובה אין צריך להמתין יותר משיעור ארבעה מיל, לסוברים שכן הדין למחמירים בשאר ימות השנה[241].

בשבת ויום טוב

אף בשבת* ויום-טוב*, כתבו אחרונים שנכון להזהר שלא לאכול פת גוים, אף לאותם האוכלים אותה כל השנה, מפני כבוד השבת והיום טוב[242], שזהו כבודם שנוהג בהם בקדושה ובטהרה ביותר[243]. ויש שכתבו שאין צריך להזהר בזה[244]. ויש שנהגו להזהר בימים טובים בלבד, שנוהגים בהם טהרה ופרישות[245].

אם יוצאים בה ידי חובת לחם-משנה*, ע"ע[246]. אם אפשר לקדש עליה, ע"ע קדוש*[247].

כשאינו יודע שהיא פת גוים

מי שאוכל פת גוים, ואינו יודע שהיא פת גוים, כתבו אחרונים שאין צריך להודיעו, לפי שכל טעם האיסור הוא אהבה וחתנות, וזה אינו שייך במי שאינו יודע[248].

פת הנמצאת

מצא פת בעיר שישראל ונכרים דרים בה, הולכים אחר רוב הנחתומים[249], שאם רובם גוים, הרי זו אסורה משום פת גוים[250]. וכן פת הנמצאת בדרך, הולכים אחר רוב הולכי דרכים[251].

היתה פת עיסה – היינו פת נקיה[252] - שאין דרך נחתומים לעשותה אלא בעלי בתים עושים אותה[253], הולכים אחר רוב אוכלי פת עיסה[254]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת רבי יהודה שאין הולכים אחר רוב אוכלי פת עיסה, לפי שאף על פי שאין כל אדם עושה אותה, מכל מקום ראויה היא לכל אדם[255].

היתה פת קיבר – היינו פת שאינה נקיה[256], שלא ניטל מורסנה[257] - במקום שאין דרך נחתומים לעשותה אלא בעלי בתים עושים אותה[258], רבי יהודה אומר שהולכים אחר רוב אוכלי פת קיבר[259], וכתבו אחרונים שהכל מודים בזה[260], וכן הלכה[261]. ויש שנראה מדבריהם שתנאים חולקים על רבי יהודה, וסוברים שאין הולכים אחר טיב הקמח וגריעותו, ולדעתם כן הלכה[262].

היו הנחתומים או האוכלים מחצה ישראל ומחצה גוים, יש מן האחרונים שכתבו שהפת מותרת, לפי שספק-דרבנן* לקולא[263]. ויש שכתבו שהפת אסורה[264], שכן מצאנו לענין כמה הלכות שגזירת פת גוים חמורה יותר משאר איסורים דרבנן[265], ויש שכתבו בטעם שצריך להחמיר, שגזירת הפת היא מדברי קבלה, שדניאל גזר עליה[266].

לקטן

פת גוים, יש מן האחרונים שצידד שמותרת לקטן, לפי שאין שייך בו חתנות[267].

הפת

הפת

לא אסרו חכמים משום פת גוים, אלא פת העשויה ממיני דגן*[268] - היינו חיטים* ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון[269] - שהיא דבר חשוב המביא לידי קירוב הדעת[270], אבל פת קטנית או אורז או דוחן אינה בכלל פת סתם שאסרו[271], לפי שאינה חשובה[272], ומפני שאין רגילים לקבוע סעודה עליה[273]. ואף במקום שרגילים לקבוע על פת משאר מינים, כתבו אחרונים שמותרת, לפי שאין לנו לגזור מעצמנו מה שלא גזרו חז"ל[274].

היתה עשויה תערובת מיני דגן ומינים אחרים, כתבו אחרונים שהולכים אחר הרוב[275].

פת שאינו עולה על שלחן מלכים, כגון עם סובין ומורסן, אף היא בכלל גזירת פת[276]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאינה בכלל הגזירה[277].

פת של ישראל

פת של ישראל שאפאה גוי, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאסורה אף היא משום פת גוים, וכן כתבו אחרונים[278]. ויש שכתבו שאינה אסורה משום פת גוים[279]. אם אסורה משום בשולי-גוים, ע"ע[280].

בתערובת

תערובת פת גוים, כתבו ראשונים שלא אסרוה[281], וכתבו ראשונים ואחרונים שהיינו דוקא אם יש רוב כנגד הפת[282], וכן כתבו אחרונים שהיינו דוקא כשאינה ניכרת בתערובת[283], וכתבו שמה שהתירו בתערובת היינו בין מין במינו ובין בשאינו מינו[284], בין בלח ובין ביבש[285], אף על פי שנותנת טעם[286], ואפילו היא דבר חשוב[287], שלפי שהאיסור קל, ולא נתפשט, הקילו בו בהרבה דברים[288]. ומטעם זה כתבו ראשונים שמותר לאכול בקערה אחת עם מי שלא נזהר מפת גוים, אף על פי שמתערב טעם הפת האסורה במותרת[289], וכן מטעם זה כתבו שמותר לאכול בכלי גוים הבלועים מפיתם[290]. וכן כותח שמעורבת בו פת גוים, שהתירוהו ראשונים[291], יש שכתבו בטעם ההיתר, שאינה אלא תערובת פת[292], ומותרת כשיש רוב כנגדה[293].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שפת גוים אסורה אף בתערובת – באופן שהתערובת אוסרת בכל התורה - משום שרבנן אסרו כעין של תורה[294].

אף לסוברים שתערובת פת גוים מותרת, אסור לערב פת גוים לכתחלה כדי להתירה[295], ואף לומר לגוי או לישראל האוכלה, שיערבנה כדי לבטלה, אסור[296]. ולערב טעם פת גוים, יש אוסרים[297], ויש שצדדו להתיר[298].

פת הנתונה בתערובת כדי לחמץ, או כדי לתת טעם, כתבו אחרונים שלדברי הכל אוסרת כל התערובת[299].

כשאין שמה פת

פת גמורה, שאין שמה פת אלא נקראת בשם אחר – כגון מרקחות מיני מתיקה הנקראות לעקי"ך[300] – יש מן האחרונים שכתבו שאינה בכלל איסור פת של גוים, שלפי שאינו אלא מדרבנן, הלכו בו לפי לשון בני אדם[301]. ויש שכתבו שאסורה, שמאחר והיא פת, הרי היא בכלל הגזירה[302].

היתה פת גוים אסורה עליו רק משום נדר* – כגון המחמיר על עצמו שלא לאכלה באופנים שמותר לאכלה, או מי שאינו אוכלה בעשרת ימי תשובה אף באופנים המותרים[303] – מותר במיני מתיקה שאין שמם פת, לפי שבנדר, לדברי הכל הולכים אחר לשון בני אדם[304].

שאינה פת גמורה

פת שאינה גמורה, שאין לה דין לחם אלא כשאוכל ממנה כשיעור קביעת סעודה – כגון פת הבאה בכסנין, שאין נוטלים עליה ידים, ואין מברכים עליה המוציא וברכת המזון אלא כשאוכלה כשיעור קביעת סעודה[305] - יש מן הראשונים שכתבו שאינה בכלל גזירת פת של גוים[306]. ויש שכתבו שלפי שברכתה בורא מיני מזונות, ולאחריה ברכה מעין שלש, ועוד, שכשקובעים עליה דינה כפת לכל דבר, ועוד, שדרך להזמין עליה אורחים, חשובה פת גמורה, ואסורה משום פת גוים[307].

הנאפית בחמה

פת גוים שנאפתה בחמה, כתבו ראשונים ואחרונים שאינה בכלל גזירת פת גוים[308], כשם שמצאנו שאינה חשובה פת לענין חלה*[309].

פת פלטר

פת פלטר – נחתום[310], או הלוקח מן הנחתומים ומוכר בשוק[311] - גוי, נחלקו ראשונים ואחרונים אם מותרת משום פת גוים, כשפת בעל הבית אסורה:

א) מדברי רב יוסף – או רב שמואל בר יהודה – נראה שהעם נהגו בה היתר בזמן התלמוד, מתוך טעות בהבנת דברי רבי[312], וכתבו ראשונים שחכמים הניחום בהיתרם וקיימו מנהגם ולא אסרו להם[313]. וכן יש מן הראשונים והאחרונים שהתירו להלכה פת פלטר[314], וכן יש שכתבו שיש מקומות שנוהגים להתירה[315].

בטעם היתר פת פלטר, יש מן הראשונים שכתבו שלפי שעשויה למכור לכל, אין בלקיחתה קירוב הדעת כל כך[316], ויש שכתבו שלפי שאין כוונתו אלא להשתכר במכירתו, אין כאן קירוב הדעת[317]. ומן האחרונים יש שנראה מדבריהם בטעם, שלפי שלא עשאה לעצמו אלא לאחרים, אין בה קירוב הדעת[318].

ב) ר' חלבו סובר שרבי התיר, או שחכמים התירו בעקבות מה שנהגו על פי דבריו, פת פלטר דוקא במקום שאין פלטר ישראל[319]. וכן יש מן הראשונים שכתבו בדעת ר' יוחנן, שאמר שלא התיר רבי פת פלטר אלא בשדה[320], שזהו משום שאין פת ישראל מצויה שם, שבאופן זה התירו פת פלטר[321]. וכן אמרו רבנן דקיסרין בשם רבי יעקב בירושלמי, שמה שעמעמו – עי' ביאור המושג לעיל[322] - אמוראים והתירו פת גוים במקום שאין פת ישראל מצויה, מפני חיי נפש, היינו דוקא בפת פלטר[323]. וכן כתבו ראשונים בדעת אמוראים נוספים, שפת פלטר מותרת דוקא במקום שאין פלטר ישראל[324], ויש שכתבו שכן הלכה[325], או שיש מקומות שנוהגים כן[326].

ובדעת ר' יוחנן, יש מן הראשונים שכתבו שאף מה שהתירו בדעת רבי פת פלטר במקום שאין פלטר ישראל[327], לא התירו אלא בשדה ולא בעיר[328]. וכתבו ראשונים ואחרונים שיש מקומות שנוהגים כן[329]. טעם החילוק בין שדה לעיר עי' לעיל[330].

ג) ר' יוחנן אמר שמה שהתיר רבי – או שהתירו על פי דבריו - פת פלטר היינו דוקא בשדה, ולא בעיר[331]. טעם החילוק עי' לעיל[332]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעתו שמכל מקום כשאין פלטר ישראל מותרת אפילו בעיר[333].

ד) ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו בדעת הבבלי, ויש שכתבו בדעת הירושלמי, שדין פת פלטר גוי תלוי במנהג, שיש מקומות שאסרוה, ויש שהתירוה[334], ובטעם חילוק המקומות יש שכתבו שיש מקומות שלא קיבלו את הגזירה כלל לענין פת פלטר[335], ויש שכתבו שיש מקומות שסברו שבדורות מאוחרים התירו פת פלטר לגמרי[336], או שסברו שהתירוה במקום שאין פת ישראל מצויה[337]. וכן להלכה, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שדין פת פלטר תלוי במנהג מקומות[338].

ה) ויש מן הראשונים שכתבו בדעת הבבלי, ויש שכתבו כן בדעת אמוראים בבבלי, שאף פת פלטר אסורה, ולא התירוה בשום אופן[339]. ויש מן הראשונים שכתבו שיש מקומות שנוהגים כן[340].

ספק פת פלטר, כתבו אחרונים שאף היא מותרת – באופנים שפת פלטר מותרת לסוברים כן – לפי שספק-דרבנן* לקולא[341].

עשיית פלטר או מכירתו

בגדר פת פלטר, נחלקו ראשונים, אם היא פת שעשאה פלטר, או פת שמכרה פלטר לישראל: א) יש שכתבו שהיא פת שעשאה פלטר, ולדעתם חשובה פת פלטר אף כשהגיעה ליד גוי בעל הבית והוא מכרה לישראל[342], שלא הלכו באיסור זה אחר מי שהפת בידו עכשיו, אלא אחר מי שהיה לו בשעת אפייה[343]. ב) ויש חולקים וסוברים שפת פלטר היא פת שמכרה פלטר לישראל, ואפילו עשאה בעל הבית[344], שלדעתם מכירת הפלטר היא המתרת, שכיון שאין כוונתו אלא להשתכר במכירתו אין כאן כל כך קירוב[345], ומכל מקום אף לדעתם, ישראל ששלח גוי לקנות פת מפלטר, הפת מותרת, לפי שאין דעתו של שליח זה לזכות לעצמו, והרי הוא כאילו זכה בה ישראל זה מיד הפלטר[346]. ג) ויש שצדדו שאין לנו אלא מה שהותר בו, דהיינו פת של פלטר ומידו של פלטר[347]. ומכל מקום אף לדעתם, פת גוי האסורה, אסורה אף כשבאה לישראל על ידי ישראל אחר, שכבר נאסרה ביד ישראל הראשון[348].

פלטר שהזמין ישראל

פלטר שהזמין ישראל לאכול מפת פלטר שלו, יש מן הראשונים שכתבו שאין דינה כפת פלטר[349], לפי שלדעתם טעם היתר פת פלטר היא, שכשמוכר להשתכר, אין כאן קירוב הדעת[350], וכשמזמינו הרי אינו מוכרה ואינו משתכר[351].

ובדעת ראשונים הסוברים שפת פלטר הולכים אחר תחילתה, שכל שנעשתה מתחלה על דעת למכרה חשובה לעולם פת פלטר[352], נחלקו ראשונים ואחרונים בפלטר שהזמין ישראל לאכול מפיתו: יש סוברים שחשובה פת פלטר, שהרי עשאה פלטר על מנת למכרה[353]. ויש סוברים שאין דינה כפת פלטר, לפי שכשהזמין את ישראל לאכלה, יש בדבר קירוב הדעת יותר[354], או משום שכשהזמינו גילה דעתו שעשה הפת לעצמו, ולא למכור[355], שלענין פת כזו אינו חשוב פלטר[356].

מיהו פלטר

פלטר שאמרו, כתבו אחרונים שאין הכוונה דוקא למי שאומנותו בכך, אלא כל שעשה פת למוכרה, חשוב לגביה פלטר, וכל שעשאה לעצמו, חשוב לגביה כבעל הבית, לפי שאין קירוב הדעת אלא בפת שעשאה לעצמו ולבסוף מכרה, בין אם הוא פלטר ובין אם הוא בעל הבית[357].

ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם בדעת ראשונים, שאין כוונת העושה קובעת אלא האדם המוכר קובע, שאם אומנותו פלטר, חשובה פיתו פת פלטר, ואם הוא בעל הבית, פיתו פת בעל הבית[358].

לסוברים שפלטר הוא מי שעשה למכור[359], אם שינה דעתו תוך כדי העשיה, שבתחלה לשה וערכה לעצמו, ולבסוף אפאה למכרה, צדדו אחרונים שאף לסוברים לענין פת שהשתתפו גוי וישראל בעשייתה, שהשעה הקובעת היא שעת האפיה ולא שעת הלישה והעריכה[360], בזה הלישה והעריכה היא הקובעת, שלפי שהתחיל לעשותה לעצמו, יש בה קירוב הדעת[361].

לסוברים שפלטר הוא מי שעשה למכור[362], בעל הבית שמכר פת בסתם, ואין ידוע מה היתה כוונתו בעשיה, יש מן האחרונים שכתבו שדינו כפלטר, לפי שמן הסתם עשה הפת כדי למכרה[363]. ויש שכתבו שדינו כבעל הבית[364].

שכר פועלים

פת שגוי נותן לפועליו לאכול, כתבו אחרונים שחשובה פת פלטר[365], לפי שלא עשאה לעצמו אלא לאחר – ולדעתם זהו טעם היתר פת פלטר[366] - ומה לי למכור או להאכיל לפועלים[367], ולפיכך פת שנותנים המושלים בכל יום למשרתים או לרופאים ישראלים, הרי זו כפת של פלטר[368].

ויש מן האחרונים שהסתפקו בפת של שכר פועלים, אם חשובה פת פלטר או פת בעל הבית[369].

מתנה

אף פת הניתנת במתנה, כתבו אחרונים שחשובה פת פלטר, שהרי לא עשאה לעצמו – ולדעתם זהו טעם היתר פת פלטר[370] - ומה לי למכור או לתת במתנה[371], וטעם נוסף אמרו, שמתנה הרי היא כמכר, שהרי אם לא היתה לו הנאה ממנו, לא היה נותן לו מתנה[372].

נתן פת מתנה לישראל בתורת סעודה לאורח, יש מן האחרונים שכתבו שאין דינה כפת פלטר, שלא אמרו שמתנה חשובה פת פלטר אלא כשנותנה להוליכה עמו לעשות בו מה שלבו חפץ, אבל אם מביאה לפניו לסעודה, והנותר יאכלוהו בני הבית, אף על פי שאין בעל הבית אוכל עמו, ואפו הפת לכבודו לבד, אסור, שהרי זו עיקר הגזירה שמא יתארח אצלו ויאכל, שכל אורח אוכל בחינם[373]. ויש מן האחרונים שחילקו, שאם חק הוא אצלם, שכל מי שבא אצלם נותנים לו סעודה, בין לגוי ובין לישראל, יהיה מה שיהיה, חשובה פת פלטר אף כשאוכל אצלו, לפי שדומה לפת פלטר שמוכרה למי שיהיה, אבל אם אין דרכו בכך, וארע כן שאפה לאורח לאכול אצלו, אסורה[374].

ויש מן האחרונים שהסתפקו בפת שנתנה גוי מתנה לישראל, אם חשובה פת פלטר או פת בעל הבית[375].

עשה בשכר

גוי שאינו פלטר העושה פת בשכר, יש מן האחרונים שכתבו שדינן הפת כפת פלטר[376], וכתבו אחרונים שבמקומות שנהגו כן אין מוחים בידם, וכן מקלים בזה בשעת הדחק[377].

פורני

פת שנעשתה בפורני– תנור גדול[378], הנמצא בבית מיוחד[379], ואופים בו בשכר לכל הבא[380] - של גוים, יש מן הראשונים שלמדו זכות על הנוהגים לאכלו בזמן שהוא מחוקי המלכות לאפות כלם פתן בפורני ואין אדם רשאי לקבוע פורני לעצמו, לפי שהוא דומה לפת פלטר נכרי, שהתירוהו במקום שאין פלטר ישראל, לסוברים כן[381], ועוד, שהאופה אופה בבית מיוחד לכך ואינו מתכוין לבשל לעצמו ולא לשום אדם מיוחד אלא למלאכתו, לפי שהוא שכיר לאפות ולבשל לכל הבא, ועוד, שהוא בבית מיוחד שאין בני אדם אוכלין בו ולא שותין בו והוא רשות הרבים לכל העולם, שבאופן זה אין שייך קירוב הדעת המביא לידי חתנות[382]. וכתבו אחרונים בדעתם שלא התירו אלא כששכיר לאפות לכל בני העיר ואינו מתכוין לאדם זה, אבל אם כל אחד פורע לאופה, יש בו משום חתנות, ואסור[383]. ואף מה שהתירו, כתבו אחרונים שלא התירוהו אלא מדוחק, ולפיכך אין סומכים על זה לכתחלה[384], אלא בדיעבד בשעת הדחק[385].

ויש מן הראשונים חולקים וסוברים שאין להקל כלל בפת פורני יותר מפת רגילה[386].

התבשלה או השתנתה אחר אפיתה

פת גוים האסורה, ששראה במים ובישלה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת הסוברים שיש בשול* אחר אפיה[387], שהפת מותרת[388], וכן יש שהתירוה לדברי הכל מעיקר הדין[389], לפי שהפת כאילו חוזרת לסולת קודם הבשול, ונמצא שאפיית הגוי לא הועילה כלום[390], וכתבו אחרונים שהיינו אפילו אם לא השביחה הפת על ידי הבישול[391]. ומכל מקום למעשה יש מהם שלא התירו פת גוים על ידי בישול אלא בשעת הדחק, כגון בשנות בצורת[392].

ויש שאסרו פת גוים שבישלה, שלפי שכבר נאסרה, איסור שבה להיכן הלך[393]. וכעין זה יש שכתבו לענין פת גוים שנכתשה הרבה ונתפררה לפתיתים, ונתערבה בתמרים ודבש עד שנשתנתה צורתה, שאסורה, לפי שאחר שנאסרה, עדיין באיסורה עומדת[394].

השביחה על ידי הבישול, יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שמותרת לדברי הכל[395].

בישלה וחזר ואפאה ישראל, יש מן האחרונים שכתבו שלדברי הכל חשובה נאפית על ידי ישראל ומותרת[396].

פיררה לפירורים דקים וערבה עם מינים אחרים עד שאין ניכרת הפת, ולאחר מכן בישלה, יש מן האחרונים שכתבו שבאופן זה פקע איסורה ומותרת לדברי הכל - אף לסוברים שאין בישול לבד מתירה - ומותר לעשות כן אפילו לכתחלה[397].

הגוי

כותים

כותים, גזרו על פיתם קודם שגזרו על פת שאר גוים, לפי שהיו מבטלים בנין בית המקדש בימי עזרא. על פרטי הגזירה, ואם נתקבלה, ע"כ כותים*[398].

לאחר שעשו את הכותים כגוים גמורים[399], כתבו אחרונים שאף במקום שאין פיתם אסורה משום גזירת פת כותים[400], אסורה מדין פת גוים[401].

שאינו עובד עבודה זרה

גוי שאינו עובד עבודה זרה, כתבו אחרונים שדין פיתו כדין פת גוים, שהרי אף בו יש איסור חתנות*[402]. ויש שכתבו שאין פיתו כפת גוים[403], ולדעתם מותר לאכול פת של ישמעאלים[404].

בגוי שאין שייך בו חיתון

אף גוים שאין בהם חשש חיתון, שאין להם בנים ובנות, כתבו ראשונים שפיתם אסורה, לפי שלא אסרו דוקא משום בתו של מוכר או של נותן, אלא שדרך כלל עשו, והרחקה עשו משום בנות הגוים, שאם אין לזה יש לזה, ולפיכך אף נערים ובחורים וסריסים, פתם אסורה, וכן אסורה פת גוים בספינה, שאין בה נשים[405], וכן מטעם זה אסורה פת של כומרים, אף על פי שאין להם בנים ובנות[406].

וכן פת הנעשה בבית המלך והמשנים, כתבו אחרונים שאף על פי שיש מי שהתירה משום שודאי המלך והשרים לא יתחתנו בנו[407], אין דבריו נכונים, לפי שדרך כלל אסרו משום בנותיהם, אף במקום שאין שייך בו חיתון[408].

כשהגוים אסורים בבנות ישראל

בזמן שיש לגוים איסור גדול בתורתם בחיתון ישראל, יש מן הראשונים שכתב שמותר לאכול פת גוים, לפי שאין לחוש אז לחתנות, ולא גזרו אלא בימי רבותינו שהיו אז בנות ישראל מותרות להם[409]. וראשונים חולקים וסוברים שאין להתיר מטעם זה[410], וכן נראה מדברי אחרונים[411], לפי שאף על פי שבטל טעם הגזירה, אין להתירה אלא אם יבטלה בית דין[412], ועוד, שאין לגוים איסור בבנותינו אלא בפרהסיא, אבל בצנעא חביבות עליהם בנות ישראל, וכך היה אף בזמן שגזרו[413], ועוד, שאף כשבנותינו אסורות להם, שמא אין אנו אסורים לבנותיהם, ויש לחוש שמא יתן ישראל עינו בבת גוי ויתחתן עמה, ואף אם אף זה אסור להם, יש לחוש שמא ישתמד וישאנה[414].

ישראל מומר

ישראל מומר – עי' גדרו בע' מומר*[415] - כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שאף על פי שאין בבנותיו איסור חתנות, מכל מקום פתו אסורה, לפי שהוא כגוי גמור, והרי הוא בכלל גזירת חכמים על הגוים[416]. וכן יש שכתבו שהמחלל שבת דינו כגוי לענין גזירת הפת[417]. וכן קראים, יש מן האחרונים שכתבו שפיתם אסורה לפי שדינם כגוים[418].

ויש מן האחרונים שכתבו שפתו של ישראל מומר מותרת, לפי שאין בבנותיו איסור חתנות[419].

גר האסור בחתנות

גר מאותם האסורים בחתנות – כגון עמוני-ומואבי* ומצרי* ואדומי* – הסתפקו אחרונים אם פיתם אסורה, כדין פת גוים, שמא יבא ישראל לידי חתנות בהם, או שאינם אלא כשאר פסולי חיתון ישראלים, כגון ממזר, שלא אסרו פיתם[420].

כשנעשתה עם ישראל

אפית ישראל

פת של גוים שאפאה ישראל, נראה בתוספתא ובגמרא, וכן כתבו ראשונים, וכן כתבו אחרונים להלכה שאינה חשובה פת גוים, ומותרת באכילה[421].

ויש מן הראשונים סוברים, וכן יש מן האחרונים שפסקו להלכה, שפת גוים שאפאה ישראל אסורה, שכיון שהגוי לשה וערכה, ומן הגוי הוא לוקחה, יש בה משום חתנות אף כשאפאה ישראל[422]. ואם ישראל לש והגוי ערך, או להפך, ואפאה ישראל, מותרת לדברי הכל, לפי שבזה אין קירוב הדעת כל כך[423], וכן אם לשה וערכה גוי, וחזר ישראל וערכה עד שביטל מעשה הגוי, ואפאה, מותרת לדברי הכל[424], ולפיכך מותר לקחת שאור של גוי ולחמץ בו ולאפות, לפי שאינו נשאר על תבנית שעשאו הגוי[425]. וכן אם היה הקמח של ישראל, כתבו אחרונים שלדברי הכל מותר לתת לגוי ללוש ולערוך, ויאפהו ישראל[426].

שותפות ישראל באפיה

אפית ישראל – המתירה פת גוים, לסוברים כן[427] - אין צריך שתהיה כל האפיה, אלא די בחלקה, וכך אמרו בגמרא שאם הסיק גוי את התנור, וישראל אפה, או שהסיק ישראל וגוי אפה, או שגוי הסיק ואפה, וישראל חתה בגחלים – או הפך הפת[428] - הפת מותרת[429]. וכן פרשו אחרונים מה שנראה בתוספתא, שפת שעשאה עובד כוכבים במעמד ישראל מותרת, שהיינו כששסייע ישראל בידו[430]. וכתבו ראשונים בטעם שהקלו להסתפק בסיוע בלבד, שפת, עיקר חיי הנפש בו[431].

ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם בדעת הירושלמי, וכן יש מן הגאונים שנראה מדבריהם שדין פת שסייע ישראל באפייתה תלוי במנהג, שיש מקומות שאסרוה ויש שהתירו[432].

ספק אם השתתף ישראל בעשיה, כתבו ראשונים שהפת מותרת – לסוברים ששותפות ישראל מתירה[433] - לפי שספק-דרבנן* לקולא[434], ויש שהתירו משום שכל שהוא ספק אם הוכשר לא שייך בו חשש חיתון, ולא גזרו כלל באופן כזה[435].

חיתוי שמקלקל הפת מחמת רוב החום, כתבו אחרונים שאינו חשוב שותפות באפיה[436]. וחיתוי שספק אם יקלקל, כתבו אחרונים בדעת הסוברים ששותפות ישראל מועילה מטעם היכר[437], שמועיל[438].

החשוב שותפות

לסוברים שפת גוים שהשתתף ישראל בחלק מעשיתה מותרת[439], נחלקו גאונים וראשונים באיזו עשיה אמרו שחשובה שותפות:

א) יש שכתבו שצריך שיהיה דוקא מעשה המקרב את הבישול בצורה ניכרת, ולפיכך אין מועילות אלא שלשת המלאכות הנזכרות - הסקה או אפיה או חתוי בגחלים, או הפיכת הפת[440] - שהשפעתן ניכרת בפת[441], ואף חתיה בגחלים – שאמרו בגמרא שמועילה - אין מועילה אלא כשהוציא חום על ידה וקירב הבישול באופן ניכר, אבל אם הפך הגחלים מעט ולא הוציא מהם אור, אינו מועיל[442], וכן זריקת עץ בתנור אינה מועילה, שאף אם מקרבת מעט את האפיה, אין קירוב זה ניכר[443], ולדעתם מה שנהגו לזרוק פת לתנור, אין זה אלא באפית פת המותרת בלא זה מטעמים אחרים, שנהגו בנוסף לעשות בה היכר של זריקת פת על ידי ישראל[444].

שם ישראל גחלים בתנור ומהם הדליק גוי האש, צדדו ראשונים שמעשה זה מועיל להתיר הפת, לדברי הכל, לפי שהבאת עיקר האש חשובה כהסקת התנור[445].

ב) ויש מן הראשונים שכתבו שכדי להתיר הפת צריך מעשה ישראל המקרב את הבישול[446], אבל אין צריך שיהיה הקירוב ניכר[447]. ומטעם זה כתבו אחרונים שניפוח באש – שאחרונים כתבו שחשוב כחיתוי בגחלים ומועיל להכשיר הפת[448] – מועיל להכשיר אפילו כשבלעדיו היו הגחלים לוחשות והעצים דולקות, ואפילו כשאין מנפח אלא בפה, לפי שמכל מקום על ידי הניפוח מוסיף חמימות, וכל חמימות מקרב הבישול[449]. אבל נתינת קיסם בתנור, כתבו ראשונים בדעתם שאין מתירה הפת, לפי שאין בה תועלת כלל[450]. ויש שכתבו שאף נתינת קיסם מועילה לדעתם, לפי שאין לך כל קיסם וקיסם שאינו מוסיף בחום התנור ומקרב בישול[451].

נתן ישראל מעט גחלים וקיסם בתחילת הסיקו של תנור להעלות שלהבת, אף על פי שהוסיף הגוי בעצים והסיק ואפה, כתבו ראשונים שלפי שתחילת הדלקת המדורה נעשית בישראל, נקרא כל ההיסק על שמו, וחשוב כעושה מעשה המקרב הבישול[452].

ג) ויש מן הראשונים שכתבו שכל שהשתתף במלאכת הפת, הרי זו מותרת[453], אפילו לא קירב האפיה[454], ולדעתם די בכך שינער האש מעט[455], או יכבשנה מעט[456], או ינפח מעט באש, אפילו כשאינו מקרב הבישול[457], וכן לדעתם אפילו לא זרק אלא עץ לתוך התנור, התיר כל הפת שבו[458], לפי שאין הדבר אלא להיות היכר שפת של גוים אסורה[459].

וכן כתבו ראשונים ואחרונים רבים להלכה, שנתינת קיסם בתנור על ידי ישראל מועילה להכשיר פת גוים[460]. ויש שכתבו להלכה שלכתחלה יש לישראל לעשות אחת משלש המלאכות החשובות – היסק או אפיה או חיתוי[461] – ובשעת הדחק די אפילו במעשה קטן כגון נתינת קיסם או ניעור האש או ניפוח[462].

כוונה

שותפות ישראל בעשיה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת הסוברים שאינה אלא להיכר[463], שצריך שתהיה בכוונה לסייע ולהכשיר, אבל אם עשאה בלא כוונה, אינה מועילה[464]. ויש שכתבו שמועילה שותפות אף בלא כוונה[465].

קטן

ישראל קטן שהשתתף באפיית פת גוים, כתבו אחרונים שלסוברים שאין צריך כוונה במעשה שותפות[466], מועילה השתתפותו[467]. ולסוברים שצריך כוונה[468], יש מן האחרונים שכתבו שלסוברים שאין צורך בשותפות ישראל אלא להיכר[469], מועילה השתתפות של קטן[470], ויש שכתבו שאין שותפות קטן מועלת לסוברים שצריך כוונה, אלא כשכוונתו ניכרת מתוך מעשיו, אבל בקטן כבן שש, שאין כוונתו ניכרת, אין מועילה[471].

קטן שאמר שהשתתף באפיה, יש מן האחרונים שכתבו שאינו נאמן, ויש לחקור אחר דבריו[472], ויש שכתבו שקטן שיודע ומבין שפת גוים אסורה בלא השתתפות ישראל, נאמן[473].

שותפות בהיסק קודם

תנור שהשתתף ישראל בהיסקו על ידי זריקת קיסם – לסוברים שמועילה[474] – ולאחר מכן חזר גוי והסיקו לבדו בלא שותפות ישראל, נחלקו ראשונים אימתי חשובה שותפות ישראל בהיסק שני: יש שכתבו שאם נשארו קצת בעין מן הגחלים הבוערות מההיסק הראשון בזמן היסק שני, נחשבת שותפות ישראל אף בהיסק השני[475], אבל כשלא נשארו גחלים, אין חשובה שותפות ישראל[476]. ויש סוברים שאף כשלא נותרו גחלים, כל עוד לא עמד התנור יום שלם מעת לעת מבלי חום, אלא אפו בו – אפילו גוים - בינתיים בכל יום פעם אחת בלי הפסק, אף על פי שעמד כל הלילות שבינתיים בלי חימום, חשובה עדין שותפות ישראל מחמת נתינת העץ שבהיסק הראשון, לפי שהחום הראשון מועיל גם עתה למהר בישול הפת, שהתנור נוח להשתמש כשהוחם מאתמול יותר מכשעמד יום שלם בלתי חימום[477], ובטעם שהקילו כל כך, כתבו אחרונים שאין השלכת הקיסם אלא להיכר בלבד[478], לסוברים כן[479], וכתבו אחרונים להלכה שיש לסמוך על זה[480], ויש שכתבו שהיינו דוקא בשעת הדחק[481], וכתבו אחרונים שכן הדין אפילו אם הסיקו כן פעם אחר פעם עד עולם[482], ויש שכתבו שאין הדין כן אלא למשך שבוע ולא יותר[483].

שותפות אחר אפיה חלקית

גוי שהחל לאפות פת, ונשתתף עמו ישראל בעשיה אחר תחילת האפיה, אם היה זה קודם שקרמו פני הפת, חשובה הפת כנאפית בשותפות ישראל ישראל[484]. ואם השתתף ישראל שנגמרה אפית הפת, ושוב אינה משביחה עלי ידי מעשה ישראל, חשובה הפת כנאפית על ידי גוי לבדו[485]. ואם השתתף אחר שקרמו פני הפת, ובעודה צריכה לתנור ומשביחה באפייתו, יש מן הראשונים שכתבו שחשובה שותפות ישראל בעשיה[486], וכן כתבו אחרונים להלכה[487], ויש שכתבו שאינה חשובה שותפות[488].

השתתף כשכבר היתה הפת ראויה לאכילה, ולא היתה צריכה לתנור, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאין חשובה שותפות בעשיה[489]. ויש שכתבו שחשובה שותפות בעשיה כל עוד הפת משביחה, ואפילו כבר הוציאוה מן התנור, כל שתשביח אם תשוב ותינתן בו[490], ויש מן האחרונים שכתבו שכן הלכה[491], או שניתן לעשות כן בשעת הדחק[492], והסתפקו אחרונים אם די בזה במעשה כל שהוא של ישראל, כגון נתינת קיסם בתנור – לסוברים שדי בו כשעשאוהו בתחלה[493] - או שצריך מעשה חשוב יותר, כגון חיתוי[494], ויש שכתבו שמועיל אפילו מעשה כל שהוא[495].

פת שנאפתה כל צרכה ואין ידוע אם תשביח עוד בתנור, יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שניתן להכשירה על ידי שניתננה ישראל בתנור – לסוברים שניתן להכשיר פת כל עוד משביחה[496] - שמן הסתם תוסיף להשביח בתנור[497]. ויש שכתבו שלא ניתן להכשירה אלא אם ודאי תשביח[498].


הערות שוליים

  1. עי' משנה ע"ז לה ב: ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין וגו' והפת והשמן שלהן; רמב"ם מאכ"א פי"ז ה"ט; שו"ע יו"ד סי' קיב ס"א. ועי' שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' מה, הטעם שלא חששו משום בל-תשחית.
  2. ע"ע חתנות ציון 73 ואילך. ע"ז שם: ראו חכמים משום חתנות; עי' דברי ר' אחא בר אדא בשם ר' יצחק בע"ז לו ב ובשבת יז ב: גזרו על פתן משום יינן ועל יינן משום בנותיהן, לפי ביאור הפרי תאר סי' קיב ס"ק ג, שהפת נאסרה משום חשש איסור חתנות בבנותיהן, ולא משום חשש ע"ז כפי שמשמע בהמשך הגמ' שם, עי' להלן, ועי' כעי"ז במטה יהונתן שם ס"א בפירושו השני; רמב"ם שם ה"ט, יב; שו"ע שם. ועי' הרחבה בטעם גזירת חתנות בלבוש שם ס"א.
  3. גניבא בשם רב בע"ז לו ב: כולן (פיתן ושמנן ויינן ובנותיהן) משום עבודת כוכבים גזרו בהן.
  4. ר' אחא בר אדא בשם ר' יצחק בע"ז שם, ובשבת יז ב, ורש"י שם ושם, ונ' בע"ז שם שזו גם כוונת דברי גניבא בשם רב שבציון הקודם. ועי' רמב"ן שבציון 6, שלפי כמה מפירושיו כוונת הגמ' כפשוטה, גזרה לגזרה משום ע"ז, וכן פירש במטה יהונתן סי' קיב ס"א, בפירושו הראשון, ובאר בזה דעת המתירים פת גוים שאינם עובדי ע"ז, עי' ציון 403. וע"ע יינם-של-גוים ציון 16 ואילך, ביאור גזירת היין וטעמה.
  5. רמב"ן ע"ז שם בפירוש השני.
  6. רמב"ן שם. וע"ש טעם אחר שאינה גזרה לגזרה, שבלא גזרה זו לא תעמוד זו, ע"ע גזרה-לגזרה ציון 68, וע"ש תירוץ נוסף, שבשל גוים גוזרים אף גזרה לגזרה ועושים הרחקות יתרות, וע"ש שהביא תירוץ נוסף, שגזרו על פתם משום יין-נסך בלבד, ולא משום סתם יינם ובנותיהם וע"ז, ואת דברי הגמ' יפרשו באופן אחר, ודחה תירוץ זה.
  7. ציון 398 ואילך.
  8. ציון 43 ואילך.
  9. ציון 138 ואילך. ועי' להלן ציון 59.
  10. ע"ע שמנה-עשר-דבר. באלי בשם אבימי סנוותאה בשבת יז ב, ובשם אבימי נותאה בשם רב בע"ז לו ב. ועי' ראבי"ה סי' תתקנד, שמסתפק בדעת הסוברים שהתירו הגזירה בדורות מאוחרים, עי' ציון 36 ואילך, שמא אינה משמונה עשר דבר, שלדעתו אין אפשרות לבטלם, ע"ע אין-בי"ד-יכול-לבטל-דברי-בי"ד-חברו ציון 12.
  11. דניאל א ח. רמב"ן ע"ז לו א, ע"פ דברי רב שם לענין שמן ויין של גוים; ראבי"ה סי' תתקנד בשם ר' יצחק ב"ר משה. ועי' ציון 266.
  12. עי' ציון 165 ואילך.
  13. רמב"ן שם בשם ראב"ד, ע"פ דברי רב שם לענין שמן, שגזר עליו דניאל דוקא בעיר; ראבי"ה שם בשם ר' יצחק ב"ר משה.
  14. רמב"ן שם. ונראה מדבריו שאף לפירוש זה לא גזר דניאל אלא בעיר, עי' ציון הקודם, וע"ש שנראה מדבריו שלסוברים שאף לאחר גזירת תלמידי הלל ושמאי פת גוים מותרת בשדה, עי' ציון 160, היינו משום שלא גזרו הם אלא כגזירת דניאל, בעיר ולא בשדה.
  15. ירושלמי פסחים פ"ב ה"ב: מתניתא במקום שלא נהגו לוכל פת עכו"ם, אבל במקום שנהגו לאכול פת עכו"ם וגו'; עי' תוס' הר"ש ע"ז לה ב, בדעת ירושלמי ע"ז פ"א ה"ד: ואת לא לקחת גלוסקין מימיך, שמשמע שיש שנהגו היתר בפת גוים.
  16. או"ז פסקי ע"ז סי' קפח קפט; מרדכי ע"ז רמז תתל; פלפולא חריפתא ע"ז פ"ב סי' כז אות ס; אבני נזר יו"ד סי' צג אות ב, בדעת הסוברים שנהגו להתיר אפ' פת בעה"ב, עי' להלן. ועי' ציונים 25, 41, 76, 336, 337, 431, פירושים אחרים בדברי הירושלמי.
  17. ראשונים שלהלן, ע"פ ע"ז לז א: בימינו תתיר אף את הפת וגו', שרצו להתיר פת גוים, וא"כ בהכרח לא פשט איסורו, שהרי א"א להתיר איסור שפשט בישראל, כפי שמבואר בגמ' שם לו א לענין שמנם, ע"ע אין-בי"ד-יכול-לבטל-דברי-בי"ד-חברו ציון 21; עי' רא"ש ע"ז פ"ב סי' כז, ע"פ גמ' שם לה ב: מכלל דאיכא מאן דשרי, שמשמע שידוע היה להם שיש מקומות שנוהגים בו היתר; עי' ציונים 32, 50, 54.
  18. תוס' ר"י מבירינא ע"ז שם; עי' מאירי שם ד"ה הרבה ראינו, בשם "הרבה מקלים"; רא"ש שם, ושם סי' לג, הובא בטור יו"ד סי' קיב, ותוס' הרא"ש ע"ז שם; תוס' הר"ש שם; מרדכי שם, ועי' פרי תואר שבציון 336, שפירש דברי המרדכי שם באופן אחר; או"ז שם. ועי' מרדכי שם ותוס' הר"ש שם ואו"ז שם, שבמקומות שלא פשט האיסור, א"צ אפ' בי"ד כדי להתיר.
  19. עי' מאירי ע"ז לה ב ד"ה הרבה ראינו (בדעת המתירים), ושיי"ק פסחים פ"ב ה"ב, בדעת הירושלמי שם; טור יו"ד סי' קיב ופלפולא חריפתא שם וערוה"ש שם ס"ח, בדעת הרא"ש שם, בדעת הירושלמי שם; פר"ח שם בדעת תוה"ב שבציון הבא; כנה"ג שם הגהב"י אות י, בדעת המרדכי שם; ש"ך שם ס"ק ח; פמ"ג ש"ד שם ס"ק י; אבנ"ז שם. ועי' רמב"ם פיהמ"ש פסחים פ"ב מ"ב, ואו"ז שם, ותוס' ר' יהודה מבירינא ע"ז לה ב ד"ה לא תשתעי, וארח"ח הל' איסורי מאכלות אות סג בשם ר"ף, והגהות אשר"י שם, ות"ח כלל עה ס"א, והגהות ש"ד שם אות ג, שכתבו שתלוי במנהג בסתם ולא חילקו בין פת לפת.
  20. עי' ראשונים שבציונים הקודמים, שכתבו טעם זה בין שאר טעמים למנהג להקל בזמנם; עי' סמ"ג סוף ל"ת קמח ד"ה וגזרו; עי' תוה"ב הארוך ש"ה פ"ה, ופר"ח יו"ד סי' קיב ס"ק ח בדעתו, ועי' ציון 90, שמדברי הרשב"א במקומות אחרים נראה שפת גוים אסורה בכל מקום, מלבד באופנים מסוימים; לבוש שם ס"ג; רמ"א שם ס"ב, בשם י"א, וכעי"ז בת"ח כלל עה ס"א, ואבנ"ז יו"ד סי' צג אות ב בדעתו, וכעי"ז בט"ז ופמ"ג מ"ז שם ס"ק ד בדעת הרמ"א, ועי' ציון 314, שי"ח בדעתו; ב"ח שם ס"ה; עי' רע"ב פסחים שם; פמ"ג ש"ד שם ס"ק י. ועי' ת"ח שם, שמ"מ יש שמחמירים על עצמם ואינם אוכלים אף במקום שנהגו להקל.
  21. או"ז שם סי' קפט, הובא בהגהות אשר"י שם ובהגהות ש"ד שם ובב"ח שם ס"ב.
  22. תוס' הר"ש שם בדעת הירושלמי שם; ב"י יו"ד סי' קיב ד"ה וכתב א"א, בדעת המרדכי שם; ש"ך שם; ב"ח שם; אבנ"ז שם בדעת הרשב"א והמרדכי שם. ועי' לבוש שם ס"ו, שאם יש נחתום ישראל, טוב לקנות ממנו; עי' ציון הבא.
  23. או"ז שם סי' קפט, הובא בהגהות אשר"י שם ובהגהות ש"ד או"ה סי' עה אות ג; ת"ח כלל עה אות א.
  24. ציון 310 ואילך.
  25. פר"ח יו"ד סי' קיב ס"ק ח בדעת הרמ"א שם ס"ב בדעת הירושלמי, ועי' ציון 314, שיש שפירשו דברי הרמ"א באופנים אחרים. ועי' ציון 335.
  26. עי' רמב"ן ע"ז שם ד"ה והוי יודע, שמה שאמרו בירושלמי שם שיש מקומות שנהגו לאכלה, היינו שהעם הקילו בזה מאחר שאין רשות להלקות ולשמת ע"ז, עי' ציון 57, ומשמע שעשו שלא כדין; עי' מאירי שם ד"ה הרבה ראינו, ופרי תאר סי' קיב אות א בדעת המרדכי סי' תתל, ואבנ"ז יו"ד סי' צג אות א בדעת הרמב"ם מאכ"א פי"ז הי"ב, שמה שאמרו בירושלמי שדין פת גוים תלוי במנהג, היינו מחמת היתרים שבדורות מאוחרים, ולא מאחר שלא התקבלה הגזירה בתחלה.
  27. פרי תאר שם.
  28. עי' ריטב"א שם ורשב"א שם ובתוה"ב הארוך ב"ג ש"ז ור"ן על הרי"ף שם (יד ב) ורמב"ם שם ושו"ע שם, שלא הזכירו היתר זה.
  29. עמק הלכה (הלוי) יו"ד סי' מח. ועי' מנחת יעקב כלל עה אות ב, שלאחר שפשט המנהג שפת גוים מותרת, ורק הנזהרים מחמירים, עי' ת"ח שבציון 20, מועילה התרת נדרים.
  30. עמק הלכה יו"ד סי' מח ד"ה וכן כתב, ע"פ דברי שו"ת הר"ן סי' מח, לענין ב"ד שהחרים דבר על עירו, שאין אומרים שמפני שיצא ממקומו יהא מסולק החרם מעליו, לפי שחרם זה אין המקום גורם אותו אלא על ראש האדם מוטל.
  31. עי' ע"ז לז א: בימינו תתיר אף הפת וגו'.
  32. תוס' שם לה ב ד"ה מכלל; רמב"ן שם ד"ה והוי יודע. ועי' ציונים 17, 50, 54.
  33. עי' תוס' שם; רמב"ן שם. ועי' ציון 49.
  34. ע"ע שמן-של-גוים, וע' אין בי"ד-יכול-לבטל-דברי-בי"ד-חברו ציון 21, ועי' משנה ע"ז שם, וגמ' שם לו א, לענין שמן של גוים, שמטעמים אלו ביטלו הגזירה בו.
  35. ר' כהנא בשם ר' יוחנן בע"ז לה ב; ע"ש לז א: מיסתמיך ואזיל ר' יהודה נשיאה אכתפיה דרבי שמלאי שמעיה, א"ל: שמלאי, לא היית אמש בבית המדרש כשהתרנו את השמן, אמר לו: בימינו תתיר אף את הפת, אמר לו: א"כ, קרו לן בית דינא שריא, ועי' רמב"ן שם לה ב ד"ה ואני תמה, בביאור תשובתו של ר"י. ועי' ציונים 40, 45, שיש שדייקו מדברי אמוראים נוספים שהפת לא הותרה. ועי' תשובות ופסקים מאת חכמי אשכנז וצרפת סי' לט, שמדייק ממדרש איכה שהפת לא הותרה.
  36. תוס' שלהלן, ע"פ גמ' ע"ז לז א הנ"ל. ועי' רש"י שם ד"ה רבי יהודה הנשיא, שר"י זה הוא בן בנו של רבי, ועי' תוס' ר"ה כ א ד"ה שלח, שהיה בימי רב ושמואל.
  37. תוס' שם לה ב ד"ה מכלל, ועי' תוס' ביצה טז ב ד"ה קמ"ל. ועי' תוי"ט מכשירין פ"ב מ"ח, שהוכיח מהמשנה שם שדנה על איסור פת גוים, שעכ"פ בזמן סידור המשנה עדיין לא הותר האיסור, אלא בדורות מאוחרים יותר, ועי' הלכתא גבירתא שם.
  38. עי' ציון 76 ואילך.
  39. עי' תוס' ע"ז שם ד"ה מכלל; סמ"ק סי' רכג, בפירוש הראשון; עי' איסור והתר הארוך שער מד אות א, שמשמע כן; או"ז ח"ד סי' קפח, בפירוש הראשון; עי' ראבי"ה סי' תתקנד, וכעי"ז בתשובות ופסקים מאת חכמי אשכנז וצרפת סי' לט, שאפשר לפרש בדעת הירושלמי שמשום כדי חייו התירוהו לגמרי, ועי' ראבי"ה שם שמצדד שלא לפרש כן. ועי' או"ז שם, שאע"פ שמשמע בירושלמי שלא התיר אלא במקום שאין פת ישראל מצויה, ודוקא פת פלטר (ועי' ציון 76 ואילך, שיש שפירשו כן בדעתו) מ"מ משמע במסקנתו שהתיר בכל אופן. ועי' רא"ש ע"ז פ"ב סי' כז, וביאור הגר"א יו"ד סי' קיב ס"ק ה, ז, שגרסו בירושלמי שעמעמו במקום שפת ישראל מצויה, ועי' פלפולא חריפתא שם אות מ, והגהות הב"ח על הרא"ש שם, שיש להגיה בדברי הרא"ש: במקום שאין פת ישראל מצויה.
  40. ראבי"ה סי' תתקנד, שלר' כהנא בשם ר' יוחנן ולר' שמלאי שבציון 35, לא הותרה הפת בשום אופן, ומצדד כן אף בדעת רבא בע"ז לה ב, שהקפיד על איבו שאכל פת גוים, ודייק כן מדבריו שם סה ב: לזבונינהו לעכו"ם שלא בפני ישראל וגו', ואילו לר' יוסף או רב ושמואל בע"ז לה ב, אחר שפעמים שיש בדבר דוחק, התירה רבי אף במקום שאין דוחק, וכן דעת ר' ירמיה בע"ז יג ב, שקנה פת גוים; עי' פי' ר' יהודה מבירינא ע"ז לה ב, בביאור הגמ' שם: אפ' למ"ד התיר רבי, שמשמע שיש מ"ד שהתירו פת גוים. ועי' ציון 45, ראשונים הסוברים שמחלוקת אמוראים היא אם התירו באופנים מסוימים או לא התירו כלל.
  41. ראבי"ה שם, בביאור דברי הירושלמי שבציון 15.
  42. תוס' ע"ז שם; ר"י מבירינא שם; סמ"ק שם, ועי' ציון 314, שי"ס בדעתו שלא התיר אלא פת פלטר; או"ז שם. ועי' ראבי"ה שם, שיש פרושים שאינם אוכלים פת גוים, אבל רוב העולם, ובתוכם אף אנשים גדולים וצדיקים, אוכלים אותה, מהטעם הנ"ל.
  43. עי' ציון 76 ואילך, שי"ס שאמוראים התירו פת גוים דוקא במקום שאין פת ישראל מצויה, ושם מחלוקת באיזו פת אמרו; עי' ציון 157 ואילך, שי"ס שמזמן רבי הותרה פת גוים בשדה, ושם מחלוקת באיזו פת אמרו; עי' ציון 312 ואילך, שי"ס שבזמן רבי הותרה פת פלטר, או שאמוראים בירושלמי התירוה, ושם מחלוקת אם הוא דוקא בשדה ואם הוא דוקא כשאין פת ישראל מצויה; עי' ציון 66, שי"ס שבדורות מאוחרים התירו פת גוים שלא בבית הגוי.
  44. ריטב"א ע"ז שם בשם יש מי שפירש ובשם ר"מ הלוי ובשם יש מרבותיו, ורשב"א ע"ז שם ובתוה"ב הארוך ובמשמרת הבית ב"ג ש"ז ור"ן על הרי"ף שם (יד א) בדעתו, וכ"מ בראב"ן סי' שג, שלדעת הבבלי שבציון 35, לא הותרה הפת בשום אופן, ומה שאמרו בגמ' שם שהתירו באופנים שונים ע"פ דברי רבי, לא היתה אלא טעות בהבנת דבריו, ולדעת הירושלמי שבציון 38, הותרה במקום שאין פת ישראל מצויה, עי' ציון הקודם, ועי' כנה"ג שם הגה"ט אות ה שפי' כן בדעת הרשב"א שם ובדעת שו"ת הרא"ש כלל יט סי' כ, ועי' שיו"ב שבציון 319, שפי' ד' הרשב"א באופן אחר. ועי' רשב"א שם שהלכה כדברי הירושלמי.
  45. ראבי"ה סי' תתקנד, שיש אמוראים סוברים שהתירו פת גוים באופנים מסוימים, עי' המקורות שבציון 43, ויש סוברים שלא התירו כלל, ויש סוברים שהתירו בכל אופן, עי' ציון 40; או"ז הל' ע"ז סי' קפ"ז שלר' דימי ולר' יוסף או ר' שמואל בר יהודה בע"ז לה ב, יש אמוראים סוברים שרבי לא התיר פת גוים, ומה שאמרו בשמו שם אינה אלא טעות, ויש אמוראים סוברים שהתיר, עי' המקורות שבציון 43; ר"ן על הרי"ף שם (יד ב), שלר' יוסף שם לא התיר רבי פת גוים, ולר' יוחנן ור' חלבו שם התיר באופנים שונים, עי' ציון 319 ואילך, ועי' ר"ן שם שאע"פ שאמר ר' יוחנן שם שפת לא הותרה בבי"ד, עי' ציון 35, היינו לומר שלא הושיב רבי ב"ד על כך, אלא באקראי בעלמא גלה דעתו שאין ראוי לאסור את הפת, ומאותו ענין ואילך הותרה.
  46. ע"ע.
  47. עי' ציון 10.
  48. עי' ציון 11.
  49. עי' ציון 33. רשב"א ע"ז לה ב, ובתוה"ב הארוך ב"ג ש"ז; מאירי ע"ז שם ד"ה אחר שנאסר; ר"ן על הרי"ף ע"ז לו א (יד ב) ד"ה רבי יהודה הנשיא; בדה"ב ב"ג ש"ז; האשכול מהד' נחל אשכול ח"ג עמ' 130.
  50. עי' ציונים 17, 32, 54. ראבי"ה סי' תתקנד; ר"ן שם; מאירי שם; בדה"ב שם; האשכול שם.
  51. ע"ע הנ"ל ציון 21. ראבי"ה שם; רשב"א שם ושם; מאירי שם; בדה"ב שם; ר"ן שם; האשכול שם. ועי' תשובות ופסקים מאת חכמי אשכנז וצרפת סי' לט, שעיקר גזירה על תנאי היתה, שאם לא יוכלו לעמוד בה התירה לגמרי. ועי' ראבי"ה שם, שמסתפק בדעת הסוברים שהגזירה הותרה, שמא אינה מתלמידי שמאי והלל.
  52. עי' ציונים 157, 311.
  53. ע"ע אין-גוזרין-גזרה-על-הצבור-אא"כ-רב-הציבור-יכולין-לעמוד-בה ציון 15 ואילך. ריטב"א ע"ז לה ב, וביאר בזה לשון הירושלמי שם: עמעמו עליה, שהיינו שלא בא ההיתר ברור אלא מגומגם, ועי' ריטב"א שם שהסכים עמו מורו הרא"ה, ועי' ציון 77, בבאור הלשון עמעום.
  54. עי' ראשונים שלהלן; עי' ציונים 17, 32, 33, 50.
  55. עי' ציון 31 ואילך, כמה שיטות אם התירוהו, ובאלו אופנים.
  56. עי' ציון 26.
  57. רמב"ן וריטב"א ע"ז לה ב ור"ן על הרי"ף שם (יד ב) בשם תשוה"ג; מאירי שם; דרכ"מ יו"ד סי' קיב אות ב; פרי תואר שם ס"ק א. ועי' רמב"ן שבציון 26.
  58. רמב"ן וריטב"א ור"ן שם בשם תשוה"ג, ורשב"א שם, ומאירי שם, ע"פ ע"ז שם: איבו הוה מנכית ואכיל פת וגו' לא תשתעו מיניה וגו'. ועי' או"ש ברכות פ"ב סוף הי"ד, שביאר בזה הגמ' בפסחים מו א: אמר רבי אבהו אמר רבי שמעון בן לקיש וגו' אמר רב נחמן בר יצחק אייבו אמרה, שלפי שלא רצו לומר השמועה בשמו, אמרוה בשם רשב"ל.
  59. ציון 8 ואילך.
  60. עי' להלן.
  61. מאירי ע"ז לה ב ד"ה פת של בעלי בתים; שו"ת הרשב"א ח"א סי' רכח.
  62. עי' ע"ז סה ב: לזבונינהו לעובד כוכבים שלא בפני ישראל, ורש"י שם ד"ה שלא בפני; תוה"ב הארוך ומשמרת הבית ב"ג ש"ז ושו"ת הרשב"א שם, וריטב"א ומאירי ע"ז לה ב, ור"ן על הרי"ף שם (יד ב), ע"פ גמ' הנ"ל.
  63. נמוק"י ע"ז לה ב; עי' ראשונים שבציון 67. ועי' ציון 117, שי"ס שיש אופנים שהקלו בפת גוים דוקא כשאינו אוכל בבית הגוי.
  64. נמוק"י שם, לענין פת פלטר, וצ"ע אם זהו הטעם אף לענין פת בעה"ב, או שבה חששו לחתנות אף בבית ישראל.
  65. ראבי"ה סי' תתקנד, בשם אביו, ע"פ מה שמצאנו שהקלו בזה בשכר של גוים, האסור אף הוא משום חתנות, ע"ע שכר-של-גוים. וע"ש שאפ' לר' דימי בע"ז לה ב, שהתיר פת גוים בשדה, שמשמע מדבריו שבעיר אסר אפ' חוץ לבית גוי, י"ל שהיינו דוקא בעיר שכולה גוים, שחשובה כולה כבית גוי, אבל במקום שאינו בית הגוי, מותר.
  66. שו"ת הרא"ש כלל יט סי' כ. ועי' ציון 43.
  67. מאירי ע"ז לה ב, ע"פ מה שמשמע בע"ז סה ב, לענין יין-נסך, שאסור אף בבית ישראל; ארח"ח איסורי מאכלות אות סג בשם הר' גרשום; עי' טוש"ע יו"ד סי' קיב ס"ז.
  68. מאירי שם בשם יש מתירים, שכן מצאנו לענין שכר של גוים, ע"ע.
  69. מאירי שם.
  70. עי' ראשונים שבציון 44.
  71. עי' ראשונים שבציונים 40, 45.
  72. עי' ציון 86, שהתירו פת פלטר כשאין פת ישראל מצויה.
  73. פי' ר"ש ורא"ש שביעית פ"ח מ"ד, והר"ש בספר הכריתות לשון לימודים שער ב אות צב, ורש"ס שביעית שם ומעשר שני שם, בביאור דברי הירושלמי שם: ולא עבדין כן. ועי' להלן שיש שפירושו המנהג שבירושלמי באופן אחר.
  74. עי' החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל (מרגליות, ירושלים תרצ"ח) אות ל, בשם בני א"י, וטור יו"ד סי' קיב בדעתו בשם י"א, שלא התירו פת גוים אף למי שאין לו אוכל, אא"כ התענה כמה ימים, ועי' ציון 82, שיש שפירשו דבריו באופן אחר. ועי' ציון 148 ואילך, כמה שיטות באיזה שיעור של צער או סכנה התירו. ועי' ציון 119, שי"ס שהכל מודים שאין צריך לחזר יותר מארבעה מיל.
  75. עי' רמב"ם מאכ"א פי"ז הי"ב (הועתק בשו"ע שם ס"ב) והגה"מ שם אות פ' בדעתו, ועי' ציון 340.
  76. ירושלמי ע"ז פ"ב ה"ח, ושבת פ"א ה"ד, ושביעית פ"ח ה"ד, ומעשר שני פ"ג ה"א, (הובא ברי"ף ע"ז לה ב (יד ב)), בביאור דברי ר' יעקב בר אחא בשם ר' יונתן שם, שפת, מהלכות של עימעום היא, לפי ביאור הסמ"ק מ' רכ"ג בפירושו השני, והאשכול (מהדורת נחל אשכול ח"ג עמ' 129) בשם הגרי"צ, ורמב"ן ורשב"א וריטב"א ע"ז לה ב, וקה"ע ופנ"מ שבת שם, שהירושלמי לא התיר אלא במקום שאין פת ישראל מצויה, ועי' ציון 39, שיש שפי' שהתיר אף כשפת ישראל מצויה. על הטעם שיכלו להתיר גזירה קדומה בדורות מאוחרים, עי' ציון 46. ועי' שבלי הלקט דין פת של גוים סי' א, בשם רבינו ישעיה, שמה שאמרו בירושלמי שיש מקומות שאוכלים פת גוים, עי' ציון 15, היינו מקומות שאין פת ישראל מצויה בהם.
  77. עי' ריטב"א ע"ז לה ב ד"ה והנכון בעיני, ורשב"א שם ד"ה א"ר חלבו, ופסקי רי"ד ותוס' רי"ד שם, וכעי"ז ברא"ה שם ור"ן על הרי"ף שם (יד ב): שיצא הדבר בהיתר והניחוה חכמים כן, ועי' ציון 53, ועי' ר"ן שם, שמשמע עוד בפירוש ה"עמעום", שלא הושיבו בי"ד, אלא שחכמים גילו דעתם שאין לאסור, ומאותו ענין ואילך הותר. ועי' תוס' שם ד"ה מכלל, שגרס בירושלמי: עמדו עליו והתירוהו, ומשמע שהתירוהו בפירוש. ועי' פנ"מ ע"ז פ"ב ה"ח (טו ב) ד"ה א"ר מנא. ועי' ראבי"ה סי' תתקנד, שביאר הלשון עמעום באופן אחר.
  78. ירושלמי במקומות הנ"ל. ועי' מקור נוסף שהתירו פת גוים משום חיי נפש, בירושלמי ע"ז פ"א ה"ד (ה א): ואתה לא לקחת קלוסקין, ומאה"פ שם ד"ה שניא.
  79. קה"ע שבת שם ד"ה ומשני אלא.
  80. עי' להלן.
  81. עי' ירושלמי שם: ולא עבדין כן, וקה"ע שבת שם ומעשר שני שם, ופני משה שביעית שם וע"ז שם, ור"א פולדא שביעית שם ומעשר שני שם, ופלפולא חריפתא ע"ז פ"ב סי' כז בדעת הרא"ש שם, שכוונת הירושלמי שנהגו להקל בכל פת. ועי' או"ז ח"ד סי' קפח, שפי' כן דברי הירושלמי הללו, אלא שלדעתו הירושלמי התיר אף במקום שפת ישראל מצויה, עי' ציון 39. ועי' ציון 73, שיש שפי' המנהג שבירושלמי באופן אחר.
  82. עי' החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל אות ל, שהתירו בני א"י פת גוים במקום שהתענה כמה ימים, מפני חיי נפש, עי' ציון 147 ואילך, ורא"ש ע"ז פ"ב סי' כז, וכעי"ז בר"י מבירינא שם לה ב, בדעתו, שה"ה שמותר לאכלה במקום שאין פלטר ישראל, שאף זה כתענית ג ימים, ועי' ציון 74, שי"ח בדעת החילוקים שבין אנשי מזרח וכו'; עי' רא"ש שם, לפי הבנת הטור יו"ד סי' קיב ופלפולא חריפתא שם, שנראה שזו דעתו להלכה, ועי' ציון 100, שי"ח בדעתו; פסקי רי"ד ע"ז שם ד"ה וכן הלכה; שבלי הלקט דין פת של גוים סי' א; עי' המנהיג דין איסור פת של גוים, במסקנתו: בעל נפש המושל על נפשו לא יאכל פת של גוים אם ימצא לו פת התר; עי' ציון 42, שיש שהתירו להלכה פת גוים תמיד.
  83. עי' רמב"ם מאכ"א פי"ז הי"ב, ואו"ה הארוך שער מד אות א וב"ח שם ס"ה בדעתו, שיש מקומות שנוהגים להקל בפת גוים בשדה, לפי שהוא שעה"ד, וה"ה בעיר במקום שאין פת ישראל, שהיא שעה"ד, ועי' ציונים 91, 92, 329, פירושים אחרים בדברי הרמב"ם.
  84. שו"ת מהרי"ל סי' קנז אות ד, קנח אות ב, בשם ראבי"ה, הובא בב"י יו"ד סי' קיב ד"ה וכתב בתשובה, וכעי"ז במרדכי ע"ז רמז תתל בשם ר' שמריה; עי' רמ"א שם סט"ז; עי' ציון 119. ועי' שו"ת מהרי"ל שם, שהיתר זה הוא בין בפת פלטר ובין בפת בעה"ב. ועי' ציון 145, שי"ס שלא התירו בדרך אם יכול לקחת עמו פת ישראל, וציון 119 שי"ס שצריך להמתין אם יש פת ישראל בהמשך דרכו. ואם נשארה לו פת גוים שקנאה בהיתר בדרך, אחר שהגיע לביתו, עי' שו"ת בצל החכמה ח"ה סי' פג, שמותר לו לאכלה, כשם שמצאנו לענין פת שהותרה במקום שאין פלטר ישראל והגיע אליה פלטר ישראל, עי' ציון 105.
  85. ראשונים הנ"ל, וביאור הגר"א שם ס"ק יז, ע"פ מה שמצאנו לענין דמאי, שמאכילים בו את האכסניא, משום שאינו אסור אלא מדרבנן, ע"ע דמאי ציון 275, וההולך בדרך הוא כאכסניא.
  86. ירושלמי שבציון 76. ועי' ציון 323. ומה שסיימו בירושלמי שם: ולא עבדין כן, שמשמע שלא נהגו כן (עי' ציון 81) עי' פני משה שבת שם, שמשמע קצת שהיה זה שלא כדין, וכעי"ז פי' ברמב"ן ע"ז שם סוף ד"ה והוי יודע, ועי' שיי"ק שבת שם, שמצדד לפרש כן אף בדעת הרי"ף ע"ז שם (יד ב) והרא"ש ע"ז פ"ב סי' כה, שהביאו הירושלמי, ולא הביאו מש"כ שלא נהגו כן.
  87. ציון 316 ואילך.
  88. עי' ציון 319 ואילך. ועי' ציון 109 ואילך, מחלוקת כשאין פלטר ישראל אבל יש בעלי בתים שעושים פת, אם חשוב מצוי.
  89. עי' ע"ז יג ב: ר' ירמיה זבן פיתא, ותוס' שם ד"ה רבי ירמיה ורש"ס מעשר שני שם, שהיתה מותרת לו, משום שלא היה פלטר ישראל מצוי; האשכול שם (עמ' 130), בדעת רבא בפסחים ל א, שאמר אחר הפסח: זבינו חמרא דבני חילא, שהיינו מן הפלטר, וטרם שהיתה מצויה פת פלטר ישראל, ועי' פר"ח יו"ד סי' קיב ס"ק ו, שדחה שאין להוכיח משם לענין פת גוים; עי' האשכול שם, בדעת רב הונא בפסחים מ א, שהתיר לאכול בצקות של גוים.
  90. עי' רי"ף ע"ז שם (יד ב) שהביא את דברי רבנן דקיסרין שלעיל; עי' רמב"ן שם ד"ה ואסיקנא וד"ה וראיתי; עי' ריטב"א שם ד"ה אמר ר' יוחנן וד"ה והעולה; רשב"א שם ד"ה א"ר חלבו, ובתוה"ב הארוך ב"ג ש"ז, שכן הלכה ע"פ הירושלמי הנ"ל, וע"ש בשם מורו הרב, שה"ה בבנ"א המתאכסנים עם הנכרים, שאין להם לאכול פת בעה"ב שלהם, אלא לחזר אחר פת פלטר גוי, המותרת להם, ועי' ציון 20, שי"ס בדעת הרשב"א שיש מקומות שמתירים כל פת גוים תמיד; עי' רא"ה ע"ז שם ובדה"ב שם, שדעתם כן הדין בעיר, אלא שבשדה לדעתם מותר אפ' פת בעה"ב ואפ' כשפת ישראל מצויה, עי' ציון 163; עי' האשכול שם; עי' רבינו ירוחם תולדות או"ח ני"ז ח"ז דף קסא טור ב; עי' פר"ח שם ס"ק ט; עי' ש"ך שם ס"ק ט; חכמ"א כלל ס"ה ס"ב. ועי' שו"ת שרגא המאיר ח"ו סי' קנו אות ג, לענין חולה הצריך פת מסוימת, שאינה מצויה אלא מפלטר נכרי, שמותרת לו.
  91. עי' רמב"ם מאכ"א פי"ז הי"ב, ור"ן על הרי"ף שם (יד א) וארח"ח איסורי מאכלות אות סג וכנה"ג הגהב"י יו"ד סי' קיב אות יב בדעתו, ועי' מאה"פ ע"ז פ"ב ה"ח ד"ה ועימעמו, שכ' כעי"ז בדעתו, ועי' ציונים 83, 92, 315, 329, פירושים אחרים בדעתו; קיצור פסקי הרא"ש ע"ז פ"ב סי' כז, וכ"מ ברא"ש שם, ובשו"ת כלל יט סי' כ, לפי ביאור הב"י יו"ד סי' קיב; עי' שו"ע שם ס"ב, שיש נוהגים כן, וזו סתירה לדבריו שבציון 92, שמקלים אף בפת בעב"ב שאין פת פלטר, ועי' פר"ח שם ס"ק יח ופרי תאר ס"ק י וזבחי צדק ס"ק ט ושלחן גבוה שם ס"ק יז ובא"ח שנה שניה פר' חקת אות ד, שהעיקר כמו"ש כאן, וצ"ע משלחן גבוה שבציון 156, ועי' ציון הנ"ל וציון 329; עי' ערוה"ש שם סי"ז, שכן נהגו במדינתו; עי' ישוע"י שם ס"ק ג; עי' כה"ח שם ס"ק כד, שכן מנהג הספרדים.
  92. עי' בדה"ב ב"ג ש"ז, וערוה"ש יו"ד סי' קיב סי"א בדעתו; עי' ערוה"ש שם סי"ח, בדעת הרמב"ם מאכ"א פי"ז הי"ב, ועי' ציון הקודם; שו"ע שם ס"ח בשם יש מי שאומר, ורמ"א שם, שכן נוהגים, וזו סתירה לדברי השו"ע שבציון 91, שכ' שלא התירו פת בעה"ב, ועי' ערוה"ש שם סי"ח ויביע אמר ח"א יו"ד סי' ה ס"ק טז, שהעיקר כמו"ש כאן, ועי' ציון הנ"ל; עי ש"ך ופמ"ג ש"ד שם ס"י; חכמ"א כלל סה ס"ד; עי' לבוש שם ס"ג, ו, ח, שכ' כעי"ז; הליכות עולם ח"ז הל' פת גוים ובשולי גוים אות ג. ועי' ביאור הגר"א שם ס"ק יז, בטעם היתר כל פת גוים במקום הדחק, שהוא בדומה לדמאי שהתירהו במקום דחק, עי' ציון 85. ועי' מנחת יהודא (אופנהיים) שם ס"ח, הובא בדרכ"ת שם ס"ק נז, שכשמצויה פת פלטר, אפ' פחות נקיה ויפה מפת בעה"ב, חשובה כמצויה, אף לסוברים שלענין פת ישראל במקום פת גוי אין חשובה מצויה, עי' ציון 137 ואילך, מחלוקת בזה.
  93. עי' ציונים 183, 328.
  94. עי' פסקי ריא"ז ע"ז פ"ב ה"ה אות ו, שמשמע כן.
  95. עי' ציון 337.
  96. עי' ב"ח שם ס"ו ודרישה שם ס"ק ב, בדעת הרא"ש ע"ז פ"ב סי' כז ובשו"ת כלל יט אות כ, שהבבלי נחלק על הירושלמי שחילק בין פת פלטר לפת בעה"ב, וסובר שהמנהג אחד בשניהם, להתיר או לאסור.
  97. עי' ציון 75.
  98. עי' ציון 91.
  99. עי' ציון 83.
  100. ב"ח שם ודרישה שם בדעת הרא"ש שם. ועי' ציון 82, שי""ח בדעתו.
  101. עי' לעיל.
  102. בדה"ב ב"ג ש"ז, וארח"ח איסורי מאכלות אות סג בשמו; שו"ע שם ס"ד; חכמ"א כלל סה סי"א.
  103. ביאור הגר"א שם ס"ק יא.
  104. עין המים שם ס"ק ז, בדעת תוה"ב ומשמרת הבית שם, וע"ש שמ"מ אין בידנו להקל להלכה נגד דעת השו"ע שלעיל, שלא חילק.
  105. משמרת הבית ב"ג ש"ז, שאל"כ היא כחוכא ואיטלולא; ש"ך שם ס"ק יג, בדעת בדה"ב שם וארח"ח שם, וכן דעתו להלכה; עי' תפארת למשה שם, ונקוה"כ שם ס"ק ב, ופר"ח שם ס"ק יג ועין המים שם ס"ק ז, בדעת השו"ע שם ס"ד, וכן דעתם להלכה; עי' פמ"ג ש"ד שם ס"ק יג; חכמ"א שם; ערוה"ש שם סט"ו. ועי' יביע אומר ח"ו יו"ד סי' ד סוף אות א. ועי' אבנ"ז יו"ד סי' יג ס"ק ז, שמ"מ אם חזר ומכרה לנכרי ושב ולקחה, אסורה. ועי' ציון 84, לענין פת שמותרת בדרך ונשארה ברשותו אחר שהגיע לביתו.
  106. כנה"ג שם הגהב"י אות טז, בדעת השו"ע שם, וכ"כ בנקוה"כ שם ובפר"ח שם בדעת ש"ך שם ס"ק יג בדעת השו"ע שם. ועי' אבנ"ז יו"ד סוף סי' צג, שמסתפק בזה.
  107. פרי תואר שם ס"ק ו.
  108. חכמ"א כלל סה סי"א.
  109. עי' גמ' וראשונים שבציון 319, שמתירים פת פלטר גוי כשאין פלטר ישראל מצוי, ולא הוזכר כלל בעל הבית; עי' ראשונים שלהלן; פסקי ריא"ז ע"ז פ"ב ה"ה אות ו.
  110. עי' ציון 76 ואילך.
  111. ר"י מבירינא ע"ז לה ב.
  112. מאירי שם ד"ה אחר שנאסר.
  113. עי' פסקי רי"ד ע"ז שם, בדעת ר' יוחנן שם, שמטעם זה אסורה פת פלטר גוי בעיר אף כשאין פלטר ישראל, משום בעלי בתים ישראלים, ומותרת רק בשדה, עי' ציון 321.
  114. מאירי שם בשם י"א.
  115. נמוק"י ע"ז לה ב; עי' ערוה"ש יו"ד סי' קיב סוף ס"ה.
  116. עי' ציון 76 ואילך.
  117. נמוק"י שם, ועי' ציון 63.
  118. עי' ציון 84, שי"ס שמותר בכל פת גוים, וציון 90, שי"ס שמותר בפת פלטר.
  119. האגודה חולין פ"ט (קכב ב), ע"פ גמ' שם: לגבל ד מיל, הובא בב"י יו"ד סי' קיב; שו"ע יו"ד סי' קיב סט"ז בשם י"א, וחכמ"א כלל סה ס"ד ודרכ"ת שם ס"ק כד בדעתו. ועי' ערוה"ש שם סי"ח שנראה שפירש בדעתו שאף לסוברים שפת בעה"ב אסורה אף כשאין פת ישראל מצויה, עי' ציון 74, מותרת כשאין פת ישראל במרחק ד' מיל.
  120. פרישה שם אות ג, לענין היושב במקומו, ונ' שכ"ש בהולך בדרך.
  121. פ"ת שם אות ו ע"פ שו"ת בית יעקב (מצויזמיר) סי' לה; ערוה"ש שם סי"ח.
  122. רמ"א שם ושם ס"ח ובשו"ת הרמ"א סי' קלב אות ח; בעי חיי יו"ד סוף סי' קנב, שכך עיקר הדין להלכה; שלחן גבוה שם ס"ק לא בדעת השו"ע שם; דרכ"ת שם ס"ק כד.
  123. עי' לבוש שם ס"ח, הדעה הראשונה, ושכך נוהגים, לענין הנמצא במקום שיביאו אליו פת ישראל בתוך זמן קצר.
  124. כנה"ג שם הגהב"י אות מה ובבעי חיי יו"ד סי' קנב בדעת הב"י שם, בפירוש הראשון.
  125. עי' ציון 84.
  126. עי' ציון 92. כנה"ג שם ובעי חיי שם בפירוש השני.
  127. עי' כנה"ג סי' קיב הגהב"י אות מה; לבוש שם ס"ח, הדעה השניה. ועי' פסקי רי"ד ע"ז לה ב ד"ה אייבו, שבשדה הסמוכה לעיר, חכמים סוברים שאסור לאכול פת גוים לפי שאפשר להכנס לעיר ולקחת פת ישראל, ואייבו סבר שמותר לאכול שם פת גוים.
  128. עי' לעיל.
  129. בעי חיי יו"ד סוף סי' קנב.
  130. עי' ערך לחם שם סט"ז; פר"ח שם ס"ק כח; ערוה"ש שם.
  131. חכמ"א כלל ס"ה ס"ד, בדעת הסוברים שבהליכתו ממתין שיעור ארבעה מיל; זבחי צדק שם אות מו; ערוה"ש שם; דברי יוסף (רוזנברג) ח"ג סי' תשפ"ז סוף אות א; מקור מים חיים יו"ד סוף סי' קיב בדעת הפר"ח שם.
  132. עי' ציון 319.
  133. מאירי ע"ז לה ב ד"ה היה בעיר.
  134. ע"ז שם, בביאור מה שהתיר רבי פת פלטר, עי' ציון 320.
  135. ריטב"א שם ד"ה אמר רבי יוחנן, ומאירי שם ד"ה אחר שנאסר וד"ה היה בעיר; עי' ערוה"ש יו"ד סי' קיב ס"ו, בדעת הרמב"ם מאכ"א פי"ז הי"ב. ועי' ציון 321. ועי' רשב"א שם, ובתוה"ב הארוך ב"ג ש"ז, שפי' כן דברי ר' יוחנן שם, אלא שלדעתו אין כוונתו אלא לתאר את מנהג העם, שבטעות יסודו.
  136. פסקי רי"ד שם ד"ה אייבו, בביאור המעשה בגמ' שם באייבו שאכל פת גוים על מיצרי השדה, וחכמים הקפידו עליו, שהיה זה בשדה הסמוכה לעיר.
  137. רשב"א ע"ז לה ב, ושם בשם מורו, ובתוה"ב הארוך ב"ג ש"ז, הובא בר"ן על הרי"ף שם (יד ב) בשם רשב"א בשם רבו הרב ר' יונה, ובריטב"א שם בשם יש שאמרו בשם הרב רבינו יונה, ובמאירי שם בשם גדולי האחרונים שבספרד; עי' שו"ע יו"ד סי' קיב ס"ה, בשם י"א, ואג"מ יו"ד ח"ב סי' לג בדעתו, שכן הלכה; לבוש שם ס"ז; ש"ך שם סוף ס"ק ט. ועי' התעוררות תשובה ח"ב סי' ס, שהסתפק אם ה"ה כשפת הגוים אינה יפה יותר אלא זולה יותר.
  138. עי' ציון 76 ואילך.
  139. רשב"א שם; שו"ע שם. ועי' ב"ח שם ס"ז, בביאור הסברא, שיש בזה משום חיי נפש, משום שאין מאכילים האדם בע"כ מה שאינו ערב לו, ועי' ציון הבא.
  140. מאירי שם; לבוש שם. ועי' ב"ח שבציון הקודם.
  141. פרי תואר שם ס"ק ז.
  142. טור שם, ע"פ הירושלמי שבציון 76, שמשמע שלא התיר אלא במקום שאין מצויה פת ישראל, ולא כששל גוי ערבה יותר.
  143. כנה"ג יו"ד סי' קיב הגהב"י אות יא ובעי חיי יו"ד סי' קנב, בשם מורו הרב, ועי' שיו"ב שם אות ז שהוא מהרב מהרימ"ט, וכן הסכימו בקהל יאודה סי' קיב ס"ד ובזבחי צדק שם ס"ק יא.
  144. עי' ציון 84.
  145. עי' שו"ת מהרי"ל סי' קנח אות ב, שנ' שכן דעתו.
  146. עי' שו"ת מהרי"ל שם, שנראה שכן דעת הח"ר מיינשטרליין.
  147. רשב"א ע"ז לה ב ובתוה"ב הארוך ב"ג ש"ז. ועי' פרישה יו"ד סי' קיב ס"ק ד, בדעת הטור שם, שאין מותרת אלא במקום פיקוח נפש ממש, משום פיקוח נפש, ועי' ערוה"ש שם סי"א, שמשמע כן בדעת הרשב"א שם. ועי' שלחן גבוה שבציון 319, שבמקום שאין פלטר ישראל מצוי חשוב פיקוח נפש.
  148. עי' החילוקים שבין אנשי מזרח ובני א"י (מרגליות אות ל), לגירסה שלפנינו. וע"ש סוף דבריו, שלא התירו אלא מן הפלטר שלא נכנס בשר בחנותו מימיו, וצ"ע כוונתו. ועי' ציון 82, שראשונים כתבו בדעתו שמותר באופנים מסוימים אף כשלא התענה.
  149. עי' טור יו"ד סי' קיב בשם "יש אוסרים" בדעת החילוקים שם; רשב"א ע"ז שם ובתוה"ב הארוך ב"ג ש"ז בשם רמב"ם; מאירי שם בשם גדולי המחברים וגאונים הראשונים; סמ"ג סוף ל"ת קמח, והגה"מ מאכ"א פי"ז הי"ב אות פ, וביאור חדש מספיק שם, בשם ירושלמי; רבינו ירוחם תולדות או"ח ני"ז ח"ז דף קסא טור ב; ארח"ח הל' אסורי מאכלות אות סג; הגהות ש"ד סי' עה אות ה בשם יש אוסרים; פר"ח שם ס"ק יח; פרי תאר שם ס"ק י; בא"ח שנה שניה פ' חקת אות ד.
  150. פר"ח שם; בא"ח שם; כה"ח שם ס"ק נ.
  151. הגהות ש"ד שם.
  152. מאירי שם ד"ה אחר שנאסר.
  153. ערוה"ש שם סי"ז.
  154. ארח"ח איסורי מאכלות אות סג בשם יש מחמירים; ריטב"א ע"ז שם בשם הגאונים והרמב"ם; פר"ח שם ס"ק יח.
  155. ע"ע ענג-שבת.
  156. רמב"ן ורשב"א וריטב"א ומאירי ע"ז שם ורבינו ירוחם שם וארח"ח הל' אסורי מאכלות אות סג וטור יו"ד סי' קיב, בשם הגאונים; פר"ח שם ס"ק יח; פרי תאר שם ס"ק י. ועי' שלחן גבוה שם ס"ק ח, שהשו"ע לא הזכיר דין זה לפי שכבר כתב בס"ח שאף בחול מותר אפ' פת בעה"ב כשאין פת פלטר, ועי' ציון 91. ועי' ציון 242, שי"ס שאין לאכול פת גוים בשבת.
  157. עי' ע"ז לה ב: א"ר כהנא א"ר יוחנן: פת לא הותרה בב"ד, מכלל דאיכא מאן דשרי, אין, דכי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה והביא עובד כוכבים לפניו פת פורני מאפה סאה, אמר רבי וגו' מה ראו חכמים לאוסרה בשדה, כסבורין העם התיר רבי הפת, ולא היא, רבי לא התיר את הפת.
  158. ריטב"א ורא"ה ופסקי הרי"ד שם; בדה"ב ב"ג ש"ז. על הטעם שיכלו להתיר גזירה קדומה בדורות מאוחרים, עי' ציון 46.
  159. ראבי"ה סי' תתקנד; או"ז פסקי ע"ז סי' קפז, שלדעתו יש אמוראים סוברים כן. ועי' ראב"ד שם שמצדד כן אף בדעת רבא שם, שהקפיד על איבו שאכל פת גוים על מיצרי השדה, ופירש שהמיצרים חשובים כעיר.
  160. עי' רמב"ן ע"ז לו א ד"ה הא דאקשינן, בדעת הסוברים שדניאל גזר על פת גוים בעיר ולא קיבלו ממנו, עי' ציון 14, שנראה מדבריו שלדעתם תלמידי הלל ושמאי חזרו וגזרו אותה גזירה עצמה, ומעולם לא אסר אחד מהם פת גוים בשדה, ולא שנגזרה גזירה ובוטלה.
  161. רא"ה שם ד"ה ירושלמי, שמה שאמרו בירושלמי שהתירו פת פלטר כשאין פת ישראל מצויה, עי' ציון 76, היינו דוקא בעיר, אבל בשדה מותר בלא זה.
  162. עי' ע"ז שם, שאיבו אכל פת גוים, ורא"ה שם ומשמרת הבית שם ואו"ז פסקי ע"ז סוף סי' קפט בדעתו, שהיה סובר שהוא היתר גמור בשדות, ועי' רא"ה שם, שיתכן שאף החכמים שהקפידו עליו שם, מודים לו בשדה רחוקה מן העיר, ולא הקפידו אלא משום שהיה זה בתחום העיר, עי' ציון 186 ואילך, ועי' כעי"ז באשכול (מהד' נחל אשכול ח"ג עמ' 130). ועי' ביאור אחר בדעת איבו בעמודי אור (הלר) סי' נג.
  163. רא"ה שם ובבדה"ב שם, ושכן ראה מעשה לחכמים גדולים. ועי' ציון 170, 171, שיש שפסקו כן מטעם שאין פת ישראל מצויה בו, ולאו דוקא מחמת שהוא שדה.
  164. בדה"ב שם, וביאר בזה המעשה באיבו בע"ז שם, שאכל פת גוים בשדה, והקפידו עליו אבל לא מנעוהו, שי"ל שלקחה מן העיר. ועי' משמרת הבית שם שהתקשה בדבריו, שלהבנתו לא התיר הרא"ה אף בשדה אלא כשאין פת ישראל מצויה משום חיי נפש.
  165. ראשונים שלהלן, ורא"ה ע"ז לה ב, בביאור דברי רבי שם: מה ראו חכמים לאסרה בשדה; משמרת הבית ב"ג ש"ז.
  166. רש"י ע"ז שם ד"ה לאוסרה; נמוק"י שם; ר"ן על הרי"ף שם (יד א); עי' בדה"ב ב"ג ש"ז, שפי' כן בדעת הסוברים שהתירו בשדה דוקא פת פלטר, עי' להלן, ועי' ציון 169, שכתב טעם אחר בדעת המתירים כל פת בשדה.
  167. פסקי רי"ד ע"ז שם ד"ה אמר ר' כהנא, בדעת הסוברים שהתירו כל פת בשדה, ועי' ציון 321, שכ' טעם אחר בדעת הסוברים שהתירו שם רק פת פלטר.
  168. רמב"ן ע"ז לו א, בדעת הראב"ד. ועי' ציון 13.
  169. עי' בדה"ב ב"ג ש"ז, בדעת המתירים כל פת גוים בשדה, ומשמרת הבית שם וארח"ח איסורי מאכלות אות סג בדעתו. ועי' ציון 166, שבבדה"ב כ' טעם אחר בדעת הסוברים שלא התירו בשדה אלא פת פלטר.
  170. עי' ציון 135; עי' רמב"ם ומפרשיו שבציון 83. ועי' ריא"ז שבציון 94, שהתיר כל פת גוים בשדה משום שאין פת ישראל מצויה, אע"פ שבעיר לא התיר כשאין פת ישראל מצויה אלא פת פלטר.
  171. ציון 321.
  172. עי' לעיל.
  173. בדה"ב ב"ג ש"ז.
  174. עי' לעיל.
  175. משמרת הבית שם.
  176. עי' ציונים 40, 45, שי"ס שמחלוקת אמוראים בבבלי אם התירו פת גוים או שלא התירוה כלל.
  177. עי' ציון 44, שי"ס שכל מה שאמרו בע"ז לה ב בשם רבי היתרים שונים בפת גוים, ובתוכם ההיתר בשדה, אי"ז אלא טעות בהבנת דברי רבי.
  178. עי' ציון 165 ואילך.
  179. עי' נמוק"י ע"ז שם: אפשר דרבנן גזרי שדה אטו עיר.
  180. עי' רשב"א ורמב"ן שם שלא חילקו בין שדה לעיר; עי' תוה"ב הארוך והקצר ב"ג ש"ז, שלהלכה מחוץ לעיר דינו שוה לעיר; עי' טוש"ע יו"ד סי' קיב, שלא חילקו; בא"ח שנה שניה פ' חקת אות ד.
  181. רא"ה ע"ז לה ב, בפירושו הראשון בביאור המעשה באיבו שם.
  182. עי' ציון 331.
  183. עי' ציונים 93, 328.
  184. עי' ציון 329.
  185. רמב"ן ע"ז שם, בפירוש השני בדברי ר' יוחנן; ר"ן שם (יד א), בפירושים השני והשלישי בדבריו.
  186. רא"ה ע"ז לה ב, והאשכול (מהדו' נחל אשכול ח"ג עמ' 130), בביאור המעשה בגמ' שם באיבו שאכל פת גוים.
  187. עי' ציון 162.
  188. רא"ה שם בפירוש הראשון, שאף אותם שהקפידו על איבו, מודים שדינה כשדה, אלא שהקפידו על איבו לפי שאכל באופן האסור אף בשדה לדעתם.
  189. ארח"ח איסורי מאכלות אות סג, בדעת הרא"ה.
  190. רא"ה שם בפירוש השני בדברי רבא שם.
  191. ת"ח כלל עה ס"ד ודרכ"מ יו"ד סי' קיב אות ו ורמ"א שם סי"א, ע"פ או"ה הארוך מד ט ומרדכי ע"ז רמז תתל בשם רבינו מאיר בשם גאונים ושערי דורא איסור והתר סי' עה, שכ"כ לענין עיסת ישראל שאפאה גוי, האסורה לדעתם משום בשולי-גוים, עי' ציון 279, ועי' יביע אומר ח"א יו"ד סי' ה אות ו ואילך.
  192. עי' ציון 97 ואילך.
  193. עי' ע"ז סה ב: לזבונינהו לעובדי כוכבים, ורש"י שם ד"ה שלא בפני; ערוה"ש שם סכ"ט.
  194. עי' שו"ע ורמ"א שם, ע"פ ראשונים הנ"ל שכ"כ לענין פת האסורה לדעתם משום בשולי גוים. ועי' תורת האשם כלל עה אות ד, הטעם שאין לחוש לפועלים, שאין מוכרים אותה כי אין להם מה לאכול מלבדה. ועי' מרדכי שם: ליתן לפועליו מותר כגון לכתת הלחם לשני חלקים, ועי' תורת האשם שם, שאין כוונתו שצריך גם פתיתה וגם נתינה לפועלים, אלא שדי בנתינה לפועלים, אלא שדרך הוא לחלקה לב' חלקים כשנותנה להם, אבל לגוי אחר מותר דוקא בחתיכות קטנות.
  195. עי' ציונים 20 ואילך, 42 ואילך, 97 ואילך, 338, שיש שנהגו להתיר באופנים שונים.
  196. מנחת יעקב כלל עה אות ח; שורש מיעקב סי' קיב אות ב; עי' חדושי הרז"ה סי' קיב (עמ' יד); עי' אבנ"ז יו"ד סוף סי' צה; עי' רוח חיים יו"ד סי' צז. ועי' דרכ"ת שם ס"ק עב.
  197. פרישה יו"ד סי' קלד ס"ק כה, בפירוש השני בדעת הטור שם, ועי' ט"ז שם ס"ק יא, ונקוה"כ שם, ועי' חקר הלכה לנדא ח"א עמ' קמא.
  198. יין הטוב סי' ו.
  199. עי' ציון 363.
  200. עי' ציונים 20 ואילך, 42 ואילך, 97 ואילך, 338.
  201. ע"ע ברכת-הפת ציון 266.
  202. עי' ראבי"ה ח"א סי' קיא, הובא במרדכי ע"ז רמז תתל ובשו"ת מהרי"ל סי' קנח ובב"י יו"ד סי' קיב, לענין המקרה שלהלן בשנים שהיו מסבים ואחד אוכל פת גוים, ותרוה"ד סי' לב בדעתם, שלאו דוקא הוא, אלא ה"ה באחד שיש לפניו אף פת גוים יפה, אם היא חביבה עליו; עי' האגודה פרק כיצד מברכין אות קמא ד"ה אבל פרוסה, בשם י"א; ע"ע ברכת-הפת ציון 274, שי"ס שיבצע על איזו מהן שירצה.
  203. ראשונים הנ"ל, וע"ש זכר לדבר מה שאמרו לענין מצורע: מתוך שהותר לצרעתו הותר לקריו, וע"ע הואיל-ואשתרי-אשתרי ציון 47.
  204. ב"ח שם סי"א; ט"ז שם ס"ק ח; ש"ך שם ס"ק כא; עי' באה"ל סי' קסח ס"ה ד"ה על בעה"ב. ועי' להלן שפירשו דברי הראשונים הנ"ל באופנים אחרים. וע"ע הנ"ל ציון 275 ואילך, שי"ס שצריך לסלק פת הגוים היפה מעל השולחן, ולברך על פת ישראל, ושם כמה שיטות בדעתו.
  205. ע"ע בציעת-הפת ציון 86.
  206. ע"ע ברכת-הפת ציון 266.
  207. ראבי"ה ח"א סי' קיא, הובא במרדכי ע"ז רמז תתל ובתרוה"ד סי' לב ובשו"ת מהרי"ל סי' קנח ובב"י יו"ד סי' קיב ובת"ח כלל עה אות ט; שו"ע שם סי"ג ובאו"ח סי' קסח ס"ה; לבוש שם סט"ו; חכמ"א כלל סה ס"ט; ערוה"ש יו"ד שם סכ"ב. ועי' כה"ח שם ס"ק סד, שאף לדעת השו"ע שם אינה חובה לבצוע על פת גוים אלא רשות.
  208. רמ"א או"ח שם, ע"פ תה"ד שבציון 202.
  209. עי' לעיל מחלוקת בזה. ט"ז שם; ש"ך שם.
  210. ט"ז שם בדעת ראבי"ה שם ומרדכי שם, ועי' מ"ב סי' קסח ס"ק כא, ובאה"ל שם ד"ה על בעה"ב, שפי' בדעת הט"ז שם שהטעם משום כבוד האורח. ועי' ראבי"ה שם טעם נוסף, שלא יהא חוטא נשכר, וע"ש שאם לא עושה כן הרי זו יוהרא.
  211. ע"ע בציעת-הפת ציון 90.
  212. מזמור לדוד (פארדו) דף קו ב.
  213. ש"ך שם ס"ק כא, וע"ש ובפמ"ג ש"ד ס"ק כה, שאע"פ שבסתם אין חשש איבה כשאוכל עם אדם אחד, לסוברים כן, עי' ציון 220, מ"מ כאן יש חשש אפילו באחד, משום שנמנע מלאכול פת הנאה יותר, או משום שנמנע מלברך על הנאה יותר, כדין.
  214. חכמ"א שם. ועי' מ"ב שם, שלסוברים שהטעם משום כבוד האורח, עי' ציון 210, הרי"ז דוקא באורח ובעה"ב.
  215. ראבי"ה שם ומרדכי שם; שו"ע שם ושם; לבוש שם.
  216. מ"ב סי' קסח ס"ק כא בשם אחרונים; ערוה"ש יו"ד שם; דרכ"ת שם ס"ק פא בשם כמה אחרונים. ועי' באה"ל שם שלסוברים בטעם משום איבה, אין הבדל אם מוציאו בברכתו או לא.
  217. ב"ח שם ס"ק יא, ובשו"ת ב"ח החדשות סי' כז, בדעת ראבי"ה שם, ואת דבריו פירש באופן אחר, עי' להלן, ועי' תורת האשם על ת"ח כלל עה אות ט, ודבריו בשו"ת הגאונים בתראי ח"א סי' יח, שדחה דברי הב"ח, ועי' שיורי ברכה שם אות ה, שהביא אחרונים נוספים שלא פירשו כדעת הב"ח; עי' איסור והתר הארוך שער מד אות ו, ותורת האשם כלל עה סוף דין ט בדעתו; עי' כנה"ג שם הגהב"י אות מב, שכ"כ בשם אחרונים נוספים; עי' באה"ל סי' קסח ס"ה ד"ה על בעה"ב, שדייק כן מדברי כמה אחרונים.
  218. פמ"ג מ"ז שם סוף ס"ק ח בשם אחרונים; כה"ח שם ס"ק סד.
  219. ב"ח שם בדעת ראבי"ה שם. ועי' איסור והתר הארוך שער מד אות ו, ותורת האשם כלל עה סוף דין ט בדעתו, שמסכים עם פירוש הב"ח בדברי ראבי"ה.
  220. ש"ך יו"ד סי' קיב ס"ק כא; פמ"ג ש"ד שם ס"ק כה; מנחת יעקב כלל עה אות טז; ערוה"ש שם סכ"ג. ועי' ציון 213, שיש אופן שיש איבה אף באחד.
  221. שו"ת מהרי"ל סי' לה, בשם רבינו שמחה ע"פ מה שמצאנו כעי"ז בירושלמי דמאי פ"ד ה"ב לענין איסור דמאי, הובא בב"י יו"ד סי' קיב בשם תשובה אשכנזית, וממנו בת"ח כלל עה אות י; רמ"א שם סט"ו בשם י"א; לבוש שם סט"ז. ועי' ראשונים ואחרונים הנ"ל שלא התירו משום איבה אלא בפת, לפי שהוא עיקר הסעודה, ושייך בו איבה. וע"ע איבה ציון 42.
  222. ערוה"ש שם.
  223. עי' שו"ת מהרי"ל שם, שדעתו לאסור אפ' בסעודת מצוה שיש בה רוב עם.
  224. תורת האשם כלל עה אות י, בדעת רבינו שמחה הנ"ל, שכן הדין לענין דמאי (שהוא מקור הדין, עי' ציון 221) שאין מותר אלא בסעודת מצוה, ועי' מנחת יעקב שם אות יז, שהתקשה מדוע המתירים שלעיל, איך למדו מדמאי להתיר בכל אופן.
  225. תורת האשם שם, והטעם משום לא פלוג, ומה שאמרו הראשונים לשון רבים, היינו משום שמסתמא בסעודת מצוה מצוים רבים.
  226. חקר הלכה אות ב הל' בשולי עכו"ם ס"ק א (עמ' קמב)
  227. ערך לחם יו"ד סי' קיב ס"ח, וע"ש שכן עמא דבר, והסכימו עמו בשלחן גבוה שם ס"ק ט ובבית לחם יהודא שם ס"ק יד, ועי' פמ"ג ש"ד שם ס"ק יא ושיו"ב שם ס"ק ו ומזמור לדוד (פרדו) דף קו א, שהסכימו עמו כשלא יכול להשתמט ממנו, ועי' מזמור לדוד שם, שאין לסמוך בזה על הבטחת הפר"ח שלא ינזק, עי' ציון 230, משום: ונשמרתם מאד לנפשותיכם, שהיא מצוה מן התורה.
  228. ערך לחם שם, ושלחן גבוה שם.
  229. עי' ציון 319 ואילך.
  230. פר"ח שם ס"ק יא, וע"ש: אני מבטיחו שלא יגיע לו שום נזק בקיום גזרת חכמים.
  231. רא"ש ר"ה פ"ד סוף סי' יד ותשב"ץ קטן סי' קיז בדעת ראבי"ה ר"ה סוף סי' תקכ"ט, ור"ן על הרי"ף ר"ה יב ב, ע"פ ירושלמי שבת פ"א ה"ג: ר"ח מפקיד לרב אי את יכול למיכל כולי שתא בטהרה אכול ואי לא אכול שבעה ימים בשתא, שהיינו עשי"ת, מלבד שבת ויו"ט שבהם, שבל"ז אין אוכלים בהם פת גוים, עי' ציון 242; טור או"ח סי' תרג, שכן נהגו באשכנז.
  232. שו"ע שם ס"א; עי' תו"ח כלל עה אות א.
  233. עי' ציון 239.
  234. עי' ציונים 20 ואילך, 42 ואילך, 97 ואילך, 338.
  235. ב"י שם, בתשובה לערעור שבתשב"ץ, שבציון 240, ועי' ביאור הדבר בערוה"ש שם ס"ב.
  236. ר"ן שם; מחה"ש שם; שועה"ר שם.
  237. מנחת יעקב שם אות א, בדעת הת"ח שם ובדעת הש"ך יו"ד סי' קיב ס"ט, והיינו אף למתירים בשאר ימות השנה בכה"ג.
  238. לבוש ומ"א ושועה"ר שם; מנחת יעקב על תו"ח שם אות ג.
  239. מנחת יעקב שם אות ג.
  240. עי' תשב"ץ קטן שם בשם ר' שמואל מבומבערג.
  241. עי' ציון 119. מ"א סי' תרג, ומחה"ש ולבושי שרד שם בדעתו, והסכימו עמו בדין בא"ר שם ס"ק א ושועה"ר שם.
  242. מ"א סי' רמב ס"ק ד ומחה"ש שם ולבושי שרד שם ויד אפרים שם ובאה"ט שם בדעתו, בדעת הדרכ"מ שם אות א, ע"פ ירושלמי שבת פ"א ה"ג: ר' חייא מפקיד לרב אי את יכול למיכל כולי שתא בטהרה אכול ואי לא אכול שבעה ימים בשתא, שהיינו עשי"ת, עי' ציון 231, ומלבד שבת ויו"ט שבהם, שבל"ז אוכלים בהם בטהרה, היינו פת ישראל; ח"א ח"ב כלל א ס"ד; מ"ב שם ס"ק ו. ועי' כה"ח או"ח סי' קס אות לו. ועי' ציון 156, שכשאין לו פת אחרת, התירו גאונים וראשונים פת גוים בשבת אף באופנים שאסורה בחול.
  243. יד אפרים שם.
  244. מחה"ש שם ולבושי שרד שם, בדעת א"ר שם ס"ק י; עי' יד אפרים שם בסוף דבריו.
  245. ויכוח מים חיים כלל עה אות א, שכן נהגו בורמייזא.
  246. ציון 149.
  247. ועי' מ"ב סי' רמב ס"ק ו.
  248. חקקי לב יו"ד סי' כד, הובא בדרכ"ת סי' קיב ס"ק ט. ועי' רוח חיים יו"ד סי' קיב ס"ק א.
  249. משנה מכשירין פ"ב מ"ח; פר"ח יו"ד סי' קיב ס"ק יג; ערוה"ש שם ס"ל.
  250. פי' ר"ש ורא"ש ורע"ב למשנה שם; ערוה"ש שם. ועי' רמב"ם פיהמ"ש שם שמשמע שהנידון לענין אחר, ולא לענין פת גוים, ועי' רע"ב ומלאכ"ש ומשנה אחרונה ותפא"י שם.
  251. עירובין סד ב, ורש"י שם ד"ה שהולכין; פר"ח שם; הגהות רע"א לשו"ע שם ס"א; ערוה"ש שם.
  252. פי' ר"ש ורא"ש ורע"ב למשנה שם.
  253. רא"ש ותוי"ט ותפא"י שם. ועי' רמב"ם פיהמ"ש שם, שפת נקיה היא פת בעה"ב. ועי' שושנים לדוד שם, שפת עיסה היינו שאינה עשויה במדה ובמשקל כפת נחתומין.
  254. משנה שם; פר"ח שם; ערוה"ש שם.
  255. עי' ר"י במשנה שם, ותפא"י שם בדעתו, שלא הולכים אחר רוב האוכלים אלא בפת קיבר שאינה ראויה לכולם, עי' להלן, ולא בנקיה הראויה לכולם.
  256. ר"ש ורא"ש ורע"ב שם.
  257. רא"ש שם.
  258. תוי"ט שם.
  259. משנה שם.
  260. תוי"ט שם, ועי' מלאכ"ש שם שמסתפק בזה.
  261. ערוה"ש שם.
  262. עי' רמב"ם פיהמ"ש שם, שנחלקו אם הולכים אחר טיב הקמח וגריעותו, אמנם הרמב"ם פי' כל המשנה לענין ספק אם היא פת חברים או פת עם הארץ, עי' ציון 250, ולא לענין פת גוים, וצ"ע אם יש להשוות הדברים. ועי' מלאכ"ש שם שתמה על הרמב"ם מ"ש מפת עיסה שלעיל, שהכל מודים שהולכים אחר רוב אוכליה.
  263. מהרש"א עירובין סד ב; משנה אחרונה מכשירין שם; הגהות רע"א לשו"ע שם ס"א, ועי' ציון הבא; עי' פמ"ג ש"ד שם ס"ק יג; כה"ח שם ס"ק טו. ועי' ציונים 341, 433, שאחרונים הקילו בכמה ספיקות בפת גוים, מטעם שהוא ספק דרבנן.
  264. שושנים לדוד מכשירין שם; פר"ח יו"ד סי' קיב ס"ק יג, וצ"ע מהפר"ח שבציון 341, שהקל בספק אחר בפת גוים; עי' תוס' רע"א למשנה שם, שהביא את הפר"ח שלעיל ללא ערעור, ועי' ציון הקודם; ערוה"ש שם, וצ"ע מהערוה"ש שבציון 433, שהקל בספק אחר בפת גוים. ועי' שער המצוות פר' וילך ד"ה גם יזהר, ובא"ח שנה שניה פר' חקת אות ב, שהאר"י החמיר בספק פת גוי, ועי' כה"ח שם ס"ק נו, שהוא ממדת חסידות.
  265. דרכ"ת שם סוף ס"ק לט.
  266. עי' ציון 11. חקר הלכה (לנדא) בהל' בשולי עכו"ם ח"א עמ' קמא.
  267. אגודת אזוב מדברי יו"ד סי' יג, וע"ש שאע"פ שאסור אף כשאין הגוי בר חיתון, עי' ציון 298, היינו לפי שהמניעה מן הגוי, אבל כשהמניעה מישראל האוכל, מותר.
  268. הגה"מ מאכ"א פי"ז הי"ב וטור יו"ד סי' קיב, בדעת הרא"ש שלהלן; ביאור חדש מספיק שם הי"ג, בדעת הרמב"ם שם; שו"ע שם ס"א.
  269. טור שם. ע"ע דגן.
  270. עי' שו"ת הרא"ש שלהלן; ט"ז שם ס"ק ב.
  271. שו"ת הרא"ש כלל יט סי' כא, לענין קטנית, ומאכ"א שם וטור שם בדעתו אף לענין אורז ודוחן; שו"ע שם.
  272. שו"ת הרא"ש שם. ועי' חכמ"א כלל סה ס"א: כיון שאינם חשובים אינם מביאים לידי קירוב דעת.
  273. לבוש שם ס"ב.
  274. ערוה"ש שם סי"ג.
  275. פמ"ג מ"ז שם ס"ק ב, וע"ש שכן הדין אפ' בתערובת אורז ודגן, אע"פ שלענין חלה ומצה האורז נגרר אחר הדגן ונחשב כמינו, ע"ע.
  276. פמ"ג מ"ז שם ס"ק ג.
  277. עי' ר' ירוחם נתיב יז חלק ז, הובא בש"ך יו"ד סי' קיב ס"ק ה, ואבנ"ז יו"ד סי' צב אות ז בדעתם.
  278. עי' רמב"ן ע"ז לה ב: משום בשולי גוים דהיינו גזירת תלמידי שמאי והלל, וע"ש לעיל שגזירת תלמידי שמאי והלל היא גזירת פת גוים; ערוה"ש יו"ד סי' קיב ס"י בדעת השו"ע והרמ"א וכל הפוסקים.
  279. ר"ן על הרי"ף ע"ז שם (יג ב) ד"ה מתני'.
  280. ציון 138 ואילך.
  281. תוס' ע"ז לה ב ד"ה מכלל וסה ב ד"ה ולמפינהו, הובא בסמ"ג סוף ל"ת קמח; מרדכי חולין רמז תקצ; שו"ת מהרי"ל סי' לה, וסי' קנז אות ד; עי' טור יו"ד סוף סי' קיב, בשם ר"י; עי' הגהות ש"ד או"ה סוף סי' עה בשם ר"י; עי' לבוש שם סי"ד; עי' ראשונים ואחרונים שבציון הבא. ועי' ראשונים הנ"ל, שהוא בדומה למה שאמרו לענין דמאי, שלא אסרו תערובתו, ע"ע דמאי ציון 437. ועי' שו"ת חת"ס ח"ב יו"ד סי' ק. ועי' פרישה שבציון 289 שאין מותר אלא בתערובת טעם ולא בתערובת פת בעין. ועי' תוס' עז סה ב, בטעם שלא גזרו בתערובת, שאין שכיחה.
  282. עי' נמוקי יוסף יבמות כו א סוף ד"ה ואבע"א, ושם בשם מורינו הר"ב וריטב"א; עי' כנה"ג שם הגהב"י סוף אות מ; עי' דרכ"מ שם אות ט ות"ח כלל עה ס"ח ע"פ או"ה הארוך שער מג סי' ז; רמ"א שם סי"ד; עי' ט"ז שם ס"ק י; מנחת כהן (פימינטיל) התערובות ח"א סוף פ"א; חכמ"א כלל סה ס"י; ערוה"ש שם סכ"ד. ועי' נמוקי יוסף שם ות"ח שם ומנחת יעקב שם אות יד, וחת"ס שם, שדי בביטול ברוב, וא"צ שישים. ועי' ט"ז שם ס"ק י, בשם ב"י שם, שמשמע שבתערובת טעם מותר אפ' בלא רוב, משום שלא גזרו על טע"כ בפת גוים, עי' ציון 425, ורק בתערובת פירורים צריך ביטול ברוב. ועי' איסור והתר הארוך שער מד אות ה, שלא גזרו על טעם כעיקר בפת גוים, ותורת האשם שם דין ח בדעתו, שאף חתיכה שאינה ניכרת בתערובת נקראת טעם, ומשמע שהכל מדין ביטול ברוב. וע"ע חתיכה-נעשית-נבלה ציון 405.
  283. מנחת יעקב שם אות יב; תורת האשם שם אות ח.
  284. ת"ח שם; פר"ח שם ס"ק כד; פמ"ג ש"ד שם ס"ק כג.
  285. דרכ"מ שם ורמ"א שם.
  286. עי' תוס' ע"ז שם; עי' מאירי שם ד"ה גאוני ספרד; הגהות ש"ד שם; לבוש שם. ועי ציון 299, לענין כשניתן בתערובת לטעם.
  287. דרכ"מ שם ותו"ח שם, בשם איסור והתר הארוך כלל מג דין ז, ולפנינו שם אינו; פר"ח שם ס"ק כה; ש"ך שם ס"ק כג; חכמ"א שם; חת"ס שם.
  288. עי' נמוקי יוסף שם; פר"ח שם ס"ק כה; ערוה"ש שם סכ"ד.
  289. תוס' שם ושם, הובא בסמ"ג סוף ל"ת קמח; שו"ת מהרי"ל סי' לה; הגה"מ מאכ"א פי"ז הי"ב אות ע; הגהות ש"ד סוף סי' עה; טור שם; שו"ע שם סט"ו; לבוש שם. ועי' פרישה שם אות יח, שאין מותר אלא כשמתערב טעם הפת, ולא כשמתערבת הפת עצמה.
  290. תוס' שם לה ב.
  291. ר"ח ע"ז לח א, ותוה"ב הארוך ב"ג ש"ז בשמו; מאירי שם בשם גאוני ספרד; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סי' קנד בשם בה"ג; עי' מרדכי שם; טור שם בשם גאונים; שו"ע שם סי"ד; לבוש שם. ועי' מרדכי שם, שמשמע שיש מקור לכך מגמ', וצ"ע. ועי' תוה"ב הקצר שם בשם גאונים בטעם היתר כותח, שאין בו משום חתנות, ועי' ציון 308, טעם אחר. ועי' ש"ך שם ס"ק כב וט"ז שם ס"ק ט ופמ"ג מ"ז שם ונקוה"כ שם ס"ק ג וב"ח שם סי"א ופר"ח שם ס"ק כד, אם יש חששות איסורי אכילה אחרים בכותח של גוים.
  292. מאירי שם; עי' מהר"ם מהרוטנבורג שם בשם בה"ג: שאין הפת בעיניה; מרדכי שם; ב"ח שם סי"א; לבוש שם; מנחת כהן שם בדעת תוה"ב שם.
  293. מנחת כהן שם.
  294. עי' מרדכי שם שכ' טעם נוסף להתיר כותח, ופרי תואר שם ס"ק יב בדעתו, שתערובת אסורה; עי' פרי תואר שם בדעת תוה"ב הארוך ב"ג ש"ז, שכ' שתקנת הפת תקנו כעין דאורייתא; עי' דרכ"ת שם ס"ק פח ועין המים שם ס"ק יא, בדעת הפר"ח יו"ד סי' קט ובדעת מהרשד"ם יו"ד סי' מא, שבתערובת מין בשאינו מינו אין בטל אלא בשישים; עי' דרכ"ת שם בדעת הפמ"ג שם ש"ד ס"ק כג, שהניח בצ"ע. ועי' שו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' קלד.
  295. הגהות ש"ד או"ה סוף סי' עה בשם רבינו יחיאל מפרי"ש, הובא בדרכ"מ שם אות ט ובב"ח שם סי"א; רמ"א שם סי"ד; חכמ"א שם; כנה"ג שם, וע"ש אם התערב, אם מותר להוסיף עליו לבטלו ברוב. ועי' תורת האשם שם דין ח, בטעם שאסור לערב לכתחלה, שכן הדין בדמאי, שממנו למדו להתיר תערובת פת גוים, עי' ציון 281.
  296. תורת האשם שם אות ח.
  297. דרכ"מ שם בדעת הגהות ש"ד שם, ועי' ש"ך שם ס"ק כד שהקשה שאין משמע שם כן, ועי' פר"ח שם ס"ק כו, שאעפ"כ יש להחמיר בזה, ועי' מנחת יעקב כלל עה אות יג; עמק הלכה (הלוי) יו"ד סוף סי' מח.
  298. דרכ"מ שם; עי' חכמ"א שם שמותר לאכול יחד בקערה.
  299. ב"י יו"ד סי' קיב, ע"פ מה שמצאנו כעי"ז לענין דמאי, שאע"פ שאינו אסור בתערובת, אסור ואוסר כשעשוי לטעם או לחמץ, ע"ע דמאי ציונים 437, 444. ועי' לעיל ציון 286.
  300. ע"ע בשולי-גוים ציון 192 ואילך.
  301. מנחת יעקב על ת"ח כלל עה אות כא בשם חמיו זקנו מוה"ר שמעון.
  302. עי' רמ"א יו"ד סי' קיב ס"ו, וחכמ"א כלל סה ס"ז, שלעקי"ך דינם כפת גוים; עי' מנחת יעקב שם, בדעת הת"ח שם, ובשם חמיו זקנו בשם י"א; שיורי ברכה שם אות א, בשם האחרונים, ומצדד כן להלכה.
  303. עי' ציון 231.
  304. תשובה מאהבה ח"ג סוף סי' שמב.
  305. ע"ע ברכת-הפת ציון 37 ואילך.
  306. עי' הל' ברכות לריטב"א פ"ב אות יט; שו"ת מהריט"ץ סי' קסא, הובא ללא עוררין בישרי לב (חזן) דף יד אות יג ובפחד יצחק ע' פת גוים, וכ' בטעם שהוא בדומה למה שמצאנו בפת קטנית, שלא גזרו עליה לפי שאינה חשובה ואין רגילים לקבוע עליה סעודה, עי' ציון 271 ואילך. ועי' דרכ"ת סי' קיב ס"ק נד, לענין חששות מאכלי איסור במאפים אלו.
  307. עי' פר"ח שם ס"ק יא, יז; שיורי ברכה שם ס"ק ט; עי' עין המים שם אות ב; שד"ח ח"ד מערכת בשולי א"י ופתן סי' ד אות ג עמ' 1568.
  308. עי' ר"ח ע"ז לח א, הובא בתוה"ב הארוך ב"ג ש"ז, ופר"ח יו"ד סי' קיב ס"ק כד בדעתו, ומרדכי חולין רמז תקצ, שמטעם זה מותר כותח של גוים, עי' ציון 291 ואילך; ב"ח שם סי"א; פמ"ג שם ש"ד ס"ק ז, כב.
  309. עי' פר"ח שם; עי' ביאור הגר"א שם ס"ק כח.
  310. רש"י ע"ז נה ב ד"ה לפלטר ומנחות קג ב ד"ה הפלטר, ועי' ציון הבא; נמוק"י ע"ז לה ב; קה"ע שבת פ"א ה"ד; ר"א פולדא שביעית פ"ח ה"ד ומעשר שני פ"ג ה"א.
  311. רש"י ב"מ נו א ד"ה פלטר, ועי' ציון הקודם; ר"ש ורא"ש ורע"ב דמאי פ"ה מ"ד; תוס' ע"ז נה ב ד"ה אבל. ועי' אבנ"ז יו"ד סי' צה אות ו, ועי' ציון 344.
  312. עי' ע"ז לה ב: פת לא הותרה בב"ד, מכלל דאיכא מאן דשרי, אין וגו' פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה פת דחוק לתלמידים, אמר רבי: אין כאן פלטר, כסבורין העם לומר: פלטר עובד כוכבים, והוא לא אמר אלא פלטר ישראל.
  313. ריטב"א ורא"ה ופסקי רי"ד שם, בביאור דברי ר' יוסף. ועי' ציון 46, הטעם שיכלו לבטל גזירת חכמים קדומה.
  314. עי' או"ה הארוך שער מד אות א, בדעת סמ"ק, ועי' סמ"ק שבציון 42, שהתיר אפ' פת בעה"ב; עי' רמ"א שם ס"ב, בשם י"א, וש"ך שם סוף ס"ק ח ומטה יהונתן שם ואג"מ יו"ד ח"ב סי' לג בדעתו, ועי' ציון 25, שיש שפירשו כן בדעתו מטעם שבמקומו לא התקבלה גזירת הפת לענין פת פלטר, ולא שהותרה לאחר מכן, ועי' ציון 20 שי"ח בדעתו; עי' לבוש שם ס"ב, ו, וש"ך שם בדעתו.
  315. עי' רמב"ם מאכ"א פי"ז הי"ב, ואו"ה שם וב"ח שם ס"ה בדעתו; תוס' יו"ט פסחים פ"ב ה"ב; עי' בא"ח שנה שניה פרשת חקת אות ב, שכן נהגו בזמנו בבגדד.
  316. רשב"א ע"ז לה ב ד"ה והאוכל, ובתוה"ב הארוך ב"ג ש"ז.
  317. מאירי שם ד"ה אחר שנאסר; עי' כעי"ז בראשונים שבציון 382; בדה"ב ב"ג ש"ז, ועי' ציון 345, שלדעתו אף פלטר שקנה פת מבעה"ב ומכרה לישראל, דין הפת כפת פלטר. ועי' ציון 350, שלדעתו אם מזמין ישראל לאכול מפיתו ואינו מוכרו לו, אין חשובה פת פלטר. ועי' ציון 372, שי"ס שאף מתנה חשובה כמכירה, שאם לא היתה לו הנאה ממנו, לא היה נותן לו מתנה.
  318. עי' פר"ח יו"ד סי' קיב ס"ק יא, ועי' ציונים 367, 371, שלדעתו מטעם זה פת שנתן גוי לישראל במתנה, או בשכר פעולה, חשובה פת פלטר, לפי שלא עשאה לעצמו.
  319. עי' ע"ז לה ב, דברי ר' חלבו שכך התיר רבי, ועי' ר"ן על הרי"ף שם (יד ב) וכ"נ דעת תוס' שבציון 89 והאשכול (מהד' נחל אשכול ח"ג עמ' 130), שלדעתו רבי התיר באמת, ולא היתה זו טעות העם, כדלעיל, ועי' ציון 45, ועי' ראשונים שבציון 313, שחולקים וסוברים שאכן היתה זו טעות בהבנת דברי רבי, אלא שמ"מ חכמים הניחו העם בטעותם ולא מחו בהם, ועי' שיורי ברכה סי' קיב אות ו, שכ"כ אף בדעת הרשב"א ב"ג ש"ז, ועי' ציון 339 שי"ח בדעתו. ועי' מאה"פ ע"ז פ"ב ה"ח ד"ה ועימעמו, שכ"כ כל המפרשים והסכימו רוב גדולי הפוסקים, שהבבלי שם מודה לירושלמי שלהלן שפת של פלטר מותרת במקום שאין פלטר ישראל. ועי' שלחן גבוה שם ס"ק א, בטעם ההיתר כשאין פלטר ישראל, שהוא פיקוח נפש, ועי' ציון 147. ועי' ציון 109, לענין כשאין פלטר אבל בעלי בתים עושים פת. ועי' ציון 46, הטעם שיכלו לבטל גזירת חכמים קדומה.
  320. ע"ז שם. עי' ציון 331.
  321. פי' ר"ח שם סוף ד"ה ירושלמי; עי' ריטב"א שם ד"ה אמר ר' יוחנן, שלא רצו להטריחו להכנס לעיר; פסקי רי"ד שם ד"ה א"ר יוחנן; עי' ערוה"ש יו"ד סי' קיב ס"ו. ועי' כעי"ז ברשב"א שם, אלא שי"ס בדעתו שאי"ז אלא טעות בהבנת דברי רבי, עי' ציון 339; עי' ציון 113; עי' ציון 135. ועי' ציון 165 ואילך, טעמים נוספים להקל בשדה יותר מאשר בעיר.
  322. עי' ציון 77.
  323. עי' ירושלמי שבציון 86, וע"ש שי"ח.
  324. עי' ציון 89.
  325. עי' ציון 90.
  326. עי' ציון 91.
  327. עי' ציון 319.
  328. עי' דברי ר' יוחנן בע"ז שם, ורמב"ן שם ד"ה ואסיקנא, ור"ן על הרי"ף שם (יד א), בפירושם הראשון בדברי ר' יוחנן שם, וכ"פ באו"ז פסקי ע"ז סי' קפז, שמסכים עם ר' חלבו שלעיל, שמותר רק כשאין פלטר ישראל, ומוסיף שהיינו דוקא בשדה. ועי' ציונים 93, 183.
  329. רמב"ם מאכ"א פי"ז הי"ב, וכס"מ ולח"מ ורדב"ז וביאור חדש מספיק שם וב"י יו"ד סי' קיב בדעתו, ועי' ציונים 83, 91, 92, 315, פירושים אחרים בדעתו. ועי' שו"ע שבציון 91, שהעתיק לשון הרמב"ם, ומ"מ התיר אפ' בעיר, שלא כפירושו בדעת הרמב"ם, עי' על כך בפרי תואר שם ס"ק ד ופמ"ג מ"ז שם ס"ק ד ושלחן גבוה שם ס"ק ז, וכס"מ ולחם אבירים מאכ"א שם וערוה"ש שם ס"ה.
  330. ציון 165 ואילך.
  331. ע"ז שם. ועי' ר"ן שם (יד א) בפירושו השני, שבשדה מותרת בכל אופן ובעיר אסורה בכל אופן, ואין הבדל בין מקום שפת ישראל מצויה למקום אינה מצויה, ועי' ציון 185, ועי' פירושים אחרים לעיל ולהלן. ועי' ראבי"ה סי' תתקנד, שר' יוחנן עצמו סובר שהפת לא הותרה כלל בשום אופן, עי' ציון 40, ודבריו כאן אינם אלא לסוברים שהותרה.
  332. ציון 165 ואילך.
  333. רמב"ן שם ד"ה ואסיקנא, בפירוש השני, ור"ן על הרי"ף שם (יד א) בפירוש השלישי, שר' יוחנן מודה לדברי ר' חלבו שלעיל, ורק מוסיף קולא נוספת בשדה אפ' במקום שיש פלטר ישראל. ועי' ציון 321, שיש שכתבו כעי"ז לדינא, שבעיר מותר במקום שאין פת ישראל, ובשדה מותר תמיד, מטעם שהשדה חשובה כמקום שאין פת ישראל מצויה בו.
  334. עי' ראשונים ואחרונים שלהלן; עי' המעשה בע"ז לה ב, באיבו שאכל פת גוים והקפידו עליו חכמים, ועי' האשכול (מהדורת נחל אשכול ח"ג עמ' 130), בפירוש השלישי, שהיתה פת פלטר, והקפידו משום שבמקומם נהגו שלא לאכלה.
  335. עי' ציון 25, שי"ס כן בדעת הירושלמי.
  336. פרי תאר סי' קיב אות א בדעת המרדכי סי' תתל, שמה שאמרו בירושלמי שדין פת גוים תלוי במנהג, עי' ציון 15, היינו דוקא פת פלטר, ומשום שיש מקומות שסברו שרבי התירה, ויש שסברו שלא התירה, כמבואר בבבלי ע"ז לה ב.
  337. עי' מאירי ע"ז שם ד"ה הרבה ראינו, ואבנ"ז יו"ד סי' צג אות א בדעת הרמב"ם מאכ"א פי"ז הי"ב, וכ"מ ברמב"ם פיהמ"ש ע"ז פ"ב ה"ו, וכ"מ באשכול (מהד' נחל אשכול ח"ג עמ' 129, 130), שמה שאמרו בירושלמי שדין פת גוים תלוי במנהג, עי' ציון 15, היינו דוקא פת פלטר, ודוקא כשאין פת ישראל מצויה, ומשום שיש מקומות שקיבלו ההיתר של הדורות המאחרים בזה, עי' ציון 76 ואילך, ויש שלא קיבלו; אבנ"ז שם בדעת הרמב"ם שם בדעת הבבלי ע"ז לה ב: למ"ד התיר רבי הפת וגו', שמשמע שיש מקומות שסברו שרבי התיר הפת, והיינו פת פלטר כשאין פת ישראל מצויה.
  338. עי' ציונים 83, 91, 97 ואילך, 329, 340. ועי' לח"מ שם, בדעת הרמב"ם שם, שחילוק מנהג המקומות להלכה אין מקורו בתלמוד, אלא בהכרעת ההלכה, שיש מקומות שפסקו כמתירים במחלוקת אמוראים, ויש שפסקו כאוסרים.
  339. עי' ציונים 40, 44, 45, שי"ס שלא התירו פת גוים בשום אופן. ועי' שער המצוות פר' וילך ד"ה גם יזהר, הובא בשיו"ב שם אות יז ובא"ח שנה שניה פר' חקת אות ב, שהאר"י החמיר אפ' בספק פת פלטר, ומשמע בשער המצוות, וכ"כ בכה"ח שם ס"ק נו, שהוא ממדת חסידות.
  340. עי' רמב"ם מאכ"א פי"ז הי"ב (הועתק בשו"ע יו"ד סי' קיב ס"ב) והגה"מ שם אות פ בדעתו, ועי' ציון 75.
  341. עי' פר"ח יו"ד סי' קיב ס"ק ו, ועי' פר"ח שבציון 264, שהחמיר בספק אחר בפת גוים. ועי' ציון 433, ספק נוסף שמקלים בו בפת גוים משום שספק-דרבנן לקולא, ועי' ציון 264 ואילך, שיש ספק שנחלקו אם יש להחמיר בו.
  342. רשב"א ע"ז לה ב, ובתוה"ב הארוך ב"ג ש"ז, ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' רכח, בשם הראב"ד, ור"ן על הרי"ף שם בשמם, וריטב"א שם בשם יש מרבותיו, ומאירי שם בשם גדולי המפרשים, ע"פ המבואר בציון 62, שפת ישראל שנמכרה לגוי מותרת; שו"ת הרא"ש כלל יט סי' כ; רבינו ירוחם תולדות או"ח ני"ז ח"ז דף קסא טור ב; טור יו"ד קיב; הגה"מ ורדב"ז מאכ"א פי"ז הי"ב; ב"י שם שכן עיקר; שו"ע שם ס"ז; לבוש שם ס"ז; חכמ"א כלל סה ס"ג; עי' אבנ"ז שבציון 344.
  343. טוש"ע שם. ועי' ציון 316, שי"ס בטעם היתר פת פלטר שלפי שעשאה למכור לכל אין בה קירוב הדעת כ"כ, ומשמע שתלוי בעשיה.
  344. בדה"ב ב"ג ש"ז, וריטב"א שם וארח"ח הל' איסורי מאכלות סי' סג בדעתו; מאירי שם בשם קצת חכמי הדור; עי' אבנ"ז יו"ד סי' צה אות ו, שדייק כן מלשון הגמ' ע"ז שם: פלטר, שהוא המוכר, ולא: נחתום, שהוא האופה, עי' ציון 311, וע"ש אות ז, שמ"מ להלכה מסכים שהולכים אחר תחילתו, ועי' ציון 342.
  345. בדה"ב שם, ועי' ציון 317. ועי' ציון 372, שי"ס שמ"מ אף מתנה חשובה כמכירה, שאם לא היתה לו הנאה ממנו, לא היה נותן לו מתנה.
  346. בדה"ב שם; מאירי שם בשם קצת חכמי הדור, והסכים עמם.
  347. ריטב"א שם.
  348. ריטב"א שם.
  349. בדה"ב ב"ג ש"ז, הובא בארח"ח איסורי מאכלות אות סג.
  350. עי' ציון 317.
  351. בדה"ב שם. ועי' ציון 372, שי"ס שאף מתנה חשובה כמכירה, שאם לא היתה לו הנאה ממנו, לא היה נותן לו מתנה.
  352. עי' ציון 342 ואילך.
  353. משמרת הבית ב"ג ש"ז, ועי' כנה"ג שם הגהב"י אות טו, שאף השו"ע שבציון הבא היה מודה בזה אם היה רואה את המשמה"ב, ולא כדברי הש"ך שבציון הבא; ש"ך שם ס"ק יב, בפירוש הראשון; פר"ח שם ס"ק יב; שלחן גבוה שם ס"ק י; בא"ח שנה שניה פר' חקת אות ג; הליכות עולם ח"ז הל' פת גוים ובשולי גוים אות א.
  354. ש"ך יו"ד סי' קיב ס"ק יב, בפירוש השני, בדעת השו"ע שם ס"ג; פרי תואר שם ס"ק ה; ערוה"ש שם סי"ט. ועי' לבוש שם ס"ז, שמשמע כן. ועי' סברא כעי"ז בציון 373, שאף לסוברים שמתנה חשובה כמכר לענין פת פלטר, מ"מ כשהזמינו לאכול אצלו אין חשובה פת פלטר. ועי' כה"ח שם ס"ק כז, שהמחמיר בזה תע"ב.
  355. נקוה"כ שם בדעת השו"ע שם; תשובה מאהבה ח"ג סוף סי' שמב; מטה יהונתן שם. ועי' כעי"ז באבנ"ז יו"ד סי' צג אות ד, שהוברר למפרע שהפת הזו נעשתה לעצמו.
  356. עי' ציון 357.
  357. ב"י יו"ד סי' קיב ד"ה לכאורה, ע"פ דברי הרשב"א שבציון 316 בטעם היתר פת פלטר, שכשעושה למכור לכל אין קירוב דעת; ביאור חדש מספיק לרמב"ם מאכ"א פי"ז הי"ב; פרישה שם ס"ק ה; רמ"א שם ס"ב; לבוש שם ס"ט; ערך לחם שם ס"ק א; נקוה"כ שם ס"ק א, בדעת השו"ע שם ס"ג, ועי' ציון 355; חכמ"א כלל ס"ה ס"ב. ועי' דרכ"מ שם אות ה. ועי' שלחן גבוה שם ס"ק יז.
  358. יביע אומר ח"א יו"ד סי' ה אות יז, בדעת ראשונים הסוברים לענין פת שפלטר מכרה לבעה"ב או להפך, שהולכים אחר המוכרה לישראל ולא אחר העושה, עי' ציון 344 ואילך, שלדעתם אין העשיה קובעת אלא המכירה, ובזה הקובע הוא אם המוכר פלטר באומנותו.
  359. עי' ציון 357.
  360. עי' ציון 421 ואילך, מחלוקת בזה.
  361. עי' חקר הלכה (לנדא) אות ב הל' בשולי עכו"ם ס"ק א (עמ' קמא).
  362. עי' ציון 357.
  363. יין הטוב סי' ו.
  364. יביע אומר ח"א סי' ה אות יז.
  365. ערך לחם סי' קיב ס"ח, והסכימו עמו בפר"ח שם ס"ק יא ובית לחם יהודא שם ס"ק יד ושלחן גבוה שם ס"ק ד וזבחי צדק שם ס"ק כד כה וסלת למנחה על ת"ח כלל עה דין ד ותשובה מאהבה ח"ג סי' שמג ושיורי ברכה שם ס"ק ו ובא"ח שנה שניה פר' חקת אות ח.
  366. עי' ציון 318.
  367. פר"ח שם.
  368. אחרונים הנ"ל. ועי' מקור מים חיים סי' קיב ס"א, שדייק דין זה מדברי ראשונים. ועי' רב פעלים ח"ד יו"ד סי' ז, שיש להורות להיתר, והמחמיר תע"ב.
  369. פמ"ג ש"ד שם ס"ק יא; חקר הלכה בהל' בשול עכו"ם עמ' קמא. ועי' שיורי ברכה שם ס"ק ו ודרכ"ת שם ס"ק לג, בדעת כנה"ג הגה"ט שם ס"ק ב ובבעי חיי סי' קנב ד"ה ומאחר, שהצנועים מושכים ידיהם ממנו, ועי' ציון 408, שיש שדנו להתירה מטעם אחר.
  370. עי' ציון 318.
  371. פר"ח יו"ד סי' קיב ס"ק יא; שלחן גבוה שם; זבחי צדק שם; תשובה מאהבה שם; זכור לאברהם (אלקלעי) ח"א אות פ (עמ' קפ).
  372. פר"ח שם; תשובה מאהבה שם. ועי' ציון 350 שי"ס שפלטר שהזמין ישראל אין חשובה פיתו פת פלטר לפי שלא השתכר.
  373. רב פעלים ח"ד יו"ד סי' ז, וכעי" בבא"ח שנה שניה פ' חקת אות ה, ח; יביע אומר ח"י יו"ד סי' נח בהערות על רב פעלים ח"ד יו"ד אות ג. ועי' בא"ח שם סוף אות ח, שמסתפק אפ' כשנתן לו הגוי צידה לדרך, אם חשובה פת פלטר. ועי' ציון 354, שי"ס שפלטר שהזמין ישראל לאכול על שולחנו, חשובה פיתו פת פלטר.
  374. כה"ח שם ס"ק נז, בדעת זבחי צדק שם אות כה, שהתיר לאכול אצל הערבים שוכני אהלים הזהירים הרבה בהכנסת אורחים.
  375. פמ"ג ש"ד שם ס"ק יא.
  376. ערך לחם יו"ד סי' קיב ס"י, בשם "יש מתירין".
  377. ערך לחם שם.
  378. רש"י ע"ז לה ב ד"ה פורני.
  379. בדה"ב ב"ג ש"ז דף צד ב, וחי' הרא"ה ע"ז לח ב.
  380. בדה"ב שם; שו"ת הריב"ש סי' תקיד.
  381. עי' ציון 319 ואילך.
  382. בדה"ב שם, וחי' הרא"ה שם, הובא בריטב"א ע"ז שם ובארח"ח הל' איסורי מאכלות אות סג. ועי' שו"ת הריב"ש סי' תקיד, שכ' בשם הרא"ה להתיר משום שכשאופים בו בשכר לכל הבא אין בו משום חתנות. ועי' פחד יצחק (לאמפרונטי) ע' פת גוים, שהעתיק בשם ריב"ש שם, שבתנורים שלנו לא שייך איסור פת גוים, ועי' עקרי הד"ט יו"ד סי' יב אות י, שתמה היכן נמצא כן בדבריו.
  383. ב"י יו"ד סי' קיב, בדעת ריב"ש ורא"ה שם.
  384. ב"י שם, בעת הראשונים הנ"ל, הובא בת"ח כלל עה ס"ה.
  385. פחד יצחק ע' פת גוים בדעת הב"י שם, לענין כשאין שום תקנה, כגון שאינו משביח כשיחזירוהו לתנור, עי' ציון 484.
  386. משמרת הבית שם ד"ה אמר הכותב ארכבה, וע"ש שדחה כל טעמי ההיתר, שאם משום שאין אדם רשאי לקבוע פורני לעצמו, אין זה מתיר כשיש בידו פת ישראל, או כשיכול להשיג פת כלשהי, ואם משום שאינו עושה לעצמו, זה אינו נכון לפי שיש לו חלק בכל פת שאופה, ואף שאר הטעמים אין בהם ממש לדעתו.
  387. ע"ע מבשל ציון 576 ואילך, מחלוקת בזה.
  388. עץ חיים (חגיז) על המשניות הקדמה לסדר מועד מלאכת האופה אות י, וסותר לדבריו בהלק"ט, עי' ציון 393. ועי' שו"ת מהרי"ל סי' קסה, שהשואל רצה להתיר כעי"ז, לסוברים שבישול מפקיע מתורת לחם, ע"ע מצה, ומהרי"ל שם דחה דבריו.
  389. נחלת שבעה תשובות סי' עב, ועי' להלן; עי' אבנ"ז יו"ד סי' ק אות ז, בדעת שו"ת הר"ן סי' ה, שאמר כעי"ז בעיקר הדין לענין יין של גוים, אלא שלא התיר למעשה, ע"ע יין-של-גוים ציון 94.
  390. נחלת שבעה שם.
  391. שורש מיעקב סי' קיב אות ב, בדעת העץ חיים שם, וע"ש שמסתפק אם לסמוך ע"ז למעשה. ועי' דרכ"ת שם ס"ק עה, שהבין דברי השורש מיעקב באופן אחר.
  392. נחלת שבעה שם, הובא בשעה"צ סי' תרג ס"ק ד, וע"ש שהתיר בזה אפ' בעשרת ימי תשובה.
  393. שו"ת מהרי"ל סי' קסה, הובא בכנה"ג הגה"ט יו"ד סי' קיב ס"ק ח; עי' דרכ"ת יו"ד סי' קיב ס"ק עה, בדעת שו"ת רשב"ש סי' תרכח; הלק"ט ח"ב סי' פג, וסותר לדבריו בעץ חיים, עי' ציון 387; עי' שו"ת יוסף אומץ סי' עט; עי' חקרי לב יו"ד ח"ב סי' קלה; סלת למנחה על תורת חטאת כלל עה אות א; עין המים סי' קיב שם ס"ק א; עי' אות היא לעולם מערכת הב אות ט (ח"א עמ' סו); עי' רב פעלים ח"ב יו"ד סי' יא ובא"ח שנה שניה פ' חקת אות ד; עי' יד אליהו (רגולר) יו"ד סי' לו. ועי' יביע אומר ח"ו או"ח סימן לט אות א, והליכות עולם ח"ז הל' פת גוים ובשולי גוים אות ב, בביאור השיטות בזה.
  394. שו"ת יכין ובועז ח"א סי' עו; חק"ל שם.
  395. עי' שורש מיעקב שם, שבאופן זה פשוט שמותרת, כשם שמותרת כשאפה ישראל אחר אפית הגוי והשביח, לסוברים כן, עי' ציון 485. ועי' דרכ"ת שם ס"ק עה, שנ' שהבין דברי השורש מיעקב באופן אחר.
  396. אבני נזר יו"ד סי' ק אות ו ואילך.
  397. רוח חיים יו"ד סי' קיב אות ב, ומדייק כן מדברי שו"ת יכין ובועז שם. ועי' חק"ל שם, שבתחלה מצדד כעי"ז, לענין כשפיררה ובשלה, ולבסוף מסיק להחמיר בזה.
  398. ציון 1060 ואילך.
  399. ע"ע הנ"ל ציון 191 ואילך.
  400. ע"ע הנ"ל ציון 1087.
  401. ע"ע הנ"ל ציון 1108.
  402. ע"ע. ועי' ציון 2. מטה יהונתן יו"ד סי' קיב ס"א, בפירוש השני; פרי תואר שם ס"ק ג; פמ"ג שם ש"ד ס"ק ב; שו"ת אבנ"ז יו"ד סי' צב; דרכ"ת שם ס"ק ד; תורות אמת (בירדוגו) יו"ד סי' קיב, בדעת הטור וכל הפוסקים שלא חילקו; יביע אומר ח"י יו"ד סי' נח הערות על רב פעלים יו"ד ח"ד אות ג, ויחוה דעת ח"ה סי' נד. ועי' זבחי צדק שם ס"ק כה ורב פעלים ח"ד יו"ז סי' ז ובא"ח שנה שניה פ' חקת אות ה, שמשמע שפת ערביים אסורה, ועי' להלן.
  403. מטה יהונתן שם ותורות אמת שם בדעת השו"ע שם ס"א; מטה יהונתן שם בדעת הסוברים בטעם איסור פת גוים שהוא מחשש ע"ז, עי' ציון 4; עי' ש"ך שם ס"ק ב, ואבנ"ז שם ותורות אמת שם בדעתו. ועי' שו"ת מהרי"ף סי' לט בסוף השאלה. ועי' שו"ת שמע שלמה ח"ב יו"ד סי' ז ס"ק ד.
  404. תורות אמת שם.
  405. שו"ת הרשב"א ח"א סי' רמח; עי' רמ"א יו"ד סי' קיב ס"א, וט"ז שם ס"ק א ופר"ח שם אות ב בדעתו.
  406. רשב"א שם, הובא בדרכ"מ שם אות ב; פר"ח שם וש"ך שם ס"ק ד ופמ"ג מ"ז שם ס"ק א, בדעת הרמ"א שם. ועי' כנה"ג הגה"ט שם אות ב, שדייק כן מדברי רבינו ירוחם תולדות או"ח ני"ז ח"ד דף קנז סוף טור ד. ועי' רשב"א שם טעמים נוספים, שפעמים שיש להם בנים ובנות מתחלה קודם כניסתם לכמריא, וכן הגדולים שבהם יש להם בנים ובנות, ואף האחרים אין להם אפוטרופוס.
  407. עי' כנה"ג הגה"ט יו"ד סי' קיב אות ב, ובעי חיי יו"ד סי' קנב: בילדותי שמעתי שיש מתירים. וע"ש שמשמע שהיה זה פת המיוחד לבית המלך.
  408. כנה"ג שם ובעי חיי שם, ע"פ שו"ת הרשב"א שלעיל, הובא בפמ"ג מ"ז שם ס"ק א וש"ד שם ס"ק ד ובדרכ"ת שם ס"ק ח. ועי' ציון 365 ואילך, שיש מתירים פת המלך שעשאה לשכר עבדיו, משום שחשובה פת פלטר.
  409. עי' רמב"ן ע"ז לה ב: "ראיתי מי שאומר".
  410. רמב"ן שם, וע"ש שהמתיר טעה טעות גדולה, ומי שהורה כן אין ראוי לסמוך עליו; תלמידי רבינו יונה שם; עי' מאירי שם ד"ה הרבה ראינו.
  411. עי' רמ"א יו"ד סי' קיב ס"א.
  412. רמב"ן שם; תלמידי רבינו יונה שם; מאירי שם.
  413. רמב"ן שם; תלמידי רבינו יונה שם.
  414. רמב"ן שם; תלמידי רבינו יונה שם.
  415. ציון. וע"ע יין של גוים ציון 712 ואילך.
  416. ערך השלחן יו"ד סי' קיב אות ב, ואבנ"ז יו"ד סי' צב אות ב ואילך, ושו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' רפא ד"ה אלא שבאמת, בדעת הסוברים כן לענין סתם יינם, האסור אף הוא משום בנותיהם, ע"ע יין-נסך ציון 694 ואילך; זבחי צדק סי' קיב אות ג. ועי' חזו"א יו"ד סי' ב סכ"ג, שמשמע שאסר, ועי' ציון 419.
  417. פמ"ג יו"ד סי' קיב ש"ד ס"ק ב; שו"ת אבני זיכרון (פפר) סי' פב אות ה; עי' שו"ת מהרי"א ח"א יו"ד סי' לא, לענין מחלל שבת בפרהסיא; עי' שו"ת דברי ישראל יו"ד סי' טו, ושם בשם כמה אחרונים; עי' תשובות והנהגות ח"א סי' תע, וע"ש שבתינוק שנשבה יש להקל בשעה"ד גדול.
  418. פר"ח שם ס"ק ב; עי' פמ"ג שם, שדינם כמחללי שבת, ועי' ציון הקודם. ועי' חקר הלכה (לנדא) אות ב הל' בשולי עכו"ם ס"ק א (עמ' קמ), שיתכן שפת קראים אסורה משום שעשאום כגוים, אע"פ שפת מומר מותרת. ועי' שבילי דוד הל' מאכלי עכו"ם אות א, שדן בקראים אם חשובים כמומרים, וע"ש טעם נוסף שיש להחמיר בהם יותר ממומרים, שלפי שיש בהם חשש ממזרות, יש לחוש משום חתנות מטעם זה, וצ"ע, שהרי אין פת ממזרים אסורה, ועי' ציון 420.
  419. עי' שו"ת הריב"ש סי' שצד סוף ד"ה ותשובת ר"ת, והליכות עולם ח"ז עמ' צד בדעתו; תפארת למשה סי' קיג, הובא בפת"ש יו"ד סי' קיב ס"ק א; חפץ ה' חולין ד ב ד"ה וכדי להבין; עי' שו"ת אגר"מ יו"ד ח"א סוף סי' מה, שיותר נוטה כן. ועי' שו"ת יביע אומר ח"ה יו"ד סי' י. ועי' תשובות והנהגות ח"א סוף סי' תע, שבעל חזו"א השיב לשואל שיש לסמוך על המקילים, ומ"מ מעולם לא התיר ברבים, ועי' ציון 416.
  420. חקר הלכה אות ב הל' בשולי עכו"ם ס"ק א (עמ' קמ), הובא בדרכ"ת יו"ד סי' קיב ס"ק ז. ועי' ציון 418.
  421. עי' תוספתא ע"ז פ"ה ה"ה: פת שאפאה ישראל אע"פ שהעכו"ם לשה וגו' הרי זו מותרת, ומנח"י שם ופר"ח יו"ד סי' קיב סוף אות א ופרי תואר שם סוף ס"ק ב וערוה"ש שם ס"י, שהיינו אפ' בפת של גוי, וכן דעתם להלכה, ועי' ציון 426, שהפר"ח בתחילת דבריו פירש את דברי התוספתא בע"א; עי' ציון 429 ואילך, גמ' וראשונים ופוסקים, שחשובה פת ישראל אפ' ע"י שותפות ישראל באפיה; עי' פרוש הראב"ד ע"ז לח ב, ומשמרת הבית ב"ג ש"ז ד"ה אמר הכותב עיקר, בדעתו; משמרת הבית שם; איסור והתר הארוך שער מד אות ד; ש"ך שם ס"ק א, ופמ"ג ש"ד שם ס"ק א, ודרכ"ת שם ס"ק ב, בדעת השו"ע והרמ"א שם; עי' לבוש שם ס"ה, הדעה השניה; חכמ"א כלל סה ס"ה.
  422. ר"ן על הרי"ף ע"ז לה ב (יג ב); עי' ארח"ח אסורי מאכלות אות סג בשם הר' גרשום, שפת גוים אסורה אפ' אם סייע ישראל בעשייתה; ראב"ן סי' שג; עי' ב"י יו"ד תחילת סי' קיב, שדייק כן מדברי הרשב"א בתוה"ב הארוך ב"ג ש"ז, וסותר לדבריו בשו"ת הרשב"א שבציון 429; האשכול מהד' נחל אשכול ח"ג עמ' 130; ב"י שם, בדעת הטור שם; עי' דרכ"מ שם אות א, שמצדד כן; עי' לבוש שם סוף ס"א, ושם ס"ה הדעה הראשונה, וס"י; עי' ערך לחם שם ס"ק א שיש להחמיר כן. ועי' ר"ן שם, שאותה שאמרו בגמ' ששותפות ישראל באפיה מתירה הפת, עי' להלן, אי"ז אלא כשהפת של ישראל, שלדעתו אז אין אסורה משום פת גוים, עי' ציון 279, אלא משום בשולי גוים, ע"ע בשולי-גוים ציון 138 ואילך, ועי' ב"ח שם ס"ח, בטעם שלא התירו בפת גוים מה שהתירו בבישוליהם, שפת, שבו יחיה האדם, צריך בו הרחקה יותר. ועי' ערך לחם שם, שאף האוסרים לא אסרו בזה אלא בפת בעל הבית ולא בפת פלטר.
  423. ראב"ן שם, וכעי"ז בחכמ"א כלל סה ס"י בשם הר"ן, שמותר לקחת עיסה מגוי, לפי שעל פת גזרו, ולא על עיסה; ב"י יו"ד סי' קיב, וש"ך שם ס"ק א בדעתו; עי' פר"ח שם ס"ק א; לבוש שם ס"ה. ועי' ב"י שם שהוכיח שמותר לקחת עיסה מגוי ולערכה ולאפותה מפסחים ל א: פוקו וזבינו חמרא דבני חילא וגו', שי"ל שלא נאסרה משום פת גוים לפי שלקחו מהם עיסה שאינה ערוכה, ועי' פר"ח שם שדחה ראיה זו. ועי' תוס' חולין ד ב ד"ה מותר, בשם ר"ת, שבצק של גוים מותר.
  424. ב"י שם; עי' ערך לחם שם ס"ק א.
  425. ב"י שם, שלא כמחמירים שאסרו, והוכיח מפסחים שם: חמרא דבני חילא וגו', שי"ל שלקח מהם שאור, ועי' פר"ח שם שדחה ראיה זו; עי' לבוש שם ס"ה שכ' כעי"ז. ועי' ב"י שם, טעם נוסף להתיר שאור של גוי, שמתחילה עשיית הגוי ע"מ לסתור היא, ואינה חשובה עשיה כלל. ועי' ט"ז שם ס"ק י, בשם הב"י, טעם נוסף להתיר שאור, שלא גזרו חכמים בפת גוים על טעם כעיקר, עי' ציון 282.
  426. ב"י שם בדעת הר"ן שם; פר"ח שם אות א, וע"ש שבתחלה כ' שזהו שאמרו בתוספתא ע"ז פ"ה ה"ה: פת שאפאה ישראל אף על פי שהגוי לשה וגו' הרי זו מותרת, ועי' ציון 421, שבהמשך דבריו פי' פירוש אחר בדבריה. ועי' מטה יהונתן סי' קיב ס"א.
  427. עי' ציון 421 ואילך, מחלוקת בזה.
  428. רמב"ן ע"ז לה ב ורא"ש שם פ"ב סי' לג, בדעת רי"ף שם (טו ב) לגירסה שהיתה לפניהם, שגרס בגמ' שלהלן: הדר הדרויי, היינו הפך הפת, ועי' פלפולא חריפתא שם אות כ, על גירסת הרי"ף.
  429. עי' דברי רבינא בע"ז לח ב, ולגירסת רי"ף שם ורא"ש שם הם דברי ר' אחי, ולגי' רמב"ן שם הם דברי ר' יוחנן; רמב"ם מאכ"א פי"ז הי"ג; שו"ת רשב"א ח"א סי' רכח, ועי' ב"י שם, וכ"מ בתוה"ב הקצר ובמשמרת הבית ב"ג ש"ז, שכן דעת הרשב"א אע"פ שבתוה"ב הארוך שם משמע שאין מועילה אפית ישראל, עי' ציון 422; איסור והיתר הארוך שער מד אות ד; ב"י יו"ד סי' קיב סוף ד"ה פת של גוים, שכן נוקטים; שו"ע שם ס"ט; עי' להלן, גאונים וראשונים ואחרונים נוספים הסוברים כן, ועי' להלן אם דוקא מלאכות אלו חשובות שותפות, או אף מעשים אחרים בפת.
  430. עי' תוספתא ע"ז פ"ה ה"ה, ומנחת ביכורים וחסדי דוד שם.
  431. תוה"ב הארוך ב"ג ש"ז ד"ה שנינו בפרק.
  432. ר"ח פסחים כט ב, וארח"ח הל' איסורי מאכלות אות סג בשם הר"ף, בביאור דברי הירושלמי שם פ"ב ה"ב שדין פת גוים תלוי במנהג, עי' ציון 15, שהיינו כשישראל רואהו ומסייע באפיה; עי' העיטור שער א הכשר הבשר, בשם רי"צ גיאת, שיש מקומות שנהגו לאכול כשסייע ישראל, ועי' העיטור שם שהק' עליו שאינו תלוי במנהג.
  433. עי' לעיל.
  434. לו שערים שער כה ד"ה ואם ספק, הובא בת"ח כלל עה ס"ז; איסור והתר הארוך שער מג אות י, בשם ראבי"ה; שערי דורא או"ה סי' עה, בשם ר"ת, הובא בב"ח יו"ד סוף סי' קיב ובפר"ח שם ס"ק כ ובש"ך שם ס"ק כ; בא"ח שנה שניה פ' חקת אות ז; ערוה"ש שם סכ"ז, וצ"ע מהערוה"ש שבציון 264, שהחמיר בספק אחר בפת גוים. ועי' ציון 341, שאף בספק פת פלטר יש מקילים משום שספק-דרבנן לקולא. ועי' ציון 263 ואילך, לענין פת הנמצאת, שנחלקו אם יש להחמיר בספק. ועי' דרכ"ת שם ס"ק סח, ושו"ת מהרש"ג ח"ג סי' מד, שדנו בכמה טעמים שאין שייך כאן ספק דרבנן לקולא.
  435. שו"מ תליתאה ח"ג סי' קא, לענין כשיש מקום אחד בעיר שישראל מכשיר אפיית הגוי, ואין ידוע אם פת זו משם, ועי' שד"ח ח"ד מערכת בישולי עכו"ם אות יד, שהק' עליו מדוע לא התיר משום שספק דרבנן לקולא, עי' ציון הקודם.
  436. דרכ"ת סי' קיב ס"ק ס"ה, בשם ר' דוד ביסטריטץ.
  437. עי' ציון 458.
  438. מנחת יעקב על ת"ח כלל עה אות ז, הובא בדרכ"ת שם ס"ק עח.
  439. עי' ציון 429.
  440. עי' לעיל.
  441. רמב"ן ע"ז לה ב והסכים עמו בריטב"א שם לח ב ותוה"ב הארוך ב"ג ש"ז סוף ד"ה שנינו בשם מורו הרב, וכ"כ הרא"ה שם, ודייקו כן מלשון הגמ' ע"ז שם לפי גירסתם: א"ר יוחנן פת ג מלאכות יש בה וגו', שמשמע שדוקא ג הנ"ל, שתוצאתן ניכרת בפת, ורמב"ן שם פי' כן אף לגירסת הרי"ף בגמ' שם: הדר הדרויי, עי' ציון 428, שהיינו שישראל מהפך בפת שיבא לו בישול מכל צדדיו והיינו אפייה גמורה הניכרת בפת, ועי' רמב"ן שם שכן דעת הראב"ד.
  442. רמב"ן שם וריטב"א שם, ודייקו כן מדברי רש"י ע"ז לח ב ד"ה חתיית.
  443. רמב"ן שם וריטב"א שם ותוה"ב שם בשם מורו הרב ורא"ה שם. ועי' רמב"ן שם, שהביא דברי החילוקים שבין אנשי מזרח ובני א"י (מרגליות אות ל): אנשי מזרח וגו' אוכלין פת גוי ובלבד שיהא ישראל משליך עץ בתנור ובני א"י אוסרין אותה בעץ שהעץ לא אוסר ולא מתיר, ומסכים עם בני א"י.
  444. תוה"ב שם, בשם מורו הרב, לענין פת פלטר במקומות שנהגו בה היתר, וריטב"א שם לענין פת פורני עי' ציון 378 ואילך, ועי' ריטב"א שם שמשמע שכ"ד הרשב"א, ועי' ציון 450, שיש שהבינו אחרת בדבריו; עי' או"ז פסקי ע"ז סי' קפט, שמשמע קצת כן, שלא התיר נתינת עץ אלא משום שבל"ז יש להקל. ועי' נוהג כצאן יוסף עמ' עג, לענין עשי"ת שנהגו להימנע בהם מפת גוים, עי' ציון 231, שנהגו להתיר כשהשליך ג חתיכות עץ לתנור, שנראה שהוא הסיק התנור ואפה.
  445. רמב"ן שם. ועי' ר"ן על הרי"ף שם (טו ב), וכעי"ז באו"ז פסקי ע"ז סי' קפט בשם רבינו שמואל, שנחלקו על הרמב"ן וסוברים שלפי שבזמן שעשה מעשהו לא היה ראוי להתבשל, אין במעשיו כלום, אלא שלדעת הר"ן בל"ז פת שאסרוה משום פת גוים אין מועיל בה שותפות ישראל, עי' ציון 422.
  446. עי' תוס' ע"ז לח ב ד"ה ואתא, שכ"מ בסוגיה שם, ועי' ביאור הגר"א יו"ד סי' קיב ס"ק יח; רא"ש ע"ז פ"ב סי' לג, ע"פ גמ' שם, שלא הזכירה אלא מלאכות הנ"ל, שמקרבות הבישול, ופי' כן אף לגירסת הרי"ף בגמ' שם: הדר הדרויי, עי' ציון 428, שהיינו שהפך הפת למהר בישולה; עי' תוה"ב הארוך ב"ג ש"ז סוף ד"ה שנינו בפרק, והקצר שם סוף ד"ה הפת ומשמרת הבית שם ד"ה אמר הכותב ארכבה; עי ריב"ש סי' תקיד; עי' איסור והתר הארוך שער מג אות י.
  447. עי' רא"ש שם ואו"ה שם, שלא הזכירו קירוב ניכר; עי' תוה"ב וריב"ש שבציון 450; עי' פר"ח שבציון 448. ועי' ר"ן על הרי"ף ע"ז שם (טו ב) ד"ה ואף היתר, שאף קירוב בישול שאינו ניכר חשוב שותפות, ומתיר איסור שניתר על ידי שותפות ישראל, אלא שלדעתו איסור פת גוים אינו ניתר על ידי שותפות ישראל, עי' ציון 422.
  448. ת"ח כלל ע"ה ס"ב ודרכ"מ יו"ד סי' קיב ס"ו, ע"פ ראשונים שכ"כ לענין בשולי-גוים, וכ"כ ברמ"א ס"ט; ב"ח שם ס"ב; כנה"ג שם הגהב"י אות כט; חכמ"א כלל סה ס"ה. ועי' האשכול מהד' נחל אשכול ח"ג עמ' 129, שיש מקלים ע"י ניפוח ישראל, ואין לו סמך.
  449. פר"ח שם ס"ק יט, ע"פ הרשב"א שבציון 450, הובא בערוה"ש שם סכ"ו; פמ"ג ש"ד שם ס"ק יט. ועי' תורת האשם כלל עה דין ב, שאם אין הבישול מתקרב ע"י הניפוח, אע"פ שמוסיף חמימות, אינו מתיר, ועי' ציונים 456, 458, שי"ח.
  450. רא"ש שם, ותמה על מנהג העולם בזמנו להקל בזה, וסיים: הנח לישראל שיהו שוגגין, וע"ש שהביא דברי החילוקים שבציון 442.
  451. עי' תוה"ב הארוך שם והקצר שם ומשמרת הבית שם, וב"י יו"ד סי' קיב ד"ה ולעינן הלכה, בדעתו, ועי' ריטב"א שבציון 443, שהבין דברי הרשב"א באופן אחר; עי' ריב"ש סי' תקיד. ועי' ציון 459 ואילך, גאונים וראשונים ואחרונים נוספים המקילים להלכה בקיסם. ועי' ר"ן על הרי"ף ע"ז שם (טו ב) ד"ה ואף היתר, שנתינת קיסם חשובה שותפות משום שמועילה מעט, אע"פ שאין התועלת ניכרת, ומתירה איסור שניתר על ידי שותפות ישראל, אלא שלדעתו איסור פת גוים אינו ניתר על ידי שותפות ישראל, עי' ציון 422.
  452. רא"ש שם, וע"ש שמצדד שכן נהגו הראשונים, והאחרונים ראו והתירו בהשלכת קיסם אפ' באחרונה. ועי' ר"ן ואו"ז שבציון 444. ועי' שו"ת מן השמים סי' לז, ועי' צוין 459.
  453. רמב"ם מאכ"א פי"ז הי"ג; סמ"ג סוף ל"ת קמח.
  454. ביאור הגר"א יו"ד סי' קיב ס"ט, ומנחת יעקב על ת"ח כלל עה אות ז, בדעת הרמב"ם שם והשו"ע שלהלן, ועי' מנח"י שם שכ"כ אף בדעת הסוברים שחיתוי ישראל מועיל אף אם יתכן שתישרף הפת על ידו, עי' ציון 437; עי' דרכ"מ סי' קיג אות ו. ועי' האשכול מהד' נחל אשכול ח"ג עמ' 129, בשם גאון, שמועילה חתיה בגחלים אע"פ שלא קירבה הבישול.
  455. רמב"ם שם; שו"ע שם. ועי' סמ"ג שם: שבער האש מעט, במקום: נער האש מעט שברמב"ם שלפנינו.
  456. רמב"ם שם.
  457. דרכ"מ סי' קיג שם, ועי' מנחת יצחק שבציון 458.
  458. רמב"ם שם; סמ"ג שם; ב"י שם ד"ה ולענין הלכה ושו"ע שם; חכמ"א שם.
  459. רמב"ם שם; סמ"ג שם; שו"ע שם; חכמ"א כלל סה ס"ה. ועי' ב"י שם, שכן מסתבר. ועי' שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' כח אות ד, שכ"כ אף בדעת הסוברים שמועיל ניפוח באש, עי' לעיל, וע"ש שמטעם זה מועיל מעשה השתתפות באפיה אפ' בגרמא.
  460. עי' ציון הקודם; עי' החילוקים שבין אנשי מזרח ובני א"י (מרגליות אות ל), שכן דעת אנשי מזרח להתיר בנתינת קיסם, ונחלקו עליהם בני א"י, ועי' תוס' שם לח ב ד"ה ואתא, ומרדכי ע"ז סי' תתלא וסמ"ג שם והגה"מ ורדב"ז מאכ"א שם, שהלכה כבני בבל; תוס' הר"ש ע"ז לח ב; עי' או"ז פסקי ע"ז סי' קפט בשם רבינו שמואל; פסקי ר' יחיאל מפאריס סי' ד; אגרת התשובה לר"י יום ד; עי' האשכול מהד' נחל אשכול ח"ג עמ' 129, שיש מי שמתיר, וסומכים ע"ז; עי' שו"ת מן השמים סי' לז, כפי שהובא בשיו"ב שם אות יז, שמשמע כן, ובשו"ת מן השמים שלפנינו משמע שאין מועיל, ועי' ציון 451; אגור סי' אלף שא; עי' שו"ת מהרי"ל סי' קסח; איסור והיתר הארוך שער מד אות ד, הובא בדרכ"מ שם אות ו*; הגהות ש"ד או"ה סי' עה אות ב, ג, הובא בדרכ"מ שם אות יא; עי' דרכ"מ שם אות ו, ע"פ ראשונים ואחרונים שכתבו כן לענין בשולי-גוים, ע"ע ציון 179; עי' ראשונים שבציון 450. ועי' שיו"ב שם אות יח, ע"פ שו"ת הרשב"א ח"א סי' רכח, שמותר ע"י קיסם אפ' בפת בעה"ב, ועי' מזמור לדוד (פרדו) (דף קו א), שעדיפה פת בעה"ב ע"י קיסם, מפת פלטר בלא קיסם. ועי' התעוררות תשובה ח"ב סי' ס, שאם נפתחה דלת התנור עד שיצטנן מעט, וסגרה ישראל, ועי"ז מצמצם חום התנור ונאפה עי"ז קצת יותר, הרי"ז כנתינת קיסם.
  461. עי' ציון 429, שמלאכות אלו הוזכרו בגמ'.
  462. ערוה"ש שם סכ"ז.
  463. עי' ציון 458.
  464. איסור והתר הארוך הגהה שבסוף הספר כלל מג אות י, הובא בכנה"ג הגהב"י יו"ד סי' קיב אות כח ובבית לחם יהודא שם ס"ק טו; בא"ח שנה שניה פ' חקת אות ה; כה"ח שם אות נב.
  465. גליון מהרש"א סי' קיב על שו"ע ס"ט, בדעת הסוברים כן לענין בשולי-גוים, ע"ע ציון 184.
  466. עי' ציון 464.
  467. שו"ת דברי סופרים (רש"ב סופר) סי' צג; שו"ת ערוגת הבושם יו"ד סי' קטו.
  468. עי' ציון 463.
  469. עי' ציון 458.
  470. דברי סופרים שם, וע"ש שצריך שיהיה קטן בר דעת.
  471. ערוגת הבושם שם.
  472. דברי סופרים שם.
  473. ערוגת הבושם שם.
  474. עי' ציון 459.
  475. עי' מרדכי ע"ז סי' תתל, הובא בב"י יו"ד סי' קיב ד"ה כתב המרדכי ובת"ח כלל עה ס"ו, ושו"ע שם ס"י, שהתירו כשנעשו שלשה היסקים ביום אחד, ובאחרון לא היתה שותפות ישראל, אם נותרו גחלים מהיסקים הקודמים, ועי' בית דוד (ר' יוסף דוד בן שבתי) ח"א יו"ד סי' נ (דף כד ב) ושלחן גבוה שם ס"ק כ, בדעתם, שאפ' אחר הסק אחד מותר כל עוד נשארו גחלים, ועי' מרדכי שם שמ"מ לא רצה לעשות מעשה להתיר אף בשלשה היסקים ביום אחד; עי' פסקי ר' יחיאל מפאריס סי' ד: תנור שהשליך בו קיסם כדי לאפות ליום או יומים או ח' ימים אם נשאר מאש הראשון לעולם הוא בהכשרו, וע"ש שאפ' אם נטלו אש התנור כשגרפוהו ונתנוהו בבית הגוי, וכשחזר והסיק התנור נטל מאש שהוציא מן התנור ושוב לא נתכבה עדיין הוא בהכשרו.
  476. בית דוד שם; שלחן גבוה שם; דרכ"ת שם ס"ק סו; עי' זבחי צדק שם ס"ק לה וכה"ח שם ס"ק נח בדעתו, שכן הדין לספרדים. ועי' בית דוד שם ושלחן גבוה שם, שאין תולים שנשארו גחלים אלא בהיסק אחד של גוי אחר היסק ישראל, אבל אם הסיק הגוי פעם נוספת, מן הסתם לא נשארו גחלים, ועי' כעי"ז בבא"ח שנה שניה פ' חקת אות ו. ועי' כנה"ג הגהב"י שם ס"ק לה, בשם שלה"ג, שעד שבוע מהיסק הראשון תולים עדיין שנשאר מן האור שהטיל בו הקיסם, אם לא אירע יום אידם באמצע, ונראה שכוונתו לבאר בזה דברי הראשונים שבציון הבא, שמותר עד שבוע. ועי' ב"י שם ד"ה כתב האגור, שהביא דברי האגור שבציון הבא שמועיל אף בלא שנשארו גחלים, וכ' שקולא יתירה היא. ועי' ויצבור יוסף (שעשוע) ח"א פ"א הערה 27, בשם ר"ע יוסף, שבתנורים שאין בהם גחלים, כגון של גז או חשמל, אין מועילה שותפות בהיסק קודם לדעה זו.
  477. איסור והתר הארוך שער מד אות י בשם מהר"ר יוחנן מפריש, הובא בדרכ"מ שם אות י ובת"ח שם; עי' אגור סי' אלף שא בשם התוס' בשם ר"י, הובא בב"י שם, שאם הטיל ישראל קיסם בתנור מועיל לכל ימי השבוע, ות"ח שם ודרכ"מ שם אות ז בדעתו, שהיינו באופן שלא נצטנן יום שלם, ועי' ציון הקודם.
  478. רדב"ז מאכ"א פי"ז הי"ג.
  479. עי' ציון 458.
  480. רמ"א שם ס"י; חכמ"א כלל סה ס"ה. ועי' כעי"ז ברדב"ז שם, שנהגו להתיר בהשלכת קיסם בבוקר לכל היום כולו, כל שאין התנור מצטנן כל היום, לפי שהקיסם מסייע באפיית כל היום.
  481. עי' ערוה"ש שם סכ"ז, וכה"ח שם אות ס ומנח"י ח"ד סי' כח אות ד בדעתו.
  482. בית הלל שם ס"ק ד, וע"ש שביאר מש"כ הראשונים שמועיל לכל השבוע, עי' ציון 476, היינו במקומות שביום אידם אינם מסיקים, אבל אם מסיקים ברציפות, לעולם מותר; עי' כנה"ג שם שנראה שמדייק מדברי הרמ"א שם שאין הגבלה במספר הימים; עי' שדי חמד ח"ד מערכת בשולי עכו"ם אות טו, שצידד כן, וכ' שאין לסמוך ע"ז למעשה.
  483. תורת האשם כלל עה אות ו, ואגודת אזוב מדברי יו"ד סי' יג, בדעת האגור שבציון עי' ציון 476. ועי' אגודת אזוב מדברי שם שגרס כן אף ברמ"א שם, וע"ש שמ"מ התיר בשעה"ד לקטנים כשהיה יותר משבוע, ע"י צירוף טעמים רבים, ע"ש. ועי' ציון 475, שיש שהתירו עד שבוע, מטעם אחר.
  484. עי' ראשונים ואחרונים שבציונים הבאים.
  485. ערוה"ש יו"ד סי' קיב סכ"ח, ודייק כן מדברי הפר"ח שם ס"ק כב.
  486. מרדכי ע"ז רמז תתלא, ושם בשם הר"ר משה, ונראה שכן דעתו להלכה, וע"ש שהביא דעה חולקת, עי' להלן, והובא הכל בב"י שם; פסקי ר' יחיאל מפאריס סי' ד.
  487. שו"ע שם סי"ב.
  488. מרדכי שם בשם רבינו יהודה, הובא בב"י שם. ועי' כנה"ג שם הגהב"י אות מט, בדעת הגה"מ, שראשונים שנחלקו במחלוקת כעי"ז לענין בשולי-גוים כשבשלו הגוי כמאב"ד, ע"ע ציון 167, נחלקו אף לענין פת כשקרמו פניה.
  489. עי' מרדכי שם; עי' פסקי ר' יחיאל מפאריס שם; עי' שו"ת מהרי"ל סי' קסח, שמשמע קצת כן; עי' שו"ע שם, וזבחי צדק שם אות לח וכה"ח שם אות סג בדעתו, ועי' זבחי צדק שם שכן הלכה לענין כשכבר הוציאה מן התנור, וכה"ח שם שנכון להחמיר כשכבר א"צ לתנור אפ', במקום הפסד מרובה.
  490. לו שערים שער כה; איסור והתר הארוך שער מד אות י; שערי דורא או"ה סי' עה בשם רבותיו, הובא באגור סי' אלף שב, הובאו בב"י יו"ד סוף סי' קיב ות"ח כלל עה ס"ג.
  491. שו"ע שם בשם י"א. ועי' פר"ח שם ס"ק כב, שהיינו דוקא אם הוא משביח מחמת צורך גמר בישולו, והסכים עמו בשלחן גבוה שם ס"ק כד. ועי' תשובות והנהגות ח"א סי' תמד ד"ה ולכאורה, שפת גוים שעשה ממנה ישראל צנימים אינה אסורה משום פת גוים.
  492. חכמ"א כלל סה ס"ח.
  493. עי' ציון 459.
  494. ערוה"ש שם סכ"ח, הובא בדרכ"ת שם ס"ק עו.
  495. עי' מנחת יעקב על ת"ח כלל עה אות ז, שמועילה השלכת קיסם או ניפוח.
  496. עי' לעיל.
  497. עי' מנחת יעקב כלל עה אות ו, שמדייק כן מדברי הת"ח שם.
  498. מנחת יעקב שם, ומדייק כן מדברי האגור סי' אלף שב והשו"ע שם.