דרשני:ספר המצוות הקצר (31.168.209.132)

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מצוות עשה - לבער חמץ בערב פסח-רלוונטי להיום 1 מצוות עשה - לאכול מצה בליל א' דפסח-רלוונטי להיום 2 מצוות לא תעשה - שלא ימצא חמץ ברשותינו בפסח-רלוונטי להיום 3 מצוות לא תעשה - שלא לאכול תערובת חמץ בפסח-רלוונטי להיום 4 מצוות לא תעשה - שלא יאכל חמץ בפסח-רלוונטי להיום 5 מצוות לא תעשה - שלא יראה חמץ בגבולינו בפסח-רלוונטי להיום 6 מצוות עשה - לספר יציאת מצרים בליל פסח-רלוונטי להיום 7 מצוות עשה - לידע ולהאמין שיש אלוה-רלוונטי להיום 8 מצוות עשה - מצוות קידוש בשבת-רלוונטי להיום 9 מצוות לא תעשה - שלא לעשות מלאכה בשבת-רלוונטי להיום 10 מצוות עשה - לכבד אב ואם-רלוונטי להיום 11 מצוות לא תעשה - שארה כסותה ועונתה לא יגרע-רלוונטי להיום 12 מצוות עשה - להלוות לעניי ישראל-רלוונטי להיום 13 מצוות עשה - לשבות ממלאכה בשבת-רלוונטי להיום 14 מצוות לא תעשה - שלא לבא על נדה רלוונטי להיום 15 מצוות עשה - איש אמו ואביו תיראו-רלוונטי להיום 16 מצוות לא תעשה - שלא ילך רכיל-רלוונטי להיום 17 מצוות לא תעשה - שלא לשנוא את חברו-רלוונטי להיום 18 מצוות עשה - לאהוב כל אדם-רלוונטי להיום 19 מצוות לא תעשה - שלא להשחית פאות הזקן-רלוונטי להיום 20 מצוות עשה - לשבות ביום ראשון של פסח-רלוונטי להיום 21 מצוות לא תעשה - שלא לעשות מלאכה ביום ראשון של פסח-רלוונטי להיום 22 מצוות עשה - לשבות ביום השביעי של פסח-רלוונטי להיום 23 מצוות לא תעשה - שלא לעשות מלאכה בשביעי של פסח-רלוונטי להיום 24 מצוות עשה - לספור ספירת העומר ז' שבועות-רלוונטי להיום 25 מצוות עשה - לשבות ממלאכה בעצרת-רלוונטי להיום 26 מצוות לא תעשה - שלא לעשות מלאכה בעצרת-רלוונטי להיום 27 מצוות עשה - לשבות ממלאכה בראש השנה-רלוונטי להיום 28 מצוות לא תעשה - שלא לעשות מלאכה בראש השנה-רלוונטי להיום 29 מצוות עשה - להתענות ביום הכיפורים-רלוונטי להיום 30 מצוות לא תעשה - שלא לאכול ולשתות ביום הכיפורים-רלוונטי להיום 31 מצוות לא תעשה - שלא לעשות מלאכה ביום הכיפורים-רלוונטי להיום 32 מצוות עשה - לשבות ממלאכה ביום הכיפורים-רלוונטי להיום 33 מצוות עשה - לשבות ממלאכה ביום ראשון של סוכות-רלוונטי להיום 34 מצוות לא תעשה - שלא לעשות מלאכה ביום ראשון של סוכות-רלוונטי להיום 35 מצוות עשה - לשבות ממלאכה בשמיני עצרת-רלוונטי להיום 36 מצוות לא תעשה - שלא לעשות מלאכה בשמיני עצרת-רלוונטי להיום 37 מצוות עשה - ליטול ארבע מינים בסוכות-רלוונטי להיום 38 מצוות עשה - לישב בסוכות בשבעת ימי הסוכות-רלוונטי להיום 39 מצוות עשה - לשוב מהעונות ולהתודות-רלוונטי להיום 40 מצוות עשה - שיברכו כהנים את ישראל-רלוונטי להיום 41 מצוות לא תעשה - שלא לתור אחרי מחשבת הלב וראיית עיניים-רלוונטי להיום 42 מצוות עשה - לשמוע קול שופר בראש השנה-רלוונטי להיום 43 מצוות לא תעשה - שלא להתאות בלב דבר של חברו-רלוונטי להיום 44 מצוות עשה - ליחד השי"ת ולהאמין בו שהוא אחד-רלוונטי להיום 45 מצוות עשה - לאהוב השית' בכל לב-רלוונטי להיום 46 מצוות עשה - ללמוד תורה וללמדה-רלוונטי להיום 47 מצוות עשה - לקרות קריאת שמע שחרית וערבית-רלוונטי להיום 48 מצוות עשה - לקשור תפילין על היד-רלוונטי להיום 49 מצוות עשה - להניח תפילין על הראש-רלוונטי להיום 50 מצוות עשה - לברך ברכת המזון-רלוונטי להיום 51 מצוות עשה - לירא את ה'-רלוונטי להיום 52 מצוות עשה - להתפלל בכל יום להשית'-רלוונטי להיום 53 מצוות לא תעשה - שלא לאמץ לב מליתן צדקה-רלוונטי להיום 54 מצוות עשה - ליתן צדקה כפי יכולתו-רלוונטי להיום 55 מצוות לא תעשה - שלא לאכול חמץ ערב פסח עד חצות-רלוונטי להיום 56 מצוות עשה - לשמוח ברגלים-רלוונטי להיום 57 מצוות לא תעשה - שלא יהיה כלי גבר על אשה-רלוונטי להיום 58

מצות השבתת החמץ

להסיר כל לחם חמץ ממשכנותינו ביום ארבעה עשר בניסן, שנאמר (שמות יב לו) אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. ופירושו הראשון, קודם לפסח.

משורשי מצוה זו כדי שנזכר הנסים במצרים, כמו שכתוב בקורבן פסח.

דיני המצוה כגון שעת ביעורו מן היום מתי, ומה היא השבתתו, (פסחים כא, א) ובאי זה מקום צריך לחפשו, (שם ה, א) ובאי זה מקום אינו צריך, ומאימתי מוטלת המצוה עליו אם יוצא לדרך, (שם ו, א) ואם חל ארבעה עשר בניסן בשבת איך יהיה דינו, (שם מט, א) והביטול בפה (שם ו, ב) שצריך לעשות נוסף על הביעור. ויתר פרטיה, מבוארים בפסח ראשון (אוח תלא - תמ).

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ולא השביתו, ביטל עשה ד'תשביתו'. ואם יש חמץ במשכנותיו עובר גם כן על לא תעשה, שנאמר: 'שאור לא ימצא בבתיכם'. אבל אין לוקין על לאו זה, אם לא עשה בו מעשה, שהלכה היא, לאו שאין בו מעשה, אין לוקין עליו.


מצות אכילת מצה

לאכול לחם מצה בליל חמשה עשר בניסן העשוי ממין דגן, (פסחים לה, א) שנאמר (שמות יב יח) 'בערב תאכלו מצות'. ופירושו: ליל חמשה עשר בניסן, בין בזמן שיהיה שם פסח, או בזמן שלא יהיה שם.

משורשי מצוה זו מה שכתוב בקורבן הפסח.

דיני המצוה כגון שימור הצריך למצות, ועניין לישתן, ובאיזה מים נלושות, ושיעור אכילתן לכל הפחות. ויתר פרטיה, מבוארים בפסח ראשון.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה, ביטל עשה. וכבר אמרנו, שבית דין כופין על בטול עשה.


שלא ימצא חמץ ברשותנו בפסח

שלא ימצא חמץ ברשותנו כל ימי הפסח, שנאמר (שמות יב יט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. ובארו חכמינו זכרונם לברכה (פסחים ה, ב) לאו דווקא ביתו, אלא כל שברשותו. ולאו דווקא שאור שהוא מחמץ, דהוא הדין לחמץ. דשאור וחמץ חד הוא לעניין איסורו. (ביצה ז, ב)

משורשי המצוה כדי שנזכר לעולם הנסים שנעשו לנו ביציאת מצרים, כמו שכתוב בשה הפסח. ונזכר מה שארע לנו בעניין זה, שמתוך חיפזון היציאה אפינו העיסה מצה, כי לא יכלו להתמהמה עד שיחמיץ, כמו שכתוב <>(שמות יב לט) ויאפו את הבצק וגו'.

דיני המצוה כגון אם הפקיד חמצו ביד אחרים מה דינו, או אחרים בידו, וכן חמץ הקדש בידו, או של גוי באחריות ושלא באחריות, ודין עכום אלם שהפקיד לו חמץ, ודין תערובת חמץ אם עוברים עליו. והפת שעיפשה מה דינה, ויתר פרטיה, מבוארים בפסח ראשון (אורח חיים תמ - תמב) .

ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ונמצא חמץ ברשותו במזיד, עבר על שני לאוין: משום בל יראה ובל ימצא, ולוקה כל זמן שעשה בו מעשה, כגון שחימץ עיסה והניחה בביתו, או שלקח חמץ והצניעו בביתו. אבל אם לא עשה בו שום מעשה, אלא שנשאר בבית מקודם הפסח, אין לוקה עליו, שהלכה היא (רמבם חומ א, ג) , לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, כמו שאמרנו.


שלא לאכול מכל דבר שיש בו חמץ

שלא לאכול מדברים שיש בהם חמץ, ואף על פי שאין עיקר הדבר חמץ, כגון כותח הבבלי וכיוצא בו, שנאמר: (שמות יד כ) כל מחמצת לא תאכלו. ופרשו זכרונם לברכה (פסחים מג, א) שעניין הכתוב הזה יורה בזה, שכך קבלו הפירוש בו. ודעת הרמבם זל, (סהמצ ל, ת קצח) שאם יש במאכלים אלו כזית חמץ בכדי אכילת פרס, אסור מן התורה בלאו, כלומר למלקות אבל לא לכרת, מכיוון שנתערב ברוב. ואם לא יהיה בהם כזית חמץ בכדי אכילת פרס, לא יהיה בו מלקות, אלא מכת מרדות, לפי שאינו אסור מן התורה אלא מדרבנן, וכן כתוב בחבורו הגדול. (חמומ פא הו). ואם כן לדעתו יבוא הלאו זה דכל מחמצת להיכא שנתערב כזית חמץ בכדי אכילת פרס, שיהיה בו לאו. כלומר מלקות ולא כרת. והרמב’’ן זל כתב (בסהמצ שם) הפך מזה ואמר, שהלאו הזה איננו נחשב בכלל הלאוין, אלא שהוא מן הלאוין הרבים שבא בחמץ ובשאור. וזה הלאו בא להורות על מה שאמרו חכמינו זל בגמרא (פסחים כח, ב) אין לי אלא שנתחמץ מאליו, חמצו על ידי דבר אחר מנין? תלמוד לומר כל מחמצת.

אבל בעניין חמץ שנתערב, כל זמן שיהיה בו כזית בכדי אכילת פרס, בזה אין צריך לאו בפני עצמו, דהרי הוא כאלו הוא בעין ויש בו כרת. כמו בכל חמץ שהוא בעין. ואם לא יהיה בתערובת כזית בכדי אכילת פרס, האוכלו פטור אבל אסור, שהלכה כדברי חכמים שאמרו (שם מג) על חמץ דגן גמור ענוש כרת. וכל שהוא כזית בכדי אכילת פרס, דגן גמור נקרא. ועל עירובו, כלומר שהוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס - ולא כלום. ודלא כר' אליעזר דפליג עליהו בגמרא ואמר על עירובו בלאו.

משורשי מצוה זו מה שכתבנו בשאור. ואולם לחזק הדבר בלבנו, הרחיקתנו התורה כל כך.

דיני המצוה כגון הדברים שנכללו באיסור זה, מה הן, ומה שמם. ויתר פרטיה, בפסחים (מב, א) (אח תמו).

ונוהגת בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה לוקה, ובתנאי שיהיה בהם כזית בכדי אכילת פרס, כמו שאמרנו, אבל אין בו כרת. לדעת הרמבם זל ולדעת הרמב’’ן זל יש בו כרת. ואם אין בו כזית בכדי אכילת פרס, אין בו חיוב מלקות, אלא דינו כדין חצי שיעור שאסור מן התורה, ואין לוקין עליו. ובזה יורו שניהם זל.

שלא לאכול חמץ בפסח

שלא לאכול חמץ בפסח, שנאמר (שמות לג ג) ולא יאכל חמץ.

משורשי מצוה זו מה שכתבנו בשאר מצות הפסח.

דיני המצוה כגון מה הן הדברים שנאסר בהן משום חמץ, והן חמשה מיני דגן, ודין הלש במי פרות, ודין לתיתה, ותבשיל שנמצא בו חמץ, בחמין או בצונן. ויתר פרטיה מבוארים בפסחים (לה, א ב) (אוח מסי' תמו עד תסח).

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואוכל כזית חמץ בפסח במזיד, חייב כרת. בשוגג חייב חטאת קבועה.


שלא יראה לנו חמץ בפסח

שלא יראה חמץ בכל מושבותינו כל שבעת ימי הפסח, שנאמר (שמות יג ז) ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים. ואין אלה שני לאוין בשני עניינים, אבל הם בעניין אחד, כמו שאמרו זל (ביצה ז, ב) פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור, לומר לך הוא חמץ הוא שאור, כלומר, אין הפרש בין החמץ עצמו ובין דבר המחמץ.

משורשי המצוה מה שכתבנו בשאר מצות הפסח.

דיניה מבוארים בפסחים.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולקח חמץ בפסח והניחו ברשותו, לוקה. אבל אם לא הוציאו מקודם הפסח מביתו, אינו לוקה עליו לפי שאין בו מעשה, ואין לוקין עליו, כמו שאמרנו.


מצות סיפור יציאת מצרים

לספר בעניין יציאת מצרים בליל טו בניסן, כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח לשם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם. שנאמר (שמות יג ח) והגדת לבנך. וכבר פרשו חכמים, (מכילתא בא שם) דמצות הגדה זו הוא בליל טו בניסן בשעת אכילת מצה. ומה שאמר הכתוב לבנך, לאו דווקא בנו, (פסחים קטז, א) אלא אפילו עם כל בריה.

ועניין המצוה, שיזכור הנסים והעניינים שאירעו לאבותינו ביציאת מצרים, ואיך לקח האל יתברך נקמתנו מהם, ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים מפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב.

משורשי מצוה זו מה שכתוב בקורבן הפסח. ואין מן התימה אם באו לנו מצות רבות על זה, מצות עשה ומצות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו. ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותנו ובתפילותנו ' זכר ליציאת מצרים', לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות הוא ובידו לשנותם, כפי שיחפץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים, ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים. הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקים האמונה בידיעת ה’ יתברך, וכי השגחתו ויכולתו בכללים ובפרטים כולם.

דיני המצוה כגון הסדר שחייבין ישראל לעשות בלילה הזה בעניין סעודתן, והכוסות של יין שחייבין לשתות, ושיעורן, ומזיגתן, וסידורן. והנני כותב לך בני הסדר בקצרה, כאשר שמעתיו מפי חכמי הדור בדיוק. בתחילה מביאין מים ונוטלין יד אחת בשביל כוס של קדוש שצריכין ליטול. והכי איתא בברכות בפרק כיצד מברכין, (מג, א) שבכוס מספיק נטילת יד אחת, ואין מברכין על נטילה זו. ואם רצה ליטול שתי ידיו לכוס, נוטל בלא ברכה. ואחר כך מברך על היין ומקדש, ואינו מברך על היין לאחריו. ואחר כך נוטל שתי ידיו ומברך על נטילת ידים, ומטבל בירק ומברך עליו בורא פרי האדמה לפניו, ולאחריו אינו מברך בורא נפשות וכו', לפי שימתין עד שיאכל המרור, ואז יברך בורא נפשות על המרור ועל הירק. ואין כל מה שעשה בינתיים הפסקה, כמו שנפרש.

ואחר שאכלו מן הירק בחרוסת, מוזגין כוס שני, וקוראין ההגדה עם שני פרקים מן ההלל, ונוטלין היד אחת ומברך אשר גאלנו וכו' על כוס השני, ושותין אותו, ואין מברכין עליו פרי הגפן, ולא לאחריו על הגפן. ואחר ששתו כוס שני, נוטלין לידים ומברכין על נטילת ידים, ונוטלין חצי מצה ומניחין אותה על השלמה ומברכין על החצי 'המוציא' ו'לאכול מצה'. ונוטלין חזרת ומברכין 'לאכול מרור', ואוכלין ממנו בטבול בחרוסת, ואין מברכין עליה בורא פרי האדמה, לפי שנפטר בברכה שברכו בירק תחלה, דהכי מוכח בגמרא, (פסחים קג, ב) דלא הוי הפסקה לעולם, שנצטרך לחזור ולברך, אלא אם כן יש בדבר שני עניינים, שיעקור האדם דעתו מן העניין, כגון דאמרי הב לן ונברך, וכיוצא בזה. וכן שלא יהא באפשר לעשות שני הדברים ביחד, כגון מה שאמרו זל משתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. ואחר שאוכלין מן המרור בטבול, כורכין ממנו על גבי מצה ואוכלין. ואחר כך אוכלין סעודתן. ואחר כך אוכל כל אחד ואחד מעט מצה, זכר לפסח שהיה נאכל על השובע, ואין אוכלין עוד כל הלילה, שלא לסלק טעם המצה מן הפה. דכתיב (תהלים קיט קג) מדבש לפי, אבל מים ודאי שותין, שאין המים מפיגין הטעם. וכן שותין גם כן תרי כסי דמצוה, כי לא נדחה מצוה מטעם זה. ואחר כך נוטלין לידים ואין מברכין על נטילת ידים. ומוזגין כוס שלישי, ומברך עליו ברכת המזון ובורא פרי הגפן, אבל לא לאחריו על הגפן. ואחר כך מוזגין כוס רביעי וגומרין עליו את ההלל, ואין מברכין עליו בורא פרי הגפן, אבל אחריו מברכין על הגפן, והוא שלא יהא דעתו לשתות עוד כוס חמישי. נמצא לפי זה, שאין מברכין בורא פרי הגפן, אלא תרי זמני, על כוס של הקידוש, ועל כוס הברכה. ועל הגפן, פעם אחת אחד כל הכוסות. וארבע הכוסות ומצה דמצוה, צריכין הסבה. ויתר הפרטים מבוארים בסוף פסחים (אח תסט - תפב)

ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה, ביטל עשה.

מצות קידוש שבת בדברים

לדבר דברים ביום שבת בכניסתו וכן ביציאתו, שיהיה בהם זכר גדולת היום ומעלתו והבדלתו לשבח משאר הימים שלפניו ואחריו, שנאמר (שמות כ ח) זכור את יום השבת לקדשו, כלומר, זכרהו זכר קדושה וגדולה.

ובפירוש אמרו לנו חכמינו (פסחים קי, א) שדברים אלו מצווים אנו לאמרן על היין, שכן בא הפירוש 'זכרהו - על היין'. והעניין הוא שנותנין בכוס רביעית יין חי או מזוג או יותר מרביעית, אבל לא פחות מזה. והמזיגה ידועה שהיא על חלק אחד של יין חי וטוב ושלושה חלקי מים. ומברכין עליו קידוש שבת, כמו שידוע הנוסח בין היהודים. וכן ביציאת שבת גם כן מברכין על היין לכבוד היום. ואותה ברכה של מוצאי שבת נקראת הבדלה.

משורשי מצוה זו כדי שנתעורר מתוך מעשה זה לזכר גדולת היום ונקבע בלבבנו אמונת חידוש העולם (שמות כ יא) כי ששת ימים עשה ה' וגו'. ועל כן נתחייבנו לעשות המעשה עם היין, לפי שטבע האדם מתעורר בו הרבה (ברכות לה, ב) שהוא סועד ומשמח. וכבר אמרתי לך, כי לפי התעוררות האדם ומעשהו, יתפעל אל הדברים לעולם.

ומזה השורש אמרו בגמרא זל (פסחים קו, ב) שאם הפת חביב על האדם יותר, שיקדש על הפת, כי אז מתעורר טבעו יותר למה שהוא תאב, ואף על פי שביציאת היום לא אמרו כן, אלא שחייבו להבדיל ביין על כל פנים, גם בזה צדקו, כי הם זכרונם לברכה, גם התורה השלמה, יבחרו לעולם ברוב. ובאמת, כי רוב העולם יתאוו אל השתייה במוצאי שבת יותר מן האכילה, לפי שכבר קבעו סעודה גדולה ביום לכבוד השבת.

ואין צורך לתת טעם על חייבם אותנו שיהיה בכוס רביעית, דפחות מזה השיעור אינו ראוי ולא תעורר לב אדם עליו. ואשר חייבונו בהדחת הכוס, ושלא לטעום כלום עד שיקדש, ושיקדש במקום סעודה - כל זה ענפי שורש התעוררות שאמרתי.

דיני המצוה כגון נוסח הקידוש וההבדלה, אי זהו, ואי זה יין ראוי לקדש עליו, ואי זה אינו ראוי, ואם מקדשין או מבדילין בשכר, והאוכל בערב שבת וקידש עליו שבת (שם ק, א) או בשבת ויצא שבת, וכן נוסח קידוש ימים טובים והבדלתן. ודיני הברכה (ברכות מג, א) שאנו חייבין לברך על הנר במוצאי שבת ויום הכפורים, ודיני הברכה שאנו חייבים לברך על הבשמים, ואי זו בשמים הן הראוין לברך עליהן או שאינם ראוין - ויתר פרטיה, מבוארים בסוף פסחים ובמקומות מברכות ושבת (אח רסב, רעא).

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ואף על פי שהיא מן המצות שהזמן גרמא, שכן למדונו רבותינו זכרונם לברכה, שהנשים חייבות בקידוש והבדלה. והעובר עליה ולא קידש השבת בדברים, ביטל מצות עשה, ואם קידשו בדברים בלא יין או בלא פת, דיעבד יצא ידי תורה.


שלא לעשות מלאכה בשבת

שלא לעשות מלאכה ביום השבת אנחנו, ולא נניח לעשות לבנינו ועבדינו ובהמותינו, שנאמר (שמות כ י) לא תעשה כל מלאכה וגו'. ואין ספק כי אף על פי שהכתוב הוציא איסור המלאכה בנו ובבנים ובעבדים ובבהמות בלאו אחד, שאין העניין שווה, כי העושה מלאכה בגופו יתחייב מיתת בית דין אם הוא מזיד. ובמלאכת אחרים אף על פי שמוזהר עליהם בלאו לא יתחייב עליהם אפילו מלקות, שאין מלקות לעולם במעשה אחרים.

ומלשון הרמבם זכרונו לברכה (שבת כ א) משמע, שהוא סובר כי הלאו הזה דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך יבוא למחמר אחר בהמתו, וכגון שחורש בה וכלי המחרשה בידו. דאילו במחמר לבד לפי דעתו אין בו אלא איסור עשה. ועל כן אמרו בגמרא (שבת קנד, א) לפי דעתו שזה הלאו דמחמר הוא לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין, כלומר שאדם נהרג על זה, ואין לוקין עליו. והרמב’’ן זכרונו לברכה (סהמצ שורש יד) יתפוש עליו הרבה בפירושו זה, ואמר כי לאו זה של מחמר אינו אלא בהולך אחר בהמתו הטעונה משאו, אבל האדם לא יעשה שום מעשה בידיו, ולכן לא יבוא עליו לעולם לא מלקות ולא מיתה, וכדקיימא לן 'כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו', וכמו שדרשו זכרונם לברכה (שבת שם, ב): 'אתה ובהמתך' - לכתוב קרא 'לא תעשה כל מלאכה ובהמתך', "אתה" למה לי? הוא ניהו דכי עביד מלאכה מחויב, אבל על מלאכת בהמתו לא מחויב, אלא שמוזהר עליה בלאו, כמו במלאכת בנו הקטן ועבדו הכנעני. אבל במלאכת עצמו ממש בזה לא היה צריך לומר שחייב, שהרי עונשו מפורש (שמות לד ב) כל העושה בו מלאכה יומת.

ומה שאמרו בגמרא בלאו דמחמר שהוא לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין, פירושו לפי דעת הרמב’’ן זכרונו לברכה כי מפני שהוא כולל שאר מלאכות גם כן, שהן באזהרת מיתת בית דין, אף על גב דבמחמר ודאי אין בו אלא לאו גרידא, דאפילו מלקות נמי אין בו, אף על פי כן נקרא הלאו הזה לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין, מפני אותן דברים שהוא כולל, שיש בהן מיתת בית דין. וכעין זה אמרו זכרונם לברכה בראשון של ערובין (יז, ב) בלאו ד'אל יצא איש ממקומו', דכיון שהוא כולל אף מוציא מרשות לרשות, כדרשה שדרשו בו 'אל יוציא' - דהוה ליה מעתה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין במקצת עניינו. וכיון שכן הוא, אית לן למימר ביה בכל עניניו שאין לוקין עליו. ועל אותו הדרך בעצמו נפרש בלאו דמחמר בכאן.

משורשי מצוה זו [אמונת חידוש העולם] שנהיה פנויים מעסקינו לכבוד היום לקבוע בנפשותינו אמונת חידוש העולם שהיא חבל המושכת כל יסודי הדת, ונזכור ביום אחד בכל שבוע ושבוע שהעולם נברא בששת ימים חלוקים, ובשביעי לא נברא דבר, ובכל יום ויום נבראו עניינים חלוקים, להורות על הרצון הפשוט, שלא כדעת המתפלספים הנמאסים לנו בדעתם זה, שחושבים לאמור, שעם היותו ברוך הוא היה הכל. ובמנוחתנו בשביעי זכר לנו בחידושו של עולם, כי כשישבתו בני אדם כולם ביום אחד בשבוע, וישאל כל שואל מה עילת זאת המנוחה, ויהיה המענה כי ששת ימים עשה ה' וגו', כל אחד יתחזק מתוך כך באמונה האמיתית.

ומלבד זכירת חידוש העולם יש בו זכירת נס מצרים, שהיינו עבדים שם ולא הינו יכולים לנוח בעת חפצנו במנוחה, והאל הצילנו מידם וצונו לנוח בשביעי. ועל כן זכר במשנה תורה זה השורש השני שיש לנו במנוחה, ואמר שם במצות שבת (דברים ה טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' על כן צוך ה’ אלהיך לעשות את יום השבת.

דיני המצוה כגון מה הן הדברים הנקראים עיקר מלאכות לחייב בהן העושה אותן, כגון ארבעים מלאכות חסר אחת שמנו חכמים ותולדותיהן, והמלאכות הקלות שאסרו הם זל לגדר, והדברים גם כן הנקראין שבותין. ומה שלמדו זל (יומא פה א, ב) מן הכתוב כי דוחין הכל להצלת נפשות, וכי הזריז לחלל שבת בשביל הצלת נפשות הרי זה משובח. והטעם לפי שסיבת עשיית המצוה הוא האדם, וקיום הסיבה הוא קיום הכל. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (שם פג, א) שנאמן כל חולה לומר צריך אני שתחללו שבת עלי, וכל חולה בקדחת שוכב על ערש דווי בכלל סכנה הוא לחלל שבת עליו. (עז כח, א). ויתר רובי פרטיה, מבוארים במסכת שבת ויום טוב (אח סי שכח).

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה במזיד נסקל, והוא שיהיו שם עדים והתראה.

[אין מיתה או מלקות אלא בעדים והתראה]

כלל זה בידך לעולם, שאין מיתה או מלקות אלא בעדים והתראה, וההתראה לעולם להבחין בין שוגג למזיד. ודע זה העיקר בכל מקום, ולא תשאל ממני להחזירו. ואם עשה מלאכת מחשבת בשוגג מביא חטאת קבועה (ביצה יג, ב).


מצות כיבוד אב ואם

לכבד האב והאם, שנאמר (שמות כ יב) כבד את אביך ואת אמך וגו'. ובא הפירוש (קדושין לא, ב) אי זהו כבוד, מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא.

משורשי מצוה זו שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלקים ואנשים. ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטונתו. וכשיקבע זאת המידה בנפשו, יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא, שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאוויר העולם וסיפק צרכו כל ימיו, והעמידו על מתכונתו ושלמות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאלולי הנפש שחננו האל, יהיה כסוס כפרד אין הבין, ויעריך במחשבתו כמה וכמה ראוי להיזהר בעבודתו ברוך הוא.

דיני המצוה כגון כבוד זה מנכסי מי חייב לעשותו, אם משל אב או משל עצמו. והלכה: (שם לב א) משל אב אם יש לו נכסים לאב, ואם לאו יחזר הבן אפילו על הפתחים ויאכיל אביו. וכיבוד אב ואם אי זה קודם, ועד היכן כיבוד אב, ואם מחל על כבודו אם יהיה מחול. ואם יראנו עובר על דברי תורה באיזה לשון ימנעהו, ואם יצווהו אביו לעבר על דברי תורה שלא יאמינהו בזה, וכי חייב לכבדו בחייו ובמותו, וכיצד הוא הכבוד במותו. ויתר פרטיה, מבוארים בקדושין וקצת מהן במקומות אחרים מהגמרא (יוד סימן רס).

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים. ובנקבות כל זמן שאפשר להן, כלומר בכל עת שלא ימנעו אותן בעליהן. והעובר עליה, ביטל עשה ועונשו גדול מאוד, שנעשה כמתנכר לאביו שבשמים, ואם יש כוח בבית דין כופין אותו כמו שכתבנו למעלה (במצוה ו) שבביטול עשה כופין בית דין.

שלא לגרוע שאר כסות ועונה

שכל קונה אמה העבריה ויעדה, שלא יגרע לה שארה כסותה ועונתה. ופירוש (כתובות מז ב) שאר - מזון, וכסות - כמשמעו, ועונה - דרך ארץ. ובכלל לאו זה כל בנות ישראל, שלא לגרוע להן דבר מאלה. קל וחומר הדברים: אם לזו לא יגרע, כל שכן לאחרות בנות חורין. וזה שכתוב (שמות כא ט) כמשפט הבנות יעשה לה, אמרו במכילתא שהוא בא ללמד ונמצא למד, שהבנות למדות ממנה.

מדיני המצוה מה שאמרו רבותינו זל (כתובות נו א) המתנה עם אשתו על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה מה דינו. ומה שאמרו (שם סא ב) שהאשה עולה עם הבעל ואינה יורדת. ולפיכך מחשבין מזונותיה וכסותה לפי מעלתו, ועניין חילוק העונות שהוא לפי כובד אומנות האיש, עד שאמרו זל (שם סב ב) שעונת הספן פעמיים בשנה, והגמל פעם בחודש, ותלמיד חכם פעם אחת בשבוע, וראוי לו שתהיה ליל שבת. ויתר פרטיה מבוארים בסדר נשים בפיזור.

ונוהגת מצוה זו לעניין בת חורין בכל מקום ובכל זמן בזכרים והעובר עליה וגרע לאשתו אחת משלוש אלה מרצונו, על צד שיכוון להכאיבה, עבר על לאו, והוא כעובר על אזהרת מלך, אבל אין לוקין על לאו זה, לפי שאין בו מעשה.

מצות הלוואה לעני

להלוות לעני כהשגת היד כפי מה שצריך לו למען הרחיב לו ולהקל מעליו אנחתו.

וזאת המצוה של הלוואה היא יותר חזקה ומחייבת ממצות נתינת הצדקה, שמי שנתגלה ונודע דחקו בין בני אדם וגילה פניו לשאול מהם, אין דחקו ואפלתו כמי שעדיין לא בא לאותה בושה וירא מהכנס בה, ואם יהיה לו מעט סעד של הלואה במה שירויח מעט, אולי לא יצטרך לבוא לשאלה לעולם, וכשירחמנו האל ברווח ישלם נשיו ויחיה בנותר. ועל כן הזהירתנו תורתנו השלמה על זה לסעוד המך בהלוואה טרם יצטרך לבוא אל השאלה, שנאמר (שמות כב כד) אם כסף תלוה את עמי, ואמרו זכרונם לברכה במכילתא כל 'אם' 'ואם' שבתורה רשות, חוץ משלושה שהם חובה, וזה אחד מהם, ויכריחו הדבר מדכתיב במקום אחר דרך צוואה (דברים טו ח) והעבט תעביטנו.

שורש המצוה שרצה האל להיות ברואיו מלומדים ומורגלים במידת החסד והרחמים כי היא מידה משובחת, ומתוך הכשר גופם במידות הטובות יהיו ראוים לקבלת הטובה, כמו שאמרנו שחלות הטוב והברכה לעולם על הטוב לא בהפכו. ובהטיב ה’ יתברך לטובים, ישלם חפצו שחפץ להטיב לעולם. ואם לאו, מצד שורש זה, הלא הוא ברוך הוא יספיק לעני די מחסורו זולתנו, אלא שהיה מחסדו ברוך הוא שנעשינו שלוחים לו לזכותנו. ועוד טעם אחר בדבר, שרצה האל ברוך הוא לפרנס העני על ידי בני אדם מגודל חטאו, כדי שיוכח במכאוב בשני פנים, בקבלת הבושת מאשר כגילו ובצמצום מזונו. וכעניין זה שאמרנו כדי לזכותנו, השיב חכם מחכמינו למין אחד ששאלו אם אלקים אוהב עניים, שהרי ציווה עליהם, למה אינו מפרנסם וכו', כמו שבא (במסכת בבא בתרא י, א).

דיני המצוה כגון איזה עני קודם במצוה זו, והאזהרות הרבה שהזהירונו זכרונם לברכה עליה שאמרו (שם י, א) שהאדם מרוחק ונמאס ונתעב ונאלח ומשוקץ עד שקרוב להיות מיאוסו כמיאוס עבודה זרה אם יש לו ומושך ידו ממצוה זו. וכמה נחמד ונאהב ומרוחם ומתברך בכמה ברכות המחזיק בה, הכל מבואר במקומות מכתובות ובתרא (שם ט, ב) ובמקומות רבים מן הגמרא. (חה צז).

מצות שביתה בשבת

לשבות ממלאכה ביום השבת, שנאמר (שמות כג יב) וביום השביעי תשבת. כל ענינה כתוב למעלה בלאו הבא על זה. ונכפלה מצות שבת עד יב פעמים.

שלא לבוא על אשה נידה

שלא לבוא על אשה בעת שהיא נידה, שנאמר (ויקרא יח יט) ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב. וזמן נדותה נמשך שבעה ימים, דכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה. ובין שתראה פעם אחת בהן או שופעת כל השבעה נידה היא (נידה עג א). וכל זמן שלא תטבול אף אחר השבעה היא נידה לעולם, כי בימים וטבילה תלה הכתוב, שנאמר בטמאים ורחצו במים. ואמרו זכרונם לברכה, בנין אב לכל טמא, שהוא בטומאה עד שיטבול. וכן גם כן דרשו זכרונם לברכה (שבת סד, ב) 'תהיה בנדתה' - תהא בנדתה עד שתבוא במים.

ועניין הנדות הוא, כי יש בנשים עניין שיזוב דם מהן דרך ערוותן בכל חודש וחודש שני ימים או שלושה או יותר עד שבעה. וצוה הכתוב, דבין שיזוב הדם ממנה יום אחד לבד או אפילו כל השבעה יהיה הדין שוה בהן, שאם זב כל שבעה ופסק מבעוד יום בשביעי, טובלת לערב שהוא ליל שמחרתו יום שמיני, וטהורה. וכן אם לא זב אלא יום אחד מכל השבעה, ואפילו דם טפה כחרדל, מצפה שבעת ימים, ולערב שהוא ליל שמיני טובלת וטהורה לבעלה.

משורשי הנידה כתבתי בפרשת זאת תהיה על עניין זבה (מצוה קסו קפב) מה שידעתי. וכלל העניין כי ה’ יתברך ירחיק מעמו אשר בחר כל טומאה וכל לכלוך וכל נזק, גם כן אמרתי שם מה יהיה העניין לפי הדומה שהחליאן ה’ יתברך לנשים בחולי זה.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (נידה לב, א) שהאשה מטמאה בנידה ואפילו ביום לדתה, מה שאין הדין כן בזבה שאין האשה מטמאה בזיבה עד עשרה ימים, ודבר זה מפי השמועה. וכל הנשים בכלל איסור זה ואפילו שפחות כנעניות, מכיון שהן בכלל המצות הרי הן כישראליות לעניין זה. אבל הנשים של אומות העולם מן התורה אינן בכלל איסור נדות וזיבות, אלא מדרבנן, שגזרו עליהן בין בזכרים בין בנקבות שיהיו כזבין לכל דבריהם. וזה שאמרו בגמרא (עבודה זרה לו, ב), שהבא על הגויה חייב עליה משום נשגז, פירוש, נידה, שפחה, גויה, זונה. וזה החיוב אינו אלא מדרבנן באיש ישראל, אבל באיש כהן, חייב עליה מדאורייתא משום זונה, ולוקה עליה.

ומה שאמרו זכרונם לברכה גם כן (נידה יט, א) שחמשה מראות דמים הן שטימאה התורה, ושאר מראות הדמים טהורים, העניין הוא, לפי שחכמים ידעו בחכמתן שכל דם שאינו מאותן חמשה מראות, אינו בא ממקום טמא, כי מקום ידוע באשה שהדם הבא ממנו בלבד טמא הוא הנקרא מקור, ובלשון חכמים קרוי חדר. ובימיהם היו בקיאים בכל חכמה, היו הנשים מראות דמן לחכמים ומטהרין אותן או מטמאין לפי מה שהן, ובאותן הימים היו כל הנשים נוהגות בדין תורה לנדות ולזיבות, שהזבה היתה יושבת שבעה ימים נקיים, והנידה טובלת בליל שמיני, ואפילו שופעת כל שבעה, מכיון שפסק הדם בשביעי מבעוד יום. ומשרבו הצרות נתמעט לבן של חכמים ויודעי התורה ולא רצו לסמוך בדעתן לדון מראות הדמים בכלל, ולפיכך עכשו בזמן הזה כל שיש בו מראה אדמומית כלל או מראה שחרות, בין שהוא עמוק הרבה או כהה, כלומר, שאינו עמוק – טמא. אבל הירוק והלבן, אף על פי שהוא עבה כמו דם, הרי זה טהור. ונאמנת (שם כ, ב) אשה לומר כמראה זה ראיתי ואבדתיו. ואם אמרה ירוק או לבן היה - מטהרין לה.

וכשבא רבי וראה שנתמעטה החכמה בעולם ואין החכמים בקיאין במראות הדמים, וכי הנשים היו נוהגות בדין תורה שהיו מונות ימי הנידה לנידה, וימי זיבה לזיבה, חשש לדבר שמא לפעמים תראה האשה דם שהוא מן התורה טהור, ומפני שלא תמצא חכם שיכיר בו, תחוש לו מן הספק ותשב עליו, ואם אתה מנהיגה בדין תורה, הרי שתהיה מונה מאותו יום שתתחיל לראות שבעה ימים, ובליל שמיני אף על פי ששפעה כל שבעה, אם פסקה ביום שביעי, טובלת לערב, כמו שאמרנו למעלה. ונמצא לפעמים שבאים עליה לידי איסור כרת, כי יש לחוש שמא כל הדם שראתה כל ששה ימים הוא דם טהור ושל יום השביעי היה דם טמא, והיא התחילה למנות שבעת ימי נדות מיום ראשון שראתה. והיה לה להתחיל ולמנותם מיום שביעי כי הוא התחלת נדותה, שהיה דם טמא. ועל ידי טעות זו באה לטעות הרבה פעמים מנידה לזבה ומזבה לנידה, שתהא סבורה להיות בימי נדות ותהא בימי זיבות. לפיכך עמד רבי ותיקן (שם סו, א) שכל אשה שרואה יום אחד תשב ששה ימים נקיים, וכן אם ראתה שני ימים תשב גם כן ששה נקיים. שכל זמן שאינה רואה יותר משני ימים, כשהיא יושבת עליהן ששה ימים נקיים אין בהן מקום ספק מעתה, שאם אותן הימים שניהם בימי נידה הם לסוף שבעה טהורה היא, ואם שניהן בימי זיבה הם לא היתה צריכה אלא יום אחד, ואפילו הראשון בימי זיבה והשני בימי נידה אין בכך כלום, שהרי היא יושבת אחר מכן ששה נקיים, והאחד מאותן ששה נקיים עולה לאותו יום של זיבה, ואף על פי שכולן בימי נידה הן, שהלכה היא ימי נידה שאינה רואה בהן עולים לימי זיבה. ואם ראתה שלושה ימים, תיקן הוא שתהא יושבת שבעה נקיים, מפני שיש לחוש שכל השלושה בימי זיבה היו, והרי היא זבה גדולה שצריכה לישב שבעה נקיים מדין תורה. זאת היתה תקנתו של רבי. ועם תקנה זו לא נשאר שום ספק בעניין.

ואחר תקנה זו הוסיפו עוד בנות ישראל והחמירו על עצמן (שם סו, א) שאפילו רואות טיפת דם כחרדל, כלומר אפילו בראיה אחת, היו יושבות שבעה נקיים, שלא רצו לחלק בין רואה דם יום אחד או שנים לרואה שלושה ימים. ואין עניין החומרא שהחמירו הם משום דם מועט כחרדל, כי מדין תורה אין חילוק לעניין ימי נדות בין דם מועט לדם מרובה, כי לעולם צריכה לישב שבעת ימים רצופים, כמו שאמרנו. אבל החומרא היא שעשו עצמן כזבות אפילו בראיה אחת. וחומרא זו שקבלו על עצמן היא מוזכרת בהרבה מקומות בתלמוד. ונראה מתוך כך, שחכמים ראו חומרתן טובה וצריכה, והודו לדבריהם.

ונמצא שכל הנשים היום, אפילו בראיה אחת דינן כזבות גדולות וצריכות לספר שבעה ימים נקיים, וכן כל אשה שמצאה כתם במקום שראוי לחוש לו, אף על פי שהכתמים מדרבנן, כי מן התורה אין אשה מתטמאה עד שתרגיש בעצמה דם טומאתה, שנאמר (ויקרא טו יט) דם יהיה זבה בבשרה. כלומר, שתרגיש אותו, אף על פי כן כבר החמירו חכמים על הכתמים והצריכו ספירת שבעה עליהם והפסק טהרה. ולפיכך אם מצאה כתם כשיעור האוסר במקום שראוי לחוש בו, צריכה לישב עליו גם כן שבעה נקיים.

ומאימתי האשה מונה שבעה ימים נקיים? ממחרת יום שפסק הדם לגמרי. כיצד, ראתה שני ימים או שלושה, בודקת עצמה תדיר, אם פסק הדם ביום שני או ביום שלישי אפילו בשחרית, אינה מונה שבעה מאותו יום שפסק הדם בו, אלא למחר בודקת עצמה פעם אחרת ומתחלת לספור שבעה מאותו היום. ובמה דברים אמורים? שראתה שני ימים או שלושה או עוד, אבל אם לא ראתה אלא יום אחד, אף על פי שבאותו היום בדקה עצמה והפסיקה בטהרה, אינה מונה מיום המחרת, שחזקת היום הראשון כולו טמא, והוחזק מעין פתוח כל אותו היום, וחוששין שמא דמיה חזרו לה לאחר בדיקתה ושפעה כל הלילה, ואין יום שני זה לראיתה מן המנין, ואפילו בדקה עצמה מבערב חוששין שמא עם סלוק ידיה ראתה, אלא אם כן היו ידיה בין עיניה כל בין השמשות, כלומר, שבדקה עצמה והניחה העד בפנים מבעוד יום ועמד שם בין השמשות עד הלילה ולא מצאה עליו דם כלל, בעניין זה אפשר שנאמר שתתחיל למנות מיום המחרת.

והמוצאה כתם, אין מחמירין בה כל כך שנצריך אותה יום הפסק טהרה מלבד היום שמצאה בו הכתם, כמו שאמרנו ברואה יום אחד לבד, אלא ודאי מכיון שבדקה עצמה אחר שמצאה הכתם ומצאה טהור, מונה שבעה נקיים חוץ מאותו יום שמצאה הכתם, כלומר, שמתחלת מנינה למחרתו של יום שמצאה בו הכתם, כדין אשה שראתה דם שני ימים או שלושה, כמו שאמרנו למעלה. כל שבעה ימים (שם סח, ב) צריכה האשה בדיקה לכתחילה בכל יום ויום, ובדיעבד אם בדקה יום ראשון בלבד, שהוא מחדת יום שהפסיקה, ושוב לא בדקה אפילו עברו עליה כמה ימים אחר השבעה בודקת עצמה ביום באשון אלא ביום הפסקה בלבד, ליום שביעי בודקת עצמה ודיה, וטובלת בליל שמיני. לא בדקה עצמה לא ביום ראשון ולא ביום שביעי, אפילו בדקה בליל שמיני, אף על פי שהפסיקה בטהרה מקודם לכן, אין עולין לה כלל אותן שבעה ימים שעברו, מכיון שלא בדקה בהן לא בתחילה ולא בסוף. וצריכה למנות מעת שבדקה שבעה ימים נקיים. ואפשר שעיקר דבר זה מכיון שהתורה צותה (שם כח) וספרה לה ואחר תטהר. ומכיון שלא בדקה לא בתחילה ולא בסוף אין כאן ספירה.

ובדיקה זו צריכה האשה לעשותה בצמר גפן נקי הנקרא בלעז קוטון, או בצמר לבן נקי ורך, או בבגד פשתן ישן שמחמת ישנו הוא רך. וכולן יהיו לבנים, כדי שיהא ניכר יפה בהן כל מראה אדמימות (נידה יז א). ואלה הבגדים שבודקת פהן, נקרא בתלמוד עדים. וכשבודקת, צריכה להכניס העד בכל חורין וסדקין שבאותו מקום, ואם מצאה עליו אחר כן שום מראה אדום - טמאה. כל בדיקה שאינה עשויה כך אינה בדיקה, אפילו הכניסה העד באותו מקום ולא בדקה בחורין ובסדקין, אינה בדיקה יפה, שאין זה קרוי אלא קינוח, וכל שכן שאין שינוי חלוקה עולה לה לבדיקה. שבעה ימים נקיים אלו צריכין שיהיו רצופים, שלא תפסק טומאה ביניהם, אפילו ישבה לה כל הימים ולא ראתה, וביום השביעי אפילו מבערב ראתה, הרי זו סותרת כל מנינה וצריכה לספר אחר כך שבעה ימים נקיים רצופין.

ודיני שעורי הכתם (שם נח, ב) ובאיזה עניין תולה בכתם או אינה תולה, ומי שיש לה מכה באותו מקום אם תולה בה דמיה עד שתחיה המכה, ועניין קטנה שנבעלה והדם שותת ממנה מה דינה (שם סד ב), ודם בתולים שדנו אותו חכמים כדם נידה (שם סה ב), ודיני הוסתות רבים, ודין פרישה מן האשה סמוך לוסתה שהיא העונה, כלומר, אותו היום או אותו הלילה שהיא רגילה לראות בהן אסורה בתשמיש, מדכתיב (שם לח) והזרתם את בני ישראל מטומאתם, ובא הפירוש, שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, אבל אחר שעברה עונת הוסת מותרין לשמש. ועניין ההרחקה מן האשה שצוו זכרונם לברכה (שבת יא, א) בעניין הנדות כדי שלא יכשל אדם בעבירה, והוא שלא יאכל אדם עם אשתו נידה בקערה אחת, ולא יושיט דבר מידו לידה (שם יג א), ולא ידבר עמה דברים של הרגל עברה, וכיוצא בדברים אלו.

ועניין טבילתן שהצריכו אותן חכמים לטבול בלילה, ואף על פי שטבילת הזבה אפילו ביום מדין תורה, והן כולן היום כזבות, אף על פי כן אמרו חכמים שטבילת כולן בלילה משום סרך בתה, וכמו שמפורש העניין בגמרא. ובמקום דוחק, כגון שדלתות מדינה ננעלות בלילה וכיוצא בזה, התירו לטבול אפילו ביום, ומכל מקום אסורה לשמש עד הלילה, שמא תראה ותסתור כל מנינה ונמצא שבא על הטמאה, לפי שטהרתה תלה הכתוב בימים וטבילה.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ושכב את הנידה במזיד, מכיון שהערה בה חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. ובן הנידה אינו נקרא ממזר אלא ולד פגום. ובלאו דלא יבוא ממזר נבאר זה בעזרת ה’ בסדר כי תצא (מצוה תסה).

מצות יראת אב ואם

לירא מהאבות. כלומר, שיתנהג האדם עם אמו ואביו הנהגה שאדם נוהג עם מי שירא ממנו, שנאמר (ויקרא יט ג) איש אמו ואביו תיראו. ולשון ספרא: איזהו מורא? לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא סותר את דבריו.

משורשי המצוה כתבתי במצות כיבוד האבות בפרשת וישמע יתרו (מצוה לג).

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין לא, א) עד היכן מוראת אב ואם? שאפילו הכוהו וירקו בפניו לא יכלים אותם, ואף על פי כן צוו חכמים לבל יכה אדם את בנו הגדול, לפי שיש בדבר משום ולפני עור לא תתן מכשול (מצוה רלב), ומנדין על כך. ואמרו זכרונם לברכה (קידושין שם ב) בחומר מצוה זו, שאפילו נטרפה דעת האב והאם, שישתדל הבן לנהוג עמהם דרך כבוד לפי דעתם. אבל אם נשתטו ביותר, יכול להניחם ויצוה אחרים עליהם להנהיגם כראוי אם יש לו. והממזר חייב בכבוד האבות ומוראם (יבמות כב, ב) אף על פי שפטור מן המשפט על מכתם וקללתם. והורונו זכרונם לברכה (במ לב, א) בעניין זה, שאם יצוו האבות לעבור על דברי תורה, ואפילו על מצות דרבנן, שאין שומעין להם. ויתר פרטיה, במקומות בגמרא, והרוב בקדושין לפי דעתי (יוד סי' רמ).

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכדים ונקבות ועובר עליה והקל ביראתם, ביטל עשה זה, אלא אם כן עשה מדעת האב ובמחילתו, שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול.

שלא לרגל

שנמנענו מרכילות, שנאמר (ויקרא יט טז) לא תלך רכיל. והעניין הוא, שאם נשמע אדם מדבר רע בחברו, שלא נלך אליו ונספר לו 'פלוני מדבר כך וכך', אלא אם כן תהיה כונתנו לסלק הנזקין ולהשבית ריב. ואמרו זכרונם לברכה (כתובות מו, א) בפירוש 'רכיל' - רך לזה וקשה לזה. דבר אחר לא תהא כרוכל, מטעין דברים והולך.

משורשי המצוה כי ה’ חפץ בטובת הבריות אשר ברא, וציוונו בזה כדי להיות שלום בינינו, כי הרכילות מביא לריב ומצה.

פרטי המצוה ורוב האזהרות שהזהירונו זכרונם לברכה על הרכילות ועל לשון הרע שותפו, יתבארו במקומות מהתלמוד ובמדרשות בפיזור [ה' דעות פז]. ובפירוש אמרו (ערכין טו ב) בלשון הרע, שממית האומרו והמקבלו ושנאמר עליו, והמקבלו יותר מכולן. והזהירו הרבה עליו עד שאמרו דרך משל (במ נט ב): מאן דאית [ליה] זקיפא בדוקתיה, לא לימא זקוף ביניתא. ואמרו (ערכין טז א) כי בכלל אבק לשון הרע הוא המשבח חברו בפני שונאו, שנאמר (משלי כז יד) 'מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם – קללה תחשב לו'.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה וריגל על לשונו, עובר על לאו, והוא כעובר על מצות מלך. ואין בו מלקות, לפי שהוא לאו שאין בו מעשה, וכמה שלוחים למקום להלקות, מלבד רצועה של עגל ושל פרות.

[דיני מוסר]

ואף על פי שאין בלאו הזה מלקות, לפי שאין בו מעשה, פעמים שיש בו אפילו חיוב מיתה, כידוע בדין מוסר. וזה הדין התירו חכמים לעשות אפילו בחוצה לארץ לתיקון העולם, מוטב ימות איש אחד ולא יזיק ויאבד לרבים גופם או אפילו ממונם. 

ואכתוב לך בני מעט ממה שיש בגמרא בעניין זה, ואם תזכה לדעת תראה הכל במקומו. גרסינן בפרק הגוזל בתרא (בק קטז ב) ההוא גברא דאחוי כריא דחטי דבי ריש גלותא, חייביה רב נחמן לשלמה, וטעמא משום דינא דגרמי (שם קיז ב). ודוקא שהראה מעצמו, אבל מתוך האונס פטור, וכדתניא (שם קיז, א) ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חברו פטור. ופרשו מורינו זכרונם לברכה, דלא סוף דבר אנסוהו בגופו, אלא אפילו אנסוהו בממון שיקחו לו ממון אם לא יראה ממון חברו, והראהו, פטור, דכל מראה על ידי אונס פטור, ואינו חייב אלא במראה מעצמו. וכן כתב הרב רבי אברהם בר רבי דוד זכרונו לברכה. ואם נשא ונתן ביד חייב, ואפילו על ידי אונס נפשות. ואם תאמר אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש? יש לומר מי אמרינן ליה ימות?! יתן וישלם קאמרינן ליה, ולא יציל עצמו בממון חברו. ואפילו בנרדף שהיה בורח מפני רודף ושבר כלים חייב, ואף על פי שלא שברן בכוונה אלא בלא כוונה, ובשעה שהיה בורח להנצל, וכל שכן נשא ונתן ביד שחייב בתשלומין.

ואם לאחר שהראה מתוך האונס נשא ונתן ביד, משעה שהראה רואין את הדבר כאלו נשרף, ושוב אינו מתחייב עליו משום נשא ונתן. ומשום שהראה נמי אינו חייב, כיון שהראה מתוך האונס כדכתיבנא. והכי אמרינן התם: ההוא גברא דאחוי חמרא דרב מרי ורב פנחס בני דרב פפא, פירוש מתוך האונס. אמרי ליה דרי ואמטי, דרא ואמטי. ואסיקנא, דכיון דאוקמינהו עלויה, מקלא קליא ושוב אינו מתחייב עליו. והיכא דהראה מעצמו בלא טענת אונס, חייב מיתה ותשלומין, דגרסינן התם: ההוא גברא דהוה בעי דנחוי בי תבנא דחבריה, אתא לקמיה דרב, אמר ליה רב לא תעבד הכי. כלומר: התרה בו. לא הוה צאית. הוה יתיב רב כהנא קמיה דרב, קם רב כהנא שמטיה לקועיה. כלומר: הרגו. והכי מוכח הא דאמר ליה רב לרב כהנא האידנא מלכותא דפרסאי היא, וקפדי אשפיכות דמים. ואמרינן נמי בגמרא (שם קיט א), גבי מאן דאבעיא לן: ממון מוסר אם מותר לאבדו, ומהדרינן ליה, לא יהא ממונו חמור מגופו. אלמא דגופו מותר לאבדו. מיהו דוקא בשעת מעשה ועל ידי התראה, וכמעשה דרב כהנא. ואינו צריך שיקבל עליו התראה כשאר חייבי מיתות. ומי שמחזק למוסר, נראה שהוא כמותרה ועומד, ומותר להרגו בכל שעה.

ודעת הרמבם זכרונו לברכה (חובל ומזיק ח י יא), שכתב בדין מוסר כך הוא: כיון שאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו, ואפילו ממון קל, הרי זה התיר עצמו למיתה, ומתרין בו ואומרים לו אל תמסור, אם העיז פניו ואמר לא כי אלא אמוסר, מצוה להרגו, וכל הקודם להורגו זכה. עשה המוסר אשר זמם ומסר, יראה לי שאסור להרגו, אלא אם כן הוחזק למסור, הרי זה יהרג שמא ימסור אחרים, עד כאן לשון הרב. הצריך התראה למי שאינו מוחזק למסור ושיקבל התראה, ולמי שהוא מוחזק למסור, נראה מתוך דבריו שאינו צריך התראה. ואין המוסר יכול לומר בשביל שפלוני מצר לי אני מוסרו ביד גוים, שאין זה פוטרו מעונשו. אבל המצר לציבור, מותר לציבור למוסרו ביד גוים, וכן כתב הרמבם זכרונו לברכה (שם היא). ואסור לאבד ממון מוסר, משום (איוב כז יז) רשע יכין וצדיק ילבש. כדאסיקנא בפרק הגוזל (קיט א).

שלא לשנוא אחים

שלא לשנוא שנאת הלב אחד מישראל. שנאמר (ויקרא יט יז) לא תשנא את אחיך בלבבך. ולשון ספרא: לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב. וכמו כן בערכין (טז ב) בשנאה שבלב הכתוב מדבר. אבל כשיראה לו שנאה, וידע שהוא שונאו, אינו עובר על זה הלאו. אמנם הוא עובר על 'לא תקום ולא תטור', ועובר כמו כן על עשה, שנאמר (שם יח) 'ואהבת לרעך כמוך'. ומכל מקום שנאת הלב היא קשה מכל השנאה הגלויה, ועליה תזהיר התורה ביותר.

שורש המצוה ידוע כי שנאת הלב גורמת רעות גדולות בין בני אדם להיות תמיד חרב איש באחיו ואיש ברעהו, והיא סיבה לכל המסירות הנעשות בין אנשים, והיא המידה הפחותה והנמאסת תכלית המיאוס בעיני כל בעל שכל.

פרטי המצוה ורובי האזהרות שהזהירונו רבותינו זכרונם לברכה עליה שלא להרגיל נפשנו במידה רעה זו, מבוארים בתלמוד בפזור ובמדרשים.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה וקבע שנאה בלבו לאחד מכל ישראל הכשרים, עבר על לאו זה. ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה. אבל בשנאת הרשעים, אין בו איסור, אלא מצוה לשנאתם אחר שנוכיח אותם על חטאם הרבה פעמים ולא רצו לחזור בהם, שנאמר (תהלים קלט כא) הלא משנאיך ה’ אשנא ובתקוממיך אתקוטט.

מצות אהבת ישראל

לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש, כלומר שנחמול על ישראל ועל ממונו כמו שאדם חומל על עצמו וממונו, שנאמר (ויקרא יט יח) ואהבת לרעך כמוך. ואמרו זכרונם לברכה (שבת לא א) דעלך סני לחברך לא תעביד. ואמרו בספרא (קדושים ד יב) אמר רבי עקיבא, זה כלל גדול בתורה, כלומר, שהרבה מצות שבתורה תלויות בכך, שהאוהב חברו כנפשו לא יגנוב ממונו ולא ינאף את אשתו, ולא יונהו בממון ולא בדברים, ולא יסיג גבולו, ולא יזיק לו בשום צד. וכן כמה מצות אחרות תלויות בזה. ידוע הדבר לכל בן דעת.

שורש המצוה ידוע כי כמו שיעשה הוא בחברו, כן יעשה חברו בו, ובזה היה שלום בין הבריות.

ודיני מצוה זו כלולים הם בתוך המצוה, שכלל הכל הוא שיתנהג האדם עם חברו כמו שיתנהג האדם עצמו לשמור ממונו ולהרחיק ממנו כל נזק. ואם יספר עליו דברים, יספרם לשבח ויחוס על כבודו ולא יתכבד בקלונו, וכמו שאמרו זכרונם לברכה המתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא. והמתנהג עם חברו דרך אהבה ושלום ורעות, ומבקש תועלתם ושמח בטובם, עליו הכתוב אומר (ישעיהו מט ג): ישראל אשר בך אתפאר.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן והעובר עליה ולא נזהר בממון חבירו לשומרו, וכל שכן אם הזיק אותו בממון או צערו בשום דבר לדעת, ביטל עשה זה, מלבד החיוב שבו לפי העניין שהזיקו, כמו שמפורש במקומו.

מצות שביתה ביום ראשון של פסח

לשבות ביום ראשון של פסח, שנאמר בו (ויקרא כג ז) ביום הראשון מקרא קודש, ובכל מה שנאמר בתורה מקרא קודש, פירשו זכרונם לברכה (ספרא יב ד) קדשהו. ועניין קדושתו הוא שלא נעשה בו מלאכה אלא מה שהוא מיוחד באכילה, כמו שבאר הכתוב (שמות יב טז) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. והראיה ששביתת יום טוב נחשבת עשה, אמרם זכרונם לברכה (שבת כה, א): האי שבתון עשה הוא, ולמדנו מעתה שבכל מקום שנאמר בתורה שבתון גבי יום טוב, הוא עשה, וכבר בא הרבה בתלמוד גם כן יום טוב עשה ולא תעשה.

משורשי המצוה כדי שנחשוב בעניין המועד בנס שנעשה לנו בו, ונהלל ונפאר במחשבותינו מה שצונו ברוך הוא עליו ועשה לנו נסים בזמן ההוא, ואם יהיה האדם טרוד במלאכתו, לא יהיה לו פנאי לחשוב בשום דבר. ועוד נאריך בשורשה ובדיניה בלאו דאיסור מלאכה ביום טוב שבסדר זה (מצוה רחצ) בעזרת השם.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ועשה מלאכה שלא לצורך אוכל נפש ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לא תעשה, כמו שנכתוב במקומו.

דיני המצוה מתבארים ביום טוב [הלכות יוט פיא].

שלא לעשות מלאכה ביום ראשון של פסח

שלא נעשה מלאכה ביום ראשון של חג הפסח שהוא יום חמשה עשר בניסן. שנאמר (ויקרא כב ז) ביום הראשון מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו. וכבר הזהיר על זה הכתוב בסדר בא אל פרעה בצווי חג הפסח, שנאמר שם (שמות יב טז) כל מלאכה לא יעשה בהם. וזה המקרא הביא הרמבם זכרונו לברכה במנינו. אבל אני כתבתי זה האחר, כדי שיהיו המועדות סדורים בסדר אחד, והכל עולה לעניין אחד.

ואמר הכתוב כאן 'מלאכת עבודה', ולא אמר 'כל מלאכה', לפי שצורכי אוכל נפש התירו לעשות ביום טוב, כמו שבא בכתוב במקום אחר (שמות יב טז) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. וזהו פירוש מלאכת עבודה, כלומר מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש, כעניין שנאמר ובכל עבודה בשדה (שמות א יד). וכן קין היה עבד אדמה (בראשית ד ב), מלך לשדה נעבד (קהלת ה ח), עבד אדמתו (משלי יב יא), אבל המלאכה שהיא לאוכל נפש, כמו הבישול וכיוצא בו, מלאכת הנאה היא, לא מלאכת עבודה. כן פרש הרמב’’ן זכרונו לברכה (ויקרא שם), וכתב עוד שזה הפירוש מתבאר בתורה, כי בחג המצות שאמר תחילה כל מלאכה לא יעשה בהם בסדר בא אל פרעה, הוצרך לפרש אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. ובשאר כל ימים טובים יקצר, ויאמר 'כל מלאכת עבודה לא תעשו', לאסור כל מלאכה שאיננה אוכל נפש, ולהודיע שאוכל נפש מותר בהן, ולא יאמר הכתוב לעולם באחד מכל שאר ימים טובים 'כל מלאכה', ולא יפרש בהן היתר אוכל נפש, כי מלאכת עבודה ילמד על זה.

אבל בפרשת כל הבכור בחג המצות אמר (דברים טז ח), וביום השביעי עצרת לה’ אלהיך לא תעשה מלאכה. והטעם מפני שכבר התיר בו בחג זה בפירוש אוכל נפש בסדר בא אל פרעה, ואחר כך בסדר זה הזכיר מלאכת עבודה דמשמע בו גם כן היתר אוכל נפש, ולפיכך כשחזר והזכירו פעם אחרת בפרשת כל הבכור, לא הוצרך לומר בו עוד ביאור, והזכיר מלאכה סתם, וסמך על הידוע. ומכל מקום, לא אמר כל מלאכה כמו בשבת ויום הכפורים, אבל אמר 'מלאכה' כלומר, המלאכה אשר הזהרתיך עליה.

משורשי המצוה כדי שיזכרו הנסים הגדולים שעשה ה’ יתברך להם ולאבותיהם, וידברו בם ויודיעום לבניהם ולבני בניהם, כי מתוך השביתה מעסקי העולם, יהיו פנויים לעסוק בזה. שאילו היו מותרין במלאכה, ואפילו במלאכה קלה, היה כל אחד ואחד פונה לעסקו, וכבוד הרגל ישכח מפי עוללים גם מפי הגדולים. ועוד יש תועלות רבות בשביתה, שמתקבצין כל העם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לשמוע דברי ספר, וראשי העם ידריכום וילמדום דעת. וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה לב, א) משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בהלכות הפסח בפסח, והלכות עצרת בעצרת [והלכות חג בחג].

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ביצה כח, ב), שאף על פי שהתיר הכתוב המלאכות לצורך אוכל נפש, דוקא הדברים שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב כגון לישה, שחיטה, אפיה, בישול, שכל אלו המלאכות נפסלות קצת בשהייתן. וכמו כן מזה הטעם התירו לדוך סממנים ביום טוב משום דמפיגי טעמיהו בשהייה אחר שהן נדוכין. אבל המלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ואינן מקבלות בזה שום הפסד, כגון קצירה, דישה. ברירה, טחינה, רקידה, וכיוצא בהן, אסור לעשותן ביום טוב. ואינן בכלל צורכי אוכל נפש כלל, ולוקין עליהם כחרישה בשדה שהיא מלאכת עבודה באמת. ועוד ביארו המפרשים האחרונים עניין זה ואמרו כן, דלא נקרא צורך אוכל נפש, אלא מה שנעשה ליומו. כלומר לזמן מועטף כמו בישול ואפיה וכיוצא בזה, כמו שאמרנו. וכן מה שדעתו של אדם סומכת בו להכינו לשעתו, לאפוקי צידה שאין דעתו של אדם עליה, דשמא לא תזדמן לו צידה היום. ועוד אמרו, דכי שרינן אוכל נפש במה שנעשה לשעתו, כמו שאמרנו, דוקא כשאדם משתמש בגופה של מלאכה, אבל אם משתמש בסילוקה של מלאכה אסור. וזהו שאסרו זכרונם לברכה (שם כב, א) לכבות הבקעת, אף על פי שדעתו לכבותה כדי שלא תתעשן הקדרה. ולעניין צלית בשר על הגחלים, דהינו, בשרא אגמרי הנזכר בגמרא (שם כג, א), אף על פי שהאש מתכבה בלחות הבשר, אין זה נקרא משתמש בסילוקה של מלאכה, כי צורך הצליה לעשותה כן ומשתמש בגופה של מלאכה הוא ושרי.

וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (שם יב, א), שאין בכלל היתר צרכי אוכל נפש דוקא מה שהוא אכילה ושתיה לבד, אלא אף כל דבר הצריך לו לאדם בו ביום, שהוא דבר מצוה, כגון קטן למולו, ולולב לצאת בו, וכן ספר תורה לקרות בו, דכל יומא ויומא זמן תורה הוא, ובין שאינו דבר מצוה אלא צרכי הגוף לבו ביום, כגון רחיצת רגלים במים חמין שהוחמו ביום טוב או לעשות מדורה להתחמם בה, כל דברים אלו מותרין, ובכלל היתר דאוכל נפש נינהו. כן פרשו הדבר חכמינו זכרונם לברכה (רמבם הל' יום טוב א טז).

ומיהו דוקא דברים השוים בכל גוף אדם הוא שנתיר, ונאמר שהוא בכלל היתר זה של אוכל נפש, כגון רחיצת רגלים, דכולי עלמא רחצי הכי לפעמים. אבל מה שאינו שוה לכל אדם, כגון מוגמר, דלאו כלי עלמא מגמרי כדאמרינן בכתבות (ז, א), ודאי אסור הוא וכל כיוצא בזה. ודוקא בעניינים אלו בעינן שיהיה העניין שוה בכל אדם, אבל לעניין אוכלין, אפילו מאכל שאין דרך לעשותו אלא המלכים והשרים הגדולים, מותר לעשות אותו כל אדם, דמכל מקום, עיקר אכילה, דבר השוה בכל נפש היא. וכן מה שאמרו (ביצה ב, ב) באיסור הכנה, דאין יום טוב מכין לשבת, ולא שבת מכין ליום טוב, ולא משתכחא איסור הכנה מדאורייתא לדעתי כי מעיינת שפיר בדברי הגמרא, כי אם בביצה בלבד, ועיקר איסורה הוא בשנולדה ביום טוב שלאחר שבת, או בשבת שלאחר יום טוב, בהכי מתוקמא הכנה דרבה בביצה, ובהכי אסירא אסורא דאורייתא, ולא בעניין אחר. דהא אסרינן לה כשנולדה בשבת ליום טוב שלאחריו, או בנולדה ביום טוב לשבת שאחריו, וכן בשנולדה ביום טוב עצמו מדרבנן הוא אסורא, והכל משום גזרה דנולדה ביום טוב שלאחר שבת כדאמרן. ויאריך העניין אם באתי לכותבו בביאור רחב. ובמקומו בריש ביצה הארכתי בו כאשר למדוני רבותי, ישמרם אלי.

ודין מכשירי אוכל נפש שאסור לעשותן, משום דכתיב (שמות יב טז) הוא לבדו ולא מכשיריו, ודין זימון הגוים (שם כא, ב) ביום טוב שאסור, דכתיב לכם ולא לגוים, וכן אין אופין שום דבר לכלבים, דכתיב לכם ולא לכלבים. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם ד, ב), בשני ימים של גליות דביצה שנולדה בזה מותרת בזה, ומה שנתלש מן הקרקע בזה דמותרת בזה, דשתי קדושות הן, ומה שאינו כן בשני ימים טובים של ראש השנה. ויתר פרטיה רבים יתבארו כולן בארוכה במסכת הבנויה על זה והיא מסכת יום טוב [אח סימן תצה].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ועשה מלאכה ממלאכות האסורות ביום טוב במזיד חייב מלקות.

מצות שביתה בשביעי של פסח

לשבות ביום השביעי של חג הפסח, שנאמר (ויקרא כג ח) וביום השביעי מקרא קדש. וכבר כתבתי למעלה (מצוה רצז) סמוך למצוה זו, שבכל מקום שנאמר בתורה מקרא קדש עניינו לומר, קדשהו שלא לעשות בו מלאכה, והיא מצות עשה.

וגם שם כתוב רמז משורשי המצוה על צד הפשט. וקצת דיניה, כמנהגנו נכתב בעזרת ה’ בלאו דאסור מלאכה שבסדר זה (מצוה רחצ), וכל עניין שביתת השביעי כשביתת יום ראשון, ושניהם כרגל אחד הם חשובים לעניין שאין אומרים זמן בשביעי, וכן לכל דבר, מה שאין כן בשמיני עצרת, שהוא חג בפני עצמו (יומא ב, ב). וכמו שנכתוב במקומו (מצוה שכג) בעזרת השם.

שלא לעשות מלאכה ביום שביעי של פסח

שלא נעשה מלאכה ביום שביעי של פסח, שהוא יום אחד ועשרים בניסן, שנאמר (ויקרא כג ח) ביום השביעי מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו.

שורש מצוה זו וכל ענינה כתוב במצוה הקודמת (מצוה רחצ) דהינו יום ראשון של פסח.

[שני ימים טובים של חגים]

ואולם ראוי שאבאר לך בני כאן, עניין שני ימים טובים בכל מועד ומועד, ותורתנו לא חייבתנו כי אם ביום טוב אחד, כמו שבא בכתוב מפורש בפסח ביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי, וכן בעצרת וראש השנה וסוכות.

והאמת כי העניין הוא עכשו מנהג לבד לא חיוב אחר, רצוני לומר, שאין אנחנו עושין אותו היום מפני הספק, כי כל ישראל בקיאין עכשו בקביעת החודשים ויודעים יום המועד מכוון על פי החשבון המקובל בידם, כמו שכתבתי למעלה בסדר בא אל פרעה במצוה ד. ונקבע המנהג מפני שמתחילה כשהיו אנשים סמוכים בארץ היו קובעין החודש על פי הראיה כמצות התורה, כמו שכתבתי שם; ועל כן, כל מקומות ישראל הרחוקים מן המקום הנבחר שהוקבע שם, שלא היו יכולין שלוחים להגיע שם להודיעם יום הקבוע, היה להם ספק באיזה יום קבעו החודש, אם ביום שלושים או בשלושים ואחד, והיו עושים המועד שני ימים מפני ספק זה. ואולם לא היה ספק להם לעולם ביותר מיום אחד, לפי שלעולם היו קובעין ראש חודש ביום שלושים או בשלושים ואחד, בין בעדים בין שלא בעדים, כי ידוע הדבר וברור שאין חדוש הלבנה מתאחר יותר, ועל כן, בין יבואו עדים או לא יבואו, היו קובעין ראש חודש ביום שלושים ואחד. ומפני הספק הזה (ביצה ד, ב) שיש לרחוקים מירושלים, קבעו להם בתחילה לעשות שני ימים יום טוב, וחכמים זכרונם לברכה (פסחים נב א) תקנו גם עכשיו לרחוקים מן הארץ לעשות שני ימים כדת שהיו עושין בזמן ההוא, אף על פי שכל ישראל היו בקיאים בקבוע החודש, כמו שאמרנו, אבל הקרובים, וכל שכן הדרים בארץ ממש, אין ראוי שיעשו כי אם יום אחד כמנהג אנשי המקום מעולם, וכן נהגו לפי מה ששמענו.

ומן הטעם הזה שאמרנו, שהדבר הוא תקנת חכמים לא ספק, אמרו מן המפרשים שלא נאמר עכשו בשני ימים טובים של גליות נולדה בזה מותרת בזה, כמו שבא בגמרא (ביצה ד ב) דבזמן שהיה הדבר ספק היו אומרים כן, אבל עכשו, מכיון שמתקנת חכמים הוא ולא מתורת ספק כלל לא נאמר כן, אלא דינם כקדושה אחת. ומהם שאמרו דמחמת הספק הראשון תקנום חכמים זכרונם לברכה ולא נחמיר בהם יותר מבראשונה. ועוד דכי איתמר בגמרא נולדה בזה מותרת בזה, כבר היה בטל הקבוע על פי הראיה לפי הדומה וכן נהגו היום. וכל מה שאמרנו דוקא בשני ימים טובים של מועדי השנה, חוץ מראש השנה, דאילו בראש השנה בכל מקום כקדושה אחת היא, ונולדה בזה אסורה בזה, מפני שגם בבית הועד היו עושים אותו לפעמים שני ימים יום טוב שלא מתורת ספק, וכגון שבאו העדים מן המנחה ולמעלה, שנוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש, ומכל מקום גם בראש השנה מתקנת חכמים הוא היום לעשות שני ימים בכל מקום, אחר שאנו בקיאין בקביעא דירחא (רמבם קידוש החודש ה יב).

מצות ספירת העומר

לספור תשעה וארבעים יום מיום הבאת העומר, שהוא יום ששה עשר בניסן. שנאמר (ויקרא כג טו) וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה.

והמנין הזה חובה, ועלינו למנות בו הימים יום יום, וכן השבועות, שהכתוב אמר תספרו חמשים יום. ואמר גם כן (דברים טז ט) שבעה שבועות תספר לך, ובפירוש אמר אביי בגמרא במנחות (סו, א) "מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי". ויש מן המפרשים, שהיה דעתם, כי כוונת הכתוב למנות השבועות דוקא כשהן שלמים, אבל להזכיר בכל יום ולומר שהם כך וכך ימים וכך וכך שבועות אין צורך. ויש מהם שאמרו, כי הדרך הנבחר להזכיר מנין השבועות עם הימים תמיד בכל יום. וירא שמים יבחר דרכם להוציא מכל ספק, ולא יחוש לתפארת המילות. וכן נהגו היום בכל המקומות ששמענו.

וכתב הרמבם זכרונו לברכה (סהמצ שם): ואל יטעה אותך אומרם זכרונם לברכה מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי. ותחשוב שהם שתי מצות, שאין הכונה בזה לומר שתהיה מצוה בפני עצמה, אבל הוא חלק מחלקי המצוה. ואמנם היו שתי מצות, אילו אמרו מנין הימים מצוה ומנין השבועות מצוה. וזה מה שלא נעלם ממי שידקדק בדבר ויבארהו, שאתה כשתאמר יתחייב שיעשה כך וכך, לא יתחייב מן המאמר הזה שהעניין ההוא מצוה בפני עצמה. והראיה המבוארת על זה, היותנו מונין השבועות כמו כן בכל לילה, באמרנו שהם כך וכך שבועות וכך וכך ימים, ואלו היו השבועות מצוה בפני עצמה, לא סדרו מנינם אלא בלילי השבועות בלבד, והיו להן שתי ברכות אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת ימי העומר, ועל ספירת שבועי העומר, ואין הדבר כן, אבל המצוה היא ספירת העומר, ימיו ושבועותיו כמו שכתבנו. עד כאן.

משורשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ, וכמו שכתוב (ירמיהו לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה וגו', והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה בסיני ויקימוה, וכמו שאמר ה’ למשה (שמות ג יב) וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. ופירוש הפסוק הוציאך אותם ממצרים, יהיה לך אות שתעבדון את האלהים על ההר הזה, כלומר, שתקבלו התורה, שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים, והיא תכלית הטובה שלהם, ועניין גדול הוא להם יותר מן החרות מעבדות. ולכן יעשה ה’ למשה אות בצאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אותו אות לעולם אל העיקר.

ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל, ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחרות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. וזהו שאנו מונין לעומר, כלומר, כך וכך ימים עברו מן המנין, ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה לנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקורבן שתי הלחם של עצרת. ואל יקשה עליך לומר: אם כן, אחר שעברו רוב הימים של שבעה שבועות אלו, למה לא נזכיר מעוט הימים הנשארים? לפי שאין לשנות מטבע החשבון באמצעו. ואם תשאל: אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת, ולא מיום ראשון? התשובה כי היום הראשון נתיחד כולו להזכרת הנס הגדול, והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת ה’ יתברך על בני אדם, ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום דבר אחר, ועל כן נתקן החשבון מיום שני מיד. ואין לומר היום כך וכך ימים ליום שני של פסח, שלא יהיה חשבון ראוי לומר ליום שני, ועל כן התקן למנות המנין ממה שנעשה בו, והוא קורבן העומר, שהוא קורבן נכבד, שבו זכר שאנו מאמינים, כי ה’ ברוך הוא בהשגחתו על בני אדם רוצה להחיותם, ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות סו, א), שמצוה למנותן מבערב כדי שיהו תמימות, כמו שאמר הכתוב "תמימות תהיינה". ואמרו זכרונם לברכה, אימתי הן תמימות - בזמן שמתחיל מבערב. ומכל מקום פרשו המפרשים שאם שכח ולא מנה מבערב מונה למחר כל היום. ויש אומרים שם, שמי ששכח ולא מנה יום אחד שאין יכול למנות עוד באותה שנה, לפי שכולן מצוה אחת הם. ומכיון ששכח מהן יום אחד, הרי כל החשבון בטל ממנו. ולא הודו מורינו שבדורנו לסברא זו, אלא מי ששכח יום אחד יאמר 'אמש היו כך' - בלא ברכה, ומונה האחרים עם כל ישראל. ומצוה מן המובחר למנות מעומד, ומברך אשר קדשנו וכו'. ומי שמנה בלא ברכה יצא, ואינו רשאי לחזור ולמנות בברכה. ויתר פרטיה, במסכת מנחות [אוח סימן תעט].

ונוהגת מצוה זו מספירת העומר מדאורייתא בכל מקום בזכרים בזמן הבית שיש שם עומר; ומדרבנן בכל מקום ואפילו שאין עומר קרב. והעובר על זה ולא ספר ימים אלו, ביטל עשה.

מצות שביתה ממלאכה ביום עצרת

לשבות מכל מלאכה זולתי מה שמיוחד לצורך אוכל נפש ביום ששה בסיון, שזהו הנקרא חג השבועות, שנאמר (ויקרא כג כא) וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש. וכבר כתבתי במצות שביתת יום ראשון של פסח שבסדר הזה (מצוה רצז) שבכל מקום שנאמר בתורה 'מקרא קודש' - עניינו לומר קדשהו שלא לעשות בו מלאכה, וגם שם כתוב רמז.

משורשי המצוה שמספיק על צד הפשט בכל הימים טובים, ובמי נוהגת, וקצת דיניה, נכתוב בלאו דאיסור מלאכה דיום טוב (מצוה רחצ) שלאחר זה בעזרת ה’ [אוח סימן תצז].

שלא לעשות מלאכה ביום חג שבועות

שלא לעשות מלאכה ביום עצרת, שזהו יום ששי בסיון, שנאמר (ויקרא כג טו טז) וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' תספרו חמשים יום וגו'.

ופירוש 'ממחרת השבת' - כלומר, מוחרת יום טוב ראשון של פסח, שבו דיבר תחלה. דאי בשבת בראשית אם כן לא יודיעונו איזהו. ונמצא, שחמישים יום כלים בששה בסיון, כיצד? חמשה עשר ימים מניסן שהוא מלא לעולם, ועשרים ותשעה מאייר שהוא חסר לעולם, וששה מסיון, הרי חמשים. ויום החמשים זה, שהיה יום שנתנה בו תורה, הוא חג העצרת, ונקרא גם כן חג השבועות. וכתוב בסוף הפרשה על זה היום הנכבד כל מלאכת עבודה לא תעשו. כבר כתבנו כי מלאכת עבודה נקראת כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש.

שורש מצות המועד הזה רמוז במצות ספירת העומר שבסדר זה (מצוה שו), וקחנו משם.

ודיניה כתבתי קצתם כמנהגי במצות שביתת מלאכה ביום ראשון של פסח שבסדר זה, ואין צורך להאריך בשאר ימי מועדי השנה, כי ששת ימי המועדים הידועים, והם, ראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני של חג, ועצרת וראש השנה, דין אחד לכולם לכל היתרן ולכל איסורן. ובאור כל דיניה בארוכה במסכתא הבנויה על זה, והיא מסכת ביצה [אח סימן תצו].

מצות שביתה ביום ראש השנה

לשבות מכל מלאכה, חוץ ממה שמיוחד לצורך אוכל נפש ביום ראשון של חודש תשרי, שנאמר (ויקרא כג כד) בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון. וחודש השביעי הוא חודש תשרי, לפי שניסן ראש השנה לחודשים, וראשון יקרא בכתוב. וכתבתי במצות שביתת יום ראשן של פסח, (מצוה רצז) מה שאמרו זכרונם לברכה (רה ב, א) האי שבתון עשה הוא, וכל שאר עניין המצוה, כמו שכתוב שם.

שלא לעשות מלאכה ביום ראשון בתשרי

שלא לעשות מלאכה ביום ראשון של חודש תשרי, שנאמר (ויקרא כג כד-כה) בחודש השביעי באחד לחודש וגו' כל מלאכת עבודה לא תעשו. וחודש השביעי יקרא תשרי, כי הוא שביעי לניסן, שהוא ראש השנה לחודשים.

וזה היום של אחד בתשרי אמרו זכרונם לברכה (רה ב, א) שנקרא 'ראש השנה' למנות ממנו שנים ושמיטים ויובלות, וכן מונין ממנו לנטיעה ולירקות. ובגמרא דמסכת ראש השנה (שם ח יב א) בארו, זכרונם לברכה, אומרם שהוא ראש השנה לעניינים אלה - למאי הלכתא. ועוד אמרו שם (טז, א), שביום זה נדונין כל בני העולם על מעשיהם. ואמרו על דרך המליצה לבאר שהשגחתו על מעשה כל אחד ואחד ועל כל המין דרך כלל, שעוברין כל בני אדם לפניו כבני מרון כלומר, אחד אחד ולא בערבוב.

ומשורשי מצות המועד הזה שהיה מחסדי האל על ברואיו לפקוד אותם ולראות מעשיהם יום אחד בכל שנה ושנה כדי שלא יתרבו העוונות כל כך, ויהיה מקום לכפרה. והוא רב חסד מטה כלפי חסד, וכיון שהם מועטים מעביר עליהן. ואם אולי יש בהם עוונות שצריכין מירוק, נפרע מהן מעט מעט. וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (עז ד, א) אוהבו נפרע ממנו מעט מעט. ואם לא יפקדם עד זמן רב, יתרבו כל כך עד שיתחייב העולם כמעט כליה חלילה.

נמצא שהיום הנכבד הזה הוא קיומו של עולם, ולכן ראוי לעשות אותו יום טוב ולהיות במנין מועדי השנה היקרים. ומצד שהוא יום הדין לדון כל חי ראוי לעמוד בו ביראה ופחד יותר מבכל שאר מועדי השנה. וזהו עניין זכרון תרועה הנזכרים בו, כי התרועה קול שבור, לרמז שישבור כל אחד תקף יצרו הרע ויתנחם על מעשיו הרעים, וכמו שנכתוב במצות שופר בארוכה בסדר פנחס (מצוה תה) בעזרת השם.

וזהו הטעם שלא קבעו זכרונם לברכה לומר הלל במועד הזה, וכמו שאמרו, שאין ראוי לו לאדם לומר שירה והוא עומד בדין; וכדאמר רבי אבהו בפרק אחרון דראש השנה (לב, ב): אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, מפני מה אין ישראל אומרים הלל בראש השנה ויום הכפורים? וכו' כדאיתא התם.

מדיני השביתה ביום טוב. כתבתי קצתם כמנהגי במצות מועד הפסח, ועוד ראוי לכתוב כאן מעט מן העניינים הנזכרים במסכת ראש השנה, שאמרו שם שארבעה ראשי שנים הן, באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, פירוש 'רגלים', כלומר רגל שבו תחילה לרגלים, כן פתרונו בגמרא, באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, באחד בתשרי ראש השנה למה שכתבנו למעלה. באחד בשבט ראש השנה לאילנות כדברי בית שמאי, ובית הלל אומרין, בחמשה עשר בו, ושם מתבאר בגמרא, ראשי שנים אלו, לאיזה עניין הם.

ושם אמרו, (טז, ב) שארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם: צדקה, צעקה, שינוי השם ושינוי מעשה. ועניין שינוי השם הוא לפי הדומה, כדי שיחשוב האדם כאילו הוא אדם אחר, ויכשיר כל דרכיו, ובכל עת שיקרא, יזכור זה ויתן לבו אל העניין.

ומה שאמרו שם שלושה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של צדיקים גמורים, ואחד של רשעים גמורים, ואחד של בינוניים, ועניין פתיחת הספרים נאמר לפי הדומה על דרך משל בעניין השגחתו ברוך הוא עליהם, כדי שיכנסו הדברים באזני השומעים ידברו רבותינו לעולם במורגל בבני אדם. צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, פרש מורי: צדיק גמור בכאן שכולו זכאי, וכן רשע גמור בכאן שכולו חייב, ולפיכך נחתם מיד למיתה, אחר שאין לו זכות בעולם שיגן עליו. בינוניים תלויין עד יום הכפורים, ואז גמר דין שלהם נחתם.

ומה שאמרו שם בסמוך לזה, בית שמאי אומרים שלוש כתות ליום הדין, כלומר, אחר המות של כל אחד ואחד מבני אדם, שזה קרוי יום הדין, כת אחד של צדיקים גמורים, וכת של רשעים, וכת של בינוניים, בכאן פרשו צדיק גמור ורשע גמור בדינם. ובזה הפירוש, תסתלק קושיא גדולה מן העניין, אם תזכה, בני, תרגיש בה ויניח לך עמלי זה.

ומה שאמרו שם, שהצדיק גמור בדינו נחתם לאלתר לחיי העולם הבא, אל תחשוב שחיי העולם הבא דבר השוה לכל צדיק, כי יש באותם החיים, מעלות אין מספר, וכל צדיק וצדיק עולה בהן עד מקום הראוי לו לפי שכרו. ויתר פרטי עניינים אלה, שם בראש השנה פרק ראשון [אוח סימן תרב תרג].

ונוהג איסור מלאכה ביום זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה ועשה מלאכה שלא לצורך אוכל נפש חייב מלקות, כמו שכתבנו בשאר ימי המועדים.

מצות תענית ביום עשירי בתשרי

לצום ביום העשירי בתשרי, והוא הנקרא יום הכפורים, שנאמר (ויקרא כג כז) אך בעשור לחודש וגו' ועניתם את נפשותיכם. ובא הפירוש בספרא (אחרי מות ז ג) עינוי שהוא איבוד נפש, ואיזהו? זה אכילה ושתיה. וכמו כן פרשוהו זכרונם לברכה בגמרא (יומא עד, ב). ועוד באה הקבלה עליו, שהוא אסור ברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה. ולשון ספרא (שם ח ג) מנין שיום הכפורים אסור ברחיצה ובסיכה [ובנעילת הסנדל] ובתשמיש המטה? תלמוד לומר שבת שבתון. כלומר, כי כפל השביתה, יורה על שביתה מהעסקים אלו ושביתה ממזון הגוף.

משורשי המצוה שהיה מחסדי ה’ על כל בריותיו לקבוע להם יום אחד בשנה לכפר על החטאים עם התשובה, וכמו שכתבתי בארוכה בסדר אחרי מות (מצוה קפה) במצות עבודת יום הכפורים. ולכן נצטוינו להתענות בו, לפי שהמאכל והמשתה ויתר הנאות חוש המשוש, יעוררו החומר להימשך אחר התאוה והחטא, ויבטלו צורת הנפש החכמה מחפש אחר האמת, שהוא עבודת האל ומוסרו הטוב והמתוק לכל בני הדעת. ואין ראוי לעשות ביום בואו לדין לפני אדוניו לבוא בנפש חשוכה ומעורבבת מתוך המאכל והמשתה במחשבות החומר אשר היא בתוכו, שאין דנין את האדם אלא לפי מעשיו שבאותה שעה. על כן טוב לו להגביר נפשו החכמה ולהכניע החומר לפניה באותו היום הנכבד, למען תהיה ראויה ונכונה לקבל כפרתה, ולא ימנענה מסך התאוות.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא פ, א), ששיעור האכילה ביום הכפורים לחייב עליה דאורייתא מאכלין הראויין הוא ככותבת הגסה. והטעם שנשתנה שיעור האכילה דיום הכפורים משיעור שאר אכילת אסורין שבתורה שהן בכזית, מפני שהתורה אסרה האכילה באותו היום בלשון עינוי, ולא נאמר עליה לא תאכלו כמו בשאר איסורין, ופרשו חכמים, שקבלו הדברים מאשר קדמו להם, שאכילה נקראת בכזית, אבל עינוי הוא באדם, כל זמן שלא אכל עד ככותבת, שאין דעת בן אדם מתישבת בפחות.

ושיעור כותבת הוא יותר מגרוגרת ופחות מכביצה, ופחות משלושה זיתים גם כן, ששלושה (נא ששני) זיתים הן כביצה. כלל העניין כבר דקדק מי שהוא בקי ושקל בפלס, שאין במשקל יב ארגינץ ועוד שיעור ככותבת, ודינו כחצי שעור. וכן מה שאמרו (יומא פרק ח,ב) ששיעור השתיה הוא מלא לוגמיו של אדם שהוא כביצה, שכבר שיערו כי ביצה מחזיקה מלא לוגמיו של אדם, ובפחות מכן אין בו איסור כרת אלא דינו כחצי שעור.

ולפיכך מי שהוא חולה אף על פי שאין בו סכנה גמורה, אם יהיה חלוש הרבה ראוי להאכילו ולהשקותו מעט מעט מכשיעור שאמרנו, ונותנין רווח בין אכילה ושתיה של פעם אחת לפעם אחרת כדי שיעור אכילת פרס, שהן שלוש ביצים כדעת רוב המפרשים, כדי שלא יצטרפו האכילות ותהיה נחשבת כאכילה אחת ושיעור אחד. אבל בין האכילה והשתיה אין צריך להפסיק, שאין מצטרפין אכילה ושתיה לעניין זה. ושיעור שבין שתיה לשתיה כדי שתית רביעית. ומותר לשקול ולשער דברים אלו ביום הכפורים לעת הצורך, ומוטב נחוש ונרחיק שלא לאכול שיעור, ולא נחוש לאסור המשקל שהוא מדרבנן.

וכן מעניין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם עז ב) כי אלו הענויין שהן דרבנן, כגון רחיצה וסיכה, לא גזרו בהן רק שלא לעשותן שלא לצורך, אבל כל שעושה אותן לצורך לא גזרו, כגון מי שיש לו חטטין בראשו שסך כדרכו ואינו חושש, ואפילו לנטורי פירי אמרו זכרונם לברכה (שם), שמותר לעבור במים עד הצואר, וכל שכן לדבר מצוה, בין בהליכה בין בחזרה.

ובעניין הסנדל פרשו לנו מורינו ישמרם אל, שסנדל הוא בכל מקום של עור, וזהו שאסור ביום הכפורים, אבל לא של מין אחר. וכללא דמלתא לפי קצת הפירושים דכל שהוא ראוי לעניין חליצה, כלומר שהוא של עור, הוא אסור ביום הכפורים, ומותר לצאת בו בשבת לרשות הרבים. וכל שאינו ראוי לחליצה, כגון של שעם וגמי והוצי ושאר מיני עשבים - מותרין ביום הכפורים, ובלבד שלא יצא בהם למקום שאינו מעורב, דמשאוי חשבינן להו. ומן המפרשים רבים ונכבדים מתירין לצאת בכולן ברשות הרבים.

ודין חולה שיש בו סכנה, שמאכילין אותו על פי רופא בקי, או על פי עצמו, ואפילו רופא אומר אינו צריך. ודין עוברה שהריחה, ודין מי שאחזו בולמוס.

ודין קטנים בין תינוק בין תינוקת מאיזה זמן מעניין אותן כל היום מדרבנן, וכן מאיזה זמן מחנכין אותן לשעות. וכללא דמילתא לפי קצת מן המפרשים, דשתי שנים קודם גדלות בבריא משלימין מדרבנן, ושתי שנים קודם לכך מחנכין אותם לשעות. ויש שפרשו שנה אחת קודם גדלות משלימין מדרבנן בין תינוק בין תינוקת, ויש שפרשו שאין משלימין מדרבנן רק בתינוקת לבד שנה אחת קודם גדלות, אבל תינוק אינו משלים כלל מדרבנן, וגדלות - הוא בתינוק שלוש עשרה שנה ויום אחד, ובתינוקת שתים עשרה שנה ויום אחד. והמלך והכלה ברחיצה ביום זה מה דינן (יומא עג ב).

[דין תשעה באב] ועוד אזכיר לך כאן מה שאמרו זכרונם לברכה גם כן בעניין תענית תשעה באב הידוע שהוא מדרבנן, ואף על פי שרחוקים מאוד שני הימים אלה בטעמן ובכל ענינם, לפי ששם תענית כוללם נדבר בו מעט. ואודיעך שהחמירו בו חכמים בכל עניינו כמו ביום הכפורים להפסיק מבעוד יום, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ועוברות ומניקות שמתענות בו כשאר העם, מה שאין עושות כן בכל שאר תעניות, חוץ משלוש תעניות אמצעיות של עצירת מטר, כמו שנזכר במסכת תענית בסוף פרק ראשון (יד, א), דאסיק רב אשי התם, נקוט מציעתא בידך.

ויתר פרטי מצוה זו, מבוארים במסכת יומא [אח סי' תריב].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה ואכל ביום הכפורים כשיעור הכותבת ביטל עשה, ועבר על לאו שיש בו כרת, שנאמר כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה. אכל או שתה כשיעור זה בשגגה חייב קורבן חטאת קבועה.

שלא לעשות מלאכה בעשרה בתשרי

שלא לעשות שום מלאכה ביום הכפורים, והוא יום עשירי לחודש תשרי, שנאמר 'בעשור לחודש השביעי' וגו' וכתיב בתריה 'וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפרים הוא לכפר עליכם'. ומלת כי, הוא נתינת טעם לביטול המלאכה, וכעניין שאכתוב לקמן בסדר זה במצות עשה דשביתה דכפורים (מצוה שיז). וגם כל עניין מצוה זו שם תמצאנו, ולא אכתוב לך תוספת בדבר שאינו צריך.

שלא לאכול ולשתות ביום הכפורים

שלא לאכול ולשתות ביום הכפורים, שנאמר (ויקרא כג כט) כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה. כל עניין מצוה זו כתבתי למעלה בסדר זה במצוה שיג, עין שם כי קרוב הוא.


מצות שביתה ממלאכה ביום הכפורים

לשבות מכל מלאכה ביום הכפורים, שנאמר (ויקרא כג לב) שבת שבתון הוא לכם. וכבר כתבתי (מצוה רצז) מה שאמרו זכרונם לברכה (שבת כה, א) האי שבתון עשה הוא, כלומר, שפירושו כאלו יאמר שבתו ביום זה.

משורשי המצוה על צד הפשט, כדי שלא נהיה טרודים בשום דבר, ונשים כל מחשבותינו וכל כונתנו לבקש מחילה וסליחה מאת אדון הכל ביום זה, שהוא נכון לסליחת העוונות מיום שנברא העולם, וכמו שכתבתי באחרי מות במצות עבודת יום הכפורים (מצוה קפה).

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה ז, ב) שכל דבר שאסור לעשותו בשבת, אף על פי שאינו מלאכה גמורה אסור לעשותו ביום הכפורים. כללו של דבר אין בין שבת ליום הכפורים, אלא שזדון מלאכה בשבת בסקילה, וביום הכפורים בכרת. ומכל מקום התירו זכרונם לברכה לקנב הירק ביום הכפורים מן המנחה ולמעלה, כדי שנמצא אותו מוכן לערב מיד, מה שאינו מותר בשבת. ונהגו העם להחמיר בדבר ולנהג בו איסור כשבת לכל דבר. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת יומא.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה ועשה מלאכה ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, וכמו שנכתוב בעזרת ה’ (מצוה רטו).

מצות שביתה ממלאכה ביום ראשון של חג הסוכות

לשבת ממלאכה שאינה צורך אוכל נפש ביום ראשון של חג הסוכות. שנאמר (ויקרא כג לה) ביום הראשון מקרא קודש.

משורשי מצות השביתה

בשבת ובימים טובים, כתבתי בהן כבר מה שידעתי, וטעם אחד לכולן. וקצת דיניה כתבתי (מצוה רחצ) בלאו דאיסור מלאכה שבסדר זה בעזדת השם. 

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ביטל עשה מלבד שעבר על לאו.

שלא לעשות מלאכה ביום ראשון של חג הסוכות

שלא לעשות מלאכה שלא לצורך אוכל נפש ביום ראשון של חג הסוכות, שהוא יום חמשה עשר בתשרי, שנאמר (ויקרא כג לד לה) דבר אל בני ישראל לאמר בחמשה עשר יום לחודש השביעי וגו' ביום הראשון מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו. עניין איסור מלאכה ביום טוב כתבתיו למעלה בפסח בסדר זה (מצוה רחצ), וענינה שוה בכל דבר.

מצות שביתה ממלאכה ביום שמיני של סוכות

לשבות ממלאכה שאינה צורך אוכל נפש ביום השמיני של חג הסוכות, שנאמר (ויקרא כג לו) ביום השמיני מקרא קודש יהיה לכם, והוא יום שנים ועשרים בתשרי.

משורשי מצות שביתת הרגל

כתבנו למעלה (מצוה רצז) ועוד נכתוב בעניין בעזרת השם, באיסור מלאכה שביום זה בסדר זה (מצוה שכג), ושם נבאר שיום טוב זה, הוא יום טוב בפני עצמו. 

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות ואף על פי ששביתת הרגל ממצות שהזמן גרמא הוא, אף על פי כן מכיון שבעשית המלאכה יש בה גם כן איסור לאו, הנשים חייבות בה, מן הכלל שבידינו איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם - השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה. והעובר על זה ועשה מלאכה ביום זה ביטל עשה, מלבד שעבר על לאו, כמו שנכתוב בסדר זה בעזרת השם.

שלא לעשות מלאכה ביום שמיני עצרת

שלא לעשות מלאכה ביום שמיני של חג, והוא יום שנים ועשרים בתשרי, שנאמר (ויקרא כג לו) ביום השמיני מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו, וזה נקרא חג העצרת. ואמרו זכרונם לברכה, שהוא נקרא כן, לפי שהוא סוף המועדים. ועל דרך משל הוא, כאלו אמר הקדוש ברוך הוא לישראל עכבו עמי יום אחד שקשה עלי פרידתכם.

כבר אמרנו הרבה פעמים, שאיסור מלאכה בכל המועדים שוה.

[שמיני עצרת ודיניו] אמנם יש לי להרחיב המאמר בכאן ולהודיעך בני בעניין יום טוב זה מה שהודיעונו בו חכמים זכרונם לברכה (יומא ב ב), שהוא יום טוב בפני עצמו, כלומר, שאינו מכלל חג הסוכות, ואף על פי שאתה רואה כל ישראל יושבים בסוכותיהם יום אחד משני ימים טובים של חג העצרת זה, אין הדבר מפני שיהיה מכלל החג, שהרי בפירוש אנו אומרים בברכותיו את יום שמיני חג העצרת, ואין זכר לחג הסוכות בו כלל. אבל מפני תקנת שני ימים טובים של גליות אנו צריכין לישב בסוכה שמונה ימים ולא יספיקו לנו שבעה כדין התורה ועל כן אנו יושבים בסוכה ביום השמיני של חג הסוכות. ואמרו זכרונם לברכה (סוכה מז, א) מיתב יתבינן בסוכה, כדי לצאת ידי חובה. אחר שחייבונו זכרונם לברכה להוסיף יום אחד בכל מועד ומועד, הוספנו גם כן בסוכות ועשינו ימי סוכה שמונה ימים, אבל מכל מקום, ברוכי לא מברכינן על הסוכה ביום זה, אחר שהוא באמת יום מועד אחר, שהשתא בקיאין אנו בקבועא דירחא. ויותר ראוי שנברך על יום טוב העצרת שהוא האמיתי, ולא על האחר שהוא מפני התקנה.

ושמא תאמר, למה לא תיקנו לברך על שניהם, ונאמר ביום חג הסוכות וחג העצרת הזה, כמו בשבת ומועד שאנו זוכרים את שניהם? הא ליתא, דאילו שבת ומועד שניהם כיום אחד הן, אבל שני מועדים אי אפשר שיהיו ביחד, ועל כן אין ראוי לנו לברך כן. אבל לישב בסוכה ראוי לנו, שישיבת הסוכה לא גרעא מידי בחג העצרת, ויש בדבר מצות התקנה של שני ימים טובים של גליות שתקנו זכרונם לברכה בכל מועד, כמו שפרשנו למעלה.

[חול המועד ודיניו] ועוד אודיעך בני מעט במה שאמרו זכרונם לברכה בעניין חולו של מועד, והם הימים האמצעיים שבפסח וסוכות, שאסרו זכרונם לברכה בעשיית מלאכה מן התורה, ואולם לא בא מפורש בתורה איזו מלאכה אסורה בהם או מותרת. אבל מכל מקום התורה אסרה בהם מלאכה, כמו שלמדו חכמים הדבר מן הכתוב בפרק שני ממסכת חגיגה (יח, א).

יש מהם שלמדו הדבר ממקרא (שמות כג טו) ד'את חג המצות תשמר', והוא רבי יאשיה. דמשמע ליה, כל ימי חג המצות תשמור מעשיית מלאכה, אבל לא שיהיו כולן שוין במלאכות. ורבי יונתן אתיא ליה בקל וחומר התם מראשון ושביעי, שאין קדושה לפניהם ולאחריהם וכו'. ואיתא התם דיליף לה (ויקרא כג ז) מ'כל מלאכת עבודה לא תעשו', והוא רבי יוסי הגלילי, והכי פרישנא ליה לקרא אלביה. כלומר: ביום הראשון הוא איסור כל מלאכת עבודה, חוץ מצורך אוכל נפש; אבל בחולו של מועד, לא כל מלאכות של עבודה אסורות בו, אבל יש אסורות ויש מותרות, ומסרן הכתוב לחכמים. ורבי עקיבא יליף לה מ'אלה מועדי ה’ מקראי קודש' (שם ד) דמוקים לה אחולו של מועד. ומדכתיב ביה 'מקראי קודש' - מלמד שאסור בעשיית מלאכה, ואפשר דאלביה המלאכות המותרות בו נפקי ליה מ'עצרת היא', כלומר שיום שמיני הוא עצור מכל מלאכה, ולא שאר הימים. אי נמי נפיק ליה מ'השביעי' הכתוב בפסח בסדר ראה אנכי 'ששת ימים תאכל מצות'. שאמרו זכרונם לברכה 'וביום השביעי עצרת' - השביעי עצור בכל מלאכה ולא הששי. ואי זו מלאכה אסורה או מותרת? מסרן הכתוב לחכמים, ואחר שהדבר מסור בידם, שלא אסרה התורה אלא במה שיאמרו הם, חלקו המלאכות כפי רצונם ודעתם, ונמצא שכל מלאכה שאסרו הם זכרונם לברכה אסורה לנו מדאורייתא, ואשר התירו גם כן מותרת מן התורה, כי בידם נמסר איסור זה לפי משמעות הנדרש בכתוב.

והם אמרו דרך כלל, שכל מלאכה שאם לא יעשה אותה במועד ימצא בה הפסד הרבה מותר לעשותה, וזהו אמרם (מוק ב, א) משקין בית השלחין במועד. כלומר, גן ירק או כיוצא בו שמשקין אותו תמיד, ואם לא ישקוהו יפסד. לשון 'שלחין' כמו 'שלהין', מלשון משלהי, שהוא צמא למים. ואמרו זכרונם לברכה, דכשהוא משקה אותו, לא ישקהו מן הברכה ומימי הגשמים שיש בדבר טורח הרבה, אבל משקין אותו מן המעין, כלומר שממשיכו ומשקה בו, הרי שהחמירו בזה קצת שלא לטרוח בדבר טורח רב, מפני שזה אינו נעשה אלא כדי שתהיה גינתו רעננה, דשמא תיבש כולה או מקצתה.

אבל בכל מלאכה האבדה או ודאי קרובה להפסד אם לא יעשנה במועד, כגון מי שיש לו זיתים, וירא שלא יפסיד אם לא יוציאו מהן שמנן מיד, או ענבים אם לא ידרוך אותם מיד, או כל דבר כיוצא בהן, לא החמירו בזה, ולא חשו לטורח רב, אלא עושה בהם כל צרכיו בלא שום שנוי כדרך שהוא עושה בחול. וכן התירו זכרונם לברכה לבצור במועד כרם שהגיע זמנו להבצר. ועוד אמרו דרך כלל בעניין זה, שההדיוט תופר כדרכו, והאמן מכליב, ובודאי לא בתפירה לבד אמרו כן, אלא הוא הדין לכל המלאכות לפי הדומה. ושאלתי פי מורי אם נאמר כן בכתיבה, שיכתוב ההדיוט כדרכו? ולא התירו לי, אולי מפני שמצאנו בפירוש שאסרו זכרונם לברכה להגיה אפילו אות אחת בספר תורה, נחמיר בכתיבה.

ואסרו לכל אדם (שם יב, ב) שלא יכוין מלאכתו במועד, כלומר שיניח מלאכתו לדעת קודם המועד בעניין שיעשה אותה במועד מפני שהוא פנוי, כי לא לעסוק במלאכה הוקבעו ימי חולו של מועד, כי אם לשמוח לפני השם, רוצה לומר, להתקבץ במדרשות ולשמע נועם אמרי ספר: הלכות הפסח בפסח, והלכות עצרת בעצרת, והלכות החג בחג. וכל המכוון מלאכתו במועד ועשה אותה, בית דין מאבדין אותה ומפקירין אותה לכל. ואם מת אותו שכוון אותה מלאכה במועד אין קונסין בנו אחריו, וגם אין מונעין הבן מלעשות אותה מלאכה במועד כדי שלא תאבד. וקורא אני על בן זה יכין וצדיק ילבש (איוב כז יז).

ודרך כלל התירו זכרונם לברכה (שם יג, א) כל מי שיש לו צורך, כלומר שאין לו מה יאכל, לעשות כל מלאכה, וכן לבעל הבית התירו לעשות כל מלאכה לצורך מי שאין לו מה יאכל, ופירוש 'אין לו מה יאכל' לפי הדומה הוא מי שאין לו מעות במה שיקנה צרכיו, ואף על פי שיש לו בית וכלי תשמיש, שאין מחייבין לו לאדם למכור כליו. ויתר פרטי חלוקי מלאכות המועד, רבו עד מאוד, וכולן יתבארו יפה במסכת מועד קטן.

וכלל זה יהיה בידך, שהלכות מועד כהלכות שבותי שבת, שאין לך לדמות ולהוציא בהן דבר מדבר, כי פעמים תמצא לרבותינו זכרונם לברכה מתירין מלאכה כבדה בעניין אחד, ופעמים יחמירו על הקלה בעניין אחר, ואל תתמה על הדבר עם ההקדמה שהקדמתי, כי התורה לא אסרה ולא התירה בחולו של מועד אלא במה שיסכימו הם. וכן בעניין שבותי שבת ויום טוב נמצא בגמרא מקומות שהעמידו דבריהם זכרונם לברכה אפילו במקום תורה, ופעמים מקילין בהן במקום שראו טוב להקל, ולא דבר רק בכל דבריהם. וזכור בני כלל זה, שהלכות מועד כהלכות שבותי שבת, שאין דנין בהן דבר מדבר, ואל תטעה בו, כי גדולי עולם אמרוהו. ודעת הרמבם זכרונו לברכה שכל איסור מלאכה בחולו של מועד אינה אלא מדברי סופרים, וכל אותן הכתובים שאמרנו למעלה שהן בריש מסכת משקין ירצה הרב לומר דאסמכתא בעלמא נינהו. והרמב’’ן זכרונו לברכה ורבים עמו אמרו, שעיקר איסור מלאכה בו מן התורה, כמו שכתבנו. ופרטי המלאכות וחלוקיהן, נמסרו לחכמים זכרונם לברכה.

מצות נטילת לולב

מצות לולב, שנקח ביום ראשון של חג הסוכות בידינו, פרי עץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות, וערבי נחל, שנאמר (ויקרא כג מ) ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל. ובא הפירוש (סוכה לה א) כי פרי עץ הדר זה האתרוג וכפת תמרים הוא הלולב, ונכתב כפת חסר ויו, לרמז שהחיוב שנקח לולב אחד ולא שנים ושלושה או יותר וענף עץ עבות הוא ההדס, וערבי נחל היא הערבה הידועה בישראל.

משורשי המצוה הקדמה. כבר כתבתי לך בני כמה פעמים במה שקדם, שהאדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה תמיד, ורעיוניו וכל עשתונותיו נתפשות אחרי פועל ידיו, אם טוב ואם רע. ועל כן כי רצה המקום לזכות את עמו ישראל אשר בחר, הרבה להם מצות להיות נפשם מתפעלת בהן לטובה תמיד כל היום. ומכלל המצות שצונו להתפיש מחשבתנו בעבודתו בטהרה, היא מצות התפלין להיותן מונחות כנגד אברי האדם הידועים בו למשכן השכל. והם הלב והמוח, ומתוך פעלו זה, תמיד ייחד כל מחשבותיו לטוב, ויזכור ויזהר תמיד כל היום לכון כל מעשיו ביושר ובצדק.

וכמו כן מצות הלולב עם שלושת מיניו מזה השורש היא, לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופרות האילן לבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף. וצוה האל לעמו לעשות לפניו חג באותה העת לזכותם להיות עיקר השמחה לשמו יתברך. ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלקים בעת ההיא, צונו ה’ לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו, והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח כמו שהעת עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו, וידוע מצד הטבע כי ארבעת המינין כולם משמחי לב רואיהם.

ועוד יש בארבעה מינין אלו עניין אחר, שהם דומים לאברים שבאדם היקרים. שהאתרוג דומה ללב, שהוא משכן השכל, לרמז שיעבד בוראו בשכלו, והלולב דומה לשדרה שהיא העיקר שבאדם, לרמז שיישיר כל גופו לעבודתו ברוך הוא. וההדס דומה לעינים, לרמוז שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו, והערבה דומה לשפתים, שבהן יגמר האדם כל מעשהו בדבור, לרמז שישים רסן בפיו ויכון דבריו ויירא מהשם יתברך אף בעת השמחה.

וטעם שאינו נוהג במדינה אלא יום אחד, לפי שידוע, כי עיקר השמחה, ביום ראשון הוא. ואם תשאל שמיני עצרת שיש בו שמחה גדולה לישראל, למה לא היה ניטל בו? התשובה, כי יום שמיני עצרת כולו לשם יתברך וכמו שאמרו זכרונם לברכה משל למלך שעשה סעודה וכו'. כדאיתא במדרש, ולבסוף אמר להם עכבו עמי יום אחד, שקשה עלי פרידתכם, ולפיכך נקרא עצרת, ואם כן אין צריך זכרון אחר. וחג הפסח אין צריך הזכרה בלולב, שהרי מצה ומרור וגופו של פסח בין ידיו, ועוד שאינו זמן שמחה כמו חג האסיף. וחג השבועות גם כן אין צריך הזכרה אחרת, כי עיקר הרגל אינו אלא מצד מתן תורתנו, והיא זכרוננו הגדול לישר כל ארחותינו. זהו הנראה לי בעניינים אלו על צד הפשט, והאמנתי כי יש אל המקבלים סודות נפלאים במצות הלולב ושלושת המינים.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות כז א) שארבעה מינין אלו, מצוה אחת הן ומעכבין זה את זה, בשאין לו. אבל אם יש לו ונטלן בזה אחר זה יצא, דקיימא לן לולב אין צריך אגד. ונוטלין לולב אחד, ואתרוג אחד, ושני בדי ערבה, ושלושה בדי הדס כשר, כלומר, שיהיו עליו, עשויין תלתא תלתא בקינא כמו שמפורש בגמרא (סוכה לב, ב), ולזה רמז הכתוב כשקראו עבות. ושיעור אורכו של לולב לכל הפחות ארבעה טפחים, והדס וערבה שלושה טפחים שהן עשר אצבעות בגודל, ושיעור אתרוג אין פחות מכביצה.

ודין הדברים שהלולב והאתרוג והערבה וההדס נפסלין בהן (סוכה כט לד), ודין שותפין שקנו אתרוג בשותפות או אחים שקנוהו מתפיסת הבית, שאם קנוהו על דעת לצאת בו יוצאין בו כל אחד מהם ואין צריכין זכיה זה מזה, כן הורו לנו מורנו, ישמרם אל. ודיני הנענוע שהחיוב להוליך ולהביא ולהעלות ולהוריד. והעניין, לעורר הנפש שתזכור בעת השמחה כי הכל לשם יתברך, ממעלה עד מטה וארבע רוחות, שהכל נכלל בזה. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת סוכה.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ולא בנקבות. והעובר עליה ולא נטל ארבעה מינין אלו ביום ראשון של חג הסוכות שלא חל בשבת בכל מקום, וכן בכל שבעה במקדש, ביטל עשה זה. ובמקדש היה ניטל ביום ראשון אפילו בשבת.

מצות ישיבת סוכה

מצות סוכה, שנצטוינו לשבת בסוכה שבעת ימים, שנאמר (ויקרא כג מב) בסכות תשבו שבעת ימים, ויום ראשון הוא יום חמשה עשר בתשרי.

משורשי המצוה מה שמפורש בכתוב, למען נזכור הנסים הגדולים שעשה האל ברוך הוא לאבותינו במדבר בצאתם ממצרים שסככם מענני כבוד, שלא יזיק להם השמש ביום וקרח בלילה. ויש שפרשו (סוכה יא, ב), שסוכות ממש עשו בני ישראל במדבר, ומתוך זכירת נפלאותיו שעשה עמנו ועם אבותינו נזהר במצותיו ברוך הוא, ונהיה ראויים לקבלת הטובה מאתו, וזהו חפצו ברוך הוא שחפץ להיטיב.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם ב, א), סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, וכן אם היא נמוכה למטה מעשרה טפחים, וברחבה צריך שבעה טפחים על שבעה, ופחות מכן פסולה, וצריכה שלוש דפנות, וצורת פתח שהיא קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. ודין צלתה מרובה מחמתה שכשרה, ואם לאו פסולה, והמעובה כמין בית כשרה, ודין העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה, ודין העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה, ודין סכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין בין מבפנים בין מבחוץ כשרה, ודין הסכך שהחיוב לעשותו מדבר שאינו מקבל טומאה, כגון פסלת גרן ויקב, אבל לא בדבר המקבל טומאה, ודין סכך פסול באמצע או מן הצד, ודין אויר שלושה שפוסל בין באמצע בין מן הצד בסוכה קטנה, ודין פרס עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנשר שפסולה, פרסן לנאותן כשרה, שכל לנאותה כשרה. ודין סוכה על גבי סוכה, ודין ישן בכילה בסוכה, שאם יש לה גג אפילו גג טפח אסור ואם לאו מותר, והישן תחת המטה בסוכה שאם גבוהה עשרה טפחים אסור, ואם לאו מותר, ואף על גב דבקינופות אסור אף על גב דלא גבוה עשרה, שאני מטה הואיל ולגבה היא עשויה, והפורס סדין על שני נקליטין מותר לישן תחתיו, לפי שאין לו גג, והרי הוא כמי שעושה חלל באצילי ידיו שזה ודאי מותר. ודין סוכה גזולה שכשרה, לפי שאין קרקע נגזלת, ואפילו גזל העצים ועשה מהן סוכה כשרה, מתקנת חכמים שתקנו לשלם דמי עצים. ודין מצטער שפטור מן הסוכה, שהתורה אמרה תשבו כעין תדורו, וכל שכן חולה שפטור גם כן מטעם זה, ואפילו משמשי חולה פטורים, וכל שלוחי מצוה, וכן החתן וכל חבורתו, דמצוה עבדי. ודין הולכי דרכים, ושומרי גנות ופרדסים, ושומרי העיר, ודין ירדו גשמים, ודין סכת גנבך ורקבש שכשרה. ודין עצי סוכה שאסורין כל שבעה מדאורייתא, וביום השמיני ותשיעי בגולה אסורין משום מוקצה. ונויי סוכה אסורין משום בזויי מצוה, משם הרמב’’ן זכרונו לברכה. ויתר רובי פרטיה, מבוארים במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת סוכה [אח סימן תרכה].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, והעובר על זה ולא אכל אכילה של פת בסוכה, או שלא ישן בה ואפילו שנת עראי, והוא שלא יהיה חולה או מצטער או פטור מחמת הדברים שאמרנו ביטל עשה זה, וכבר כתבתי למעלה (מצוה ו'), שבית דין כופין על בטול עשה. ולילה הראשון חייב כל אדם מדאורייתא לאכול בה כזית פת לכל הפחות. שאר הימים רשות, שאם רצה לאכול חוץ מן הסוכה אוכל, ובלבד שלא יאכל אכילת קבע של פת אלא בסוכה, וחסידים הראשונים לא היו אוכלין שום דבר כי אם בסוכה (סוכה כו ב).

מצות וידוי על החטא

שנצטוינו להתודות לפני ה’ על כל החטאים שחטאנו בעת שנתנחם עליהן, וזהו עניין הוידוי שיאמר האדם בעת התשובה: אנא ה’ חטאתי, עויתי ופשעתי כך וכך. כלומר שיזכיר החטא שעשה בפירוש בפיו, ויבקש כפרה עליו, ויאריך בדבר כפי מה שיהיה צחות לשונו.

ואמרו זכרונם לברכה, שאפילו החטאים שחייבה התורה קורבן עליהם, צריך האדם אל הוידוי עם הקורבן, ועל זה נאמר (במדבר ה ו) דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה’ ואשמה הנפש ההיא והתודו את חטאתם אשר עשו. ואמרו במכילתא לפי שנאמר (ויקרא ה ה) והתודה אשר חטא. יתוודה על חטא שחטא עליה, על חטאת כשהיא קימת, לא משנשחטה, כלומר בעוד שבהמת הקורבן חיה, ולא משנשחטה.

ועוד אמרו שם, למדנו חיוב הוידוי למטמא מקדש וקודשיו. מנין אתה מרבה שאר כל המצות, כלומר שהמקרא הזה בא בפרשת ויקרא במטמא מקדש וקודשיו, מנין אתה מרבה שאר כל המצות? דכתיב 'דבר אל בני ישראל וגו' והתוודו'. כלומר, שנדרש הכתוב כאלו לא נכתב על דבר מיוחד. ומנין שיש במשמע הזה אף מיתות וכריתות? שנאמר גבי וידוי אהרן באחרי מות (שם טז טז) לכל חטאתם. ודרשו זכרונם לברכה לרבות מצות לא תעשה, וכי יעשו דכתיב כאן לרבות מצות עשה, כלומר, אם ביטל מצות עשה שהיה יכול לעשות שחייב להתודות עליה.

ועוד דרשו שם במכלתא מכל חטאת האדם. ממה שבינו לבין חבירו על הגנבות ועל הגזלות ועל לשון הרע, וזה הוידוי, צריך באמת שישיב החמס אשר בכפיו, שאם לא כן מוטב שלא יתודה על זה. "למעול מעל" - לרבות כל חייבי מיתות שיתודו. יכול אף הנהרגין על פי זוממין, כלומר אף על פי שהוא יודע שלא חטא, אלא שהועד עליו עדות שקר, שיהא חייב להתודות על זה? תלמוד לומר "ואשמה הנפש", לא אמרתי אלא כשיהיה שם אשמה, אבל לא כשידע שאין לו חטא אלא שהועד שקר עליו. הנה התבאר שכל העוונות הגדולים והקטנים ואפילו מצות עשה חייב האדם עליהם הוידוי.

ולפי שבאה מצוה זו של וידוי עם חיוב הקורבן, כמו שכתוב בפרשת ויקרא דכתיב שם (ה ו) והביא את אשמו וגו', שמא יעלה במחשבה שאין הוידוי לבדו מצוה בפני עצמה, אלא מהדברים הנגררים אחר הקורבן, על כן היו צריכים לבאר במכילתא שאינו כן, אלא מצוה בפני עצמה היא. וכן אמרו שם יכול בזמן שהם מביאין מתוודין, ומנין אף בזמן שאין מביאין שנאמר בני ישראל והתודו. כלומר שהקבלה באה לדרוש כן. ועדיין הייתי אומר, שאין הוידוי אלא בארץ, כלומר אף על פי שמתוודין בלא קורבן, מכל מקום שלא יהיה חיוב הוידוי אלא בארץ, כי שם עיקר הכפרה, ושם הקרבנות, ועיקר הכל בה. מנין אף בגליות? דכתיב (שם כז מ) והתודו את עונם ואת עון אבותם. כלומר עון אבותם שחטאו וגורשו מן הארץ. וכן אמר דניאל בחוצה לארץ (ט ז) לך ה’ הצדקה ולנו בושת הפנים כיום הזה. הנה התבאר שהוידוי מצוה בפני עצמה, ונוהג בכל מקום. ואמרו גם כן בספרא (אחרי ד ו) והתודה זה וידוי דברים.

משורשי המצוה לפי שבהודאת העוון בפה תתגלה מחשבת החוטא ודעתו, שהוא מאמין באמת, כי גלוי וידוע לפני האל ברוך הוא כל מעשהו, ולא יעשה עין רואה כאינה רואה, גם מתוך הזכרת החטא בפרט ובהתנחמו עליו יזהר ממנו יותר פעם אחרת לבל יהי נכשל בו, אחר שיאמר בפיו כזו וכזו עשיתי ונסכלתי במעשי יהיה נגדר שלא ישוב לעשות כן, ומתוך כך ירצה לפני בוראו ברוך הוא. והאל הטוב החפץ בטובת בריותיו הדריכם בדרך זו יזכו בה.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (תענית טז, א) שהתשובה היא שיעזב החוטא חטאו ויסירנו מלבו וממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשה כן עוד. כדכתיב (ישעיהו נה ז) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו. ואחר כך יתוודה עליו. כלומר שיאמר דברי התשובה בפיו, שנאמר (שמות לב לא) ויעשו להם אלהי זהב. וגם כן צריך להזכיר בפירוש שלא ישוב לעשות החטא עוד, שנאמר (הושע יד ד) ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו'. ואמרו זכרונם לברכה, ששעיר המשתלח היה מכפר כשעשה תשובה על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות, בין שעבר עליהן בזדון או בשגגה, בין שהודע לו או לא הודע לו, אבל אם לא עשה תשובה אין שעיר המשתלח מכפר אלא על הקלות.

ומה הן הקלות ומה הן החמורות? עבירות שחייבין עליהן מיתת בית דין או כרת, וכן שבועת שוא ושקר, אף על פי שאין בהם כרת מן החמורות הן, ושאר מצות עשה ולא תעשה שאין בהם כרת נקראות קלות כנגד החמורות.

ועכשיו בעוונותינו שאין לנו מקדש, ולא מזבח כפרה, אין לנו אלא תשובה, והתשובה מכפרת על כל העבירות, ואפילו היה רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה שלמה באחרונה אין מזכירין לו שום רשעו, שנאמר (יחזקאל לג יב) ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו וגו'. במה דברים אמורים שהתשובה לבדה מספקת בעבירות שבין אדם למקום, כגון האוכל דבר אסור או בועל בעילה אסורה, וכן המבטל אחת ממצות עשה וכיוצא בזה, אבל עבירות שבין אדם לחברו, כגון החובל בחברו, או הגוזל ממונו, או בכל דבר אחר שהזיקו שלא כדין בין במעשה בין בדבור, אין נמחל לו לעולם בתשובה בלבד, עד שיתן לחברו מה שהוא חייב לו ועד שירצהו, ואם לא רצה חברו להתרצות לו כבר אמרו זכרונם לברכה (יומא פז א), מה תקנתו. ומעניין המצוה כמו כן, מה שאמרו בתוספתא, שעשרים וארבעה דברים הם שמעכבין את התשובה, ושם מנו אותן חכמים. ויתר פרטי המצוה יתבארו בפרק אחרון מיומא. [הלכות תשובה פא].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ולא התודה על חטאיו ביום הכפורים שהוא יום קבוע מעולם לסליחה וכפרה ביטל עשה זה, ואוי לו לאדם אם ימות בלא וידוי ונשא עונו.

ועיקר הוידוי שקבלנו מרבותינו ונהגו בו כל ישראל לאמרו בימי התשובה הוא, אבל חטאנו אשמנו וכו'. ואמרו זכרונם לברכה בשבת פרק במה מדליקין (לא א) מי שחלה ונטה למות, אומרים לו התודה, שכן דרך כל המומתין מתודין, וכן במסכת שמחות: תניא, נטה למות אומרים לו התודה עד שלא תמות, הרבה שהתודו ולא מתו, והרבה שלא התודו ומתו, והרבה שמהלכין בשוק ומתודין, שבזכות שאתה מתודה אתה חי. אם יכול להתודות בפיו יתודה, ואם לאו יתודה בלבו. וכתב הרב משה בן נחמן זכרונו לברכה, שכך קבל מחסידים ואנשי מעשה, שסדר וידוי של שכיב מרע כך הוא: מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שרפואתי בידיך ומתתי בידיך, יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלמה, ואם אמות תהא מתתי כפרה על כל חטאים ועוונות ופשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך, ותן חלקי בגן עדן, וזכני לעולם הבא הצפון לצדיקים.

ותזכר הסדר הזה לומר חטאים תחילה ואחר כך עוונות ואחר כך פשעים, כמו שזכרנו חטאתי עויתי פשעתי, לפי שכבר חלקו בזה בגמרא (יומא לו, א) רבי מאיר וחכמים, ורבי מאיר סבר דאיפכא הוא דאמרינן כמו שאמר משה (שמות לד ז) נשא עון ופשע וחטאה. והלכה כחכמים שסברו שהחטאים מזכיר תחילה, וטעם העניין מפורש בגמרא (שם). 

מצות ברכת כהנים בכל יום

שנצטוו הכהנים שיברכו ישראל בכל יום. שנאמר (במדבר ו כג) כה תברכו את בני ישראל אמור להם.

משורשי המצוה שחפץ ה’ בטובו הגדול לברך עמו על ידי המשרתים החונים תמיד בבית השם, וכל מחשבתם דבקה בעבודתו, ונפשם קשורה ביראתו כל היום, ובזכותם תחול הברכה עליהם, ויתברכו כל מעשיהם, ויהי נעם ה’ עליהם. ואל תתמה לאמר ולו חפץ ה’ בברכתם יצו אתם את הברכה, ואין צורך בברכת הכהנים, כי כבר הקדמתי לך פעמים רבות, כי בכוח הכשר מעשינו תחול הברכה עלינו, כי ידו ברוך הוא פתוחה לכל שואל בהיותו מוכשר ומוכן לקבלת הטוב. ועל כן כי בחר בנו מכל העמים ורצה שנזכה בטובו הזהירנו וצונו להכין מעשינו ולהכשיר גופינו במצותיו, להיותינו ראויים אל הטוב, גם ציוונו בטובו הגדול לבקש ממנו הברכה, ושנשאל אותה על ידי המשרתים הטהורים, כי כל זה יהיה זכות לנפשותינו, ומתוך כך נזכה בטובו.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאין הכהנים נושאים כפיהם אלא בעשרה, והכהנים מן המנין.

וכיצד היא נשיאות כפים? בשעה שיגיע שליח צבור לעבודה, כלומר כשירצה להתחיל בברכת רצה, כל הכהנים העומדים בבית הכנסת עולין לדוכן, ופניהם למול ההיכל, ואחוריהם כלפי העם, ואצבעותיהם כפופות על כפיהם עד שישלים שליח צבור ברכת הודאה, ואחר כך מחזירין פניהן כלפי העם ופושטין אצבעותיהם ומגביהין ידיהן כנגד כתפיהם, ומתחילין יברכך, ושליח צבור מקריא אותן מלה מלה, שנאמר אמור להם, והם עונים אחריו בקול נאה. וכשמשלימין פסוק ראשון כל העם עונין אמן, וכן בפסוק שני ושלישי, וכשישלימו השלושה פסוקים מתחיל שליח צבור ב'שים שלום' וכו', והכהנים מחזירין פניהם כלפי הקודש וכופפין אצבעותיהם ועומדין שם בדוכן עד שיגמור ברכת שים שלום וחוזרין למקומן. ומנהגנו היום, שהכהנים אינן עולים לדוכן, אלא עומדים לפני הארון ועושין כסדר שכתבנו.

וקודם שיחזירו פניהם לברך העם, מברכים: ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה. וכל פנות שיהיו פונין כגון חזרת פניהם לצבור או להיכל יהיו לעולם דרך ימין. וששה דברים מונעין מן הכהנים נשיאות כפים הלשון, והמומין, והעבירה, וטומאת הידים, והשנים, והיין, וביאור דברים אלה עם יתר פרטי המצוה הכל מבואר בפרק אחרון ממגילה ותענית, ובשביעי ממסכת סוטה [אח סי' קכח].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בכהנים כי עליהם מצוה זו לברך את ישראל. ובשחרית ובמוסף ובנעילה חייבין לברכם, אבל במנחה של כל יום אין שם נשיאות כפים, מפני שבמנחה כבר סעדו כל אדם ויש שם חשש יין, ושיכור אסור בנשיאות כפים. אפילו במנחת תענית, גזרו זכרונם לברכה, אטו מנחה של כל יום, וכדפסק רב נחמן בפרק בתרא דתענית (כו, ב) אבל אמרו שם, אלא האידנא מאי טעמא פרסי ידיהו כהני במנחתא דתעניתא, הואיל וסמוך לשקיעת החמה מצלי לה, כתפלת נעילה דמיא.

שלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים

שלא נתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים, שנאמר (במדבר טו לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחדי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם. עניין לאו זה שנמנענו שלא נייחד מחשבותינו לחשוב בדעות שהם הפך הדעת שהתורה בנויה עליו, לפי שאפשר לבוא מתוך כך למינות. אבל אם יעלה על לבו רוח לחשוב באותן דעות הרעים, יקצר מחשבתו בהם, וישנה לחשוב בדרכי התורה האמתיים והטובים.

וכמו כן שלא ירדוף האדם אחר מראה עיניו, ובכלל זה שלא נרדוף אחר תאוות העולם הזה, כי אחריתם רעה וכדי בזיון וקצף. וזהו שאמרו זכרונם לברכה (ברכות יב, ב) ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, ואחרי עיניכם זו זנות, שנאמר (שופטים יד ג) ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני.

שורש מצוה זו נגלה כי בזה יישמר האדם מחטוא להשם יתברך כל ימיו, והמצוה הזאת באמת יסוד גדול בדת, כי המחשבות הרעות אבות הטומאות, והמעשים ילדיהן, ואם ימות האדם טרם יוליד אין זכר לבנים, נמצאת זאת המניעה שורש שכל הטובות יוצאות ממנה.

ודע בני ותהי מרגלא בפומך מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות ד ב) עבירה גוררת עבירה, ומצוה גוררת מצוה, שאם תשית דעתך למלאת תאותך הרעה פעם אחת תמשך אחריה כמה פעמים. ואם תזכה להיות גיבור בארץ לכבוש יצרך ולעצום עיניך מראות ברע פעם אחת, יקל בעיניך לעשות כן כמה פעמים. כי התאוה תמשוך הבשר כמשוך היין אל שותיו. כי הסובאים לא תשבע נפשם לעולם ביין, אבל יתאו אליו תאוה גדולה, ולפי הרגילם נפשם בו תחזק עליהם תאותם. ולו ישתו שם כוס מים יפיג יקוד אש תאוות היין ויערב להם. כן הדבר הזה: כל איש בהרגילו בתאוות ובהתמידו בהן, יחזק עליו יצרו הרע יום יום, ובהימנעו מהם - ישמח בחלקו תמיד כל היום, ויראה כי עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבנות רבים. ללא תועלת של כלום.

דיני מצוה זו קצרים, הרי בארנו בזה רוב עיקרן [הלכות עבודת אלילים פרק ג].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה וייחד מחשבתו בעניינים אלו שזכרנו, שמביאין האדם לצאת מדרך דעות תורתנו השלמה והנקיה ולהכנס בדעת המהבילים הכופרים, רע ומר. וכן מי שהוא תר אחר עיניו, כלומר, שהוא רודף אחר תאוות העולם, כגון שהוא משים לבו תמיד להרבות תענוגים גדולים לנפשו מבלי שיכון בהם כלל לכוונה טובה, כלומר, שלא יעשה כדי שיעמוד בריא ויוכל להשתדל בעבודת בוראו, רק להשלים נפשו בתענוגים, כל מי שהוא הולך בדרך זה עובר על לאו זה תמיד בכל עת עסקו במה שאמרנו.

ואין לוקין על לאו זה, לפי שאין זה דבר מסוים שנוכל להתרות בו העובר עליו, כי מהיות האדם בנוי בעניין שאי אפשר לו שלא יראה בעיניו לפעמים יותר ממה שראוי, וכמו כן אי אפשר לו שלא תתפשט המחשבה לפעמים יותר מן הראוי, על כן אי אפשר להגביל האדם בזה בגבול ידוע, גם כי פעמים אפשר לעבור על לאו זה מבלי שום מעשה. וכבר כתבתי למעלה (מצוה שמה שמו) שכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה, אף על פי שעשה בו מעשה, אין לוקין עליו לפי הדומה.

מצות שופר בראש השנה

שנצטוינו לשמע קול שופר ביום ראשון של תשרי שהוא ראש השנה, וכדתנן במסכת ראש השנה (ב, א) באחד בתשרי ראש השנה לשנים, שנאמר (במדבר כט א) יום תרועה יהיה לכם, ואף על פי שאין כאן זכר לתרועה זו אם בשופר, או במצלתים, או בכל שאר כלי נגון, מפי השמועה למדו זכרונם לברכה (רה לג, ב) שהיא בשופר, כמו שמצינו ביובל שנאמר בו (ויקרא כה ט) שופר.

משורשי המצוה לפי שהאדם בעל חומר לא יתעורר לדברים כי אם על ידי מעורר, כדרך בני אדם בעת מלחמה, יריעו אף יצריחו, כדי שיתעוררו יפה למלחמה, וגם כן ביום ראש השנה, שהוא היום הנועד מקודם, לדון בו כל באי עולם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם טו, א) בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, כלומר, שהשגחתו על מעשה כל אחד ואחד בפרט, ואם זכיותיו מרובין יצא זכאי, ואם עוונותיו מרובין בכדי שראוי לחייבו מחייבין אותו למות, או לאחת מן הגזרות כפי מה שהוא חייב.

על כן, צריך כל אחד להעיד טבעו לבקש רחמים על חטאיו מאדון הרחמים, כי אל חנון ורחום הוא, נושא עון ופשע וחטאה ונקה לשבים אליו בכל לבם. וקול השופר מעורר הרבה לב כל שומעיו, וכל שכן קול התרועה, כלומר הקול הנשבר. ומלבד ההתעוררות שבו, יש לו לאדם זכר בדבר שישבר יצר לבו הרע בתאוות העולם ובתשוקיו בשמעו קולות נשברים, כי כל אדם כפי מה שיראה בעיניו, ובאזניו ישמע יכין לבבו ויבין בדברים. והינו דאמר רבי יהודה (שם כו, ב) בראש השנה תוקעין בשל זכרים, כלומר, בקרן הכבשים הכפוף, כדי שיזכר האדם בראותו אותו שיכף לבו לשמים, ורבי לוי פסק הלכה כמותו ומנהגן של ישראל כן.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם כז, ב) ששיעור השופר הוא, כדי שיאחזנו אדם בידו ויראה לכאן ולכאן. וכל השופרות כשרים חוץ משל פרה, מפני שהוא קרן, פירוש כל מה שהוא שופר, כלומר, שהוא חלול, שלשון השופר משמע לעולם דבר שיש בו חלל, כגון השופר של כבש, שיש לו חלל, שהזכרות בתוכו, וכל שופר בעולם שיש לו חלל כמו שפרשנו כשר לתקע בו בראש השנה, לאפוקי קרני ראם ושאר חיות שקרניהם אינם נכללין בלשון שופר כלל, לפי שאין בהן דבר חלול, אלא הזכרות לבד. אבל קרן הפרה, אף על פי שהוא בכלל שופר, שהרי יש לו נקבות וזכרות אינו כשר, מפני שהכתוב כללו עם הפסולין שקראו קרן, וכדכתיב (דברים לג יג) בכור שורו וגו' וקרני ראם קרניו.

נמצא לפי פירושנו זה, שכל הקרנות שבעולם פסולין לתקוע בהן בראש השנה, חוץ מקרני הכבשים והרחלים וגם התישים ועזים, לפי שלא מצינו בעולם קרנות חלולין חוץ מאלו ושל פרה, כי קרני כל החיות אינם חלולין, ונמצא שאינן בכלל לשון שופר שצותנו התורה לתקוע. ושל פרה גם כן כבר הוציאו הכתוב מכלל הכשרים והכניסו עם כלל הפסולין, מפני שקראו בשמם. ואל יקשה בעיניך לדברינו אלה, שהרי הכתוב קורא שופר התישים בלשון הפסולין, כדכתיב (דניאל ח, ה) והצפיר קרן חזות בין עיניו. שהעניין ההוא היה במראה הנבואה, והודיע הכתוב, שהיה נראה לנביא לרוב תוקף הצפיר, כאלו היה לו קרן, כלומר, שהיה חזק מבלי נקבות, ואין העניין שיכניסו הכתוב עם הפסולין כלל, כי אם בהפך, לכל מבין. והארכתי לך בני מעט בכאן, לפי שהפירוש הזה נתחדש במשנה זו מזמן קרוב, ואשר היו לפנים, פרשוה בעניין אחר.

וכי מעניין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם כז, ב), שכל הקולות כשרים בשופר, ואמרו גם כן שאם גרדו השופר עד שהעמידו על גלדו כשר. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם כט, ב), שיום טוב של ראש השנה שחל בשבת אין תוקעין בו שופר, גזרה שמא יטלנו ישראל אחר ויוליכנו ארבע אמות ברשות הרבים, ויבוא לידי איסור סקילה, ודבר זה לא גזרו אותו חכמים במקום שיש שם בית דין שהוא גדול בחכמה, ודוקא שתוקעין אותו שם בישיבת הבית דין. והרמבם זכרונו לברכה כתב, (שופר ב, ט) שצריך להיות הבית דין סמוך בארץ ישראל, ושיהיה בית דין מעלה מאותן שקדשו את החודש. ואני שמעתי שהרב רבי יצחק אלפסי זכרונו לברכה, היה תוקע שופר בישיבתו בשבת. ואתה בני, אם תזכה תבחר לך הטוב בעיניך.

וכן מעניין המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (שם לג, ב) שחייב אדם לתקוע בראש השנה שלוש תקיעות של שלוש שלוש, כלומר, שלוש פעמים תקיעה ותרועה ותקיעה, שנמצא שהן שש תקיעות ושלוש תרועות. ופירוש תרועה כתרגומו יבבא, ועניין יבבא, הוא קול שבור, כלומר קול יללה.

נמצא, שהתורה צותה אותנו לעשות בשופר, קול הדומה ליללה. ומפני שמקומות העולם חלוקים בעניין היללה, שבמקום אחד מיללין בגניחות גסות, ובמקום אחר בדקות, ובמקום אחר עושין הכל גסות ודקות, נהגו בכל מקום ומקום להיות מתריעין בראש השנה על דרך שהיו מיללין איש איש במקומו, ובכך היו יוצאין ידי חובתן במצוה שהתורה צותה בקול יללה, ובאי זה שיהיה בשום מקום בכך היה יוצא ידי תורה בכל מקום. ואף על פי שבמקומו אין מיללין כן, שהרי קיים כוונת הכתוב ועשה ביום זה יללה בשופר. עד שקם רבי אבהו (שם לד, א) ולא ישר בעיניו להיות ישראל חלוקים במנהג התרועה, זה בכה, וזה בכה, שנעשה תורה כשתי תורות, וקבץ כל המנהגים, והתקין שיהו תוקעין בכל המקומות בשוה, ולצאת ידי חובה מכלל היללות שנעשות בעולם, תיקן לעשות התרועה בשלושה צדדין כעין גניחות גסות, דהינו שברים וכעין גניחות דקות דהינו שאנו קורין תרועה. ועוד בצד אחד גניחות גסות, ודקות, כמנהג אחד מהמקומות שעושין הכל כיללותיהם, ונמצא לפי זה, שאנו צריכין לתקוע שלוש של שלוש פעמים שלוש. ודין (שם כז, ב) שופר שנסדק לארכו או לרחבו, ונקב וסתמו במינו או שלא במינו, ודין נותן שופר בתוך שופר, ודין תוקע לתוך הבור והדות, ודין (שם, כח, א) שופר של עבודה זרה ועיר הנדחת, והמדר הנאה מחברו, ודין נתכון שומע ולא משמיע. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת ראש השנה [אח סי' תקפה].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ולא בנקבות, לפי שהיא מכלל המצות שהזמן גרמא, שהנשים פטורות, והעובר על זה ולא שמע קול שופר ביום ראש השנה בסדר תקיעות שאמרנו שלוש של שלוש שלוש לכל הפחות ביטל עשה זה, ואם שמען בהפסק, ואפילו בכל היום יצא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה שאם שמע אדם תשע תקיעות המאריכות בתשע שעות ביום ואפילו מתשעה בני אדם יצא, ולמדתי מן החכמים ישמרם אל, שצריך מכל מקום שלא לשמע קול פסול באמצע.

שלא להתאוות ממון חברו

שנמנענו לקבוע במחשבתנו להתאוות מה שביד אחד מאחינו בני ישראל, לפי שקביעות המחשבה בתאוה על אותו דבר יהיה סיבה לעשות תחבולה לקחת אותו ממנו, ואף על פי שאין רצונו למכרו, או על ידי מקח או חליפין או בחזקה, אם לא נוכל בעניין אחר. ועל זה נאמר (דברים ה יח) ולא תתאוה בית רעך וגו'.

וכתב הרמבם זכרונו לברכה שאין שני הלאוין, שהן לא תחמוד שבסדר וישמע יתרו, ולא תתאוה שבסדר זה, לאוין כפולין בעניין אחד, אבל הם שני ענינים: שלאו דלא תחמוד, ימנענו מלקחת בשום צד, בין בדמים בין שלא בדמים מה שקנו זולתנו אם איננו חפץ למכור אותו דבר. ולאו זה דלא תתאוה, ימנענו אפילו התאוה בו בתוך לבנו, כי עם התאוה, יבוא להתחנן לו ולהכביד עליו למכרו או להחליפו לו בכלי אחר על כל פנים. ואף על פי שהאחד מאלו הלאוין מושך את חבירו, שניים יחשבו מכל מקום, והרי אתה רואה החילוק שביניהם.

ואל תתמה לומר ואיך יהיה בידו של אדם, למנוע לבבו מהתאוות אל אוצר כל כלי חמדה שיראה ברשות חבירו, והוא מכולם ריק וריקם? ואיך תביא התורה מניעה במה שאי אפשר לו לאדם לעמוד עליו? שזה הדבר אינו כן, ולא יאמרו אותו זולתי הטפשים הרעים והחטאים בנפשותם. כי האמנם, ביד האדם למנוע עצמו ומחשבותיו ותאוותיו מכל מה שירצה, וברשותו ובדעתו להרחיק ולקרב חפצו בכל הדברים כרצונו, ולבו מסור בידו, על כל אשר יחפוץ יטנו. וה' אשר לפניו כל תעלומות, חופש כל חדרי בטן, רואה כליות ולב, אין אחת קטנה או גדולה, טובה או רעה מכל מחשבות האדם, נעלמת ממנו, ולא נסתרת מנגד עיניו, ישיב נקם לעוברי רצונו בלבבם, ונוצר חסד לאלפים לאוהביו המפנים לעבודתו מחשבותם, שאין טוב לאדם כמו המחשבה הטובה והזכה, כי היא ראשית כל המעשים וסופן.

וזהו לפי הדומה, עניין לב טוב ששבחו חכמים במסכת אבות (פב מט). והראיה שאלו שני הלאוין שזכרנו חלוקים בענינם ונחשבין לשנים, מה שאמרו במכלתא לא תחמד בית רעך, ולהלן הוא אומר ולא תתאוה, לחייב על התאוה בפני עצמה ועל החימוד בפני עצמו. ושם נאמר מנין שאם נתאוה, סופו לחמוד? תלמוד לומר לא תתאוה ולא תחמוד. מנין שאם חמד אדם, סופו לגזול? תלמוד לומר (מיכה ב, ב) וחמדו שדות וגזלו.

שורש מצוה זו ידוע הוא כי הרחקת הגזל מבין בני אדם, היא תועלת הכל, והשכל עד נאמן בדבר. ואין בה אריכות דינין שכל ענינה מבואר בכתוב [חמ סימן שנט].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות גם כל בני העולם מחויבין בה, לפי שהיא ענף למצות גזל, שהיא אחת מן השבע מצות שנצטוו עליהן כל בני העולם.

[שבע מצוות בני נוח] ואל תטעה בני בזה החשבון של שבע מצות בני נח הידוע והמוזכר בתלמוד (סנהדרין נו ב), כי באמת שאותן שבע, הן כעין כללות, אבל יש בהם פרטים הרבה. כמו שאתה מוצא שאיסור העריות נחשב להם דרך כלל למצוה אחת ויש בה פרטים, כגון, איסור אם, ואיסור אחות מן האם, ואיסור אשת איש, ואשת אב, וזכור, ובהמה (סנהדרין נח, א). וכן עניין עבודה זרה כולו נחשב להם מצוה אחת ויש בה כמה וכמה פרטים, שהרי הם שוים בה לישראל לעניין שחייבים בכל מה שבית דין של ישראל ממיתים עליה (שם נו ב). וכמו כן נאמר אחר שהוזהרו בעניין הגזל, שהוזהרו גם כן בכל הרחקותיו, ואין כונתי לומר שיהיו כמונו מוזהרים על זה בלאו, שהם לא נזהרו בפרטי הלאוין כמו ישראל, אבל נזהרו דרך כלל באותן שבע, כאלו תאמר על דרך משל שהזהירם הכתוב איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו, אל האם ואל האחות וכל השאר. וכמו כן בעבודה זרה גם כן דרך כלל, וכן בגזל, כאלו נאמר להם אל תגזלו, אבל תתרחקו ממנו בתכלית, ובכלל ההרחקה, שלא לחמוד. אבל בישראל אין העניין כן, שרצה המקום לזכותם והרבה להם מצות יותר מהם, וגם באותן שנצטוינו אנחנו להיות, צווינו עליהן במצות עשה ולאוין נפרדים, וכל זה זכות וטובה לנפשנו, שכל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד. והעובר על זה וקובע מחשבתו להתאוות במה שיש לזולתו עובר על לאו זה, ואין בו מלקות, לפי שאין בו מעשה, אבל עונשו גדול מאוד, כי הוא סיבה לכמה תקלות, כמו שידוע במעשה אחאב ונבות.

מצות אחדות השם

שנצטוינו להאמין כי ה’ יתברך הוא הפועל כל המציאות, אדון הכל, אחד בלי שום שתוף, שנאמר (דברים ו ד) שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד, וזה מצות עשה הוא, אינה הגדה. אבל פירוש שמע כלומר, קבל ממני דבר זה ודעהו והאמן בו, כי ה’ שהוא אלקינו אחד הוא. והראיה שזו היא מצות עשה, אומרם זכרונם לברכה תמיד במדרשים על מנת ליחד שמו, כדי לקבל עליו מלכות שמים, כלומר ההודאה ביחוד והאמונה.

שורש מצוה זו ידוע, כי זה עיקר אמונת כל בני העולם, והוא העמוד החזק שלב כל בן דעת סמוך עליו.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות סא, ב) שחייב כל אחד מישראל ליהרג על מצות יחוד, לפי שכל שאינו מודה ביחודו ברוך הוא כאלו כופר בעיקר, שאין שלמות הממשלה וההוד אלא עם האחדות הגמורה, ולב כל חכם לב יבחן זה, ואם כן, הרי מצוה זו מכלל איסור עבודה זרה, שאנחנו מצוים ליהרג עליה בכל מקום ובכל שעה.

ויתר פרטיה מפוזרין במדרשות ובמקומות בגמרא, ושם מעשים הרבה מכמה בני ישראל גדולים וקטנים שנהרגו על קדושת יחודו ברוך הוא, זכר כולם לברכה.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה ואינו מאמין ביחודו ברוך הוא ביטל עשה זה וגם כל שאר מצות התורה. כי כולן תלויות באמונת אלהותו ויחודו, ונקרא כופר בעיקר, ואינו מכלל בני ישראל, אלא מכלל המינין, והבדילו ה’ לרעה. והמאמין בשם ובוטח בו ישגב. וזאת אחת מן המצות שאמרנו בתחלת הספר שהאדם חייב בהן בהתמדה, כלומר שלא יפסק חיובן מעליו לעולם, ואפילו רגע קטן.

מצות אהבת השם

שנצטוינו לאהוב את המקום ברוך הוא, שנאמר (דברים ו ה) ואהבת את ה’ אלהיך. ועניין המצוה שנחשוב ונתבונן בפקודיו ופעולותיו עד שנשיגהו כפי יכולתנו ונתענג בהשגחתו בתכלית העונג, וזאת היא האהבה המיחדת. ולשון ספרי, לפי שנאמר ואהבת, איני יודע כיצד אוהב אדם את המקום. תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם, כלומר, שעם התבוננות בתורה תתישב האהבה בלב בהכרח. ואמרו זכרונם לברכה שזאת האהבה תחייב האדם לעורר בני אדם באהבתו לעבדו, כמו שמצינו באברהם.

שורש מצוה זו ידוע שלא יקיים האדם מצות ה’ ברוך הוא יפה, רק באהבתו אותו.

דיני המצוה שראוי לו לאדם שישים כל מחשבתו וכל מגמתו אחר אהבת השם, ויעריך בלבו תמיד, כי כל מה שהוא בעולם מעושר בנים וממשלה וכבוד הכל כאין וכאפס ותוהו כנגד אהבתו ברוך הוא. וייגע תמיד כל היום בבקשת החכמה למען ישיג ידיעה בו. סוף כל דבר, יעשה כל יכולתו להרגיל מחשבות לבו כל היום באמונתו ויחודו, עד שלא יהיה רגע אחד ביום ובלילה בהקיצו שלא יהא זוכר אהבת אדוניו בכל לבו. והעניין על דרך משל, שיהא נזכר באהבת ה’ תמיד, כזכרון החושק תכלית החשק בחשוקתו שישיג להביאה אל ביתו. ויתר פרטיה מבוארים במקומות בגמרא בפזור ובמדרשים.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה וקובע מחשבתו בעניינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לשם שמים, רק להתענג בהם לבד, או להשיג כבוד העולם הזה הכוזב, להגדיל שמו לא לכונה להטיב לטובים ולחזק ידי הישרים ביטל עשה זו ועונשו גדול. וזאת מן המצות התמידיות על האדם ומוטלות עליו לעולם.

מצות תלמוד תורה

מצות עשה ללמד חכמת התורה וללמדה, כלומר כיצד נעשה המצות, ונשמר ממה שמנענו האל ממנו, ולדעת גם כן משפטי התורה על כוון האמת, ועל כל זה נאמר (דברים ו ז) ושננתם לבניך. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ספרי שם) בניך אלו תלמידיך, וכן אתה מוצא שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר (מלכים ב ב ג) ויצאו בני הנביאים, ושם נאמר ושננתם שיהיו מסודרים בתוך פיך, כשאדם שואלך דבר אל תהא מגמגם לו, אלא תהא אומר לו מיד. ונכפלה מצוה זו במקומות רבים, שנאמר (דברים ה א) ולמדתם ועשיתם ולמען ילמדו ולמדתם אותם את בניכם (שם יא יט).

שורש מצוה זו ידוע

כי בלמוד ידע האדם דרכי ה’ יתברך, וזולתו לא ידע ולא יבין, ונחשב כבהמה. 

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה מאימתי מתחיל האב ללמד את בנו תורה? משיתחיל לדבר מלמדו תורה ציווה לנו משה (דבים לג ד), ופסוק ראשון מקריאת שמע שהוא שמע ישראל, ואחר כך מלמדו מעט מעט מפסוקי התורה, עד שיהא בן שש או בן שבע שמוליכו אצל מלמדי תינוקות.

וראוי לכל בן דעת שיתן לבו שלא להכביד על הילד בלמוד בעודנו רך האברים ורך הלבב, עד שיגדל ויתחזק כוח לבו ותקף אבריו, ועצמותיו ימלאו מוח, ויוכל לסבול יגיעת הלמוד, ולא יקרנו חולי ההתעלפות בסיבת היגיעה הרבה עליו. ואולם אחר התחזק כוחו ויאורו עיניו להבין לקול מוריו, אז ראוי וכשר הדבר, ומחויב להביא צוארו בעולה של תורה, ולא ירפוהו ממנה אפילו כחוט השערה, וישקוהו תמיד מיין רקחה ויאכילוהו מדבשה.

וכן מעניין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (קדושין ל, א) עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה, אמר רב יהודה אמר שמואל כגון זבולון בן דן. פירוש אדם שהיה בדורם, ששמו כן, שלמדו אבי אביו מקרא, ומשנה, תלמוד, הלכות, ואגדות. והקשו על זה בגמרא מה שהקשו, והיה התרוץ שהחיוב ללמדם מקרא, דהינו, תורה, כמו שעשה אבי אביו של זבולון. ואף על פי שזבולון בן דן למדו אבי אביו יותר, ומי שהוסיף על חיוב המצוה כאבי אביו של זבולון בן דן תבוא עליו ברכה.

ומי שלא למדו אותו אבותיו שהם חייבין בזה, כגון אביו ואבי אביו, חייב ללמד עצמו כשיהיה גדול ויכיר בדבר, שנאמר ולמדתם ועשיתם אתם. ואם היו האב והבן צריכין ללמד, ואין בידו של אב שיוכלו שניהם ללמוד תמיד, הוא קודם לבנו. ואם בנו נבון ממנו ותלמודו מתקיים בידו יותר ממנו, בנו קודמו.

ועד אימתי חייב כל אדם ללמוד תורה? עד יום מותו, שנאמר (דברים ד ט) ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך. ועוד הפליגו חכמים בדבר על דרך המוסר וללמד בני אדם חפץ ואמרו (שבת פג ב), שאפילו בשעת מיתה חייב אדם ללמד תורה, שנאמר (במדבר יט יד) זאת התורה אדם כי ימות באהל. וכל אחד מישראל חייב בתלמוד תורה (יומא לה, ב) בין עני, בין עשיר, בין בריא, בין בעל יסורין. וכבר אמרו זכרונם לברכה (עירובין נד א), שבעסק התורה יתרפאו כל האברים. ואפילו עני המחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים הכל חייבים לקבוע עתים לתורה ביום ובלילה, שנאמר (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה.

ותחילת דינו של אדם אחר המות הוא, על שנתבטל מן הלימוד, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (קדושין מ, ב), מדכתיב (משלי יז יד) פוטר מים ראשית מדון, כלומר מי שפוטר עצמו מן המים ראשית קטטה הוא לנפשו אחר שימות, ואין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נה א) הוי כל צמא לכו למים, ונמשלו דברי תורה למים, לפי שאין התורה מתקימת, אלא באיש דכא ושפל רוח, ולא בגבה לב, כמו שהמים גם כן אין עומדין בהרים, אלא בעמקים (תענית ז א).

וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (קדושין ל, א), שחייב אדם לחלק זמנו לשלושה חלקים, שליש בעסק תורה שבכתב, ושליש בעסק תורה שבעל פה, כלומר, להרגיל עצמו להיות בקי בגרסת המשניות והבריתות, שתהיינה שגורות בפיו, ושליש להבין העניינים משורש, ולא ישית כל לבו באחת מהן פן ישכח השאר, ושלושתן הן עיקר התורה, שאי אפשר לדעת אותה זולתם.

וכן מה שאמרו (בב כא ב), שחייב הצבור שבכל מקום ומקום להושיב מלמדי תינוקות, ועיר שאין בה תינוקות של בית רבן תחרב, ועשרים וחמשה תינוקות מושיבין אצל מלמד אחד. ומה שאמרו (אבות פב מד), שלא יאמר אדם לכשאפנה אשנה שמא לא יפנה לעולם, כי לא ידע האדם מה ילד יום. שעסקו של עולם מתחדש יום יום, ומדיח את האדם מדבר לדבר ומטרדה לטרדה, ונמצאו כל ימיו יוצאין בבהלה, אם לא יתן פנאי על כל פנים וידחק עצמו לעסקה של תורה, וכל שעושה כן וחפץ בברכה, מן השמים מסיעין אותו ומקילין מעליו טרדות העולם המבהילות, ומעבירין ממנו עלן של בריות, ושוכן בשמחה כל ימיו בעולם הזה, וטוב לו לעולם הבא, ואשרי המדבר לאזן שומעת. ויתר פרטיה, מבוארים בקדושין פרק ראשון ובמקומות מפוזים בתלמוד [יוד סימן רמו].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, שנאמר (דברים יא יט) בניכם. ודרשו זכרונם לברכה (קדושין כט, ב) ולא בנותיכם. וכן אשה אינה חייבת ללמד את בנה, דכל שאינו בחיוב ללמד אינו בחיוב ללמד. אבל מכל מקום ראוי לכל אשה להשתדל שלא יהו בניה עמי הארץ, אף על פי שאינה מצוה מדין התורה, ושכר טוב יש לה בעמלה. וגם האשה שלמדה תורה שכר יש לה, ואף על פי כן צוו חכמים (סוטה כ א) שלא ילמד אדם לבתו תורה, לפי שדעת הנשים קלה, ומוציאין דברי תורה לדברי הבאי בעניות דעתן.

והעובר על זה ולא לימד את בנו תורה עד שידע לקרות בספר תורה ויבין פירוש הכתובים כפשטן, ביטל עשה זה. וכן כל מי שיש סיפק בידו ללמד בשום צד הוא בכלל עשה זה, ועונשו גדול מאוד אם לא יקימנו, כי המצוה הזאת היא אם לכולן.

מצות קריאת שמע שחרית וערבית

שנצטוינו לקרות בכל יום ערבית ושחרית פסוק אחד מן התורה שבסדר זה, וזהו (דברים ו ד) שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד. ועל פסוק זה נאמר ודברת בם בשבתך בביתך בשכבך ובקומך, ובא הפירוש על זה (ברכות י, ב) בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם קמים, וקא משמע להו לרבנן, שבשעה שבני אדם שוכבין יקרא כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר, וכעניין שכתוב (ויקרא כו ו) ושכבתם ואין מחריד. וכן לא ישכב עד יאכל טרף (במדבר כג כד). דמשמע כל שעת שכיבה. ועוד שבני אדם חלוקים הם במידותם בעניין השכיבה, יש מהם שאינם שוכבים עד חצי הלילה, ויש עד סופה, ויש ששוכבים מיד בתחילת הלילה, ומפני כן אמרו, שזמן קריאת שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, דהינו צאת הכוכבים, עד שיעלה עמוד השחר. ושעה שבני אדם קמים משמע להו מתחלת היום, כלומר, כשהבוקר אור כשאדם מכיר את חברו ברחוק ארבע אמות, עד שלוש שעות שלמות (רמבם שם א יא). ולא משמע להו הקימה כל היום כמו השכיבה, שאין דרך אחד מבני אדם שהוא בריא שיקום ממטתו בסוף היום או אפילו באמצעו. ואמרו זכרונם לברכה (שם ט, ב) בקריאת שמע דשחרית דמכל מקום מכאן ואילך, כלומר, מסוף שלוש שעות עד סוף היום, מי שלא קרא לא הפסיד, שלא יוכל לקרותה עם ברכותיה.

משורשי המצוה שרצה ה’ לזכות עמו שיקבלו עליהם מלכותו ויחודו בכל יום ולילה כל הימים שהם חיים, כי בהיות האדם בעל חומר, נפתה אחר הבלי העולם ונמשך לתאוותיו צריך על כל פנים זכרון תמידי במלכות שמים לשמרו מן החטא, על כן היה מחסדו לזכותנו וצונו לזכר שני העתים האלה בקבע ובכונה גמורה, אחת ביום להועיל לכל מעשינו שביום, כי בהיות האדם זוכר בבוקר אחדות ה’ ומלכותו, וכי השגחתו ויכולתו על הכל, ויתן אל לבו כי עיניו פקוחות על כל דרכיו, וכל צעדיו יספור, לא יתעלם ממנו דבר מכל דבריו, ולא יוכל ממנו להחביא ממנו אחת מכל מחשבותיו הלא יהיה לו למשמר מחשבתו זאת והודאת פיו בדבר הזה כל היום ההוא, ויהיה לו הודאת הלילה בזה גם כן למשמר כל הלילה.

ומפני שיסוד המצוה מה שזכרנו, חייבונו זכרונם לברכה בה בכונת הלב, ואמרו שאם לא כון לבו בה לא יצא ידי חובתו, שאין אדם נזכר בשום דבר אלא אם כן ישים כונתו בו. וזהו שאמרו זכרונם לברכה בברכות פרק היה קורא (יג ב) תנו רבנן, שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד, עד כאן צריכה כונת הלב. והצריכונו להאריך באחד, וכדתניא התם סומכוס בן יוסף אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו ואמר רב אחא בר יעקב ובדלת אמר רב אשי ובלבד שלא יחטף בחית. ואמרו שם עד כמה יהיה אריכות זה? והיתה התשובה עד כדי שתמליכהו בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם, כלומר, שתכון שממשלתו בכל היא, ואין כל דבר נעלם ממנו, ובחפצו קיום כל הדברים.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שחיוב פסוק ראשון מן הפרשה הוא מן התורה, כמו שאמרנו, אבל חכמים חייבונו לקרות שלוש פרשיות, שהן שמע והיה אם שמוע, ויאמר. ומקדימין לקרות פרשת שמע שיש בה צווי על יחוד ה’ יתברך ואהבתו ותלמוד תורתו, שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו, ואחריה פרשת והיה אם שמע, שיש בה צווי על שאר המצות כולן, ואחריה פרשת ציצית, שגם היא יש בה צווי על זכירת כל המצות, ואם כן, באמת, בהיות האדם זוכר אלה בכל יום פעם אחת ובכל לילה פעם אחרת בכונה ינצל מן העבירות על כל פנים אם יש דעת בו.

וכן מעניין המצוה מה שחייבונו זכרונם לברכה לברך קודם הקריאה ואחריה: בשחר מברך שתים לפניה יוצר אור ואהבת עולם, ואחת לאחריה, אמת ויציב, ובערב שתים לפניה, מעריב ערבים ואהבת עולם, ושתים לאחריה אמת ואמונה והשכיבנו. ואין צורך להאריך בהן שידועות הן בכל ישראל בפתיחתן ובחתימתן ובנוסח שלהן, ועזרא ובית דינו תקנום עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל.

וכן מעניין המצוה מה שאמרו (שם טו א) שהקורא את שמע צריך להשמיע לאזנו, ואם לא השמיע לאזנו אבל מכל מקום קרא הדברים בשפתיו יצא דיעבד. וכן מה שאמרו שצריך לדקדק באותיותיה, ואם לא דקדק בהן יצא. ואמרו מן המפרשים (מאירי שם) שאין העניין שלא יזכיר התיבות והאותיות, שבזה ודאי לא נאמר שאם לא דקדק יצא, שכל שלא קרא קריאת שמע כולו לא יצא ידי חובתו. אבל עניין אם לא דקדק בהם יצא הוא שלא נתן רווח בין הדבקים, כגון בכל|לבבך עשב|בשדך, ואבדתם|מהרה, בכל|לבבכם, הכנף|פתיל, וכן שלא התיז זין דתזכרו שצריך להתיזה, או שלא האריך בדלת כפי הראוי לכתחילה לעשות.

וכן מעניין המצוה מה שאמרו (שם יג א) שאדם שואל בשלום מי שהוא חייב לכבדו, ומשיב שלום לכל אדם בין הפרקים, ובאמצען שואל מפני היראה, כלומר למלכי האומות או לשרים הגדולים (רמבם שם פב הטז), ומשיב מפני הכבוד. וזה כמה, שלא ראינו מי שיקפיד על חברו כלל אם לא יפסיק, ואפילו בין הפרקים. ויתר רובי דיני המצוה וכל העניינים שמבטלין בשבילן קריאת שמע, יתבארו בברכות בפרקים ראשונים [אוח סימן סא].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, לפי שהיא מכלל מצות עשה שהזמן גרמא, שהנשים פטורות. והעובר על זה ולא קרא קריאת שמע בכל יום ובכל לילה בזמנה שקבעו לה חכמים ביטל עשה זה. והרמב’’ן זכרונו לברכה מנה בחשבון המצות קריאת שמע ביום מצוה אחת, ובלילה מצוה אחרת, לפי שזמנה של זו לא זמנה של זו, וזו אינה מעכבת זו.

מצות תפלין של יד

לקשור תפלין של יד על היד, שנאמר (דברים ו ח) וקשרתם לאות על ידך. ובא הפירוש על זה המקרא, שנקשור על ידנו מדברי תורה ארבע פרשיות, והן נקראות תפלין כשהן קשורות ברצועות, כמו שבאה הקבלה בהן.

ואלו הן ארבע פרשיות אלו, שתים מהן בסוף סדר בא אל פרעה, והן: פרשת קדש לי כל בכור עד ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה, שהיא פרשה אחת בכל ספר מדויק; ומוהיה כי יביאך עד סוף הסדר שגומר כי בחזק יד הוציאנו ה’ ממצרים - פרשה שניה; ובסוף סדר ואתחנן בספר אלה הדברים פרשת שמע ישראל עד ובשעריך - פרשה שלישית; ובסוף סדר והיה עקב פרשת והיה אם שמע תשמעו עד כימי השמים על הארץ - פרשה רביעית.

ארבע פרשיות אלו, (מנחות לד, ב) כותבין בקלף אחד, וגוללו כמין ספר תורה מסופו לתחלתו, ומניחו בבית של עור, ומעביר בקצה העור רצועה אחת, וקושר אותו העור שהפרשיות בתוכו על זרוע שמאל, ואחר שהן קשורות בזרוע הן שוכבות כנגד הלב, והן הנקראין תפלין של יד בכל מקום.

משורשי המצוה לפי שהאדם בהיותו בעל חומר ימשך בהכרח אחר התאוות, כי כן טבע החומר לבקש כל הנאות אליו והערב, כסוס כפרד אין הבין, אם לא שהנפש שחננו האל, תמנענו לפי כוחה מן החטא, ומאשר תשכון בגבולו שהיא הארץ ורחוקה מאוד מגבולה שהיא השמים, לא תוכל לו, ויגבר כוחו עליה תמיד, לכן היא צריכה על כל פנים להרבה שומרים לשומרה משכנה הרע, פן יקום עליה ויהרגה, אחר היותו בגבולו ותחת ידו.

ורצה המקום ברוך הוא לזכותנו אנחנו עם הקודש, וצונו להעמיד שומרים גיבורים סביב לה, והם שנצטוינו לבל נפסיק מדברי תורה מפינו יומם ולילה, ושנתן ארבע ציציות בארבע כנפות כסותנו, ומזוזה בפתחנו, והתפלין בידנו ובראשנו, והכל להזכירנו למען נחדל מעשק ידינו ולא נתור אחרי עינינו ואחרי יצר מחשבות לבנו, ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (זבחים יט, א) שהכהנים והלוים בשעת עבודה פטורין מהן. ובהיות מיסוד התפלין מה שזכרנו נצטוינו עליהם (מנחות לו, ב) לבל נסיח מהן דעתנו. ועתה, בני, ראה גם ראה כמה כוח גופנו גדול על נפשנו, כי על כל אלה יעלה לפעמים ופרץ גדרנו, האל ברחמיו יהי בעזרנו, וישמרנו, אמן.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (רמבם שם א ג) שעשרה דברים יש בתפלין, בין של ראש ובין של יד, כולם הלכה למשה מסיני, והמשנה באחד מכולן הרי התפלין פסולות. שנים מהן בכתיבתן, ושמונה בחפוין וקשירת רצועותיהן. ואלו הן השנים שבכתיבתן: שכותבין אותן בדיו, ושיהיו נכתבות על הקלף. ואלו הן השמונה שבחפוין: א) שיהיו מרובעות, וכן תפירתן ברבוע, ואלכסונן ברבוע, עד שיהיה להן ארבע זויות שוות. ב) שיהיה בעור של ראש צורת שין מימין ומשמאל. ג) שיכרוך הפרשיות במטלית. ד) שיכרוך אותם בשער של בהמה או חיה טהורה על המטלית, ואחר כך מכניסן בבתיהן של עור. ה) שיהיו תופרין אותן בגידין. ו) שעושין להן מעברת מעור החפוי שתכנס בה הרצועה עד שתהא עוברת והולכת בתוך תיבה שלה. ז) שיהיו הרצועות שחורות. ח) שיהיה הקשר שלהן ידוע כצורת דלת.

ומה שאמרו (גיטין מה, ב) שאין עושין התפלין ורצועותיהן אלא ישראל, ואורך הרצועה של יד כדי שתקיף הזרוע במקום הנחתן בו, ויקשר ממנה הקשר הידוע שצריך להיות כצורת יוד, ותמתח עד האצבע האמצעית ויכרוך ממנה על אצבעו שלוש כריכות ויקשור, ואם היתה ארוכה יתר מזה כשרה. ובאי זה מקום מן הזרוע קושרין אותה, על הקיבורת, והוא הבשר התפוח שבמרפק שבין פרק הכתף ופרק הזרוע, שנמצא כשהוא מדביק מרפקו לצלעיו יהיו התפלין שוכבין כנגד לבו, ונמצא מקיים והיו הדברים האלה על לבבך.

ומה שאמרו (מנחות לח, א) שתפלין של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד, מפני שהן שתי מצות, ועל של ראש מברך על מצות תפלין, ועל של יד להניח תפלין, ובמה דברים אמורים? בשהניח אחד מהן, אבל אם הניח שניהן יחד מברך ברכה אחת בלבד והיא להניח תפלין.

ומניח תחילה של יד ואחר כך של ראש, וכשהוא חולצן חולץ של ראש תחלה. ומה שאמרו שזמן הנחת תפלין ביום משיראה חברו עד שתשקע החמה, שנאמר (שמות יג י) ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה, וחוקה זו היא מצות תפלין. ושבת ויום טוב, והוא הדין לחולו של מועד, אינו זמן הנחת תפלין, שנאמר עליהם (שם יז) והיה לאות, ושבתות וימים טובים הן עצמן אות ואין צריכין לאות אחר.

ומה שאמרו (שבת מט, א) שתפלין צריכין גוף נקי, ואמרו בגמרא מאי גוף נקי? שיזהר שלא יפיח בהן, אבל אין העניין לומר, שצריכין גוף נקי מעבירות או מטומאה, כי כל אדם ואפילו טמא ובעל עבירות מחוייב במצות תפלין, ובלבד שידע להזהר שלא יפיח בהן, ואולי מתוך התמדתו במצות תפלין שהן זכרון גדול לאדם במלאכת שמים ישוב מדרכו הרעה ויטהר מכל גלוליו. וחכמים זכרונם לברכה (סוכה מב, א) חייבונו במצות התפלין לחנך בה אפילו הנערים הקטנים כל זמן שהגיעו לכלל שידעו לשמור אותן. ומזה יש להבין שדעת רבותנו זכרונם לברכה להיות כל אדם מחזיק במצוה זו ורגיל בה כי היא עיקר גדול ושמירה רבה מן העבירות, וסולם חזק לעלות עמה להכנס בעבודת הבורא ברוך הוא.

והמחמירים בקדושת המצוה ומניאים לב ההמון בדבריהם מהתעסק בה, אולי כונתם לטובה, אבל באמת יש בזה מניעה לבני אדם בכמה מצות והיא רעה רבה. ואם ידעתי כי יסמכו הדורשים דרשות אלו על מעשה שנזכר בירושלמי (ברכות פב הג) בחד בר נש דאפקיד גבי חבריה כסא דכספא, ולזמן תבעה נהלה וכפר ביה, ואמר לה בעל הכוס, לא לך הימנית אלא לאלין שבראשך, וכונתם לומר, שיש חילול ה’ להתחסד בקצת מצות ולהרשיע בקצתן.

ולא כן ביתי אני עם האל, כי ידעתי שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ועם כל זה לא נמנעהו מהתעסק במצוה בעת רוח אלהים טובה ילבשהו לעשות טוב, כי מי יודע אם אולי ימשך בדרכו הטובה עד עת מותו, והמות פתאום יבוא. וכבר למדונו זכרונם לברכה, שמצוה גוררת מצוה, וששכר מצוה מצוה. בכל אלו הדברים ומוסרים טובים, קדמונו והורונו זכרונם לברכה, והמתחכמים להוסיף על דבריהם או לגרוע אינה חכמה.

ומה שאמרו (מנחות לד ב) שסדור הפרשיות בקלף התפלין כך הוא: שכותבים תחילה פרשת קדש לי, ואחר כך פרשת והיה כי יביאך, ואחר כך פרשת שמע ישראל, ואחר כך פרשת והיה אם שמע, ואשר אמרו שכותבין הויות באמצע, כלומר פרשת והיה כי יביאך ופרשת והיה אם שמע באמצע, ופרשת קדש לי בראש, ופרשת שמע בסוף, לא כונו העניין יפה. והרי רשי והרמבם זכרונם לברכה ורבנו האי דעת כולם היא, שלא נכתב הויות באמצע, אלא כסדר שהם כתובין בתורה, והראיה ממה שנמצא בפרק הקומץ במנחות, גבי סדור התפלין שאמרו שם והקורא קורא כסדרן כלומר שיהיה הקורא קורא כסדר התורה. ונוסח זה, ודאי לא מצאוהו בספרים אותם בני אדם שהיה דעתם לומר דכתבינן הויות באמצע. ומכל מקום כן הסכימו מורינו ישמרם אל, עכשיו, כמו שכתבנו, שנכתבם כסדר הפרשיות שכתובות בתורה.

ודין כתיבתן, ודין התגין שבהן, ודין הכותב בהן את ה’ בין השטין או אות אחת מהן מה דינו, ודין עיבוד העור, ומאיזה צד מן העור הן נכתבין, ודין אם כתבן מין או גוי, ודין שאינן צריכין בדיקה, ואפילו למאה שנה, כמו מזוזה, ודין הלוקח תפלין ממי שאינו מומחה, ודין תפירתן בגידין של בהמה או חיה טהורה, ודין תפלין שנפסקו התפירות שלהם או רצועותיהן, ודין מי שתפלין עליו וצריך לאכול, או להכנס בבית הכסא קבוע או עראי, או ששכח ונכנס בהן, ודין הנכנס בהן לבית המרחץ, ויתר פרטי המצוה, מבוארים במנחות פרק רביעי [אח סי' כה].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, לפי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. ומכל מקום אם רצו להניח אין ממחין בידן, ושכר יש להן, אבל לא כשכר האיש, שאינו דומה שכר המצוה ועושה, כשכר שאינו מצוה ועושה (קידושין לא א) . ובמסכת ערובין בריש פרק המוצא תפלין (צו, א) אמרו זכרונם לברכה, שמיכל בת שאול היתה מנחת תפלין ולא מחו בידה חכמים. ושם אמרו, אשתו של יונה, היתה עולה לרגל ולא מחו בידה חכמים. והעובר על זה, ואינו מניח תפלין של יד ושל ראש בטל שמונה עשה (מנחות מד א) , שהרי בארבע פרשיות ציווה הכתוב על תפלין של יד ושל ראש.

מצות תפלין של ראש

להניח תפלין על הראש, שנאמר (דברים ו ח) והיו לטטפת בין עיניך.

הנה כתבתי במצוה הקודמת מהו עניין התפלין שהוא ארבע פרשיות הכתובות בתורה בסדר בא אל פרעה, ובסדר ואתחנן, ובסדר והיה עקב, ונצטוינו לכתוב ארבע פרשיות אלו בקלף ולהניחן על ראשנו בין עינינו, ועל זרוענו כנגד הלב.

והעניין בארבע פרשיות אלו יותר מבשאר פרשיותיה של תורה, לפי שיש באלו קבלת עול מלכות שמים, ואחדות השם, ועניין יציאת מצרים שהוא מכריח אמונת חידוש העולם והשגחת האל בתחתונים. ואלו הן יסודות דת יהודית, ולכן נצטוינו להניח יסודות אלו כל היום בין עינינו ועל לוח לבנו, כי שני אלה האברים, אמרו חכמי הטבע שהן משכן השכל, ובהניחנו עליהם דברים אלה לזכרון, נתחזק בהם ונוסיף זכר בדרכי ה’ יתברך ונזכה לחיי עד. וקצת דיני התפלין כתובים למעלה בשל יד.

והנני אודיעך החילוק שביניהן בעורן ובתפירתן. דע, שהעור שגונזין בתוכו תפלין של יד עושין אותו בית אחד ומניחין שם ארבע פרשיות שזכרנו כתובות בקלף אחד, והעור של ראש עושין אותו חילוק לארבעה בתים, ובכל אחד מניחין פרשה אחת מארבע פרשיות אלו. ועושין מן העור בעודנו רטוב דמות שין עם שלושה ראשין מימין המניח תפלין, ודמות שין עם ארבע ראשין משמאל המניח. ומכניסין רצועת הראש בתוך אותו העור העודף בסוף הבית, והוא שקורין אותו חכמים מעברת, כלומר, שמעבירין בה הרצועה, ואחר כך מקיפין מן הרצועה כשיעור הראש של מניח, ועושין באותו מקום קשר אחד העשוי בצורת דלת, וזאת הצורה אי אפשר לצירה במכתב, אבל כל אחד מלמדה לתלמידיו, וידועה היא בינינו עם הקדוש, וזהו קשר תפלין שאמרו זכרונם לברכה (חולין ט, א), שכל תלמיד חכם צריך לידע אותו. ומנו אותו עם שאר דברים גם כן שאמרו עליהם שראוי לידע אותן על כל פנים, והן כתב, ושחיטה, ומילה, וברכת חתנים, וציצית.

ואורך רצועת הראש כדי שיקיף בה הראש ויקשור בה הקשר מאחוריו, ויהיה בה כדי להמתח שני ראשי הרצועה עד כנגד טבורו, או לכל הפחות, ראשה האחד עד כנגד הלב, והאחר עד כנגד הטבור. ומקום הנחת תפלין בראש, כלומר, קציצת העור שהפרשיות מנחות בתוכה הוא כנגד ו, מקום שמחו של תינוק רופס (מנחות לז א), וזהו הפירוש המקובל לנו, ב'והיו לטטפת בין עיניך', שזהו הנקרא בין העינים, והמניחן בין העינים ממש הרי זה מכחיש דברי קבלה. ויתר פרטי המצוה וכל ענינה כמו בחברתה הקודמת.

לברך את ה’ אחר אכילת המזון

לברך את ה’ יתברך אחר שיאכל האדם וישבע מלחם או משבעת המינים הנזכרים בכתוב (דברים ח ח), כשהוא זן מהם. ולחם סתם נקרא פת העשויה מחטה ושעורה, ובכלל החטה הכסמת, ובכלל השעורה שבלת שועל ושיפון, ועל כלל שבעת המינין הזנין נאמר (שם י) ואכלת ושבעת וברכת את ה’ אלהיך על הארץ הטובה וגו'.

וזאת השביעה אינה שוה בכל אדם, אלא כל אדם יודע שביעתו, וידענו שיעור שביעת הצדיק, שהוא באכלו לשבע נפשו, ארצה לומר, כדי מחיתו לבד. והראיה שאין חיוב הברכה מן התורה רק אחר השביעה, מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק מי שמתו בברכות (כ, ב) דרש רב עוירא וכו', עד אמר להם לא אשא פנים לישראל, שאני כתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת, והם דקדקו על עצמם עד כזית ועד כביצה. ועוד ארחיב המאמר בפירוש הכתוב הזה ובדינין היוצאין ממנו בדיני מצוה זו, בעזרת השם, ואודיע המחלוקת שיש לרבותינו במשמעותו.

משורשי המצוה הקדמה, הלא הגדתי לך בני במה שקדם, כי לשם ברוך הוא כל הכבוד וההוד וכל הטוב וכל החכמה וכל היכולת וכל הברכה, ודברי בן אדם וכל מעשהו אם טוב ואם רע לא יוסיף ולא יגרע. על כן צריך אתה להבחין כי באמרנו תמיד בברכות 'ברוך אתה ה’ או 'יתברך', אין המשמעות לפי הדומה, להוסיף ברכה במי שאיננו צריך לשום תוספת חלילה, כי הוא האדון על הכל ועל הברכות, הוא מחדש אותן, וממציאן מאין, ומשפיע מהן שפע רב באשר יהיה שם רצונו הטוב.

על כן צריכין אנו לחפש כונת העניין מהו, ולא נוציא זמננו במה שהעסק בו תמיד מבלי הבנה בו כלל. ואני המעורר, אין מחשבתי שישיג שכלי אפילו כטפה מן הים באמתת העניין, כי כבר הוגד לי ושמעתי מפי חכמים, כי יש בדברים אלה יסודות חזקים וסודות נפלאים, יודיעום חכמי התורה לתלמידיהם כשהם נבונים וכשרים ובכל מעשיהם נאים, אבל רב חפצי להשיג בזה קצת טעם ישיאני לדבר בו, ואולי היתה טובה השתיקה, אבל האהבה תקלקל השורה.

ידוע הדבר ומפורסם, כי ה’ ברוך הוא, פועל כל הנמצא. וברא האדם והשליטו על הארץ ועל כל אשר בה. וממידותיו ברוך הוא, שהוא רב חסד, והוא חפץ בטובת בריותיו, ורוצה להיותן ראויין וזכאין לקבל טובה מאתו, וזה באמת משלמותו ברוך הוא, כי לא יקרא שלם בטובה, רק מי שהוא מיטיב לאחרים זולתו, אין ספק בזה לכל בן דעת.

ואחר הסכמה זו שידענו בחיוב מרוב שלמות טובו שחפצו להריק עלינו מברכתו, נאמר שעניין הברכה שאנו אומרים לפניו, איננו רק הזכרה לעורר נפשנו בדברי פינו כי הוא המברך, ומברך יכלל כל הטובות. ומתוך ההתעוררות הטוב הזה בנפשנו ויחוד מחשבתנו להודות אליו שכל הטובות כלולות בו והוא המולך עליהם לשלחם על כל אשר יחפץ, אנו זוכים במעשה הטוב הזה להמשיך עלינו מברכותיו. ואחר הזכרה והודאה זו לפניו, אנו מבקשים ממנו מה שאנו צריכים: דעת, או סליחה לעוונותינו, או רפואה, או עושר וכל דבר. וכן אחר הבקשה ממנו, אנו חוזרין ומודים אליו בזה לומר, כי ממנו יבוא אלינו, וזהו פתיחה וחתימה של הברכות, פן נחשב כעבד שנטל פרס מרבו והולך לו בלא רשות כמתגנב.

ונמצא לפי הנחת טעם זה, שיהיה 'ברוך' תואר, כלומר, הודאה עליו כי הוא כולל כל הברכות, ובלשון 'יתברך' שאנו מזכירין תמיד שהוא מהתפעל נאמר, שהכונה בו שאנחנו מתחננים אליו שיהיה רצון מלפניו לסבב לב בריותיו להיות נכון לפניו שיודו הכל אליו ובו יתהללו, וזהו פירוש 'יתברך'. כלומר, יהי רצון מלפניך שכל בני העולם יהיו מיחסים הברכה אליך, ומודים כי ממך תתפשט בכל. ועם הודאת הכל בזה תנוח ברכתו בעולם, וישלם חפצו, שהוא חפץ להטיב, כמו שאמרנו, ותשלום החפץ תכלית כל המבקש.

והנה מצאנו קצת טעם אף בלשון יתברך המתמיה, ומן הפירוש הזה, מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין ס ב) שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים, לומר, שחפצו שיעשו פעלה שיזכו בה לפניו וימשיכו עליהם מטובו, כי חפץ לעשות חסד הוא, ולתת עליהם מברכתו מטוב שלמותו כמו שכתוב. וזהו השורש הגדול לכל אשר יעשה האדם טוב בעולם הזה, שזה שכרו מאת ה’ שמשלים חפצו, באשר הוא רוצה בטובתן של בריות.

[סוגי הברכות] ומן השורש הזה שאמרתי, שהזכרת ברוך הוא הודאה לפניו על הברכות שהן לו, ושצריך להודות אליו בזה בתחילת השאלה ובסופה, לבל יהי כעבד שנטל פרס מאת רבו והלך בלא רשות, יצאו לפי דעתי החילוקין שקבעו לנו רבותנו זכרונם לברכה (ברכות יא, א) בעניין הברכות, שיש מהן פותחות בברוך וחותמות גם כן בברוך, ויש חותמות ולא פותחות, ויש פותחות ולא חותמות, כיצד? כל ברכה שבעולם שיש בה בקשת דבר מאת ה’ יתברך או הזכרת נס, ואינה סמוכה לברכה אחרת פותחת בברוך וחותמת בברוך. כגון יוצר אור דשחרית ומעריב ערבים דערבית, וכיוצא בהן כמה מן הטעם הנזכר. וכל ברכה הסמוכה לחברתה חותמת בברוך, אבל אינה פותחת, מן הטעם הזה, שהרי מכיון שהודה ונתן הממשלה לאל בסוף הברכה הסמוכה לזו, ולא הפסיק אחר הודאה זו בדבר קטן או גדול, אין ראוי לכפול הודאת קבלת האדנות פעמיים בבת אחת בשביל חילוק השאלות שאנחנו שואלים לפניו. אבל ראוי להיות חותמת בברוך, כי אחר שהפסיק בשאלת צרכיו ראוי לו לחזר ולהזכיר ולתת אל לבו פעם אחרת קבלת מלכותו ואדנותו עליו. ועל הדרך הזה תמצא לפי דעתי טעם כולן, אם תחשב בהן. ואשר בהן סמוכות יוצאות מגדר זה, כגון ברכת חתנים וקדושא ואבדלתא ואחרות, כבר תרצום לנו מורינו ישמרם אל, והטעם שלמדונו בקצתם, לפי שפעמים נאמרות אותן הברכות שלא בסמיכות, ורבותינו לא רצו לחלק ולומר, כשתבוא בסמיכות תאמר בעניין כן, וכשלא בסמיכות כן, כי הם יברחו מן החלוקין לעולם בכל מה שמסור ביד ההמון, וכן הדעת.

וכל ברכה בעולם שאין בה בקשת דבר מהאל ולא הזכרת נס של ישראל, כגון, הברכות שלפני מאכל ומשתה וכל הנאות הגוף וכן ברכת נס של יחיד, שאין באלו הברכות לעולם נוסח ארוך, ידוע הדבר לכל יודע ספר, שכולן פותחות בברוך ולא חותמות, מן הטעם הנזכר, דמכיון שהזכיר מלכות ה’ ואדנותו, ומיד גמר דבריו, אינו מן החיוב לחזור פעם שנית הזכרת ברוך, שידמה בכפל דבר במה שאין צורך, דבר ברור הוא.

וכל הברכות שהן קבועות לשבח ה’ לבד, כגון, הרואה ים הגדול ואילנות טובים וכן שומע קול רעמים, ויתר העניינים הנזכרים בפרק הרואה, מהן פותחות בברוך ולא חותמות, ומהן חותמות ולא פותחות, והכל מן הטעם הנזכר, כי המזכיר שבחים, די לו לפי הנראה בהזכרת האדנות בתחילה או אפילו בסוף, אחר שאיננו מבקש דבר לו ואינו מברך בשביל הנאה שירצה לקבל. שאלו המבקש דבר או רוצה להנות ראוי באמת להאיר פתח דבריו ולהתחיל בהזכרת אדנותו ברוך הוא, וזהו שאמרו שהברכות של נהנין פותחות בברוך וכן ברכות המצות פותחות בברוך לרוב התועלת שהועילנו האל ברוך הוא בהן.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם לה א), שאף על פי שהתורה לא תחייב אותנו לברך כי אם אחר שנשבע במזון, חכמים זכרונם לברכה חייבונו לברך גם כן אחר כל דבר שיהנה אדם ממנו, בין שהוא מפרות שבעת המינין שנשתבחה בהן הארץ או מכל שאר דברים. ולמדו הדבר, בראותם שהתורה תחייב האדם לברך האל אחר שישבע האדם מן המזון המקים גופו קיום חזק, והלכו הם אחר הטעם הזה, וחיבונו לברך גם כן על כל אשר יאכל הגוף ממנו, בין שיהיה מזון או שאינו דבר הזן, מכיון שיהנה האדם בו.

וכמו כן חייבונו זכרונם לברכה לברך קודם אכילה, ולמדו לומר כן מן הסברא שראוי לו לאדם שלא יהנה מן העולם הזה בלא ברכה, עשו הברכה, על דרך משל, כנטילת רשות מבעל הבית לאכול מן הנמצא בביתו.

ויש מרבותינו שדעתן לומר, כי התורה תחייבנו ברכה אחר כל שבעת המינין כמו שנתחייבנו באמת לברך אחר אותן מהן שזנין, כגון תמרים ויין ודבלת תאנים, ואמרו שעל כולן נאמר ואכלת ושבעת וברכת. ואמרו גם כן ששביעה דאורייתא היא בכביצה לבד, דבהכי מיתבא דעתה דאיניש. ורואה אני בזה ראיה קצת לדבריהם ממה שאמרו בריש פרק כיצד באותה שקלא וטריא שהיא בגמרא למצא חיוב ברכה דאורייתא, אמרו שם, מה שבעת המינין דבר שנהנה וטעון ברכה אף כל שנהנה וטעון ברכה, נראה מכאן, שאין חילוק בשבעת המינין, בין אותן הזנין מהן לאחרים, שבכולן חיוב הברכה מן התורה.

אבל מכל מקום ראיתי הרמבם זכרונו לברכה ואחרים עמו, שנראה לי מדבריהם לומר, שאין עיקר חיוב ברכה דאורייתא אלא על אכילת שביעת מזון ולא על שאר מינין, אף על פי שהן משבעת מינין, כגון רמונים, וענבים, ותאנים לחים וזיתים, מכיון דלא זיני, כי התורה לא תחייב אלא על מזון, ומפני כן סמך לחם אל הברכה, כמו שכתוב תאכל בה לחם, והדר ואכלת ושבעת. ואל הגדולים שבדורנו נשמע במצות התורה.

ואחר הכרעה זו, מי שנסתפק לו אם ברך מעין שלוש אחר כל שבעה מינין, חייב לברך מספק, וכן אם נסתפק לו בברכת המזון, ואפילו כשאכל פחות מכדי שביעה חייב לברך, ובלבד שאכל כביצה. אבל האוכל כזית או יותר עד כביצה, ונסתפק אם ברך או לא, מן הדומה שאינו חייב לברך לדברי כולם, ששיעור זה דרבנן הוא. ולפי הנראה לי מדברי הראשונים, כל זמן שלא שבע במזון לא יתחייב לחזור ולברך מספק. ואומר אני שאולי כי מה שנראה רבים מהמון העם מקילים בברכת מעין שלוש ואין אחד אפילו עם הארץ גמור מקל בברכת המזון, כי היא מיסוד הראשונים שדעתן לומר שעיקר צווי התורה לא יבוא כי אם על שביעת מזון, ומפשוטו של מקרא כך היה נראה. נמצא, עניין הברכות כן הוא, שחיוב מצות התורה אינו רק לברך אחר המזון לא לפניו, ובדברי האחרונים אף על שבעת מינין הנזכרים בתורה.

[ברכת התורה] וכל שאר הברכות כולן הן מדרבנן, חוץ מאחת שהיא מן התורה, וכן הוא מפורש בגמרא בברכות (כא א), והיא ברכת התורה לפניה.

גם הרמב’’ן זכרונו לברכה יחשוב אותה מצות עשה בפני עצמה. והעניין הזה שחייבנו האל ברוך הוא ברכה בקריאת התורה לפניה, ובמזון לאחריו, מן הדומה שהטעם לפי שהוא ברוך הוא, לא ישאל מן החומר לעובדו ולהודות בטובו, רק אחר שיקבל פרס ממנו, כי החלק הבהמי לא תכיר בטובה רק אחר ההרגש. אבל קריאת התורה שהוא חלק השכל, והשכל יודע ומכיר, וקודם קבלת התועלת יבין אותו, על כן יחייבנו האל להודות לפניו קודם קריאת התורה, ומודה על האמת ימצא טעם בדברי.

ואחרי זאת נגיד דרך כלל חיוב הברכות דרבנן. והם: לברך קודם אכילה ושתיה בכל דבר שיש בו טעם כלל לחיך, ואחריו כמו כן, וכן חיבונו לברך על כל ריח טוב שנריח, קודם הריח, אבל לא אחריו. וכללו של דבר, על כל שהגוף נהנה בו קבעו ברכה.

וכן חיבונו (פסחים ז, ב) לברך ה’ ולהודות לפניו על כל הטובה אשר גמלנו בעשותינו מצותיו היקרות, ואמרו שמברכין עליהם ועובר לעשיתן. והעניין הוא לדעתי כטעם הנזכר סמוך בקריאת התורה. וכמו כן חייבונו לברך ברכות בשבח הבורא על עצם גבורותיו, כגון, הרואה הים לפרקים, וכיוצא באלו הענינים, כמו שמזכר בפרק הרואה (שם נד, א).

ונוסח הברכות כולן עזרא ובית דינו תקנום, ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה (ברכות מח, ב) משה תקן ברכת הזן, יהושע ברכת הארץ, על עיקר העניין אמרו כן, אבל כל נוסח הברכות עזרא ובית דינו תקנום, ואין ראוי להוסיף או לגרוע בנוסח שלהם, וכל המשנה בהן אינו אלא טועה. ומכל מקום בדיעבד מי ששנה או ששכח קצת מנוסח הברכה, כל זמן שהזכיר עיקר משמעותה ואמר חתימתה כתקנה אין מחזירין אותו. ואמרו זכרונם לברכה (סוטה לב, א), שהברכות נאמרות בכל לשון, ובלבד בהזכרת ה’ ומלכות שמים.

וחייבונו זכרונם לברכה (שבת כד א) להזכיר בברכת המזון קדושת היום, כלומר, עניין שבת או ימים טובים, כמו שידוע. והשוכח ולא זכר אותן בברכה מחזירין אותו באותן הימים שחייב אדם לאכול על כל פנים, והן שתי סעודות מחייבות, דהינו ליל ראשון של פסח וליל ראשון של חג הסוכות, ודעת קצת המפרשים, בכל שבת, ובכל יום טוב מחזירין אותו גם כן.

[ברכות הסעודה] ואכתב לך, בני, עוד מעט בדיני ברכות הסעודה. ואף על פי שהרבה הרחבנו הדיבור בזאת המצוה מחפצי בברכה, ולא כן דרכי במקום אחר בזאת המלאכה. כל ישראל צריך ליטול ידיו קודם אכילת פת במים הראויין, כלומר, שלא נפסלו מלשתות לכלב ולא נעשתה בהן מלאכה, ושיעורן רביעית לוג, שהוא ביצה ומחצה לנטילה אחת, ולכל הפחות צריך ליטול לאכילת פת עד הפרק שבסוף האצבעות, ומברך ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים. ומברך על אכילת הפת בתחילה ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ. ולבסוף אם אכל ממנו כזית מברך ארבע ברכות הידועות, הזן, וברכת הארץ, ובונה ירושלים, והטוב והמטיב שתקנו ביבנה.

וכל דבר שבא בסעודה משהתחיל לברך על הפת, בין דברים הזנים, כגון, תבשילין הרבה שעושין בני אדם מחמשת מיני דגן, בין כל שאר מיני פרות בעולם, כל שאוכל אותו אדם להשביע רעבונו למלא בטנו, בין שיאכל אותן דברים באמצע סעודתו, בין אחר שגמר מלאכול פתו, הכל ברכת הפת פוטרת לפניו ולאחריו. וכן הדין אם אינן באים דברים אלו להשביע אלא ללפת הפת, שברכת הפת פוטרתן לפניהם ולאחריהם. ואם אין באין לא להשביע ולא ללפת אלא לתענוג בעלמא בתוך הסעודה, אי מידי דזיין הוא, כגון, תבשיל מחמשת המינין פטור בברכת הפת בין לפניו בין לאחריו, ואי מידי דלא עבדי אנשי למזון ובא לתענוג בתוך המזון, כגון, פרות שאוכלין בני אדם לתענוג בתוך המזון, מברך לפניהם ולא לאחריהם, דברכת המזון פוטרתן. ובכלל תענוג זה הוא מי שאוכל בתוך הסעודה זית מליח וכיוצא בו לפתח תאות המאכל, ולפיכך מברך לפניו ולא לאחריו. תמרים אף על פי שהן פרות דין מזון יש להם ופטורין בברכת הפת לפנהם ולאחריהן.

הביאו לפניו מיני פרות הרבה, אם ברכותיהן שוות כגון שכולן של עץ, מברך על האחד החביב לו ואחר כך אוכל כל השאר בלא ברכה. ואם אין אחד מהן חביב לו יותר מן השאר, אם יש ביניהם משבעה פרות המנויין בתורה לשבח ארץ ישראל מברך תחילה על הקודם בפסוק, וכולן פטורין מברכה. ואם אין ברכותיהן שוות, כגון פרי עץ ופרי אדמה מברך על כל אחד ואחד, ומקדים החביב לו, כלומר, אותו שרצונו לאכול בתחלה, ואם אין שם חביב לו יותר מחבירו - מקדים החשוב בברכה, דהינו פרי עץ, שהברכה מיוחדת לו יותר מפרי האדמה שכולל כל מה שבאדמה.

יין אינו בכלל פת כלל, ואין ברכת הפת פוטרתו, ועניין שתיה הוא ומברכין עליו אפילו בא בתוך המזון. ועוד קבעו חכמים זכרונם לברכה (שם נט ב), ברכה אחרת על היין, היכא שהביאו יין שני בתוך הסעודה או אחר סעודה, מלבד אותו שהביאו תחלה, והיא הטוב והמטיב, והוא שיהיו האוכלים שנים או יותר. ויין שלפני המזון (שם מב א) פוטר מברכה ראשונה כל היין הבא אחריו, בין בתוך הסעודה בין אחריה, אבל יין שבתוך המזון אינו פוטר את של אחר המזון מברכה ראשונה, אבל מברכה אחרונה ברכת המזון פוטרת הכל, דיין בכלל מזון הוא, דאיהו נמי זיין ומשמח.

מים אחרונים חובה, וצריכים להיות מים קרים, ושיפלו לכלי או לכל דבר שחוצץ ביניהן ולקרקע, כגון קסמין וכיוצא בהן, ומי שלא אכל דבר מזוהם, ולא טלטל מלח בסעודתו אינו צריך להן.

בשבת ויום טוב צריך אדם להזכיר קדושת היום בברכה שלישית כמו שאמרנו, ואם לא הזכיר (רמבם שם פב היב) ופתח בהטוב והמטיב חוזר לראש, לא פתח בו אלא שחתם ברכה שלישית, אם בשבת אומרים נוסח זה: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר נתן שבת מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית ברוך אתה ה' מקדש השבת. ואם ביום טוב, אומרים: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים. וכן ראש חודש וחלו של מועד וחנכה ופורים יש להם הזכרה בברכת המזון בברכה שלישית, אבל שכח וחתם הברכה אין מחזירין אותו, ואין מזכירין כלל. כך מקבל אני מרבותי, ישמרם אל, שכל הזהיר בברכת המזון מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו. ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת ברכות [אח סי' קפח].

ונוהגת מצוה זו מן התורה בכל מקום ובכל זמן בזכרים. ובנקבות הוא ספק לרבותינו אם חייבות בה מן התורה אם לאו. ואיש העובר על זה ואכל מזון ולא ברך אחריו ביטל עשה זה, ואשה שעברה ולא ברכה בטלה מצוה דרבנן, ואולי מצוה דאורייתא. וכן כל שקרא בתורה בשחרית קודם שיברך הברכות המתוקנות בתורה או ברכת אהבת עולם ביטל מצוה דאורייתא, ולפיכך מי ששכח אם ברך ברכת התורה בשחרית אם לא ברך חוזר ומברך, ומי שעבר ולא בירך כל שאר הברכות שבעולם, לבד אלו שזכרנו בטל מצות חכמים לבד, ופורץ גדר ישכנו נחש. והזהיר בהן יתברך מידה כנגד מידה.

וצריך האדם להזהר מאוד מהזכיר ברכה לבטלה, שיש בדבר עונש חמור שמזכיר שם שמים המקדש שלא לצורך, וחכמים (ברכות לג, א) סמכו הדבר ללאו דלא תשא את שם ה’ אלהיך לשוא. ובא וראה כמה היו זהירין בזה בדורות הראשונים, שהרי שמשון נזיר אלקים נשא אשה מפלשתים אשר אהב בנחל שורק, והיה זהיר כל כך בהזכרת ה’ שלא להזכירו כלל, בין לצורך או שלא לצורך, שדלילה הכירה כי הגיד לה את כל לבו, בהזכירו אלקים בתוך דבריו באמרו אליה כי נזיר אלהים אני (שופטים טז יז). וכמו שכתוב אחריו ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו. ואמרו זכרונם לברכה (סוטה ט, ב), מנא ידעה? ומהם שאמרו ניכרין דברי אמת, ומהם שאמרו על שהזכיר שמשון אלקים בתוך דבריו, ואף על פי שלא אמר דרך שבועה אלא דרך ספור.

מצות יראת השם

להיות יראת ה’ יתברר על פנינו תמיד לבלתי נחטא. כלומר, שנירא ביראת עונשו ולא יהיה לבבנו בלי מגור אליו כל היום, ועל זה נאמר (דברים י כ) את ה’ אלהיך תירא.

והראיה, שזהו מצות עשה אחת מחשבון תריג מצות שנצטוינו, מה שאמרו בסנהדרין (נו, א), על דרך הויכוח בפירוש ונוקב שם ה’ וגו' (ויקרא כד טז) ואימא פירושי דכתיב אשר נקבו בשמות (במדבר א, יז). ואזהרותיה מן את ה’ אלהיך תירא, ירצה לומר על דרך הויכוח, כי אולי נפרש ונקב בהזכרת ה’ לבד מבלי שיברך, והעון שיהיה בזה לפי שהפסידו היראה, כי מיראת ה’ שלא יזכר שמו לבטלה, והשיבו שם דליכא למימר הכי, דשתי תשובות בדבר: חדא דבעינא שם בשם וליכא, כלומר שיברך ה’ בשם כגון יכה יוסי את יוסי, ועוד אזהרת עשה הוא, וכל אזהרת עשה לאו שמיה אזהרה, כלומר דקרא דאת ה’ אלהיך תירא מצות עשה היא.

שורש המצוה ביראת ה’ יתברך נגלה לכל רואי השמש, כי השמירה הגדולה מן החטא היא יראת עונשו.

ודיני המצוה כלולים בחפשנו הכתוב [הלכות יסודי התורה פב].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן ובכל מין האדם וזאת אחת מן המצות התמידיות על האדם, שלא יפסק חיובן מעל האדם לעולם, אפילו רגע אחד, ומי שבא דבר עבירה לידו חייב להעיר רוחו ולתת אל לבו באותו הפרק, שהשם ברוך הוא משגיח בכל מעשה בני אדם, וישיב להם נקם כפי רוע המעשה. והעובר על זה ולא שת לבו בכך, באותן שעות ביטל עשה זה, שזו היא שעת קיום עשה זה בכוון. ואולם כל ימי האדם וכל עתותיו בכלל המצוה לעמוד זריז ונזכר עליה.

מצות תפילה

לעבוד את ה’ יתברך, שנאמר (דברים י כ) ואתו תעבוד, ונכפלה זאת המצוה כמה פעמים, שנאמר (שמות כג כה) ועבדתם את ה’ אלהיכם. ובמקום אחר אומר ואתו תעבוד (שם יא יג), ובמקום אחר ולעבדו בכל לבבכם.

וכתב הרמבם זכרונו לברכה אף על פי שמצוה זו היא מהמצות הכוללות, כלומר, שכוללות כל התורה, כי עבודת האל יכלל כל המצות, יש בזו כמו כן פרט, והוא שיצונו האל להתפלל אליו. וכמו שאמרו בספרי ולעבדו בכל לבבכם, אי זו היא עבודה שבלב, זו תפילה. ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו, מנין לעיקר תפילה בתוך המצות? מהכא את ה’ אלהיך תירא ואתו תעבד (דברים ו' יג).

משורשי המצוה מה שהקדמתי כמה פעמים, כי הטובות והברכות יחולו על בני אדם כפי פעולתם וטוב לבבם וכשר מחשבותם, ואדון הכל שבראם חפץ בטובתם והדריכם והצליחם במצותיו היקרות שיזכו בהן, והודיעם גם כן ופתח להם פתח באשר ישיגו כל משאלותיהם לטוב, והוא שיבקשו ממנו ברוך הוא, אשר בידו ההסתפקות והיכולת כל חסרונן, כי הוא יענה את השמים לכל אשר יקראוהו באמת. ומלבד ההודאה להם בזאת המידה, ציוום שישתמשו בה ויבקשו ממנו תמיד כל צרכיהם וכל חפצת לבם, ומלבד השגת חפצי לבנו, יש לנו זכות בדבר בהתעורר רוחנו וקבענו כל מחשבותינו, כי הוא האדון הטוב והמטיב לנו, וכי עיניו פקוחות על כל דרכינו, ובכל עת ובכל רגע ישמע צעקתינו אליו, לא ינום ולא יישן שומר ישראל, והאמיננו במלכותו ויכולתו מבלי שום צד פקפוק, וכי אין לפניו מונע ומעכב בכל אשר יחפץ.

ואמנם אין לנו בתורה בזאת המצוה זמן קבוע לעשותה, מפני כן מסופקים רבותינו בעניין. הרמבם זכרונו לברכה כתב בחיבורו הגדול (תפילה א, ב) שמצוה היא להתפלל בכל יום. והרמב’’ן זכרונו לברכה (בסהמ מצע ה) תפש עליו ואמר, שהתורה לא צותנו להתפלל בכל יום וגם לא בכל שבוע, ולא תייחד זמן בדבר כלל, ותמיד יאמרו זכרונם לברכה תפילה דרבנן, והוא כמסופק יאמר, שהמצוה היא להתפלל ולזעוק לפני האל ברוך הוא בעת הצרה. גם הרמבם זכרונו לברכה בעצמו כתב. שאין מנין התפילות ולא מטבע התפילה מן התורה, ואין לתפילה זמן קבוע ביום מן התורה, אבל מכל מקום חיוב התורה הוא להתחנן לאל בכל יום ולהודות לפניו, כי כל הממשלה אליו והיכולת להשלים כל בקשה, עד כאן. ומן הדומה, כי בהיות עיקר מצות התורה בכך ולא יותר, תקנו זכרונם לברכה למי שהוא במקום סכנה ואינו יכל לעמוד ולכון בתפילה כדי לצאת ידי חובתו במצות התורה, לומר צורכי עמך ישראל מרבין וגו' כמו שבא במסכת ברכות (כט, ב).

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות לא, א) שחייב אדם להתפלל שלוש פעמים ביום שחרית, ובין הערבים ובלילה פעם אחת, ואלו השלוש תפילות כנגד הקרבנות תקנום, שבכל יום היו מקריבים במקדש תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים, ותחילת הערב גם כן תקנו כנגד איברי העולה של בין הערבים, שהיו מתאכלין והולכין כל הלילה. ומפני שזאת התפילה של לילה, היא כנגד עניין מהקרבנות שאינו חובה, שאם נתאכלה מבעוד יום עולת הערבים, לא היתה מתאכלת בלילה. אמרו זכרונם לברכה גם כן (ברכות כז, ב), שתפילת הערב רשות היא, אם יהיה פנאי לאדם וימצא בעצמו נחת להתפלל יתפלל, ואם לאו לא יתפלל ואין עליו אשם בכך, ואף על פי כן נהגו ישראל היום בכל מקום להתפלל תפילת הערב בקבע בכל לילה. ואחר שקבלוה עליהם דרך חובה, חייב כל אחד מישראל להתפלל אותה על כל פנים. וכמו כן תקנו זכרונם לברכה בשבתות ובמועדים תפילה רביעית, והיא הנקראת תפלת מוסף, והיא כנגד הקורבן שהיה נוסף במקדש בזמן שהיה קים, ועוד תקנו תפילה חמישית ביום הכפורים לבד, לרב קדושת היום, ובעבור היותו יום סליחה וכפרה לכל, והיא הנקראת תפילת נעילה, וכל נוסח התפילות עזרא ובית דינו תקנום. ובימי החול תקנו להתפלל שמונה עשרה ברכות הידועות בכל פנות ישראל, מלבד ברכת המינין שתיקן שמואל הקטן בהסכמת רבן גמליאל ובית דינו, כדאיתא במגלה (יז, ב). ומהן שלוש מספרות שבח השם, ושלוש הודאה לאחריו, ושתים עשרה שנכלל בהן שאלת צורך כל איש מישראל. והם, זכרונם לברכה, סדרום כסדר שהן סדורות היום בפי כל ישראל; השלוש ראשונות בשבח ה’ יתברך והאמצעיות בבקשת צרכים, ואחרונות בהודאת האל על כל הטובה שעושה עמנו ברוך הוא. ואחר כך לזמן רב, נשכח כוון סידורם, ושמעון הפקולי ידע אותם והסדירם על הסדר המכון, כמו שסדרום עזרא ובית דינו: לשאול תחילה דעת, כי הוא ראש ואב לכל הקנינים, שאם אין דעת אין כלום, ואחר כך תשובה וכו'. כמו שהם מסודרות, ובשבתות וימים טובים (ברכות כא, א) כדי שלא להטריח על הצבור ביום שמחתם, תקנו להתפלל בהם שבע ברכות לבד שלוש ראשונות, ושלוש אחרונות, וברכה אחת באמצע, שמזכירין בה עניין היום, כל מועד ומועד ושבת כפי עניינו. זולתי ביום טוב של ראש השנה, שיש במוסף שלו תשע ברכות: שלוש ראשונות, ושלוש אחרונות, ושלוש אחרות שהן מלכיות זכרונות ושופרות, הכל כמו שמקבל בפי כל ישראל, גם בפי התינוקות, אין צורך לאריכות בדברים אלו. ואולם יש לך לדעת, כי בתפילת מוסף ראש השנה יש דין מחודש משאר תפילות, ששליח ציבור מוציא בהן הבקי ושאינו בקי, ובשאר הימים אינו מוציא הבקי, כן תמצא העניין אם תזכה ללמוד על דרך האמת.

וכן מעניין המצוה, מה שהזהירו אותנו בכונת הלב הרבה בתפילה, ויותר בברכה הראשונה, שאמרו זכרונם לברכה (ברכות ל, ב) שמי שלא כיון בה מחזירין אותו. ועניין הכונה זו שחייבו בשבילה חזרה, היא לפי הדומה, שיתן האדם אל לבו, שלפני ה’ הוא מתפלל ואליו הוא קורא, ויפנה מחשבתו מכל שאר מחשבות העולם וייחד אותה על זה.

ומה שאמרו שיש דברים שהם מעכבים את האדם מהתפלל, אף על פי שהגיע זמן תפילה, ומהם טהרת הידים, וכסוי הערוה, וטהרת מקום התפילה, ודברים החופזים אותו. כגון, הצריך לנקביו. ומה שאמרו שיש דברים שצריך המתפלל להזהר בהן, אבל אין מעכבין התפילה בשבילם, ואלו הן, עמידה, ולכון שיתפלל נוכח המקדש, ושיתקן הגוף, כלומר, שיעמוד ביראה ופחד, עיניו למטה ולבו לשמים, ומניח ידיו על לבו כעבד העומד לפני רבו, ושיתקן מלבושיו, ולא יעמוד לבוש דרך הדיוטות, וישוה הקול לא גבוה יותר מדאי ולא נמוך, ויכרע בברכות הידועות, ואלו הן באבות תחילה וסוף, ובהודאה תחילה וסוף.

וזמני התפילות אלו הן: תפילת השחר מהנץ החמה עד סוף שעה רביעית, ומי שעבר והתפלל אחר כן עד חצות יצא ידי חובת תפילה, אבל לא חובת תפילה בזמנה, ומי שהתפלל בשעת הדחק, כגון, הרוצה להשכים לדרך אומר תפילת שחרית אחר שיעלה עמוד השחר ויצא ידי חובתו. ותפילת המנחה משש שעות ומחצה ביום עד הערב. ותפילת הערב כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר. וצריך כל אדם להזהר שיתפלל קודם שיתעסק במלאכות אחרות, כדי שלא יפשע.

ודין טעה ולא התפלל תפילה אחת, שמתפלל שתים מן הסמוכה לה.

ודין המתפלל שלא יפסיק בשביל כבוד שום אדם, ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו, ואפילו נחש כרוך על עקביו לא יפסיק תפילתו, אם יודע ודאי שהוא מן הנחשים שאינם ממיתין. וכן מעניין המצוה מה שאמרו שחייב כל אדם לחזר על כל פנים להיות מתפלל עם הצבור, שתפילת הצבור נשמעת יותר מתפילת יחיד. ויתר פרטי המצוה, מבוארים במסכת ברכות בארוכה [אוח סימן צח].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ועמד יום ולילה בלא תפילה כלל ביטל עשה זה, כדעת הרמבם זכרונו לברכה. ומי שצר לו ולא קרא אל ה’ להושיעו ביטל עשה זה, כדעת הרמב’’ן זכרונו לברכה, ועונשו גדול מאוד, שהוא כמסיר השגחת ה’ מעליו.

שלא יאמץ את לבבו על העני

שלא נמנע החסד והצדקה מאחינו בני ישראל, וכל שכן מן הקרובים בדעתינו חולשת ענינם ויש בנו יכולת לסעדם, ועל זה נאמר (דברים טו ז) לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון. כלומר, אל תשליט עליך מידת הכילות והנבלה, אבל הכן לבבך על כל פנים במידת הנדיבות והחמלה. ואל תחשוב שיהיה לך בדבר חסרון ממונך, כי בגלל הדבר ההוא יברכך השם, ויפה לך ברכתו רגע קטן מכמה אוצרות של זהב וכסף.

משורשי מצות הצדקה

כתבתי בפרשת משפטים וקצת דיניה וענינה כמנהגי. 

מצות צדקה

לעשות צדקה עם הצריך אליה בשמחה ובטוב לבב. כלומר, שנתן מממוננו למי שיחסר לו ולחזק העני בכל מה שצריך למחיתו בכל יכולתנו. ועל זה נאמר (דברים טו ח) פתח תפתח את ידך לו. ודרשו זכרונם לברכה (במ לא, א) אפילו כמה פעמים, ועוד נאמר (ויקרא כה, לה) והחזקת בו גר ותושב וחי עמך, ואמר עוד (שם לו) וחי אחיך עמך.

משורשי המצוה כתבתי במשפטים במצות הלואה לעני בשעת דחקו, מה שידעתי.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (בב י ב) שעיקר מצוה זו לתן הצדקה ליד גבאי שיתננה למי שצריך לה, כדי שלא יתבייש המקבל כשהוא מקבלה מיד הנותנה בכל עת שיראנו, וגם הנותן לא יבישנו עליה לעולם, שזה אינו יודע למי נותנה, וזה אינו יודע ממי מקבלה.

ואתה בני, אל תחשוב שעניין מצות הצדקה לא יהיה רק בעני אשר אין לו לחם ושמלה, כי אף בעשירים גדולים גם כן תתקים מצות הצדקה לפעמים, כגון עשיר שהוא במקום שאין מכירין אותו וצריך ללוות, ואפילו בעשיר שהוא בעירו ובמקום מכיריו, פעמים שיצטרך מפני חולי או מפני שום מקרה אחר לדבר אחד שהוא בידך, ולא ימצא ממנו במקום אחר, גם זה בכלל מצות הצדקה הוא בלי ספק. כי התורה תבחר לעולם בגמילות חסדים, ותצוה אותנו להשלים רצון הנבראים בני ברית באשר תשיג ידנו. וכלל העניין, שכל המהנה את חבירו בין בממון בין במאכל או בשאר צרכיו או אפילו בדברים טובים, דברים נחומים, בכלל מצות הצדקה היא ושכרו הרבה מאוד, ויכנסו דברי באזניך, כי טובים המה באזן תבחן מלים.

ואמרו זכרונם לברכה (כתובות סז, ב) שעני שאינו רוצה לקח מערימין עליו ונותנין לו לשם הלואה, ואחר כך אין שואלין אותה ממנו. אבל עשיר המסגף עצמו ועינו רעה בממונו אין משגיחין בו. ואמרו זכרונם לברכה די מחסורו אתה מצוה להשלים חסרונו, אבל אין אתה מצוה להעשירו. וכתב הרמבם זכרונו לברכה (מתנות עניים ט, ג) כי מעולם לא ראה ולא שמע עיר שיהיו בה עשרה מישראל, שלא יהיה להם קופה של צדקה. ואמרו זכרונם לברכה (גיטין ז, ב) שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב לעשות צדקה אם ימצא למטה ממנו שצריך לה. ואמרו זכרונם לברכה שאין שום אדם בא לעניות לעולם בשביל ריבוי הצדקה שיעשה, שנאמר (ישעיהו לב יז) והיה מעשה הצדקה שלום. ואין ישראל נגאלין אלא בזכות הצדקה, שנאמר (שם א, כז) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. ויתר פרטיה במקומות בתלמוד בפזור, ורובם במסכת כתובות (פרק שישי) ובבבא בתרא [פא].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה ולא עשה צדקה בעת שנשאל עליה, או שראה שצריך הדבר ויש יכולת בידו לעשותה - ביטל עשה זה.

שלא לאכול חמץ אחר חצות

שלא נאכל חמץ אחר חצות ביום ארבעה עשר בניסן, ועל זה נאמר (דברים טז ג) לא תאכל עליו חמץ. כתב הרמבם זכרונו לברכה מלת עליו שבה על כבש הפסח, שהחובה בזביחתו בין הערבים ביום ארבעה עשר, ואמרו מעת שיגיע זמן זביחתו לא תאכל עליו חמץ. ובפסחים (כח ב) אמרו זכרונם לברכה, מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה? שנאמר לא תאכל עליו חמץ. ושם (ד ב) נאמר לכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה דאורייתא, כן מצאנו לשון כל הנוסחאות המדויקות שנקראו על זקני התלמוד. ושם נאמר בטעם איסור החמץ בשעה ששית: עבדו רבנן הרחקה יתרה, כי היכי דלא ליגע באסורא דאורייתא. ומי שיעבור ויאכל חמץ אחר חצות לוקה, עד כאן.

משורשי המצוה לפי שעניין איסור חמץ בפסח הוא איסור חמור ביותר, מצד שעניין זה יסוד גדול בדתנו, כי יציאת מצרים הוא אות ומופת מכריח בחידוש העולם שהוא העמוד הגדול שאולמי התורה נסמכים בו, כמו שכתבתי כמה פעמים, ועל כן כל מצוה שהיא לזכר יציאת מצרים חמורה עלינו וחביבה הרבה. על כן מצד החומר הגדול שבה תזהירנו התורה להתחיל בה שש שעות קודם הגיע זמן הנועד לאותו הנס שהוא התחלת יום חמשה עשר, וכל זה, למען נתן אל לבנו חומר המצוה וגדל ענינה בראותינו כי התורה תעשה לנו גדר סביב לה.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם יא, ב) שאוכלין חמץ כל ארבע שעות מיום זה, ותולין כל חמש, כלומר לא אוכלין גזרה משום יום המעונן, ולא שורפין אלא נהנין, להאכילו לכל בריה או למכרו לאדם. ושורפין אותו בתחלת שעה ששית, וזו היא תקנת חכמים במצוה, כדי להרחיק האדם מן העבירה, שלא יכשל לאוכלו בתחלת שעה שביעית, שהוא אסור מן התורה, כמו שאמרנו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה גם מכתוב אחר, שאמרו שם בפסחים (ד, ב) כתיב (שמות יב יט) שבעת ימים שאור וגו' וכתיב (שם טו) אך ביום הראשון וגו' הא כיצד? לרבות ארבעה עשר לביעור, ויהיה פירוש ראשון, כמו הראשון אדם תולד (איוב טו, ז) שפירושו קודם.

וממה שחייב הכתוב להשביתו באותו יום, ידענו שמקצת היום הוא מותר בהכרח, שאי אפשר לכון רגע הראשון של יום ולהשביתו בו, ואחר שכן, מקצתו של יום מותר, ולא באר לנו הכתוב, איזה חלק ממנו הוא שמותר, נחלקהו אנחנו בשוה מן הסברא האמתית, שאם תחלקהו בעניין אחר, לא יהיה שורש בדבר כלל, וזהו אמרם שם 'אך' - חלק, והמפרשים, כי מילת אך באחס בטע חץ [החלפת א' באות ח', ואות כ' באות צ'- ותתקבל המילה "חץ"], לא יבינו דברי חכמים. ויתר פרטי המצוה, במסכת פסחים פרק ראשון.

ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן ואפילו בזמן הזה שאין לנו קורבן פסח. והעובר על זה ואכל כזית חמץ אחר חצות חייב מלקות לדעת הרמבם זכרונו לברכה, כי הוא סובר, שהלכה כרבי יהודה דאמר דחמץ לפני זמנו, ארצה לומר: ביום ארבעה עשר בניסן מחצות היום ולמעלה, עובר עליו האוכלו בלאו זה שזכרנו. אבל הרמב’’ן זכרונו לברכה חולק עליו, ולדעתו אין בזה לאו, שהלכה כרבי שמעון דפליג עליה דרבי יהודה ואמר, בין לפני זמנו, בין לאחר זמנו אינו עובר בלאו כלום. ודריש מלתה, מדכתיב לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות. בשעה שישנו האדם ב'קום אכול מצה', ישנו ב'בל תאכל חמץ'. ובשעה שאינו ב'קום אכול מצה', דהיינו בין לפני זמן הפסח, בין לאחריו - אינו באזהרת 'בל תאכל חמץ'. ולדעת רבי שמעון, מלת 'עליו' תשוב על אכילתו של פסח, שהיה נאכל לערב, וכן הוא מפורש בירושלמי (פסחים א ד), שלדברי רבי יהודה, מילת 'עליו' שבה על שחיטתו, ולדברי רבי שמעון על אכילתו, שהיה נאכל לערב.

וזה שבא בגמרא לכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור. וכן מה שאמרו עבדו רבנן הרחקה יתירה, דלא לגיע לידי איסורא דאורייתא, כל זה אמת, שיש איסור דאורייתא בנהנה מן החמץ אחר חצות. ואמנם האיסור הוא דקאי עליה במצות השבתה מדאורייתא משש שעות ולמעלה. אבל ודאי אין בו איסור לאו כלל, כרבי שמעון דקימא לן כותיה.

וכן הוא מפורש העניין שם בגמרא שאמרו, דכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה דאורייתא, מנא לן? אמר אביי תרי קראי כתיבי וכולי. וסיום דבריו שם: הא כיצד? לרבות ארבעה עשר לביעור. הנה זה מבואר שאין האיסור בו אחר חצות אליבא דהלכתא זולתי מצות השבתה דאורייתא. הנה לדעתו זכרונו לברכה אין לאו זה דלא תאכל בכלל מנין המצות. הט בני אזנך ושמע דברי חכמים, אלו ואלו דברי אלהים חיים, ודע כי יש בתורה שבעים פנים וכולם נכוחים.

מצוה לשמוח ברגלים

לשמוח ברגלים, שנאמר (דברים טז יד) ושמחת בחגך, והעניין הראשון הרמוז בשמחה זו הוא, שנקריב שלמים על כל פנים בבית הבחירה. וכעניין שכתוב וזבחת שלמים. והדר ושמחת בחגך.

ובשביל הקרבת השלמים אמרו זכרונם לברכה (חגיגה ו, ב) נשים חייבות בשמחה, לומר שאף הן חייבות להביא שלמי שמחה. ועוד אמרו זכרונם לברכה (שם ח א) שמח בכל מיני שמחה, ובכלל זה הוא אכילת הבשר ושתית היין, וללבוש בגדים חדשים, וחילוק פרות ומיני מתיקה לנערים ולנשים, ולשחק בכלי שיר במקדש לבד, וזו היא שמחת בית השואבה הנזכרת בגמרא (סוכה נ א), כל זה שזכרנו בכלל ושמחת בחגך. ואמרו זכרונם לברכה במסכת פסחים (קט, א) חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, ושם נאמר, תניא, רבי יהודה בן בתירה אומר בזמן שבית המקדש קים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר (דברים כז ז) וזבחת שלמים וגו'. עכשיו אין שמחה אלא ביין, שנאמר (תהלים קד טו) ויין ישמח לבב אנוש. ואמרו עוד במה משמחן? אנשים בראוי להם ביין, ונשים בראוי להם בבגדים נאים, והזהירתנו התורה כמו כן להכניס בכלל השמחה העניים והגרים והחלושים, שנאמר אתה והלוי והגר והיתום והאלמנה.

משורשי המצוה לפי שהאדם נכון על עניין שצריך טבעו לשמח לפרקים, כמו שהוא צריך אל המזון על כל פנים, ואל המנוחה ואל השינה, ורצה האל לזכותנו, אנחנו עמו וצאן מרעיתו, וצונו לעשות השמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשינו. והנה קבע לנו זמנים בשנה למועדים, לזכור בהם הנסים והטובות אשר גמלנו, ואז בעתים ההם צונו לכלכל החומר בדבר השמחה הצריכה אליו, וימצא לנו תרופה גדולה, בהיות שובע השמחות לשמו ולזכרו, כי המחשבה הזאת תהיה לנו גדר לבל נצא מדרך הישר יותר מדאי, ואשר עמו התבוננות מבלי החפץ בקטרוג ימצא טעם בדברי.

מדיני המצוה כתבתי קצתן למעלה. ויתר פרטיה, במסכת חגיגה ובמקומות מן הגמרא בפזור.

ונוהגת מצוה זו לעניין השמחה, אבל לא לעניין הקורבן בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ואינו משמח עצמו ובני ביתו והעניים כפי יכולתו לשם מצות הרגל ביטל עשה זה, ועל הדרך שזכרנו יאמרו זכרונם לברכה (אבות פב מיז) וכל מעשיך יהיו לשם שמים.

שלא תלבש אשה עדי איש

שלא ילבשו הנשים מלבושי האנשים ולא יזדינו בזינם, ועל זה נאמר (דברים כב ה) לא יהיה כלי גבר על אשה. ותרגם אונקלוס לא יהא תקון זין דגבר על אתתא. ומן הדומה כי מפני כן פרש הכתוב בכלי זין, לפי שהם הכלים המיוחדים לגמרי לאנשים, שאין דרך אשה בעולם לצאת בכלי זין, אבל הוא הדין שאסור להם מדאורייתא לצאת במלבושים שדרך האנשים באותו המקום להשתמש בהם, כגון שתשים בראשה מצנפת או שאר כלים המיוחדים לאיש.

משורשי המצוה להרחיק מאמתנו הקדושה דבר ערוה וכל עניין וכל צד שיהיה הכישלון באותו דבר מצוי מתוכו, וכעניין שאמרו זכרונם לברכה על דרך משל (סנהדרין קו א) שאלהינו שונא זימה, כלומר, שלאהבתנו הרחיקנו מן הזימה, שהוא דבר מכוער ביותר, ויקח לב האדם, ומדיחו מדרך טובה ומחשבה רצויה לדרך רעה ומחשבה של שטות. ואין ספק כי אם יהיו מלבושי האנשים והנשים שוים יתערבו אלו עם אלו תמיד, ומלאה הארץ זימה. ועוד אמרו בטעם מצוה זו, שהיא להרחיק כל עניין עבודה זרה שדרכן של עובדי עבודה זרה היה בכך. ואלו שני הטעמים מצאתים בספרי הרמבם זכרונו לברכה (בסהמצ לאוין מ, מו"נ ג,לז) אחר כתבי אותם.

דיני המצוה קצרים, בפשט הכתוב הם נכללים [שם קפב].

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בנקבות ואשה העוברת על זה, ולבשה המלבושים המיוחדים באנשים לבד באותו המקום שהיא בו, חייבת מלקות.

מצות האמנה במציאות השם

להאמין שיש לעולם אלוה אחד, שהמציא כל הנמצא ומכוחו וחפצו היה כל מה שהוה ושהיה ושיהיה לעדי עד, וכי הוא הוציאנו מארץ מצרים ונתן לנו את התורה. שנאמר בתחילת נתינת התורה (שמות כ ב) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו'.

ופירושו כאלו אמר תדעו ותאמינו שיש לעולם אלוה, כי מלת 'אנכי' תורה על המציאות. ואשר אמר 'אשר הוצאתיך' וכו' לומר, שלא יפתה לבבכם לקחת עניין צאתכם מעבדות מצרים ומכות המצרים דרך מקרה, אלא דעו שאנכי הוא שהוצאתי אתכם בחפץ ובהשגחה, כמו שהבטיח לאבותינו אברהם יצחק ויעקב.

שורש מצוה זו אין צריך באור ידוע הדבר ונגלה לכל, כי האמונה הזו יסוד הדת, ואשר לא יאמין בזה כופר בעיקר ואין לו חלק וזכות עם ישראל. ועניין האמונה הוא שיקבע בנפשו שהאמת כן, ושאי אפשר חילוף זה בשום פנים. ואם נשאל עליו, ישיב לכל שואל שזה יאמין לבו ולא יודה בחלוף זה אפילו יאמרו להרגו, שכל זה מחזיק וקובע האמנת הלב כשמוציא הדבר מן הכוח אל הפעל, רצוני לומר כשיקים בדברי פיו מה שלבו גומר. ואם יזכה לעלות במעלות החכמה ולבבו (ישעיהו ו י) יבין ובעיניו יראה במופת נחתך, שהאמנה הזאת שהאמין אמת וברור, אי אפשר להיות דבר בלתי זה, אז יקים מצות עשה זו מצוה מן המבחר.

דיני מצוה זו כגון מה שמחייב עלינו להאמין עליו, שכל היכולת וכל הגדולה והגבורה והתפארת וכל ההוד וכל הברכה וכל הקיום בו, ושאין בנו כוח ושכל להשיג ולהגיד גודלו וטובו, כי לרוב מעלתו והודו לא יושג רק לעצמו, ולשלול ממנו בכל כוחנו כל חסרון וכל מה שהוא הפך כל שלמות וכל מעלה. והעניינים היוצאים מזה, כגון לדעת שהוא נמצא שלם, בלתי גוף ולא כוח בגוף, כי הגופים ישיגום החסרונות, והוא ברוך הוא לא ישיגהו מין ממיני החסרון, כמו שאמרנו. ושאר דברים רבים הנאמרים בעניין זה, כולם מבוארים בספרי יודעי חכמת האלהות. אשרי הזוכים אליה, כי אז יקיימו מצוה זו על בוריה.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה, אין לו חלק וזכות עם ישראל, כמו שאמרנו. וזאת מן המצות שאין להם זמן ידוע, שכל ימי האדם חייב לחיות במחשבה זו.

שלא להשחית פאת זקן

שלא לגלח פאת הזקן. שנאמר (ויקרא יט כז) ולא תשחית את פאת זקנך. וחמש פאות יש בזקן, ובכל אחת יש בה חיוב מלקות, אפילו נטלן כולן כאחת ובהתראה אחת, ואלו הן, לחי העליון והתחתון מימין, והעליון והתחתון משמאל הרי ארבעה, ושבלת הזקן, והוא מקום חיבור הלחיים למטה הנקרא בלעז מונטון הרי חמשה. ולשון המשנה (מכות כ, א) ועל הזקן חמש שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטן.

וכתב המעתיק בשם הרמבם זכרונו לברכה ובאה המניעה בזה באלה המילות ולא תשחית את פאת זקנך, ולא אמר ולא תשחית את זקנך ואף על פי שהכל יקרא זקן, ירצה לומר בזה שלא תגלח אפילו פאה אחת מכלל הזקן, ולוקין על כל אחת מלקות אחת, ואפילו גלחם בבת אחת כולן חייבין עליה חמש מלקיות.

משורשי המצוה מה שכתבנו במצוה הקודמת להרחיק כל עניין עבודה זרה. וזה גם כן היה מנהג כומרי עבודה זרה להשחית פאת זקנם. ועוד כתב בזה, וזה לשון המעתיק: ואשר יחייב שלא ימנו חמש פאות שבזקן חמש מצות, הוא בעבור שבאה המניעה במלה נפרדת, והוא עניין נפרד, כמו שבארנו במצוה שלפניה, עד כאן.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם כא, א), שאין החיוב אלא בגילוח של תער, שנאמר ולא תשחית - גילוח שיש בו השחתה דוקא, וזהו תער, כן פרשו זכרונם לברכה. וכתב הרמבם זכרונו לברכה (עז יב ז) ואם גילח במספרים, פטור. וכמו שנראה העניין כן במסכת נזיר. שאמרו שם (נח ב) אמר רב מקל אדם כל גופו בתער. ואוקמוה במספרים כעין תער, חוץ מבית השחי ובית הערוה דאף כן אסור. ויש מן הגדולים שהחמירו שלא להעביר תער על כל בשר. ויתר פרטיה מבוארים בסוף מכות (שם).

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל הנקבות מותרות הן בהשחתת זקן אם יש להן שער בהן, כמו שכתבנו למעלה (מצוה רנא). וכן טומטום ואנדרוגינוס אסורין מספק.