אנציקלופדיה תלמודית:קרבנות

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - בהמות ועופות המוקרבים לה'.

שמם, מהותם וטעמם

שמם ומהותם

שם דבר הקרב על המזבח - קרבן, כמו - קרבן לה'[1], והוא לשון קריבה[2] ואחדות[3]. קרבן, יש בו שלוש לשונות - נקוד* שונה הבא בו בלשון התורה - האחת מהם הנעת הקוף בחטף - קמץ קטן[4] -ובדגשות הבית - בדגש קל[5] - והוא הרוב - כמו: קרבן לה'[6], קרבן מנחה[7], וכן ניקדוהו בלשון חכמים[8] - והשניה בחטפות הקוף וברפיות[9] הבית, כמו: ואל השֻׁלחנות בשר הקָּרְבָן[10], והשלישית בשורוק[11] תחת הקוף ובדגשות הבית, כמו: וּלְקֻרְבַּן העצים[12].

בלשון רבים נקרא הקרבן: קרבנות[13].

קרבן נקרא אף זבח[14], ובלשון רבים: זבחים[15], ויש שנקרא בלשון יחיד - בתוספת הא[16] - זבחה[17], ממשקל שמלה[18], כאשר יאמר חטא חטאה כן יאמר זבח זבחה[19], ובלשון רבים: זבחות[20].

יש שדרשו: זבחים[21], למעט מנחות* ועופות[22].

שם המקום שמקריבים עליו הזבחים: מזבח[23], ונקרא כן על שם הזבחים שמעלים עליו, והוא כמו השם מקדש, משכן, וכדומה[24]. המזבח-הפנימי*, אף על פי שלא היו מקריבים עליו זבחים[25], ואין מעלים עליו כל דבר זולת קטֹרת*[26], והיה לו לקוראו בשם מקטר[27], נקרא מזבח[28], לפי שהיה כתבנית המזבח, כמו שנאמר גם כן - במזבח שלא היה לעולה או זבח[29] - מזבח גדול למראה[30]. או שהמזבח הפנימי נקרא מזבח, לפי שהיה מזה עליו דם הזבח - בעבודת-יום-הכפורים*[31] - אחת בשנה[32]. בדרש אמרו: מזבח - נוטריקון*[33] - מזיח, מזין, מחבב, מכפר[34], דהיינו שהוא מזיח גזירות[35] רעות מעל ישראל[36], ומזין[37], שבזכות הקרבנות העולם ניזון, שהקרבנות באים מן המזון וגורמים לו ברכה[38], מחבב[39] את ישראל לאביהם שבשמים[40] ומכפר עוונות[41] של ישראל[42]. ויש מהאחרונים שביאר שעיקר הדרש הוא על מזבח הפנימי, מדוע נקרא מזבח ולא מקטר, שהוא נוטריקון, על שם המעלות והסגולות שיש לו[43].

כל הקרב על המזבח נקרא קרבן[44]: בהמה[45], עוף[46], ומנחה מן הצומח[47]. וכן הדם נקרא קרבן[48], שהוא עיקר הקרבן[49]. אף קרבן-עצים*[50], פירושו - לסוברים כן[51] - שהיו מבערים עצים בפני עצמם[52], והם נקראים קרבן[53].

בערך זה ידונו בכלליות הקרבנות מן החי, ועל פרטי כל קרבן וקרבן, עי' בערך המיוחד לכל אחד ואחד.

על זריקת הדם על גבי המזבח, ע"ע זריקה. על שמותיו השונים של מזבח-החיצון*, ע"ע[54]. על שמותיו השונים של מזבח-הפנימי*, ע"ע[55]. על פרטי המנחות*, ע"ע. על תקנת-חכמים* של קרבן-עצים*, ע"ע קרבן עצים.

טעמם

מספר רב של טעמים נתנו ראשונים להקרבת הקרבנות: א) כבר ימצא דיבוק השכינה האלהית עם האומה הישראלית באמצעות הקרבנות הנקרבים בבית מקדשו, כענין שתמצא הנפש השכלית עם הגוף על ידי המזונות שנזון בו[56], וכמו שלא נודע טעם הזנת זאת הנפש העליונה באלו המזונות הגשמיים שאינם מטבעה אבל מצאנו ראינו תועלתם, ככה לא נדע טעם צורך השכינה אל אלו הקרבנות אבל נמצא דבקות השכינה עימנו באמצעותם[57], ולכן נקרא קרבן מלשון קריבות[58], ואילו לא היה במצות אלהים, היה לעג בשחיטת הכבש והלכלוך בדמו ורחיצת מעיו והדחתו וניתוחו וזריקת דמו, והיית חושב כי הם מרחיקים מן האלהים לא מקרבים[59]. וכמו שיושלם בריאות הגוף על ידי המזונות ובבריאותו יהיה לו שלום עם נפשו ותדבק אליו, כן יהיה הענין באלו הקרבנות כי בטוב ההשקפה הם נותנים הבריאות והשלמות אל כללות האומה ואל יחידיה וסגולותיה כדי שימצא אצלם הדבקות האלהי, לא מצד שהם מאכל לשכינה ולא לאומה רק שבהיטיב כוונתם בהם והקריבם באופן נרצה ונאות יועילו למו להשלים נפשם ולהכשיר מעשיהם לפני ה' יתעלה עד כי טוב כוונתם ועוצם שלמותם יהיו סיבה מחייבת להימצא אצלם השכינה האלהית ולא תיפרד מהם בשום צד[60]. ב) כל הקרבנות מכלל החוקים הם, והן המצוות שאין טעמם ידוע[61], וזה מורה על מעלת הקרבן[62], שהדבר הנסתר והנעלם הוא מורה על עלוייו כענין האלקות, כי מהותו וענינו נסתר מכל אדם ואפילו מן המלאך[63]. ג) אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום[64], וכאשר שלח ה' משה רבינו לתת אותנו ממלכת כהנים[65], והיה המנהג המפורסם בעולם כלו שהיו אז רגילים בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחות להם ולקטר לפניהם, לא גזרה חכמתו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, והיה דומה אז כאלו יבוא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת ה' ויאמר ה' צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה, ומפני זה השאיר ה' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמתות להם לשמו יתברך[66], והגיע התחבולה בזאת הערמה האלהית שנמחה זכר עבודה זרה, התקיימה הפינה הגדולה האמיתית באומתנו, והוא מציאות השם ואחדותו, ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו ולא נודעו עבודות זולתם[67], כי כאשר יסכימו הכל להקריב להקדוש ברוך הוא ולעבדו שכם אחד לבדו ולא לעבודה זרה, אז יתיחד בזה שם שמים כי אין יחוד במקום עבודה זרה[68]. וכן אמרו במדרש: משל לבן מלך שגס ליבו עליו והיה למד לאכול בשר נבילות וטריפות, אמר המלך זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא גדור, כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודה זרה במצרים, והיו מביאים קרבניהם לשעירים, שנאמר: ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירִם[69], ואין שעירים אלו אלא שדים, שנאמר: יזבחו לשדים לא אלֹהַ[70], והיו מקריבים קרבניהם באיסור במה ופורעניות באות עליהם, אמר הקדוש ברוך הוא יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהם באהל מועד והן נפרשים מעבודה זרה והם ניצולים[71]. ד) הקרבנות ניתנו למחות זכר דעות העבודה זרה, שהיו מחשיבים הצאן והשעיר והבקר, והיו אוסרים שחיטתם[72], ולהוציא הטעות מלב אומתנו, שהיו גם כן שטופים בעבודות ההם, ובעוונותינו שרבו אפילו אחר היותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש לא היטהרו אבותינו מן הטינוף ההוא[73]. ה) הקרבנות באו כדי לעקור עבודה זרה מן העולם, לפי שהיה מנהג הקדמונים מהאומות שהיו מקריבים קרבנות בהיכלות לכוחות העליונים, והיה מחשבתם שבזה יתגבר מזלם בכך וימשיכו כח מן המזלות שמקריבים להם, כמו שמצינו שמצרים היו עובדים למזל טלה והיו מקריבים לו צאן, וכן הכשדים היו עובדים לצורת בקר והיו מקריבים לו שור, על כן ציותה התורה להקריב מינים אלו להקדוש ברוך הוא, כדי שיתפרסם שהדבר שהיו הם חושבים לעיקר חטא הוא עצם הכפרה[74]. ו) הקרבן הוא תמורת נפשו, ועל ידי זה ינצל מן הגזירה שגזרו עליו מן השמים, כי דבר המערכה לא יסור אם נגזר עליו דבר רע, רק ה' יתברך מחדש סיבות לקיים הגזירה באחר כדי להציל זה, והוא כופר נפשו של אדם[75]. ז) שיהו הקרבנות כפרה להן ולא יגרמו העוונות לסלק השכינה[76], שעל ידי הקרבן שורה כבוד ה' בישראל[77]. ח) כי חפץ ה' יתעלה באדם שהוא מבחר המין ושבשבילו נברא העולם, שיהיה כלו שכלי כמלאך ה' צבאות בלא חטא, והיה כי יחטא אשם מצד היצר הרע הנטוע בו, ראוי לו שיתנחם ויכיר ויתבונן בפחיתות עצמו ובערך רוממות האדון יתעלה אשר המרה את פיו, ויתחייב שישים אל לבו כי חטא לפניו בגופו ובנפשו[78], ומפני שכל פעולות האדם נכללות בשלשה דברים, והם המעשה והדבור והמחשבה שהם שלשה חלקי החטא, על כן תחייב התורה את האדם להביא קרבן על חטאו ושיסמוך את ידיו עליו כנגד המעשה, ושיתודה בפיו כנגד הדבור, ושישרוף כלי העצה והמחשבה שהסכימו בחטא והם הקרב והכליות כנגד המחשבה, כדי שיתכפר בשלושה דברים אלו על שלושת חלקי החטא, וראוי לו שיזרק דמו של קרבן על גבי המזבח כנגד דמו[79], וכאשר יעשה כל הענינים האלה יחשוב בלבו כי הוא מתחייב מיתה בחטאו וראוי להענש בארבע-מיתות-בית-דין*, שהם סקילה* שרפה* הרג* וחנק*, כשהוא לוקח הבהמה ומשליכה ודוחף אותה לארץ הרי זה כענין סקילה, וכאלו מודה שהוא חייב סקילה, וכששוחט אותה ותקף בשעת שחיטה בצוארה כדי שלא ישהה הרי שעשה הרג וחנק כאלו מודה שהוא חייב הרג וחנק, וכשהוא שורפה כאלו מודה שהוא חייב שריפה[80], כי עיקרי הלבבות תלויים אחר הפעולות, ועל כן כי יחטא איש לא יטוהר לבו יפה בדבר שפתים לבד, שיאמר בינו ולכותל חטאתי לא אוסיף עוד, אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו, לקחת ממכלאותיו עתודים ולטרוח להביאם אל הבית הנכון אל הכהן, וכל המעשה הכתוב בקרבני החוטאים, מתוך כל המעשה הגדול ההוא יקבע בנפשו רוע החטא, וימנע ממנו פעם אחרת[81]. אף קרבן התמיד* בא לכפר על העוונות, בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד[82]. ט) ענין קרבן הבהמות מצד הדמיון, שגוף האדם והבהמה ידמו בכל עניניהם, לא יתחלקו רק שבזה נתן השכל ולא בזה, ובהיות גוף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת שנכנס בעת ההיא בגדר הבהמות אחר שלא יחלקם רק הוא לבדו, ועל כן נצטוה לקחת גוף בשר כגופו, ולהביאו אל המקום הנבחר לעלוי השכל ולשרפו שם, ולהשכיח זכרו, כליל יהיה, לא יזכר ולא יפקד, תחת גופו, כדי לצייר בלבבו ציור חזק שכל ענינו של גוף בלי שכל אבד ובטל לגמרי, וישמח בחלקו בנפש המשכלת שחננו האל שהיא קיימת לעולם, וגם לגוף השותף עמה יש קיום בתחיה בסיבתה בלכתו בעצתה, כלומר שישמר מן החטא, ובקבעו ציור זה בנפשו יזהר מן החטא הרבה, והבטיחה התורה שבמעשה הגדול הזה ובהסכמת עושהו שיתנחם על חטאו מלב ומנפש, תכופר אליו שגגתו[83]. ואף בקרבן נדבה, אחר שאמרנו שהקרבן דמיון להשפלת הגופות ולעילוי הנפשות, אף בלא חטא ידוע ימצא בו המקריב תועלת לקחת מוסר[84]. י) ענין הקרבנות ותועלתם הוא, כי כל חוטא הן במחשבה הן במעשה הוא מצד רוח הטומאה שהוא מתלבש בו, וכאשר ירצה שיתכפר לו יצטרך שיכלה ויבריח ממנו אותו רוח הטומאה, ועם זה היה נטהר ומכופר, ולכך יש לו להקריב העז או השעיר שהם מחלק רוח הטומאה ומהצד ההוא ואש המזבח תשרף ותכלה הכל ביחד שהרי החוטא שרף את עצמו באש של יצר הרע ותבוא אש המזבח ותשלוט עליו לכלותו לגמרי כליון חרוץ[85]. יא) להיישיר האנשים כאשר חטאו, שישובו אל השם יתעלה, והוא יכפר להם עוונותיהם, ובזה תועלת נפלא להגיע האנשים אל השלמות האנושי, וזה, כי אין צדיק בארץ אשר לא יחטא[86] ואם יאמינו האנשים שחטאו חטא מה, שיהיה נכתם עונם תמיד לפני ה' יתעלה, יוסיפו לחטוא, לחשבם שכבר אבדו בסבת מה שחטאו, ולא יועילם השמרם מחטא במה שעתיד, ואמנם כאשר ידעו שבשובם מדרכם הרעה וישובו לדרכי השם יכופרו להם עונותיהם, אז יהיו נזהרים מחטוא עוד, וישובו אל ה' יתעלה כדי שירחמם ויכפר להם מה שחטאו בו, והנה רצה ה' יתעלה, שיהיה עם התשובה הקרבת הקרבן, כדי שיתישב יותר בלב החוטא שכבר נתכפר לו אותו החטא, כי לא יצויר אצל המון האנשים, שיהיה האדם רשע, ואחר כן יתנקה מרשעו בתשובתו בלבבו, בזולת מעשה כלל[87]. יב) ויש מהאחרונים שפירשו בדעת ראשונים, שענין הקרבנות הם עבודתו יתברך ויחודו, אלא לפי שאין יכולת באדם לעבוד את הקדוש ברוך הוא במחשבה לבד בלא מעשה, יען היותו מורכב מחומר וכל חושיו והרגשותיו נוטים אל דברים החומריים והם מעכבים המחשבה והדבקות, זולתי בהתעסק האדם בדיבור ובפעולה מן העבודה יצייר בשכלו בהיותו עוסק בהם שעובד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ומשעבד ליבו לעבודתו, ומאחר שהקדוש ברוך הוא הרחיקנו מכל דרכי הרשעים והכופרים ראוי להרחיק אותנו גם מזאת, משום חֻקות-הגוים*, הואיל והתכלית יקר הוא מאוד, לא גזרה חכמתו יתברך להניח מיני העבודות לגמרי, כשם שעשה בשאר חוקי עובדי אלילים, שלא השאיר להם זכרון לגמרי[88]. יג) ויש מהאחרונים שפירשו בדעת ראשונים, שענין הקרבנות הוא שמקבל התקרובת נהנה ממנו וכל העבודה זרה אותו כח נהנה ומתגבר על ידי אותו קרבן כמו אדם על ידי מאכל, ומתוך שידעו בעבודה זרה כן היה חשקם וכוספם שיוכלו להנות כביכול לה' יתברך, וה' יתברך הרשם בכך שיוכלו לעשות כן שיהיו כמהנים אותו[89], אף על פי שאינו צריך לכך ואינו נהנה מזה, שההנאה לה' יתברך היא הרצון והחשק שלהם להנותו[90]. יד) ויש מהאחרונים שכתבו טעם הקרבנות, כי כמו שיושלם בריאות הגוף על ידי המזונות ובבריאותו יהיה לו שלום עם נפשו ותדבק אליו, כן יהיה הענין באלו הקרבנות כי בטוב ההשקפה הם נותנים הבריאות והשלמות אל כללות האומה ואל יחידיה וסגולותיה כדי שימצא אצלם הדבקות האלהי, כי הנפש האצולה הרוחנית אינה מתפרנסת רק בדברים מחשביים שכליים[91], וזהו טעם כל הקרבנות אשר באו בתורה בזולת כפרת עוון, כי כולם הם לכוונת שיכוין המקריב להקריב את עצמו לפני ה'[92]. טו) ויש מהאחרונים שכתבו טעם הקרבנות, שישמר האדם ויזהר מן השגיאות שיראה שיענש בממונו כשחטא בשוגג, שהשוגג נקרא חוטא שהאדם מועד לעולם[93]. טז) ויש מהאחרונים שכתבו טעם הקרבנות, שיתן האדם אל לבו שחומרו, שהוא כחומר שאר בעלי חיים יאבד ויכלה ככלות העולה על המזבח, והוא הדבר שבו נשתתף האדם עם הבעלי חיים, ובזה יתעורר שיזבח יצרו ויכניע תאותו בחוש המישוש[94]. יז) ויש מהאחרונים שכתבו טעם הקרבנות, שכל חוטא הוא מצד רוח הטומאה שהוא מתלבש בו, וכאשר יראה שיתכפר לו צריך שיכלה ויבריח ממנו אותו רוח הטומאה, ועם זה יהיה נטהר ומכופר מעוונו בהקרבת כל אחד מהקרבנות, ואש המזבח תשרוף ותכלה הכל יחד, שהחוטא שרף עצמו באשו של יצר הרע, ותבא אש המזבח ותכלה אותו לגמרי[95]. יח) ויש מהאחרונים שכתבו טעם הקרבנות, כי כל אחד מבעלי חיים הוא בדמות העולם בכללו, זולת ה' יתעלה אשר אין לו דמות בבעלי חיים כלל, על כן היו מקריבין ומפסידים בעלי חיים, להורות שכל העולם שהוא בדמות החי יפסד ויכלה, ועל ידי זה עומדים על חידוש העולם, שהוא עיקר התורה[96]. יט) ויש מהאחרונים שכתבו טעם הקרבנות, כי כאשר העלול נמצא מן העילה יתברך כן שב אל עילתו, כי הנמצאים אין להם קיום בלא העילה והם תלוים בו וזהו השבת העלול אל העילה, ולפיכך הקרבת הקרבן אליו יתברך לפי שהוא יתברך עילת הכל ואליו ישוב הכל, ואל יעלה על הדעת שהנמצאים הם דבר זולתו שאם היו נחשבים דבר זולתו אם כן הוא יתברך חס ושלום יחסר דבר שהנמצאים זולתו, אבל אין הדבר כך כי כל הנמצאים שבים אליו באמתת מציאותו וכל הנמצאים אפס זולתו ולפיכך נצטוה העלול בהקרבת הקרבן, כי כאשר מביא עליו קרבן מממון שלו והממון קנינו והוא שייך אל האדם ונחשב כאשר מביא אליו קרבן מממון שלו השבת העלול אל העילה[97]. כ) ויש מהאחרונים שכתבו בטעם הקרבנות, שגורם לקרב כל הנבראים לקדושה - ולכן נקרא קרבן מלשון קריבות[98] - שבקרבן היה תיקון כל הנבראים דומם צומח חי מדבר, והמדבר הוא האדם שהוא חי מדבר אשר היה סומך ידו בכל כחו על הקרבן[99], והעלה עליו הכתוב כאילו הקריב נפשו, כפי שכתוב: אדם כי יקריב מכם[100], וכן הכתוב אומר: ונפש כי תקריב[101], ובעלי חיים הם עיקר הקרבן[102]. כא) ויש מהאחרונים המצדדים לחלק: קרבנות במה*[103] הם רק להרחיק עבודה זרה מלבבות עם ישראל, לא כן קרבנות בית המקדש, המה ודאי לקרב העולמות ולחבר דודים[104].

טעם נוסף כתבו אחרונים להקרבת הקרבנות שהכהנים[105] אוכלים מהם, שימשך תועלת מהם להחיות הכהנים מורי התורה שראוי ליקח דרך להחיותם ושיפרנסום המון העם, ושיכופרו הבעלים באכילת הכהנים, למען יוכלו הכהנים להניח העסקים העולמיים וטרדות גשמיות בבקשת טרפם, ויהיה להם פנאי להתעסק ברוחניות[106].

טעם נוסף כתבו ראשונים, לקרבנות שאין עולות כליל על גבי המזבח[107], כשיתכוין האדם לדעת למה יקריב אלה האיברים - הנקטרים על גבי המזבח[108] - יותר מהאחרים, הנה אז יחקור על תולדתם, וכשיחקור על תולדתם יבוא לחקור בדבר התולדות שהיא חכמת הטבע, וכשיחקור עליה יבין כי התולדות משתנה כפי השתנות תנועת היסודות בהניצוץ הכוכבים, גם אלה ישתנו בכל רגע כפי השתנות המערכת, ומתוך חקירות זה - החקירות הללו - תכסוף נפשו ללמוד חכמת השכליות, והנה תבוא לו מן הקרבן תועלת גדולה[109].

על איברי הקרבנות הנקטרים על גבי המזבח, ע"ע אמורים. על הקרבנות שהיו מקריבים בבמה*, ע"ע במה: קרבנות בבמה גדולה, ושם: קרבנות בבמה קטנה.

המקריבים

משהוקם המשכן - לסוברים כן[110], ומשעת מעמד הר סיני, לסוברים כן[111] - עבודת הקרבנות נעשית בכהנים, ועל כך ע"ע עבודה. ושם, במי נעשתה העבודה קודם לכן.

על העבודות הכשרות בזר*, ע"ע זר וע' עבודה. בהקרבת הקרבנות, אם הכהנים הם שלוחים של ה' או שלוחים שלנו, ע"ע עבודה.

אחריות

קרבנות הציבור - שזמנם קבוע[112] - אין חייבים באחריותם ולא באחריות נסכיהם[113], ואין להם תשלומים[114], שנאמר - במוספי המועדים[115] - דבר יום ביומו[116], ביומו - משמע שאותו יום מיוחד לו, והוא יומו ולא יום אחר[117] - מלמד שאם עבר היום ולא הביאם, אינו חייב באחריותם[118], שאם עבר זמנו בטל קרבנו[119], ומכל מקום קרבנות הציבור שקרבו, חייבים באחריות נסכיהם, שאם קרב הזבח בזמנו ולא קרבו נסכים עימו חייבים להקריבם אפילו מכאן ועד עשרה ימים, ועל כך ע"ע מנחת נסכים. קרבנות ציבור שאין קבוע להם זמן, כמו פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה חייבים באחריותם[120].

קרבנות היחיד, חייבים באחריותם ובאחריות נסכיהם[121], כלומר, יש מהם מאותם, שקבוע להם זמן, שאפילו עבר זמנם חייבים להקריבם, כגון עולת יולדת*[122] וקרבנות מצורע*[123], אם עבר שמיני שלו - או שעבר מלאות ימי הטהרה של היולדת[124] - חייב להקריבם לאחר זמן[125]. חבתים* ופר של יום-הכפורים*[126], אף על פי שהם קרבן יחיד, מכיון שקבוע להם זמן, הרי הם כקרבן ציבור - שזמנו קבוע, שאינו חייב באחריותו[127] - ואינו חייב באחריותם[128], שאין האחריות תלוי ביחיד וציבור, אלא בקביעת זמן ולאו קביעת זמן[129], אלא שרוב קרבנות ציבור קבוע להן זמן ורוב קרבנות יחיד אין קבוע להם זמן[130].

הנודר קרבן - כגון שאמר: הרי עלי עולה[131] - אם מת או נגנב - או אבד[132] - חייב באחריותו, אבל הנודב קרבן - כגון שאמר: הרי זו עולה[133] - אם מת או נגנב - או אבד[134] - אין חייב באחריותו[135], שנאמר: ונרצה לו לכפר עליו[136] - והמילה "עליו" מיותרת, שהיה לו לכתוב: ונרצה לו לכפר, אלא בא לומר[137] - עליו, את שהוא עליו חייב באחריותו, ואת שאינו עליו אינו חייב באחריותו[138], שכך פירוש הכתוב[139]: אימתי נרצה לו כשהוא לכפר, ואז לא יביא אחר[140], לכשיתכפר בהם הרי הוא נרצה, אבל לפני כפרה, לא נרצה[141] ולא נפטר[142], הרי שאם לא כיפר יביא אחר, ואימתי אני אומר שיביא אחר לכפר[143], ובאיזה קרבן אמרתי לך, באותו שעליו[144], אותו שעליו יקריב אותו ונרצה לו[145], דהיינו הנדר, שאמר: הרי עלי עולה[146], שאז עליו אחריות[147], והיינו "עליו" הנזכר בכתוב[148], שהוא שחייבו הכתוב להביאו, ואם לא יביאנו לא נרצה ולא נפטר אותו[149], שאימתי מרצה בכפרה, בזמן שהוא עליו, שאמר: הרי עלי עולה, שחייב באחריותו[150], אבל את שאינו עליו כגון שאמר הרי זה, גם שלא יקריבנו נרצה לו ונפטר אם נגנב או נאבד[151]. ו"עלי" קבלת אחריות היא[152], שכיון שאמר "עלי", דומה כמי שטוען על כתיפו[153], שחייב למוסרו למי שחייב לו[154], חוב הוא עליו מוטל עד שיקריבנה[155].

האומר: הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה - כשאפרישנה[156] - אינו חייב באחריותה[157].

על קרבנות נדרים וקרבנות נדבות, והחילוק ביניהם, ע"ע נדרים ונדבות.

במנין המצוות

במנין-המצוות* נחלקו הדעות: יש ממוני המצוות הסוברים שכל חלקי העבודות שמנו חכמים[158] הן מצוות מיוחדות[159], ומונים זריקה* ושחיטה* וקבלה* וכיוצא בזה כמצוות בפני עצמן[160], ומהמונים פרשיות[161], יש המונים אף פרשה לקבוצות של סוגי קרבנות[162]. ויש ממוני המצוות הסוברים שאין חלקי העבודות נחשבים למצוות מיוחדות[163], ומונים מצוה בפני עצמה לכל קרבן וקרבן, אשם* ודאי ואשם-תלוי* וחטאת*, וכיוצא בזה[164].

על המחלוקת אם מונים במנין-המצות* מצות-עשה* שיהיה כל קרבן שנקריב משלושת מיני הבהמה המותרים להקרבה[165], עי' להלן: מיניהם[166]. על המחלוקת אם מונים במנין המצוות מצות עשה להקריב כל הקרבנות בבית המקדש, ולא בחוץ, עי' להלן: זמנם ומקומם[167].

מיניהם

המינים מהם באים הקרבנות

כל הקרבנות של מיני נפש חיה באים מחמישה מינים בלבד[168], שלושה מיני בהמה ושנים מיני עופות[169], וכולם מפורשים בתורה[170] בתחילת פרשת ויקרא[171]: א) מן הבקר[172], שנאמר: אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר[173], ובבקר נכללו שור ופרה ועגלה[174]. ב) ומן הכבשים[175], שנאמר שם: ומן הצאן[176], ובצאן נכללו אלים[177] וכבשים[178]. ג) ומן העזים[179], שנאמר: והביא מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים[180]. ד) ומן התורים[181], שנאמר: ואם מן העוף עֹלה קרבנו לה' והקריב מן התֹּרים[182]. ה) ומן בני היונה[183], שנאמר שם: או מן בני היונה[184].

בטעם שהבהמות הללו נבחרו להקריב מהם קרבן, אמרו במדרש: אמר הקדוש ברוך הוא: עשרה מיני בהמות מסרתי לך, שלושה ברשותך ושבעה אינן ברשותך, שלושה ברשותך: שור שה כשבים ושה עזים[185], ושבעה אינן ברשותך: איל וצבי ויחמור ואקו ודישֹׁן וּתאו וָזָמר[186], לא הטרחתי עליכם ולא אמרתי אליכם להתייגע בהרים להביא לפני קרבן מאלו שאינן ברשותך, אלא ממה שברשותך, מן הגדל על אבוסיך, זהו שכתוב: שור או כשב או עז[187]. וכן כתבו ראשונים, שנבחרו המינים הללו, היות אלו השלושת מינים נמצאים מאוד[188], ולא רצה ה' להעמיס עלינו להביא קרבן ממה שיקשה מציאותו[189], ולא כמעשה עובדי עבודה זרה שהיו מקריבים האריות והדובים והבהמות המדבריות[190]. ויש מהראשונים ואחרונים שכתבו טעמים נוספים: א) יש מהראשונים שכתבו המצרים היו עובדים מזל טלה, מפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן[191], שנאמר: הן נזבח את תועבת מצרים[192], וכן היו כתות עובדים לשדים, והיו חושבים שהם ישובו בצורת העזים, ולזה היו קוראים לשדים שעירים, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירִם[193], ושחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי עבודה זרה, וכולם היו מגדילים זה המין מאד, ולזה תמצא אנשי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל, ואפילו בארצות אשר ישחטו שאר מיני בעלי חיים, ובעבור שימחה זכר אלו הדעות אשר אינם אמתיות, ציונו להקריב אלו השלושה מינים לבד, עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי, בו יתקרבו אל ה', ובמעשה ההוא יכופרו העוונות, כן מרפאים הדעות הרעות אשר הם חליי הנפש האנושי, בהיפך אשר בקצה האחרון[194]. ב) ויש מהראשונים שכתבו הטעם שנבחרו הבקר והכבש והעז, מפני היות המינים הללו יותר נבחרים[195] במזגם ומהותם והזנתם מכל הבעלי חיים בלתי מדברים[196]. ג) נבחרו המינים הללו, יותר משאר בהמות ועופות, בעבור היותם נקיים וטהורים בתולדותם ואינם מזיקים[197]. ד) ויש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים הטעם, לפי שהיה מנהג הקדמונים מהאומות שהיו מקריבים קרבנות בהיכלות לכוחות העליונים, והיה מחשבתם שבזה יתגבר מזלם בכך וימשיכו כח מן המזלות שמקריבים להם, כמו שמצינו שמצרים היו עובדים למזל טלה והיו מקריבים לו צאן, וכן הכשדים היו עובדים לצורת בקר והיו מקריבים לו שור, על כן ציותה התורה להקריב מינים אלו להקדוש ברוך הוא, כדי שיתפרסם שהדבר שהיו הם חושבים לעיקר חטא הוא עצם הכפרה[198]. ה) ויש מהאחרונים שכתבו טעם בחירת המינים הללו, שאלה השלושה מינים רומזים לאבותינו הקדושים, הבקר רומז לאברהם, כי כמו שהבקר הוא הגדול ממיני הבעלי חיים הביתיים, כן היה אברהם הגדול שבאבות, גם שנאמר בו: ואל הבקר רץ אברהם[199], והכבשים רומזים ליצחק, לפי שהכבש הוא במדרגת המעלה אחר הבקר, וגם מפני האיל שהעלה אביו עולה תחתיו בשעת העקדה, כמו שאמר: ויקח את האיל ויעלהו לעֹלה תחת בנו[200], והעיזים היו רמז ליעקב, כי הוא במדרגת הבהמות למטה מהכבשים, ומצינו שנאמר ליעקב: לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים[201], שהלביש על ידיו ועל צוארו בעת ברכת אביו[202]. ו) ויש מהאחרונים שכתבו הטעם שנבחרו הבקר והכבש והעז, להיותם רומזים על האומה הישראלית, כי הנה הנביאים פעמים כינו אותה בשם בקר, שנאמר: כפרה סֹררה סרר ישראל[203], וקראום פרות הבשן[204], ואפרים עגלה מלומדה[205], ורבים כן, ופעמים כינו אותה בשם שה: שה פזורה ישראל[206], ושפטתי בין שה לשה[207], וכן בלשון צאן: ואתנה צאני[208], צאן מרעיתי[209], צאן אֹבדות היו עמי[210], ופעמים היו מכנים את האומה בשם עז ושעיר: על כן יכבדוך עם עָז[211], איכה נשבר מטה עֹז[212], והשבתי גאון עַזים[213]. ז) ויש מהאחרונים שכתבו בטעם שנבחרו המינים הללו, שבאו הקרבנות לשיעבוד לה' יתברך בהם, ולא נעבוד לעבודה זרה - שבאו להוציאנו מהעבודה זרה, לסוברים כן[214] - ולפי שהעבודות זרות שלושה, האחד מלאכים השני כוכבים השלישי שדים[215], לכן נבחרו שלושה מינים, שור כנגד מלאך לפי שהוא הגדול שבין שלשה מינים, כבש כנגד הגלגל, לפי שאלהי מצרים טלה שהוא התחלת הגלגל[216], עז כנגד שדים, ששמם שעירים[217].

אף בטעם שנבחרו התורים ובני היונה, כתבו ראשונים ואחרונים מספר טעמים: א) יש מהראשונים ואחרונים שכתבו הטעם, מפני שרוב בני אדם לא היו יכולים להקריב בהמה - מחמת עלותה - ציוה להקריב קרבן ממין העוף, מן הנמצא בארץ ישראל יותר, ומן הנאה והקל למוצאו, והם תורים ובני יונה[218], שהם מצויים וקרובים להיתפש יותר[219]. ב) ויש מהראשונים שכתבו הטעם שנבחרו התורים ובני היונה, לסגולתם בטבע אכילתם[220],כי התורים סגולתם חידוד השכל, ואפרוחי היונים סגולתם לתועלת גדולה במבוטלי האיברים[221]. ג) ויש מהראשונים שכתבו הטעם, מפני היות המינים הללו יותר נבחרים[222]. ד) ויש מהראשונים שכתבו הטעם, שהתורים לא יזדווגו אלא לבת זוגם, והיונים לא עזבו זוגם, וכן ישראל עם ה'[223]. ה) ויש מהאחרונים שכתבו הטעם, לסוברים ששלושת מיני הבהמה המוקרבים, טעמם שרומזים לשלושת האבות[224], התורים ובני יונה רומזים למשה ואהרן[225]. ו) ויש מהאחרונים שכתבו הטעם, לסוברים ששלושת מיני הבהמה המוקרבים טעמם שהם רומזים על האומה הישראלית[226], שהאומה נמשלה אליהם גם כן, כמו שאמר: יונתי בחגוי הסלע[227], ונאמר בדרך השיר על תפלת האומה: עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו[228]. ז) ויש מהאחרונים שכתבו הטעם שנבחרו התורים ובני היונה, להיותם מחלקי הכוכבים המורים על בתי עבודת ה', שהם צדק ונוגה[229], צדקו בחלקו בתי התפילות ומקום עבודת ה' והמקומות הטהורים, ומהעופות היונים, ונוגה בחלקו אהבת הצדק ובתי עבודת ה', ומן העופות התורים[230]. ח) ויש מהאחרונים שכתבו הטעם שנבחרו התורים ובני היונה, לסוברים ששלושת מיני הבהמה המוקרבים, טעמם שהם כנגד מיני עבודה זרה[231], שלזה גם כן תורים ובני יונה, לפי שהגלגל נחלק לכוכב ולבלתי כוכב, והכוכבים הגדולים הם שמש וירח, אם כן כבש כנגד הגלגלים, ותורים ובני יונה כנגד שמש וירח[232].

הקרבת חיה

עד שלא הוקם המשכן, אף חיה* היתה כשרה לקרבן, ועל כך ע"ע חיה[233] - משהוקם המשכן - אסור להקריב חיה* - אפילו טהורה[234] - על גבי המזבח[235], שנאמר: קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם[236], אילו נאמר קרבן לה' מן הבהמה - ולא פירש בקר וצאן[237], הייתי אומר חיה בכלל בהמה, כענין שנאמר: זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי וגו'[238], ואיל וצבי חיות הן, הרי שחיה בכלל בהמה[239], ובכל התורה חיה בכלל בהמה[240], ומותר להביא קרבן נדבה מן החיה גם כן[241], תלמוד לומר: בקר וצאן[242], בקר וצאן אמרתי לך ולא חיה[243], אין לך בבהמה אלא בקר וצאן[244], שכן הוא נדרש: מן הבהמה[245], כלל[246], שהרי אף חיה בכלל בהמה[247], מן הבקר ומן הצאן[248], פרט[249], ונתמעטה חיה מן הקרבן[250], כלל-ופרט*, אין בכלל אלא מה שבפרט[251], שאם כאן חיה בכלל בהמה, כל שכן שלא היה לו לפרט בקר וצאן, שפשוט שהם בכלל בהמה, אלא ודאי לפרש לבהמה בא, שאין לך אלא בקר וצאן, ולא מינים אחרים[252]. יכול לא יביא, ואם הביא, כשר[253], ובקר וצאן מצוה להקריב וחיה רשות[254], משל למה הדבר דומה, למי שאמר לו רבו: לך והבא חיטים, והלך והביא לו חיטים ושעורים, הרי זה מוסיף על דבריו[255], וכשר[256], תלמוד לומר: בקר וצאן[257], ששני בקר וצאן כתובים שם, מן הבקר ומן הצאן תקריבו[258], ואחר כתוב: אם עֹלה קרבנו מן הבקר[259], ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים[260], שאחר שהוסיף פרט אחר - ושנה הכתוב להצריך בקר וצאן - הוא לעיכוב[261], או שהלימוד הוא מיתור המילה "קרבנו"[262], שהיה לו לומר: אם עולה מן הבקר, אלא שהכוונה לומר: אם עולה קרבנו יהיה מן הבקר, ולא מדבר אחר, וכן בצאן[263]. ויש הגורסים שהלימוד הוא מהכתוב: בקר וצאן תקריבו[264], שהמילה "תקריבו" היא יתירה[265], שכבר אמר בתחילת הכתוב: אדם כי יקריב[266], אלא ששנה הכתוב לעכב עליו[267], כאילו אמר: יקריב בקר וצאן, וזה בלבד תקריבו ולא יותר[268], הרי למה זה דומה, למי שאמר לו רבו: אל תביא לי אלא חיטים[269], והביא לו חיטים ושעורים, שאינו כמוסיף על דבריו אלא כמעביר על דבריו[270], שכיון שנשנה לעכב[271], אינו דומה למי שדיבר לו רבו בלשון חיוב, אלא למי שדיבר לו בלשון שלילה[272].

המקריב איברי חיה* - טהורה[273] - נחלקו בו אמוראים: לדעת ר' יוחנן עובר בעשה[274], שנאמר: קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן[275], דוקא בהמה ולא חיה[276]. ולדעת ריש לקיש אינו עובר בולא כלום[277], שלדעתו בהמה מצוה להקריב וחיה רשות[278]. ונדחו דבריו מכח הברייתא[279], שכיון ששנינו: שאינו כמוסיף על דבריו אלא "כמעביר" על דבריו[280], משמע שהוא עובר[281]. וכן כתבו ראשונים להלכה שהמקריב איברי חיה טהורה עובר בעשה ואינו לוקה[282].

לסוברים - וכן הלכה[283] - שהמקריב איברי חיה טהורה עובר בעשה[284], יש ממוני המצוות שמנו מצות-עשה* שנצטוינו שיהיה כל קרבן שנקריב משלושת מיני הבהמה אשר הזכיר, מן הבקר ומן הכבשים ומן העיזים[285]. ורוב מוני המצוות לא מנאוה[286], שלדעתם מה שאמרו שעובר בעשה, אין פירושו שיהיה עשה בהקרבת הבהמות, רק שיש לו איסור בהקרבת החיה, כעובר על עשה, אחד מאותם שבאו בתורה[287].

בן-נח*, מותר להקריב אף חיה, ועל כך ע"ע חיה[288].

על הדברים שאסור להקריבם על גבי המזבח, ע"ע אסורי מזבח. על האיסור להעלות איברי בהמה טמאה על גבי המזבח, ועל כך ע"ע אסורי מזבח[289] וע' חיבי מלקיות[290]. המקריב קרבן על גבי המזבח בלא מלח, עובר בלא תעשה ולוקה, ועל כך ע"ע חיבי מלקיות[291] וע' מליחת קרבנות.

הקרבת בהמה טמאה

אסור להעלות אברי בהמה טמאה על גבי המזבח, שנאמר: מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו[292], אבל לא מבהמה טמאה, והרי זה לאו-הבא-מכלל-עשה*[293]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שאינו לוקה, ככל לאו הבא מכלל עשה שאין לוקים עליו[294]. ויש סוברים שלוקה, כשם שלוקה על אכילת בהמה-טמאה*[295], שכמו שבאכילה למדנו בקל-וחֹמר* שהוא בלאו כשאין בו סימן טהרה כלל[296], ולוקים עליו, אף על פי שאין-מזהירין-מן-הדין*, לפי שהאיסור כבר ידענו מלאו הבא מכלל עשה[297], כך לוקים על הקרבת בהמה טמאה מקל וחומר מבעל מום, כיון שהאיסור כבר מפורש בלאו הבא מכלל עשה[298]. או שלמדים הקרבת טמאה מאכילת טמאה בבנין-אב*, שכיון שמצינו שאסר הכתוב אכילת טמאה ואסר הכתוב הקרבת טמאה, כמו שבאכילת טמאה מפורש אחר כך שיש לאו, גם יש לאו בהקרבת טמאה, ולוקים - לסוברים כן[299] - בדבר הנלמד בבנין אב[300].

מיני הקרבנות

שבע מיני קרבנות יש[301]: כל הקרבנות, בין של ציבור[302] בין של יחיד, ארבעה מינים: עולה*, וחטאת*, ואשם* ושלמים*[303], ובזה נכלל גם תודה*, שאף הוא נקרא שלמים[304], אלא ששלמים הם בלא לחם ותודה בלחם[305]. ועוד יש שם שלשה מיני קרבן יחיד והם: הפסח[306], והבכור[307], והמעשר[308].

קרבנות הציבור, רובם זמנם קבוע[309]: שני תמידים שבכל יום[310], והם עולות[311], וקרבן-מוסף* שבמועדים[312]. וכן הקרב עם העֹמר*[313] וכבשי-עצרת*[314] ופר ושעיר של עבודת-יום-הכפורים*[315]. ועוד ישנם שני קרבנות ציבור שאינם בחיוב ואינם בזמן קבוע, והם פר-העלם-דבר-של-צבור* ושעירי-עבודה-זרה*[316].

וקרבנות יחיד נחלק לחמישה חלקים[317]:

א) קרבנות הבאים בחובה[318] מפני מעשה שעשה או איזה דיבור שדיבר, כמו העובר בשוגג על אחת מחייבי כריתות מביא חטאת* שעירת עזים או נקבה מן הצאן[319], ונשיא* מביא שעיר[320], וכהן משוח פר בן בקר[321], ובעבודה-זרה* כולם שוים, וכן בחטאת של טֻמאת-מקדש-וקדשיו* כולם שוים, כשבה או שעירה, ועני מביא שני תורים או שני בני יונה, ואם גם לזה אין ידו משגת[322] מביא מנחה עשירית האיפה[323], ובספק מביא אשם-תלוי*[324]. וקרבנות שעל ידי דיבור: א) שבועת-העדות* וקרבנו עולה ויורד כטומאת מקדש וקדשיו[325]. ב) ושבועת-הפקדון*, שכפר בפיקדון ונשבע וקרבנו איל אשם[326], וכן הגוזל ונשבע לשקר והודה מביא אשם והוא אשם-גזלות* והוא גם כן איל אשם. ג) וכן שבועת-בטוי* בשגגה מביא קרבן עולה ויורד[327], כמו מקדש וקדשיו ושבועות העדות[328].

ב) הקרבנות הבאים בחובה ממקרי הגוף: א) הזב* והזבה* קרבנם בטהרתם שני תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת[329]. ב) והיולדת* כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת, ואם אין ידה משגת[330] לכבש מביאה כזבה שנים מן העופות עולה וחטאת[331]. ג) והמצורע* בטהרתו שני כבשים אחד לאשם[332] והשני לעולה[333], ועוד מביא כבש לחטאת[334], ואם אין ידו משגת[335] מביא שני העופות אחד לעולה[336] ואחד לחטאת[337]. ד) והנזיר* שנטמא למת מביא שנים מהעופות עולה[338] וחטאת[339] וכבש לאשם[340]. וכן גר* בזמן המקדש היה מביא שנים מהעופות ושניהם עולות[341].

ג) קרבנות הבאים מצד הזמן[342], וזה אינו אלא בשלש-רגלים*, שכל אחד חייב להביא קרבן עולה וזהו עולת-ראיה*, ושני מיני שלמים, האחד הנקרא חגיגה* והשני שלמי-שמחה*, ויש עוד חגיגת-ארבעה-עשר*, הבאה עם הפסח ואינה - לסוברים כן[343], וכן הלכה[344] - בחובה[345]. ולכהן-גדול* יש עוד מקרבן יחיד, פר ואיל ביום-הכפורים*[346].

ד) קרבנות הבאים בחיוב התלוי בממונו, כלומר הבכור[347] ומעשר-בהמה*, ושניהם דינם כשלמים[348].

ה) קרבנות הבאים ברשות - שאינו מחוייב להביאם, אבל כשעשה קיים מצוה[349] - שרצה לנדב עולה או שלמים או תודה, ויש בזה שני מינים נדר ונדבה[350], וכן יכול לנדר ולנדב קרבן מן העוף מן התורים או בני היונה[351]. ויש מין נדר שמנדר דבר אחר ועל ידי זה מביא קרבן, כמו המקבל עליו נזירות כשמשלים נזירותו מביא כבש לעולה[352] וכבשה לחטאת[353] ואיל לשלמים[354].

יש מהקרבנות הללו שנקראו קדשי-קדשים*, מטעם שאין נאכלים רק לכהנים או עולות לגמרי על המזבח, ויש שנקראו קדשים-קלים* מפני שנאכלים גם לישראלים[355]. ואלו הם הקדשי קדשים: העולות[356] והחטאות[357] והאשמות[358], ושלמי ציבור והם כבשי עצרת[359], וקדשים קלים הם: שלמים[360] של יחיד[361], ובכור ומעשר בהמה ופסח[362], ותודה[363] בכלל שלמים[364], ואף על פי שבכור אינו נאכל רק לכהנים[365], מכל מקום אינו קדוש כחטאת ואשם[366], שרק זכרי כהונה אוכלים אותם - ובכור נאכל לנשיהם ולעבדיהם של הכהנים[367] - ועוד, שחטאת ואשם אינו נאכל רק בעזרה[368], והבכור נאכל בכל העיר[369]. על יתר החילוקים בין קדשי קדשים לקדשים קלים, ע"ע אכילת קדשים[370] וע' קדשי קדשים וע' קדשים קלים.

על קרבן שלמים*, למיניו השונים, ע"ע חגיגה וע' שלמי נזיר וע' שלמי פסח וע' שלמי צבור וע' שלמי שמחה וע' שלמים וע' תודה, וע"ע לחמי תודה. על קרבנות הנזיר*, ע"ע איל נזיר וע' חטאת נזיר וע' עולת נזיר. על קרבן אשם*, למיניו השונים, ע"ע אשם וע' אשם גזלות וע' אשם מעילות וע' אשם מצֹרע וע' אשם נזיר וע' אשם שפחה חרופה וע' אשם תלוי, וע"ע אשם הניתק לרעיה. על קרבנות הבאים בחובה מפני דיבור שדיבר, ע"ע אשם גזלות וע' קרבן עולה ויורד וע' שבועת בטוי וע' שבועת העדות. על קרבנות הבאים בחובה ממקרי הגוף, ע"ע אשם מצֹרע וע' אשם נזיר וע' גרות[371] וע' זב: קרבנו וע' זבה: קרבנה וע' יולדת: קרבנה וע' חטאת מצורע וע' חטאת נזיר וע' עולת מצורע וע' עולת נזיר וע' קרבן עולה ויורד. על קרבן בכור, ע"ע בכור בהמה טהורה: בתורת קרבן. על קרבנות הבאים בחיוב התלוי בממונו, ע"ע בכור בהמה טהורה: בתורת קרבן וע' מעשר בהמה. על קרבנות הבאים מצד הזמן, ע"ע חגיגה וע' חגיגת ארבעה עשר וע' עולת ראיה וע' שלמי שמחה. על קרבן חטאת*, למיניו השונים, ע"ע חטאות הציבור וע' חטאת וע' חטאת העוף וע' חטאת העוף הבאה על הספק וע' חטאת מצורע וע' חטאת נזיר, וע"ע חטאות החיצוניות וע' חטאות המתות וע' חטאות הפנימיות. על קרבנות הבאים בחובה מפני מעשה שעשה, ע"ע חטאת וע' טֻמאת מקדש וקדשיו[372] וע' עבודה זרה וע' קרבן עולה ויורד וע' פר כהן משיח וע' שעיר נשיא. על מעשר-בהמה*, ע"ע. על קרבנות שאדם נודר או נודבה, ע"ע נדרים ונדבות. על קרבן עולה*, למיניו השונים, ע"ע עולה וע' עולת העוף וע' עולת מצורע וע' עולת נזיר וע' עולת ראיה. על קרבנות-צבור*, ע"ע. על קרבן-מוסף*, ע"ע. על קרבן-פסח*, ע"ע. על קרבן התמיד*, ע"ע.

הבהמות והעופות המוקרבים

כל קרבנות-הצבור* זכרים[373]: חטאות של ציבור - חטאות הבאות יחד עם העולות כקרבן המוסף על עולת התמיד בראשי חודשים ובמועדים[374], פר-העלם-דבר-של-צבור*[375], שעיר של יום-הכפורים*[376] שעלה עליו הגורל* להשם[377], ושעירי-עבודה-זרה*[378] - מן העז או מן הבקר, ואין בהן מן הכבשים[379], והוא כלל לקוח מפסוקי התורה[380], שנאמר בשעירים של ראשי חודשים ושל מועדות ובשעיר של יום הכיפורים ושעירי עבודה זרה: שעיר[381], ונאמר בפר העלם דבר של ציבור: פר[382]. וכל עולות הצבור - עולת התמיד*[383], עולות הבאות כקרבן המוסף על התמיד בשבתות, בראשי חודשים ובמועדים[384], ועולה הבאה יחד עם העֹמר*[385] - מן הכבשים ומן הבקר, ואין להן עולה מן העז[386], והוא כלל לקוח מפסוקי התורה[387], שנאמר בתמיד: כבש[388], ונאמר בקרבן מוסף: כבש[389], פר[390], ואיל[391], ונאמר בעולה הבאה יחד עם העומר: כבש[392].

אין הציבור מקריבים אשם* לעולם[393], שבאשם כתוב: נפש - בלשון יחיד - כי תמעֹל מעל[394], וכל קרבנות הציבור הן עולה או חטאת[395], ובציבור רובי הקרבנות עולות כתמידים[396] ומוספים[397], ומעט חטאות, כחטאות המוספים של ראשי חדשים ורגלים וראש השנה ויום הכיפורים[398], ושלמים בציבור פעם אחת בשנה, והיינו בעצרת, שמביאים שני כבשים עם שתי-הלחם*[399].

אין הציבור מקריבים עוף*[400], שנאמר: ואם מן העוף עֹלה קרבנו לה' והקריב[401], קרבנו - שהוא מיותר[402], שהיה לו לומר: אם מן העוף יקריב[403], או שהיה לו לומר: ואם מן העוף עֹלה לה' והקריב[404] - היחיד מביא עוף ואין הציבור מביא עוף[405], שכך משמע, אם מן העוף היא העולה, לא יהא אלא של זה היחיד לבד, אבל לא של ציבור[406], ש"קרבנו" לשון יחיד הוא ובא למעט ציבור[407]. או שאינו מיתור הלשון, אלא מ"קרבנו" לשון יחיד, שכל קרבנות של ויקרא הם של יחידים לבד מה שמפורש, כמו: ואם כל עדת ישראל ישגו וגו'[408]. או שהלימוד הוא מכך שכפי חוקי הלשון וכללי צריך לומר "יקריב", בפועל ולא בשם, וכל מקום שבא זרות כיוצא בזה, שבא שם "קרבנו" תחת הפועל דורשים אנו הכינוי[409].

קרבנות היחיד הם הבכור* והמעשר[410] והפסח[411] ושלמי חגיגה* ועולת-ראיה*[412] וקרבן הגר, והוא עולה מן הבהמה, או שני בני יונה או שתי תורים ושניהן עולה, או שתי בהמות אחת עולה ואחת שלמים[413] והנודר או המתנדב[414] עֹלה* או שלמים*, ושלמים הבאים עם הלחם[415] הם הנקראים תודה*, וכן קרבנות הנזיר*, והן עולה[416] וחטאת[417] ושלמים[418] וקרבנות מצורע*, והן חטאת[419] ואשם[420] ועולה[421], וקרבנות זבים ויולדות והן חטאת ועולה[422], וקרבן השוגג במצות לא תעשה שיש בה כרת והוא חטאת*, ואם נסתפק לו אם עשה או לא עשה אותו החוטא מביא אשם והוא הנקרא אשם-תלוי*, ויש עבירות שמביא עליהן אשם והוא הנקרא אשם ודאי - אשם-גזלות*, אשם-מעילות* ואשם-שפחה-חרופה* - וכן איל העולה ופר החטאת שמקריב כהן גדול משלו ביום הכפורים[423].

כל עולת בהמה[424] אינה באה אלא מן הזכרים בלבד[425], שנאמר: אם עֹלה קרבנו מן הבקר זכר וגו'[426] - ואם מן הצאן קרבנו וגו' לעֹלה זכר[427] - זכר ולא נקבה[428]. והיא באה מן הכבשים ומן העזים ומן הבקר[429], שנאמר: אם עֹלה קרבנו מן הבקר וגו' מן הכשבים או מן העִזים לעֹלה[430], בין גדולים בין קטנים[431], שמיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה[432].

עולת-העוף* באה מן התורים ובני היונה[433], שנאמר: ואם מן העוף עֹלה קרבנו לה' והקריב מן התֹרים או מן בני היונה[434], ואחד בהן הזכר והנקבה[435], שנאמר זכר בבקר בכשבים ובעזים[436], זכרות בבהמה ואין זכרות בעוף[437].

החטאת באה מחמשת המינים האלו[438], פר, כבש, שעיר, תורים ובני יונה[439]: בכהן משיח[440] ובהעלם דבר של ציבור[441] כתוב: פר[442], ובנשיא*[443]: שעיר עִזים[444], ובהדיוט: שעירת עִזים[445], או כבשה[446] - שנאמר: ואם כבש יביא קרבנו לחטאת נקבה[447] - ובקרבן-עולה-ויורד: שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה[448]. החטאת באה מן הזכרים ומן הנקבות[449], בנשיא כתוב: זכר תמים[450], ובהדיוט כתוב: שעירה[451] וכבשה[452], וכל חטאת יחיד נקבה[453], חוץ משלוש חטאות שהם זכרים ואף על פי שהן חטאת יחיד, והן שעיר-נשיא* - שכתוב בו: זכר תמים[454] - ופר-כהן-משיח* ופר יום הכיפורים[455] - שכתוב בהם: פר[456] - החטאת באה מן הגדולים ומן הקטנים[457], פר ושעיר עיזים הם גדולים, שהם בני שתים[458], וכבשה היא מן הקטנים שהיא בת שנה[459], שלא עברה עליה שנה[460].

האשם אינו בא אלא מזכרי כבשים בלבד[461], שכבש* או איל* כתוב בו[462], ולא כבשה[463], יש אשם בא מגדולי מין זה ויש אשם בא מן הקטנים[464], שכל האשמות באים בני שתי שנים[465], שנאמר בהם איל[466] - וכל איל הוא בן שתי שנים[467] - חוץ מאשם-נזיר* ואשם-מצֹרע* שהם באים בני שנה[468], שנאמר בהם: כבש[469], וכל כבש הוא בן שנתו[470].

השלמים באים מן הכבשים ומן העזים ומן הבקר[471], מן הזכרים ומן הנקבות[472], מן הגדולים ומן הקטנים[473], שנאמר: ואם זבח שלמים וגו' אם מן הבקר וגו' אם זכר אם נקבה וגו'[474], ואם מן הצאן וגו' זכר או נקבה, אם כשב[475], כשב מן הקטנים[476] מן הבקר גדולים[477]. ואין העוף בא שלמים[478], שהיה בדין שיבוא שלמים[479], ולכן כתוב: העוף עֹלה[480], לומר[481]: עוף עולה ואין העוף זבחי שלמים[482].

על בהמה אנדרוגינוס* שפסולה לקרבן, ע"ע אנדרוגינוס[483]. על עוף אנדרוגינוס, אם כשר לקרבן, ע"ע הנ"ל[484]. על בהמה*, שמום פוסל אותה לקרבן, ע"ע בעל מום (ב)[485]. על עוף*, שאין המום פסול בו, ע"ע הנ"ל[486]. על בהמה כחושה, שיש הסוברים שאסור להקריבה, משום הקריבהו-נא-לפחתך*, ע"ע[487]. על בהמה טומטום* אם כשר לקרבן, ע"ע טומטום[488]. על מומים הפוסלים בהמה לקרבן, ע"ע מומי קרבן. על הכשרו להקרבה של בעל חיים שחסר אבר בגופו, ע"ע מחוסר אבר. על קיץ-המזבח* שנחלקו בו אמוראים אם בא מן העוף, ע"ע. על התורים והיונים הכשרים לקרבנות, ואם יש עדיפות למין אחד מהם, ע"ע תורים ובני יונה.

גיל הבהמות המוקרבות בקטנותם

קרבנות מבהמה הבאים כשהם קטנים[489], באים מיום השמיני והלאה[490], שנאמר: ומים השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה[491], וביום השמיני ללידת בהמה מותר להקריבה, ועל כך ע"ע מחוסר זמן[492]. קרבנות מבהמה הבאים כשהם קטנים באים עד שנה תמימה מיום ליום[493], שכל מקום שנאמר בתורה כבש, היינו שלא עברה עליו שנה, ועל כך ע"ע כבש (ב)[494]. ושם[495], על מחלוקת התנאים אם נתעברה שנה, אם נתעברה לו.

חטאות הציבור - שעירי ראשי חודשים ושל מועדות[496], הבאים בתוך שנתם[497] - ועולותיהם - תמידים[498] ומוספים[499], הבאים בתוך שנתם[500] - חטאת* היחיד, ואשם-נזיר* ואשם-מצֹרע* - שאף הם באים בתוך שנתם[501] - כשרים מיום שלושים והלאה ואף ביום שלושים[502], שמלכתחילה למצוה מן המובחר יש לו להביא מיום שלושים[503], ואם הקריבום ביום שמיני, כשרים[504]. ויש שפירשו שמיום שלושים והלאה מצוה מן המובחר, וביום שלושים מותר לכתחילה[505].

במקור הדין שיש מהקרבנות שמלכתחילה מצוה להקריבם מיום שלושים[506], נחלקו ראשונים: יש סוברים שתקנת חכמים היא[507], בדברים של חובה[508], כדי שיהיו קצת גדולים[509]. ויש שנראה מדבריהם שסוברים שהכשרות מיום שלושים והלאה אינה תקנת חכמים, אלא מדין התורה[510], שכתבו בטעם שלכתחילה אינם קרבים אלא מיום שלושים, לפי שנאמר: והלאה ירצה[511], שמשמע הלאה מיום שמיני דהיינו שלושים[512]. בטעם שהחמירו כן על חובה, כתבו אחרונים שחובה צריך לשלם היותר מעולה, שזהו פרעון חוב, מה שאין כן נדבה[513], ולכן החובות לכתחילה צריך להיות בן שלשים שנתגדל מעט והוא גדול ושמן[514]. חטאות היחיד, כיון שלכפרה ולטהרה באו לא חששו שמא ישהו אותם יותר ויעברו על בל-תאחר*, וכן קרבנות ציבור אין לחשוש שישהם, וכשרים ביום שלושים[515].

נדרים ונדבות כשרים מיום השמיני והלאה ואף ביום השמיני[516], שהנדבה די בבן שמונה ימים, ולא הצריכוהו שיהיה בן שלושים[517]. ויש שפירשו שמיום שמיני והלאה מצוה מן המובחר, וביום השמיני מותר לכתחילה[518].

הבכור והמעשר והפסח כשרים מיום השמיני והלאה ואף ביום השמיני[519]. יש מהראשונים הסוברים בטעם הדבר, שהבכור והמעשר אינם חובה[520], שאף שמשנעשו בכור ומעשר חובה עליו להביאם מכל מקום אינם חובת הגוף שיהיו לו בכור ומעשר כמו חטאת ועולת חובה, וגם נדרים ונדבות מכיון שנדר בהרי עלי, וכן נדבה כיון שאמר הרי זו מחוייב להביאם ומכל מקום לא נקראו קרבנות חובה[521], והפסח אף על פי שהוא חובה[522], לא חשו להצריכו שיביאנו מבן שלושים יום, לפי שאם יהיה גדול, שמא יבוא לידי נותר*, לפי שאינו נאכל אלא למספר נפשות המנויים עליו ולא לחבורה אחרת[523]. ועוד, שהיו צריכים טלאים הרבה לכל ישראל, ושמא לא ימצאו כל כך טלאים מבני שלושים ואילך[524], והעמידו אותו על דין תורה, ועוד לפי שזמנו בהול[525]. ויש מהראשונים הסוברים שהבכור והמעשר והפסח שלושתם חובה[526], אלא שהבכור, שנתפרש בו: ביום השמיני תתנו לי[527], הרי הוא קרב לכתחילה בשמיני, וכן הפסח והמעשר מפני ששלושתם קדשים-קלים* והושוו במתן-דמים*[528].

עולת יחיד של חובה, כגון עולת מצורע ועולת נזיר וקרבן יולדת, כתבו אחרונים שדינם כנדרים ונדבות, וכשרים מיום השמיני[529], שכיון שאינם לכפרה, אם תתיר להם לדחות עד יום שלושים שמא ישהו להם יותר ויבואו לידי בל תאחר[530].

אף על פי ששנינו במשנה שנדרים ונדבות כשרים מיום השמיני והלאה[531], יש מהראשונים שפסק שאף על פי שכל הקרבנות כשרים מיום השמיני והלאה, אין מקריבים לכתחילה אלא מיום שלושים והלאה, חוץ מן הבכור ומן הפסח ומן המעשר שאם רצה להקריבם בשמיני לכתחילה מקריב[532], ולא חילק בין חובה לנדבה[533]. יש המפרשים טעמו, שפירש במשנה שנדרים ונדבות אף הם מצותם לכתחילה מיום שלושים והלאה[534]. ויש המפרשים טעמו, שלדעתו נדבה עדיפה מחובה שדורון עדיף, ואין הלכה כמשנה[535]. ויש המפרשים טעמו, שלא גרס המילים הללו במשנה[536].

על בהמה* בתוך שמונה ימים ללידתה, שהכתוב אסר להקריבה, ע"ע מחוסר זמן: בגופו, ושם: הקרבתו.

גיל הבהמות המוקרבות בגדלותם

קרבנות מהצאן הבאים כשהם גדולים[537], באים עד שתי שנים שלימות מיום ליום[538], יותר על זה הרי הוא זקן[539], ואין מקריבים אותו[540], שהזקנה ותשישות הגיל הוא מצב הקרוב למום[541].

קרבנות מהבקר[542], נחלקו תנאים בגילם, ועל כך ע"ע פר.

על פלגס*, שהוא כבש מבין שנים עשר חודש ועד שלושה עשר חודש, שיצא מכלל כבש* ולא בא לכלל איל*, ואינו כשר להקרבה, ע"ע פלגס.

תורים ובני יונה

תורים כשרים שהם גדולים ולא קטנים, שנאמר: תורים[543], גדולים ולא קטנים, ובני יונה כשרים כשהם קטנים ולא גדולים, שנאמר: בני יונה[544], קטנים ולא גדולים[545], שנאמר: מן התֹּרים[546], שמשמע גדולים, או מן בני היונה[547], שמשמע קטנים, ולא כתב הכתוב בשום מקום: מן בני התורים או מן היונה[548]. על תחילת הציהוב, שפסול בין בתורים ובין בבני יונה, ע"ע תורים ובני יונה.

בבני יונה הכשרים כשהם קטנים[549], אין צריך להמתין שמונה ימים להכשרו לקרבן[550]. ובתחילת זמן ההכשר נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שאף על פי שהם כשרים קטנים, ביום שנולדו מאוסים הם, ואינם כשרים[551] עד שיעלעלו דם[552], שכן שנינו: מאימתי בני יונה כשרים[553], משיעלעלו[554], ופירשו בתלמוד שהוא מלשון ואפרֹחיו יעלעו דם[555], משיהא להם דם מצוי בבשר[556], שכששומט הכנף ממנה בא ממנה דם[557]. וביארו אחרונים בדעתם, שמכל מקום אם הקריבו הורצה, כיון שזהו רק משום מאיסות, אין זה פסול גמור[558]. ב) ויש מהראשונים סוברים שגם ביום הראשון כשרים[559], כשיתפתחו עיניהם[560], ופסקו שבני יונה כשרים כל זמן שעוקר כנף ומתמלא מקום עיקרו דם[561], ופירשו בדעתם, שהם גורסים בברייתא: עד אימתי בני יונה כשרים[562].

זמנם ומקומם

ביום

כל הקרבנות אין מקריבים אותם אלא ביום*[563], שנאמר - זאת התורה לעֹלה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים וגו'[564] - ביום צַו‍ֺּתו את בני ישראל להקריב את קרבניהם[565], ביום ולא בלילה*[566], למדנו לכל הקרבנות שאין כשרים אלא ביום[567].

על הקטרת הקרבנות או חלקיהם על המזבח, שכשרה כל הלילה, ע"ע הקטרה (א)[568]. על הקטרת הקרבנות או חלקיהם על המזבח, שמכל מקום עיקר מצותה ביום, ומטעם זה אמרו שדוחה את השבת[569], בקרבנות הקרבים בשבת[570], לפי שחביבה-מצוה-בשעתה*, ע"ע הנ"ל[571] וע' יום[572]. על זריקת דם הקרבנות, הכשרה כל היום, כדין דבר הכשר ביום שכשר בכל היום[573], ע"ע זריקה[574] וע' יום[575]. על זריקת דם הקרבנות, שאינה נעשית אלא ביום השחיטה, וכיון ששקעה החמה נפסל הדם, ע"ע זריקה[576]. על חטאת*, שמלבד הלימוד הנ"ל מביום צַו‍ֺּתו[577], יש בו לימוד נוסף שאינו קרב אלא ביום, ע"ע חטאת[578]. על הזורק דם חטאתו בין-השמשות*, שנעשה כספק כפרה וכיפר, ע"ע הנ"ל[579]. על מליקה* של חטאת-העוף* או של עולת-העוף*, שאינה כשרה אלא ביום, ע"ע יום[580] וע' מליקה. על סמיכה* שנאמרה בקרבנות, שמצוותה ביום, ע"ע יום[581] וע' סמיכה (ב). על קבלת דם הקרבנות[582], שמצוותה ביום, ע"ע יום[583] וע' קבלה (א). על שחיטת הקרבנות, שמצוותה ביום, ע"ע יום[584] וע' שחיטה (ב). על תנופה*, בקרבנות הטעונים תנופה[585], שמצוותה ביום, ע"ע יום[586] וע' תנופה.

בשבת

קרבנות הציבור דוחים את השבת* - והרבה משלוש מאות קרבנות יש לנו בשנה ודוחים את השבת[587], תמידים[588] ומוספי שבתות[589], של ימים טובים[590], ושל ראשי חודשים[591] ושל מועדות[592] - וקרבנות היחיד אינם דוחים את השבת[593], אמר ר' מאיר: והלא חביתי כהן גדול[594] ופר של יום הכפורים[595] - ופסח[596] וחגיגה*[597] - קרבנות יחיד הם ודוחים את הטומאה[598], אמר ר' יעקב: והלא פר-העלם-דבר-של-צִבור* ושעירי-עבודה-זרה* וחגיגה* קרבנות ציבור הם ואינם דוחים את הטומאה[599], אלא נקוט כלל זה בידך[600], כל שזמנו קבוע דוחה את השבת ואפילו ביחיד[601], שכל שיש לו זמן קבוע מן התורה, ואין יכול לעשות מערב שבת, דוחה את השבת[602], וכל שאין זמנו קבוע אינו דוחה ואפילו בציבור[603], שכל שאין לו זמן קבוע מן התורה, ויכול לעשות מערב שבת, אין דוחה את השבת[604]. יש מהראשונים שכתבו שהכל מודים בדין זה ואין מי שחולק עליו[605], וכן כתבו ראשונים להלכה, שכל קרבן שאין קבוע לו זמן אינו דוחה את השבת[606], בין קרבן ציבור, כגון פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה, ובין קרבן יחיד, כגון חטאות עולות ואשמות ומנחות[607], שאם לא יקריב היום יקרב למחר ולמחרת מחר[608], וכל קרבן שקבוע לו זמן - ואם עבר הזמן אין לו תשלומים[609] - בין קרבן ציבור[610] - כגון תמידין[611] ומוספין[612] - בין קרבן יחיד - כגון פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה[613] - דוחה את השבת[614]. ויש מהראשונים ואחרונים הסוברים שמחלוקת תנאים בדבר[615], שלדעת תנא קמא צריך שני תנאים לדחות שבת, הן שיהא קרבן ציבור והן שיהא קבוע לו זמן[616], ולדעת ר' מאיר אין הטעם תלוי אלא בקביעות הזמן, והלכה כדבריו[617].

יש מהראשונים שכתבו שכל קרבנות הציבור קבוע להם זמן, לפיכך דוחים הם את השבת[618], והדברים אמורים באותם קרבנות ציבור שבאים שלא מחמת עבירה, שכולם קבוע להם זמן, ולכן פר העלם דבר ושעירי עבודה זרה אינם בכלל זה[619]. או שקרבנות ציבור האמורים כאן הם אלו שבאים מתרומת-הלשכה*, ולכן פר העלם דבר ושעירי עבודה זרה אינם בכלל זה, שהם כקרבנות יחיד, שכן אינם באים - לסוברים כן, וכן הלכה[620] - מתרומת הלשכה, אלא כל אחד מישראל נותן חלקו[621]. או שכל קרבנות הציבור קבוע להם זמן, דהיינו שכל קרבנות הציבור הקבועים קבוע להם זמן[622].

לסוברים שתנא קמא מודה לר' מאיר[623], יש שכתבו שחילק בין קרבנות ציבור לקרבנות יחיד, לפי שלדעתו פר יום הכפורים וחביתי כהן גדול קרויים קרבנות ציבור[624], וכן פסח קרוי קרבן ציבור, וחגיגה ופר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה קרויים קרבנות יחיד[625].

שני לימודים מצינו לכך שהתמיד* דוחה את השבת: א) נאמר: במועדו[626], ואפילו בשבת[627], שמשמע שלא ימנע מהתקרב במועדו משום דבר אפילו בשבת[628]. ב) נאמר - בקרבן-מוסף*[629] - עֹלת שבת בשבתו על עֹלת התמיד ונסכה[630], מכלל שתמיד קריבה בשבת[631]. ואין למדים - כדעה החולקת - ממשמעות המילה מועדו, ש"במועדו" היינו בזמן היתר[632].

ומספר לימודים מצינו לכך שקרבן-פסח* דוחה את השבת: א) בהקש*[633], דהיינו בבנין-אב*[634], תמיד קרבן ציבור ופסח קרבן ציבור, מה תמיד קרבן ציבור ודוחה את השבת[635], אף פסח קרבן ציבור דוחה את השבת[636]. ומכל מקום יש ללימוד תשובה[637], אם אמרת בתמיד שכן יש לו קיצבה תאמר בפסח שאין לו קיצבה[638]. ב) בקל-וחֹמר*[639], ומה תמיד שאין חייבים עליו כרת דוחה את השבת, פסח שחייבים עליו כרת אינו דין שידחה את השבת[640]. ומכל מקום יש ללימוד תשובה[641], אם אמרת בתמיד שהוא קדשי קדשים תאמר בפסח שהוא קדשים קלים[642]. ועוד, מה לתמיד שכן תדיר* וכליל[643]. ג) בגזרה-שוה*[644], לפי שהוא אומר בתמיד: תשמרו להקריב לי במועדו[645], אם ללמד על התמיד שדוחה את השבת אינו צריך[646], שהרי כבר נאמר: עֹלת שבת בשבתו על עֹלת התמיד ונסכה[647], ומה תלמוד לומר במועדו[648], אלא מופנה - מצד אחד, שלמדים ממנו[649] - להקיש לדון ממנו גזירה שוה[650], נאמר בתמיד: במועדו[651], ונאמר בפסח: במועדו[652], מה תמיד שנאמר בו במועדו דוחה את השבת, אף פסח שנאמר בו במועדו דוחה את השבת[653]. ד) נאמר: במועדו[654], בין בחול בין בשבת[655], שמשמע שלא ימנע מהתקרב במועדו משום דבר אפילו בשבת[656]. ויש שאינם למדים ממילה זו, ש"במועדו" היינו בזמן היתר[657].

שאר קרבנות ציבור שדוחים את השבת נלמדים ממה שנאמר: וידבר משה את מֹעדי ה' אל בני ישראל[658], ומזה שכתוב בראש העניין: וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל[659], ממילא משמע שמשה דיבר להם לישראל סדר המועדות, ומה בא להשמיענו כתוב זה של וידבר משה את מֹעדי ה'[660], לפי שלא למדנו אלא על הפסח ועל התמיד[661], שידחו את השבת[662], שנאמר בהם: במועדו[663], במועדו, ואפילו בשבת[664], שאר קרבנות ציבור מנין[665] שידחו את השבת[666], תלמוד לומר: אלה תעשו לה' במועדיכם[667], ש"מועד" מורה שחוק ולא יעבור הזמן שנקבע[668], ובפרשת קרבנות המוספים נאמר בפרשת פנחס[669], ומשמע שקבע להם גם כן מועד אפילו בשבת[670]. לעֹמר* ולקרב עימו - כבש הבא עם העומר[671] - ולשתי-הלחם* ולקרב עמהם - כבשי-עצרת*[672] - לא שמענו[673] שדוחים שבת[674], שהם לא נזכרו בפרשת המועדות[675], אלא בתורת כהנים[676], ומאומרו "אלה"[677], משמע אלו הנזכרים, ולא דברים אחרים[678], וכשהוא אומר - בפרשת אמור, שכתוב בו העומר[679] והקרב עימו[680] ושתי הלחם[681] והקרב עימהם[682] - וידבר משה את מֹעדי ה' אל בני ישראל[683], קבע מועד לכולם[684], שכולם דוחים השבת[685], אפילו עומר ושתי הלחם והקרב עימהם[686].

בטעם שנצרכו לימודים נפרדים לתמיד[687] ופסח[688], ושאר קרבנות ציבור[689], ועומר ושתי הלחם[690], אמרו בתלמוד, שאם היתה כותבת התורה דין זה בתמיד ולא בפסח, הייתי חושב שכך הדין בתמיד שכן תדיר וכליל, אבל פסח לא, ואם היתה כותבת התורה דין זה בפסח ולא בתמיד, הייתי חושב שכך הדין בפסח, שהוא ענוש כרת, אבל תמיד שאינו ענוש כרת, לא. ואם היתה כותבת התורה דין זה בפסח ותמיד, ולא בשאר קרבנות ציבור, הייתי חושב שכך הדין דוקא בהן שיש צד חמור, שתמיד תדיר וכליל ופסח ענוש כרת, אבל לא בשאר קרבנות ציבור. ואם היתה כותבת התורה דין זה אף בקרבנות ציבור שבפרשת פנחס, הייתי חושב שכך הדין דוקא בקרבנות ציבור הבאים לכפר, אבל עומר ושתי הלחם שאינם באים לכפר, אלא להתיר - אכילת חדש*[691], והקרבת חדש[692] - לא. ואם היתה כותבת התורה דין זה רק בעומר ושתי הלחם, ולא בשאר קרבנות ציבור, הייתי חושב שכך הדין רק בעומר ושתי הלחם, שהם חזקים ובאים להתיר, אבל בשאר קרבנות ציבור, לא[693].

בספרי מצינו אף לימוד מיוחד לענין קרבן יחיד, שאינו דוחה את השבת: זה קרבן נחשון[694], זה - קרבן נשיאים[695] שהוקרבו בחנֻכת-המקדש*, על פי הדיבור[696] - דוחה את השבת[697], אף על פי שהוא קרבן יחיד[698], ואין קרבן יחיד - לדורות - דוחה את השבת[699]. יש הסוברים בטעם שקרבנות הנשיאים דחו את השבת, שנחשבות כקרבן יחיד שקבוע לו זמן, שדוחה את השבת - לסוברים כן[700], וכן הלכה[701] - ועל כך ע"ע חנֻכת המקדש[702].

נדרים-ונדבות* אין זמנם קבוע, ואינם דוחים את השבת[703].

על הלימוד מהכתוב שבחנֻכת-המקדש* המקריב ביום השביעי דחה שבת, ע"ע חנכת המקדש[704]. על חנוכת המקדש לדורות, אם קרבנותיה דוחים שבת, ע"ע הנ"ל[705]. על קרבן שזמנו קבוע, שדוחה טֻמאת-מת*, ע"ע טֻמאה בצִבור.

לעתיד לבוא

עבודת הקרבנות בבית המקדש תחזור למקומה בימות-המשיח*[706], וכן אמרו שכל הלכות קדשים הן הלכתא-למשיחא*[707], הלכות הצריכות לנו לימות המשיח כשיבנה בית המקדש[708]. ומטעם זה אמרו, שאף בזמן הזה, מי שעבר עבירה שחייבים עליה קרבן חטאת*, יש עליו חיוב להביא חטאת לכשיבנה בית המקדש בימיו[709]. וע"ע ימות המשיח[710].

במדרש אמרו: לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה* אינו בטל לעולם[711], שנאמר: מבִאים תודה בית ה'[712], זה קרבן תודה[713], וכן אמר דוד: עלי אלהים נדריך אשלם תודֹת לָך[714], "תודה" אין כתוב כאן, אלא "תודות", ההודאה וקרבן תודה[715], והמדובר לעתיד לבוא כשאין אלא קרבן תודה[716], ונאמר: ותעמֹדנה שתי התודֹת בבית האלהים[717], תודת התפילה ותודת הקרבן[718], ולכן כתוב: וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה', אם על תודה וגו'[719], ולא כשאר הקרבנות שאין כתוב בהם "אשר יקריב", לבשר לנו כי קרבן תודה יקריב גם לעתיד, ולא יבטל כמו שאר הקרבנות[720]. ונחלקו הדעות: א) יש מהראשונים ואחרונים מפרשים שלא יהיו חוטאים שיצטרכו לקרבן חטאת ואשם[721], כי כולם ידעו את ה'[722], וכל קרבנות יחיד הבאים על חטא לא יובאו עוד, אבל תמידים[723] ומוספים[724] ושאר קרבנות-צבור* לא יבטלו[725]. ב) ויש מהראשונים ואחרונים מפרשים, שהקרבנות יהיו בטלים[726], דהיינו הקרבנות מן החי[727], וביארו ששני שלבים הם: בתחילה תחודש עבודת הקרבנות[728], ואף על פי שיתרומם העולם לדרגה שבה יבחל באכילת בשר, לאות על ההכרה הגדולה של הטובה הבאה להם, ושתבוא על־ידי עבודת ה' שהביאה את האדם עד הלום, להיות עולה במעלה רמה כל כך, עד ששם כל השתדלותו לרוממות הבעלי חיים וכבודם, ולפי ערך השקפתם יהיו צריכים לאותה ההדרכה[729], או שיהיה עדיין איזה צורך להחזיק כח ההמשכה בגבורה בעולם, שלא יחזור הגרוע והשפל שבמין האנושי לעשות בבחירה מעשים רעים, לעשות נסיגה לאחור בשלימות המוסרית, ויהיו הקרבנות מוציאים דבר זה אל הפועל[730], אמנם כשיתרומם המצב עד האופן היותר נשגב, שלא יהיה צורך כלל בשום שמירה[731], ושפע הדעת יתפשט ויחדר אפילו בבעלי החיים, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה'[732], אז ודאי סנהדרי גדולה יעמיקו בתורה, אם יתכן לזבוח אז לה' כל חי, כאשר אין האדם יכול לרצות בזה בשום אופן מצד הכרתו המוסרית, ונאמר: לרצֹנכם תזבחו[733], וכיון שאי אפשר שיהיה בזה רצון אנושי שלם, ודאי יהיה כח ביד בית-דין-הגדול* להחליף את הקרבנות של הבהמות למנחות מן הצמחים[734], וימצאו לנכון, על פי הכח שיש להם לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה[735], לפטור מקרבנות החובה של מין החי, כיון שכבר חדלה הריגת החי מן המנהג של תשמישי הרשות[736], ועל זה רמזו חכמינו: כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל[737], דהיינו לחמי-תודה* שאינם בטלים[738], ועל זה נאמרה התעודה האחרונה: וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים[739], דוקא מנחה ולא זבח[740], וההקרבה שתהיה אז של מנחה, מהצומח, תערב לה'[741].

מקומם

קודם שנבנה המקדש, היו זמנים שבהם הותר להקריב קרבנות בבמה* וזמנים שבהם לא הותר להקריב אלא במשכן, ועל כך ע"ע במה[742]. כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות להקריב בהן קרבן[743], ולא הותרו שוב[744], ועל כך ע"ע הנ"ל[745].

בספרי שנינו שמהכתוב: ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך[746], אנו למדים שכל הקדשים הם בעשה[747], וכן יש ממוני המצוות שמנו מצות-עשה* להקריב כל הקרבנות בבית המקדש[748], ולא בחוץ[749], שנאמר - והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם עולֹתיכם וזבחיכם מעשרֹתיכם ותרֻמת ידכם וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה' וגו'[750], כי אם במקום אשר יבחר ה' וגו'[751] - ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך[752]. ויש שלא מנאוה[753].

בספרי שנינו שכל הקדשים הם בלא-תעשה*[754], שעולה בכלל היתה, ולמה יצאת - ונכתב: פן תעלה עֹלֹתיך[755] - להקיש[756] אליה, מה עולה מיוחדת שהיא בעשה - שם תעלה עֹלֹתיך[757], ולא במקום אחר, ולאו-הבא-מכלל-עשה*, עשה[758] - ולא תעשה - שנאמר: השמר לך פן תעלה עֹלֹתיך בכל מקום אשר תראה[759] - כך כל שהוא בעשה הרי הוא בלא תעשה[760], שלאו הבא מכלל עשה, עשה, ויהיו שאר קרבנות כעולה, וכמו שמקריב עולה בחוץ בלא תעשה, כך שאר הקרבנות בלא תעשה[761], והמקריב קרבן חוץ לעזרה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה[762]. וכן יש ממוני המצוות שמנו מצות לא תעשה, שהזהירנו מהקריב שום דבר מן הקרבנות חוץ לעזרה[763], שנאמר: השמר לך פן תעלה עֹלֹתיך בכל מקום אשר תראה[764]. וממוני המצוות שמנו עונשים[765], יש שמנאוהו בכלל העונשים[766]. ויש ממוני המצוות שלא מנו כלל מצוה זו[767].

על איסור הקרבת קרבנות מחוץ לעזרה, ע"ע במה: קרבנות באיסור במות. על פרטי דיני הקרבה בזמן איסור הבמות, ע"ע העלאת חוץ. על פרטי דיני קרבנות שנשחטו באיסור מחוץ לעזרה, ע"ע שחוטי חוץ. על הסוברים שמלבד הלאו על הקרבה מחוץ לעזרה - לסוברים כן[768] - יש גם לאו נפרד על שחיטת קדשים מחוץ לעזרה, ע"ע הנ"ל. על מקום שחיטת הקרבנות בעזרה, עי' בערכים המיוחדים לכל קרבן.

בזמן הזה

מקריבים אף על פי שאין בית[769], ואוכלים קדשי-קדשים* - במקום העזרה* - אף על פי שאין קלעים, ואוכלים קדשים-קלים* - במקומה של ירושלים* - אף על פי שאין חומה, שקדושה ראשונה - שקידש שלמה את הבית[770] - קדשה לשעתה - ולסוברים כן[771], וכן הלכה[772] - קדשה לעתיד לבוא[773]. וכתבו ראשונים שבשנת י"ז לאלף הששי אמר ר' יחיאל מפריש לעלות לירושלים ושיקריב קרבנות צבור שדוחים את הטומאה[774], לפי שקדושת מקדש לעולם עומדת[775].

המעלה קרבנות בזמן הזה מחוץ למקום המקדש[776], נחלקו בו אמוראים: לדעת ר' יוחנן חייב[777], שלדעתו קדושה ראשונה - שקידש שלמה את הבית[778] - קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא[779]. ולדעת ריש לקיש פטור[780], שלדעתו קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא[781].

להלכה פסקו ראשונים שמי ששחט קדשים בזמן הזה והעלם חוץ לעזרה חייב, מפני שהוא ראוי ליקרב בפנים, שהרי מותר להקריב אף על פי שאין בית[782], מפני שקדושה ראשונה - להלכה[783] - קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא[784].

ההפרשה והבעלות

המביאים

אחד אנשים ואחד נשים או עבדים מביאים כל הקרבנות[785], שהכתוב השוה אשה* לאיש לכל דינים שבתורה[786], וכל מצוות שהאישה חייבת בהם עבד-כנעני* חייב בהם[787].

על גוי* שהקדיש בהמה לקרבן, ע"ע גוי[788]. על הקרבן שמקבלים מהגוי, ע"ע הנ"ל[789]. על הנסכים* הבאים בקרבן של גוי, ע"ע הנ"ל[790] וע' נסכים. על בהמה ועוף המוקדשים לקרבן, שהם קדושים בקדושת-הגוף*, ע"ע. על הקדשת בהמה לקרבן, ע"ע קדשי מזבח. על הקרבנות שעושים תמורה* ועל הקרבנות שאין עושים תמורה, ע"ע תמורה.

שותפות

שנים - והוא הדין לרבים, כי כולם יקראו בשם שנים, כל עוד שלא יהיו ציבור, שאז אין מספר להם[791] - שרצו להביא שלמים* או עֹלה* בשותפות מביאים[792], בין בנדר בין בנדבה[793], ואפילו עוף[794], אפילו פרידה אחת[795] של תורים או בני יונה[796] מביאים אותה בשותפות[797].

במקור לימוד דין זה מהכתוב, נחלקו תנאים: א) לדעת תנא קמא בתורת כהנים עולת בהמה[798] באה בשותפות, שנאמר - בלשון רבים[799] - תקריבו[800], ולא היה לו לומר אלא "תקריב", כמו שהתחיל באמרו: כי יקריב[801], ועוד שחוזר על האמור שם: אדם[802]. ועולת-עוף* באה בשותפות, שנאמר - ואם מן העוף עֹלה קרבנו לה' והקריב[803] -והקריב, מלמד שהיא באה נדבת שנים[804], ש"והקריב" יתר הוא, שהרי אמר "קרבנו"[805], אלא בא לרבות הקרבה אחת, ש"קרבנו" משמע יחיד, וחזר ואמר "והקריב", ירצה באופן אחר שהוא בשיתוף[806]. ושלמים בא בשותפות, שנאמר: ואיש כי יקריב זבח שלמים[807], כשהוא אומר: ואיש, לרבות את השותפים[808]. ב) ולדעת רבי למדנו שכל הקדשים מלבד מנחה באים בשותפות[809], ממה שנאמר: אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה'[810], פתח בלשון יחיד וסיים בלשון רבים, ללמדך שבכל הקדשים אף על פי שכתוב בלשון יחיד הוא הדין לשותפים[811], כל הקדשים באים בשותפים[812], אלא שסילק הכתוב את המנחה[813], שנאמר - לגבי הקרבת מנחה[814] - נפש[815], מה שאין כן בשאר קרבנות נדבה[816].

הבעלות

קדשים-קלים* נחלקו בהם תנאים אם ממון גבוה הוא או ממון בעלים, ועל כך ע"ע קדשים קלים.

המוכר עולתו ושלמיו - הבאים נדבה[817], ואין צריך לומר בחטאת ואשם[818], שחובה גמורה לכפרה[819] - לא עשה כלום[820], ואינו קרב אלא לשם בעלים הראשונים[821]. ודין תורה שיחזרו המעות חולין כמו שהיו[822], וקנסו אותו חכמים[823] כדי שלא יקנה בזמן אחר עולה ושלמים של אחר[824], שהמעות גזל ביד בעלים[825] ויפלו המעות לנדבה[826], שכל מה שקיבל מן העולה והשלמים, ואפילו יותר על כדי דמיהם יפלו המעות לנדבת ציבור[827], אפילו היתה הבהמה שוה ארבעה ומכרה בחמישה, החמישה כולם יפלו לנדבה[828], לשופרות שהיו במקדש[829] שהיו מקריבין מהן עולות לקיץ-המזבח*[830].

יש מהאחרונים הסוברים שלדעת הסוברים קדשים קלים ממון בעלים הוא[831], המוכר שלמיו - שהם קדשים קלים[832] - מעשיו קיימים[833]. ויש מהאחרונים הסוברים שהכל מודים שהמוכר שלמיו לא עשה כלום, שלא אמרו שקדשים קלים ממון בעלים אלא לענין הבשר שיוכל למוכרו מחיים שיאכל הקונה את הבשר, אבל שישחוט ויזרוק על שם הקונה אינו מועיל, שהזבח אינו נשחט ונזרק אלא על שם הבעלים שהקדישו אותו, וכשם שאסור לשנות מזבח לזבח[834] כן אסור לשנות שם הבעלים שהקדישו אפילו בקדשים קלים[835].

הקדשתו לקרבן אחר

האיסור

אין משנים קדשי-מזבח* מקדושה לקדושה[836], שאין משנים הקדשים מקרבן לקרבן[837], מקדושת עולה לשלמים ומשלמים לעולה[838], ושנחזיר השלמים אשם או האשם שנחזירהו חטאת[839], שנאמר בבכור[840]: לא יקדיש איש אֹתו[841], שפירושו, לא יקדיש איש אותו לשם קרבן אחר[842], שיהא שם זבח אחר חל עליו[843], שאם לא כן, הרי הבכור כבר קדוש[844], שנאמר: כל הבכור וגו' תקדיש[845], והוא הדין לשאר הקדשים שאין משנים אותם מקדושה לקדושה[846]. ובמקור הלימוד נחלקו תנאים: לדעת ר' ישמעאל נאמר: בִּבהמה לא יקדיש איש אֹתו[847], ודורש סמיכות המילה "בבהמה" ל"לא יקדיש"[848], שלא היה לו לומר אלא אשר יבוכר בבהמה לה' לא תקדיש[849], אחר שמילת "בבהמה" מוסבת על "אשר יבכר" ועל על "לה' "[850], וסמך ושינה הלשון כדי לסמוך בבהמה ללא יקדיש, לומר שכל הקדישות אשר יהיו בבהמה מכל מיני קדושה, לא ישוב להקדישם ולשנות אותם מקדושתם, ופירוש הפסוק: לה' בבהמה, ירצה כל מה שיהיה קדוש לה' בבהמה לא תקדישהו קדושה אחרת[851]. ולדעת ר' עקיבא איסור שינוי קרבן לקרבן אחר נלמד ממה שנאמר שם: לא יקדיש איש אֹתו אם שור אם שה[852], שהמילים "אם שור אם שה" מיותרות, ששור ושה בכלל "בבהמה" הם", אלא שבא לשאר קרבנות[853], לומר שאל ישנה אותם מקדושתם[854]. ויש מהראשונים שכתב שלפי שבארה התורה זה הדין בבכור שהוא מהקדשים היותר קלים, הנה הוא מבואר מהשרשים הכוללים שזה הדין ינהג גם כן בשאר קדשי מזבח, רוצה לומר, שאסור לשנותם מקדושה לקדושה, ואף על פי שיעתיקו אותם לקדושה יותר חמורה[855].

יש מהאחרונים הסוברים שמחלוקת תנאים בדבר, שלדעת ר' ישמעאל ור' עקיבא אסור לשנות אף שאר הקדשים - וכן הלכה[856] - ולדעת תנא קמא בתורת כהנים - וסתם משנה[857] - אין האיסור אלא בבכור בלבד[858].

טעם האיסור

מספר טעמים כתבו ראשונים לאיסור שינוי קדושת הקרבן: א) יש שכתבו בטעם האיסור, שאחר שהוקדש לשם קרבן אחר, אינו שלו[859], וביארו אחרונים שלא חל קדושה אחרת מצד שאינו שלו ורשות גבוה עליו ואיך יהיה בכוחו הקדישו לקדושה אחרת כיון שאינו בעליו, ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו[860]. ב) ויש מהראשונים שכתבו, שלא יקדיש איש אותו לקרבן אחר, כי הוא עצמו קדוש כבר לקרבן[861], וכן יש מהראשונים שכתבו טעם האיסור, לתת מעלה גדולה בנפש לקדשים[862], שרצה ה' להטיל מורא בלב בני אדם בכל עניני הקדש, ועל כן כדי לקבוע בלבנו מוראת ענין הקודש, צוה הכתוב לבל נשנה הדברים[863], וביארו אחרונים שבאמת הקרבן שלו, ולכן יש הקדש עילוי - שאף על פי שאין משנים מהקדש להקדש יכול אדם להקדיש קדשי מזבח לבדק הבית בהקדש עילוי, היינו הקדש של שומא, ששמים כמה יש לו בהקדש זה ונותן לבדק הבית[864] - ויש לו בעלים, שקרבנו הוא, והיה בכוחו לשנות הקרבן משלמים לעולה, רק שגזרת-הכתוב* הוא שלא יקדיש איש אותו[865].

הזמן והמקום שנוהג

איסור זה נוהג בכל מקום ובכל זמן[866], בזכרים ונקבות, שאפילו בזמן הזה שאין מקדישין, מי שעבר והקדיש בהמה להקדש אחד אינו יכול לשנותה להקדש אחר[867].

מלקות

על הלאו של שינוי מקדושת קרבן אחד לקדושת קרבן אחר אין לוקים[868], שהוא לאו-שאין-בו-מעשה*[869].

במנין המצוות

האיסור להקדיש קרבן לשם קרבן אחר, אם יש בו לאו, נחלקו תנאים: לדעת חכמים ישנו לאו להקדיש בכור לקרבן אחר, שנאמר: לא יקדיש[870]. ולדעת ר' ישמעאל אין לאו בזה[871].

אף מוני המצוות נחלקו בזה: יש ממוני המצוות שמנו את האיסור לשנות הקדשים מקדושה לקדושה כלא-תעשה*[872]. ויש שלא מנאוהו כלל[873], שלדעתם ההלכה כר' ישמעאל[874]. ויש שמנו איסור להקדיש בכור תם[875], שמחלוקת תנאים היא - לסוברים כן[876] - אם מותר להקדיש קרבן שאינו בכור לשם קרבן אחר, ולדעתם להלכה אין איסור בדבר[877].

הערות שוליים

  1. ויקרא א ב וי ד וכז ט ויא. ס' השרשים לרד"ק שורש קרב.
  2. עי' ס' השרשים לר"י ן' ג'נאח שורש קרב; רמב"ן ויקרא א ט; עי' דרשות ר"י אבן שועיב ותולדות יצחק (קארו) פ' ויקרא, בשם הכוזרי, וצ"ב, שאינו שם; עי' נזר הקודש לבר"ר פכ"ב, בשם חכמי האמת.
  3. רמב"ן שם.
  4. ע"ע נקוד; נקודות.
  5. ע"ע הנ"ל.
  6. ויקרא שם.
  7. ויקרא ב א וד.
  8. משנה כ"י פרמה מע"ש פ"ד מ"י (מי"א בכ"י); משנה כ"י קאופמן מע"ש פ"ד מ"י ושקלים פ"ו מ"ג ועוד; כ"מ ממשנה כ"י קאופמן בכורים פ"ב מ"ד: קָוְרבן; כ"מ ממשנה כ"י פרמה בכורים שם, בכ"י מגיה, ומשנה כ"י פרמה שקלים שם: קֹרְבָּן.
  9. ע"ע הנ"ל.
  10. יחזקאל מ מד. ס' השרשים לר"י ן' ג'נאח שם; עי' ס' השרשים לרד"ק שם.
  11. ע"ע הנ"ל.
  12. נחמיה יג לא. ס' השרשים לר"י ן' ג'נאח שם; עי' ס' השרשים לרד"ק שם, בשמו.
  13. עי' תרומות פ"ח מ"א ושקלים פ"ד מ"א ועוד; עי' תוספ' פסחים פ"ו ור"ה פ"א ועוד; עי' תו"כ ויקרא דבורא דנדבה פ"ד וצו פר' ז ועוד; עי' ספרי נשא פיס' מד ומט ועוד; עי' ירו' ברכות פ"ב ה"א ופסחים פ"ז ה"ד ועוד; עי' ברכות כו ב ולב ב ועוד.
  14. עי' בראשית לא נד, לפי ר"י בכור שור שם, ע"פ תהלים נ ה, ור"י ן' כספי בראשית מו א, ורד"צ הופמן בראשית לא נד, וכ"מ מס' השרשים לר"י ן' ג'נאח שורש זבח וס' השרשים לרד"ק שורש זבח (וסותר לרד"ק בראשית שם, וצ"ב) ורלב"ג שם, ועי' רש"י שם ורד"ק שם ושד"ל ורש"ר הירש שם, שפי' בע"א, ועי' מזרחי שם, שגם רש"י שפי' בע"א, מודה שזבח הוא קרבן, אלא דס"ל ששם א"א לפרש כן; עי' תהלים שם, לפי תרגום תהלים שם ור"י בכור שור בראשית שם.
  15. עי' בראשית מו א; עי' שמות כד ה; עי' ויקרא יז ה; ועוד. עי' מחברת מנחם ע' זבח; עי' ס' השרשים לר"י ן' ג'נאח שם; ס' השרשים לרד"ק שם, ע"פ שמות שם; כ"מ מרמב"ם מעה"ק פ"א הי"ז; כ"מ מערה"ש העתיד מעה"ק סי' סג ס"ט וסי' סד ס"ו.
  16. ס' השרשים לרד"ק שם.
  17. עי' רש"י הושע ד יט, ע"פ הושע שם; עי' רד"ק שם וס' השרשים שם, ע"פ הושע שם.
  18. עי' רד"ק הושע שם.
  19. רש"י שם.
  20. עי' ס' השרשים לרד"ק שם, ע"פ הושע שם.
  21. עי' ויקרא יז ה.
  22. רב ששת בזבחים סט א וקיט ב בפי' ויקרא שם, לפי התנאים שבע' במה ציון 132 ואילך, הסוברים שמנחות ועופות של יחיד שבאו בנדבר ובנדבה אינם קרבים בבמה, ועיי"ש ציון 139 ואילך, שי"ח וסוברים שקרבים בבמה.
  23. עי' ס' השרשים לר"י ן' ג'נאח שורש זבח; ס' השרשים לרד"ק שורש זבח.
  24. תורת תמימה בראשית ח כ אות יא.
  25. ע"ע מזבח הפנימי ציון 99 ואילך.
  26. ע"ע הנ"ל שם וע' הקטרה (א) ציון 1 ואילך.
  27. תורה תמימה שם.
  28. עי' ס' השרשים לר"י ן' ג'נאח שם; ס' השרשים לרד"ק שם.
  29. עי' יהושע כב כו.
  30. שם י. ס' השרשים לר"י ן' ג'נאח שם.
  31. ע"ע מזבח הפנימי ציון 104 וע' עבודת יום הכפורים.
  32. ס' השרשים לרד"ק שם. וע"ע מזבח הפנימי ציון 101 ואילך, פעמים נוספות שהיו מזים עליו מדם הזבח.
  33. שטמ"ק כתובות י ב; מהרש"א שם בח"א; תורה תמימה שם.
  34. ר' אלעזר בגמ' שם, עי' שטמ"ק שם, כיצד הוא נוטריקון.
  35. ר' אלעזר בגמ' שם, לפי הגמ' שם.
  36. רש"י שם ד"ה מזיח גזירות; תורה תמימה שם אות יא.
  37. ר' אלעזר בגמ' שם.
  38. רש"י שם ד"ה מזין; תורה תמימה שם.
  39. ר' אלעזר בגמ' שם.
  40. עי' רש"י שם ד"ה מחבב; תורה תמימה שם.
  41. ר' אלעזר בגמ' שם, לפי הגמ' שם.
  42. עי' תורה תמימה שם.
  43. תורה תמימה שם.
  44. עי' רד"ק שבציון 1.
  45. עי' ויקרא א ב וז יג; ועוד.
  46. עי' שם א יד.
  47. עי' שם ב א וד ויג; ועוד.
  48. סתם ברייתא מנחות כ א (ועי' גמ' שם ב, שהיא ד' רבי שבציון 53).
  49. רש"י שם א ד"ה עצים: כל הזבח; מיוחס לרשב"א שם, בשם המורה: כל הזבח; קרבן אהרן ויקרא דבורא דנדבה פי"ז.
  50. נחמיה י לה ויג לא; משנה תענית כו א; ועוד.
  51. ע"ע קרבן עצים. ושם, שי"ח.
  52. ריטב"א שם, בשם י"א.
  53. משנה שם, לפי ריטב"א שם, בשם י"א (וכ"מ מאוצה"ג שם התשובות סי' עב); סתם ברייתא מנחות כ א, ורש"י שם ד"ה עצים; רבי בברייתא מנחות כ ב, ורש"י שם ד"ה וכן הוא אומר.
  54. ציון 14 ואילך.
  55. ציון 6 ואילך.
  56. ס' הכוזרי מאמר ב סי' כו, לפי עקידת יצחק פ' ויקרא שנ"ז; ראב"ע שמות כט כה, בפי' הארוך: והמבין סוד נשמת האדם יבין זה, לפי תורת העולה לרמ"א ח"ב פ"א; עי' דרשות ר"י אבן שועיב פ' ויקרא, בשם הכוזרי; עי' תולדות יצחק פ' ויקרא, בטעם הא', בשם הכוזרי.
  57. ס' הכוזרי שם, לפי עקידת יצחק שם.
  58. עי' ציון 2. עי' דרשות ר"י אבן שועיב ותולדות יצחק שם, בשם הכוזרי, וצ"ב, שאינו שם.
  59. ס' הכוזרי מאמר ג סי' נג.
  60. עקידת יצחק שם.
  61. עי' רמב"ם מעילה פ"ח ה"ח, וסותר לרמב"ם שבציונים 64 ואילך, 72, וצ"ב, ועי' ס' הזכרון לריטב"א עמ' נד, שכאן הוא עיקר טעמו של הרמב"ם, ושאר הטעמים ניתנו כדי שאפי' ההמון ידע להשיב בהם גם אפיקורוס בדברים שכליים קצת (ועי' צ"פ למהרי"ט פ' ויקרא דרוש א, שפי' ס' הזכרון בע"א, וצ"ב), וכעי"ז בשו"ת חת"ס יו"ד פיתוחי חותם ד"ה ודבר זה; עי' דרשות ר"י אבן שועיב פ' ויקרא, בשם הרשב"א והסכים לו.
  62. עי' דרשות ר"י אבן שועיב שם, בשם הרשב"א.
  63. דרשות ר"י אבן שועיב שם, בשם הרשב"א.
  64. מו"נ ח"ג פל"ב.
  65. עי' מו"נ שם.
  66. מו"נ שם, וסותר לרמב"ם שבציונים 61, 72, וצ"ב, ועי' ציון 61, ועי' ציונים 88, 89 ואילך, שי"מ בע"א; עי' חיבור התשובה למאירי מאמר ב פי"ג.
  67. מו"נ שם; עי' תולדות יצחק שם, בטעם הב', בשמו. וע"ע אברבנאל בהקד' ויקרא פ"ד. ועי' רמב"ן ויקרא א ט, שתמה מהקרבנות שהיו קודם מ"ת, ועי' ס' הזכרון לריטב"א שם ופי' ר' שם טוב למו"נ שם ותורת העולה שם, מש"כ בזה.
  68. תולדות יצחק שם, בטעם הב', בשם הרמב"ם במו"נ, וצ"ב, שאינו שם.
  69. ויקרא יז ז.
  70. דברים לב יז.
  71. ר' פנחס בשם ר' לוי (לגירסתנו. לגי' שו"ת מהר"ם אלשקר סי' קיז: ר' פנחס בן יאיר) בויק"ר פכ"ב סי' ח. עי' אברבנאל הקד' ויקרא שם; עי' תורת העולה שם; עי' שו"ת מהר"ם אלשקר שם.
  72. מו"נ שבציון 192 ואילך, לפי ס' הזכרון לריטב"א שם, בד' רמב"ן ויקרא א ט, ורבינו בחיי שם, ומשך חכמה בהקד' ויקרא, וסותר לרמב"ם שבציונים 61, 64 ואילך, וצ"ב, ועי' ציון 61. ועי' ציון 74, שי"מ בע"א. ועי' ס' הזכרון לריטב"א שם, שפי' בע"א, שכאן לא נתכוין כלל לתת טעם לעצם הקרבנות, אלא רק למינים.
  73. ס' הזכרון לריטב"א שם עמ' נו, לד' זו. ועי' נרבוני למו"נ שם, בד' הרמב"ם, ועי' אברבנאל שם ועקידת יצחק פ' ויקרא שנ"ז, שהשיגו עליו.
  74. מו"נ שבציון 192 ואילך, לפי תורת העולה שם, וצ"ב מל' הרמב"ם שם, ועי' ציון 72, שי"מ בע"א.
  75. ראב"ע ויקרא א א, לפי תורת העולה שם, בד' צ"פ לראב"ע שם. ועי' תורת העולה שם, בשם צרור המור, טעם כעי"ז.
  76. רמב"ן בהקד' ויקרא, וצ"ב אם הוא טעם א' עם הטעם שבציון 57 ואילך.
  77. עי' דרשות ר"י אבן שועיב פ' ויקרא ותולדות יצחק (קארו) שם, בשם ס' הכוזרי, וצ"ב, שאינו שם.
  78. רבינו בחיי ויקרא א ט: ע"ד הפשט; עי' תולדות יצחק שם, בטעם הג'; עי' תורת העולה שם, בשמו.
  79. עי' רמב"ן שם, שכן אומרים; עי' ס' החינוך מ' צה, בשמו, שכ"ה ע"ד הפשט; רבינו בחיי שם; עי' תולדות יצחק שם, בטעם הג'; עי' תורת העולה שם, בשמו.
  80. רבינו בחיי שם; עי' תולדות יצחק שם, בטעם הג'; עי' תורת העולה שם, בשמו. ועי' תולדות יצחק שם (והובא בתורת העולה שם), שדומה לזה דרשו בבר"ר פנ"ו סי' ט על עקידת יצחק.
  81. ס' החינוך שם, בטעם הא', וכ' שהוא א' עם טעם הרמב"ן שבציון 79.
  82. עי' רמב"ן שם.
  83. ס' החינוך שם, בטעם הב'.
  84. ס' החינוך שם, בסו"ד.
  85. רבינו בחיי שם: ע"ד השכל. ועיי"ש ורמב"ן שם, טעמים נוספים, ע"פ הקבלה, וע"ע ריקאנטי בראשית ד ג ושערי אורה ש"ו ועבודת הקודש ח"ב פמ"ג ותורת העולה שם, בטעם הי'.
  86. עי' קהלת ז כ.
  87. תועלות לרלב"ג פ' ויקרא התועלת הא'; תורת העולה שם, בשמו.
  88. צ"פ למהרי"ט פ' ויקרא דרוש א (והובא בקיצור נמרץ בחי' חת"ס חולין קלג א), בד' רמב"ם שבציון 64 ואילך, ועי' ציון הבא ואילך, שי"מ בע"א.
  89. צדקת הצדיק אות מב, בד' רמב"ם שבציון 64 ואילך, ועי' ציון הקודם, שי"מ בע"א.
  90. עי' צדקת הצדיק שם.
  91. עקידת יצחק פ' ויקרא שנ"ז.
  92. עקידת יצחק שם; תורת העולה שם, בשמו.
  93. תולדות יצחק שם, בטעם הד'; תורת העולה שם, בשמו.
  94. תולדות יצחק שם, בטעם הה'; תורת העולה שם, בשמו.
  95. תולדות יצחק שם, בטעם הו'; תורת העולה שם, בשמו.
  96. תורת העולה שם פ"ג.
  97. גבורות ה' פס"ט.
  98. עי' ציון 2. עי' נזר הקודש לבר"ר פכ"ב.
  99. ע"ע סמיכה (ב).
  100. ויקרא א ב.
  101. שם ב א.
  102. נזר הקודש שם.
  103. ע"ע במה: קרבנות בבמה גדולה, ושם: קרבנות בבמה קטנה.
  104. משך חכמה בהקד' ויקרא: ואולי יש להכריע, ע"פ משנה זבחים קיג א ותועלות לרלב"ג שם.
  105. ע"ע כהן.
  106. תולדות יצחק פ' ויקרא, בטעם הו': מצורף לאלו הטעמים (שקודם לכן); תורת העולה לרמ"א ח"ב פ"א, בשמו.
  107. עי' תורת העולה בשם הראב"ע שבציון הבא.
  108. ע"ע אמורים.
  109. תורת העולה ח"ב פ"א, בשם הראב"ע.
  110. ע"ע עבודה.
  111. ע"ע הנ"ל.
  112. עי' רש"י תמורה יד א ד"ה קרבנות היחיד.
  113. משנה שם; רמב"ם מעה"ק פ"א ה"ז.
  114. רש"י שם ד"ה מנא הני מילי.
  115. רש"י שם ד"ה דבר יום ביומו.
  116. ויקרא כג לז.
  117. קרבן אהרן לתו"כ אמור פרשה יב.
  118. עי' תו"כ אמור פרשה יב; ברייתא בגמ' שם.
  119. פהמ"ש שם; מלא"ש שם פ"ב מ"א.
  120. ערה"ש העתיד מעה"ק סי' סג סי"ב.
  121. משנה תמורה יד א.
  122. ע"ע ציון 621 ואילך.
  123. ע"ע. רש"י שם ד"ה קרבנות היחיד; עי' רע"ב שם פ"ב מ"א.
  124. ע"ע יולדת 621.
  125. עי' רש"י שם; רע"ב שם.
  126. ע"ע עבודת יום הכפורים.
  127. עי' ציון 112 ואילך.
  128. רמב"ם מעה"ק פ"א ה"ז, לפי כס"מ שם.
  129. ערה"ש העתיד מעה"ק סי' סג סי"א.
  130. עי' ערה"ש שם.
  131. עי' קינים פ"א מ"א; רש"י זבחים ד ב ד"ה את שעליו; עי' א' מגדולי הראשונים (בשיטת הקדמונים) שם; עי' רמב"ם נדרים פ"א ה"ב ומעה"ק פי"ד ה"ד; רבינו הלל וקרבן אהרן לתו"כ ויקרא דבורא דנדבה פ"ד; ר"י מלוניל מגילה ח א (ג ב); עי' ר"א מן ההר שם.
  132. עי' כס"מ מעה"ק פ"א ה"ז; עי' קרבן אהרן שם.
  133. עי' קינים שם; רש"י שם ד"ה את שאינו עליו; עי' רמב"ם שם ושם; רבינו הלל ור"ש משאנץ וקרבן אהרן שם; ר"י מלוניל שם.
  134. עי' כס"מ שם; עי' קרבן אהרן שם.
  135. עי' משנה מגילה שם; קינים שם; רמב"ם שם, לפי כס"מ שם. ועי' חולין קלט א.
  136. ויקרא א ד.
  137. עי' רבינו הלל שם; עי' ר"ש משאנץ שם.
  138. ר' שמעון בתו"כ שם; עי' ר' שמעון בברייתא שם ח א וזבחים שם.
  139. עי' רש"י מגילה שם ד"ה את שעליו חייב באחריותו וזבחים שם ד"ה את שעליו; עי' שטמ"ק זבחים שם אות ב, בשם תוס' טוך ותור"פ.
  140. שטמ"ק שם, בשם תוס' טוך ותור"פ.
  141. רש"י מגילה שם; עי' רש"י זבחים שם.
  142. רש"י זבחים שם.
  143. שטמ"ק שם, בשם תוס' טוך ותור"פ.
  144. רש"י מגילה שם.
  145. רש"י זבחים שם.
  146. עי' קרבן אהרן שם.
  147. שטמ"ק שם, בשם תוס' טוך ותור"פ.
  148. עי' רש"י מגילה שם.
  149. קרבן אהרן שם.
  150. רבינו הלל שם.
  151. עי' רבינו הלל שם; קרבן אהרן שם.
  152. מגילה שם, לפי רש"י שם ד"ה מאי משמע.
  153. ר' יצחק בר אבדימי בגמ' שם ושם.
  154. ר"ח מגילה שם.
  155. ר"י מלוניל שם.
  156. רש"י ר"ה ו א ד"ה כגון דאמר.
  157. עי' רבא בגמ' שם; רמב"ם מעה"ק פי"ד ה"ו.
  158. עי' מנחות טו ב: לרבות ט"ו עבודות וכו', וע"ע עבודה.
  159. עי' השגות הרמב"ן לספה"מ לרמב"ם שורש יב, בד' בה"ג; עי' מגילת אסתר שם.
  160. ע"ע זריקה ציון 60 ואילך וע' קבלה (א) וע' שחיטה (ב). עי' בה"ג מ"ע קצא וקצג וקצד; עי' אזהרות "אתה הנחלת" (מחזור (גולדשמידט) שבועות עמ' 622); עי' אזהרות ר"א הזקן "אמת יהגה חכי" (שם עמ' 659-660); עי' אזהרות הר"י ברצלוני "איזה מקום בינה" (נד' במחזורי צפון אפריקה לשבועות) מ"ע בא"ב שני; עי' אזהרות ר' שלמה ן' גבירול (נד' במחזורי הספרדים לשבועות) "שמור לבי מענה" עשין קיג וקיז וקיט ועוד; יראה"ש סי' תנה ותנו ותנח ועוד.
  161. ע"ע מנין המצות.
  162. עי' בה"ג פרשה ז-ט, ועוד; עי' אזהרות ר"א הזקן "אמת יהגה חכי" (מחזור (גולדשמידט) שם עמ' 667 ו669); עי' אזהרות הר"י ברצלוני "איזה מקום בינה" (נד' במחזורי צפון אפריקה לשבועות) בפרשיות.
  163. ספה"מ לרמב"ם שם; רמב"ן בהשגות שם.
  164. ע"ע אשם ציון 9 וע' חטאת 29 ואילך. עי' רס"ג באזהרות "את ה' אלהיך תירא" (סדור רס"ג עמ' קסא) ובאזהרות "אנכי אש" (סדור רס"ג עמ' קצד); עי' ספה"מ לרמב"ם מ"ע סג וסד וסה ועוד; עי' סמ"ג עשין קצ וקצה וקצז ועוד; עי' חינוך מ' קטו וקכג וקכח ועוד; ועוד.
  165. עי' ציון 172 ואילך.
  166. ציון 283 ואילך.
  167. ציון 748 ואילך.
  168. רמב"ם מעה"ק פ"א ה"א; עי' ערה"ש העתיד מעה"ק סי' סג ס"א.
  169. ערה"ש שם.
  170. עי' קרי"ס שם; ערה"ש שם.
  171. ערה"ש שם.
  172. רמב"ם מעה"ק פ"א ה"א; עי' ספורנו ויקרא א ב.
  173. ויקרא שם. עי' ערה"ש שם.
  174. ערה"ש שם ס"ב.
  175. ע"ע כבש (ב). רמב"ם שם; עי' ספורנו שם.
  176. ויקרא שם. עי' ערה"ש שם ס"א.
  177. ע"ע איל.
  178. ע"ע כבש. עי' ערה"ש שם ס"ב.
  179. ע"ע הנ"ל ציון 1 ואילך. רמב"ם שם; עי' ספורנו שם.
  180. ויקרא א י. וכן שם ה ו: והביא מן הצאן וגו' כשבה או שעירת עזים. ועי' ערה"ש שם, שהביא הכתוב שבציון 176, וכ' שהצאן כולל אף העז.
  181. ע"ע תורים ובני יונה. רמב"ם שם; עי' ספורנו שם ב.
  182. ויקרא א יד. עי' ערה"ש שם ס"א.
  183. ע"ע הנ"ל. רמב"ם שם; עי' ספורנו שם ב.
  184. ויקרא שם. עי' ערה"ש שם.
  185. דברים יד ד.
  186. דברים שם ה.
  187. ויקרא כב כז. ויק"ר פכ"ז סי' ו.
  188. מו"נ ח"ג פמ"ו, בטעם הב'; עי' רלב"ג ויקרא א ב, בטעם הב'; עי' אברבנאל הקד' ויקרא פ"א, בשמו.
  189. רלב"ג שם; עי' אברבנאל שם, בשמו.
  190. מו"נ שם.
  191. עי' שמות ח כב, ואונקלוס שם. מו"נ שם, בטעם הא': כבר אמרה תורה כפי מה שפירש אונקלוס; עי' רמב"ן ויקרא א ט, בשמו. וע"ע תיוב"ע שמות שם וראב"ע בפי' הארוך שם.
  192. שמות שם.
  193. ויקרא יז ז. מו"נ שם, בטעם הא'; עי' רמב"ן שם א ט, בשמו.
  194. מו"נ שם, בטעם הא'; עי' רמב"ן שם, בשמו.
  195. עי' רלב"ג שם, בטעם הא'; עי' אברבנאל שם, בשמו.
  196. אברבנאל שם, בשם הרלב"ג.
  197. תורת העולה שם, בשם ראב"ע.
  198. מו"נ שבציון 192 ואילך, לפי תורת העולה שם, וצ"ב מל' הרמב"ם שם, ועי' ציון 72, שי"מ בע"א.
  199. בראשית יח ז.
  200. בראשית כב יג.
  201. בראשית כז ט.
  202. אברבנאל בהקד' ויקרא שם, בטעם הא'.
  203. הושע ד טז.
  204. עמוס ד א.
  205. הושע י יא.
  206. ירמיהו נ יז.
  207. עי' יחזקאל לד כ.
  208. שם יז.
  209. ירמיהו כג א.
  210. ירמיהו נ ו.
  211. ישעיהו כה ג.
  212. ירמיהו מח יז.
  213. יחזקאל ז כד. אברבנאל בהקד' ויקרא שם, בטעם הב', ועי' במפרשים ליחזקאל שם, שהוא ל' עזות פנים, ובמפרשים לציונים 211, 212, שהוא ל' חוזקה, ולכאו' כוונת האברבנאל של' "עָז" ו"עֹז" דומה ל"עֵז".
  214. עי' ציון 64 ואילך.
  215. עי' רמב"ן שמות כ ג.
  216. ע"ע מזלות ציון 79 ואילך.
  217. עי' לעיל ציונים 69 ואילך, 193. תולדות יצחק (קארו) פ' ויקרא, בטעם הח'; תורת העולה לרמ"א ח"ב פ"א, בשמו, ודחה.
  218. מו"נ ח"ג פמ"ו; עי' רמב"ן ויקרא א יד, ע"פ ויק"ר שבציון 185 ואילך; עי' רלב"ג שם ב, בטעם הב'; עי' אברבנאל בהקד' ויקרא שם, בשמו.
  219. רמב"ן שם יד.
  220. עי' רמב"ן שם, בסו"ד.
  221. רמב"ן שם.
  222. עי' רלב"ג שם ג, בטעם הא'; עי' אברבנאל בהקד' ויקרא שם, בשמו.
  223. אברבנאל שם, בשם הרמב"ן (ועי' רמב"ן שם, ולכאו' הוא טעם מדוע בתורים הוכשרו רק הגדולים ובתורים הקטנים בלבד, ולד' הרמב"ן הטעם שנבחרו המינים הללו הוא כרמב"ן שבציונים 218 ואילך, 220 ואילך, וצ"ב), והסכים לו.
  224. עי' ציון 199 ואילך.
  225. אברבנאל שם, בטעם הא', והפנה לפירושו לבראשית טו ט, ושם פי' באופן הא', שתור וגוזל רומז למשה ויהושע, ובאופן הב', שתור וגוזל רומז ליהושע ואלעזר, וצ"ב.
  226. עי' ציון 203 ואילך.
  227. שה"ש ב יד.
  228. שם יב. אברבנאל ויקרא שם, בטעם הב'.
  229. אברבנאל שם, בסו"ד: ואפשר לומר עוד.
  230. אברבנאל שם, בשם ראשית חכמה.
  231. עי' ציון 214 ואילך.
  232. תולדות יצחק (קארו) פ' ויקרא; תורת העולה לרמ"א ח"ב פ"א, בשמו.
  233. ציון 152 ואילך.
  234. עי' רמב"ם אסו"מ פ"ה ה"ו.
  235. עי' תו"כ וברייתא שבציון הבא ואילך; עי' ר' יוחנן שבציון 274 ואילך; עי' רמב"ם שם.
  236. ויקרא א ב. עי' תו"כ ויקרא דבורא דנדבה פר' ב; עי' ברייתא זבחים לד א; עי' רמב"ם שם.
  237. רש"י שם ד"ה אילו נאמר; עי' קרבן אהרן לתו"כ שם.
  238. דברים יד ד-ה. עי' תו"כ שם; ברייתא שם.
  239. עי' רש"י שם ד"ה הייתי אומר וכו'; עי' עזרת כהנים לתו"כ שם ס"ק נט.
  240. ערה"ש העתיד מעה"ק סי' סג ס"א.
  241. עזרת כהנים שם ס"ק נח.
  242. עי' ויקרא שם.
  243. ברייתא שם.
  244. תו"כ שם.
  245. ויקרא שם.
  246. ברייתא דר"י.
  247. ע"ע בהמה ציון 2 ואילך וע' חיה ציון 7 ואילך. עי' ראב"ד שם.
  248. ויקרא שם.
  249. ברייתא דר"י.
  250. ראב"ד שם; עי' עזרת כהנים לתו"כ ויקרא שם ס"ק סג.
  251. ע"ע כלל ופרט; פרט וכלל ציון 15 ואילך. ברייתא דר"י; עי' קרבן אהרן לתו"כ ויקרא שם.
  252. ערה"ש שם.
  253. תו"כ שם; ברייתא שם.
  254. עי' עזרת כהנים שם ס"ק סא.
  255. תו"כ שם; עי' ברייתא שם.
  256. ברייתא שם.
  257. תו"כ שם, לגי' דרך הקדש שם ועזרת כהנים שם ס"ק סד, ועי' ציון 264, שי"ג בע"א; ברייתא שם.
  258. ויקרא שם.
  259. שם ג.
  260. שם י. רש"י זבחים שם, ועי' הגהות הב"ח שם אות ג; עי' ר"ש משאנץ שם, בשם רש"י, ותמה, ע"פ גירסתו בתו"כ שבציון 264.
  261. קרבן אהרן שם, בד' רש"י. עיי"ש מה שתמה על פי' רש"י.
  262. ויקרא א ג ו-י.
  263. קרבן אהרן שם.
  264. עי' ויקרא א ב. תו"כ שם, לגירסתנו, וגי' ר"ש משאנץ שם וגי' קרבן אהרן שם, בשם הספרים, וגי' עזרת כהנים שם, בשם הספרים, ודחה, ועי' ציון 257, שי"ג בע"א.
  265. קרבן אהרן שם.
  266. ויקרא שם.
  267. ר"ש משאנץ שם; עי' קרבן אהרן שם.
  268. קרבן אהרן שם.
  269. תו"כ שם; עי' ברייתא שם.
  270. עי' תו"כ שם; ברייתא שם.
  271. עי' ציונים 261, 267. עי' קרבן אהרן שם.
  272. קרבן אהרן שם.
  273. עי' רש"י זבחים לד א ד"ה ההוא למצוה.
  274. ר' יעקב בשם ר' יוחנן בגמ' שם. ועי' רש"י שם ד"ה כי פליגי בחיה.
  275. ויקרא א ב. עי' גמ' שם.
  276. עי' גמ' שם, בד' ר' יוחנן.
  277. ר' יעקב בשם ר"ל בגמ' שם. ועי' רש"י שם.
  278. גמ' שם, בד' ר"ל, ורש"י ד"ה ההוא למצוה.
  279. גמ' שם ב: תיובתא דר"ל תיובתא, מכח הברייתא שבציון 236 ואילך. וע"ע הלכה: מתוך לשונות התלמוד ציון 263 ואילך.
  280. עי' ציון 270.
  281. חי' הגרי"ז שם: ואפ"ל, וסיים: וצ"ע.
  282. רמב"ם אסו"מ פ"ה ה"ו.
  283. עי' ציון הקודם.
  284. עי' ציון 274 ואילך. השגות הרמב"ן לספה"מ לרמב"ם שכחת העשין י. ועי' זוהר הרקיע לרשב"ץ מ"ע קלג, בסו"ד, וצ"ב.
  285. עי' ציונים 85, 86, 89. השגות הרמב"ן שם; זוהר הרקיע שם בשמו, ונ' שהסכים לו (וכ"ה במנין המצוות שבריש זוהר הרקיע, לדעת המחבר).
  286. רמב"ם; סמ"ג; חינוך; ועוד.
  287. מגילת אסתר שם, בד' הרמב"ם. וע"ע מנ"ח במ"ע שמנה הרמב"ן מ"ע י (סק"א במהד' מ"י), בד' המגילת אסתר, ומש"כ להשיג עליו, ועיי"ש מ"ע ב (סק"ב במהד' מ"י).
  288. ציון 155.
  289. ציון 69 ואילך.
  290. ציון 321 ואילך.
  291. ציון 328 ואילך.
  292. ויקרא א ב.
  293. עי' זבחים לד א, ורש"י ד"ה ולאו הבא מכלל עשה עשה.
  294. ע"ע אזהרה ציון 40 וע' לאו הבא מכלל עשה ציון 144 ואילך. עי' רש"י שם ד"ה דכ"ע ל"פ; ראב"ד בהשגות אסו"מ פ"ה ה"ו, ע"פ גמ' שם.
  295. ע"ע בהמה טמאה ציון 41 ואילך וע' חיבי מלקיות ציון 653.
  296. ע"ע בהמה טמאה ציון 34 (ושם, ציון 35, שי"ח).
  297. ע"ע אין מזהירין מן הדין: כשהאיסור מפורש בתורה.
  298. עי' כס"מ שם, בד' הרמב"ם.
  299. ע"ע מלקות. ושם, שי"ח.
  300. אבאה"ז שם, בד' הרמב"ם.
  301. ערה"ש העתיד מעה"ק סי' סג ס"ב.
  302. ע"ע קרבנות צבור.
  303. רמב"ם מעה"ק פ"א ה"ב; עי' ספורנו ויקרא א ב; עי' ערה"ש שם.
  304. ע"ע תודה. עי' ערה"ש שם.
  305. ע"ע לחמי תודה. ערה"ש שם.
  306. ע"ע קרבן פסח.
  307. ע"ע בכור בהמה טהורה: בתורת קרבן.
  308. ע"ע מעשר בהמה. רמב"ם שם ה"ג; עי' ערה"ש שם.
  309. עי' ערה"ש העתיד מעה"ק סי' סג ס"ג.
  310. ע"ע תמיד. רמב"ם מעה"ק פ"א ה"ה; ערה"ש שם.
  311. ע"ע עולה. ערה"ש שם.
  312. עי' רמב"ם שם; עי' ערה"ש שם.
  313. ע"ע.
  314. עי' ערה"ש שם.
  315. עי' רמב"ם שם; ערה"ש שם.
  316. ערה"ש שם.
  317. ערה"ש העתיד מעה"ק סי' סג ס"ד.
  318. עי' ערה"ש העתיד מעה"ק סי' סג ס"ז.
  319. ע"ע חטאת.
  320. ע"ע שעיר נשיא.
  321. ע"ע פר כהן משיח.
  322. ע"ע השג יד.
  323. ע"ע טמאת מקדש וקדשיו ציון 641 ואילך וע' עבודה זרה וע' קרבן עולה ויורד.
  324. ע"ע. ערה"ש העתיד שם ס"ד.
  325. עי' לעיל ציון 323. ע"ע קרבן עולה ויורד וע' שבועת העדות.
  326. ע"ע אשם גזלות.
  327. ע"ע קרבן עולה ויורד וע' שבועת בטוי.
  328. עי' לעיל ציונים 323, 325. ערה"ש שם ס"ה.
  329. ע"ע זב: קרבנו, וע' זבה: קרבנה.
  330. ע"ע השג יד.
  331. ע"ע יולדת: קרבנה, וע' קרבן עולה ויורד.
  332. ע"ע אשם מצורע.
  333. ע"ע עולת מצורע.
  334. ע"ע חטאת מצורע.
  335. ע"ע השג יד.
  336. ע"ע עולת העוף.
  337. ע"ע חטאת העוף וע' קרבן עולה ויורד. ערה"ש העתיד מעה"ק סי' סג ס"ו.
  338. ע"ע עולת נזיר.
  339. ע"ע חטאת נזיר.
  340. ע"ע אשם נזיר. עי' ערה"ש שם.
  341. ע"ע גרות ציון 160 ואילך. ערה"ש שם.
  342. ערה"ש העתיד מעה"ק סי' סג ס"ז: הבאות בחובה, ועי' ציון הבא ואילך.
  343. ע"ע חגיגת ארבעה עשר ציון 11 ואילך. ושם, ציון 16, שי"ח.
  344. עי' רמב"ם ק"פ פ"י הי"ג.
  345. ערה"ש שם.
  346. ע"ע עבודת יום הכפורים. עי' ערה"ש שם ס"ח.
  347. ע"ע בכור בהמה טהורה: בתורת קרבן.
  348. ע"ע הנ"ל ציונים 164 ואילך, 173 ואילך, 188 ואילך, וע' מעשר בהמה. עי' ערה"ש העתיד מעה"ק סי' סג ס"ז.
  349. ע"ע חובה מצוה ורשות ציון 224 ואילך.
  350. ע"ע נדרים ונדבות. ערה"ש העתיד מעה"ק סי' סג ס"ח.
  351. עי' ערה"ש שם.
  352. ע"ע עולת נזיר.
  353. ע"ע חטאת נזיר.
  354. ע"ע איל נזיר. ערה"ש שם.
  355. ערה"ש העתיד מעה"ק סי' סד ס"ו.
  356. עי' משנה זבחים נג ב; עי' רמב"ם מעה"ק פ"א הי"ז; ערה"ש שם.
  357. עי' משנה שם מז א ונב ב; רמב"ם שם; ערה"ש שם.
  358. עי' משנה שם מז א ונד ב; רמב"ם שם; ערה"ש שם.
  359. עי' משנה שם ושם; עי' רמב"ם שם; ערה"ש שם.
  360. עי' משנה שם נה א; עי' רמב"ם שם; עי' ערה"ש שם.
  361. רמב"ם שם; ערה"ש שם.
  362. עי' משנה שם נו ב; עי' רמב"ם שם; עי' ערה"ש שם.
  363. עי' משנה שם נה א; ערה"ש שם.
  364. ע"ע תודה. ערה"ש שם.
  365. ע"ע בכור בהמה טהורה ציון 164 ואילך.
  366. ערה"ש שם.
  367. ע"ע הנ"ל ציון 167 ואילך.
  368. ע"ע אכילת קדשים ציון 131 ואילך. עי' ערה"ש שם.
  369. ע"ע הנ"ל ציון 140 ואילך וע' בכור בהמה טהורה ציון 185 ואילך. ערה"ש שם.
  370. ציון 131 ואילך.
  371. ציון 160 ואילך.
  372. ציון 641 ואילך.
  373. עי' משנה תמורה יד א; רמב"ם מעה"ק פ"א הט"ו ופסוה"מ פ"ד ה"א ופהמ"ש תמורה טו א.
  374. ע"ע קרבן מוסף.
  375. ע"ע.
  376. ע"ע שעירי יום הכפורים.
  377. ע"ע גורל: בשעירי יום הכפורים.
  378. ע"ע. עי' רמב"ם שם ה"ה.
  379. רמב"ם שם הט"ו.
  380. עי' כס"מ שם.
  381. עי' ויקרא טז טו, בשעיר של יוה"כ; עי' במדבר טו כד, בשעירי ע"ז; עי' במדבר כח טו, בר"ח; עי' שם כב, בפסח; עי' שם ל, בשבועות; עי' שם כט ה, בר"ה; עי' שם יא, ביו"כ; עי' שם טז ויט וכב וכה וכח ולא ולד ולח, בסוכות.
  382. ויקרא ד יד.
  383. ע"ע תמיד.
  384. ע"ע קרבן מוסף. עי' רמב"ם שם ה"ה.
  385. ע"ע עֹמר.
  386. רמב"ם שם הט"ו.
  387. עי' כס"מ שם.
  388. עי' במדבר כח ג-ד, ח.
  389. עי' שם ט, בשבת; עי' שם יא, בר"ח; עי' שם יט-כא, בפסח; עי' שם כז וכט, בשבועות; עי' שם כט ב וד, בר"ה; עי' שם ח וי, ביו"כ; עי' שם יג וטו ויז-יח וכ-כא וכג-כד וכו-כז וכט-ל ולב-לג, בסוכות; עי' שם לו-לז, בשמ"ע.
  390. עי' שם כח יא, בר"ח; עי' שם יט-כ, בפסח; עי' שם כז-כח, בשבועות; עי' שם כט ב-ג, בר"ה; עי' שם ח-ט, ביו"כ; עי' שם יג-יד ויז-יח וכ-כא וכג-כד וכו-כז וכט-ל ולב-לג, בסוכות; עי' שם לו-לז, בשמ"ע.
  391. עי' שם כח יא, בר"ח; עי' שם יט-כ, בפסח; עי' שם כז-כח, בשבועות; עי' שם כט ב-ג, בר"ה; עי' שם ח-ט, ביו"כ; עי' שם לו-לז, בשמ"ע.
  392. ויקרא כג יב.
  393. עי' תמורה יד א; רמב"ם מעה"ק פ"א ה"ד; עי' ערה"ש העתיד מעה"ק סי' סג ס"ב. ועי' רש"י ויקרא ז ב, בחלק מהדפוסים: לפי שמצינו אשם בציבור (ובכתבי היד ובחלק מהדפוסים כל הד"ה אינו), וצ"ב, ועי' מהרי"ל דיסקין עה"ת פ' צו ור"א פוסק בקונ' שערי תורה (ורשא) ח"ג קונ' ו עמ' 96 הערה ב.
  394. ויקרא ה טו. ערה"ש שם.
  395. רמב"ם שם.
  396. ע"ע תמיד.
  397. ע"ע קרבן מוסף.
  398. ע"ע הנ"ל. ערה"ש שם.
  399. עי' רש"י פסחים עו ב ד"ה זבחי שלמי ציבור; עי' רמב"ם שם; ערה"ש שם. וע"ע כבשי עצרת ציון 5, שיש שהוזכרו כבשי עצרת בשם שלמי ציבור, שאין שלמים אחרים לציבור.
  400. עי' תו"כ ויקרא דבורא דנדבה פרשה ו; עי' שבועות יב ב; עי' פסי"ז ויקרא א יד; רמב"ם מעה"ק פ"א ה"ד.
  401. ויקרא שם.
  402. קרבן אהרן שם; עזרת כהנים שם ס"ק כט.
  403. קרבן אהרן שם; מלבי"ם שם אות עב.
  404. עזרת כהנים שם.
  405. תו"כ שם; עי' פסי"ז שם. ועי' תו"כ שם: הלא דין הוא וכו', שהיה ניתן ללמוד בבנין-אב (ע"ע) מעולת בהמה ומנחה ושלמים, שעולת העוף תבוא בציבור, ולכן נצרך הלימוד מהכתוב. ועיי"ש: דין אחר וכו', טעם נוסף, שהיה ניתן ללמוד בקל-וחֹמר (ע"ע) מעולת בהמה שעולת העוף תבוא בציבור, ולכן נצרך הלימוד מהכתוב.
  406. קרבן אהרן שם.
  407. עזרת כהנים שם סק"ל.
  408. ויקרא ד יג. ערה"ש העתיד מעה"ק סי' סג ס"ב. וע"ע פר העלם דבר של צבור.
  409. מלבי"ם שם.
  410. ע"ע מעשר בהמה.
  411. ע"ע קרבן פסח. רמב"ם מעה"ק פ"א ה"ו; קרי"ס שם.
  412. עי' רמב"ם שם; עי' קרי"ס שם.
  413. ע"ע גרות ציון 160 ואילך. רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  414. ע"ע נדרים ונדבות.
  415. ע"ע לחמי תודה.
  416. ע"ע עולת נזיר.
  417. ע"ע חטאת נזיר.
  418. ע"ע שלמי נזיר.
  419. ע"ע חטאת נזיר.
  420. ע"ע אשם נזיר.
  421. ע"ע עולת נזיר.
  422. ע"ע זב: קרבנו וע' זבה: קרבנה וע' יולדת: קרבנה.
  423. ע"ע עבודת יום הכפורים. רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  424. ע"ע עֹלה.
  425. עי' תו"כ ויקרא דבורא דנדבה פר' ו; רמב"ם מעה"ק פ"א ה"ח; קרי"ס שם.
  426. ויקרא א ג.
  427. שם י.
  428. קרי"ס שם.
  429. רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  430. ויקרא א ג וי. קרי"ס שם.
  431. רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  432. עי' ויקרא כב כז. קרי"ס שם. וע"ע מחֻסר זמן.
  433. עי' רמב"ם מעה"ק פ"א ה"ח; עי' קרי"ס שם.
  434. ויקרא א יד. עי' קרי"ס שם.
  435. עי' תו"כ ויקרא דבורא דנדבה פר' ו; רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  436. עי' ציון 426 ואילך.
  437. תו"כ שם; עי' קרי"ס שם.
  438. רמב"ם מעה"ק פ"א ה"ט; קרי"ס שם.
  439. עי' ציון 168 ואילך.
  440. ע"ע פר כהן משיח.
  441. ע"ע פר העלם דבר של צבור.
  442. עי' ויקרא ד ג-ה וז ויא-יב, בפר כהן משיח; עי' שם יד-טז וכ-כא, בפר העלם דבר של ציבור. קרי"ס שם.
  443. ע"ע שעיר נשיא.
  444. שם כג.
  445. עי' שם כח.
  446. קרי"ס שם.
  447. ויקרא ד לב.
  448. עי' ויקרא ה ז. קרי"ס שם.
  449. עי' רמב"ם שם; עי' קרי"ס שם.
  450. ויקרא ד כג.
  451. עי' שם כח: שעירת עזים.
  452. עי' שם לב: ואם כבש וגו' נקבה. קרי"ס שם.
  453. עי' רש"י זבחים פב א ד"ה כלפי לייא; רש"י כריתות י ב ד"ה כל חטאת יחיד; פהמ"ש לרמב"ם הק' קדשים; קרי"ס שם.
  454. ויקרא ד כג.
  455. ע"ע עבודת יום הכפורים. עי' פהמ"ש שם.
  456. עי' ויקרא ד ג-ה וז ויא-יב, בפר כהן משיח; עי' שם טז ג ו-ו ויא, בפר יוה"כ.
  457. עי' רמב"ם מעה"ק שם; עי' קרי"ס שם.
  458. ע"ע שעיר, ושם, שי"ח וסוברים שכשנכתב "שעיר עזים" הוא בן שנתו ו"שעיר" הוא בן שנתיים, וע"ע פר, ושם, שי"ח וסוברים שפר הוא עד בן שלוש.
  459. עי' רמב"ם שם הי"ד; קרי"ס שם.
  460. ע"ע כבש (ב) ציון 15 ואילך.
  461. רמב"ם מעה"ק פ"א ה"י; קרי"ס שם.
  462. עי' ציונים 466, 469.
  463. קרי"ס שם.
  464. רמב"ם שם.
  465. עי' משנה זבחים צ ב.
  466. עי' ויקרא ה טז, באשם מעילות; עי' שם יח, באשם תלוי; עי' שם כה, באשם גזלות. עי' קרי"ס שם.
  467. ע"ע איל ציון 1 ואילך.
  468. עי' משנה שם.
  469. עי' ויקרא יד יב, באשם מצורע; עי' במדבר ו יב, באשם נזיר. עי' קרי"ס שם.
  470. ע"ע כבש (ב) ציון 14 ואילך.
  471. רמב"ם מעה"ק פ"א הי"א; קרי"ס שם.
  472. עי' רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  473. רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  474. ויקרא ג א.
  475. שם ו-ז.
  476. ע"ע כבש ציון 14 ואילך.
  477. קרי"ס שם. וע"ע פר.
  478. עי' תו"כ שבציון 482; רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  479. עי' תו"כ ויקרא דבורא דנדבה פר' ו.
  480. ויקרא א יד.
  481. קרי"ס שם.
  482. תו"כ שם; קרי"ס שם: ואין עוף.
  483. ציון 218 ואילך.
  484. ציון 226 ואילך.
  485. ציון 1 ואילך.
  486. ציון 20 ואילך.
  487. ציון 29.
  488. ציונים 776 ואילך, 837 ואילך.
  489. עי' ציונים 431 ואילך, 457, 464, 468 ואילך, 473.
  490. עי' רמב"ם מעה"ק פ"א הי"א; עי' קרי"ס שם.
  491. ויקרא כב כז. קרי"ס שם.
  492. ציון 97 ואילך.
  493. עי' רמב"ם שם; עי' קרי"ס שם.
  494. ציון 14 ואילך.
  495. ציון 18 ואילך.
  496. ע"ע קרבן מוסף. עי' פהמ"ש לרמב"ם פרה פ"א מ"ד; עי' ר"ש שם; עי' רא"ש שם; עי' רע"ב שם.
  497. עי' ציון 457 ואילך. עי' ר"ש שם; עי' רע"ב שם.
  498. ע"ע תמיד.
  499. ע"ע קרבן מוסף. רא"ש שם. וכעי"ז בפהמ"ש לרמב"ם שם.
  500. עי' ציונים 431. עי' ר"ש שם; עי' רע"ב שם.
  501. עי' ציון 468 ואילך. עי' פהמ"ש לרמב"ם שם.
  502. פרה שם.
  503. עי' ר"ש שם; עי' רא"ש שם; עי' רע"ב שם. ועי' ציון 505, שי"מ המשנה בע"א.
  504. פרה שם, לגירסתנו. ועי' מלא"ש שם, שי"ג בע"א.
  505. הון עשיר שם, ועי' ציון 503, שי"מ המשנה בע"א.
  506. עי' ציון 493 ואילך.
  507. עי' ר"ש פרה פ"א מ"ד; עי' רא"ש שם; עי' תוי"ט שם, בשם מהר"ם.
  508. עי' ר"ש שם; עי' רא"ש שם; רע"ב שם.
  509. עי' רא"ש שם.
  510. עי' פהמ"ש לרמב"ם וקרי"ס שבציון הבא.
  511. פהמ"ש לרמב"ם שם; קרי"ס מעה"ק פ"א.
  512. קרי"ס שם.
  513. ערה"ש מעה"ק סי' סג סי"ח, ע"פ יומא לד ב.
  514. ערה"ש שם.
  515. עי' משנה אחרונה שם.
  516. פרה שם, לגירסתנו, ועי' ציון 536, שי"ג בע"א.
  517. עי' ערה"ש שם.
  518. עי' הון עשיר שם, לשיטתו שבציון 505.
  519. פרה פ"א מ"ד.
  520. ר"ש (ורא"ש ורע"ב) שבציון 522, שפי' הטעם שלא הצריכו כן בפסח, אע"פ שהוא חובה, לפי אבהא"ז מעה"ק פ"א הי"ב, ועי' יד דוד פרה שם, שפי' בע"א.
  521. אבאה"ז שם.
  522. עי' ר"ש שם; עי' רא"ש שם; עי' רע"ב שם.
  523. ע"ע קרבן פסח. עי' ר"ש שם; עי' רא"ש שם; עי' רע"ב שם; מלא"ש שם, בד' ר"ש ורע"ב.
  524. תוי"ט שם, בשם מהר"ם; עי' ערה"ש שם, בשם תוי"ט בשם הר"ם מר"ב.
  525. תוי"ט שם, בשם מהר"ם.
  526. עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; עי' ערה"ש שם.
  527. שמות כב כט.
  528. פהמ"ש לרמב"ם (קאפח) שם, וכעי"ז בפהמ"ש שם, לגירסתנו; עי' תוי"ט שם וערה"ש שם, בשמו.
  529. עי' משנה אחרונה פרה פ"א מ"ד. עיי"ש הטעם שלא נזכר במשנה.
  530. משנה אחרונה שם.
  531. עי' משנה שבציון 516.
  532. רמב"ם מעה"ק פ"א הי"ב.
  533. עי' כס"מ שם, בד' רמב"ם שבציון הקודם, ותמה; עי' מלא"ש פרה פ"א מ"ד, בשם הרמב"ם; עי' מרה"מ (חעלמא) שם, בד' הרמב"ם; ערה"ש העתיד מעה"ק סי' סג סי"ט ואבהא"ז שם, בד' הרמב"ם.
  534. מרה"מ שם, בד' הרמב"ם; אבאה"ז שם, בשמו, ותמה.
  535. ערה"ש שם, בד' הרמב"ם.
  536. אבאה"ז שם, בד' הרמב"ם, ועי' ציון 516, שי"ג במשנה בע"א.
  537. עי' ציונים 457 ואילך, 465 ואילך, 473, 477.
  538. עי' פרה פ"א מ"ג; עי' רמב"ם מעה"ק פ"א הי"א.
  539. רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  540. רמב"ם שם.
  541. עי' פהמ"ש לרמב"ם שם מ"ב.
  542. עי' ציונים 440 ואילך, 471, 474, 477.
  543. עי' ויקרא א יד.
  544. עי' ויקרא שם.
  545. עי' תו"כ ויקרא דבורה דנדבה פ"ח; עי' ברייתא חולין כב ב; עי' רמב"ם אסו"מ פ"ג ה"ב.
  546. ויקרא שם.
  547. שם.
  548. עי' רבא בגמ' שם; קרי"ס שם. ועי' מרומי שדה שם.
  549. עי' ציון 544 ואילך.
  550. עי' חי' רעק"א חולין כב ב, ע"פ רש"י שבציון הבא.
  551. עי' רש"י שם ד"ה מאימתי בני יונה כשרים.
  552. עי' ציון הבא ואילך. רש"י שם, לפי ערה"ש העתיד אסו"מ סי' נג ס"ט.
  553. תני יעקב קרחה בחולין כב ב, לגירסתנו, וגי' רש"י שם ד"ה מאימתי בני יונה כשרים וס' הערוך ע' עלעל, וגי' שמחת עולם אסו"מ פ"ג ה"ב, בד' תוס' מנחות כה א ד"ה ואימא, ועי' ציון 562, שי"ג בע"א.
  554. תני יעקב קרחה בחולין שם.
  555. איוב לט ל. עי' יעקב קרחה בגמ' שם.
  556. רש"י שם ד"ה הוא תני לה.
  557. אביי בגמ' שם, ורש"י שם.
  558. ערה"ש שם, בד' רש"י: מיהו נ"ל.
  559. רמב"ם שבציון 561, לפי ערה"ש שם.
  560. רמב"ם שבציון הבא, לפי ערה"ש שם, ע"פ ביצה ו ב.
  561. רמב"ם שם.
  562. תני יעקב קרחה בגמ' שם, לגי' כס"מ שם, בד' רמב"ם שם (וכעי"ז בערה"ש שם ס"ח, בשמו, ועי' שטמ"ק שם ויד דוד שם), ועי' ציון 553, שי"ג בע"א.
  563. עי' תו"כ צו פי"ח; עי' זבחים צח א; עי' מנחות פג א; רמב"ם מעה"ק פ"ד ה"א.
  564. ויקרא ז לז.
  565. שם לח. עי' תו"כ שם; עי' גמ' שם ושם, במסקנה; רמב"ם שם.
  566. רמב"ם שם.
  567. תו"כ שם. וע"ע ערה"ש העתיד מעה"ק סי' סט ס"ב.
  568. ציון 330 ואילך.
  569. ע"ע הקטרה (א) ציון 387 ואילך.
  570. עי' להלן ציון 587 ואילך.
  571. ציון 352 ואילך.
  572. ציון 153 ואילך.
  573. ע"ע יום ציון 86.
  574. ציון 102 ואילך.
  575. ציון 189 ואילך.
  576. ציון 106 ואילך.
  577. עי' לעיל ציון 563 ואילך.
  578. ציון 443 ואילך.
  579. ציון 445 ואילך.
  580. ציון 260 ואילך.
  581. ציון 315 ואילך.
  582. ע"ע קבלה (א).
  583. ציון 346 ואילך.
  584. ציון 382 ואילך.
  585. ע"ע.
  586. ציון 402 ואילך.
  587. הלל בתוספ' פסחים פ"ד: פסחים; עי' אית תניי תני הג' בירו' פסחים פ"ו ה"א. ועי' ברייתא פסחים סו א.
  588. ע"ע תמיד.
  589. ע"ע קרבן מוסף.
  590. ע"ע הנ"ל.
  591. ע"ע הנ"ל.
  592. ע"ע הנ"ל. ירו' שם, בד' האית תניי תני שבציון 587.
  593. משנה תמורה יד א; תוספ' תמורה פ"א: דברי ר' יהודה.
  594. ע"ע חבתין ציון 243 ואילך.
  595. ע"ע עבודת יום הכפורים.
  596. ע"ע קרבן פסח. ר' יעקב בתוספ' שם; ר' מאיר בברייתא יומא נ א. ועי' גמ' שם נא א, שר"ל פסח שני (ע"ע). וע"ע טמאה בצבור ציונים 127 ואילך, 271 ואילך.
  597. ר' יעקב שם בתוספ' שם. וע"ע חגיגה ציון 180 ואילך.
  598. משנה תמורה שם; תוספ' שם: ר' יעקב; ברייתא יומא נ א.
  599. תוספ' שם; ברייתא שם.
  600. עי' תוספ' מנחות שם; עי' ברייתא שם.
  601. ר' יעקב בברייתא שם.
  602. תוספ' מנחות שם; ר' יעקב בתוספ' תמורה שם.
  603. ר' יעקב בברייתא שם.
  604. ר' יעקב בתוספ' שם; תוספ' מנחות שם.
  605. פהמ"ש לרמב"ם שם. ועי' כס"מ ביא"מ פ"ד ה"ט, שכ"מ מיומא ז א ונ א.
  606. רמב"ם ביא"מ פ"ד ה"ט.
  607. מאירי שם נ א.
  608. רמב"ם שם.
  609. עי' מאירי שם; רע"ב תמורה פ"ב מ"א.
  610. ע"ע קרבנות צבור.
  611. ע"ע תמיד.
  612. ע"ע קרבן מוסף. מאירי יומא שם.
  613. עי' מאירי שם.
  614. רמב"ם שם; עי' רע"ב תמורה שם.
  615. עי' רע"ב שם פ"ב מ"א, ועי' תוי"ט שם, שתמה ע"ז, ועי' תוס' חדשים שם, שיש נפק"מ לדין לענין פסח שני, ועי' שו"ת בית שערים או"ח סי' שיז אות י, שדחה; עי' ר"י קורקוס שם ה"י.
  616. עי' ר"י קורקוס שם.
  617. עי' רע"ב שם.
  618. עי' רמב"ם ביא"מ פ"ד ה"י.
  619. כ"מ מחס"ד לתוספ' תמורה פ"א, בד' הרמב"ם.
  620. ע"ע פר העלם דבר של צבור וע' שעירי עבודה זרה וע' תרומת הלשכה.
  621. או"ש שם, בד' הרמב"ם.
  622. עי' כס"מ שם, בד' הרמב"ם.
  623. עי' ציון 605.
  624. עי' ר"י קורקוס ביא"מ פ"ד ה"י: ראיתי מי שתירץ, ועי"ש ששיטה זו דחוקה בסוגיא ביומא נ א; עי' חס"ד לתוספ' תמורה פ"א, ע"פ תו"י וריטב"א יומא שם.
  625. עי' חס"ד שם.
  626. במדבר כח ב. רבי בתו"כ שבציון 663, לפי רבינו הלל וקרבן אהרן לתו"כ אמור פי"ז; כ"מ מפסחים סו א, בד' ר' אליעזר במשנה שם, שדוקא הלל אינו לומד כן (עי' ציון 632), אבל ר"א לומד כן, לשיטתו שבציון 654 ואילך; ברייתא פסחים ורבי בברייתא מנחות שבציון 664 (שהם כתו"כ הנ"ל), לפי תוס' פסחים סו א ד"ה מה ותוס' שאנץ שם, ועי' ציון 630, שי"מ בע"א; אביי ביומא מו א, לפי תוס' שאנץ פסחים שם.
  627. כ"מ מגמ' שם, בד' ר' אליעזר במשנה שם; אביי ביומא שם.
  628. עי' רש"י שם עז א ד"ה במועדו; קרבן אהרן שם.
  629. עי' רש"י פסחים סו א ד"ה אלא אמר קרא.
  630. במדבר כח י. ר' יאשיה בספרי בהעלותך פיס' סה, לפי רבינו הלל שם; גמ' שם; כ"מ מברייתא פסחים ורבי בברייתא מנחות שבציון 664, לפי תוס' מנחות עב ב ד"ה שנאמר, ועי' ציון 626, שי"מ בע"א; ברייתא פסחים (ורבי בברייתא מנחות) שבציון 664, לפי צל"ח פסחים עז א.
  631. גמ' שם סו א.
  632. עי' גמ' שם סו א, בד' הלל שבציונים 639 ואילך, 651 ואילך, ורש"י ד"ה פסח נמי.
  633. הלל בירו' פסחים פ"ו ה"א, בלימוד הא'.
  634. עי' פ"מ שבע' הקש ציון 5 ואילך.
  635. עי' ציון 630 ואילך.
  636. הלל בתוספ' פסחים פ"ד, בלימוד הא'; עי' הלל בירו' שם, בלימוד הא'.
  637. עי' ירו' שם.
  638. ירו' שם, שכן אמרו להלל.
  639. הלל בתוספ' שם, בלימוד הג'; הלל בברייתא פסחים סו א, בלימוד הב'; הלל בירו' שם, בלימוד הב'.
  640. הלל בתוספ' שם, בלימוד הג'; עי' הלל בירו' שם, בלימוד הב'; עי' הלל בברייתא שם, בלימוד הב'.
  641. אמרו לו להלל בירו' שם; עי' גמ' שם.
  642. אמרו לו להלל בירו' שם.
  643. עי' גמ' שם.
  644. ר' יאשיה בספרי שבציון 650; הלל בירו' שם, בלימוד הג'.
  645. במדבר כח ב. ר' יאשיה בספרי בהעלותך פיס' סה, לפי רבינו הלל שם.
  646. ר' יאשיה בספרי שם.
  647. במדבר שם י. ר' יאשיה בספרי שם, לפי רבינו הלל שם.
  648. במדבר שם ב.
  649. ע"ע גזרה שוה ציון 98 ואילך, מח' תנאים אם למדים ואין משיבים או למדים ומשיבים, ועי' ציון 653, שלא היתה להם תשובה על גז"ש זו.
  650. ר' יאשיה בספרי שם.
  651. במדבר כח ב.
  652. שם ט ב.
  653. עי' הלל בתוספ' שם, בלימוד הב'; עי' ר' יאשיה בספרי שם; עי' הלל בברייתא שם, בלימוד הא'; ברייתא פסחים ורבי בברייתא מנחות שבציון 664, לפי תוס' מנחות עב ב ד"ה שנאמר, ועי' ציון הבא, שי"מ בע"א; הלל בירו' שם, בלימוד הג'. ועי' ירו' שם, שאמרו לו להלל: אין אדם דן גז"ש מעצמו (ע"ע גזרה שוה ציון 47 ואילך), וכ"פ בפסחים שם, ועי' ירו' שם, שלאחר שאמר להם שקיבל משמעיה ואבטליון קיבלו ממנו הדין, ועי' כעי"ז בתוספ' שם, בסו"ד.
  654. במדבר ט ב. ר' אליעזר במשנה פסחים סו א; רבי בתו"כ שבציון 663, לפי רבינו הלל וקרבן אהרן לתו"כ אמור פי"ז; ברייתא פסחים ורבי בברייתא מנחות שבציון 664, לפי תוס' פסחים שם ד"ה מה ותוס' שאנץ שם, ועי' ציון הקודם, שי"מ בע"א.
  655. ר' אליעזר במשנה שם.
  656. עי' רש"י שם עז א ד"ה במועדו; קרבן אהרן שם.
  657. עי' גמ' שם סו א, בד' הלל שבציונים 639 ואילך, 651 ואילך, ורש"י ד"ה פסח נמי.
  658. ויקרא כג מד. עי' רבי בתו"כ אמור פי"ז; עי' ברייתא פסחים עז א; עי' רבי בברייתא מנחות עב ב.
  659. ויקרא כג א-ב.
  660. שם מד. עי' רש"י מנחות שם ד"ה מה ת"ל; רבינו הלל לתו"כ שם.
  661. רבי בתו"כ שם; עי' ברייתא פסחים שם; עי' רבי בברייתא מנחות שם.
  662. עי' ציונים 629 ואילך, 633 ואילך. רבי בתו"כ שם; עי' ברייתא פסחים שם.
  663. עי' ציונים 626 ואילך, 654 ואילך. במדבר ט ב וכח ב. רבי בתו"כ שם; עי' ברייתא פסחים שם; עי' רבי בברייתא מנחות שם.
  664. ברייתא פסחים שם; רבי בברייתא מנחות שם.
  665. עי' רבי בתו"כ שם; ברייתא פסחים שם; רבי בברייתא מנחות שם: הציבור.
  666. רבינו הלל שם.
  667. במדבר כט לט. עי' רבי בתו"כ שם; עי' ברייתא פסחים שם; רבי בברייתא מנחות שם.
  668. עי' קרבן אהרן שם; עשירית האיפה שם.
  669. עי' רש"י פסחים שם ד"ה אלה תעשו ומנחות שם ד"ה במועדיכם; עי' קרבן אהרן שם.
  670. עי' רש"י מנחות שם; עי' רבינו הלל שם; קרבן אהרן שם.
  671. ע"ע עמר. עי' רש"י פסחים שם ד"ה מניין לרבות; רש"י מנחות שם ד"ה והקרב עמו; עי' רבינו הלל שם; עי' קרבן אהרן שם; עי' עשירית האיפה שם.
  672. עי' רש"י פסחים שם ד"ה ושתי הלחם; רש"י מנחות שם ד"ה והקרב עמהן; עי' רבינו הלל שם.
  673. רבי בתו"כ שם; עי' ברייתא פסחים שם; עי' רבי בברייתא מנחות שם.
  674. רבינו הלל שם.
  675. עי' רש"י פסחים שם ומנחות שם ד"ה מנין לרבות עומר; עי' רבינו הלל שם; עי' קרבן אהרן שם.
  676. עי' רש"י שם.
  677. במדבר שם.
  678. קרבן אהרן שם.
  679. עי' ויקרא כג י-יא.
  680. עי' שם יב-יג.
  681. עי' שם יז.
  682. עי' שם יט. עי' רש"י מנחות שם ד"ה ת"ל וידבר משה וגו'; רבינו הלל שם.
  683. ויקרא כג מד.
  684. רבי בתו"כ שם; עי' ברייתא פסחים שם; עי' רבי בברייתא מנחות שם.
  685. רבינו הלל שם; ר"ש משאנץ שם.
  686. רבינו הלל שם. ועי' מנחות שם, שמכיון ששתי הלחם אינם בני הקרבה (ע"ע שתי הלחם), ע"כ שעומר להקרבה ושתי הלחם לאפייה, וע"ע הנ"ל.
  687. עי' ציון 626 ואילך.
  688. עי' ציון 633 ואילך.
  689. עי' ציון 658 ואילך.
  690. עי' ציון 671 ואילך.
  691. ע"ע חדש: זמן היתרו.
  692. ע"ע שתי הלחם. עי' רש"י שם ד"ה עומר ושתי הלחם.
  693. עי' פסחים עז א.
  694. במדבר ז יז.
  695. ראב"ד לספרי שם.
  696. ע"ע חנכת המקדש ציון 47.
  697. ספרי נשא פיס' נא.
  698. רבינו הלל שם.
  699. ספרי שם.
  700. עי' ציונים 594 ואילך, 605.
  701. עי' ציונים 606, 617.
  702. ציון 49 ואילך.
  703. עי' רלב"ג במדבר ז יא.
  704. ציון 42 ואילך.
  705. ציון 50 ואילך.
  706. עי' רמב"ם מלכים פי"א ה"א.
  707. עי' סנהדרין נא א וזבחים מה א.
  708. רש"י זבחים שם ד"ה הלכתא.
  709. עי' שבת יב ב: לכשיבנה בהמ"ק אביא חטאת שמנה, ויומא פ א: האוכל חלב בזה"ז צריך שיכתוב לו שיעור כו'.
  710. ציון 135 ואילך.
  711. עי' ויק"ר פ"ט סי' ז ופכ"ז סי' יב; עי' תנחומא (בובר) אמור סי' יט; עי' ילק"ש אמור רמז תרמג; עי' שוח"ט נו סי' ד; עי' שוח"ט ק סי' ד.
  712. ירמיהו לג יא.
  713. עי' ויק"ר שם; עי' תנחומא שם; עי' ילק"ש שם; עי' שוח"ט ק שם.
  714. תהלים נו יג.
  715. עי' ויק"ר שם; עי' תנחומא שם; ילק"ש שם; עי' שוח"ט שם.
  716. יפ"ת לויק"ר פ"ט שם.
  717. נחמיה יב מ.
  718. שוח"ט נ שם. ולפי פשוטו מדובר שם בתוספת-העיר-והעזרות (ע"ע).
  719. ויקרא ז יא-יב.
  720. יפ"ת שם.
  721. עי' רד"ק ירמיהו לג יא; רד"ק תהלים ק ד; עי' א"ח הל' תפלה סי' כ; יפ"ת שם; כ"מ מריא"ף לע"י סנהדרין מג ב.
  722. רד"ק ירמיהו שם.
  723. ע"ע תמיד.
  724. ע"ע קרבן מוסף.
  725. יפ"ת שם.
  726. שערי אורה ש"ו; עבודת הקודש ח"ב פמ"ג; עי' קרבן אהרן לתו"כ ויקרא דבורא דנדבה פי"ד; אגרות הראיה (מהד' תשד"מ) ח"ד עמ' כד ופנקסי הראי"ה ח"א עמ' ח ולנבוכי הדור מהד' תשס"ט עמ' מו וכ"מ מעולת ראיה ח"א עמ' רצב. ועי' ציון 738.
  727. עי' אגרות הראיה שם ועולת ראיה שם ופנקסי הראי"ה שם ולנבוכי הדור שם.
  728. עי' אגרות הראיה שם ופנקסי הראי"ה שם ולנבוכי הדור שם.
  729. פנקסי הראי"ה שם.
  730. פנקסי הראי"ה שם; עי' לנבוכי הדור שם.
  731. לנבוכי הדור שם.
  732. ישעיהו יא ט. עולת ראיה שם.
  733. ויקרא כב כט.
  734. עי' פנקסי הראי"ה שם; לנבוכי הדור שם.
  735. ע"ע יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ציון 7 ואילך.
  736. פנקסי הראי"ה שם. עיי"ש מה שפי' ע"פ זה את במדבר כח ב, ד.
  737. עי' ציון 711.
  738. עי' פנקסי הראי"ה שם.
  739. מלאכי ג' ד'.
  740. עי' פנקסי הראי"ה שם; לנבוכי הדור שם.
  741. עולת ראיה שם.
  742. ציון 33 ואילך.
  743. עי' משנה זבחים קיב ב; עי' ספרי ראה פיס' סה; רמב"ם בהב"ח פ"א ה"ג.
  744. עי' משנה שם ומגילה י א; עי' ספרי ראה פיס' סה.
  745. ציון 77 ואילך.
  746. דברים יב יד.
  747. עי' ספרי ראה פיס' ע.
  748. עי' רמב"ם מעה"ק פי"ח ה"א וספה"מ מ"ע פד; עי' סמ"ג עשין קפח; עי' חינוך מ' תמ; ועוד.
  749. עי' ספה"מ שם; חינוך שם.
  750. דברים יב יא. סמ"ג שם.
  751. דברים שם יד. חינוך שם.
  752. דברים שם. ספה"מ וחינוך שם, ע"פ ספרי שם; סמ"ג שם.
  753. בה"ג; רס"ג; ר"א הזקן; ועוד. ועי' יראה"ש סי' תמ.
  754. עי' ספרי ראה פיס' ע.
  755. דברים יב יג. עי' רבינו הלל לספרי שם.
  756. ע"ע הקש.
  757. דברים שם יד.
  758. ראב"ד לספרי שם.
  759. שם יג. עי' ראב"ד שם; עי' רבינו הלל שם.
  760. ספרי שם.
  761. ספה"מ לרמב"ם ל"ת פט.
  762. רמב"ם מעה"ק פי"ח ה"ב.
  763. עי' רס"ג באזהרות "את ה' אלהיך תירא" (סדור רס"ג עמ' קעא): פן תעלה בכל מקום; עי' אזהרות ר' שלמה ן' גבירול (נד' במחזורי הספרדים לשבועות) "שמור לבי מענה" ל"ת קכ; עי' ספה"מ שם, ע"פ ספרי שם; עי' סמ"ג לאוין שלב; עי' חינוך מ' תלט, ע"פ ספרי שם; ועוד.
  764. דברים יב יג. עי' רס"ג שבציון הקודם; רמב"ם מעה"ק שם וספה"מ שם; עי' סמ"ג שם; חינוך שם.
  765. ע"ע מנין המצות.
  766. עי' אזהרות ר"א הזקן "אמת יהגה חכי" (מחזור (גולדשמידט) שבועות עמ' 673); עי' אזהרות הר"י ברצלוני "איזה מקום בינה" (נד' במחזורי צפון אפריקה לשבועות) בעונשים; עי' יראה"ש סי' רפא.
  767. בה"ג.
  768. עי' ציון 763 ואילך.
  769. ר' יהושע בעדיות פ"ח מ"ו, שכן שמע; ראב"י בברייתא זבחים סב א ורבב"ח א"ר יוחנן בגמ' שם, שכן העיד נביא שעלה בשיבת ציון מהגולה.
  770. רע"ב שם.
  771. ע"ע בית המקדש ציון 271 ואילך.
  772. ע"ע הנ"ל ציונים 308 ואילך, 315. ושם ציון 314, שי"ח.
  773. ר' יהושע בעדיות שם, שכן שמע.
  774. ע"ע טֻמאה בצבור.
  775. כפו"פ פ"ו. ועי' על הקרבת קרבנות בזמן הזה: שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' פט; שו"ת חת"ס ח"ב יו"ד סי' רלו; שו"ת מהר"ץ חיות ח"א סי' ב וח"ב סי' יז; שו"ת בנין ציון סי' ב; שו"ת שאילת דוד ח"א קונ' דרישת ציון וירושלים; ס' עבודה תמה; ס' דרישת ציון; ס' עיקר הקדש והמקדש ח"ה; ועוד.
  776. עי' זבחים קז ב, ורש"י ד"ה המעלה בזמן הזה.
  777. גמ' שם.
  778. רע"ב עדיות פ"ח מ"ו.
  779. גמ' שם, בד' ר' יוחנן.
  780. גמ' שם.
  781. גמ' שם, בד' ר"ל.
  782. עי' ציון 769 ואילך.
  783. ע"ע בית המקדש ציונים 308 ואילך, 315. ושם ציון 314, שי"ח.
  784. רמב"ם מעה"ק פי"ט הט"ו.
  785. רמב"ם מעה"ק פ"ג ה"ב, ועי' כס"מ שם שכ"מ ממשנה קדושין לו א.
  786. ע"ע אשה ציון 1. כס"מ שם.
  787. ע"ע עבד כנעני. עי' כס"מ שם.
  788. ציון 223 ואילך.
  789. ציון 232 ואילך.
  790. ציונים 132 ואילך, 263 ואילך.
  791. קרבן אהרן לתו"כ ויקרא דבורא דנדבה פ"ג.
  792. עי' משנה מנחות קד ב; עי' תו"כ שם פ"ג ופ"ח ופ"י ופט"ז ואמור פר' ז; רמב"ם מעה"ק פ"ג ה"א; עי' רמב"ם שם פי"ד ה"ב.
  793. ע"ע נדרים ונדבות. עי' רמב"ם שם; רמב"ם פ"ג שם.
  794. עי' משנה שם; עי' תו"כ ויקרא שם פ"ו ופ"י ופט"ז; רמב"ם שם.
  795. משנה שם; תו"כ שם פ"י; רמב"ם פי"ד שם.
  796. רמב"ם שם. וע"ע תורים ובני יונה.
  797. עי' משנה שם; רמב"ם שם; עי' רמב"ם פ"ג שם.
  798. ע"ע עֹלה.
  799. קרבן אהרן לתו"כ ויקרא דבורה דנדבה פ"ג.
  800. ויקרא א ב. עי' סתמא דתו"כ שם.
  801. ויקרא שם. קרבן אהרן שם.
  802. ויקרא שם. עי' קרבן אהרן שם.
  803. ויקרא א יד. עי' רבינו הלל לתו"כ שם פ"ח; עי' קרבן אהרן שם ופ"ג, בפי' התו"כ שבציון הבא.
  804. ת"ק בתו"כ שם פ"ח.
  805. עי' רבינו הלל שם; קרבן אהרן שם.
  806. קרבן אהרן שם. ועי' רבינו הלל שם, שפי' בע"א.
  807. ויקרא כב כא. עי' קרבן אהרן שם.
  808. סתמא דתו"כ אמור פר' ז, לגי' הג' הגר"א שם. בתו"כ שם, לגירסתנו: איש.
  809. עי' ת"כ שבציון 812 ואילך.
  810. ויקרא כב יח. עי' רבי בתו"כ ויקרא דבורא דנדבה פ"ח; רבי בברייתא מנחות קד ב.
  811. ח"ח לתו"כ שם.
  812. רבי בתו"כ שם; רבי בברייתא שם: הכל.
  813. רבי בתו"כ שם; עי' רבי בברייתא שם.
  814. מהרש"א שם.
  815. שם ב א. רבי בתו"כ שם, לגי' הג' הגר"א שם, ולגירסתנו ליתא; רבי בברייתא בגמ' שם.
  816. עי' עיון יעקב שם, ע"פ רש"י ויקרא ב א.
  817. חס"ד לתוספ' פסחים פ"ז.
  818. תוספ' שם.
  819. חס"ד שם.
  820. תוספ' שם; ברייתא פסחים פט ב; רמב"ם מעילה פ"ד ה"ח.
  821. עי' רש"י שם ד"ה המוכר עולות.
  822. כ"מ מגמ' שבציון הבא; רמב"ם שם.
  823. גמ' שם; רמב"ם שם.
  824. רש"י שם.
  825. תוספ' שם.
  826. ברייתא שם; רמב"ם שם.
  827. רש"י שם ד"ה ומעות כל שהן.
  828. גמ' שם, בפי' הברייתא שם.
  829. ע"ע שופרות המקדש.
  830. רש"י שם.
  831. ע"ע קדשים קלים.
  832. עי' ציון 360 ואילך.
  833. מל"מ מעילה פ"ד ה"ח וערה"ש חו"מ סי' תו ס"ב, ע"פ פסחים צ א, שהברייתא שבציון 820, אינה כריה"ג, ותמה על הרמב"ם שבציון הנ"ל שפסק ד"ז, ובנז"מ פ"ח ה"א פסק כריה"ג, ועי' אבהא"ז נז"מ שם ובהשמטות שבסוה"ס, ועי' ציון הבא ואילך.
  834. עי' ציון 836 ואילך.
  835. קצה"ח סי' תו סק"א, ליישב סתירת הרמב"ם.
  836. עי' משנה תמורה לב א; עי' רמב"ם תמורה פ"ד הי"א.
  837. עי' חינוך מ' שנו.
  838. רש"י שם ד"ה מקדושה לקדושה.
  839. חינוך שם.
  840. ע"ע בכור בהמה טהורה: בתורת קרבן.
  841. ויקרא כז כו. עי' ר' ישמעאל בתו"כ בחוקותי פר' ה; עי' ר' עקיבא בתו"כ שם; רמב"ם שם.
  842. רש"י שם; עי' רשב"ם שם; עי' רלב"ג שם. ועי' ראב"ע ורמב"ן שם, שפי' בע"א.
  843. רש"י ערכין כט א ד"ה ואי אתה מקדישו.
  844. עי' ר' ישמעאל במשנה שם; גו"א שם.
  845. דברים טו יט. עי' ר' ישמעאל במשנה שם, ורש"י ד"ה כתוב אחד.
  846. עי' תו"כ שם; רמב"ם שם.
  847. ויקרא שם. ר"י בתו"כ שם.
  848. עי' קרבן אהרן שם.
  849. קרבן אהרן שם.
  850. עי' קרבן אהרן שם, ע"פ תו"כ שם.
  851. קרבן אהרן שם.
  852. ויקרא שם. עי' תו"כ שם.
  853. עי' קרבן אהרן שם.
  854. קרבן אהרן שם.
  855. רלב"ג שם.
  856. עי' רמב"ם שבציון 846.
  857. רי"פ פערלא לספה"מ לרס"ג ל"ת רלא, בד' סתם משנה שבציון 836, וצ"ב.
  858. רי"פ פערלא שם, בד' ת"ק בתו"כ בחוקותי פר' ה.
  859. עי' רש"י ויקרא כז כו.
  860. שו"ת אחיעזר ח"ב יו"ד סי' כה אות ט, לצד זה.
  861. רשב"ם שם.
  862. תועלות לרלב"ג פ' בחוקותי התועלת הה'.
  863. ס' החינוך מ' שנב. ועיי"ש מ' שנו.
  864. ע"ע הקדש: הקדש עילוי.
  865. שו"ת אחיעזר שם, בצד הב'. ועי' אגרות הגרי"ד הלוי עמ' קפה.
  866. עי' חינוך מ' שנו.
  867. חינוך שם.
  868. ע"ע מלקות. רמב"ם תמורה פ"ד הי"א; עי' חינוך מ' שנו.
  869. עי' חינוך שם.
  870. ויקרא כז כו. ערכין כט א, בד' חכמים במשנה שם כח ב, לפי רבינו גרשום שם כט א ורש"י שם ד"ה ורבנן וד"ה אל תקדיש.
  871. גמ' שם, בד' ר' ישמעאל במשנה שם, לפי רש"י שם ד"ה לא צריך לאקדושיה ורי"פ פערלא לספה"מ לרס"ג ל"ת רלא.
  872. רמב"ם תמורה פ"ד הי"א וספה"מ ל"ת קז; סמ"ג לאוין שמו; חינוך מ' שנו; ועוד.
  873. בה"ג; רס"ג באזהרות "אנכי אש", וסותר לרס"ג שבציון 875, וצ"ב, ועי' רי"פ פערלא לספה"מ לרס"ג ל"ת רלא, שחזר בו רס"ג שם ממש"כ כאן; ר"א הזקן; ר"י ברצלוני; ר"ש ן' גבירול.
  874. רי"פ פערלא שם, ע"פ בה"ג הל' בכורות.
  875. רס"ג באזהרות "את ה' אלהיך תירא", לגי' קובץ מעשי ידי גאונים קדמונים חוב' ב עמ' 34: בל וכו' ויקדישו בכור תם, וסותר לרס"ג שבציון 873, וצ"ב, ועי' ציון הנ"ל; רס"ג שם, לגי' סדור רס"ג עמ' קעב: בל וכו' ויקדישו בכורותם, לפי המהדיר שם.
  876. עי' ציון 856 ואילך.
  877. רי"פ פערלא שם.