אנציקלופדיה תלמודית:שנים שעשו

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

הגדרת הערך - שנים שעשו יחד מעשה, שבעשייתו יש איסור או מצוה.

במלאכת שבת

זה יכול וזה יכול

שנים שהוציאו מרשות-היחיד* לרשות-הרבים* - שאם היה אחד המוציא, היה חייב משום מלאכת מוציא* - דבר שכל אחד מהם יכול להוציאו לבדו[1], כגון שהוציאו קנה לרשות הרבים[2], או שכתבו יחד בקנה[3] - שאם היה אחד הכותב, היה חייב משום מלאכת כותב* - או שנכנס צבי מאליו לבית ונעלו שנים הדלת[4] - שאם היה אחד נועל היה חייב משום מלאכת צד* - נחלקו בהם תנאים:

א) ר' מאיר מחייב[5] את שניהם[6], שלדעתו בכתוב: ואם נפש אחת תחטא וגו' בעשׂתהּ[7], ישנם שני מיעוטים[8], שהמילה "אחת" מיותרת, שיכל לכתוב: ואם נפש תחטא, ובמקום המילה "בעשׂתהּ", יכל הכתוב לכתוב: בעשות"[9], ואנו למדים מיתור אחד למעט זה עוקר וזה מניח, ומיתור שני - של בעשֹתהּ[10] - למעט יחד שעשה בהוראת בית דין[11], אבל המילה "נפש" אינה מיותרת, שאפילו אנשים רבים קרואים "נפש"[12].

ב) ולדעת ר' יהודה ור' שמעון - וסתם משנה[13], וסתם תורת כהנים[14], ורבי[15], וכך נזרקה מפי החבורה[16], שכל החכמים מודים בה[17] - שנים שהוציאו מרשות לרשות, כשכל אחד מהם יכול להוציא לבדו, פטורים[18], מפני שכל אחד יכול להוציאו לבדו, אין הדרך להוציאו בשנים[19]. ומספר לימודים לדעה זו: א) נאמר שם: בעשֹתהּ אחת[20], העושה כולה ולא העושה מקצתה[21], שנפש אחת תעשה מלאכה אחת שלמה ולא מקצת המלאכה, שאז לא תקרא אחת[22]. ב) נאמר שם: בעשֹתהּ[23], העושה את כולה ולא העושה את מקצתה[24], שאף על פי שפשט הכתוב ש"בעשֹתהּ" מוסב על ה"נפש", באה הדרשה ש"בעשֹתהּ" מוסב על ה"מלאכה", כאילו אמר: "בעשות אותה" כולה, ולא מקצתה[25]. ויש שכתבו ש"בעשֹתהּ" בגימטריא* "אם כולה ולא במקצתה"[26]. ויש שכתבו שדרך לשון התורה, כשבאה למעט כולה ולרבות גם מקצתה כתוב הכינוי בתוספת "אותו" "אותה"[27], ובמקום שלא כתוב כינוי "אותו", פירושו דוקא כולו ולא מקצתו, כמו כאן[28]. ג) לדעה זו המילה "נפש" הבאה בכתוב זה מיותרת, ובאה למעט זה יכול וזה יכול[29].

בדעת הסוברים ששנים שעשו מלאכה פטורים[30], יש מהאחרונים שכתבו שעיקר הפטור - בזה עוקר וזה מניח[31], או אף בשנים שעשו כאחד[32] - הוא מסברא*[33], שאין הדרך לעשות בשנים דבר שיכול לעשותו באחד[34], ואין הכתוב בא אלא כגלוי-מלתא-בעלמא*, שאף בהוצאה צריך שיעשה את כל המלאכה[35]. ויש שנראה מדבריהם שעיקר הפטור הוא מחמת הלימוד מהכתוב[36].

להלכה פסקו ראשונים שכל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדו, ועשו אותה שנים בשותפות, בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה, כגון שעקר זה החפץ מרשות זו והניחו השני ברשות אחרת, בין שעשו אותה שניהם כאחד מתחילה ועד סוף, הרי אלו פטורים[37], שההלכה כר' יהודה, משום שסתם משנה שנויה כמותו[38].

זה אינו יכול וזה אינו יכול

שנים שהוציאו מרשות-היחיד* לרשות-הרבים* - שאם היה אחד המוציא, היה חייב משום מלאכת מוציא* - דבר שאין אחד מהם יכול להוציאו לבדו[39], כגון שהוציאו קורה לרשות הרבים[40], או שנכנס צבי מאליו לבית ונעלו שנים דלת שאין אחד יכול לנעול אותה לבדו[41], נחלקו בהם תנאים:

א) לדעת ר' יהודה - ותנא קמא[42], ור' מאיר[43] - חייבים[44] שניהם[45], שאף לר' יהודה - שסובר שאם כל אחד יכול להוציא לבד, פטורים[46] - אם אין אחד יכול להוציאו והוציאוהו שנים חייבים[47], שכן הדרך להוציאו בשנים, ובזה מודה לר' מאיר, המחייב אף כששניהם יכולים להוציא לבד[48]. ולדעתו אין ממעטים מהכתוב: ואם נפש אחת תחטא וגו' בעשׂתהּ[49], כשזה אינו יכול וזה אינו יכול, אלא למעט יחיד שעשה בהוראת בית דין[50].

ב) ולדעת ר' שמעון אף על פי שאין אחד מהם יכול להוציאו והוציאוהו שנים, פטורים[51]. ומספר לימודים לדבר: א) נאמר: בעשֹתהּ אחת[52], יחיד שעשה חייב, שנים שלושה שעשו פטורים[53], שהכתוב מיעט כל מין מלאכה שעשאוה שנים[54]. ב) נאמר שם: בעשֹתהּ[55], יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורים[56], שיש לדרוש "בעשֹתהּ", העושה את כולה ולא העושה מקצתה[57]. ג) לדעתו יש בכתוב זה שלושה מיעוטים, ולדעתו יחיד שעשה בהוראת בית דין חייב, והמיעוט השלישי בא למעט זה אינו יכול וזה אינו יכול[58].

להלכה פסקו ראשונים שמלאכה שאין אחד יכול לעשותה לבדו עד שיצטרפו, הואיל ואין כח באחד מהם לעשותה לבדו ועשו אותה בשותפות מתחילה ועד סוף, שניהם חייבים[59], ושיעור אחד לשניהם[60], שההלכה כתנא קמא ולא כר' שמעון[61].

זה יכול וזה אינו יכול

שנים שהוציאו מרשות-היחיד* לרשות-הרבים* - שאם היה אחד המוציא, היה חייב משום מלאכת מוציא* - דבר שהיה כח באחד להוציאו לבדו, והשני אינו יכול להוציאו לבדו[62], הראשון שיכול חייב, והשני מסייע* הוא, ומסייע אינו חייב[63]. ואפילו אם זה שאינו יכול הוא בעל כח הרבה, אלא שהוא נושא הקורה בענין זה בידו או באצבעו שאלמלא האחר לא היה הוא יכול לנושאה כך, הרי הוא מסייע, וחבירו חייב, שלא מסתבר לומר שחשוב יכול, לפי שהוא בעל כח, כיון שבענין שהוא נושאה אינו יכול להרימה[64].

גדר הפטור

במהות הפטור של שנים שעשו - כשזה יכול וזה יכול, לסוברים כן[65], וכן הלכה[66]. או אף כשזה יכול וזה אינו יכול, לסוברים כן[67] - נחלקו הדעות: א) יש מהראשונים ואחרונים הסוברים שפטור זה הוא מאיסור תורה[68], ומכל מקום הדבר אסור מדרבנן[69]. ואף על פי שהלימוד מהכתוב לפטור שנים שעשו אינו אלא מכתוב הדן בחיוב חטאת[70], מכל מקום אסור מן התורה מחמת עשה של וביום השביעי תשבֹּת[71]. או שהדבר אסור משום שנאמר: לא תעשה כל מלאכה[72], ויש לדרוש: כל מלאכה, ולא מקצת מלאכה, פרט לשנים שעשאוהו או זה עוקר וזה מניח, שפטור ממיתה, שאין אזהרה*[73]. ב) ויש מהאחרונים הסוברים שאין פטור זה אמור אלא מחיוב חטאת, ומכל מקום מהתורה אסור אף לשנים לעשות מלאכה[74].

כשאחד אינו בן חיוב

הפטור של שנים שעשו כשזה יכול וזה יכול - לסוברים כן[75], וכן הלכה[76] - יש מהאחרונים שנסתפקו אם הוא דוקא כששניהם בני חיוב, אבל אם האחד גוי* או קטן* שאינם בני עונשים, הישראל הגדול חייב, שאף על פי שאף בלעדיו היתה המלאכה נעשית על ידי השני, יתכן שלא מיעט הכתוב כי אם כששניהם שוים, אבל כשהאחד אינו בן עונשים, עליו מוטל שלא יניח שיעשה על ידו מלאכה בשבת, כיון שהשני אינו מוזהר עליה[77]. ויש שכתבו - לדעתם שעיקר הפטור נלמד מסברא*[78] - שכיון שנעשה שלא כדרך המלאכה, ודאי פטור אף אם השני אינו בן עונשים[79].

איסור מחמר

באיסור מחמר*[80], אם הוא אף בשתי בהמות, נחלקו אחרונים: יש שצידדו שכל שהוא פטור בשנים שעשו, אף בשתי בהמות יהיה פטור[81]. ויש שכתבו שודאי בשתי בהמות לעולם חייב, שכן דרך בהמות לשאת שנים במשא, ולא שייך לפטור בזה משום שנים שעשאוהו[82].

חי נושא את עצמו

אדם חי, שאין חייבים על הוצאתו מרשות לרשות, כיון שהחי נושא את עצמו[83], יש מהראשונים סוברים הטעם, שהמוציא אינו חשוב שעשה את המלאכה לבדו, והרי זה כשנים-שעשו* שפטורים[84], שאף אם הנושא יכול לשאת את הנישא לבדו, והנישא אינו יכול לשאת את עצמו, אין לדונם כזה יכול וזה אינו יכול, שאותו שיכול להוציא לבד חייב[85], משום שאין לנושא אפשרות לשאת את הנישא בלא שהנישא ישא את עצמו, שהרי חי הוא[86], או משום שאין לחייב את אותו אחד שיכול אלא אם כן נעשית המלאכה בשלימות, והנושא את החי אינו מוציא בשלימות, שכן הנישא אינו חשוב מוציא את עצמו, אלא כמי שהולך לבדו[87].

בשאר איסורים

הפטור של שנים שעשו - כשזה יכול וזה יכול, לסוברים כן[88], וכן הלכה[89]. או אף כשזה יכול וזה אינו יכול, לסוברים כן[90] - נזכר בתורת כהנים ובמשנה וברייתא לענין איסור שבת*[91], וכתבו אחרונים שלא מצינו בתלמוד דין זה לפטור בשאר עבירות, כגון שנים שחרשו בשביעית*, או שבישלו בשר-בחלב*, שבשבת פטורים ובאלו חייבים[92], וכן שנים שהרגו נפש, נלמד מכתוב אחר לפטור[93], וכן שנים ששחטו בחוץ או שהעלו בחוץ, נלמד מכתוב אחר לפטור[94], ומכל מקום כתבו ראשונים ואחרונים שדין זה שייך גבי שבת וכל חיובי חטאת[95], וביארו אחרונים הטעם, שכן הכתוב שממנו נלמד הפטור דן בחיוב חטאת בכל התורה[96], ואיננו מיוחד לענין שבת[97]. ויש מהאחרונים שפקפק בזה, שמא אינו שייך אלא באיסורי שבת[98].

בקיום מצוות

יש מהאחרונים שכתבו שדין שנים שעשו הוא אף בקיום מצות-עשה*, ולפיכך בנטילת-לולב*, אם בשעת קיום המצוה אחזו בו שנים, בענין שמידו לבדו בלתי אחיזת חברו לא היה נופל בידו, הוא כזה יכול וזה יכול, שפטור - לסוברים כן[99], וכן הלכה[100] - בשבת, ונחשב שנים שעשאוהו, ולא יצאו ידי חובת נטילת ידים, שאנו צריכים ולקחתם[101], שיהיה לקיחה לכל אחד ואחד[102], ולא בשנים יחד, ואם המחזיק בו למעלה אינו תופסו בחוזקה, ולולי החזקת התחתון היה נופל מידו, אז יצא בו המחזיק התחתון, שהוא כזה יכול וזה אינו יכול, שחייב בשבת[103], שהוא כמסייע ואין בו ממש[104].

הערות שוליים

  1. עי' שבת צב ב, ורש"י ד"ה זה יכול.
  2. עי' תו"כ ויקרא דבורא דחובה פר' ז; עי' ברייתא שם.
  3. עי' תו"כ שם; עי' ברייתא שם.
  4. עי' משנה שם קו ב, ורש"י ד"ה צבי שנכנס וד"ה נעלו שנים.
  5. ברייתא שבת צב ב, לגירסתנו וגי' רש"י שם ד"ה הכי גרסינן.
  6. עי' תוס' רא"ש שם צג א.
  7. ויקרא ד כז.
  8. גמ' שם צג א, בד' ר"מ.
  9. עי' ריטב"א שם.
  10. עי' רש"י שם צב ב ד"ה ר' מאיר מחייב.
  11. גמ' שם צג א, בד' ר"מ.
  12. עי' ריטב"א שם.
  13. סתם משנה שבת צב ב, לפי רש"י שם ד"ה ור' יהודה פוטר והגמ"י שבת פ"א הט"ו; עי' סתם משנה שם קו ב, בצד צבי.
  14. עי' תו"כ ויקרא דבורא דחובה פר' ז.
  15. עי' ברייתא שבת ג א.
  16. עי' ר' חייא בר גמדא בגמ' שם.
  17. רשב"א שם; חי' הר"ן שם.
  18. ברייתא שם צב ב, ורש"י ד"ה זה יכול.
  19. עי' רש"י שם ד"ה זה יכול וד"ה ור' יהודה פוטר.
  20. ויקרא שם.
  21. תו"כ שם.
  22. קרבן אהרן לתו"כ שם.
  23. ויקרא שם.
  24. רבי בברייתא שם ג א; ר' חייא בר גמדא בגמ' שם, שכך נזרקה מפי חבורה, לגירסתנו, ועי' רשב"א שם וחי' הר"ן שם, שי"ג בע"א; סתם ברייתא שם צב ב.
  25. עי' תוס' שם ג א ד"ה בעשותה; עי' קרבן אהרן שם.
  26. בעה"ט שם.
  27. תורה תמימה שם, ע"פ פסחים כב ב ונט א וצט א.
  28. תורה תמימה שם, ע"פ תו"כ נגעים פ"ב וגמ' שם נז ב וסד ב ושבועות כז ב
  29. עי' גמ' שם צג א, בד' ר"י ור"ש.
  30. עי' ציון 13 ואילך.
  31. מקו"ח בסוה"ס הג' למגיני ארץ למג"א סי' רסו סק"ז.
  32. אמרי בינה דיני שבת סי' לג.
  33. עי' מקו"ח שם, ע"פ תוס' שבת צג א ד"ה חד; עי' אמרי בינה שם.
  34. עי' אמרי בינה שם, ע"פ רש"י שבציונים 19, 48.
  35. עי' מקו"ח שם, ע"פ תוס' שם.
  36. עי' שו"ת שמחת יו"ט סי' נט.
  37. רמב"ם שבת פ"א הט"ו.
  38. עי' ציון 13. הגמ"י שם, בד' הרמב"ם. וע"ע הלכה כסתם משנה ציון 83 ואילך.
  39. עי' ברייתא שבת צב ב, ורש"י ד"ה זה אינו יכול.
  40. עי' תו"כ ויקרא דבורא דחובה פר' ז; עי' ברייתא שם צג א.
  41. עי' משנה שם קו ב, ורש"י ד"ה לא יכול.
  42. עי' משנה שבת צב ב וקו ב.
  43. עי' ברייתא שם צב ב.
  44. עי' תו"כ שם; עי' ברייתא שם.
  45. תוס' רא"ש שם צג א.
  46. עי' ציון 18 ואילך.
  47. עי' תו"כ שם; עי' ברייתא שם צג א.
  48. עי' רש"י צב ב שם.
  49. ויקרא ד כז.
  50. עי' גמ' שם צג א, בד' ר"י.
  51. עי' משנה שבת צב ב; עי' משנה שם קו ב, ורש"י שם ד"ה ור' שמעון; תו"כ ויקרא דבורא דחובה פר' ז; עי' ברייתא שם צג א.
  52. ויקרא ד כז.
  53. עי' ר"ש בתו"כ שם.
  54. קרבן אהרן לתו"כ שם.
  55. ויקרא שם.
  56. ר"ש בברייתא שם.
  57. עי' ברייתא שם צב ב. ועי' ציון 24 ואילך.
  58. עי' גמ' שם צג א, בד' ר"ש.
  59. רמב"ם שבת פ"א הט"ז; עי' רמב"ם שם הכ"ג; עי' טוש"ע או"ח שטז ה.
  60. רמב"ם שם הט"ז.
  61. עי' מ"מ שם, בד' הרמב"ם.
  62. עי' שבת צג א; עי' רמב"ם שבת פ"א הט"ז.
  63. ע"ע מסייע. עי' ברייתא שם צב ב: דברי הכל חייב, לפי גמ' שם צג א; רמב"ם שם.
  64. עי' תוס' רא"ש שם.
  65. עי' ציון 13 ואילך.
  66. עי' ציון 37 ואילך.
  67. עי' ציון 51 ואילך.
  68. עי' רש"י שבת צג א ד"ה ור' שמעון מטהר וקנג ב ד"ה כל שבגופו; עי' רא"ש שבת פ"א סי' א; עי' שו"ת שמחת יו"ט סי' נט; עי' או"ש שבת פ"כ הי"א ומשך חכמה שמות י כ.
  69. עי' רש"י קנג ב שם; עי' רא"ש שם; עי' שו"ת שמחת יו"ט שם; עי' מצפה איתן שם ג א, ע"פ רש"י שם, ובד' רמב"ם שבת פ"א, והביא ראיה מירו' חגיגה פ"ב ה"א; עי' שו"ת שם אריה אה"ע סו"ס צה, בד' רמב"ם שבת פ"א ה"ג.
  70. עי' ציונים 20 ואילך, 52 ואילך.
  71. שמות יב כג. עי' שו"ת שם אריה שם, ע"פ רמב"ם שם ה"א. וע"ע שבת.
  72. שמות י כ.
  73. עי' משך חכמה שם.
  74. עי' מקו"ח בסוה"ס הג' למגיני ארץ למג"א סי' רסו סק"ז; עי' שו"ת באר יצחק או"ח סי' יד, בשמו, והסכים לו.
  75. עי' ציון 13 ואילך.
  76. עי' ציון 37 ואילך.
  77. עי' שו"ת שמחת יו"ט סי' נט; עי' אמרי דינה דיני שבת סי' לג, בשמו.
  78. עי' ציון 33 ואילך.
  79. עי' אמרי בינה שם. ועיי"ש ראיות לזה.
  80. ע"ע.
  81. עי' מקו"ח בסוה"ס הג' למגיני ארץ למג"א סי' רסו סק"ז; עי' או"ש שבת פ"כ הי"א, בשמו.
  82. עי' או"ש שם, ע"פ ירו' שבת פי"א ה"ב.
  83. ע"ע מוציא ציון 1058 ואילך.
  84. עי' פסקי רי"ד שבת צד א; עי' תוס' רא"ש שם. ועי' תוס' שם ד"ה שהחי וערובין צז ב ד"ה את, שדחו (עי' ציון הבא).
  85. עי' ציון 62 ואילך. עי' תוס' רא"ש שבת שם. ועי' תוס' שם ושם, מטעם זה אין לומר שהפטור על נשיאת החי הוא משום שנים שעשו.
  86. עי' תוס' רא"ש שם.
  87. עי' חי' הגר"ח שם.
  88. עי' ציון 13 ואילך.
  89. עי' ציון 37 ואילך.
  90. עי' ציון 51 ואילך.
  91. עי' משנה שבת צב ב; עי' תו"כ ויקרא דבורה דחובה פר' ז; עי' ברייתא שם ג א וצב ב וצג א.
  92. מקו"ח בסוה"ס הג' למגיני ארץ למג"א סי' רסו סק"ז.
  93. עי' מקו"ח שם, ע"פ סנהדרין עח א. וע"ע רציחה.
  94. עי' מקו"ח שם, ע"פ זבחים קח א-ב.
  95. רש"י פסחים פה ב ד"ה דעבד ליה; עי' ריטב"א קדושין מג א; שו"ת דברי מלכיאל ח"ז סי' ג.
  96. עי' ציונים 20 ואילך, 52 ואילך.
  97. עי' שו"ת דברי מלכיאל שם.
  98. עי' פנ"י שבת צג א, ונשאר בצ"ע.
  99. עי' ציון 13 ואילך.
  100. עי' ציון 37 ואילך.
  101. ויקרא כג מ.
  102. ע"ע נטילת לולב.
  103. עי' ציון 62 ואילך.
  104. עי' שו"ת האלף לך שלמה או"ח סי' שעב.