ויקישיבה:ארגז חול/כסף (אמצעי תשלום)

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה עוסק באמצעי תשלום. אם התכוונתם למשמעות אחרת, עיינו בערך אנציקלופדיה תלמודית:כסף (פירושונים).
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg


הגדרה - מטבע או דבר אחר המשמש כאמצעי תשלום במקח וממכר, ובפרעון חובות וחיובי ממון שונים, ומשערים על פיו ערכו של ממון.

השם "כסף" נזכר במקרא בכמה מובנים: מין מתכת, כמו: עשה לך שתי חצוצרֹת כסף[1]וכן: אך את הזהב ואת הכסף את הנחשת וגו'[2]מטבע המשמש כאמצעי תשלום, כמו: אֹכל תשברו מאתם בכסף ואכלתם[3]וכן: ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך[4]מין מטבע מסויים, כמו: הנה נתתי אלף כסף לאחיך[5]וכן: וענשו אֹתו מאה כסף[6]רכוש בכלל, כמו: וכסף וזהב לא ירבה לו מאד[7]שפירושו ממון[8]

ערך זה ענינו כסף בתורת אמצעי תשלום, וכקנה מידה לשיעור ערכו של ממון. על דיני מטבע בתורת חפץ בפני עצמו ע"ע מטבע, וע' אגב[9]וע' אונאה: אונאה במטבעות, וע' חליפין[10]על מיני מטבעות פרטיים שנזכרו בהלכה ע"ע אסר וע' דינר וע' פרוטה ובערכים המתאימים על פי שמות המטבעות. על ערכי המטבע האמורים בתורה ובדברי חכמים, אם הם ב"כסף צורי" או ב"כסף מדינה", ע"ע דינר: סתם דינר; דינר מדינה, וע"ע כסף צורי; כסף מדינה. על שוה כסף אם דינו ככסף ע"ע שוה כסף.

על כסף במובן של מעשה קנין על ידי נתינת כסף או שוה כסף ע"ע כסף.

גדרו[עריכה]

כסף בדיני התורה ובמצוותיה נזכר לענין דברים הנקנים בכסף[11]ולענין קדושי אשה[12]ולענין פדיון הקדש, ופדיון מעשר שני, ופדיון הבן, ופרעון חובות[13]ועוד. על גדר כסף בהלכה דנים לענין דברים הטעונים כסף ולא "שוה כסף"[14]וכן דנים על גדרו בתורת תשלום עבור סחורה ("טיבעא", מטבע, שמשלמים בו עבור "פירא", סחורה)[15]ועל גדרו בתורת קנה מידה לשער בו ערכו של ממון, שהיוקר והזול נמדדים על פיו[16]

ברוב דיני התורה התלויים בכסף אף שוה כסף דינו ככסף[17]אולם יש מדיני התורה הטעונים כסף דוקא ולא שוה כסף, כגון פדיון מעשר שני[18]וכן מחצית השקל שנותנים כל שנה לקרבנות צבור[19]על הלואת כסף, שחייב הלווה לפורעה בכסף דוקא, אם יש לו, ולא בשוה כסף, ע"ע גבית מלוה: גבייה במעות. על שכר פועל, שצריך לפורעו בכסף דוקא, ע"ע פועל.

כסף האמור בפדיון מעשר שני הוא מטבע שיש עליו צורה, ציור או כתב[20]ויוצא באותו זמן ובאותו מקום[21]ואין מחללים מעשר שני על מטבע שאינו יוצא[22]ולא על אסימון[23]היינו כסף שאינו טבוע[24]שנאמר: וצרת הכסף בידך[25]כסף שיש עליו צורה[26]ויש מפרשים שאסימון הוא כסף שיש עליו צורה, אלא שנשברה צורתו או נסדקה[27]ואינו יוצא במקח וממכר אלא בשווי משקל הכסף שבו, כמו כסף שאינו טבוע[28]או שאינו עומד אלא למשקלות[29]ואינו יוצא אפילו על ידי הדחק, ואינו שוה אלא את משקלו, ופעמים ששוקלים בו[30]וכיון שאין עליו צורה חשובה, שאינו שוה יותר מפני צורתו, בטלה צורתו והרי היא כמי שאינה[31]ויש מפרשים שאסימון הוא כסף שיש עליו צורה, אלא שאינו יוצא בהוצאה[32]אלא בדוחק[33]או שהוא מטבע שנפסל[34]ולפדיון מעשר שני צריך צורה חשובה היוצאת בהוצאה[35]או שאין מחללים אלא על דבר שיוכל לתתו בירושלים בכל אשר תאוה נפשו[36]ר' דוסא אומר, מחללים מעשר שני על אסימון[37]וכן סובר ר' ישמעאל, ודורש: וצרת הכסף בידך, לרבות כל דבר הנצרר ביד[38]ודוקא באסימון התירו[39]לפי שאינו מחוסר אלא תיקון מועט[40]שהוא עשוי ברוחב ובעובי ובמשקל המטבע היוצא בעיר, ואינו מחוסר אלא טיבוע[41]או לפי שיש עליו צורה כל שהיא, אלא שאינו יוצא בהוצאה[42]הלכה שאין מחללים על אסימון[43]על הסוברים שבזמן הזה, שאין מעשר שני נאכל, מחללים אף על אסימון או מטבע שאינו יוצא, ע"ע פדיון מעשר שני.

כסף האמור בפדיון מעשר שני אינו דוקא מטבע של כסף, אלא אף פרוטות של נחושת[44]או דינרי זהב[45]שלשון "כסף" פירושו ממון, ואף פרוטות של נחושת בכלל[46]ו"כסף" הוא שם מושאל, מפני שסתם מטבע היה של כסף[47]וכן דרשו בספרי: מנין לעשות שאר מטבע ככסף[48]כגון זהב ונחושת[49]שנאמר: ונתת בכסף וצרת הכסף בידך[50]דבר שדרכו ליצרר[51]שדרך לתתו בצרור, ואף שאר מטבעות דרכם ליצרר[52]ויש מהראשונים שכתב שדין זה נלמד מדרשת: וצרת הכסף בידך[53]לרבות כל דבר שיש עליו צורה[54]היינו פרוטות נחושת ודינרי זהב[55]והוצרכו לדרשה זו, אף על פי שבכל התורה שוה כסף ככסף, לפי שמעשר שני אינו נפדה אלא בכסף, והיינו אומרים שאינו נפדה אלא במטבע של כסף, שהוא "חריף" יותר, ויוצא בהוצאה[56]מטבע של עץ, יש סוברים בדעת ראשונים שהוא בכלל מחלוקת התנאים אם מחללים מעשר שני על אסימון[57]אף על פי שיש עליו צורה והוא יוצא בהוצאה, מכיון שאינו חשוב[58]ואין לו שיווי עצמי[59]על פרטי דינים אלו, ועל חילול מטבעות ממיני מתכת שונים זה על זה, ע"ע פדיון מעשר שני.

כסף לענין מקח וממכר, במובן של "טיבעא" לעומת "פירא"[60]פירושו מטבע היוצא[61]אבל לשונות של זהב ושל כסף הרי הן כעששיות של ברזל ושל נחושת, ודינן כשאר המטלטלין[62]וכן כסף האמור לענין שומת ערכו של ממון – שהזול והיוקר נמדדים על פי כסף ולא על פי שאר דברים[63]ולכן מותר להלוות מטבע במטבע[64]ואין זה כהלואת פירות, שאסור להלוותן סאה בסאה, שמא יתייקרו בשעת הפרעון ויש בכך משום רבית[65]– היינו מטבע היוצא[66]אבל חתיכות של כסף דינן כפירות[67]וכן תשלומי גזילה ונזיקין, שמשערים בכסף[68]שיעורם הוא על פי ערך המטבע היוצא, ולא על פי ערך מתכת הכסף[69]וכתבו גאונים בגדר מטבע היוצא, שבמקום שאין מלך הוא נקבע על פי הסכמת אנשי המדינה, ובמקום שיש מלך הוא נקבע על פי מצות המלך, ולא על פי הסכמת בני המדינה[70]ויש שנסתפק מה הדין אם יתבטל ענין המטבע, שהרי אינו אלא הסכמת בני אדם ואפשר שיתבטל, אם אז תיחשב מתכת הכסף כמטבע לענין שומת התשלומים[71]לפי שהמתכת היא מטבע מצד עצם טבעה, שערכה רב, ונוח להשתמש בה כאמצעי תשלום, אלא שבמקום שיש מטבע היוצא הרי הוא חשוב יותר ממתכת הכסף ולכן הוא הנקרא מטבע[72]או שמא באופן זה לא ישערו את החיובים בכסף, אלא יצטרך הגזלן לשלם לנגזל עד שישיג חפץ כדוגמת זה שגזלו, או שמא ישנו חיוב להנהיג מטבע, כדי לקיים את דיני התורה התלויים במטבע[73]

במקומות שמשתמשים בחטים או בפירות אחרים כאמצעי תשלום במקח וממכר, יש מהגאונים שכתבו שדין החטים והפירות הוא כמטבע היוצא, במובן של "טבעא" לעומת "פירא", ואף אם יש באותו מקום מטבע הנוהג על פי המלך, אלא שהפירות "חריפים" לצאת בהוצאה, שניהם חשובים מטבע, בין הפירות ובין מטבע המלך[74]ויש שכתבו שאין דין הפירות באותם מקומות כמטבע, שאין מטבע אלא של כסף[75]

כסף האמור לענין שיעור שוה פרוטה, שחשוב ממון[76]וכן כסף שנזכר בניגוד ל"שוה כסף"[77]יש סוברים בדעת ראשונים שמובנו הוא מתכת כסף, ולא מטבע[78]ולדעתם מטעם זה הוא שכתבו ראשונים ששיעור פרוטה הוא משקל חצי שעורה של כסף טהור[79]ובפחות מזה אינו חשוב ממון, אפילו אם הוא שוה הרבה בדברים אחרים[80]לפי שכסף האמור בתורה הוא מתכת כסף, והשיעור הוא על פי משקל המתכת, בין אם הוקרה ובין אם הוזלה[81]וכתבו עוד בדעת ראשונים, שאף "כסף" האמור בתשלומי נזיקין לענין תשלום "כסף או מיטב"[82]הוא מתכת כסף, ולא מטבע[83]ויש חולקים וסוברים ש"כסף או מיטב" האמור בתשלומי נזיקין היינו מטבע היוצא, כמו: אם כסף תלוה את עמי[84]וכן יש סוברים שכסף האמור בתורה בניגוד לשוה כסף פירושו מטבע, ואף פרוטה של נחושת כסף היא ולא "שוה כסף"[85]ורק לענין שיעור פרוטה הולכים אחר שיווי מתכת הכסף במשקל חצי שעורה, שכל שיש בפרוטת נחושת שיווי זה הרי היא חשובה ממון[86]ואף על פי שמטבע טבוע ערכו גדול ממשקל המתכת שבו[87]ומטבע של פרוטה ערכו גדול משווי משקל חצי שעורה כסף, מכל מקום שיעור פרוטה נמסר במשקל המתכת ולא במטבע[88]וכן שאר שיעורי מטבעות, כגון ה' סלעים לפדיון הבן, שכתבו ראשונים שיעורם במשקל המתכת[89]אין השיעור כולל את ערך ההטבעה, אלא את משקל המתכת בלבד[90]וכתבו בטעם הדבר, לפי שאף מתכת הכסף חשובה מטבע מצד עצם טבעה, לפי שהיא יקרה ונוח להשתמש בה כאמצעי תשלום, וקבעה תורה את השיעור לדורות על פי משקלה[91]ויש מהראשונים שכתבו ששיעור שתי מעות כסף לענין הטענה המחייבת שבועת מודה במקצת[92]הוא במטבעות טבועים[93]ועל פי זה יש שכתבו שאף שיעור פרוטה הוא במטבע שיש בו משקל חצי שעורה כסף, וכולל את ערך ההטבעה[94]וכן יש שכתבו ששיעור ה' סלעים בפדיון הבן הוא בשיווי מטבעות טבועים[95]ויש סוברים בדעת ראשונים שכסף האמור בתורה אין פירושו לא מתכת כסף ולא מטבע, אלא "ממון", ולכן אין שיעור שוה פרוטה תלוי במשקל הכסף, אלא בערכו, ואפילו פחות ממשקל חצי שעורה כסף חשוב ממון, אם הוקרה המתכת ואפשר לקנות בשיעור זה דברים אחרים כמו בפרוטה[96]ויש חולקים וסוברים בדעת ראשונים אלו שגדר כסף היינו מטבע כסף היוצא[97]או כל מטבע היוצא, אפילו פרוטה של נחושת[98]אלא ששיעור פרוטה הוא משקל חצי שעורה כסף[99]על הסוברים שאם הוזלה מתכת הכסף עד שערך משקל חצי שעורה ממנה הוא מועט ביותר אינו חשוב ממון, ע"ע פרוטה וע' פחות משוה פרוטה.

בזמן המקרא והתלמוד היה עיקר ערכו של המטבע כערך המתכת שנעשה ממנה, על פי משקלו[100]וההטבעה באה בעיקר לציון משקלו של המטבע[101]ומכל מקום מטבע טבוע היה שוה יותר מערך המתכת שבו[102]יש שכתבו ששיעור ההפרש בין מטבע טבוע לשאינו טבוע היה אחד מכ"ד בערך המתכת, והוא שכר ההטבעה[103]ויש סוברים ששיעור ההפרש היה חומש[104]

במשך הדורות התחילו לערב במטבעות הכסף מתכות אחרות, כגון נחושת, והיה שווי המטבעות גבוה בהרבה מערך מתכת הכסף שבתוכם[105]ולאחר מכן התחילו המדינות או הבנקים להוציא שטרות נייר לשימוש בתורת אמצעי תשלום במקום מטבעות של מתכת[106]בתחילה היו המדינות שהוציאו שטרות נייר מתחייבות לשלם לכל דורש את תמורת השטרות במטבעות כסף או במטבעות זהב, לפי הסכום הנקוב בהם[107]ובתקופה מאוחרת יותר היו מתחייבות לשלם את התמורה במתכת זהב, ואילו בימינו אין בשטרות כל התחייבות מצד המדינות, ואינם משמשים אלא כאמצעי תשלום בלבד, ואף מטבעות המתכת בדרך כלל אין להם ערך עצמי, ואינם משמשים אלא כאמצעי תשלום[108]ונחלקו אחרונים בדין שטרות הכסף[109]יש סוברים ששטרות נייר אינם חשובים כסף לדיני התורה[110]לפי שאין להם ערך עצמי[111]ומהם שכתבו שאינם אלא כשטרי חוב על אוצר הממשלה, ודינם כשטרות שאין גופם ממון[112]ונתמעטו מחיובי אונאה[113]ושומרים[114]ומשבועה דאורייתא[115]ועוד דינים[116]ואין פודים בהם בכור אדם, שאין פודים בשטרות[117]ומכל מקום אינם ממש כשטר, אלא נקנים כשאר מטלטלין, ואינם צריכים כתיבה ומסירה כשטר[118]והמזיקם חייב לשלם מן הדין כממון גמור, ואינו כמזיק שטרו של חברו, שחיובו הוא רק מדין "גרמי"[119]אף לדעה זו במקום שלא נתמעטו שטרות, כגון בקידושין, המקדש אשה בשטרות כסף הרי היא מקודשת, שהרי שוה כסף ככסף[120]ויש שנסתפק אפילו בקידושי אשה, מכיון שאין לשטרות ערך עצמי, אלא שגזרה המלכות במדינה זו לקבלם, ובמדינה אחרת אינם חשובים אלא כנייר בעלמא, ושמא לא אמרו שוה כסף ככסף אלא בדבר שיש לו שיווי עצמי בכל מקום[121]ויש סוברים ששטרות נייר דינם ככסף לכל דבר[122]שהרי אף מטבעות של כסף פעמים שערכם הוא יותר מערך המתכת שבהם, ואף על פי כן דינם ככסף לגבי כל שוויים[123]וזה הוא גדר מטבע, שגזרה המלכות עליו שיצא בהוצאה, והמוכר חייב לקבלו כתשלום, ודינא דמלכותא דינא לענין זה, והרי הוא מטבע גמור[124]או שכל דבר המשמש כאמצעי תשלום ואפשר לקנות בו כל דבר חשוב כסף לדיני התורה, אף שאין לו ערך עצמי[125]לשיטה זו פודים בשטרות נייר הקדש[126]ומעשר שני[127]ויש סוברים שפודים בהם אף בכור אדם[128]ויש מצדדים שאין פודים בהם את הבכור, על פי שלדעתם חשובים הם ככסף לשאר דינים, לפי שלגבי הדיוט "דינא דמלכותא דינא", אבל בפדיון הבן לדעתם עיקר הפדיון הוא מהקב"ה, והוא שנותנו לכהן, וכלפי גבוה אין דין המלכות כלום[129]ויש מחלקים בין שטרות כסף שהמלכות מתחייבת לשלם את תמורתם במטבעות כסף, שאינם אלא שטר חוב על אוצר הממשלה, ובין שטרות כסף שאין המלכות מתחייבת לשלם את תמורתם, שכיון שגזרה המלכות לקבלם בתורת כסף, דינם ככסף, שדינא דמלכותא דינא[130]

מטבע שבזמן חז"ל, אף על פי שהיה עיקר ערכו משום המתכת שבו, יש דינים התלויים בערכו בתורת מטבע טבוע.

לענין קנין חליפין, לדעת האמוראים שאין מטבע נעשה חליפין[131]אמרו בתלמוד הטעם, מפני שדעתו של המקנה היא על צורת המטבע, והצורה עשויה להיבטל[132]שהמלך פוסלה וגוזר לצור צורה אחרת[133]ולכן הוא כדבר שאינו מסויים ושלם שאינו מועיל בחליפין[134]או כדבר שאינו מתקיים[135]ויש שכתבו שהצורה היא דבר שאין בו ממש, מכיון שחשיבותה אינה אלא על פי המלך, ודבר שאין בו ממש אין קנין סודר נתפס בו[136]ויש שכתבו שכיון שהצורה עשויה להיבטל – ואין בה ממש[137]– הרי זה כשטר שאין גופו ממון[138]ויש מסבירים, שגוף המטבע חשוב כדבר שאין גופו ממון, הואיל ואין שוויו אלא מחמת דבר אחר, הצורה שעליו, אבל הצורה עצמה חשובה כדבר שגופו ממון, שערכה הוא מחמת עצמה, על פי חוק המלכות והסכמת בני אדם, והרי היא כשאר חפצים שערכם נקבע על פי הסכמת בני אדם, אלא שהיא דבר שאין בו ממש, שאין קנין נתפס בו ואינו מועיל לקנין חליפין[139]ומהאחרונים יש שכתבו, שהשיווי שמחמת הצורה הוא זכות חיצונית שאינה מגוף המטבע, אלא גזירת המלכות היא שמי שמחזיק את המטבע יש לו זכות לקבל עבורו ממון, ובחליפין אין הקנין נעשה אלא על ידי נתינת גוף הדבר, וכיון שדעתו על הצורה אין כאן נתינה[140]ויש שכתבו, שקנין חליפין אינו אלא כשרצונו וצורכו של האדם הוא בגוף החפץ, ומחליף גוף חפץ זה בגוף חפץ אחר, מה שאין כן במטבע שאין בו צורך לגופו, אלא מצד שוויו וצורתו בלבד[141]על עיקר הדין וטעמים אחרים שנאמרו בו ע"ע חליפין[142]וע' מטבע.

המקדש אשה במטבע, דעת יחיד מן הראשונים שאינה מקודשת, מפני שהמטבע שוה יותר מדמי המתכת שבו מצד הצורה, ונמצא שדעת האשה על הצורה, והצורה עשויה שתיבטל[143]ורבים סוברים שהיא מקודשת[144]וכן כתבו ראשונים, שדוקא לענין חליפין דעתו של אדם על הצורה, לפי שבחליפין אדם מקפיד על גוף המטבע, ורוצה אותו עצמו כמות שהוא בעין, וכיון שדעתו על הצורה נחשב המטבע כדבר שאין גופו ממון, אבל כשמקבל אדם מטבע בתורת דמים אינו מקפיד על המטבע עצמו, ואין דעתו על הצורה, ולכן הוא חשוב כגופו ממון, ומטעם זה מועיל כסף בקנין קרקע או בקידושין[145]ויש מסבירים, שמטבע חשוב כדבר שגופו ממון אף לענין שווי ההטבעה, שהרי המזיק מטבע משלם אף את שווי הצורה, ואף על פי שהצורה אין בה ממש, אין הצורה וגוף המטבע שני דברים נפרדים, אלא שעל ידי הצורה עולה ערכו של גוף המטבע, וממון גמור הוא, ורק לענין חליפין, מכיון שדעתו בעיקר על הצורה, נגרר אף גוף המטבע אחר הצורה, ודנים הכל כדבר שאין בו ממש[146]על קידושין בשטרות כסף של ימינו עי' לעיל[147]

הגוזל מטבע ונפסל – והמטבע הגזול קיים בידי הגזלן – אומר לו הגזלן לנגזל: הרי שלך לפניך[148]ונחלקו אמוראים: לדעת רב יהודה דוקא כשפסלתו מדינה זו, ויוצא במדינה אחרת[149]אבל אם פסלתו מלכות, שציותה שלא יצא לא במדינה זו ולא במדינה אחרת[150]הרי זה כגוזל מטבע ונסדק, שמשלם כשעת הגזילה[151]שהואיל ואינו יוצא לגמרי היזק גמור הוא[152]וניכר היזקו[153]שאין צורת מטבע זה דומה לצורת שאר המטבעות היוצאים עכשיו, ואילו בשעת הגזילה היו כל המטבעות שוים לו[154]ולדעת רב הונא אפילו פסלתו מלכות אומר לו הרי שלך לפניך[155]שהרי לא נשתנה[156]ויש מהראשונים שכתבו הטעם שאין זה שינוי, מכיון שלא נעשה מעשה בגוף המטבע[157]להלכה יש מהראשונים שפסקו כרב יהודה[158]ויש שפסקו כרב הונא[159]שטרות כסף של ימינו, יש מהאחרונים שכתבו שאם נפסלו לדברי הכל אינו יכול לומר הרי שלך לפניך, שאי אפשר לומר כן אלא במטבע שעיקר ערכו הוא משום המתכת שבו, וגם כשנפסל הרי המתכת קיימת, אבל שטרות של ימינו, שאין להם ערך עצמי, כשנפסלו הרי זה כהיזק ניכר[160]על הגוזל מטבע ונפסל, כשאין המטבע הראשון בעין, שמשלם במטבע החדש, עי' להלן: כשהוחלף המטבע[161]

השף מטבע של חברו – שפיחת את צורת המטבע[162]ולא חיסר את גופו[163]– אמר רבה שפטור, לפי שלא חיסרו כלום[164]בטעם הדבר יש שכתבו, לפי שהוא הזק שאינו ניכר[165]שהצורה היא דבר שאין בו ממש[166]וכן יש שכתבו שדברי רבה הם כדעת האמוראים הסוברים שמטבע שפסלתו מלכות אין זה כהיזק ניכר[167]אבל לאמוראים הסוברים שמטבע שפסלתו מלכות הרי הוא כנסדק[168]השף מטבע חייב לשלם[169]ויש מפרשים טעמו של רבה משום שאינו אלא גרמא בנזקין[170]שחסרון הצורה אינו חשוב אלא גרמא, הואיל ולא חיסרו כלום[171]שאפשר לתקן את צורת המטבע, ואין הנזק אלא במה שצריך ליתן שכר לצורף לתקנו[172]ויש שכתבו בטעם שחשוב כגרמא, מפני שעיקר המטבע הוא המתכת שבו, וביטול צורתו אינו אלא גרמא שייפחת מדמיו[173]וכתבו אחרונים שבשטרות כסף של ימינו, מכיון שעיקרם אינה אלא הצורה, המוחק את הצורה חייב[174]על עיקר הדין של שף מטבע ופרטיו, ועל מחלוקת הראשונים אם הלכה כרבה שפטור, או שאין הלכה כמותו וחייב משום "גרמי", ע"ע גרמא בנזקין; גרמי[175]וע' הזק שאינו ניכר[176]

אף שיווי המטבע מחמת צורתו, שהוא יותר מערך משקל המתכת שבו, דינו ככסף לפדיון מעשר שני[177]ואפילו מטבע החסר ממשקלו, אבל מתקבל אצל בני אדם במקח וממכר על פי הערך הנקוב בו, יש סוברים שמחללים עליו בכל שוויו[178]ושנינו במשנה: סלע שחסרה ממשקלה, נותנה למעשר שני ואינו חושש[179]לפי שמי שאינו מקבלה אינו אלא נפש רעה[180]ונחלקו ראשונים: א) יש מפרשים שמדובר בסלע שחסרה פחות משיעור אונאה[181]ופודה בה מעשר שני בשווי סלע שלם, לפי שמי שאינו מקבלה בשווי זה אינו אלא נפש רעה[182]ואף על פי שאם יבוא לפורטה לפרוטות לא יחליפנה השולחני אלא לפי משקלה, שהשולחני מדקדק בכך, לענין חילול מעשר שני אין הולכים אחר השולחני אלא אחר שאר בני אדם, שאינם מדקדקים, ומקבלים אותה כסלע שלם[183]ב) ויש מפרשים שהדברים אמורים בחסרה כדי אונאה, ואינו פודה בה אלא בשוויה, ולא בסלע שלם[184]אבל אם חסרה פחות מכדי אונאה, מחללים עליה בסלע שלם[185]ג) ויש סוברים שאפילו כשחסרה כדי אונאה, היינו כשיעור שקנה ומחזיר אונאה[186]פודה בה בסלע שלם[187]אם היתה יוצאת על ידי הדחק[188]ד) ויש חולקים וסוברים שאפילו סלע שחסרה פחות מכדי אונאה אין מחללים עליה בסלע שלם, אלא בשוויה[189]על פדיון בשטרות נייר של ימינו עי' לעיל[190]

בשיעור ה' סלעים לפדיון הבן, שהוא על פי משקל מתכת כסף[191]הפודה במטבעות של כסף, יש מהאחרונים שכתב שאינו יוצא ידי חובתו עד שיהא במטבעות שפודה בהם מתכת כסף כשיעור, אבל בפחות מן השיעור, אף על פי שהמטבעות שוים על ידי צורתם כערך מתכת כסף כשיעור, אינו פדיון[192]לפי שלדעתם עיקר הפדיון הוא מהקב"ה, והוא שנותנו לכהן, וכלפי גבוה אין הצורה כלום[193]ורבים סוברים שכל שהמטבעות שוים כערך מתכת כסף כשיעור הרי זה פדיון[194]שעל ידי הצורה עולה ערכה של מתכת הכסף שבמטבע והרי היא שוה כשיעור[195]או ששיווי המטבע מחמת צורתו הרי הוא כשוה כסף, ושוה כסף ככסף[196]או שהוא חשוב כסף ממש, שהרי הוא מטבע היוצא[197]על פדיון הבן בשטרות נייר של ימינו עי' לעיל[198]

לענין שבועת מודה במקצת, שאין נשבעים אלא כשההודאה היא ממין הטענה[199]כל מין מטבע אחת היא, ולכן אם אמר לו: דינר זהב יש לי בידך, והשיבו: אין לך בידי אלא דינר כסף, או פרוטה, חייב[200]ונחלקו ראשונים: יש סוברים שהדברים אמורים כל שתבעו מטבע, ולא מתכת במשקל, ואף על פי שמטבע זה כסף וזה נחושת, הרי זו הודאה ממין הטענה, שכולם מטבע הם[201]ואף על פי שהם משתי מתכות ושתי צורות, כל שם צורה אחת היא[202]וכתבו ראשונים שלדעה זו חייב שבועה אפילו אם תבעו מטבע ממלכות זו והודה לו במטבע ממלכות אחרת[203]ורבים סוברים שלא אמרו כל מין מטבע אחת אלא בתובעו "מטבע" סתם, כגון שטען שנתן לו דינר זהב להחליפו וליתן לו מטבעות תחתיו[204]אבל הטוען "דינר זהב יש לי בידך בפקדון", והודה לו הנתבע בדינר כסף או בפרוטה, פטור, שאין זו הודאה ממין הטענה[205]מכיון ששני המטבעות חלוקים בין במינם ובין בצורתם[206]וכן אם טענו מטבע ממלכות זו, והודה לו במטבע ממלכות אחרת, פטור[207]היו התביעה והטענה באותו מין מתכת, אבל במטבע אחר, כגון שתבעו דינר זהב והודה לו בחצי דינר זהב, יש סוברים שהרי זו הודאה ממין הטענה[208]ויש סוברים שאינה חשובה הודאה ממין הטענה, ופטור[209]היתה התביעה במין מטבע אחד וההודאה במין אחר, וצורתם שוה, כגון שתבעו מטבע זהב והודה לו במטבע של כסף, ושניהם צורתם שוה, יש שכתב שהרי זו הודאה ממין הטענה[210]על פרטי דינים אלו, ועל התובע דינר זהב או כסף בסתם, אם הוא חשוב כתובע שיווי של דינר, או שהוא כתובע דינר ממין זה דוקא, ע"ע מודה במקצת.

בעל חוב, שאם יש לו מעות, חייב לפרוע מעות ולא שוה כסף[211]יש סוברים שחייב לפרוע באותו מין מטבע שלוה, אם זהב, זהב, ואם כסף, כסף[212]ויש סוברים שרשאי לפרוע אף במין מטבע אחר, כל שהוא מטבע היוצא[213]ואפילו כשלוה מין מטבע החשוב "טבעא", רשאי לפרוע ממין אחר החשוב "פירא" לגביו[214]

בתורת דמי מקח[עריכה]

כסף משמש לקנין בדברים הנקנים בכסף, כגון קרקע[215]אולם מטלטלין אינם נקנים בכסף[216]ולפיכך הלוקח מטלטלין, אף על פי שפרע הלוקח את כל הדמים, לא קנה[217]ויכול לחזור בו[218]משך הלוקח את המטלטלין, או עשה בהם קנין אחר המועיל במטלטלין[219]אף על פי שלא נתן את הדמים, קנה, ואין שניהם יכולים לחזור בהם[220]ומתחייב הלוקח בדמים[221]אבל אין הכסף נקנה למוכר במשיכת המטלטלין, אלא שנעשה חוב על הלוקח[222]ואמרו: כללו של דבר, כל שנקנה, קונה[223]היינו שהדבר הנקנה – המקח – מחייב במשיכתו את דמיו, ואילו הדמים אינם קונים את המקח במשיכתן[224]ולעולם החפץ שאדם מוכר הוא המקח, והכסף הוא דמי המקח[225]

מטבע אינו נקנה בחליפין[226]שאם ייחד לו מעות כדמי מקח ומשך את המטלטלין, לא קנה[227]ויש מהגאונים שכתבו בטעם הדבר, לפי שמטבע אינו מקח וממכר כשאר סחורה, עד שייקנה בחליפין, אלא לעולם הוא משמש כדמי הסחורה[228]על טעמים אחרים שנאמרו בדין זה, ועל פרטיו, ע"ע חליפין[229]על קנינים אחרים המועילים במטבע ע"ע אגב[230]וע' חצר[231]וע' מטבע.

כסף לעומת מטלטלין של מקח נקרא בתלמוד "טבעא" (מטבע), לעומת המקח שנקרא "פירא" (פירות)[232]ופעמים שאף מיני מטבעות שונים נחשבים זה לגבי זה כ"טבעא" לעומת "פירא", כשבא להחליפם זה בזה[233]ה"טבעא" אינו קונה את ה"פירא", ואילו ה"פירא" קונה את ה"טבעא"[234]ולא קונה ממש, אלא שמחייב את הלוקח לשלם[235]

בגדר "טבעא" אמרו, שלשונות של זהב ושל כסף אין דינן כמעות אלא כ"פירא"[236]והרי הן כעששיות של ברזל ושל נחושת, וכשאר מטלטלין, שנקנים בקנין וקונים זה את זה בחליפין[237]וכן אסימון – כסף שאינו טבוע, או מטבע שהצורה שבו שבורה או סדוקה[238]– קונה את המטבע, והמטבע אינו קונה את האסימון[239]היינו שמשיכת האסימון מחייבת את הלקוח לשלם עבורו מטבע, ואילו משיכת המטבע אינה מחייבת לתת את האסימון[240]שהואיל ואסימון אין בו צורת מטבע הרי הוא כחתיכת כסף, ונקרא סחורה לגבי מטבע היוצא, ואילו המטבע חשוב ככסף לגבי האסימון[241]וכן מעות הרעות קונות – היינו מחייבות – את היפות, והיפות אינן קונות את הרעות[242]שהרעות הן כשאר מטלטלין[243]ומחייבות את המעות היפות במשיכתן, ואינן נקנות במשיכת המעות היפות[244]מעות רעות יש מפרשים שהם מעות שנפסלו[245]שפסלתן המלכות או המדינה[246]או שנמחקה צורתן[247]או שעירבו בהן הרבה נחושת עד שאינן יוצאות בסחורה[248]ויש סוברים שהוא הדין במעות שאינן יוצאות באותה מדינה, ואין נושאים ונותנים בהן עד שמחליפים אותן במטבע אחר[249]אבל מעות היוצאות אפילו על ידי הדחק דינן כ"טבעא" לכל דבר[250]ויש מפרשים מעות הרעות, מעות שיוצאות על ידי הדחק[251]כגון שנשתפשפה צורתן והאדימו[252]או שנסדקו[253]ולדעתם אף על פי שחשובות הן כ"טבעא" לגבי מטלטלין[254]לגבי מעות היפות חשובות הן כ"פירא"[255]ומכל מקום יש שכתבו שחשובות הן כ"טבעא" לגבי אסימון שאינו טבוע[256]ויש שכתבו שחשובות הן כ"טבעא" אף לגבי מטבעות זהב ונחושת[257]

אף מיני מטבעות שונים יש שנחשב אחד מהם לגבי חברו כ"טבעא" לעומת "פירא" כשבא להחליפם זה בזה, שהמין החשוב יותר, או ה"חריף" יותר, היינו שיוצא בהוצאה ועובר לסוחר, נחשב כ"טבעא", ואילו המין שאינו חשוב וחריף כל כך נחשב כ"פירא"[258]וזהו כללו של דבר, כל הירוד מחברו קונה את חברו[259]

ההבדל בין מיני מטבעות החשובים "טבעא" לבין מינים החשובים "פירא" לגביהם נוגע אף לחילול מעות של מעשר שני, שיש מהאמוראים סוברים בדעת תנאים שאין מחללים מטבע של מעשר שני ממין הנחשב "טבעא" על מטבע ממין הנחשב "פירא" לגביו[260]מפני שהתורה אמרה: וצרת הכסף[261]והיינו מטבע גמור החשוב "טבעא"[262]ויש שכתבו שמן התורה אין איסור לחלל מטבע אלא על פירות ממש, שהם כבדים ויש טורח להוליכם בדרך, כמו שנאמר: כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום[263]אלא שחכמים גזרו שלא לחלל אף על מטבע הנחשב "פירא", גזירה משום פירות ממש[264]ויש סוברים שמחלוקת תנאים או אמוראים היא בדין זה[265]והלכה כדעת הסוברים שלענין חילול מעשר שני מחללים אף "טבעא" על "פירא"[266]שלמדים כן מדרשה מיוחדת[267]או לפי שבמעשר לא הקפידה התורה אלא על כסף שיש עליו צורה, כדי להקל ממשאו, וכל שהמטבע הוא כסף שיש עליו צורה, מחללים עליו, אף על פי שלענין מקח וממכר הוא חשוב כ"פירא"[268]על עיקר הדין של חילול מטבעות ממינים שונים זה על זה, ועל טעמים אחרים שנאמרו בו, ופרטי הדין, ע"ע פדיון מעשר שני.

על ההבדל בין מיני מטבעות שונים לענין שומת ערכו של ממון, ששמים אותו במטבע שהוא "טבעא", ולא במטבע החשוב "פירא", עי' להלן: בשיעור ערכו של ממון.

מטבעות של נחושת חשובים כ"פירא" ביחס למטבעות של כסף, שחשובים "טבעא"[269]ולכן הנחושת – פרוטות של נחושת[270]– קונה את הכסף, והכסף אינו קונה את הנחושת[271]כיצד, נתן לו שלשים איסר – של נחושת[272]– בדינר כסף, הרי זה קנה כל מקום שהוא[273]היינו שנתחייב לתת לו את הכסף[274]אבל אם נתן לו דינר של כסף בשלשים איסר הרי זה לא קנה עד שימשוך[275]שהנחושת היא כפירות לגבי מטבע של כסף[276]לפי שהכסף חשוב ו"חריף" מן הנחושת, ואף על פי שישנם מקומות שפרוטות של נחושת עוברות לסוחר יותר ממטבעות של כסף, מכיון שישנם מקומות שאינן יוצאות הרי הן כפירות[277]אף באותם מקומות שהן יוצאות[278]ויש מפרשים שהכסף חריף ויוצא בכל מקום בכל משא ומתן, ואילו הפרוטות של הנחושת חריפות כל אחת באותה מלכות שמטביעה אותן, אבל פרוטה של מלכות זו אינה יוצאת במלכות אחרת, ולכן חשובות הן כפירות אף באותה מלכות שהן יוצאות בה[279]ויש שכתבו הטעם שהכסף הוא "טבעא", אף על פי שלדעתם הפרוטות חריפות הן בהוצאה בכל מקום, לפי שבפרוטות אין משתמשים אלא לדברים קטנים שאי אפשר לקנותם במטבע של כסף, אבל דבר שאפשר לקנותו בכסף אין מוכרים אותו אלא בכסף[280]

מטבעות שמעורבים בהם כסף ונחושת, ושׁמים בהם מקח וממכר, יש שכתבו שנחשבים "טבעא" אפילו לגבי מטבעות של כסף[281]צרוף[282]לפי שהם חריפים ויוצאים בכל מקום[283]ויש שכתבו שמטבעות היוצאים של נחושת, אף על פי שמעורב בהם מקצת כסף, דין מטבע של נחושת להם, וחשובים כ"פירא" לגבי מטבעות כסף[284]

מטבעות של זהב וכסף נחלקו תנאים איזה מהם חשוב כ"טבעא" ואיזה כ"פירא", לקנות זה את זה: בתחילה ("בילדותו") שנה רבי במשנתו שהזהב חשוב כ"טבעא" והכסף כ"פירא"[285]לפי שהזהב חשוב מן הכסף[286]וכן סוברים עוד תנאים[287]ואילו בזקנותו חזר בו רבי ושנה במשנתו שהזהב חשוב כ"פירא" והכסף כ"טבעא"[288]ויש סוברים כן בדעת עוד תנאים[289]והטעם, לפי שהכסף "חריף" מן הזהב[290]היינו שיוצא בהוצאה ועובר לסוחר[291]ואפשר לקנות בו כל דבר, ואילו הזהב אינו יוצא אלא בדברים גדולים[292]או שהכסף יוצא בכל מקום, ואילו הזהב אינו רגיל בהוצאה בכל מקום[293]הלכה כרבי בזקנותו, שהזהב הוא "פירא" והכסף "טבעא"[294]ויש מהראשונים שפקפקו בדבר, שמא הלכה כרבי בילדותו שהזהב הוא "טבעא" לגבי כסף[295]

מקומות שכל מיני המטבעות יוצאים שם בשוה, יש סוברים שהזהב חשוב שם "טבעא", שמאחר שכל המטבעות יוצאים שם בשוה, הזהב שהוא חשוב נקרא "טבעא"[296]מדינות שעיקר המשא ומתן בהן הוא במטבעות של זהב, יש מהגאונים ומהראשונים סוברים שהזהב שם נחשב כ"טבעא", והכסף כ"פירא"[297]ויש מהגאונים חולקים וסוברים שלעולם אין קרוי "טבעא" אלא כסף, אף על פי שהזהב הוא מטבע על פי המלך, ואף על פי שהוא חריף בהוצאה, ואין דנים על פי מנהג המקומות[298]שאותם מקומות אינם רוב העולם, וברוב העולם כסף הוא ה"טבעא"[299]

מטבעות נחושת לעומת מטבעות זהב, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהנחושת חשובה "טבעא" והזהב "פירא"[300]מפני שהנחושת חריפה בהוצאה יותר מן הזהב[301]ויש סוברים שהזהב חשוב "טבעא" לגבי הנחושת[302]שדוקא כסף נחשב "טבעא" לגבי זהב, מפני שהוא חריף וגם חשוב, אבל נחושת, שאינה חשובה, אין חריפותה מועילה לה לבטל את חשיבות הזהב[303]או שהזהב נחשב "חריף" מן הנחושת, מפני שהוא יוצא ברוב המקומות, מה אין כן בנחושת[304]לדעה השניה יש שכתבו שבמקומות שמטבעות הכסף מעורבות בנחושת, ואין בהן אלא מעט כסף, הרי הזהב חשוב כ"טבעא" אף לגבי מטבעות אלו, שאינן חשובות כלל לגבי הזהב[305]

שני מיני מטבעות מאותו מין חשובים שניהם כ"טבעא" זה לגבי זה, ולכן המחליף מטבע זהב במטבע זהב, אין אחד מהם קונה את חברו[306]וכן המחליף מטבע כסף במטבע כסף, או מטבע נחושת במטבע נחושת[307]אף על פי שאחד מן המטבעות חריף בהוצאה יותר מחברו, כגון שזה עבה וזה דק[308]

מטבעות זהב וכסף ונחושת ושטרות כסף שבימינו[309]כתבו אחרונים שכולם חשובים כ"טבעא" זה לגבי זה, שהרי אין להם ערך עצמי, וכולם שוים בחשיבותם ובחריפותם[310]

מטבעות כסף, אף לסוברים שחשובים הם כ"פירא" לגבי זהב[311]לגבי פירות ממש חשובים הם כ"טבעא"[312]שהרי לדברי הכל מחללים פירות של מעשר שני על מטבעות כסף[313]וכן חשובים הם כ"טבעא" לגבי פירות ומטלטלין לענין מקח וממכר[314]מטבעות זהב, לתנאים הסוברים שחשובים הם כ"פירא" לגבי כסף[315]נחלקו אמוראים, שלדעת ריש לקיש אין מחללים עליהם פירות של מעשר שני[316]לפי שהם חשובים כ"פירא" אף לגבי פירות[317]ולדעת רבי יוחנן מחללים עליהם פירות, שלגבי פירות חשובים הם כ"טבעא"[318]להלכה יש מהגאונים ומהראשונים סוברים שאין זהב חשוב "פירא" אלא לגבי כסף, אבל לגבי פירות ומטלטלין דינו כ"טבעא"[319]שהלכה כר' יוחנן לגבי ריש לקיש[320]וכן שנינו: מטלטלין קונים את המטבע, מטבע אינו קונה את המטלטלין[321]וכל שהוא טבוע בכלל, אף מטבע של זהב[322]וכן שנינו: אמר ר' שמעון, טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית[323]ומהם שכתבו שאף לדעת ריש לקיש זהב חשוב כ"טבעא" לגבי פירות ומטלטלין, ודוקא לענין חילול מעשר שני הוא שנחשב כפרי לדעתו, מכיון שהתורה אמרה: וצרת הכסף[324]היינו מטבע גמור העומד בשוויו, שיוכל להוציאו בירושלים ולא יבוא בו המעשר לידי הפסד, אבל מטבע של זהב, מכיון שאין אדם קונה צרכי סעודה בזהב, ויצטרך לפורטו בכסף, נמצא שאם יוזל הזהב יפסיד המעשר[325]ויש מהגאונים סוברים להלכה שזהב חשוב "פירא" אף לגבי פירות ומטלטלין[326]ואף על פי שלר' יוחנן מחללים מעשר שני על זהב, הרי דין זה נלמד מדרשה מיוחדת[327]ואינו אלא לענין חילול מעשר, אבל לענין מקח וממכר זהב חשוב "פירא"[328]ואינו דומה לכסף, שאף לסוברים שחשוב "פירא" לגבי זהב, לגבי מטלטלין חשוב הוא כ"טבעא"[329]לפי שכסף חריף הוא בהוצאה ונחשב כ"טבעא" לכל דבר, אלא שלדעה זו מכיון שהזהב חשוב ממנו הרי הוא נחשב כ"פירא" לגביו מחמת חשיבותו[330]אבל זהב, שאינו חריף כשאר מטבעות, אינו חשוב "טבעא" כלל[331]לדעה זו יש סוברים שמטבע זהב אף נקנה בחליפין[332]ונעשה חליפין[333]ואף על פי שאין מטבע נעשה חליפין, מפני שדעתו של המקנה על הצורה, שעשויה להיבטל[334]מטבע זהב מכיון שהוא "פירא" לכל דבר אינו חשוב מטבע כלל, והצורה שבו הרי היא כמי שאינה[335]ויש סוברים שאף לדעה זו אין מטבע זהב נקנה בחליפין ולא נעשה חליפין, שאף במטבע זהב דעת הקונה והמקנה אינה אלא על הצורה, שעשויה להיבטל[336]מהראשונים יש שכתבו שאפשר שלא נאמרו דברי גאונים אלו אלא בזמנם, שלא היה זהב יוצא בהוצאה כלל, אבל בימי התלמוד, שהיה יוצא בהוצאה, אף לדעתם היה חשוב כ"טבעא" לגבי פירות ומטלטלין[337]ויש שכתבו כעין זה, שלא אמרו גאונים אלה שזהב הוא "פירא" לענין קנין אלא במקום שאין זה מצוי שיקנו בו, אבל במקום שהדבר מצוי דינו כ"טבעא" שאינו קונה את המטלטלין, שאף בזה שייך הטעם שמחמתו תיקנו חכמים שלא יקנה כסף את המטלטלין, שמא יאמר לו "נשרפו חטיך בעליה"[338]

פרוטות נחושת, אף על פי שחשובות הן כ"פירא" לגבי כסף[339]דינן כ"טבעא" לגבי מטלטלין[340]ויש סוברים בדעת גאונים שדינן כ"פירא" אף לגבי מטלטלין[341]

מטבע שאינו יוצא, כגון שפסלתו מלכות או פסלתו מדינה, שחשוב כ"פירא" לגבי מטבע היוצא[342]הוא הדין שחשוב כ"פירא" לגבי מטלטלין[343]אבל מעות שנתקלקלה צורתן, ועדיין יוצאות הן על ידי הדחק, לסוברים שנחשבות הן כ"פירא" לגבי מעות היפות[344]לגבי מטלטלין חשובות הן כ"טבעא"[345]וכן הדין באסימון, למפרשים שהוא מטבע היוצא על ידי הדחק[346]שחשוב כ"פירא" לגבי מטבעות וכ"טבעא" לגבי מטלטלין[347]אבל למפרשים שהוא כסף שאינו טבוע, או מטבע שנתבטלה צורתו[348]דינו כ"פירא" אף לגבי מטלטלין[349]ויש סוברים שאף כסף שאין עליו צורה נחשב כ"טבעא" לגבי מטלטלין[350]

מטבע של מדינה אחרת, שאינו יוצא באותה מדינה ואין נושאים ונותנים בו עד שמחליפים אותו למטבע אחר, שחשוב כ"פירא" לגבי מטבע של מדינה זו[351]הוא הדין שחשוב הוא כ"פירא" לגבי מטלטלין[352]ויש מחלקים, שאם השולחנים שבמדינה זו קונים מטבע זה בשווי מתכת הכסף שבו בלבד, הרי הוא כ"פירא" לכל דבר, אבל אם קונים אותו ביותר משווי זה מחמת צורת המטבע שבו, כגון שיוצא במדינות שאינן רחוקות כל כך, או שהסוחרים מצויים לילך לשם, אף על פי שלגבי מעות היפות הרי הוא כ"פירא", לגבי מטלטלין חשוב הוא כ"טבעא"[353]

בשיעור ערכו של ממון[עריכה]

חיוב התשלומים של גזל ונזיקין נקבע "לפי דמים", היינו על פי שווי הרכוש הגזול או הניזוק בכסף בשעת הגזילה והנזק, ולכן הגוזל מחבירו ואין הגזילה בעינה, או שקנאה הגזלן בשינוי, משלם את דמיה לפי שוויה בשעת הגזילה[354]וכן בתשלומי נזיקין, שמים את הנזק בכסף[355]כשעת הנזק[356]שאם הרג את שורו של חברו, והוקרה הבהמה או הוזלה, או הדליק את גדישו של חברו, והוקרה התבואה או שהוזלה, אין לו אלא כשעת נזקו[357]ואפילו אם החזיר המזיק לניזק חפץ כמו זה שהזיקו, מכיון שהוזל, ולא פרע את דמיו כשוויו בשעת הנזק, לא יצא בזה ידי חובתו[358]

בחיובי תשלומים מסויימים, שמשתלמים בפירות, דנים אם שיעור התשלום נקבע על פי ערך הפירות בכסף ("לפי דמים"), או על פי כמותם של הפירות ("לפי מידה"):

בתשלומי תרומה, שמשלם זר האוכל תרומה בשוגג[359]נסתפקו בתלמוד כשהוקרו הפירות שאכל בין שעת אכילתו לשעת התשלומים, האם משלם לפי דמים, שאם היו שוים זוז בשעת אכילתו משלם עכשיו פירות השוים זוז, כדין גזלן שמשלם לפי דמים כשעת הגזילה, או שמא לפי מידה הוא משלם, היינו פירות באותה מידה שאכל, אף על פי שהם שוים עכשיו יותר מזוז[360]ואינו דומה לגזלן שמשלם לפי דמים, מכיון שהקפידה התורה בתשלומי תרומה לשלם פירות ולא מעות[361]ותלו הדבר במחלוקת תנאים[362]להלכה יש מהראשונים פוסקים שמשלם לפי דמים[363]ויש פוסקים שמשלם לפי מידה[364]וע"ע תשלומי תרומה על פרטי דין זה.

בפרעון חוב של הלואת פירות, פעמים שמשלמים לפי דמים, ופעמים שמשלמים לפי מדה: המלוה לחברו כור חטים, ולא קצץ את דמיהם, והוזלו החטים, נותן לו כור חטים, אבל אם הוקרו החטים, נותן את דמיהם[365]כשוויים בשעת ההלואה[366]ונחלקו ראשונים: יש סוברים שזה שבהוזלו נותן לו כור חטים, הרי זה מעיקר הדין, שאינו חייב לו אלא חטים, כמו שהלוהו[367]ואילו זה שבהוקרו נותן את דמיהם ולא כור חטים, אינו אלא משום רבית[368]אבל מן הדין היה מחוייב לפרוע לו כור חטים, כמו שהלוהו[369]וכן פירשו ראשונים בטעם שמן התורה מותר ללוות סאה חטים על מנת לשלם סאה חטים אף אם יוקרו, ואין בכך משום רבית[370]ורק מדרבנן הוא שאסרו לעשות כן[371]שמא יוקרו החטים[372]שמן התורה אין זו רבית, שהרי חטים הלוהו, וחטים כמותם הוא מחזיר לו[373]אלא שמדרבנן יש בכך איסור, שנראה כרבית[374]כמשלם יותר ממה שלוה, מכיון שאילו היה גוזל סאה חטים והוקרו לא היה חייב לשלם אלא כשעת הגזילה[375]ויש סוברים בדעת ראשונים שכשהוקרו החטים מעיקר הדין הוא שאינו נותן אלא את דמיהם[376]וכן יש שנתנו טעמים אחרים לכך שאין איסור רבית מן התורה בהלואת סאה בסאה[377]

על הלואת פירות ברבית לפי מידה, כגון סאתיים בשלש, אם היא רבית מן התורה אף כשאין בה ריוח לפי דמים, כגון שהוזלו בשעת הפרעון ועמדו שלש סאים בדמי סאתיים, ע"ע רבית.

בשומת ערכו של ממון דנים את הכסף כדבר שערכו קצוב וקבוע, ואילו שאר החפצים (ה"פירות") הם שמתייקרים או מוזלים, ומשתנה ערכם ביחס לכסף[378]ואין היוקר והזול תלוי במטבע, אלא בפירות[379]שהמטבעות אינם בני יוקר וזול, אלא הפירות, שפעמים שמחירם לגבי המטבעות עולה ופעמים יורד[380]ולכן האיסור ללוות סאה בסאה, נוהג בכל דבר חוץ ממטבע[381]שטעם האיסור הוא שמא יתייקרו הפירות ונמצא בא לידי רבית[382]אבל במטבע אין יוקר וזול[383]ויש מהראשונים שכתב להיפך, שאם הוקרו כל הפירות אומרים שהכסף הוא שהוזל, ואם הוזלו כל הפירות אומרים שהכסף נתייקר[384]לפי שכל הדברים שבעולם יש בהם מעלה וחשיבות מצד עצמם, ואילו הכסף אין ערכו אלא בזה שהוא משמש לקנות בו דברים אחרים[385]ודחו דבריו, שלעולם הפירות הם שמתייקרים ומוזלים ולא הכסף[386]על מחלוקת האחרונים אם כלל זה שהזול והיוקר תלוי בפירות נאמר אף במקום שידוע שסיבת ההוזלה או ההתייקרות היא מחמת המטבע, עי' להלן: שינוי ערכו.

שני מיני מטבעות, שאחד מהם חשוב ביחס לחברו כ"טבעא" לעומת "פירא"[387]אם נשתנה ערכם זה ביחס לזה, דנים את ה"טבעא" כמי שערכו קבוע, ואילו היוקר והזול הוא באותו מין מטבע החשוב "פירא"[388]ולכן לתנאים הסוברים שמטבע זהב חשוב כ"טבעא" ביחס למטבע כסף, שהוא "פירא"[389]שיעור חמשה שקלים של פדיון הבן אינו נקבע על פי שקלי כסף, אלא על פי ערכם במטבעות זהב[390]ושיעורו הוא לעולם ארבעה חומשי דינר זהב, בין אם עלה ערך הזהב, ודינר זהב שוה שלשים דינרי כסף, ובין אם ירד ערך הזהב, ודינר זהב שוה עשרים דינרי כסף, לפי שהכסף הוא ה"פירא" והוא שהוקר והוזל, ולא הזהב[391]ואף על פי שנאמר בתורה בפירוש ששיעור הפדיון הוא: כסף חמשת שקלים[392]– שהם עשרים דינרי כסף[393]– הפסוק לא נאמר אלא לפי אותו זמן, שהיה שוה דינר זהב עשרים וחמישה דינרי כסף[394]וקבלה היתה בידי חכמים שכך היה ערך הכסף בימי משה, אבל מסתמא השיעור תלוי במטבע החשוב, שהוא זהב[395]ושיעור חמישה שקלים לאו דוקא, אלא ארבעה חומשי דינר זהב[396]שאין השיעור אלא בזהב, שערכו קבוע בכל זמן, ולא בכסף שמתייקר ומוזל[397]אבל לתנאים הסוברים שהכסף הוא "טבעא" והזהב "פירא"[398]אף שיעור פדיון הבן הוא לעולם בשקלים של כסף[399]ויש סוברים שאף לתנאים אלה שיעור הפדיון הוא בארבעה חומשי דינר זהב, אפילו כשהוקרו דינרי הכסף, ואף על פי שהזהב הוא ה"פירא", מכיון שהוא המטבע הגדול, לא נאמר השיעור אלא בו[400]לסוברים שאף לתנאים אלה גדר "פירא" ו"טבעא" משתנה על פי הזמן והמקום, ובמקום שעיקר המשא ומתן הוא בזהב הרי הוא נחשב "טבעא" לעומת הכסף[401]יש שכתבו שאף שיעור הפדיון משתנה באותו מקום ונקבע על פי הזהב[402]ויש שכתבו ששיעור פדיון הבן אינו תלוי בערך המטבע היוצא, אלא במשקל המתכת[403]אלא שהטעם שקבעה התורה את השיעור על פי מתכת הכסף או הזהב הוא מפני שמתכות אלו הן "מטבע" מצד עצם טבען, שהן יקרות ונוח להשתמש בהן כתשלום[404]ולכן אם מטבע זהב חשוב "טבעא" לגבי מטבע כסף, ודאי קבעה התורה את שיעור פדיון הבן לדורות על פי משקל מתכת הזהב, ואם מטבע כסף חשוב "טבעא" לגבי מטבע זהב, הרי השיעור נקבע לדורות על פי משקל מתכת הכסף[405]

אף שיעור פרוטה לקידושי אשה ולשאר דיני ממון כתבו ראשונים שתלוי במחלוקת הנזכרת, שאם הזהב הוא "טבעא" ביחס לכסף, שיעור הפרוטה תלוי בערך הזהב, ואם הכסף הוא "טבעא" ביחס לזהב, אף שיעור הפרוטה תלוי בערך הכסף[406]

תשלומי גזילה ונזיקין, שנקבעים על פי שווי הגזילה והנזק במטבע היוצא[407]יש שכתבו שהם על פי המטבע החשוב "טבעא", ולא על פי המטבע החשוב "פירא" לגביו[408]וכן כתבו גאונים לענין הלואה, שהלווה מחברו מטבעות כסף והיה השער חמשה עשר מטבעות בדינר זהב, ואחר כך הוקר הזהב ועמד על עשרים בדינר, אין הלווה חייב אלא חמשה עשר מטבעות כסף, ולא עשרים, שהרי הזהב הוא "פירא" והכסף "טבעא", והזהב הוא שהוקר[409]וכן כתבו ראשונים, שהגוזל דינרי זהב בשווי ארבעים זהובים, וכשבא לשלם אינם שוים אלא שלשים, חייב לשלם ארבעים זהובים כשוויים בשעת הגזילה, כמו בכל דבר ששייך בו יוקר וזול[410]ומהאחרונים יש מחלקים, שדוקא הגוזל ומזיק שאר ממון משלם על פי ה"טבעא", אבל הגוזל דינר זהב, והוזל הזהב או הוקר ביחס לכסף, משלם כשוויו של דינר זהב עכשיו, שאף על פי שזהב חשוב כ"פירא" לגבי כסף, לגבי עצמו הרי הוא "טבעא"[411]

ההבדל בין מטבע החשוב "טבעא" למטבע החשוב "פירא" נוגע גם לאיסור דרבנן של הלואת פירות סאה בסאה, משום החשש שיוקירו ונמצא בא לידי רבית[412]שבמטבע החשוב "טבעא" לא שייך איסור זה, שהרי אין בו יוקר וזול, ואילו במטבע החשוב "פירא" נוהג איסור זה:

לסוברים שזהב חשוב "פירא" לגבי כסף, אסור ללוות דינר בדינר[413]היינו דינר של זהב[414]שמא יוקירו דינרי הזהב ויבא לידי רבית[415]כדין פירות[416]ואף לסוברים שזהב יש לו דין של "טבעא" לגבי פירות[417]מכיון שביחס לכסף דין הזהב הוא כ"פירא"[418]הרי הזהב שהוא שהוקיר[419]ולא שהכסף הוזל[420]ומשום חומר רבית אמרו כן[421]אבל לתנאים הסוברים שזהב חשוב "טבעא" אף לגבי כסף[422]מותר ללוות דינר זהב בדינר זהב[423]שאף על פי שהוקרו דינרי הזהב, אנו אומרים שהכסף הוא שהוזל, וזה מטבע הלוה ומטבע יקבל[424]לשיטה זו יש סוברים שאסור ללוות דינר כסף בדינר כסף, מכיון שכסף חשוב "פירא" לגבי זהב[425]ויש סוברים שאף לשיטה זו מותר ללוות דינר כסף בדינר כסף[426]לפי שכסף לגבי עצמו נחשב "טבעא", מכיון שהוא חריף בהוצאה[427]או לפי שעיקר המשא ומתן הוא בכסף, ואין היוקר והזול ניכר בו, ואם יוקר אין זה נראה כרבית[428]או לפי שכסף הכתוב עשאו מטבע, שהרי פודים בו הקדש ומעשר שני[429]ושמים בו את ההקדשות[430]ובו מצוה להלוות, כמו שנאמר: אם כסף תלוה את עמי[431]והוזכר לענין רבית: נשך כסף[432]

להלכה כתבו ראשונים שאסור ללוות דינר זהב בדינר זהב[433]ויש מתירים[434]מכיון שהזהב חשוב כ"טבעא" לגבי עצמו[435]ויש מהראשונים שכתבו שנהגו בזמנם ללוות דינר זהב בדינר זהב[436]ואין למחות ביד הנוהגים כן, שיש להם על מי שיסמוכו, לפי שבזמן הזה דינר זהב דינו ככסף[437]שמטבעות הכסף שבזמנם לא היה בהם אלא מעט כסף, ועיקרם היה מנחושת, ולכן אינם חשובים כלל לגבי זהב, והזהב הוא החשוב "טבעא" כנגדם[438]ויש שכתבו הטעם, מפני שבזמנם היה הזהב חריף ויוצא בהוצאה כמו מטבע של כסף[439]וכן יש שכתבו להתיר במקומם שרוב המשא ומתן היה במטבעות זהב, שלדעתם באופן זה זהב חשוב כ"טבעא"[440]ויש שכתבו שכל מטבע שהוא קבוע לעולם, כגון מטבעות זהב שהיו במקומם, מותר ללוותו, אבל מטבע בין של זהב ובין של כסף, אם אין ערכו קבוע, ופעמים שהוא מוזל ופעמים שמתייקר, דינו כדין פירות שאסור ללוותם סאה בסאה[441]

פרוטות של נחושת יש מהראשונים סוברים שאסור ללוותן בפרוטות של נחושת, כדין סאה בסאה, שמא יוקרו ונמצא בא לידי רבית, לפי שנחושת היא "פירא" לגבי כסף[442]ויש מהראשונים סוברים שמותר ללוות נחושת בנחושת[443]שאף על פי שלגבי כסף היא "פירא", לגבי זהב היא "טבעא" לדעתם[444]או שכיון שנחושת היא חריפה בהוצאה, לגבי עצמה היא חשובה "טבעא"[445]ויש שכתבו הטעם, שהואיל ופרוטות של נחושת במקום שיוצאות הן יוצאות הרבה, ובקלות[446]לענין הלואה נחשבות הן כ"טבעא"[447]

מטבע של מלכות אחרת, שבמלכות זו אינו יוצא אלא בין הסוחרים, ומחליפים אותו במטבע של מלכות זו – שחשוב כ"פירא" לגבי מטבע של מלכות זו[448]– יש מהראשונים סוברים שלגבי הלואה דינו כ"טבעא", ומותר ללוותו מטבע במטבע, ואין בו משום רבית[449]שכיון שאף כאן אין מקפידים עליו, ובמקומו הוא "טבעא" גמור, אף כאן דינו כ"טבעא"[450]ויש סוברים שדינו כ"פירא", ואסור[451]

שטרות ומטבעות כסף של ימינו, כתבו אחרונים שדינם כ"טבעא", מכיון שעיקר המשא ומתן אינו אלא בהם, ואין בהלואתם משום הלואת סאה בסאה, שאין בהם יוקר וזול[452]וכן נקבעים תשלומי נזיקין וגזילה על פיהם, כדין מטבע היוצא[453]ודוקא שטרות ומטבעות של מדינה זו, אבל שטרות ומטבעות של מדינה אחרת דינם כ"פירא", ואין חיובי התשלומים במדינה זו נקבעים על פיהם[454]וכן אסור ללוותם מטבע במטבע משום סאה בסאה, כדין פירות[455]ויש שכתבו שמותר ללוותם מטבע במטבע, שדוקא מטבע שבזמן חז"ל היה נידון כ"פירא" כשהוא מחוץ למקומו, מכיון שהיה לו ערך עצמי, אבל מטבע שלנו, שאין לו ערך עצמי, הרי מחוץ למקומו אין לו ערך, וכל ערכו אינו אלא מפני שימושו בתורת "טבעא" במקומו, ובמקומו הרי אין בו יוקר וזול, וערכו קבוע[456]

כשהוחלף המטבע[עריכה]

מטבע שנפסל על ידי המלכות ונקבע מטבע חדש במקומו, דנים עליו לענין פרעון חובות שנתחייב אדם במטבע הישן, והנידון הוא בין לגבי המטבע הישן, עד מתי נשאר עליו עדיין שם כסף, ובין לגבי המטבע החדש, אימתי חשוב הוא כאותו מטבע עצמו שנפסל, ואימתי חשוב הוא כמטבע אחר, וכיצד משלמים בו חוב מן המטבע הישן. ושני אופנים בדבר: כשהמטבע החדש שוה לישן במשקלו; וכשהוסיפו על המטבע החדש או פחתו ממנו. על גוף המטבע שנפסל וקיים בעינו, אם הפסול חשוב כשינוי לענין גזלן שקונה גזילה בשינוי, עי' לעיל: גדרו[457]על מטבע שלא נפסל, אלא שנשתנה ערכו ביחס למטבעות אחרים או ביחס לפירות, עי' להלן: שינוי ערכו.

המלוה את חברו על המטבע, ונפסל המטבע – כגון שמת המלך וקם מלך חדש תחתיו, ושינה את צורת המטבע לכתוב את שמו עליו[458]והמטבע החדש שוה לישן במשקלו[459]ובערכו לגבי קניית פירות[460]– נחלקו אמוראים: רב אמר, נותן לו מטבע היוצא באותה שעה[461]בשעת פרעון, ולא מטבע שנפסל, שהרי קיבל עליו לתת לו מטבע, וזה אינו מטבע[462]ושמואל אמר, יכול לומר לו על המטבע שנפסל: לך הוציאו במישן[463]מקום שבו יוצאים כל המטבעות[464]אפילו מטבע שפסלתו מלכות[465]שכיון שיוצא הוא במישן שם מטבע עליו[466]והרי זה כאילו לא נפסל[467]ואמר רב נחמן, שאינו יכול לומר: לך הוציאו במישן, אלא כשיש לו למלוה דרך למישן[468]היינו שצריך הוא ללכת לשם[469]או שדרכו ללכת שם תדיר[470]ובכגון זה כופים על מדת סדום[471]שזה נהנה וזה אינו חסר|מושאל.</ref>שזה נהנה וזה אינו חסר]][472]אבל אם אין לו דרך למישן לא, מכיון שאינו מטבע היוצא לו, ואומדים את דעתו שעל מטבע הראוי לו הלוהו[473]ואין המלוה מחוייב להוציא מנה על מנה כדי להוציאו במישן[474]במה דברים אמורים, כשהמלכויות מקפידות זו על זו[475]היינו שמלכות זו שפסלה את המטבע אינה מניחה להוציא ממנה את המטבע הפסול, כדי שיהיה הכסף בזול, ויוכלו להתיך אותו ולחדש את המטבע[476]או שהמלכות מקפידה שלא ישאו ויתנו כאן במטבע הפסול, אף על פי שהוא יוצא במלכות אחרת[477]ומי שנמצא אצלו המטבע מסתכן[478]ולכן אין המלוה יכול להשתמש במטבע זו כדי לקנות מסוחרי מישן הבאים לכאן[479]אלא שאין המלכות מקפידה עד כדי כך שיהיו בודקים ומחפשים בכליו, ולכן יכול המלוה להוליך את המעות "על ידי הדחק" למישן[480]אבל כשאין המלכויות מקפידות זו על זו יכול הלוה לפרוע במטבע שנפסל אפילו כשאין למלוה דרך למישן[481]שהרי יכול הוא להוציאו במקומו[482]אפילו כשיוצא כאן בפחות מערכו[483]וכתבו ראשונים שאף רב מודה שכשאין מלכויות מקפידות נותן לו ממעות הראשונות, ולא נחלק אלא כשמלכויות מקפידות[484]שלדעתו אין הלוה יכול לומר למלוה: לך הוציאו במישן, לפי שיבוא המלוה לידי הפסד, שלא יתנו לו במישן עבור המטבע שנפסל אלא בזול[485]או לפי שיכול המלוה לומר שהוא חושש שימצאו בידו את המטבע, ויסתכן[486]ויש שנראה מדבריהם שלדעת רב אפילו כשאין מלכויות מקפידות אינו נותן לו מטבע שנפסל, מפני שהמלוה על המטבע דעתו היא שיפרענו דוקא במטבע היוצא באותה מדינה[487]

להלכה פסקו רוב הראשונים כשמואל[488]שהלכה כשמואל נגד רב בדיני ממונות[489]ולכן המלוה את חברו על המטבע ונפסל, אם יכול המלוה להוציאו במדינה אחרת ויש לו דרך לאותה מדינה, נותן לו הלוה ממטבע שהלוהו, ואומר לו: לך והוציאו במקום פלוני[490]וכל שכן אם סוחרי אותה מדינה מצויים כאן, שדי לפרוע במטבע שהלוהו[491]ואם אין למלוה דרך לאותה מדינה, נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה[492]ואפילו אם יש לו דרך לשם, אם מקפידות המלכויות עד כדי כך שמחפשות אצל כל אדם אם יש לו מטבע שנפסל, צריך לתת לו מן המטבע החדש[493]ולהיפך, אם אין המלכויות מקפידות כלל, שיכול המלוה להוציאו אפילו במקומו, צריך לקבל את המטבע הנפסל אפילו כשאין לו דרך לשם[494]במה דברים אמורים, במטבע שנפסל כאן ויוצא במלכות אחרת, אבל אם אינו יוצא בשום מקום, צריך לתת לו מן המטבע החדש[495]שהמטבע הראשון כבר בטל, ואינו קרוי מטבע אלא אסימון[496]ויש מהראשונים שפסקו כרב[497]

לאמוראים הסוברים שמטבע שפסלתו מלכות חשוב כאילו נסדק לענין שינוי הקונה בגזילה[498]יש מהראשונים שכתבו שאף בפרעון הלואה אין הלווה יכול לפטור עצמו במטבע שפסלתו מלכות, כשם שאינו יכול לפטור עצמו במטבע שנסדק, ורב ושמואל שנחלקו אם יכול לפרוע במטבע שנפסל, סוברים כדברי האמוראים שמטבע שפסלתו מלכות אינו חשוב כנסדק[499]ויש מהגאונים שנראה מדבריהם שדברי שמואל לא נאמרו אלא במטבע שפסלתו מדינה זו, ויוצא במדינה אחרת, אבל בפסלתו מלכות נותן לו מטבע היוצא באותה שעה[500]ויש סוברים בדעת ראשונים שאף לדעת האמוראים שמטבע שפסלתו מלכות חשוב כנסדק, יכול הלווה לפטור עצמו בו, שאינו אלא כאילו הוזל המטבע, ורק לענין שינוי בגזילה, מכיון שהמטבע שנפסל אינו דומה למטבעות היוצאים עכשיו, חשוב הדבר כשינוי הניכר[501]

בפירוש "המלוה על המטבע" נחלקו ראשונים: א) יש מהראשונים שפירשו שהדברים אמורים במלוה לחברו פרקמטיא, וקצץ לו את התשלום במעות[502]ולכן אמר רב שנותן לו מטבע היוצא באותה שעה, שהרי קיבל עליו לתת מעות, אבל המלוה את חברו מעות, ונפסל המטבע, מה שהלוהו משלם לו[503]וכן לשמואל, כשאין לו דרך ללכת למישן, שנותן לו מטבע היוצא באותה שעה, יש שכתבו שהדברים אמורים דוקא בחוב של מכירת פרקמטיא, אבל במלוה מעות, אפילו כשאין לו דרך ללכת למישן, רשאי הלוה להחזיר לו במטבע שהלוהו[504]בטעם החילוק יש שכתבו, שהמוכר פרקמטיא יכול לטעון: אילו היתה פרקמטיא שלי בידי הייתי מוכרה במטבע היוצא עכשיו, אבל המלוה מעות יכול הלוה לומר לו: גם אילו היו המעות בידך היו נפסלות[505]וכמו שמצינו בגוזל מטבע ונפסל שיכול לומר לו: הרי שלך לפניך[506]ויש סוברים בדעת ראשונים אלו שההבדל בין מכירת פרקמטיא להלואת מעות אינו אלא לפי שבמכירה רגילים להזכיר את התשלום בדמים, ואילו בהלואת מעות אין רגילים להזכיר דבר, אבל הוא הדין בהלואת מעות כשקצב לו בפירוש לשלם מעות[507]ב) ויש מהראשונים סוברים ש"מלוה על המטבע" היינו שהתנה עמו בפירוש על מנת שישלם מטבע, בין במלוה מעות ובין במלוה פרקמטיא[508]וכיון שפירש מטבע, מן הסתם לכך פירש, שאם ייפסל יתן לו מטבע היוצא באותה שעה, ואילו מטבע שנפסל אין שמו מטבע[509]ודוקא בתנאי מפורש לשלם במטבע, אבל המוכר פרקמטיא אף אם קצץ דמים רשאי לתת מטבע שנפסל, שלא נתכוין בקציצה זו אלא לזקוף עליו את דמי הסחורה במלוה[510]אלא שאם לא זקף במלוה גמורה, אלא הלוהו סאה חטים והתנה עמו שיחזיר או סאה חטים, או כך וכך מעות, שאם ירצה נותן לו חטים, נותן לו מטבע היוצא באותה שעה[511]לדעה זו אין צריך לשלם מטבע היוצא באותה שעה אלא כשהתנה בפירוש לשלם מטבע, אבל אם הלוהו מעות סתם, רשאי לשלם במטבע שנפסל[512]ואף על פי שהגוזל מטבע ונפסל, אם אין המטבע קיים משלם לו מטבע היוצא באותה שעה[513]ובהלואה אפילו כשעדיין לא הוציא הלווה את המעות הרי זה כאילו אינם קיימים, שהרי מלוה להוצאה ניתנה[514]יש לחלק בין הלואה לגזילה, שמטבע שנפסל דומה לחפץ שהוזל, והגוזל חפץ והוזל, אם אין החפץ בעין משלם את דמיו כשעת הגזילה[515]אבל הלווה סאה חיטים והוזלו משלם חיטים[516]ולכן רשאי לשלם אף במטבע שנפסל[517]ונחלקו: יש סוברים שאפילו מטבע שנפסל לגמרי ואינו יוצא בשום מקום דומה לחפץ שהוזל, ורשאי הלווה לפרוע בו הלואה, כשהלוהו סתם[518]ויש סוברים שאינו רשאי לפרוע במטבע שנפסל אלא כשעדיין הוא יוצא במלכות אחרת, אבל אם אינו יוצא בשום מקום, נותן לו מטבע היוצא באותה שעה[519]וכתבו אחרונים שאין הלוה יכול לפרוע סתם הלואה במטבע שנפסל אלא כשהוא אותו מין מטבע שלוה, לפי שמה שלוה הוא משלם, והוא כמי שלוה סאה חטים והוזלו, אבל כשלא נפסל אותו מטבע שלוה, אינו יכול לפרוע במין מטבע אחר שנפסל[520]ג) ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שאף המלוה מעות סתם ונפסל המטבע לדעת רב נותן לו מטבע היוצא באותה שעה[521]ויש מהם מפרשים לשון "על המטבע", שהלוהו מטבע היוצא בסתם, ולא התנה עמו בפירוש שאם ייפסל המטבע יתן לו זקוק של כסף בכך וכך דינרים[522]או ש"על המטבע" היינו שההלואה היתה במטבע פלוני[523]וכן יש מהראשונים מפרשים "מלוה על המטבע" בכל אדם החייב מעות לחברו, בין אם הלוהו מעות סתם, ובין אם הלוהו פירות וקצץ להם דמים[524]ונותן לו מטבע היוצא באותה שעה, לפי שבסתם דעתו היא על המטבע היוצא, ולא עלה על דעתו שייפסל[525]וכל המלוה על סמך המטבע היוצא וחשיבות צורתו הוא מלוה[526]ולשון "על המטבע" לא בא אלא לרבות את המלוה פירות וקצץ דמים, שדינו כמלוה מעות[527]או שלא בא אלא לבאר את טעמו של שמואל הסובר שאם יכול להוציאו במישן משלם במטבע שנפסל, מפני שעל סמך אותו מטבע הלוהו[528]ומהאחרונים יש מצדדים בדעת ראשונים שהמלוה מעות סתם ונפסל המטבע, אפילו כשעדיין הוא יוצא במקום אחר ויש למלוה דרך לשם, אין הלווה יכול לשלם אלא במטבע היוצא באותה שעה, לפי שמטבע שנפסל אין עליו שם מטבע, ולא נחלק שמואל אלא במלוה מעות או פרקמטיא והתנה בפירוש לשלם במטבע ידוע, ונפסל אותו מטבע, שכיון שעל מטבע זה התנה, והוא יוצא במישן ויש למלוה דרך לשם, אין לנו לכוף את הלווה לשלם אלא באותו מטבע שהתנה[529]

היו מעות ההלואה בעין ביד הלווה, שעדיין לא הוציא אותן, יש מהראשונים סוברים שנותן אותן למלוה, אף על פי שנפסלו, לפי שאינו גרוע מגזלן, שהגוזל מטבע ונפסל אומר לנגזל: הרי שלך לפניך[530]ויש סוברים שנותן לו מטבע היוצא באותה שעה[531]ואינו דומה לגזלן, שאומר הרי שלך לפניך, לפי שמלוה להוצאה ניתנה[532]והלווה רשאי להחזיר לו מעות אחרות, ולכן אפילו כשמחזיר לו אותן מעות עצמן אין זה פרעון עד שישלם במטבע החדש[533]אף לדעה הראשונה, אם התנה בפירוש לשלם במטבע כתבו אחרונים שנותן לו מטבע היוצא באותה שעה, שכל תנאי שבממון קיים[534]ויש שכתבו שאף בהתנה לשלם מטבע מחזיר לו את המעות כשהן בעין[535]

מטבע העומד להיפסל, ועדיין לא נפסל, יש שכתבו שרשאי הלווה לשלם בו כל זמן שלא נפסל, ואפילו עומד הוא להיפסל למחר[536]לפי שהיום עדיין שם מטבע עליו, אף על פי שירד ערכו[537]

הלווה שלא שילם את חובו בזמן הפרעון, ודחה את המלוה בלך ושוב, ובינתיים נפסל המטבע, יש סוברים שמשלם במטבע היוצא באותה שעה, ולא אמרו שמשלם במטבע שנפסל אלא כשנפסל לפני זמן הפרעון[538]לפי שעיכוב ההלואה חשוב כגזילה, ומשלם כשעת הגזילה[539]או לפי שאף בהלואה נקבע החיוב לפי שעת הפרעון, שהוא זמן חיובו[540]או לפי שמן הסתם לא היתה דעת המלוה שאף בפרעון מאוחר יהיה פסול המטבע באחריותו[541]ויש סוברים שאף באופן זה רשאי לפרוע במטבע שנפסל[542]אף לדעה השניה יש שכתבו שדוקא כשדחאו הלוה למלוה בלך ושוב, אבל אם לא רצה לשלם כלל נעשה גזלן על חובו, ומשלם כשעת הגזילה במטבע היוצא[543]

התנה המלוה בפירוש שיפרע לו מעות היוצאים בהוצאה, חייב הלוה לפרוע מטבע היוצא בכל ענין[544]ואפילו אם המטבע שנפסל יוצא במדינה אחרת ואין מלכויות מקפידות חייב לתת לו מטבע היוצא במדינה זו[545]

שטרות כסף של ימינו, כתבו אחרונים שאם לוה אותם אדם ונפסלו אינו יכול לפרוע את חובו בהם, אף לסוברים שבהלואה סתם יכול לשלם במטבע שנפסל[546]שלא אמרו כן אלא במטבע שעיקר ערכו משום המתכת שבו, וגם כשנפסל הרי המתכת קיימת, והרי הוא כחפץ שהוזל, אבל שטרות של ימינו, שאין להם ערך אלא מצד צורתם, כשנפסלו בטל מהם שם כסף[547]

המלוה על המטבע והוסיפו עליו – שנפסל המטבע הראשון[548]ועשו מטבע חדש גדול וכבד מן הראשון[549]– נותן לו מטבע היוצא באותה שעה[550]ודוקא כשנפסל המטבע הראשון, אבל אם לא נפסל ועדיין הוא יוצא בהוצאה, הלוה פורע במטבע הראשון[551]והדברים אמורים לשיטת רב, שהמלוה על המטבע ונפסל נותן לו מטבע היוצא באותה שעה[552]או אף לשיטת שמואל, כגון שאין למלוה דרך למישן[553]או כגון שנפסל המטבע הראשון לגמרי ואינו יוצא אפילו במישן[554]אבל אם יוצא המטבע במישן ויש למלוה דרך לשם הרי זה נותן לו מן המטבע הראשון[555]בשיעור התשלום מן המטבע היוצא אמרו, שאם הוזלו הפירות מחמת התוספת, מנכה הלוה מן התשלום את שיעור התוספת[556]אפילו לא היתה התוספת אלא כלשהו[557]שאם לא ינכה נמצא משתכר בתוספת, ויש בכך משום רבית[558]ולכן אינו נותן לו אלא כפי מה שהיו נותנים תחילה בפירות[559]ואם לא הוזלו הפירות מחמת התוספת – אף אם הוזלו "מחמת השער"[560]כגון שבאו גשמים ונמצאו רוב תבואות בעולם והוזלו הפירות[561]או שבאו לכאן פירות ממקום אחר[562]– אינו מנכה לו[563]שהרי אף במטבע הראשון, אילו לא היה נפסל, היה קונה עכשיו פירות באותו שיעור[564]במה דברים אמורים, שהוסיפו על המטבע עד חמישיתו[565]כגון שהיה משקלו ארבעה ועשוהו חמישה[566]¬– ויש מפרשים שבחמישית בצמצום אסור, ורק בפחות מחמישית מותר[567]– אבל הוסיפו עליו יותר מזה הרי הלוה מנכה לו, אף על פי שלא הוזלו הפירות[568]מכיון שיש בדבר ריוח לענין משקל המתכת, אם בא להתיך את המטבע ולעשות ממנו חתיכת כסף[569]ופירשו ראשונים הטעם משום ריבית[570]או לפי שנראה הדבר כריבית[571]ובאופן זה מנכה לו את כל התוספת[572]ומשלם לו לפי משקל המטבעות הראשונים, ולא לפי מנינם[573]ויש שכתבו שאינו מנכה אלא את התוספת של יותר מחומש[574]בטעם ההיתר עד שיעור חומש, יש מהראשונים מפרשים, שמצוי הדבר במטבעות היוצאים שמקצתם חסרים או יתרים במשקלם עד חומש, ובין אלו ובין אלו יוצאים בהוצאה בערך שוה, ולכן אין תוספת המשקל במטבע החדש חשובה רבית[575]שהרי אפשר שהמטבעות הישנים שהלוהו שוים במשקלם למטבעות החדשים שנוטל, ואין כאן תוספת כלל[576]ויש שכתבו, שאם יתיך את המטבע החדש יפסיד חומש באכילת האש ובשכר עשיית המטבע, ולפיכך ריבוי עד חומש במשקל המתכת אינו ריבית[577]ואין אדם פוחת את צורת המטבע לעשותו מתכת כדי להרויח בכך חומש, לפי שהריוח שבמטבע טבוע גדול מריוח זה[578]שמטבע טבוע שוה חומש יותר ממתכת במשקלו, ואם יתיך את המטבע החדש לא יגיע אלא לערך המטבע הטבוע הישן שהלוהו[579]ויש שכתבו שאמנם אם יתיכנו יש בכך ריוח, אבל אין מקפידים על כך לומר שהיא רבית, לפי ששבח מועט הוא, שכשתחשוב את ההוצאות ושכירות האומנים להתיכם נבלעת התוספת בחשבון[580]ואף על פי שגם המטבע הראשון, אילו היה מתיכו היה מפסיד חומש בכך, הרי יכול המלוה לומר שלא היה מתיכו, ואינו משתכר כלום בזה שיכול להתיך את המטבע החדש[581]ויש שכתבו הטעם, שכיון שלא הוזלו הפירות, ואין ריוח בדבר אלא לענין משקל המתכת, עד חומש הכל דרכם למחול על כך, ולכן אין בזה משום רבית[582]וכן יש שכתבו, שעד שיעור זה אין קפידא בדבר, ודעת הלוה לכך אם ישתנה המטבע[583]ויש סוברים בדעת ראשונים שהטעם שמנכה הלוה את התוספת כשהוסיפו על המטבע יותר מחומש אינו משום רבית[584]אלא שאמדו חכמים דעתם של בני אדם שאינם מקפידים על משקל המתכת שבמטבע עד חומש, מאחר שאין שער הפירות משתנה בכך, אבל ביותר מזה מקפידים הם[585]

המלוה לחבירו מעות והוסיפו על המטבע, יש מהראשונים סוברים שאף אם לא היתה ההוספה אלא עד חומש, אין לו אלא מטבע שהלוהו, ולא אמרו שהלוה נותן לו מטבע היוצא באותה שעה אלא בהלוהו פירות על המטבע[586]שכיון שלא הוזלו הפירות מחמת התוספת, נוטל על פי ערך הפירות, לפי שאילו לא היה מלוהו היו עדיין פירותיו בידו, אבל במלוה מעות, אילמלא היה מלוהו לא היה בידו אלא המטבע הישן[587]ולשיטה זו יש מפרשים את טעם השיעור של תוספת חומש, לפי שאף בפירותיו רשאי היה המלוה להשתכר עד חומש, וכמו שאמרו: המשתכר אל ישתכר יותר מחומש[588]ומדברי רבים מהראשונים נראה שאין חילוק בדבר, ואף במלוה מעות והוסיפו על המטבע עד חומש נותן לו מטבע היוצא באותה שעה[589]

אפילו התנה המלוה בפירוש שיפרע לו מעות היוצאים בהוצאה, אם נפסל המטבע והוסיפו עליו יותר מן השיעור, אין תנאי זה מועיל, ומנכה לו הלוה[590]שאין תנאו של המלוה מועיל להפקיע איסור ריבית[591]

המלוה על המטבע ופחתו ממנו – שנפסל הראשון ועשו מטבע חדש קטן ממנו[592]– יש סוברים שדינו כמו בהוסיפו על המטבע[593]שאם נתייקרו הפירות מחמת הפחת אפילו משהו, מוסיף הלוה מן המטבע החדש עד שישלים לשער הפירות שהיה בזמן ההלואה[594]ואין בכך משום ריבית[595]ואם לא נתייקרו הפירות מחמת הפחת, אם היה הפחת עד חומש במשקל המתכת אינו מוסיף, אבל אם היה יותר מחומש מוסיף לו במטבע החדש כשיעור המתכת שהיה במטבע הישן שהלוהו[596]ויש מהראשונים סוברים שלא נאמר השיעור של חומש אלא לענין הוספה על המטבע, ומשום ריבית, אבל לענין פחת אין חוששים לשיעור זה, אלא לעולם נותן לו מן המטבע החדש[597]אפילו פחת יותר מחומש[598]ואף כשהוקרו הפירות מחמת הפחת[599]ויש סוברים להיפך, שבפחת לעולם נותן לו מן המטבע הישן שהלוהו, שלא יפסיד המלוה[600]ויש מחלקים בין הוקרו הפירות מחמת הפחת ובין לא הוקרו, שאם הוקרו הפירות אף כשנפחת עד חומש צריך הלוה להוסיף, שלא יפסיד המלוה, אבל אם לא הוקרו, אף שנפחת המטבע יותר מחומש, אינו צריך להוסיף[601]שאין המלוה מפסיד בכך, ועוד, שהרי במקום הפסד יכול הלוה לפרוע את הלואתו אף בשוה כסף[602]ומטבע זו הרי שוה פירות בערך ההלואה[603]ויש סוברים בדעת ראשונים שבין בפחת המטבע יותר מחומש במשקל, ובין בלא פחת אלא עד חומש והוקרו הפירות, אינו צריך להוסיף, אבל אם פחת המטבע יותר מחומש וגם הוקרו הפירות מחמת הפחת, צריך להוסיף, והטעם, לפי שכשלא הוקרו הפירות אין המלוה מפסיד, שיכול הוא לקנות במטבע החדש פירות באותו שיעור, ואף כשהוקרו הפירות ולא פחת המטבע יותר מחומש אין המלוה מפסיד בזה שמשלם לו הלוה במטבע החדש, לפי שאם היה נפרע במטבע הישן היה צריך להתיכו, והיה מפסיד חומש בהיתוך, אבל אם פחת המטבע יותר מחומש וגם הוקרו הפירות, אם ישלם לו במטבע החדש הרי המלוה מפסיד, ולכן צריך להוסיף לו[604]

המלוה על המטבע ונפסל ועשו מטבע חדש, והמטבע החדש והישן שוים במשקלם, אף אם הוזלו הפירות מחמת שינוי המטבע, כתבו ראשונים שנותן לו מן המטבע החדש[605]מכיון שאין המטבע החדש טוב מן הישן, והוזלת הפירות אינה אלא משום חריפותו[606]והרי זה כאילו המטבע הראשון קיים ולא השתנה, שהיוקר והזול הוא בפירות ולא במטבע[607]ויש מהראשונים שכתב שאם ניתוסף ערך המטבע או פחת, אף על פי שלא נשתנה משקלו, דינו כמטבע שהוסיפו על משקלו או פחתו ממנו[608]ויש מהגאונים שכתבו שאם עמד המטבע הישן שנפסל ביוקר – כגון שעדיין הוא יוצא במקום אחר, או כשבני המדינה משתמשים בו בצינעה[609]או כשאינו יוצא בהוצאה בתורת מטבע, אבל מקבלים אותו במשא ובמתן על פי שווי המתכת שבו[610]– נותן הלוה מן המטבע הישן, לפי שיכול המלוה לומר, אלמלא היו מעותי אצלי הייתי מוציאם באותו היוקר[611]ותמהו ראשונים על כך, שאם הוקיר המטבע הישן משעת ההלואה, שקונים בו יותר פירות, אסור מדרבנן לשלם בו משום ריבית[612]וצידדו בכוונת הגאונים ש"עמד ביוקר" אין הכוונה שהוקיר ממש, אלא שהוא ביוקר לעומת המטבע החדש, כגון שפחת המטבע החדש במשקל, ולכן המטבע הישן הוא ביוקר לעומתו[613]

המלוה את חברו משקל ידוע של זהב, והוסיף המלך על המשקלות, כתבו ראשונים שאינו משלם לו אלא על פי חשבון המשקל שהלוהו, ואינו דומה למלוה מטבע היוצא בהוצאה והוסיפו על משקלו עד חומש, שנותן לו מטבע היוצא באותה שעה, לפי שמטבע עיקר ערכו במה שהוא יוצא בהוצאה, ואין משקלו מעלה ומוריד, אלא מנין המטבעות, וכיון שלא הוזלו הפירות מחמת תוספת המשקל של המטבע החדש, הרי הוא מחזיר לו מטבע היוצא כמו שלוה, מה שאין כן במלוה משקל של זהב, שעיקר ערכו הוא על פי משקל המתכת[614]ויש מהראשונים שכתבו שמקום שנושאים ונותנים בו ב"כספים של משקל", אם פחתו מן הכסף שבהם או הוסיפו עליהם, דינם כמטבע שהוסיפו עליו או פחתו ממנו[615]ופירשו דבריהם שכספים של משקל הם חתיכות כסף שאינן טבועות, אבל יש להן משקל קבוע, ובאותו מקום היו נושאים ונותנים בהן כדרך שנושאים ונותנים במטבע[616]ויש להן באותו מקום דין מטבע לכל דבר[617]

מקום שיש בו שני מיני מטבעות, והוסיפו על אחד מהם, והשני הוא המטבע העיקרי, יש מהראשונים סוברים שמשלם הלוה על פי המטבע העיקרי, כגון שהיה המטבע העיקרי של זהב, ומטבע הכסף נפסל והוסיפו עליו, והיה המטבע הפסול שוה שלש מאות במטבע אחד של זהב, והמטבע החדש שוויו על פי גזירת המלך עשרים וארבעה במטבע של זהב, מי שלוה שלש מאות מטבעות ישנים של כסף, משלם עשרים וארבעה מטבעות חדשים, שהרי כך היה שוויים של המטבעות שלוה[618]לפי שמן הסתם דעתו של המלוה היא על המטבע החשוב והעיקרי[619]

הכותב לאשה בכתובתה מטבע ידוע, ופירש משקלו, והוסיפו על המטבע, כתבו ראשונים שדינו כמו המלוה על המטבע[620]יש שכתבו בדעתם שהדברים אמורים דוקא כשפירש את משקל המטבע, שאז אינו מחוייב יותר ממשקל המטבע שפירש, אבל אם כתב לה סתם, נותן לה מטבע היוצא בשעת הפרעון, אף על פי שהוסיפו עליו יותר מחומש וגם הוזלו הפירות מחמת התוספת, שלא אמרו שמנכים את התוספת אלא לענין הלואה ומטעם רבית, אבל בכתובה אינו מנכה כלום, שאין כאן חשש ריבית[621]ויש חולקים וסוברים שאף בחובות שאין בהם חשש ריבית מנכים את התוספת, שלדעתם אין הטעם בניכוי התוספת משום ריבית בלבד, אלא אף משום גזל, שלא נתחייב יותר מן המטבע הראשון[622]ויש מחלקים בין הלואה לכתובה ושאר התחיבויות מטעם אחר, שבהלואה לא נתחייב לשלם אלא את המטבע שלוה, אבל המתחייב לאשה בכתובתה, או המתחייב ממון אחר לחברו, אם לא פירש את משקל המטבע מן הסתם התחייבותו היא על המטבע שיצא בשעת הפרעון[623]ויש חולקים וסוברים שדין התחייבות אף בסתם הוא כדין הלואה, שאם הוסיפו על המטבע או פחתו ממנו יותר מן השיעורים הנזכרים משלם על פי המטבע שבשעת ההתחייבות[624]ויש מחלקים בין כתובה להלואה ושאר חובות, שבכתובה אם לא פירש את משקל המטבע ופחתו ממנו אפילו יותר מן השיעור, אינו משלם אלא במטבע החדש, שהרי זה בכלל "קולי כתובה"[625]מה שאין כן בשאר חובות[626]ויש שנראה מדבריהם שאף בכתובה, אף אם לא פירש את משקל המטבע, אם פחתו מן המטבע יותר מן השיעור נותן על פי ערך המטבע הראשון[627]

המלוה על המטבע ונפסל, באופן שמן הדין היה הלוה רשאי לפרוע במטבע הישן[628]אם תיקן השלטון שיפרעו הלווים מן המטבע החדש, כתבו ראשונים שדינו דין, וחייבים לפרוע מן החדש, לפי שדינא דמלכותא דינא[629]וכן כשנפסל המטבע ופחתו ממנו או שהוסיפו עליו, באופן שמן הדין הלוה מוסיף או מנכה על פי המטבע שלוה[630]והיה חוק המלכות שכל המלוה לחברו יפרע מן המטבע החדש בלא תוספת וניכוי, דינא דמלכותא דינא[631]ורשאי הלוה להחזיר את המטבע הפחות בלא חשש גזל, והמלוה ליטול את התוספת בלא חשש ריבית[632]שתוספת זו שלא מרצון הבעלים הוא נפרע ממנו, אלא מכח גזירת המלך שדינו דין והפקרו הפקר[633]ואף לסוברים שלא אמרו דינא דמלכותא דינא אלא בדברים שהם לתועלת המלכות, ולא בדברים שבין אדם לחברו[634]ענין המטבע אין לך עסק מלכות גדול ממנו, שהמלכים הם בעלי המטבע והם המוציאים אותו, ואם אין גזירתם בעילוי ערך המטבע מתקיימת, הפסידו את כל הריוח שלהם ואת כל זכותם במטבע[635]במה דברים אמורים, כשתיקן המלך בפירוש שיהא פרעון החובות במטבע החדש, אבל אם לא תיקן כך בפירוש חוזר הדבר לעיקר הדין, שמשלם הלוה במטבע שנפסל[636]או שמשלם בחדש ומנכה ומוסיף לפי הדין[637]ויש מהראשונים חולקים וסוברים שאף אם תיקן המלך בפירוש שיהא פרעון החובות במטבע החדש, אין דינו דין[638]שלדעתם לא נאמר דינא דמלכותא דינא אלא לגבי עצם תיקון המטבע ופסולו, אבל אין למלך רשות לתקן שישלם הלוה פחות ממה שלוה[639]ומהאחרונים יש נותנים טעם אחר, שאילו היה אופן פרעון החובות נוגע לתיקון המטבע, אף הוא היה בכלל דינא דמלכותא דינא, אבל באמת אין זה פוגם בערך המטבע החדש אם ייפטר הלוה מחובו במטבע שנפסל, ולכן אינו בכלל דינא דמלכותא[640]ויש שכתבו שאף לדעה הראשונה, שאם תיקן המלך בפירוש שיהא פרעון החובות במטבע החדש דינו דין, היינו דוקא כשהמטבע החדש מתקבל כמו הישן, אבל כשאינו עובר לסוחר כמו הישן, וכל הפירות והסחורות מתייקרים לגביו, ואין ביד המלך להעמיד את גזירתו שיהא המטבע החדש מתקבל במשא ומתן כמו הישן, אף כשתיקן שיהא החדש מתקבל בפרעון חוב במקום הישן אין דינו דין, שאין זה "דינא דמלכותא" אלא "חמסנותא דמלכותא"[641]

שטרות כסף של ימינו שנפסלו, והוחלף המטבע, יש שכתבו שאם פחת ערך המטבע החדש לעומת הישן, שאין אנשים נותנים בו אמון כדרך שנתנו במטבע הראשון, והוקרו הפירות מחמת זה, דינו כמטבע שנפחת משקלו, שמוסיף הלוה את הפחת על פי שער הפירות במטבע הראשון[642]

מי שלוה מחברו במדינה אחת במטבע של אותה מדינה, ועקרו הלווה והמלוה משם למדינה אחרת, ואין להם דרך למדינה שיצאו משם, יש שכתבו שהרי זה כאילו נפסל המטבע הראשון, וצריך הלווה לפרוע במטבע היוצא במדינה זו, וכיון שיש שינוי בשער הפירות מחמת שינוי המטבעות, צריך הלוה להוסיף או לנכות על פי שער הפירות שבשעת ההלואה[643]

שינוי ערכו[עריכה]

הכסף שנשתנה ערכו ביחס לחפצים אחרים ("פירות"), רואים אותו כדבר שערכו קצוב וקבוע בלא שינוי, ואילו הפירות הם שהוקרו או שהוזלו, ונשתנה ערכם ביחס לכסף[644]שהיוקר והזול תלוי בפירות[645]אבל במטבע לא שייך יוקר וזול[646]וכן שני מיני מטבעות, שאחד מהם חשוב "טבעא" והשני חשוב "פירא" לגביו[647]אם נשתנה ערכם זה ביחס לזה, דנים את ה"טבעא" כמי שערכו קבוע, ואילו היוקר והזול הוא באותו מין מטבע החשוב "פירא"[648]

נשתנה ערך הכסף באופן שברור שסיבת השינוי היא מחמת המטבע, ולא מחמת הפירות, נחלקו אחרונים: יש סוברים שלא אמרו אין יוקר וזול במטבע אלא כשסיבת השינוי היא מחמת הפירות, אבל אם סיבת השינוי היא מחמת המטבע, הכסף הוא שהוקר והוזל[649]ולכן הלווה מחברו וגזרה המלכות לשנות את ערך הכסף, ועל ידי כך הוקרו הפירות או הוזלו, הרי זה מנכה מדמי הפרעון או מוסיף עליהם לפי ערך הפירות בשעת ההלואה[650]כדרך שאמרו כשהוחלף המטבע והוסיפו על משקלו או פחתו ממנו, שאם הוזלו הפירות או הוקרו מחמת כך הרי זה מנכה או מוסיף על פי ערך הפירות[651]ואין לחלק בין תוספת ופחת מצד המשקל לבין תוספת ופחת משום גזירת המלכות[652]וכן כשנשתנה ערך הכסף שלא מחמת גזירת המלכות, אלא שיש שם שני מיני מטבעות כסף ואחד מהם נשתנה ערכו ביחס לפירות, ואילו המין השני נשאר כמות שהיה, אותו מין שהשתנה ערכו הוא שהוקר והוזל[653]שהרי בעל כרחך יש כאן יוקר וזול, ושני המטבעות הם "טבעא", ואין כאן פירות לתלות בהן את היוקר והזול[654]ומי שלוה מטבע מאותו מין מנכה מדמי הפרעון או מוסיף עליהם לפי ערך הפירות בשעת ההלואה[655]ויש סוברים שאף כשסיבת השינוי היא מחמת המטבע רואים את הכסף כדבר שערכו קצוב, והפירות הם שהוקרו והוזלו[656]שכן הוא הדין בחוק התורה שהכסף נחשב כדבר שערכו קבוע[657]ולכן הלווה מחברו ונשתנה ערך הכסף מחמת גזרת המלכות, ועל ידי כך הוקרו הפירות או הוזלו, משלם כמו שלוה, ואינו מנכה ומוסיף לפי ערך הפירות[658]שמטבע לוה ומטבע הוא משלם, ואין יוקר וזול במטבע[659]וכן שני מיני מטבעות שנשתנה ערך אחד מהם לגבי חברו ולגבי הפירות, הלווה מטבע מאותו מין משלם כמות שלוה, שהמטבע במקומו עומד והפירות הם שהוקרו והוזלו[660]ויש סוברים אף הם שאין יוקר וזול במטבע אפילו כשידוע שסיבת השינוי היא במטבע[661]ומכל מקום לדעתם הלווה על המטבע והוזל על פי גזירת המלכות חייב להוסיף על פי ערך הפירות בשעת ההלואה, לפי שהוזלה זו חשובה כאילו פסל המלך מטבע זה ועשה מטבע חדש פחות במשקלו, שחייב הלווה להוסיף[662]ויש סוברים שבאופנים הנזכרים יש יוקר וזול במטבע, ואף על פי כן הלווה מחברו והוזל המטבע אינו משלם אלא כמו שלוה, ואינו מוסיף, שהרי בסתם הלואה פורע במטבע שלוה אפילו כשנפסל לגמרי, לסוברים כן[663]וכל שכן כאן, שלא נפסל המטבע אלא שהוזל[664]ויש שכתבו שאפילו כשהתנה המלוה שישלם לו במטבע היוצא, והוזל המטבע, פורע כמו שלוה ואינו מוסיף, ואף על פי שאילו היה המטבע נפסל לגמרי היה צריך לפרוע במטבע החדש, הרי זה מפני שמטבע שנפסל אין עליו שם מטבע, אבל כאן שלא נפסל אלא הוזל, הרי זה כמי שלוה סאה חטים על מנת לפרוע סאה חטים, שאם הוזלו נותן לו סאה חטים ואינו מוסיף[665]וכן כשהוקר המטבע הרי זה פורע כמו שלוה, ואין בכך משום ריבית, שאין איסור הלואת סאה בסאה נוהג במטבע[666]אבל אם פירש שההלואה היא לפי חשבון מטבע אחר, הרי זה משלם לפי חשבון אותו מטבע, בין בהוזל ובין בהוקר, כמו במלוה סאה בסאה כשעשאה דמים[667]להלכה יש מהאחרונים מכריעים לענין פרעון הלואה שפורע מה שלוה ואינו מוסיף ומנכה[668]ויש שכתבו שהוא ספק, והמוציא מחברו עליו הראיה[669]ויש מקומות שנהגו או שהתקינו לפשר בין הצדדים בכל הענינים הנובעים מעליית וירידת המטבעות[670]

המוכר לחברו חפץ בכ"ד איסרים, כשהיו האיסרים שוים כ"ד בדינר כסף[671]ואחר כך הוזלו האיסרים והיו ל"ב בדינר, כתבו ראשונים שאין הלוקח יכול לפטור עצמו בכ"ד איסרים, ולומר שהדינר הוא שהוקר והאיסרים עמדו במקומם, אלא חייב לשלם דינר כסף או ל"ב איסרים[672]וכיוצא בזה יש שכתבו שאם אין ללוקח איסרים נפטר הלוקח בדינר כסף, אפילו אם הוקרו האיסרים, לפי שהכל הולך אחר המטבע הגדול[673]בטעם הדבר יש שכתבו, לפי שהאיסרים הם שנשתנה ערכם ולא הדינר, ולעולם צריך הלוקח לשלם על פי ערך המטבע בשעת המקח[674]ויש שכתבו הטעם, לפי שהמוכר בכ"ד איסרים, שערכם דינר, מן הסתם אין דעתו על איסרים דוקא, אלא על דינר[675]מכיון ששני המטבעות תלויים זה בזה, והדינר הוא המטבע העיקרי שבו נושאים ונותנים[676]ויש שכתבו הטעם, לפי שהדינר של כסף הוא "טבעא", והאיסרים הם "פירא" לגביו, והחוב נקבע על פי המטבע החשוב "טבעא", אפילו אם ידוע לנו שסיבת השינוי היא במטבע זה[677]ויש שכתבו שאין הדברים אמורים אלא כגון שדחה הלוקח את המוכר בלך ושוב עד שהוזל המטבע, ולדעתם במקום שהעיכוב הוא מצד הלוקח הרי הוא מתחייב לשלם כשעת היוקר[678]

שטרות כסף של ימינו, שאין להם ערך עצמי, יש שכתבו שיש בהם יוקר וזול, ואינם דומים לכסף שבזמן התלמוד שהיה לו ערך עצמי, ולפיכך אומרים שערכו קצוב והפירות הם שמוקרים ומוזלים, מה שאין כן בכסף של ימינו, שכל ערכו אינו אלא בתורת אמצעי תשלום, וכשהוקרו הפירות או הוזלו ביחס לכסף נמצא שירד ערכו של הכסף או שעלה[679]ויש סוברים שאף בכסף של ימינו אין יוקר וזול, אלא רואים את הכסף כמי שערכו קבוע, והפירות הם שמוקרים ומוזלים[680]וכן אם השתנה ערך המטבע של מדינה זו ביחס למטבע של מדינה אחרת, מכיון שמטבע של מדינה אחרת דינו כאן כ"פירא"[681]רואים את המטבע של מדינה זו, שהוא "טבעא", כמי שערכו קבוע, והמטבע של המדינה האחרת הוא שהוקר והוזל[682]

על חוק המלכות בענין פרעון חובות כשנשתנה ערך המטבע, שלדעת רוב הפוסקים יש לו תוקף להלכה, לפי שדינא דמלכותא דינא, עי' לעיל: כשהוחלף המטבע[683]

על איסור ריבית בהלואת מטבע כשהוקר או הוזל לפני זמן הפרעון ביחס למטבע אחר, אם הולכים בזה אחר זמן ההלואה או אחר זמן הפרעון, ע"ע רבית.

על שינוי ערך הכסף כתוצאה מהחלפת המטבע עי' לעיל: כשהוחלף המטבע.

הערות שוליים[עריכה]

  1. במדבר י ב. וע"ע אנציקלופדיה תלמודית:חצוצרות: עשייתן, שחצוצרות שהיו במדבר היו פסולות אם עשאן ממתכת אחרת, ומח' ראשונים אם כסף מעכב בחצוצרות לדורות.
  2. שם לא כב.
  3. דברים ב ו.
  4. שם יד כו.
  5. בראשית כ טז, ועי' אונקלוס: אלף סלעין דכסף, ועי' רמב"ן שם.
  6. דברים כב יט. וע"ע דינר ציון 43 ואילך.
  7. דברים יז יז.
  8. עי' סהמ"צ ל"ת שסה וחינוך מ' תקב.
  9. ציון 80.
  10. ציון 205 ואילך וציון 313 ואילך וציון 551 ואילך.
  11. ע"ע כסף(ב).
  12. ע"ע קדושין.
  13. ע"ע גבית מלוה.
  14. ע"ע שוה כסף, ולהלן.
  15. עי' להלן: בתורת דמי מקח.
  16. עי' להלן: בשיעור ערכו של ממון.
  17. ע"ע שוה כסף, ובערכים המתאימים בכל ענין. וע"ע הנ"ל על הנאה השוה כסף, ועל שכר פעולה, וע"ע מלוה על חוב אם חשוב ככסף לקנין.
  18. ע"ע, ולהלן ציון 20 ואילך, וע"ע הנ"ל מחלוקת אם מע"ש מתחלל על פירות.
  19. משנה בכורות מט ב. וע"ע שקלים, ושם אם זה שאין יוצאים בשוה כסף הוא מה"ת או מדרבנן.
  20. עי' להלן; רמב"ם מע"ש פ"ד ה"ט; שו"ע יו"ד שלא קלח.
  21. רמב"ם שם ה"י; שו"ע שם.
  22. משנה מע"ש פ"א מ"ב; רמב"ם שם; שו"ע שם.
  23. משנה שם; חכמים משנה עדיות פ"ג מ"ב ותוספתא מע"ש פ"א ה"ד; רמב"ם שם ה"ט; שו"ע שם.
  24. ספר המקח לרה"ג שער מא וערוך ע' אסימון: שאין עליו צורה; רש"י ב"מ מד א ד"ה אסימון וכמ"ק; פהמ"ש מע"ש שם וב"מ שם ועדיות שם ורמב"ם שם; ר"ש מע"ש שם; פרי"ד ב"מ שם; פסקי ריא"ז שם סוה"א; שו"ע שם.
  25. דברים יד כה.
  26. ר"ע בברייתא בבלי ב"מ מז ב; בבלי ברכות מז ב ובבלי שבת קכח א ובבלי ב"מ נד א; ירושלמי מע"ש פ"א ה"א, לגי' ר"א פולדא והגר"א: שיש לו צורה ויוצא על גב צורתו.
  27. רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן ב"מ מד א בשם י"א; תלמיד הרשב"א שם: שנסדק או נחסר; ריטב"א שבת סה א בשם ר"ת. וכעי"ז ברבנו דוד פסחים לה ב בשם הערוך.
  28. רמב"ן שם; ריטב"א שבת שם בשם רבו.
  29. רשב"א ור"ן שם; ריטב"א שבת שם פי' ב.
  30. ריטב"א ב"מ שם, ועי' תלמיד הרשב"א שם.
  31. ריטב"א שם.
  32. ר"ת בסה"י (שלזינגר) סי' תקפח ובתוספות שבת סה א ד"ה ליעבד וב"מ שם ד"ה אסימון, ובר"ש מע"ש שם ובתוספות הרא"ש ב"מ מז ב.
  33. עי' תוס' ב"מ שם ד"ה הנחושת.
  34. ר"ש שם בשם ר"ת.
  35. תוס' ב"מ שם ד"ה אסימון; ר"ש שם; תוס' הרא"ש שם.
  36. סה"י שם.
  37. עדיות שם; תוספתא מע"ש שם, הובאה ב"מ מז ב, ובירו' שם.
  38. ב"מ שם. ועי' ירו' שם: דבר שהוא נצרר מחברו, ובמפרשים.
  39. עי' תוספתא שם וגמ' שם.
  40. תוס' הרא"ש שם.
  41. תוס' שם מד א ד"ה אסימון.
  42. תוס' שם ור"ש שם ותוס' הרא"ש שם לשי' ר"ת הנ"ל.
  43. רמב"ם שם; שו"ע שם.
  44. עי' משנה מע"ש פ"ב מ"ח ובבלי ב"מ מה א וב ונג א ובבלי בכורות נ ב. ועי' פהמ"ש דמאי פ"א מ"ב שכ' שאין לחלל על נחושת, ועי' חזו"א דמאי סי' ג ס"ק יב שתמה, והכריע להלכה שמחללים, ועי' מש"כ בד' הרמב"ם בחי' ר' מאיר שמחה ב"מ מד ב, ועי' ציון 55, וע"ע פדיון מע"ש.
  45. עי' בבלי ב"מ מד ב – מה ב לב"ה, ושם מח' אמוראים לב"ש, ועי' ציון 316 ואילך.
  46. פנ"י קדושין יא ב ואג"מ יו"ד ח"א סי' קצ-קצב, שהרי עיקר כסף לקנין כסף ולקידושין הוא פרוטה של נחושת, ועי' ציון 76 ואילך.
  47. עי' אב"נ אה"ע סי' שפד.
  48. ספרי, ראה פיס' קז.
  49. תשוה"ג הרכבי סי' עח (והזכיר רק זהב); רבנו הלל שם.
  50. דברים יד כה.
  51. ר' ישמעאל בספרי שם (בתשוה"ג שם: שצריך לה צרור), וכעי"ז בברייתא בבלי ב"מ מז ב: דבר שנצרר ביד, ועי' ציון 38 מגמ' שם שפי' את דרשת ר"י לרבות אסימון, אבל בספרי הדרשה היא לרבות שאר מטבעות. ובהגהות הגר"א לספרי מגיה שהדרשה היא: כסף כסף ריבה, ודרשת ר' ישמעאל היא דרשה אחרת בפ"ע (וכד' הבבלי שבא לרבות אסימון). ועי' בבלי קדושין יא ב להו"א שם לב"ש שלמדים חילול על פרוטות נחושת מ"כסף הכסף ריבה", וחי' מהרי"ט שם שלימוד זה נשאר גם למסקנא שלא נמעט מטבעות שאינם של כסף (וכ"כ המקנה שם, ולדעתו היא דרשת ר"ע דלהלן, ועי' להלן מתוס' הרא"ש).
  52. רבנו הלל שם, וכעי"ז במיוחס לראב"ד.
  53. דברים שם.
  54. ר"ע בברייתא ב"מ שם ובספרי שם.
  55. תוס' הרא"ש ב"מ שם, וכ"כ בחת"ס יו"ד סי' קלד, וכן פי' בספרי דבי רב בד' ר"ע בספרי שם. ועי' מיוחס לראב"ד שם שנ' קצת מלשונו שר"ע חולק שאין מחללים על נחושת וזהב, וכ"כ בסד"ר שם בשם מוהר"ס (ר' סולימאן אוחנה), אבל תמה ע"ז שודאי מחללים.
  56. תוס' הרא"ש שם. ומ' קצת מלשונו שלפי האמת זה שמחללים על נחושת וזהב הוא מטעם שוה כסף ככסף, ואף שבמע"ש צריך כסף דוקא, מטבע שיש עליו צורה לא נתמעט, ומועיל מטעם שוה כסף, ועי' רשב"א קדושין שם ופנ"י והמקנה שם ואג"מ שם.
  57. עי' לעיל (ושם שלהלכה אין מחללים). נחל יצחק חו"מ סי' סו סל"ח בד' תוס' ערובין לא ב ד"ה שפדאו ובד' ר"ש מע"ש פ"א מ"ב (וכ"ה ברא"ש שם) ובד' ריטב"א ב"מ מד א בשם ר"ת, וכ"כ בחי' הרי"מ אה"ע סי' כז ס"ק ג (ד"ה גם י"ל) בד' הריטב"א שם. ואינו מוכרח, שי"ל שכוונת הראשונים רק לפירוש המלה אסימון או פולסא, ולא לענין חילול מע"ש.
  58. נחל יצחק שם.
  59. חי' הרי"מ שם. ועי' ציון 123.
  60. עי' להלן: בתורת דמי מקח.
  61. עי' משנה ב"מ מד א; רה"ג בס' המקח שמ"א; עי' רמב"ם מכירה פ"ו ה"ו; עי' טוש"ע חו"מ רג ח.
  62. רמב"ם שם ה"ב; שו"ע שם ג. ועי' ציונים 236, 237.
  63. עי' להלן: בשיעור ערכו של ממון.
  64. עי' ב"מ שם ב ומה א; טוש"ע יו"ד קסב א.
  65. ע"ע רבית, וע' אבק רבית ציון 15, וע' סאה בסאה. גמ' שם; טוש"ע שם.
  66. עי' גמ' שם; יראה"ש מ' קיח; סה"ת שמ"ו ח"ה אות ו; טוש"ע שם.
  67. יראים שם; סה"ת שם.
  68. עי' להלן: בשיעור ערכו של ממון.
  69. ס' המקח שם (מהד' רמ"י ליפקוביץ' עמ' שעה). וכ"כ בחזו"א חו"מ סי' טז ס"ק ב: מנהגנו לשער כו'.
  70. ס' המקח שם. וע"ע דינא דמלכותא דינא ציון 37 ואילך.
  71. חזו"א שם, ועי"ש שמע"ש א"א יהא לפדות אם לא יהיה מטבע היוצא.
  72. עי' חזו"א שם וס"ק ט.
  73. חזו"א שם ס"ק ב.
  74. רה"ג בס' המקח סוף שמ"א.
  75. רב שרירא, הובא ברי"ץ גיאת ב"מ מד א (נד' בשיטת הקדמונים), ועי' ציון 298. וכ"ה בקיצור השערים לס' המקח שם, וסותר לס' המקח שלפנינו, ועי"ש שאף אם נהגו לישא וליתן בפרוטות נחושת אינן כמטבע.
  76. ע"ע פרוטה וע' פחות משוה פרוטה.
  77. ע"ע שוה כסף.
  78. אב"מ סי' כז ס"ק א בד' ראשונים דלהלן. אבל בס"ק כא כ' שבקדושין ז ב: מה כסף דקיץ, מ' שכסף (הנזכר בניגוד לשוה כסף) היינו מטבע. ועי' לעיל שכסף במע"ש היינו מטבע ולא מתכת, ולד' האב"מ בס"ק א צ"ל שהוא דין מיוחד שנלמד מוצרת הכסף, אבל לא ממשמעות "כסף", ועי' משנת ר' אהרן ב"מ סי' יט. ועי' בהגר"א שבציון 196.
  79. תשוה"ג (קורונל) סי' צה; רי"ף קדושין יב א: חצי חכה, ועי' ר"ן שם ותשו' ר"א בן הרמב"ם סי' פב וכו"פ פט"ז בדעתו שהוא משקל חצי שעורה; רמב"ם שקלים פ"א ה"ג וטו"נ פ"ג ה"א ופהמ"ש קדושין פ"א מ"א; סמ"ג עשין מח וצה, ועי' עשה מה שהיא קבלת הגאונים; רמב"ן הל' בכורות לבכורות נ א ושבועות לח ב; רשב"א שבועות שם; מאירי שבועות שם וקדושין ב א; רא"ש קדושין יב א ושבועות רפ"ו; ריטב"א שבועות שם וקדושין יא ב; סמ"ק מ' קפג; טוש"ע אה"ע כז י וחו"מ פח א ויו"ד רצד ו, ועוד רבים. וע"ע דינר ציון 75 ואילך, ושם ציון 97, שיטות אחרות במשקל הכסף של פרוטה, וע"ע פרוטה.
  80. בדק הבית אה"ע סי' לא בד' רמ"ה שבטור שם, שלכן במקדש בכסף פחות מהשיעור אין לחוש שמא ש"פ במדי (ע"ע פחות מש"פ).
  81. אב"מ שם ושם בד' ראשונים הנ"ל, וכ' הטעם, שמטבע בשיעור פרוטה לא היה בימי משה (עי' תוס' קדושין יא ב ד"ה והרי), וע"כ שהשיעור הוא ע"פ משקל מתכת הכסף. וכ' שאולי היא הלכה למשה מסיני בכלל שיעורים (ע"ע). וכ' בס"ק א שלפ"ז "פרוטה" שבמשנה קדושין ב א היינו מתכת כסף במשקל חצי שעורה, ופי' כן ל' הרמב"ם אישות פ"ג ה"א: פרוטה כסף, ועי' להלן.
  82. ע"ע נזיקין וע' מיטב.
  83. אב"מ שם בד' הרמ"ה שבנ"י ב"ק ט א, לפי' הש"ך חו"מ תיט ס"ק ג בדעתו, שאם יש לו מתכת כסף יכול לפרוע אפילו סובין, לפי שזה בכלל "כסף או מיטב", אבל אם יש לו מעות צריך לפרוע דוקא מעות. ועי' בהגר"א חו"מ שם ס"ק א ונחל"ד ב"ק שם וחזו"א ב"ק סי' ז ס"ק ה שפי' ד' הרמ"ה בע"א.
  84. שמות כב כד. ש"ך שם, וכ' שכ"ד כל הפוסקים.
  85. אב"נ אה"ע סי' שפד, ע"פ רש"י קדושין ב א: פרוטה, של נחושת, וכן צידד בחזו"א אה"ע סי' קמח לקדושין יא ב. וכ"ה בר"ח בן שמואל ריש קדושין ש"כסף" היינו פרוטת נחושת בשווי כסף נקי במשקל חצי שעורה.
  86. אב"נ שם; חזו"א שם. ועי' אב"נ שם בטעם שנקבע השיעור לפי כסף ולא לפי נחושת, לפי שכסף הוא "טיבעא" לגבי נחושת, ונקבע השיעור בדבר שערכו קבוע, ועי' ציון 406.
  87. עי' ציון 102 ואילך.
  88. חזו"א שם, וסיים בצ"ע.
  89. עי' רמב"ם שקלים שם ה"ב ורמב"ן הל' בכורות שם וטוש"ע יו"ד שה א שהוא כסף במשקל אלף תשע מאות ועשרים שעורים, וכ"ה החשבון לשא"ר הנ"ל ציון 79 ששיעור פרוטה משקל חצי שעורה כסף. ועי' רש"י עה"ת שמות כא לב וכו"פ שם מכמה ראשונים שנתנו שיעורים אחרים במשקל הכסף, וע"ע דינר שם וע' סלע וע' פדיון הבן.
  90. חזו"א חו"מ סי' טז ס"ק י, והוכיח מתוס' בכורות נ ב סוד"ה דמזדבני בשם ריב"ן, שדינר זהב שוה כ"ד דינרי כסף טבועים וכ"ה דינרים שאינם טבועים, והרי לפדיון הבן די בד' חומשי דינר זהב (עי' בכורות שם א), השוים כ' דינרים שאינם טבועים. וכן נקט בשו"ת דעת כהן סי' קפד.
  91. עי' חזו"א שם וס"ק ט, ועי' ציונים 72, 405. ועי' שיעורי תורה לרא"ח נאה עמ' רעט.
  92. ע"ע.
  93. תוס' שבועות מ א ד"ה בטוענו; תוס' הרא"ש שם. ועי' תוס' בכורות נא א ד"ה והראיון.
  94. או"ת סי' פח אורים ס"ק ב ע"פ תוס' שבועות שם. וכ"כ בד' תוס' בחי' הרי"ם חו"מ שם ס"ק ו (אבל כ' שמל' הראשונים שבציון 79 מ' שתלוי רק במשקל). וכ"נ ממאירי קדושין ב א ותשב"ץ ח"ג סי' לו, שכ' שפרוטה היא מנחושת ומעורב בה כסף במשקל חצי שעורה, ועי' ר"ח בן שמואל שם (ועי' כתובות קי ב: פריטי דכספא לא עבדי אינשי, ותר"י בשמ"ק שם). ועי' חי' וכללות הרז"ה דף ג ואילך.
  95. אג"מ יו"ד ח"א סי' קצ ד"ה וא"כ שבשקלים. ועי' תשב"ץ ח"ב סי' רצב: משקל עשרים דינרין, וכל זה כסף צרוף טבוע.
  96. אב"מ שם בד' ריטב"א קדושין יא א: דהא בקרא כסף כתיב כו' דלאו כסף ממש אלא ממון, וכיון דכן פרוטה עצמה שהיא של נחושת היינו שוה פרוטה כו' ולאו כסף היא. ועי' חזו"א אה"ע שם שתמה, שא"כ אין לנו שום שיעור של פרוטה, ומנ"ל כמה נקרא שוה הרבה שחשוב פרוטה.
  97. חזו"א שם בפי' א בד' הריטב"א, שמש"כ "ממון" היינו מטבע היוצא, ודוקא של כסף, ועי"ש שייתכן לקנות ע"י פרוטה במטבע כסף, כגון שמזכה שיעור פרוטה בתוך דינר. ולפ"ז פרוטת נחושת אינה אלא שוה כסף, כל' הריטב"א שבציון הקודם, ועי' ציון 56.
  98. חזו"א שם בפי' ב, ועי"ש בפי' ל' הריטב"א הנ"ל שפרוטה אינה אלא שוה כסף, ועי' אהא"ז פ"ג אישות ה"א, נד' בסוף הל' אישות.
  99. חזו"א שם, וכ"ה בריטב"א שבציון 79, שכ' השיעור במשקל הכסף.
  100. עי' להלן. ובכמ"ק "שקל" משמש לציון יחידת משקל, עי' בראשית כד כב: נזם זהב בקע משקלו, ואונקלוס שם: תקלא מתקליה, ובמדבר ז יג: מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקדש, ויהושע ז כא: לשון זהב אחד חמשים שקלים משקלו, וש"ב יד כו: ושקל את שער ראשו מאתים שקלים באבן המלך.
  101. חי' הרי"מ אה"ע סי' כז ס"ק ג ד"ה ונראה דכל מטבע. ועי' פי' רד"צ הופמן דברים כה יג שי"א שבזמן בית ראשון לא היו משתמשים במטבעות אלא בחתיכות כסף במשקל קבוע, ו"שקל" וחלקיו הם יחידות משקל, וכ' שצ"ל לפ"ז ש"כסף שיש עליו צורה" שנאמר במע"ש היינו שיש עליו ציון משקלו, אבל בס' נפש חיים לר"ח פלאג'י מע' מ אות יב הוכיח שהיו משתמשים במטבעות מב"ק צז ב: מטבע של אברהם אבינו זקן וזקנה מצד אחד כו', ומשבת לג ב ביעקב אבינו: מטבע תיקן להם, ועי' ס' מדות ושיעורי תורה לר"ח בניש (ב"ב תש"ס) עמ' שסג-ד.
  102. עי' בבלי ב"ק צח א: השף מטבע כו'; תוס' בכורות נ א ד"ה דמזדבנא בשם ריב"ן; עי' ראשונים שבציון 28. ועי' גמ' שבציון 556 ואילך שלפעמים הוסיפו על משקל המטבע ומ"מ לא נשתנה שוויו לגבי פירות, וציון 605 שלפעמים השתנה ערך המטבע לגבי פירות ע"י שינוי צורתו, אף שהמטבע החדש והישן שוים במשקלם.
  103. ריב"ן שם.
  104. עי' פרי"ד ב"ק צח א, הובא בציון 578; ר"מ בנט בחת"ס חו"מ סי' סה בד' הרא"ש ב"ק שם סי' יב, ועי' ראב"ד שם, הובאו בציון 577.
  105. עי' בהגר"א יו"ד שה ס"ק ד.
  106. מכונים בספרי הפוסקים דלהלן "באנק נאטין", "סוגנאציעס" או "אסיגנאציעס", "באנק צעטליך" (באחרון השתמשו לפעמים גם על ניירות ערך).
  107. היו מקומות וזמנים שאם היה אדם מוכיח ששטר כסף שבידו נשרף או אבד, היה מקבל את תמורתו מן המלכות, כמו בשטר חוב (עי' שו"ת חת"ס אה"ע ח"א סי' קכו ושו"ת חיי אריה סי' א ד"ה אולם מה שנראה), והיו מקומות וזמנים שלא היה מקבל כלום, כמו במטבע (עי' שו"ת ר' משולם איגרא חו"מ סי' טז ונחל יצחק חו"מ סי' סו סל"ח).
  108. עי' ס' ברית יהודה לרי"י בלוי (י-ם תשל"ו), בפתיחה לפי"ח.
  109. רוב האחרונים שדנו בזה היו בתקופה שהיו המדינות (או הבנקים) מתחייבים לשלם את תמורת השטרות, ועי' להלן.
  110. עי' סידור דרך החיים לר"י מליסא דיני פדיון הבן (בחלק מהמהדורות חסר); תשובה מאהבה ח"ג סי' תד; חת"ס שם, ועי' חו"מ סי' קנג (וסותר לדבריו שבציון 122 ואילך); ר"ש קלוגר בטוטו"ד קמא סי' רעא ומהדו"ג ח"ב סי' לח ובהאלף לך שלמה חו"מ סי' ו ובחכמת שלמה חו"מ סי' קצ; שו"ת בית שלמה חו"מ סי' לד וע ועא ועז; עונג יו"ט סי' קב; שו"ת חיי אריה (הורוויץ) סי' א; עי' שו"ת או"ש ח"ב סי' יד. ועי' חי' הרי"מ אה"ע סי' כז ס"ק ג בארוכה, ונשאר בצ"ע, וכן נשאר בספק בפתחי שערים ב"מ קיח א, ועי' שו"ת צ"פ ח"ג סי' קעח ובתשובתו שבס' אשל אברהם (ניימארק, ת"א תשי"ז) פירות גינוסר סי' י, ועי"ש בסי' ט.
  111. עונג יו"ט שם; חיי אריה שם. ועי' חי' הרי"מ שם שאע"פ שגם מטבע שבגמ' היה שוה יותר מערך המתכת שבו, עי' לעיל, מ"מ עיקר ערכו היה מחמת עצמו, והצורה לא באה אלא לסימן על משקלו, משא"כ בזה שאין לו ערך עצמי כלל.
  112. ע"ע שטרות. דרך החיים שם; תשובה מאהבה שם; חת"ס אה"ע שם; ר"ש קלוגר שם; בית שלמה שם; עונג יו"ט שם; עי' שו"ת או"ש שם, ונ' קצת מדבריו שאינם ממש שט"ח, אלא שכיון שאין להם שיווי עצמי אין גופם ממון. ועי' חיי אריה שם שמוכיח מראשונים שבציון 138, שאף מטבע שבזמן חז"ל תוספת הערך שמחמת צורתו חשובה כדבר שאין גופו ממון, ועי' ציון 139 שי"מ דבריהם בע"א. ועי' שו"ת חסד לאברהם (תאומים) יו"ד סי' צה שמדמה לשט"ח אבל סובר שחשובים גופם ממון, שלדעתו שט"ח שנכתב "לכל המוציאו" חשוב גופו ממון, וכ"ש שטרות כסף שחייבים לקבלם ע"פ חוק המלכות, אבל בנחל יצחק שם וכמה אחרונים הוכיחו שאף שט"ח לכל המוציאו אין גופו ממון, וע"ע הנ"ל.
  113. ע"ע אונאה ציון 122 ואילך, וע' שטרות. בית שלמה שם סי' ע; שו"ת או"ש שם.
  114. ע"ע שומרים, וע' שטרות. בית שלמה שם סי' לד ועז, ושכן הורה ר"מ איגרא (ועי' ציון 122). ועי' שו"ת או"ש שם שלסוברים שיש חיוב שמירה בכלי פחות מש"פ (ע"ע שומרים מח' ראשונים) מכיון שיש לו שימוש חשוב, אף שאינו ממון מצד עצמו, ה"ה בשטרות כסף שיש להם שימוש חשוב לקנות בהם כל דבר.
  115. ע"ע שבועת הדיינים, וע' שטרות. חת"ס שם. וכן נסתפק בחי' הרי"מ שם לענין שמירה ושבועה. ובשו"ת או"ש שם כ' שגם זה תלוי במח' הראשונים בחיוב שבועה על כלי פחות מש"פ (ע"ע שבועה). ועי' חיי אריה שם שנהגו לדון בהם דיני שומרים ולחייב עליהם שבועה, וכ' שי"ל שלדיני ממונות הולכים אחר המנהג, אף שמן הדין אינם אלא כשט"ח, וכעי"ז דן בהאלף לך שלמה שם לענין שומרים משום דינא דמלכותא דינא (ע"ע).
  116. עי' טוטו"ד מהדו"ג והאלף לך שלמה שם לענין רבית, לסוברים שנתמעטו שטרות מרבית דאורייתא, ע"ע רבית, ועי' חת"ס שם: ולענין רבית צ"ע עדיין, ועי' חת"ס שם ובית שלמה סי' ע לענין קנין, ועי' שו"ת או"ש שם שאין פודים בהם הקדש. ועי' כרם ציון שביעית עמ' סט בשם מהרי"ל דיסקין לענין דמי פירות שביעית שאין קדושתם נתפסת בשטרות נייר, ועי"ש מרצ"פ פרנק, וע"ע פירות שביעית.
  117. ע"ע פדיון הבן וע' שטרות. דרך החיים שם; תשובה מאהבה שם; חת"ס שם; חכמת שלמה שם; עונג יו"ט שם; חיי אריה שם; שו"ת או"ש שם. וכ"כ ר"ח ברלין בשו"ת תירוש ויצהר (מיכלזון) סי' קי אות יח.
  118. ע"ע מכירת שטרות. חת"ס שם; או"ש שם. ועי' חת"ס שם עוד נפ"מ בינו לבין שטר.
  119. ע"ע גרמא בנזקין; גרמי, ציון 76 ואילך. או"ש שם.
  120. חי' הרי"מ שם; שו"ת או"ש שם (וכן נקט בחת"ס שבציון 122).
  121. שו"ת מחנה חיים ח"ב אה"ע סי' כו וכז, וכ' שמ"מ אם קידשה בהנאה שיש לה מהשטרות ודאי שהיא מקודשת.
  122. חת"ס יו"ד סי' קלד וחו"מ סי' קפז, הובא בפת"ש יו"ד שה ס"ק ז וחו"מ צה ס"ק א (וסותר לדבריו שבציון 110 ואילך); שו"ת השיב משה סי' נה; נחל יצחק חו"מ סי' סו סל"ח ושו"ת עין יצחק יו"ד סי' ל; שו"מ מהדו"ג ח"ג סי' נה; שו"ת דבר משה (תאומים) ח"ב סי' מא; עי' תורת הגרא"מ לפידות עמ' קעז; ערוה"ש חו"מ סו ט ורג יב ורעח יג ויו"ד שה יח; עי' שו"ת חבצלת השרון יו"ד סי' פח; חזו"א חו"מ סי' טז ס"ק כו. ועי' חי' רע"א חו"מ רעח ס"ז שדינם כ"מוחזק" לענין חלק בכור בירושה (ע"ע [[אנציקלופדיה תלמודית:ירושת הבכור|]])דהוי מטבע ממש. ועי' שו"ת אמרי יושר לר"מ אריק ח"ב סי' קנא שכן פסקו "כל האחרונים" (לענין שבועה, אבל שם סי' קפה הביא ד' החולקים לענין שמירה), ושו"ת מהרש"ם ח"ב סי' ק שכן פשט המנהג בכל בתי הדין (לענין שבועה ושמירה), וכ' שכ"מ בשו"ת ר"מ איגרא שם (ותמה שסותר למה שאומרים בשמו להיפך, עי' ציון 114), ועי' ציון 115 שיש מחלקים בין שבועה ושמירה לשאר דינים.
  123. חת"ס שם ושם, ועי' ציון 105; נחל יצחק שם. ועי' עונג יו"ט שם שדחה, שהכסף יש לו ערך עצמי, וע"י הצורה עולה שוויה של המתכת, משא"כ בשטרות נייר. ועי' נחל יצחק שם שמוכיח ממטבע של עץ שלדעתו י"ס שמחללים עליו מע"ש, עי' ציון 57, אף שעיקר שוויו אינו אלא מחמת הצורה, ועי' חי' הרי"מ שם.
  124. חת"ס שם ושם; נחל יצחק שם. ועי' רא"מ לפידות שם. ועי' שו"ת בית אב ח"ה סי' שלא שלפ"ז במקום שאין חוק המלכות מחייב לקבל שטרות נייר בתורת כסף, אין להם דין כסף. ועי' חזו"א שם שלטעם זה אינו חשוב כסף אלא בתוך המלכות ולא במקום אחר, ואולי י"ל שכיון שחשוב כסף בתוך המלכות, ואפשר להוליכו לשם, ממילא דינו ככסף בכל מקום.
  125. עי' השיב משה שם; עי' שו"מ שם; עי' חבצלת השרון שם; עי' חזו"א שם, וכ' שם שלטעם זה חשוב כסף אף במדינה אחרת. ועי' ציונים 74, 75, 298.
  126. חת"ס שם; חזו"א שם.
  127. חת"ס שם. וכ"כ להלכה בחזו"א דמאי סי' ג ס"ק יב, אבל למעשה כ' שאין לפדות אלא במטבע של מתכת (אף שאין לו ערך עצמי), ש"אין עושין מעשה במה שלא שמענו מרבותינו", וכ' שאפשר שהנהיגו כך כדי שלא יזלזלו בפדיון מע"ש, וסיים בצ"ע (ועי' מנחת שלמה ח"א סי' עא אות כג שלפי מנהג זה צריך שתהא המתכת ש"פ, שאל"כ הרי היא כנייר). ועי' נחל יצחק שם שנסתפק, לשיטתו שלהלכה אין פודים מע"ש במטבע של עץ לפי שאינו חשוב, עי' ציון 57 ואילך, אם פודים בשטרות נייר. ובמחנה חיים שם סי' כז כ' שי"ל ששטרות נייר נחשבים כ"אין עליו צורה", מכיון שאין הצורה חקוקה או בולטת, וצ"ב.
  128. השיב משה שם; נחל יצחק שם ועין יצחק שם, אבל בתשובתו בתירוש ויצהר שם אות טו כ' שאין פודים; שו"מ שם; רא"ם לפידות שם ובתשו' בתירוש ויצהר שם אות יא; ערוה"ש יו"ד שם, ומסיים: ומ"מ למעשה יש להחמיר; חזו"א שם, וכ"כ רוב המשיבים בתירוש ויצהר שם. וכ"כ בחסל"א שבציון 112 לפי שיטתו שם, אלא שחשש לכתחילה לשיטות שאין פודים.
  129. חת"ס שם ושם (והובא בפת"ש שם), וכ' שאינו דומה לפדיון הקדש שהוא מהגזבר ודינו כמקח וממכר מהדיוט, ועי' ציון 192. ועי"ש שדן אם יועיל מטעם "לדידי שוה לי" (ע"ע פדיון הבן וע' [[אנציקלופדיה תלמודית:שוה כסף|]]), ועי' חי' הרי"מ שם שבדבר שאינו ש"פ אין אומרים "לדידי שוה לי" (לסוברים כן, ע"ע הנ"ל), ועי' דעת כהן סי' קפד טעם אחר, וכ' שאף כשיש בנייר ש"פ אין פודים בו, ואף במטבע מתכת של ימינו אין פודים. ועי' תירוש ויצהר שם אות ט מר"י שור שתמה על עיקר הסברא, שלגבי גבוה גם כסף וזהב אינם כלום, וע"כ כל שהוא שוה ה' סלעים לכהן מועיל לפדיון.
  130. מחנה חיים שם סי' כז, וכ"מ קצת בבית שלמה שם סי' עא, ועי' שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' רח. וכן צידד בחיי אריה שם בד' החת"ס ור"מ איגרא, אבל חלק ע"ז וכ' שבכל אופן אינם ככסף, מכיון שאין להם ערך עצמי, ואין תוקף לדינא דמלכותא לעשותם כסף. ועי' מחנה חיים שם שמחלק בין שטרות שכתוב בהם בפירוש שיקבלו את תמורתם ובין שטרות שאין כתוב בהם כלום, וצ"ב, שלכאו' אין הבדל מה כתוב בשטר, אלא מה הוא חוק המלכות בענינו, ואולי לשונו לאו דוקא.
  131. ע"ע חליפין ציון 215 ואילך, ושם ציון 314 ואילך שה"ה שאינו נקנה בחליפין.
  132. ב"מ מה ב.
  133. רש"י שם ד"ה משום, ועי' ר"י מלוניל שם.
  134. רש"י שם, שאינו דומה ל"נעל" שקונה בחליפין. ועי' רמב"ן ושא"ר שם שתמהו שא"כ למה אינו נקנה בחליפין (וע"ע חליפין ציונים 311, 312). ובשו"ת מהרי"ל החדשות סי' קל כ' שאף בזה הטעם משום שדעתו על הצורה, ואין דעתו סומכת להקנות, שמא תיפסל לפני שתבוא לרשותו, שמצוי שתיפסל, ועי"ש תי' אחר כעי"ז ע"פ ל' הטור חו"מ רג, ועי' ב"ח ופרישה שם.
  135. מאירי שם; ריטב"א שם, ועי"ש שמטע"ז גם אינו נקנה בחליפין.
  136. ע"ע דבר שאין בו ממש ציון 58 ואילך. תוס' הרא"ש שם, וכעי"ז בשו"ת הרי"ף (רוטשטיין) סי' טז. ועי' תוס' הרא"ש שם שכ' טעם זה על מה שאינו נקנה בחליפין, אבל הטעם שאינו נעשה חליפין כ' כרש"י שאינו מסויים, ובפסקי ריא"ז שם כ' הטעם שאין בו ממש גם על מה שאינו נעשה חליפין.
  137. רשב"א ופרי"ד ונ"י שם; תלמיד הרשב"א שם מו א: דבר שאינו גוף.
  138. רמב"ן ופרי"ד ור"ן ונ"י שם; רשב"א שם וקדושין כח ב; תלמיד הרשב"א שם. ועי' ראשונים הנ"ל שמטע"ז גם אינו נקנה בחליפין, וע"ע הנ"ל ציון 335 ואילך.
  139. שו"ת פרדס רמונים (לבעל פרד"ר על נדה) ח"א סי' מז, שלפיכך מטבע חשוב גופו ממון לענין שבועה ושומרים ושאר דינים, ועי"ש בארוכה. אבל בחיי אריה שבציון 112 פי' ד' הראשונים הנ"ל שהערך שמחמת הצורה אין גופו ממון. ועי' חי' הרי"מ שבציון 146 טעם אחר שנחשב כגופו ממון לשאר דינים.
  140. חי' הרי"מ ב"מ שם.
  141. דברות משה ב"מ ח"ב עמ' קנד-קנה, ועי"ש בד' ראשונים הנ"ל.
  142. ציון 205 ואילך, וציון 313 ואילך. ועי' טעם אחר לזה שאינו נקנה בחליפין להלן ציון 229.
  143. מאירי קידושין ז ב בשם י"א, וצ"ל שהמשנה קדושין ב א: בפרוטה, היינו במתכת כסף כשיעור פרוטה (עי' ציון 81), או במטבע שאינו שוה יותר מהמתכת שבו. ומ' קצת שטעם הי"א מפני שהאשה טועה בערך המטבע, כמו במקדש בדבר הצריך שומא, עי"ש, וצ"ב, שהרי המטבע יש לו ערך קבוע, ומה בכך שאפשר שייפסל וירד ערכו. ועי' שו"ת פרד"ר ח"א סי' מז שי"ל שאין האשה סומכת דעתה, שמא ייפסל המטבע. ובר"ן ובנ"י דלהלן מ' שהטעם לומר שאינה מקודשת מפני שהצורה היא כשטר שאין גופו ממון, וצ"ב, שאף המקדש בשטר מקודשת, ועי' חי' הרי"מ אה"ע סי' כז ס"ק ג שפי' כוונתם שהצורה היא דבר שאין בו ממש ואינו בר קנין בפ"ע, וכעי"ז בחי' הרי"מ ב"מ מה ב.
  144. עי' מאירי שם על הי"א: ואינו כלום; בהגר"א אה"ע סי' לב ס"ק יג; אב"מ סי' כז ס"ק ב ולא ס"ק ה, ע"פ קדושין יב ב: כנסי סלע זה כו', וכמ"ק, וכ"ה סתימת הפוסקים, וכ"כ כמה אחרונים שהובאו באוצה"פ סי' לא ס"א ס"ק ד אות יג. ועי' ב"ש סי' לא ס"ק ה בשם מרדכי שאין מקדשים במטבע, ובב"ש מהדו"ק שם הוכיח שמקודשת מתוס' ב"מ פב ב ד"ה אימור ורא"ש קידושין פ"א סי' י, וכ' שצ"ל שכוונת המרדכי אינה אלא מדרבנן, ובסי' כז ס"ק א כ' שאין מקדשים במטבע לכתחילה, ועי' אב"מ שם שתמה על הב"ש, שהמקור הוא במרדכי קדושין סי' תפח בהגהה, ושם לא כ' ש"אין" מקדשים, אלא בל' קושיא "האיך" מקדשים במטבע, הרי דעתה על הצורה, ומ' שהיה פשוט לו שמקודשת, אלא שתמה מה הטעם, ועי' פרד"ר שם.
  145. ר"ן ונ"י ב"מ שם.
  146. חי' הרי"מ שם, וכ"כ בקיצור בחו"מ סי' פח ס"ק ג, ועי' מש"כ בפרד"ר שם ע"פ סברתו שבציון 139, ועי' אב"מ שם ודברות משה שבציון 141.
  147. ציון 120 ואילך.
  148. משנה ב"ק צו ב; רמב"ם גזילה ג ד; טור חו"מ שסג א; שו"ע חו"מ שסג א.
  149. שם צז א.
  150. רש"י ד"ה פסלתו מלכות. ועי' יש"ש שם שר"ל שאינו יוצא כלל, ולא כפסלתו מלכות שנזכר בב"מ מו ב שיוצא בצינעה.
  151. גמ' שם.
  152. רש"י ד"ה היינו (לגי' מסורת הש"ס). ועי' דברות משה ב"ק סי' סח ענף ב בדעתו שעיקר המטבע הוא מה שיוצא בהוצאה, ולא המתכת, וכשאינו יוצא נהפך ממטבע לחתיכת מתכת, ואין לך שינוי גדול מזה.
  153. גמ' שם.
  154. רש"י ד"ה הכא מינכרא.
  155. גמ' שם. ועי' תוס' שם ד"ה המלוה ותוס' ר"פ ורא"ש שם ואו"ז סי' שצה בשם ר"י שכן סוברים רב ושמואל שם ב (ועי' ציון 499 ואילך), ותוס' שם צח א ד"ה השף ורשב"א שם ורא"ש שם שכן סובר רבה שם, וכ"כ תלמיד הרשב"א והרא"ש שם צז א. ועי' ירו' שם פ"ט ה"ג שכן סובר שמואל, ובשם רב הונא אמרו שם כרב יהודה שבבבלי, ובאו"ז שם מגיה בירו' רב יהודה, להשוותו לבבלי.
  156. גמ' שם. ועי' דברות משה שם שלר"ה עיקר המטבע הוא המתכת, אלא שתשמישו הוא שיוצא בהוצאה, ולכן זה שאינו יוצא אינו חשוב שינוי.
  157. ר"י מלוניל במשנה שם. ועי' ציונים 167, 169.
  158. רמב"ם שם, והובא בטור שם; סמ"ג עשין עג; מאירי שם דעה ראשונה בסתם, ושכן פסקו גדולי הפוסקים (הרי"ף, וצ"ב, ועי' ב"י שכ' שהרי"ף לא הכריע, ויש"ש שם שהרי"ף פסק כר"ה) והמחברים (הרמב"ם); נ"י ב"ק שם, אבל אח"כ כ' (ונדפס בסוגריים מרובעים) שהתוס' והרא"ש פסקו כר"ה, עי' ציון הבא; המחבר בשו"ע שם. ועי' בהגר"א שם ס"ק א בטעם שפסקו כר"י.
  159. רבנו ברוך ב"ק שם; רא"ש שם, והובא בטור, שרב הונא היה רבו של רב יהודה (וע"ע הלכה ציון 998 ואילך), ושכן סוברים רב ושמואל ורבה, עי' ציון 155; מאירי שם בשם קצת מפרשים; תלמיד הרשב"א והרא"ש שם; רי"ו מישרים נל"א ח"ד; פסקי ריא"ז שם; רמ"א שם בשם י"א. וכן הכריעו ביש"ש שם ובב"ח שם. ועי' ר"י מלוניל שבציון 506.
  160. מנחת פתים חו"מ שם; דברות משה שם דף פו. ולכאו' לטעם הר"י מלוניל י"ל שאינו שינוי, כיון שלא נעשה מעשה בגוף המטבע.
  161. ציון 513 ואילך.
  162. רש"י.
  163. גמ' דלהלן.
  164. בבלי ב"ק צח א.
  165. ראב"ד ב"ק שם; מחנ"א נזקי ממון סי' ד בד' תוס' דלהלן.
  166. מחנ"א שם; חי' הרי"מ חו"מ פח ס"ק ג, שהמתכת נשארה כמות שהיתה, ואע"פ שירד ערכה עי"ז, הרי זה אינו ניכר, ועי' חי' הרי"מ אה"ע סי' כז ס"ק ג בארוכה.
  167. עי' ציון 155. ועי' רשב"א שם שלענין גזילה ה"ז שינוי אף לאמוראים אלה, ורק לענין נזיקין פטור, וצ"ב, ועי' קצוה"ח סי' שפו ס"ק יא בד' תוס' שם שגם בגזילה אי"ז שינוי, ועי' ציון 157.
  168. עי' ציון 149 ואילך.
  169. תוס' ב"ק שם ד"ה השף ורשב"א שם; רא"ש שם פ"ט סי' י; תלמיד הרשב"א והרא"ש שם צז א, ועי"ש ושם צח א שמ"מ למי שמחייב בגרמי (ע"ע גרמא בנזקין; גרמי), אף בזה חייב, וצ"ב.
  170. רש"י ב"ק שם ד"ה חסורי ותורי"ד ופרי"ד וריא"ז שם; עי' עיטור אות מ מחילה (מהד' רמ"י דף נה ב); מרדכי ב"ק רמז קטז; טור חו"מ שפו; רמ"א שם ג, וכ"כ ביש"ש שם. ועי' מחנ"א שם שלפ"ז פטור אף לסוברים שפסלתו מלכות הוא הזק ניכר.
  171. תורי"ד ופרי"ד וריא"ז שם.
  172. מרדכי שם, וכ"כ ביש"ש שם, שהמטבע עצמו קיים ושוה בתורת מתכת, ולא הוזל אלא מעט משום ביטול צורתו, וזה אפשר לתקן, ולגבי הפסד שכר הצורף אינו אלא גרמא, ובחי' הרי"מ אה"ע שם הוסיף שעדיין הוא עשוי כתיקון מטבע בעוביו וברוחבו ונקרא עדיין מטבע.
  173. אהא"ז חובל ומזיק פ"ז ה"ד בד' הרמב"ם שם הי"א (ועי' קצוה"ח שם שפי' ד' הרמב"ם בע"א), ועי' ש"ך חו"מ שפו ס"ק ז.
  174. חי' הרי"מ אה"ע סי' כז ס"ק ג; ר"מ אריק בשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קנא ובמנחת פתים חו"מ סי' שסג, ועי' מנחת פתים שזה לטעם של הזק שאינו ניכר, אבל לטעם גרמא פטור, אלא שלהלכה שבגרמי חייב (ע"ע הנ"ל) אף זה בכלל גרמי וחייב, ולכאו' י"ל שחייב אף לטעם גרמא, שבמטבע שעיקרו המתכת אינו אלא גרמא, אבל במטבע שעיקרו הצורה הרי זה מזיק בידים, ועי' חי' הרי"מ שם.
  175. ציון 384 ואילך.
  176. ציון 83 ואילך.
  177. עי' להלן; עי' חת"ס שבציונים 127, 129, 192.
  178. עי' להלן. וי"ל שאף לדעת הסוברים שאין מחללים אלא לפי משקלו, היינו לפי שזה שמתקבל כשלם אינו אלא משום מחילה, ולענין חילול דנים לפי שוויו האמיתי, אבל במטבע שלם מחללים גם על השיווי שמחמת הצורה.
  179. משנה בב"מ נב; רמב"ם מע"ש פ"ד הי"ט.
  180. עי' משנה שם וגמ' שם ב.
  181. ע"ע אונאה: אונאה במטבעות.
  182. ריב"ם בתוס' ב"מ נב ב ד"ה נותנה; מאירי שם בשם י"א. וכ"נ מפרי"ד שם.
  183. תוס' שם בפי' הגמ' שם: בא לפורטה כו'.
  184. עי' רש"י שם ד"ה מאי קאמר וד"ה בתורת יפה, וריטב"א שם בדעתו; תוס' שם בפי' א; תוס' הרא"ש שם בשם ה"ר יוסף ב"ר יו"ט; תוס' ר"פ שם; פסקי ריא"ז וקונ' הראיות לריא"ז שם.
  185. חס"ד לתוספתא מע"ש פ"ג ה"ה בד' תוס'.
  186. ע"ע אונאה: אונאת שתות, ושם: אונאה במטבעות, אם אף במטבע השיעור הוא שתות או שיעור אחר.
  187. רמב"ם שם: מחלל עליה לכתחילה בשוה סלע, והובא במאירי שם א. וכן פי' ריב"ן, הובא בתוס' ובתוס' הרא"ש שם, שמדובר אף בכדי אונאה, ועי' חס"ד שם ומרומי שדה ב"מ שם שנקטו בדעתו כד' הרמב"ם, ואינו מוכרח, שי"ל בדעתו שלמסקנת הגמ' מחלל רק בשוויה. ועי' פרי"ד שם. ועי' חס"ד ומרומי שדה שם שתמהו על שי' זו מהתוספתא שם, ועי"ש מש"כ ליישב.
  188. רמב"ם שם. ועי' תוס' ותוס' הרא"ש שם שתמהו שכיון שחסרה כשיעור אונאה למה נקרא נפש רעה מי שאינו מקבלה, ועי' ר"י קורקוס וחס"ד שם שאפשר שלכך כ' הרמב"ם שיוצאת ע"י הדחק.
  189. עי' ר"י מלוניל במשנה שם א; תוס' הרא"ש שם בשם י"מ ורמב"ן ורשב"א ור"ן ונ"י שם; מאירי שם א בפי' א; עי' ריטב"א שם; עי' מיוחס לריטב"א שם בשם הראב"ד, ועי"ש שלדעתו היא מחלוקת חזקיה ור"פ שם, ולר"פ מחללים עליה בסלע שלם.
  190. ציון 110 ואילך, וציון 127.
  191. עי' ציון 89.
  192. חת"ס יו"ד סי' קלד, ובחו"מ סי' קפז: דקדקו הפוסקים (וצ"ב למי כוונתו).
  193. עי' ציון 129. חת"ס שם ושם. ועי' שו"ת ערוגת הבושם יו"ד סי' רלט ושו"ת מהרש"ג ח"ב סי' רח בדעתו, שהשיווי שמחמת הצורה אין גופו ממון, וה"ז כשטרות שאין פודים בהם (ועי' ציון 138), אלא שלגבי הדיוט חשוב ככסף גמור שגופו ממון מכיון שדינא דמלכותא דינא. ואולי כוונת החת"ס שכיון שלגבי גבוה אין דינא דמלכותא דינא אינו חשוב ממון כלל.
  194. דברי חמודות בכורות פ"ח אות כב; בהגר"א יו"ד שה ס"ק ד; עי' חי' הרי"מ חו"מ סי' פח ס"ק ג; שו"ת מהרש"ג שם; שו"ת מנחת יחיאל ח"ג סי' כא; שו"ת חבצלת השרון יו"ד סי' פח: בדיעבד; עי' חזו"א חו"מ סי' טז ס"ק כו. וכ"מ בעונג יו"ט סי' קב. וכ"ה לאחרונים שבציון 128.
  195. עי' חי' הרי"מ שם; עי' עונג יו"ט שם. ועיין עוד חי' הרי"מ אה"ע סי' כז ס"ק ג שי"ל עוד שמועיל מטעם "לדידי שוה לי" (ע"ע שוה כסף).
  196. הגר"א שם. ועי' ציון 78.
  197. עי' חבצלת השרון שם.
  198. ציונים 117, 128, 129.
  199. ע"ע מודה במקצת, מח' תנאים ושכן הלכה.
  200. משנה שבועות לח ב.
  201. רש"י שם מ א ד"ה דינר מטבעות; ר"י מלוניל במשנה שם.
  202. ריטב"א שם בד' רש"י. ועי' דברות משה ב"ק סי' סח ענף ג בד' רש"י שעיקר המטבע הוא מה שיוצא בהוצאה, ולכן אין הבדל ממה נעשה ומה צורתו.
  203. רמב"ן וריטב"א שם לד' רש"י.
  204. משפטי שבועות לרה"ג ח"א ש"א; ר"ח, הובא בתוס' שם ד"ה בטוענו ובתוס' הרא"ש שם; ר"י מיגש ורמב"ן ורשב"א ומאירי וריטב"א שם; רא"ש שם; פרי"ד שם מב א; פסקי ריא"ז שבועות פ"ה ה"ב; ר"ן שם; טור חו"מ פח יא, שו"ע חו"מ פח יא.
  205. רה"ג שם; רמב"ם טו"נ פ"ג ה"ח; תוס' ושא"ר הנ"ל; סה"ת ש"ז ח"ב אות יז; טוש"ע שם ט, בתובע דינר זהב "זהוב, כלומר טבוע", ועי"ש ס"י.
  206. ריטב"א שם.
  207. עי' רמב"ם שם; עי' תשו' הראב"ד סי' קסג, הובאה בסה"ת שם אות כג; רמב"ן שם; סה"ת שם אות יז.
  208. עי' רמב"ן שם לט ב, והובא ברא"ש שם. ועי' ל' הריטב"א שבציון 206, ולהלן.
  209. רא"ש שם; טוש"ע שם יא. בשטרות ומטבעות של ימינו י"ל שכיון שהעיקר הוא שימושם למו"מ כולם מין אחד הם, אף שיש עליהם צורות שונות, אבל מטבע של מדינה אחרת י"ל שהוא חשוב כמין אחר.
  210. שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' אלף רלג, ע"פ ל' הריטב"א שבציון 206, שדוקא כשחלוקים בין במין ובין בצורה הם חשובים ב' מינים.
  211. ע"ע גביית מלוה: גבייה במעות.
  212. קצוה"ח סי' קא ס"ק ה; חזו"א חו"מ סי' יא ס"ק יא, ועי"ש ס"ק יג שמ"מ אם אין לו מאותו מין, ויש לו ממין אחר, חייב לפרוע במטבע האחר, ולא במטלטלין.
  213. חי' הרי"ם חו"מ סי' פח ס"ק כד; נחל יצחק סי' עד ס"ז ענף ב ואילך.
  214. נחל יצחק שם. ועי' חי' הרי"מ שם שחקר אם עיקר חיובו הוא באותו מטבע שלוה, אלא שרשאי לפרוע במין אחר בתורת שוה כסף, שאין למלוה קפידא אלא שיהא מטבע היוצא, או שעיקר חיובו אינו אלא מטבע היוצא בשיווי הלואתו מכל מין שיהיה, ותלה חקירתו במח' הראשונים שבציון 201 ואילך אם כל מין מטבע אחד לגבי הודאה ממין הטענה, ובמח' הראשונים שבציונים 512 ואילך אם רשאי לפרוע הלואה במטבע שנפסל, או שחיובו הוא דוקא במטבע היוצא. ועי' מחנ"א דיני ריבית סי' כד.
  215. ע"ע כסף (ב) וע' קרקע.
  216. ע"ע כסף (ב) וע' מטלטלין, ושם אם הוא דין תורה, או שמה"ת נקנים בכסף וחכמים תיקנו שלא יקנה, ושיש אופנים שנקנים בכסף.
  217. עי' משנה ב"מ מה א; רמב"ם מכירה ג ד; עי' טור חו"מ קצח א, שו"ע חו"מ קצח א ורג ג.
  218. משנה שם; רמב"ם שם; עי' טוש"ע שם רד א. וע"ע הנ"ל שלהלכה בין המוכר ובין הלוקח יכולים לחזור. על קללת "מי שפרע" שמקבל עליו החוזר בו ממקח לאחר קבלת דמיו ע"ע הנ"ל וע' מי שפרע.
  219. ע"ע מטלטלין, וע' משיכה וע' אגב וע' הגבהה וע' חליפין וע' חצר.
  220. עי' משנה שם; רמב"ם שם; עי' טוש"ע שם קצח.
  221. עי' משנה שם וגמ' מה ב; רמב"ם שם; טור שם קצח ורג; רמ"א שם רג ג.
  222. עי' גמ' שם; עי' רמב"ם שם; עי' טור שם. ועי' חי' ר"ח הלוי מע"ש פ"ח ה"ז שגם מה"ת שמטלטלין נקנים בכסף (לסוברים כן), אין משיכת החפץ קונה את הדמים, ואין אומרים שהחפץ שהוא שוה כסף דינו ככסף ויקנה את הדמים, שלעולם המקח הוא החפץ והדמים הם הכסף, ועי' מש"כ שם לענין פדיון הקדש ומע"ש.
  223. תוספתא ב"מ פ"ג ה"ז.
  224. רמב"ן שם מד ב.
  225. עי' ס' המקח לרה"ג שמ"א.
  226. בבלי ב"מ מו א; רמב"ם מכירה ו א; טור חו"מ רג ג, שו"ע חו"מ רג ג.
  227. טור שם; רמ"א שם.
  228. רה"ג בס' המקח שי"ג. ועי' עמק השער שם בדעתו שמה שאינו נעשה חליפין אינו מטעם זה, אלא משום שדעתו על הצורה, כמבואר בגמ', עי' ציון 132 ואילך, ועי' ציונים 333, 335. ואולי י"ל שלרה"ג גם מש"א שדעתו על הצורה היינו שעיקר ערכו הוא רק מצד צורתו שהוא מטבע שמשלמים בו, ולכן לעולם הוא נידון כדמי מקח ולא כחפץ בפ"ע לעשות חליפין, ועי' ציון 141.
  229. ציון 313 ואילך, ועי' לעיל ציון 132 ואילך.
  230. ציון 80 ואילך.
  231. ציון 449 ואילך.
  232. בבלי ב"מ מד א וב ומה ב.
  233. עי' ציון 269 ואילך.
  234. עי' משנה שם מד א וגמ' שם, וכנ"ל ציון 217 ואילך.
  235. עי' ציון 222. ועי' ריטב"א שם על הטעם שנקטה המשנה לשון "קונה".
  236. ס' המקח לרה"ג שמ"א; רמב"ם מכירה ו ב; שו"ע חו"מ רג ג.
  237. רמב"ם שם; שו"ע שם. ועי' מ"מ ולח"מ שם המקור מאסימון דלהלן, למפרשים שהוא כסף שאינו טבוע. ועי' מיוחס לריטב"א ב"מ מד א בשם רבו שחתיכת כסף חשובה כ"טבעא" לגבי חתיכת זהב, ועי' מיוחס לריטב"א שדחה, שטבעא אינו אלא מטבע, וכל שאינו מטבע דינו כפירות, וכ"ה במאירי שם וביראה"ש מ' קיח, ועי' צרור הכסף הארוך דרך ד ש"ג אות ב.
  238. ע"ע אסימון, ולעיל ציון 24 ואילך, ושם עוד פירושים.
  239. משנה ב"מ מה א; טור שם.
  240. טור שם.
  241. ס' המקח שם; מאירי שם.
  242. משנה שם; רמב"ם שם ה"ו; טוש"ע שם ח.
  243. רמב"ם ושו"ע שם: כפירות; טור שם.
  244. טוש"ע שם.
  245. ס' המקח שם; רש"י שם ד"ה מעות הרעות; רמב"ם שם; ר"י מלוניל ומאירי ופרי"ד שם.
  246. רמב"ם שם; מאירי שם.
  247. מאירי שם.
  248. ס' המקח שם.
  249. עי' ס' המקח שם וקיצור השערים; עי' רי"ף ב"מ שם; רמב"ם שם; מאירי שם.
  250. מאירי שם ב; עי' מ"מ שם בד' הרמב"ם; בהגר"א חו"מ שם ס"ק לד בד' הרמב"ם.
  251. תוס' שם ד"ה הזהב; תוס' ר"פ ותוס' הרא"ש שם; או"ז ב"מ סי' קמא; רשב"א שם: אינם יוצאים להדיא, וכ' שכ"מ מהראב"ד (עי' ראב"ד בשמ"ק שם), והובא בנ"י שם ובמ"מ שם; ריטב"א שם בשם ר"י; מיוחס לריטב"א שם; טור שם; רמ"א שם. ועי' תוס' שם בד' ר"ת שבציון 32 שאסימון הוא מטבע היוצא ע"י הדחק, אבל לא כ"כ בדוחק כמעות הרעות, ודינו כמעות הרעות.
  252. רשב"א שם: דשייפי וסומקי (ועי' ב"ב לב ב ורשב"ם שם).
  253. תוס' ר"פ שם: וצורתו נמחית; תוס' הרא"ש שם; או"ז שם; טור שם.
  254. עי' ציון 345.
  255. תוס' שם; תוס' ר"פ שם; תוס' הרא"ש שם; רשב"א שם; ריטב"א שם בשם ר"י; מיוחס לריטב"א שם; טור שם.
  256. עי' ראב"ד בשמ"ק שם; תוס' הרא"ש שם בשם רבנו מאיר; מאירי שם ב; עי' טור שם וב"י בדעתו.
  257. מיוחס לריטב"א שם; תלמיד הרשב"א שם ב; מאירי שם (בזהב). וכ"מ ברשב"א שם.
  258. עי' להלן.
  259. ירו' ב"מ פ"ד ה"א.
  260. בבלי ב"מ מד ב בלשון א לב"ש, לד' ר"ל שם.
  261. דברים יד כה. רש"י ב"מ שם ד"ה טבעא אפירא.
  262. עי' רמב"ן במלחמות ובחי' שם.
  263. דברים שם כד.
  264. ריטב"א שם ומה ב בשם רבו, וכ"כ שאינו אלא מדרבנן בגליון תוס' בשמ"ק מד ב, ועי' פנ"י שם ורש"ש שם ושם. וע"ע פדיון מע"ש.
  265. עי' לשון ב בגמ' מה א וב שנתנו טעמים אחרים לב"ש שאין מחללים, ולא משום שהוא טבעא על פירא, ורמב"ן במלחמות ובחי' ור"ן וקונ' הראיות לריא"ז שם שללשון זו מחללים טבעא על פירא, וכ"נ מראב"ד בכתוב שם ובשמ"ק; עי' ריטב"א שם שכ' שגם ללשון א ר' יוחנן חולק על ר"ל וסובר שלב"ה מחללים, וכ"נ מתוס' ר"פ שם בשם רבו; עי' מיוחס לריטב"א שם שגם לר"ל ב"ה חולקים על ב"ש וסוברים שמחללים, וכ"ה ברשב"א בשם "מקצת מרבוותא", וכ"נ מבעה"מ ומההשלמה שם שלב"ה מחללים (אבל לא ביארו אם זה לר"י או גם לר"ל); עי' ראשונים דלהלן. אבל הרשב"א שם חולק על כל זה וכ' שלכל הלשונות אין מחללים טבעא על פירא, אלא שנחלקו מה הוא טבעא ומה הוא פירא.
  266. עי' רמב"ם ושא"ר שבציון 294 שלהלכה זהב נחשב פירא לגבי כסף, ומשנה מע"ש ב ז שלב"ה מחללים כסף על זהב, ועי' פהמ"ש שם שהל' כב"ה, וכ"כ ר"י קורקוס ורדב"ז מע"ש ה י"ג בד' הרמב"ם שם שמחללים מעות על זהב שר"ל מעות של כסף, ועי' כתבי הגר"ח קדושין בענין חילול מע"ש שהרמב"ם פסק כלשון ב (עי' ציון הקודם), וכעי"ז בבני יעקב על העיטור דף קי, ועי' מרה"פ לירו' מע"ש פ"ב סוה"ג ורש"ש שם ומשנת ר"א קוטלר ב"מ סי' יט; עי' ראשונים שבציון הקודם (ועי' רי"ף שם שהל' כלשון ב); מאירי ב"מ שם. ועי' רשב"א שם שכ' לפי שיטתו הנ"ל שאם זהב הוא פירא אין מחללים כסף על זהב, וכ"כ במשנת חכמים למשנה מע"ש שם (והובא בתוס' אנ"ש), בד' הרמב"ם מע"ש שם, שמש"כ שם מעות ר"ל של נחושת, אבל של כסף אין מחללים.
  267. בעה"מ וראב"ד ורמב"ן ור"ן שם, שלמדים מ"הכסף כסף ריבה" (עי' גמ' מה א), שלענין מע"ש גם זהב חשוב טבעא. ועי' בעה"מ שם שכ' הטעם, שלגבי מע"ש תלוי בחשיבות, וזהב חשוב יותר מכסף ונחשב כטבעא לגביו (עי' ציון 286), ולענין מו"מ תלוי בחריפות, וכסף חריף יותר (עי' ציון 290), והראב"ד השיג, שא"כ לא יחללו זהב על כסף, וכ' שע"כ לגבי מע"ש שניהם דינם כטבעא, ועי' פנ"י שם.
  268. מיוחס לריטב"א שם. וכעי"ז בתוס' ר"פ ובמאירי ובריטב"א שם, שלגבי חילול הקילו כדי להקל המשא (ועי' לעיל מריטב"א שכ' שאף לב"ש האיסור אינו אלא מדרבנן), ועי' רמב"ם מע"ש שם: כדי להקל משאן.
  269. עי' להלן.
  270. רש"י.
  271. משנה ב"מ מד א; רמב"ם מכירה ו ג; טור חו"מ רג ד, שו"ע חו"מ רג ד.
  272. רמב"ם שם ה"ה; טוש"ע שם ה. וע"ע אסר: חומרו.
  273. תוספתא ב"מ פ"ג ה"ז.
  274. עי' גמ' ב"מ מה ב; עי' רמב"ם שם; עי' טוש"ע שם.
  275. תוספתא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  276. רמב"ם שם ה"ו.
  277. גמ' שם. ועי' ס' המקח לרה"ג שמ"א שזה אע"פ שהפרוטות יוצאות "במקומות מרובים", ומאירי שם שכ' שהפרוטות אינן יוצאות "ברוב מקומות".
  278. מיוחס לריטב"א שם בשם ה"ר שלמיה.
  279. תלמיד הרשב"א ב"מ שם, וכ"מ ברבנו ברוך שם.
  280. ריטב"א שם א: פירשו בגמרא, וצ"ב, ועי' דק"ס שיש כת"י של"ג בגמ' "כיון דאיכא דוכתא דלא סגי ביה פירא הוי", ואפשר שכך היתה גי' הריטב"א (וכ"מ קצת ברשב"א), ועי' רא"ש סו"ס א שכ' שנחושת "סגי בכל אתרא".
  281. רי"ו מישרים נ"י ח"ג בשם י"א, והובא בב"י חו"מ רג; רמ"א בשו"ע שם ה. ועי' ציון 305.
  282. סמ"ע ס"ק יג.
  283. בהגר"א ס"ק כד, ע"פ גמ' שבציון 277.
  284. תלמיד הרשב"א ב"מ מד א. וי"ל שהולך לשיטתו בציון 279 שכיון שאינם יוצאים במלכות אחרת דינם כפירות. ואפשר שאין כאן מחלוקת, אלא שבד' רי"ו הנ"ל מדובר במטבעות היוצאים גם במלכות אחרת. ועוי"ל שד' רי"ו הם דוקא במטבע שרובו כסף, עי' ציון 305.
  285. בבלי ב"מ מד א וירו' ב"מ ד א. וכ"ה נוסח המשנה שבירו' שם, ובמשניות כת"י קאופמן ופארמה, ובעיטור מאמר ב קנין (מהד' רמ"י ח"א דף יא ב) בשם משניות מדויקות: הכסף קונה את הזהב כו', ועי' ירו' שם ומלאכ"ש שם.
  286. גמ' שם.
  287. רבא בגמ' שם ב בד' הברייתא שם; ר"ש בר רבי בירו' שם. ועי' גמ' שם בלשון ראשון שלב"ה מע"ש פ"ב מ"ז זהב חשוב טבעא לענין חילול מע"ש, וללשון ב שם מה א וב כ"ה גם לב"ש, ועי' רשב"א שם א שה"ה לענין מקח, אבל הראשונים שבציון 265 ואילך מחלקים בין חילול מע"ש למקח, וכ' שבמקח י"ל שזהב הוא פירא, ועי' רי"ף ורמב"ן ושא"ר שם. ועי' תוספתא מע"ש ב ז וירו' מע"ש פ"ב ה"ג ורש"ס שם.
  288. גמ' שם מד א; ירו' שם. וכ"ה במשנה שבבבלי ובגמ' שם ב ובמשניות שלפנינו ובראשונים, ובתוספתא ב"מ ג ז: הזהב קונה את הכסף כו'. ועי' ריטב"א שם שהיו שתי גירסאות במשנה, ובילדותו הכריע רבי כגירסא אחת ובזקנותו חזר והכריע כגירסא השניה.
  289. ב"ש מע"ש שם ללשון א בגמ' שם, לענין חילול מע"ש, ועי' רשב"א שם שה"ה למקח, ועי' ציון 260 ואילך, ועי' תוס' ר"פ שם ותוס' חיצוניות בשמ"ק ורמב"ן ורשב"א ור"ן שם מה א שלפי רבי בזקנותו צ"ל ששנה את מח' ב"ש וב"ה להיפך, וב"ה הם הסוברים שזהב הוא פירא, ובתוס' הרא"ש ובפסקיו ובקונ' הראיות לריא"ז כ' שלפי רבי בזקנותו לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. ועי' לשון ב בגמ' שם מה א וב שנתנו טעמים אחרים לד' ב"ש, ועי' ציון 265 ואילך שיש מחלקים בין חילול מע"ש למקח, ועי' ציון 296. ועי' תוספתא וירו' מע"ש הנ"ל.
  290. גמ' שם ב.
  291. רש"י שם ד"ה דחריף.
  292. רבנו ברוך שם.
  293. ר"י מלוניל שם.
  294. בה"ג סי' מד; תשוה"ג הרכבי סי' עח וגמו"מ סי' יג; ס' המקח לרה"ג שמ"א; ר"ח ורי"ף ורא"ש ורמב"ן ושא"ר ב"מ רפ"ד; רמב"ם מכירה ו ג; טור חו"מ רג ד, שו"ע חו"מ רג ד.
  295. עי' תוס' ב"מ מה א ד"ה ושאני: דשמא כילדותו מסתברא, וב"י חו"מ רג בדעתם, אבל בפסקי תוס' שם כ' שהוא פירא; עיטור שם: ויש לבעל הדין לחלוק דכילדותיה מסתברא כו', והובא ברשב"א ב"מ שם, וכ' ע"ז: ולכאורה ודאי כך היה נראה, ע"פ רב אשי שם מד ב: כילדותיה מסתברא, וע"פ ירו' הנ"ל, וע"פ שיטתו בציון 287 שכ"ה ללשון א לב"ה וללשון ב בין לב"ש ובין לב"ה, אבל בתחילת דבריו כ' הרשב"א כמה פעמים שהל' כרבי בזקנותו. ועי' שו"ת הרדב"ז ח"א סי' תע בשם "יש מי שחשש" שהחמיר לחשוש לשיטה זו.
  296. מאירי ב"מ מד ב בשם י"א, ליישב ד' ב"ה שמחללים כסף על זהב עם ד' רבי בזקנותו, שלענין מע"ש דנים ע"פ ירושלים שהתקינו שיצאו שם כל המטבעות (עי' ב"ק צז ב). ועי' ציונים 265 ואילך, 289, מראשונים שתי' בע"א, וי"ל שסוברים שלענין חילול מחוץ לירושלים אין דנים ע"פ ירושלים, או שלא התקינו בירושלים אלא לקבל מטבעות מכל המלכויות (עי' ב"ק שם), אבל אין מטבעות זהב חריפים בהוצאה.
  297. ר' אהרן הכהן (מהגאונים), הובא ברי"צ גיאת ב"מ מה א; פרי"ד וריא"ז ב"מ שם, לענין מטבעות שבזמנם ובמקומם (באיטליה). וכ"כ בשו"ת גו"ר שבציון 440 בד' הרשב"א שבציון 434, ועי' ציון הנ"ל שי"מ ד' הרשב"א בע"א. וכ"כ באג"מ יו"ד ח"א סי' קפט-קצב לענין מטבעות בזמנו ברוסיה (לאחר מלחמת העולם הראשונה) שהזהב הוא טבעא והכסף פירא.
  298. רב שרירא, מובא ברי"צ גיאת שם, ועי' ציון 75.
  299. עי' רי"צ גיאת שם.
  300. רשב"א ותלמיד הרשב"א וריטב"א ומיוחס לריטב"א ב"מ מד א; רא"ש בפסקיו שם סו"ס א בשם תוס', וכ"כ בתחילה בתוס' הרא"ש ב"מ שם ב ובגליון תוס' בשמ"ק שם; מאירי שם ב; רבנו שמשון, הובא בקונ' הראיות לריא"ז שם, ועי"ש בשם הרי"ד שנסתפק; מ"מ מכירה ו ג בשם הרשב"א; רי"ו מישרים נ"י ח"ג בשם תוס'; טור חו"מ רג בשם ר"י; שו"ע שם ה דעה א. ועי' שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' אלף רמב שבמקום שהזהב חריף יותר מנחושת הרי הוא טבעא לגבי נחושת, ועי' ציון 296 ואילך.
  301. עי' רשב"א שם; מאירי ותלמיד הרשב"א וריטב"א ומיוחס לריטב"א שם.
  302. רמב"ן ור"ן ונ"י שם, וכ' שכ"מ מירו' שבציון 259 שכל הירוד מחברו קונה את חברו; רא"ש בפסקיו שם: ויראה לי, ועי' תוס' הרא"ש וגליון תוס' שם; ריא"ז שם ובפסקיו; רי"ו שם בשם הרא"ש; טור שם בשם רא"ש ורמ"ה; שו"ע שם דעה ב.
  303. רא"ש שם; סמ"ע ס"ק יד.
  304. עי' ציון 277. ריא"ז שם ושם.
  305. תה"ד פסקים וכתבים סי' נד, הובא ברמ"א יו"ד קסב א, ע"פ טעם הרא"ש שבציון 303, ששייך דוקא במטבעות שרובם כסף, וכן הזכיר סברא זו בפרי"ד ב"מ שם. וכ"כ הריב"ש בשמ"ק ב"מ ס ב בד' תוס' שם ד"ה מאה בדנקא בפי' ב: ק' איסרים בשתות דינר זהב, שמדובר באיסרים שאינם כסף צרוף אלא מעורב בסיגים, וחשובים כפירא לגבי זהב, ולכן שייך בהם יוקר וזול (עי' להלן: בשיעור ערכו של ממון), ועי' חק"ל חו"מ ח"א סי' קנד דף רמ שדחה, שי"ל שמדובר באיסרים של נחושת (ע"ע אסר: חומרו), ועי' מחנ"א דיני ריבית סי' כג. ועי' שו"ע הרב הל' רבית סל"ג שלראשונים שבציון 281 שמטבע שמעורב בנחושת נחשב טבעא לגבי כסף צרוף, ה"ה שנחשב טבעא לגבי זהב, וכן נקט בחק"ל שם, ותמה שא"כ הרמ"א שבציון הנ"ל סותר לדבריו כאן, וכ' שאולי יש לחלק בין רובו נחושת למיעוטו נחושת.
  306. רמב"ן ב"מ מד ב, ע"פ גמ' שם מו ב שדוקא דינרים פסולים קונים זא"ז; מאירי שם מד ב; ריטב"א ומיוחס לריטב"א ותלמיד הרשב"א שם א; טור חו"מ רג ז, שו"ע חו"מ רג ז. ונ' שה"ה לסוברים שזהב חשוב כפירא לכל דבר, עי' ציון 326 ואילך, שני מיני מטבעות זהב חשובים פירא זה לגבי זה.
  307. טוש"ע שם.
  308. מאירי שם.
  309. עי' ציון 108.
  310. חזו"א חו"מ סי' טז ס"ק כו. על מטבע של מדינה אחרת, שנחשב כפירא לגבי מטבע של מדינה זו (ושייך גם במטבע של ימינו), עי' ציון 249.
  311. עי' ציון 285 ואילך.
  312. בבלי ב"מ מד ב.
  313. ע"ע פדיון מע"ש. רש"י ד"ה לגבי פירא.
  314. תשוה"ג הרכבי סי' עח; רמב"ן ב"מ מד א; רשב"א שם ב.
  315. עי' ציון 288 ואילך.
  316. עי' גמ' שם: ר"י ור"ל חד אמר כו', ושם מה א: ה"נ מסתברא כו'. וכן נקטו רי"ף ושא"ר שם שלמסקנא ר"ל הוא הסובר אין מחללים. אבל ר"י מיגש שם השיג ע"ז וכ' שלמסקנא לא נפשט מי מהאמוראים סובר שמחללים ומי סובר שאין מחללים.
  317. רש"י שם מד ב ד"ה אף בפירות וד"ה וליפלגו.
  318. עי' גמ' שם ושם, לפי' רי"ף ושא"ר הנ"ל.
  319. תשוה"ג שם בשם י"א; עי' ר"ח שם מה ב, ורי"ף ושא"ר שם בדעתו; רי"ף ב"מ שם ובשו"ת (מכון י-ם) ח"ג סי' קסז (נד' גם בתשוה"ג הרכבי סי' תקיג); עי' ר"י מיגש שם; רמב"ם מכירה ו ב; עי' תוס' שם מה א ד"ה ושאני; עי' תוס' ר"פ שם מד א; רמב"ן במלחמות ובחי' שם; ראב"ד בכתוב שם; השלמה שם; עי' רשב"א שם, ועי' לעיל ציון 295; מאירי שם מד ב; תוס' הרא"ש שם מה א ורא"ש בפסקיו שם; תלמיד הרשב"א שם; ריטב"א ור"ן שם מד א ומה א; נ"י שם מד א; טור חו"מ רג ג, שו"ע חו"מ רג ג וו.
  320. ע"ע הלכה: ר' יוחנן ור"ל. רי"ף שם. וכ' עוד שאף לר"ל אין הל' כב"ש לגבי ב"ה שסוברים שזהב הוא טבעא, ושללשון ב בגמ' שם אף לב"ש זהב הוא טבעא (עי' ציון 287), ועי' רמב"ן בחי' שם שתמה, שהרי הל' כרבי בזקנותו שזהב הוא פרי, עי' ציון 294, ועי' מש"כ שם ליישב, ורשב"א שם שדחה.
  321. משנה שם מד א.
  322. עי' ראב"ד ורמב"ן ושא"ר שם, ועי' רשב"א שם שדחה. ועי' רמב"ן שהביא עוד מל' התוספתא שבציון 223: כל שנקנה קונה, וכל מטבע אף של זהב אינו "נקנה" אלא קונה, ועי' רשב"א שם שתמה שאין מזה ראיה יותר מל' המשנה שמטלטלין קונים את המטבע. ועוד הביא הרמב"ן מירו' שבציון 259: כל הירוד מחברו קונה את חברו, ופירות לגבי זהב הרי הם בכלל "כל הירוד", ועי' רשב"א שדחה.
  323. תוספתא ב"מ ג ז (וחסר שם: ואין דינר זהב כו'), הובאה שם מח א. תשוה"ג שם סי' עח; ר"ח ורי"ף ב"מ שם; תוס' וראב"ד ורמב"ן ושא"ר שם. ועי' בעה"מ שם שדחה שר' שמעון סובר כרבי בילדותו שזהב חשוב טבעא גם לגבי כסף, ועי' מה שהק' ע"ז ראב"ד ורמב"ן ושא"ר שם.
  324. דברים יד כה.
  325. רמב"ן שם ושם, והובא בר"ן.
  326. עי' תשו' רב נחשון גאון שבציון 333; רה"ג בתשוה"ג הרכבי סי' ר, והובא בר"ח וברי"ף ובתוס' ובשא"ר ב"מ שם, וכ"מ בס' המקח שמ"א, וכ"ה בתשוה"ג שם סי' שיא, אבל בסי' עח נשאר בספק (ועי' במרכזים ובתפוצות בתקופת הגאונים לאברמסון עמ' 46 ואילך שהוכיח שגם סי' עח הוא מרה"ג), וצ"ע; תשוה"ג מנטובה סי' קנח; העיטור מאמר ב קנין (מהד' רמ"י ח"א דף י): מסתברא, לצד שזהב נחשב פירא לגבי כסף (ועי' ציון 295 בשמו שמסופק להלכה שמא נחשב טבעא אף לגבי כסף); מאירי שם בשם גאוני הראשונים שבספרד. וכ"כ בבהגר"א חו"מ רג ס"ק יז בליקוט (נד' בהשמטות בד' קניגסברג, ובד' השו"ע החדשים) בד' בעה"מ ב"מ שם, ואינו מוכרח, שאפשר שאינו חולק, אלא שדחה את ראיות הרי"ף. ועי' עיטור שם ראיה לזה מל' הגמ' מה א: דלענין מו"מ שויוהו רבנן כי פירא, שלא אמרו: לענין כספא כו' שויוהו כי פירא (ועי' הגר"א שם שכ' על ראיה זו: נכונה מאד), ועי' תשוה"ג שם סי' עח שדחה, ועי' ציון 418.
  327. עי' ציון 48 מספרי.
  328. תשוה"ג שם סי' עח לצד זה. וכעי"ז דחה בעה"מ ע"פ דרשת "הכסף כסף ריבה" (עי' ציון 267), ועי' רמב"ן במלחמות שם שהק' שבלשון א שם לא דרשו דרשה זו.
  329. עי' ציון 312 ואילך.
  330. עי' ציון 286.
  331. רשב"א שם בד' רה"ג.
  332. רה"ג בתשוה"ג הרכבי שם סי' ר ושיא, והובא בר"ח וברי"ף ובשא"ר שם, ותשוה"ג מנטובה שם, וכ"ה בקיצור השערים לס' המקח שי"ג.
  333. תשו' רב נחשון גאון בתשוה"ג שע"צ ח"ד ש"ו סי' ג; עי' תשוה"ג הרכבי סי' עח (לצד שהוא פירא); מאירי שם לדעה זו; רשב"א שם וריטב"א שם מה ב בשם רה"ג. וכן נקט בדעתו רמב"ן שם, ותמה ע"ז מגמ' מה ב שהוכיחו שאין מטבע נעשה חליפין מזהב, ובשיעורי ר"ח הלוי (י-ם תשנ"ח) ב"מ מד ב ובעמק השער לס' המקח שי"ג כ' בד' רה"ג שזהב אינו נעשה חליפין, אע"פ שנקנה בחליפין, עי"ש טעמים שונים לחילוק זה, ולא ראו את תשוה"ג ואת הראשונים הנ"ל.
  334. עי' ציון 132 ואילך.
  335. רמב"ן שם בד' רה"ג. ובעמק השער שם כ' שרה"ג לשיטתו בציון 228 שהטעם שאין מטבע נקנה בחליפין מפני שהוא טבעא ולא פירא, וזהב הרי הוא פירא (ועי"ש לענין אינו נעשה חליפין, ועי' ציון הנ"ל).
  336. עיטור שם: מסתברא, והביא שכן פסק רבנו ברוך. ועי' רמב"ן ורשב"א ור"ן שם.
  337. תוס' שם: שמא. אבל בתשוה"ג שם ועיטור שם הוכיחו מגמ', וגם מ' קצת בתשוה"ג הנ"ל שהיה זהב יוצא בהוצאה.
  338. ע"ע כסף(ב). עיטור שם.
  339. עי' לעיל.
  340. רמב"ם מכירה ו ב; רמב"ן ורשב"א ומאירי ב"מ מד ב וריטב"א ומיוחס לריטב"א ור"ן ונ"י שם א; טור חו"מ רג ג, שו"ע חו"מ רג ג וו, ועי' ציון 44 שמחללים עליהן מע"ש, וציון 300 שי"ס שנחשבות כטבעא אף לגבי זהב. ועי' רמב"ן וריטב"א ונ"י שפי' כן ל' המשנה שבציון 321, שכל מטבע בכלל, ועי' רשב"א שם.
  341. נ"י שם בד' רה"ג שבציון 333. אבל במאירי שם מ' קצת שאף לרה"ג נחושת היא טבעא לגבי מטלטלין.
  342. עי' ציון 245 ואילך.
  343. רי"ף ורא"ש ושא"ר ב"מ רפ"ד; רמב"ם מכירה ו ו; טור חו"מ רג ה, שו"ע חו"מ רג ה.
  344. עי' ציון 251 ואילך. ועי' ציון 250 שי"ח שחשובים כטבעא לכל דבר.
  345. תוס' ב"מ מד א ד"ה הנחושת; תוס' ר"פ שם; תוס' הרא"ש שם; רשב"א שם; עי' ריטב"א שם בשם ר"י; מיוחס לריטב"א שם; טור שם; בהגר"א שם ס"ק לד בד' הרמ"א שם ח.
  346. עי' ציונים 32, 33.
  347. תוס' שם.
  348. עי' ציון 24 ואילך.
  349. עי' תשוה"ג הרכבי סי' עח, וכ"מ בס' המקח שמ"א; מאירי ב"מ שם ב; מיוחס לריטב"א ונ"י שם א; עי' מ"מ שם ה"ב בד' הרמב"ם שם. וכ"כ תלמיד הרשב"א שם ב: אפשר לומר. וכ"מ קצת מל' הרמב"ן שבציון 322 שרק מטבע טבוע הוא בכלל "מטבע" שבמשנה.
  350. ב"ח חו"מ רג (ד"ה ומ"ש וכולם) בד' הטור שם. וצ"ב, שהרי אינו מטבע היוצא.
  351. עי' ציון 249.
  352. עי' רי"ף ב"מ רפ"ד; רמב"ם מכירה ו ו; מאירי ב"מ מד ב בשם רי"ף ורמב"ם; שו"ע חו"מ רג ח.
  353. מיוחס לריטב"א ב"מ מה א: ומצאתי מוגה, וכ' שמהרמב"ם ל"מ כן; מאירי שם בשם י"א, והסכים לזה, וכ' שמהרי"ף והרמב"ם ל"מ כן. ועי' ציון 451 לענין הלואה.
  354. ע"ע גזל: תשלומי גזלה. עי' משנה ב"ק צג ב; רמב"ם גזלה ואבדה פ"ב ה"א ופ"ג ה"א; טור חו"מ שס א, שו"ע חו"מ שס א.
  355. עי' ב"ק יד:: שום זה לא יהא אלא בכסף כו', ורש"י, ועי' גמ' שם.
  356. עי' שו"ת מהר"ם ד' קרימונה סי' שה, והובא במחנ"א נז"מ סי' א (ולא ציין מקומו).
  357. תוספתא ב"ק פ"ג ה"ד.
  358. חס"ד וחזו"י לתוספתא שם; מרחשת ח"ב סי' לב ענף ג אות ד; חזו"א ב"ק סי' ח ס"ק טו. ועי' מחנ"א שם בד' הרמב"ם שכירות פ"ג ה"ג שהמזיק והוזל אינו משלם אלא כשוויו עכשיו, ושם בשם רבנו יונה בכת"י שנסתפק בזה, ועי"ש בד' עוד ראשונים, ועי' אחרונים הנ"ל שתמהו עליו מהתוספתא שמפורש שמשלם כשעת הנזק, והוכיחו כן מכמ"ק, ועי' או"ש שכירות שם, וע"ע נזיקין.
  359. ע"ע תשלומי תרומה, וע' חומש: בתשלומי תרומה.
  360. פסחים לב א.
  361. ע"ע הנ"ל. רש"י ד"ה איבעיא להו.
  362. עי' גמ' שם א וב. ועי' גמ' שם שבהוזלו הפירות ודאי משלם ביוקר כשעת האכילה, שאינו גרוע מגזלן שמשלם כשעת הגזילה, וע"ע הנ"ל.
  363. רמב"ם תרומות פ"י ה"ה וה"ו והכ"ו. ועי' ריבמ"ץ תרומות פ"ו מ"ד.
  364. עי' רש"י שם לא ב ד"ה בשוגג וגיטין נד א ורשב"א גיטין שם בשמו; ראב"ד בהשגות שם ה"ו והכ"ו; פרי"ד ומאירי פסחים שם.
  365. ב"מ עה א; רמב"ם מלוה ולוה פ"י ה"ד; טור יו"ד קסב א, שו"ע יו"ד קסב א.
  366. רמב"ם שם; שו"ע שם.
  367. עי' פרי"ד ב"מ מד ב; שו"ת הריב"ש סי' שצו, וכ"מ בראשונים שבציון 517. בטעם החילוק בין גזילה ושאר חיובים שהם ע"פ דמים לבין הלואה עי' מרחשת ח"ב סי' לב ענף ג אות ד וחי' הגרנ"ט ב"מ עה א, שבהלואה החיוב הוא להחזיר את מה שלוה, ולא את שוויו בדמים, וכעי"ז באב"נ יו"ד סי' קעז אות ז, ועי' ציון 517. ובשו"ת חבצלת השרון חו"מ סי' ו ובשיעורי ר"ד רפופורט שנד' בס' הזכרון עולת שלמה ח"ב (י-ם תש"נ) עמ' עו פי' הטעם, שבסתם הלואת פירות דעת הלווה לשלם ע"פ מידה, וה"ז כאילו פסק בפירוש כך, וכ"מ בקובץ שמועות ב"מ אות כא, וכ"ה בחזו"א ב"ק סי' יז ס"ק כג, שאפשר לקבוע את ההלואה או ע"פ דמים או ע"פ מידה, ובסתם ה"ז כקובע ע"פ מידה, ועי' חזו"א חו"מ סי' טז ס"ק ג שנ' מדבריו שהיא התחייבות מיוחדת לפרוע ע"פ מידה, וצריך ע"ז קנין.
  368. עי' פרי"ד שם; ריב"ש שם. וע"ע רבית אם בהוזלו יש איסור לשלם לפי דמים.
  369. שו"ת בית אפרים יו"ד סי' מג בד' הריב"ש. וכ"כ בקוב"ש ב"ק שם ובחזו"א יו"ד סי' עג ס"ק א.
  370. עי' ב"מ סב א ורש"י, ורש"י עה א, וע"ע רבית וע' סאה בסאה.
  371. עי' גמ' שם ועה א ורמב"ם שם ה"ב וטוש"ע שם, וע"ע הנ"ל.
  372. עי' רש"י ב"מ מד ב ד"ה ואסור ושו"ע שם.
  373. שו"ת הרא"ש כלל קח סי' טו.
  374. קוב"ש ב"ק שם. ועי' טעם אחר באב"נ יו"ד סי' קעו.
  375. חזו"א חו"מ שם ס"ק ד, ועי' חזו"א ב"ק סי' ח ס"ק טו.
  376. אב"נ שם בד' תוס' שם עה א ד"ה וכדברי הלל: ולא מחלי על מה שנתייקר כו', שמ' שמן הדין אינו מחוייב, ועי"ש עוד ראיות. וכ' הטעם מפני שבשעת ההלואה בידו לפרוע מיד דמים בשיעור זה, ולכן אף שהוקרו אח"כ אינו מתחייב יותר, אבל בהוזלו אין חיובו אלא לפי מדה.
  377. עי' רמב"ן ב"מ ס ב ופרי"ד ב"מ ס ב וריטב"א ב"מ ס ב ור"ן ב"מ ס ב ונ"י ב"מ ס ב שכ' הטעם משום שלענין רבית הולכים "בתר מעיקרא" (ע"ע הנ"ל), ובשעת ההלואה לא הוקרו החטים עדיין, ובמיוחס לריטב"א שם כ' הטעם מפני שאינו קצוב, היינו שאפשר שלא יתייקר, ועי' ט"ז יו"ד שם ס"ק א שכ' הטעם מפני שהוא קרוב לשכר ולהפסד. ולכאו' מ' מדבריהם שמעיקר הדין לא היה חייב לשלם אלא ע"פ דמים, ואילמלא טעמים אלו היתה התוספת רבית מה"ת, ואולי י"ל שאף שמדיני ממון חייב לשלם ע"פ מידה מ"מ היה בזה משום רבית, מכיון שסו"ס נתרבה ממונו לפי חשבון הדמים, וע"ע הנ"ל, ועי' מחנ"א דיני רבית סי' כב וחי' הגרנ"ט שם.
  378. עי' בבלי ב"מ מד ב; ס' המקח לרה"ג שמ"א (מהד' רמ"י ליפקוביץ' עמ' שעח), ועי' להלן.
  379. עי' רש"י ב"מ שם ד"ה אי אמרת בשלמא וד"ה הוי ליה.
  380. תלמיד הרשב"א שם.
  381. עי' גמ' שם ומה א; טור יו"ד קסב א, שו"ע יו"ד קסב א. ועי' ציון 66 ואילך שהדברים אמורים דוקא במטבע היוצא.
  382. עי' ציון 372.
  383. תשב"ץ ח"ג סי' רפז; ב"ח שם; לבוש שם. ועי' מחנ"א דיני ריבית סי' כג וכד.
  384. עי' ראב"ד בשמ"ק ובמיוחס לריטב"א ב"מ ס ב בפי' הגמ' שם: קיימי מאה בדנקא, שר"ל ק' איסרים בשתות הכור של פירות, ועי"ש לפי פירושו שהמלוה ק' איסרים בק' איסרים והוזלו הפירות, אם הולכים אחר הפרעון יש בזה משום רבית מה"ת, וכן להיפך המלוה ק' בק"כ והוקרו הפירות אי"ז רבית, אלא שלהלכה הולכים בשניהם אחר ההלואה ולא אחר הפרעון. ופשוט שכוונתו כשהוזלו או הוקרו כל הפירות, אבל אם הוזל והוקר מין אחד ודאי שהזול והיוקר תלוי בו, ולכן אסור להלוות סאה בסאה.
  385. ראב"ד שם. ובמיוחס לריטב"א נוסף, שהפירות הם חיי נפש, ולענין רבית נאמר (ויקרא כה לו): וחי אחיך עמך, ועוד, שנאמר (קהלת ו ז): כל עמל האדם לפיהו, ומ' קצת שהוא רק לענין רבית. ופשוט שבב' מיני מטבעות מודה הראב"ד שהטבעא הוא הקבוע לעומת הפירא, שבזה אין הטעמים הנ"ל.
  386. רמב"ן ורשב"א שם.
  387. עי' ציון 258 ואילך.
  388. עי' ב"מ מד ב.
  389. עי' ציון 285 ואילך.
  390. גמ' שם בד' התנא של הברייתא שם.
  391. רש"י שם ד"ה משער תנא. ועי' גמ' ורש"י שם שנקטו כגון שנותן לכהן דינר זהב, ור"ח שם שה"ה כשנותן דינרי כסף, שאם דינר זהב שוה ל' דינרי כסף נותן לכהן כ"ד דינרי כסף.
  392. במדבר יח טז.
  393. ע"ע שקל, וע' דינר: דינר כסף.
  394. תוס' ר"פ ותוס' הרא"ש וריטב"א ב"מ שם; גליון תוס' בשמ"ק שם: שמא.
  395. תוס' הרא"ש שם.
  396. תוס' הרא"ש וריטב"א שם. וכעי"ז במיוחס לריטב"א בשם הראב"ד.
  397. ריטב"א שם. ועי' פסקי הלכות יד דוד פ"ד דף קצב שפי' גמ' הנ"ל בע"א.
  398. עי' ציון 288 ואילך, ושם שכן הלכה לד' רוב הראשונים.
  399. עי' גמ' שם וראשונים הנ"ל.
  400. עי' מאירי ב"מ שם, וצ"ב. ועי' ציון 673.
  401. עי' ציון 297.
  402. אג"מ יו"ד ח"א סי' קפט-קצב, ועי"ש שהשיעור הוא ע"פ ערך הזהב לעומת ה' סלעים כסף בזמן שבו התחלף ה"טבעא" מכסף לזהב. וכ"כ בס' דבר ישרים (ורשה תרצ"ה עמ' פד, ת"א תשי"ט עמ' צח), אלא שלדעתו השיעור הוא ע"פ היחס בין משקל דינרי זהב למשקל דינרי כסף, עי"ש, וכ' שם שאף במקום שמשתמשים בשטרות ובמטבעות שאין להם ערך עצמי, והמדינה מתחייבת לשלם תמורתם בזהב (עי' ציונים 107, 108), הזהב חשוב כטבעא, ואינו מוכרח.
  403. עי' ציון 89 ואילך. ועי' ציונים 63 ואילך, 236, 237, שמתכת שאינה מטבע היוצא דינה כפירא.
  404. עי' ציונים 72, 91.
  405. חזו"א חו"מ סי' טז ס"ק ט. ופשוט שלפ"ז להלכה, שכסף הוא טבעא, השיעור נקבע לעולם ע"פ משקל הכסף, אף במקום שהזהב נהפך לטבעא.
  406. עי' תוס' ב"מ מד ב ד"ה אחד משמונה.
  407. עי' ציון 69 מס' המקח.
  408. חזו"א חו"מ סי' טז ס"ק ו, ע"פ גמ' הנ"ל לענין שיעור פדיון הבן, וב"ק סי' יז ס"ק לד ע"פ תוס' ב"מ מד ב ד"ה למקח (בחוב של מקח), עי' ציון 677.
  409. תשוה"ג מנטובה סי' קסח וגמו"מ סי' יג, ועי"ש שזה אף כשאמר המלוה בשעת ההלואה שהחוב הוא דינר זהב.
  410. שו"ת הרא"ש כלל צד סי' ז, הובא בב"י חו"מ רצב. ונ' כוונתו שזהובים הם מטבעות כסף, וזהב הוא פירא לגבי כסף, ושייך בו יוקר וזול.
  411. עי' ציון 319 ואילך. חזו"א שם ס"ק ט, ע"פ גמ' שבציון 418 שנ' שמעיקר הדין כיון שחשוב טבעא לגבי עצמו לא שייך בו יוקר וזול, ולא הביא ד' הרא"ש הנ"ל. ועי' מה שהעיר על החזו"א בס' אשר לשלמה ח"ג סי' מג.
  412. עי' ציון 372.
  413. ר' יוחנן ב"מ מה א; טור יו"ד קסב א.
  414. גמ' שם; טור שם.
  415. רש"י ד"ה אסור; טור שם. ועי' לבוש יו"ד שם: מפני שדרכו להוזיל ולהוקיר כמו פרי.
  416. טור שם.
  417. עי' ציון 318 ואילך, ושם בד' ר' יוחנן.
  418. גמ' שם: כיון דלענין מקח וממכר כו', לפי' רש"י ור"ח ורי"ף ורא"ש שם ולשא"ר שבציון 319. ועי' ראשונים שבציון 326 שפי' באופן אחר, שהאיסור הוא לפי שלענין מו"מ נחשב כפירא גם לגבי מטלטלין, אלא שלגבי פדיון פירות של מע"ש נחשב כטבעא.
  419. גמ' שם.
  420. רי"ף ורא"ש שם.
  421. ר"ח שם; ר"י מיגש שם; ראב"ד בכתוב שם: חומרא יתירה; נ"י שם. ועי' רמב"ן במלחמות שם: מיחזי כרבית.
  422. עי' ציון 285.
  423. עי' גמ' שם מד ב.
  424. רש"י ד"ה אי אמרת בשלמא.
  425. עי' תוס' מה א ד"ה ושאני הלואה. ועי' רמב"ן במלחמות שם שנסתפק. ועי' בעה"מ שם.
  426. עי' ראב"ד בשמ"ק שם; רשב"א שם; השלמה שם; מאירי שם; תוס' הרא"ש שם; ריטב"א שם; מיוחס לריטב"א שם.
  427. רמב"ן שם לצד זה; רשב"א וריטב"א שם, שאינו דומה לזהב לסוברים שהוא פירא, לפי שלדעתם הוא פירא אף לגבי נחושת (עי' ציון 300), אבל כסף אינו פירא לשיטה זו אלא לגבי זהב, אבל לגבי נחושת הוא טבעא, עי' ציון 269 ואילך; מאירי שם בשם י"א, שזהב הוא פירא גם לגבי פירות (כד' הראשונים שבציון 326), משא"כ כסף שהוא טבעא לגבי פירות; מיוחס לריטב"א שם; ר"ן שם, שזהב עומדים להחליפו בכסף ויהיה פירא לגביו, אבל כסף אין עומדים להחליפו בזהב.
  428. תוס' הרא"ש שם.
  429. עי' ראב"ד שם; השלמה ומאירי שם.
  430. ראב"ד שם; השלמה שם.
  431. שמות כב כד. עי' ראב"ד שם; השלמה שם; מאירי שם: והוא הוא שהוזכר לענין הלואה. ועי' מיוחס לריטב"א שם.
  432. דברים כג כ. מאירי שם.
  433. רי"ף ורא"ש ורשב"א ותלמיד הרשב"א ופרי"ד ב"מ מה א; מאירי שם בשם רוב הפוסקים; טור יו"ד קסב. הרמב"ם השמיט, ועי' שו"ת זרע יעקב (ליוורנו תקמ"ד) סי' עד בדעתו.
  434. מאירי שם: איני כדאי לחלוק, ומ"מ דעתי נוטה, וצ"ב; אגודה ב"מ שם בשם ר"י, וכ"כ תה"ד פסקים וכתבים סי' נד בשם תוס', והובא בש"ך שם ס"ק ד, ועי' תוס' שבציון 295 שדנו לומר שזהב הוא טבעא, אבל עי"ש שנשארו בספק, וצ"ע; ש"ך שם בד' תשו' הרשב"א שבב"י שם (נד' בשו"ת הרשב"א מהד' מכון י-ם ח"ח סי' עו), אבל בכנה"ג שם הג' ב"י אות לד ובמקור מים חיים שם השיגו על הש"ך ופי' ד' הרשב"א בדינר כסף, ובשו"ת מהרי"ט צהלון סי' לג פי' דבריו בזהב אבל מטעם אחר, וכ"ה לאיסור ברשב"א שבציון 433 (ועי' ציון 295), ועי' מש"כ בדעתו בחק"ל חו"מ ח"א סי' קנד דף רלו-רלז ודף רלט.
  435. מאירי שם.
  436. תה"ד שם, והובא בב"י ובד"מ שם וברמ"א שם א.
  437. רמ"א שם.
  438. עי' ציון 305. תה"ד שם, והובא בש"ך שם, וכ"כ טעם זה בפרי"ד שם, ועי' שו"ע הרב הל' רבית סל"ג שמפקפק בטעם זה, ועי' ציון הנ"ל בשמו. ועי' תה"ד שם עוד טעם להקל, והובא בט"ז ס"ק ב, ועי' מה שהעירו ע"ז בכנה"ג שם אות לג ובחי' רע"א שם, ועי' מקור מים חיים שם, וע"ע סאה בסאה.
  439. אגודה שם בשם גאון אחד, ועי' תוס' שם, וצ"ע; לבוש יו"ד שם, ועי' חק"ל שם דף רמ בדעתו.
  440. עי' ציון 297. פרי"ד שם. וכ"כ בשו"ת גו"ר חו"מ כלל ד סי' א בד' שו"ת הרשב"א שבציון 434, ועי' ציון הנ"ל מאחרונים שפי' ד' הרשב"א בע"א.
  441. פסקי ריא"ז ב"מ פ"ה ה"י ד, ועי' ציון 297 בשמו שבמקומו היה לזהב דין "טבעא" ולכסף דין "פירא". ועי' שה"ג ב"מ רפ"ד שכ' שאסור ללוות מטבע כסף במטבע כסף אם אין ערכו קבוע, וכ' שבגמ' לא נזכר דין זה לפי שלא היה מצוי בזמנם, ועי' חק"ל שם דף רלד ואילך שתמה, שמטבע כסף אין בו יוקר וזול, ועי' מש"כ שם ליישב, ובציון 653.
  442. עי' ציון 269. עי' ר"ן ב"מ מה א; ב"י יו"ד קסב; עי' שו"ע יו"ד קס כא ובהגר"א ס"ק נג, וכ"כ בלבוש ובחוו"ד שם קסב, ובשו"ע הרב הל' רבית סל"ג. ועי' חק"ל חו"מ ח"א סי' קנד דף רלד שמוכיח מב"מ ס ב (שהוא מקור השו"ע שם) שיש יוקר וזול בפרוטות נחושת, ועי' מש"כ שם לדחות ראיה זו.
  443. עי' רמב"ן במלחמות ב"מ רפ"ד; רשב"א ב"מ מד ב ומה א; תלמיד הרשב"א שם; מאירי שם; שו"ת הרדב"ז ח"א סי' תע, וכ"כ בערך לחם למהריק"ש יו"ד שם בשם י"א. ועי' פרישה שם שכ"מ מל' הטור: וכן כל שאר מטבע.
  444. עי' ציון 300. רשב"א שם ושם; תלמיד הרשב"א שם, שלכן אינו דומה לזהב שאסור ללוות דינר בדינר, שזהב הוא פירא לגבי כל שאר המטבעות.
  445. רמב"ן שם, ומדמה לדינר כסף, עי' ציון 427. וכעי"ז ברדב"ז שם, וכ' שלכן מותר אף לראשונים שבציון 302 שנחושת היא פירא גם לגבי זהב. ועי' פרישה שם בד' הטור.
  446. עי' ציון 277 ואילך.
  447. מאירי שם.
  448. עי' ציון 249. ועי' ציון 352 ואילך אם נחשב כטבעא לגבי מטלטלין.
  449. ריטב"א ב"מ מד א: וכן דעת קצת רבותינו ז"ל; תלמיד הרשב"א שם ב.
  450. ריטב"א שם.
  451. יראה"ש מ' קיח; עי' תשו' הרשב"א מכון י-ם ח"ח סי' עו, הובאה בב"י שם; מאירי שם ב ומיוחס לריטב"א שם מה א, אף באופן שלדעתם יש לו דין טבעא ביחס למטלטלין, עי' ציון 353. וכ"כ בבית אפרים יו"ד סי' מא ע"פ תשו' הרשב"א שם. וגם הריטב"א שם סיים שיש חוששים לאסור.
  452. עי' חכמ"א כלל קלב ט, וכ' שמטבעות כסף בזמנו, שלא היה עיקר המו"מ בהם, היה דינם כפירא שאסור להלוותם משום סאה בסאה.
  453. חזו"א חו"מ סי' טז ס"ק כה.
  454. חזו"א שם.
  455. חזו"א שם, ועי' ציון 449 ואילך.
  456. מנחת שלמה ח"א סי' כז אות ג.
  457. ציון 148 ואילך.
  458. ר"י מלוניל ב"ק צז ב.
  459. ראב"ן שם; עי' ר"י מלוניל שם; ראבי"ה סי' אלף ולח; סה"ת שמ"ו ח"ח; תשב"ץ ח"ג סי' יז.
  460. רבנו ברוך שם; ראבי"ה שם; מאירי שם. ועי' ציון 605 ואילך שי"ס שה"ה כשאין החדש שוה בערכו לישן.
  461. ב"ק צז א וב.
  462. רש"י שם ב ד"ה נותן לו.
  463. גמ' שם ב.
  464. ר"ח שם; ראב"ד שם; סה"ת שם.
  465. ראב"ד שם. ועי' ציון 500 שי"מ בע"א.
  466. תוס' שם א ד"ה המלוה; רשב"א ונ"י שם.
  467. ר"י מלוניל שם.
  468. רב נחמן שם: מסתברא מילתיה דשמואל, ועי' שו"ת גו"ר חו"מ כלל ד סי' א שר"נ בא לפרש את ד' שמואל, וכ"מ בר"ח ובשא"ר שם, אבל בר"י מלוניל שם מ' שפי' שר"נ בא להכריע, שהלכה כרב כשאין לו דרך למישן וכשמואל כשיש לו דרך, ועי' ראב"ד שם.
  469. רש"י שם ד"ה ומשני.
  470. ר"י מלוניל שם; עי' סה"ת שם.
  471. ר"י מלוניל שם; סה"ת שם. ועי' קרית מלך רב הל' מלוה ולוה פ"ד הי"ב שתמה שאין זו מדת סדום, שהרי יש לו טירחא, וגם חושש שייאנס בדרך, וכ' שמדת סדום לאו דוקא, ואינו אלא לשון [[אנציקלופדיה תלמודית:מושאל.
  472. תשב"ץ שם.
  473. ראב"ד שם; סה"ת שם. והרשב"א כ' שכל שאינו ראוי לו אינו חשוב מטבע. ועי' קוב"ש שם שתמה איך תלוי שם מטבע במלוה זה אם יש לו דרך לשם או לא.
  474. רמ"ה בשמ"ק שם.
  475. גמ' שם.
  476. ראב"ד שם.
  477. רמ"ה בשמ"ק שם; פרי"ד וריא"ז שם; עי' רבנו ברוך שם, ועי' תלמיד הרשב"א והרא"ש שם. וכ"מ בר"י מלוניל שם.
  478. רמ"ה שם, ועי' ציון 493.
  479. עי' רש"י שם ד"ה ומשני; פרי"ד שם. ועי' גו"ר שם.
  480. גמ' שם.
  481. עי' גמ' שם.
  482. פרי"ד שם וראשונים שבציון 494.
  483. רמ"ה בשמ"ק שם. ועי' קרית מלך רב שם שנסתפק בזה, ועי' ציון 485.
  484. עי' ר"י מלוניל שם; בעה"מ שם בתי' ב; פרי"ד שם; סה"ת שם.
  485. פרי"ד שם. ועי' נחל יצחק חו"מ סי' עד ס"ז דף קעא-ב וחזו"א ב"ק סי' יז ס"ק כד שלשמואל יכול לפרוע במטבע הישן אף כשהוא בזול, וכ' בנחל יצחק הטעם, שהרי בהלואה סתם יכול לפרוע במטבע אע"פ שהוזל, לסוברים כן (עי' ציון 512 ואילך), וכאן אין הנידון אלא משום תנאו שהתנה לפרוע מטבע, וכל שיכול להוציאו במישן עדיין יש עליו שם מטבע. ועי' פסקי הלכות יד דוד פ"ד דף קצב.
  486. ר"י מלוניל שם.
  487. עי' ראב"ד ורשב"א שם בשמו. וכ"כ בחזו"א שם ס"ק כג וכה. ועי' ראב"ד שם שלרב אינו נותן ממטבע שנפסל אף כשפסלתו מדינה ויוצא במדינה אחרת באותה מלכות, עי' ציון 149, וכ"ה בתשב"ץ שם, ובפלפולא חריפתא על הרא"ש שם אות ת כ' שבפסלתו מדינה מודה רב, וכ"נ מתשוה"ג שבציון 500, ועי' חזו"א שם.
  488. רב שר שלום גאון ורב צמח גאון, הובאו באו"ז ב"ק סי' שצט ובראבי"ה סי' אלף ולח; ר"ח ב"ק צז ב; עי' ראב"ן שם שהביא ד' ר"ח, ועי' ציון 497; ר"י מלוניל שם (היינו כר"נ, עי' ציון 469); עיטור מלוה ע"פ (מהד' רמ"י ח"ב דף כא); פרי"ד ותלמיד הרשב"א והרא"ש שם; פסקי מהרי"ח שם בשם ר"י; ראב"ד שם בד' הרי"ף שם; רמ"ה בשמ"ק שם; עי' רשב"א שם; סמ"ג ל"ת קצג; סה"ת שם; רי"ו מישרים נ"ו ח"א; רמב"ם וטוש"ע ושא"ר דלהלן. וכ"מ קצת ברא"ש שם, וכ"ה בקיצור פסקי הרא"ש.
  489. ע"ע הלכה ציון 812. פרי"ד שם; עי' רשב"א שם.
  490. רמב"ם מלוה ולוה פ"ד הי"ב; סמ"ג שם; מאירי ופסקי ריא"ז וקיצור פסקי הרא"ש ב"ק שם; רי"ו שם; טוש"ע חו"מ עד ז.
  491. סמ"ג שם, והובא בש"ך ס"ק כא. ועי' יש"ש שתמה, שכיון שהמלכויות מקפידות אינו יכול להוציא את המטבע כאן אף כשהסוחרים מצויים, עי' ציון 479, ועי' מש"כ שם ליישב.
  492. רמב"ם שם; סמ"ג שם; טוש"ע שם.
  493. רא"ש וקיצור פסקי הרא"ש שם; תלמיד הרשב"א והרא"ש שם; רי"ו שם; טור שם; רמ"א שם. הרמב"ם השמיט, ועי' לח"מ שתמה, וכ' שאפשר לדחוק שלא הוצרך לכותבו, שהיא סברא פשוטה, וכ"כ בגו"ר שם, וכעי"ז בגדו"ת לסה"ת שם, ועי' מש"כ ליישב ביש"ש ב"ק שם. ועי' יש"ש שם שאם המלכויות מקפידות אבל אין סכנה בדבר, אלא שנוטלים את המטבע ממי שמוצאים אצלו, יכול לשלם מטבע שנפסל ולהתחייב למלוה שאם יטלו ממנו ישלם לו (ועי' ש"ך ס"ק כג), ובחזו"א ב"ק סי' יז ס"ק כז חולק ע"ז, שכיון שמקפידות אין עליו שם מטבע היוצא ואינו חייב לקבלו.
  494. עיטור שם; רמ"ה שם; רא"ש וקיצור פסקי הרא"ש שם; עי' סמ"ג שם; רי"ו שם; טור שם. ועי' ש"ך ס"ק כה ע"פ יש"ש שם שדוקא כשסוחרי מישן מצויים כאן, ועי' חזו"א שם שהשיג ע"ז, ועי' חכמת שלמה חו"מ שם. הרמב"ם השמיט, ועי' כ"מ ולח"מ שתמהו, ועי' גו"ר שכ' שגם זה סברא פשוטה ולא הוצרך לכותבה, וכעי"ז בגדו"ת ובאהא"ז שם, שכלול במש"כ שיכול להוציאו במדינה אחרת, הרי שבמדינה זו אינו יכול להוציאו, ועי' אהא"ז שם, ועי' ציון 501. ובדברות משה ב"ק סי' סח סוף ענף ד כ' בד' הרמב"ם שאף באין מלכויות מקפידות צריך לתת לו מטבע היוצא באותה שעה, עי"ש הטעם.
  495. פרי"ד וריא"ז שם; טור שם.
  496. פרי"ד שם, שלפיכך אינו דומה לגזלן שאומר הרי שלך לפניך אפילו במטבע שפסלתו מלכות, לסוברים כן (עי' ציון 155), ששם כיון שאין זה שינוי והמטבע קיים הרי הוא ברשות הנגזל, משא"כ בהלואה שצריך להחזיר מטבע ולא אסימון.
  497. תשו' רש"י (אלפנביין) סי' רכב (נד' גם בתשו' חכמי צרפת ולותיר סי' מב), והובאה באו"ז ב"ק סי' שצח ובמרדכי ב"ק שם (ובתורתן של ראשונים ח"ב עמ' 6 הובאה בשם רב נטרונאי גאון), ועי' גדו"ת שם בדעתו שפסק כן ע"פ הסוגיא שם ב: בעא מיניה רבא מר"ח כו', שלדעתו היא כד' רב (עי' ציון 552), ועי' מ"מ מלוה ולוה שם הי"א בשם רש"י כשמואל, וגדו"ת שם שתמה, וכ' שאולי חזר בו רש"י, ועי' מש"כ ליישב ד' רש"י במקור מים חיים יו"ד קסה; ראב"ד ב"ק שם. וכ"כ בשו"ת מהרי"ל סי' קו בד' ראב"ן ב"ק שם, אבל בחק"ל חו"מ סי' קנד דף רלד כ' שאינו מוכרח, ושמראב"ן שבציון 488 נ' שפסק כשמואל.
  498. עי' ציון 149 ואילך.
  499. תוס' ב"ק צז א ד"ה מלוה; תוס' ר"פ שם; או"ז שם סי' שצה בשם ר"י; רא"ש שם סי' י. וכ"כ ביש"ש שם. ועי' פנ"י שם שתמה שמח' רב ושמואל היא במטבע היוצא במישן, וא"כ הרי זה כפסלתו מדינה, וצ"ל שבפסלתו מדינה אפשר להוציאו במדינה אחרת באותה מלכות, משא"כ מישן שהיא במלכות אחרת, וכ"כ בחשן אהרן (וולקין) חו"מ שם, וכ"ה ביש"ש שם, ובראב"ד שבציונים 465, 487. ובפנ"י ובחי' פנים מאירות ב"ק שם פי' ד' תוס' במלוה סתם, שלדעתם יכול לפרוע במטבע שאינו יוצא בשום מקום, עי' ציונים 512, 518 (ועי"ש מנין לתוס' שרב ושמואל סוברים כן), אבל היוצא במישן היינו פסלתו מדינה, וכן פי' בחזו"א ב"ק סי' יז ס"ק כג, אבל ברא"ש ובאו"ז שם ל"מ כן. ועי' מש"כ בד' תוס' בדברות משה ב"ק סי' סח ענף ד.
  500. עי' תשוה"ג הרכבי סי' תכד, ומ' קצת שם שפי' שלא נחלקו רב ושמואל, אלא שד' רב נאמרו בפסלתו מלכות וד' שמואל בפסלתו מדינה, ועי' ציון 487 מראשונים שכ' שד' רב הם אף בפסלתו מדינה. וי"ל בד' תשוה"ג שמטבע היוצא במישן היינו פסלתו מדינה, כד' האחרונים שבציון הקודם, וד' רב נאמרו כשאינו יוצא במישן.
  501. עי' ציון 154. גדו"ת שמ"ו ח"ח אות א בד' הרמב"ם שבציון 158 שפסק כר"י שהוא כנסדק, ופסק כשמואל, עי' ציון 490 (וכ"ה בסמ"ג שבציונים הנ"ל), ועי' יש"ש שם שתמה. ובפנים מאירות שם כ' בד' הרמב"ם שמטבע היוצא במישן היינו פסלתו מדינה, עי' ציון הקודם, וכ"נ מאו"ש מלוה ולוה שם.
  502. רש"י ב"ק צז א ד"ה המלוה וד"ה על המטבע; ר"י מלוניל ונ"י שם; מאירי שם בשם חכמי הצרפתים.
  503. תוס' שם ד"ה המלוה ורשב"א שם בשם רש"י, ואינו ברש"י לפנינו; תוס' ר"פ שם בד' רש"י; סה"ת שמ"ו ח"א אות א בשם רש"י; רי"ו מישרים נ"ו ח"א בשם רש"י; נ"י שם.
  504. מאירי שם, וכ"מ בר"י מלוניל.
  505. ר"י מלוניל שם; סה"ת שם בשם רש"י; מאירי שם, ועי' ציון 586 ואילך. ועי' סה"ת שם: וקבע לו זמן לפרעון לו כך וכך מטבע, מ' שכן הדין אף בהזכיר מטבע בפירוש, ועי' גדו"ת שם שנדחק לפרש שדוקא בסתם.
  506. עי' ציון 148. ר"י מלוניל שם; סה"ת שם. והביאו מר"ה שבציון 155 שאפילו בפסלתו מלכות הדין כן. וצ"ב, שגם גזלן צריך לשלם במטבע היוצא כשאין המטבע קיים, עי' ציון 513.
  507. תוס' שם ור"ש שבאו"ז ובמהר"ם שבציון 508 בד' רש"י; עי' רשב"א שם. וכ"ה בנ"י שם. ובסמ"ג ל"ת קצג, הובא במרדכי ב"ק שם ובהגמ"י מלוה ולוה שם, כ' בשם רש"י בתשובה בסוף ימיו שפי' בהלוהו מעות ע"מ לשלם מעות ולא סחורה, או במוכר פרקמטיא ע"מ לשלם מטבע, וכ' המרדכי שרש"י בתשובה זו חזר בו מפירושו שבגמ', ועי' שו"ת מהרי"ל סי' קו בד' רש"י בתשובה שם שר"ל שהתנה בפירוש לשלם מטבע וכד' תוס' שבציון 508, וכ"כ במ"מ שם בשם רש"י שסובר כתוס', וכ"כ בדעתו בשו"ת חוט השני סי' מד ובחק"ל מהדו"ב חו"מ סי' ט דף קפו ובבית אפרים חו"מ סי' ד, אבל בגו"ר חו"מ כלל ד סי' א ובתומים שבציון 534 פי' ד' רש"י במלוה בסתם (כראשונים דלהלן ציון 521 ואילך).
  508. תוס' שם; תוס' ר"פ שם; ר"ש משאנץ באו"ז סי' שצז ובשו"ת מהר"ם ד' ברלין ש"ג סי' שנג; רשב"א שם בשם תוס'; רא"ש שם; מ"מ מלוה ולוה פ"ד הי"ב בשם תוס' ורשב"א; פסקי מהרי"ח שם בשם ר"י; טור חו"מ עד: ליתן לו מעות, ועי' פרישה שם שאין חילוק בתנאי בין ל' מטבע לל' מעות. ועי' שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' עה שלד' תוס' היינו דוקא בל' "על תנאי" שתפרע לי מעות, ושלפירושם בד' רש"י שבציון 507 א"צ ל' תנאי אלא די שהזכיר סכום מעות.
  509. תוס' שם; רשב"א שם.
  510. עי' תוס' ואו"ז ומהר"ם ורשב"א שם; תלמיד הרשב"א והרא"ש שם בשם תוס'.
  511. ר"י בתוס' ובר"ש שבאו"ז ומהר"ם שם בפי' ב, ש"מלוה על המטבע" היינו באופן זה. וצ"ב, ואולי כיון שיכול לשלם חטים, אף כשמשלם דמים צריך לשלם מטבע היוצא שאפשר לקנות בו חטים.
  512. תוס' שם; תוס' ר"פ שם; רשב"א שם; עי' שו"ת מהר"ם ד' לבוב סי' רט; רא"ש שם ושו"ת הרא"ש כלל קג סי' א (והובא בטור שם); מ"מ שם לשי' זו; מהרי"ח שם; רי"ו שם; אגודה שם; מהרי"ל שם; טור שם; רמ"א בשו"ע חו"מ שם ז. ועי' מחנ"א דיני ריבית סי' כו שתמה שא"כ במה חל החיוב כשהתנה לפרוע במטבע, כיון שלא משך, ועי' מש"כ ליישב באמרי בינה דיני הלואה סי' פה ובנחל יצחק חו"מ שם. ועי' גדו"ת שם שתמה שאם בסתם רשאי לפרוע במטבע שנפסל איך מועיל תנאי לפרוע במטבע היוצא, הרי יש בזה משום רבית, עי"ש תירוצו, ובשו"ת בית אפרים יו"ד סי' מג ובשו"ת הר המור סי' לח תי' שהמתנה על מטבע עיקר חיובו הוא במטבע היוצא, והרי זה כלוה סאה חטים וקצץ דמים, שאין בזה משום רבית, ועי' שער דעה יו"ד שם.
  513. עי' משנה שם צו ב.
  514. ע"ע הלואה ציון 203.
  515. ע"ע גזל ציון 188.
  516. עי' ציונים 365, 367.
  517. תוס' שם; תוס' ר"פ שם; רשב"א שם; תלמיד הרשב"א והרא"ש בשם תוס'. ועי' תוס' ר"פ הטעם לחילוק שבין גזילה להלואה, שבגזילה מתכוין לקנות, וצ"ב, ועי' אחרונים שבציון 367, ועי' מה שהעיר על תי' התוס' בבית אפרים חו"מ שם.
  518. רא"ש שם ושם; תלמיד הרשב"א והרא"ש שם בד' תוס'; מ"מ שם לשי' זו; מהרי"ח שם; רי"ו שם; טור שם.
  519. תלמיד הרשב"א והרא"ש שם. וכ"כ בנתה"מ סי' רצב ס"ק יא בישוב ד' הש"ך שם ס"ק ט, ועי' חי' רע"א סי' עד ס"ז שנשאר בצ"ע על הש"ך, ושער משפט שם ס"ק ד ובית אפרים שם (ד"ה אך מ"ש הוא) וסי' נ ומרחשת ח"ב סי' לד וחזו"א ב"ק סי' יז ס"ק כג שיישבו ד' הש"ך בע"א, ועי' שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קפה. ועי' תלמיד הרשב"א והרא"ש שם שלפ"ז לשמואל אין הבדל בין המלוה סתם למלוה על המטבע בפירוש, שבשניהם יכול לפרוע במטבע שנפסל כשיוצא במישן ויש לו דרך לשם (ומ' קצת מדבריו שבגזילה אינו יכול לפרוע אף כשיוצא במישן, ועי' חזו"א שם וס"ק כו שלא כ"כ).
  520. בית אפרים שם; שו"ת הר המור לר"מ בנט סי' לז אות א; נחל יצחק שם ענף ב ואילך; חזו"א שם ס"ק כד, ועי' נחל יצחק וחזו"א שאף ביוצא המטבע שנפסל במישן, אם אינו המטבע שלוה אינו יכול לפרוע בו.
  521. עי' תשוה"ג הרכבי סי' תכד; עי' ראב"ד ב"ק שם; עי' רבנו ברוך שם. ועי' סה"ת שם בשם "המורים האחרים ובכללם הראב"ד" שפי' בהלואת מעות, והיינו אף בסתם, כמבואר בראב"ד שם, ועי' גדו"ת שם שפי' בע"א. ועי' ראבי"ה סי' אלף ולח. וכן מצדד להלכה בגו"ר שם, ועי' נחל יצחק שם ענף ד שאפשר שהרמ"א שבציון 512 לא הכריע שפורע במטבע שנפסל אלא מספק, כשהלוה הוא המוחזק, ועי' ציון 507.
  522. ראב"ד שם: כמו שכותבים עתה בשטרי הלואות.
  523. עי' רבנו ברוך שם.
  524. פרי"ד שם; עי' פסקי ריא"ז שם; עי' מאירי שם בשם חכמי הדורות שלפנינו (ההשלמה, ובהשלמה שם נשתבש, ועי' הערות ר"ק שלזינגר למאירי); מ"מ שם: אפשר, בד' הרמב"ם שסתם, ושם הי"א שכ"נ מהרי"ף, וכ"כ בערך לחם לר"י קאשטרו יו"ד קסה ובבית אפרים שם סי' נ בד' המחבר חו"מ שם שכ' כל' הרמב"ם, ועי' סמ"ע ס"ק טו ואורים ס"ק לא.
  525. פרי"ד שם.
  526. מ"מ שם.
  527. עי' מ"מ שם ולח"מ שם בדעתו.
  528. פרי"ד שם.
  529. פנ"י ב"ק שם בד' הרמב"ם שסתם, אבל כ' שלא מצא שום אחד מהפוסקים והמפרשים שפי' כן, וסיין בצ"ע.
  530. עי' ציון 148. ראב"ן ב"ק צז ב, והובא במרדכי שם; אגודה שם. ועי' דברי משפט חו"מ סו"ס עד בטעמו, שכל זמן שלא הוציא הלוה יכול לחזור בו מההלואה, עי"ש בארוכה, וכעי"ז בבית אפרים חו"מ סי' ד, ועי' אמרי בינה דיני הלואה סי' פה וחזו"א ב"ק סי' יז ס"ק כו שפי' בע"א.
  531. סמ"ג ל"ת קצג, והובא בהגמ"י מלוה ולוה פ"ד הי"ב; עי' תוס' (וכ"ה בתוס' ר"פ וברשב"א) שבציון 514, וש"ך חו"מ עד ס"ק כד בדעתם; עי' פרי"ד שם; פסקי מהרי"ח שם. וכן הכריע להלכה בש"ך שם, ועי' ד"מ שם וסמ"ע ס"ק יט שהביאו ב' הדעות, וב"ח שם שכ' שהוא ספק והממע"ה.
  532. ע"ע הלואה ציון 203.
  533. סמ"ג שם; פרי"ד שם. ועי' יש"ש ב"ק שם חילוק אחר, שגזילה היא כהלואה בסתם שמשלם לו מטבע שנפסל, לסוברים כן (עי' ציון 512), משא"כ בהלוהו בתנאי שישלם לו מטבע, ועי' חזו"א שם שהשיג ע"ז, שהרי בגזילה כשאין המטבע בעין משלם מטבע היוצא ואין דינו כמלוה בסתם (עי' ציון 513 ואילך), ועי' ציון הבא.
  534. תומים שם; בית אפרים שם, ועי' תומים שם שהמרדכי שבציון 530 לשיטתו בציון 507, שפי' דין מטבע שנפסל במלוה סתם (ועי' ציון הנ"ל שי"מ ד' המרדכי בתנאי, ועי' בית אפרים שם).
  535. עי' אגודה שם; עי' ב"ח שם שהביא את ד' המרדכי על הטור, ועי' ציון 512 שלד' הטור דין מטבע שנפסל מדובר בהתנה. וכן י"ל לטעם הדברי משפט הנ"ל, שאם חוזר מההלואה ממילא חוזר גם מהתנאי.
  536. שו"ת מהר"ם אלשיך סי' עט וחת"ס אה"ע ח"א סי' קכו וחו"מ סי' נח ועד, שניהם בפי' תשו' מהר"ם ד' פראג סי' תתר, וכן פי' בחזו"א ב"ק סי' יז ס"ק כח, ועי' ש"ך שבציון 542 שפי' בע"א.
  537. חת"ס שם. ועי' להלן: שינוי ערכו.
  538. יש"ש ב"ק פ"ט סי' יג (והובא בב"ח חו"מ עד), ע"פ תשו' מהר"ם ד' פראג סי' תתר (הובאה במרדכי ב"ק שם), וע"פ ל' הטור חו"מ עד: הלוהו כו' לזמן פלוני ובינתים נפסל; חת"ס אה"ע ח"א סי' קכו וחו"מ סי' נח ועד בד' תשו' מהר"ם שם; שער משפט חו"מ שם ס"ק ה ואב"מ סי' קיד ס"ק א, עי"ש ושם ראיה לזה (ועי' אמרי בינה דיני הלואה סי מט ומרחשת ח"ב סי' לד שדחו), וכן צידד בחזו"א ב"ק סי' יז ס"ק כח ע"פ ל' הטור (אבל את תשו' מהר"ם פי' כנ"ל ציון 536). ועי' חת"ס חו"מ סי' עד שכ' שכ"נ להלכה ולא למעשה בחוב של הלואה, ואף למעשה בהתחייבות של ממון לזמן, מכיון שלא קיים תנאו.
  539. אב"מ שם, ועי' אמרי בינה ומרחשת שם. ועי' חת"ס חו"מ שם ושם שמצדד בד' מהר"ם שהחיוב הוא משום מבטל כיסו של חברו, ע"ע גרמא בנזקין: במניעת ריוח, ובהשמטה שבסוף כרך ו, ציון 2. ועי' מחנ"א דיני ריבית סי' מ.
  540. מרחשת שם.
  541. חזו"א שם.
  542. ש"ך חו"מ שם ס"ק כז, ע"פ גירסתו ופירושו בל' מהר"ם שם שאף לאחר הזמן משלם במטבע שנפסל, וכ"כ בשה"ג ב"ב קסו א (עו ב בדפי הרי"ף ד' וילנא). וכן צידד בתומים שם, שזה שאיחר לשלם אינו אלא גרמא, וע"ע הנ"ל. ועי' שו"ת הר המור לר"מ בנט סי' לח (נד' גם בחת"ס חו"מ סי' סה) שאם התנה לשלם מטבע לד"ה משלם מטבע היוצא, שהתנאי ודאי היה על שעת הפרעון, אבל בש"ך ל"מ כן, שהרי דבריו מוסבים על השו"ע שמדבר בהתנה, וכ"ה בהר המור שם סי' לז אות יב, ועי"ש.
  543. עי' ציון 513. שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קנא.
  544. תשו' ופסקים לר"י הזקן סי' קכח ושו"ת מהר"ם ד"פ סי' שנח ומרדכי ב"ק סי' קיב ותשו' מיימוניות לס' משפטים סי' יט: טובים היוצאים בהוצאה; רמ"א חו"מ עד ז. ועי' ציון 522.
  545. חזו"א ב"ק סי' יז ס"ק כח.
  546. עי' ציון 512 ואילך.
  547. שו"ת הר המור לר"מ בנט ר"ס לז; ערוה"ש חו"מ עד ח; קוב"ש ב"ק אות קלא; חזו"א ב"ק סי' יז ס"ק לא וחו"מ ליקוטים סי' יט לב"ק פט ב, ועי' שו"ת אמרי יושר לר"מ אריק ח"ב סי' קנא וקפה. ועי' חת"ס חו"מ סי' סב שיכול לפרוע בשטרות של ימינו שנפסלו אם הם יוצאים במישן.
  548. רא"ש שם; רמ"ה מסרקסטא בשמ"ק שם, וכ"ה בראשונים דלהלן.
  549. רא"ש שם; רמ"ה מסרקסטא שם: מטבע אחר כצורתו, אלא שהוסיפו כו', ועי' שו"ת הרשב"א ח"ב סי' קכה שה"ה אם עשו מטבע אחר (היינו בצורה אחרת).
  550. רב חסדא (וי"ג: רב נחמן) ב"ק צז ב; רמב"ם מלוה ולוה פ"ד הי"א; טוש"ע יו"ד קסה א.
  551. עי' תשוה"ג הרכבי סי' תכד; שו"ת הרא"ש כלל קג סי' א, ותשו' הרא"ש שבטור חו"מ עד; תשב"ץ ח"ג סי' יז. ועי' עיטור מלוה ע"פ (מהד' רמ"י ח"ב דף כא) שנ' שפי' כשלא נפסל המטבע הראשון, וצ"ב, ועי' תשו' רב שר שלום גאון סי' קמה, ודבריו צ"ב.
  552. עי' לעיל. רש"י ד"ה והוסיפו עליהן; ראב"ד שם בפי' א; רשב"א שם בשם י"א, ותמה ע"ז, שאין הלכה כרב, ועי' עיטור שם, ועי' ציון 497.
  553. ראב"ד שם תי' א לד' הפוסקים כשמואל; רשב"א שם תי' א; או"ז ב"ק סו"ס שצט; רא"ש שם; סה"ת שמ"ו ח"ח בפי' א. ועי' יש"ש שם שאם יש לו דרך אלא שרוצה לפרוע מן החדש אסור משום רבית, מכיון שבידו לפרוע בישן.
  554. ראב"ד שם תי' ב; רשב"א שם תי' ב; פרי"ד שם; סה"ת שם פי' ב.
  555. מ"מ שם. ועי' שו"ת מהר"ם ד' לבוב סי' רט שבהלוהו סתם, לסוברים שנותן לו מהמטבע שנפסל (עי' ציון 512), אם הוסיפו על המטבע יכול לפרוע במטבע החדש לפי שווי המתכת במטבע שנפסל בשעת ההלואה.
  556. רב אשי ב"ק שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  557. ר"ח וראב"ן שם; רי"ף שם; רמב"ם שם; סמ"ג לאוין קצג; מאירי שם; שו"ע שם. ועי' שו"ת מהרי"ט ח"א סי' י שלאו דוקא שהוזלו כל הפירות אלא ה"ה חלקם, שסו"ס יש לו ריוח לגבי אותם דברים וה"ז ריבית.
  558. רש"י ד"ה והא קזיילין; ראב"ד ורשב"א שם; רא"ש שם. ועי' סה"ת שמ"ו סוח"ג שהביא מח' אם היא רבית קצוצה או אבק ריבית, והובא בב"י שם ובש"ך ס"ק ב, ועי' שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קמו ושער דעה יו"ד שם וחזו"א ב"ק סי' יז ס"ק ל, וע"ע רבית.
  559. ר"י מלוניל שם; סה"ת שם ח"ח. ועי' שו"ת מעשה חייא סי' יז שאם הוזלו הפירות בפחות משיעור התוספת שבמשקל המטבע, מנכה רק את ההוזלה שבפירות, וכ"מ קצת מל' הראשונים שבפנים, אבל בגו"ר חו"מ כלל ד סי' א חולק ע"ז וכ' שמנכה את כל תוספת המשקל.
  560. גמ' שם צח א.
  561. רש"י שם ד"ה מחמת תרעא; ר"י מלוניל שם; רמ"ה בשמ"ק שם.
  562. רמ"ה שם; רא"ש שם.
  563. רב אשי שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  564. ר"י מלוניל שם; רמ"ה שם.
  565. ר"פ ורב הונא בריה דר"י ב"ק שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם. ועי' גמ' שם צז ב שר"ח אמר שנותן מטבע מהיוצא אפי' כשהוא גדול כנפה או כרובע הקב, ופרי"ד שם שר"ח חולק על שיעור חומש, וכ"ה בתשוה"ג הרכבי שם, ומ' קצת שם שחולק גם בהוזלו הפירות שא"צ לנכות.
  566. ר"ח שם, והובא בתוד"ה עד י', ועי' יש"ש שם וחזו"א שם ס"ק לג; רי"ף וראב"ן ומאירי ורא"ש שם; עי' מרדכי שם בהגהה בלשון א; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  567. עי' רש"י ד"ה עבדו עובדא ותוס' ויש"ש שם בדעתו, ועי' מהרש"א שנסתפק בד' רש"י; עי' הגהה במרדכי שם בלשון ב, ועי' שו"ת הר המור סי' לז אות יא וחזו"א שם, ועי' ציון 588.
  568. גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  569. עי' גמ' שם ורש"י ד"ה לענין נסכא. ועי' ט"ז שם ס"ק א שפי' שהריוח הוא שיעשה ממנו מטבע במשקל הישן ותישאר לו חתיכת כסף, וכ"נ מל' הראב"ד, ועי' חזו"א שם ס"ק כט שתמה, שהרי המטבע הישן נפסל ואינו שוה אלא כמתכת, ועי"ש ביאור אחר.
  570. רש"י שם; ראב"ד שם; רמ"ה בשמ"ק שם; שו"ת הרשב"א ח"ד סי' רפז; פסקי מהרי"ח שם.
  571. פרי"ד ורא"ש שם, ועי' חוו"ד ס"ק ג. ועי' סה"ת שבציון 558 שהביא מח' ראשונים גם בזה אם היא רבית קצוצה או אבק רבית, ועי' שו"ת מהרי"ט ח"א סו"ס י, וע"ע הנ"ל.
  572. ר"ח וראב"ן ורמ"ה ור"מ מסרקסטא בשמ"ק ורשב"א ומאירי שם; עי' רי"ף שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  573. רא"ש שם; רי"ו מישרים נ"ו ח"א. ועי' גדו"ת שם שתמה לטעם הרא"ש שבציון 577 ששיעור חומש הוא מפני הוצאות התכת המטבע, א"כ ביותר מחומש למה מנכה הכל, הלא עד חומש יוציא על התכת המטבע, ואינו מרויח אלא את העודף, ועי' שער דעה שם וחזו"א שם ס"ק ל.
  574. פסקי ריא"ז שם.
  575. ראב"ד שם בפי' א: אפשר, והובא ברשב"א שם ובשו"ת שם בטעם א; עי' ראב"ן שם וראבי"ה סי' אלף ולח בשמו.
  576. רשב"א שם בשם הראב"ד; ראבי"ה שם.
  577. ראב"ד שם פי' ב (ועי' ציון 569), והובא בשו"ת הרשב"א שם בטעם ב, וכעי"ז ברא"ש שם: לחסרון היתוך ושכר הצורף. ועי' רא"ש שהקדים לטעם זה, שמן הדין הלוה חייב לשלם במטבע היוצא, ושאין כאן חשש אלא משום "מיחזי כרבית", ועי' גדו"ת שם שתמה למה הוצרך לזה, ועי' מש"כ ליישב בקרית מלך רב מלוה ולוה שם.
  578. פרי"ד שם.
  579. תורת חיים ב"ק שם, וכעי"ז ברמ"ה בשמ"ק שם, שלפעמים אפשר לקנות מתכת במטבע טבוע שהוא פחות חומש ממשקל המתכת. ועי' רשב"א שם בשם הראב"ד שנ' שכ' ב' טעמים, א' שבהתכה האש אוכלת חומש ממשקלו, וב', ששכר עשיית מטבע הוא חומש מערך משקלו, ונמצא שמטבע טבוע שוה חומש יותר ממתכת במשקלו, כטעם שבפנים.
  580. ר"י מלוניל שם.
  581. דרישה יו"ד שם בד' הרא"ש; פלפולא חריפתא על הרא"ש אות ד, ועי' לבוש שם. ועי' ט"ז שם שהשיג על טעם זה, ומש"כ ליישב ע"פ שיטתו שבציון 569, ועי' נקוה"כ שם וחזו"א שם ס"ק כט.
  582. רשב"א ב"ק שם (לגי' שבשמ"ק ובמהד' זכרון יעקב שם: כ"ע מחלי, ובשאר דפוסים: כ"ע מוזלי).
  583. סמ"ג שם, הובא במרדכי ב"ק שם ובב"י שם; פסקי מהרי"ח שם. ועי' שו"ת ופסקי מהרי"ק החדשים סי' א בדעתם שכיון שאין דרך בנ"א להקפיד בכך אי"ז נחשב רבית, שהמטבע עיקרו להוצאה ואינו עומד להתיכו בשביל ריוח מועט כזה. ועי' שו"ת הב"ח סי' טז שאם ידוע שאין הלוה מקפיד אפילו ביותר מחומש אין זו רבית, אבל מד' מהרי"ק מ' שתלוי בדרך בנ"א, וביותר מחומש שדרכם להקפיד ה"ז ריבית.
  584. תשב"ץ שם בד' הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ושא"ר שבציון 593 ואילך, שהשוו פחת לתוספת, אף שבפחת אין משום רבית. ועי' שו"ת מהרי"ט ח"ב אה"ע סי' ב שתמה על הרא"ש שבציון 571 שכ' הטעם משום רבית, ומ"מ השוה פחת לתוספת, ובח"ב יו"ד סי' מד כ' ליישב שב' הטעמים אמת, ואסור גם משום ריבית וגם משום גזל, אלא שמשום ריבית אסור אף כשמחל לו, ועי' ישוב אחר בשו"ת מהר"י באסן סי' נח ונט וסב, ועי' שו"ת חבצלת השרון חו"מ סי' ו. והתשב"ץ שם כ' שבפחת לא שייך הטעם של הפסד חומש בהיתוך, ותמה על הרא"ש שבציון 577 שכ' הטעם משום הפסד ההיתוך ומ"מ השוה פחת לתוספת.
  585. תשב"ץ שם, וצ"ל בדעתו שביותר מחומש חשוב כמטבע אחר, ולכן חייב לפרוע מעיקר הדין ע"פ משקל המתכת. ולכאו' בתוספת פחות מחומש והוזלו הפירות מחמתה לא שייך טעם זה, ואולי גם בזה נחשב כמטבע אחר.
  586. רמ"ה מסרקסטא בשמ"ק ב"ק צז ב בשם י"א (ועי"ש שה"ה לענין פחת, עי' להלן), וכ"ה בעיטור מלוה ע"פ (מהד' רמ"י ח"ב דף כא) בד' רש"י שבציון 502.
  587. רמ"ה מסרקסטא שם. ומ' שר"ל שבמלוה מעות מנכה לו מהמטבע החדש ע"פ משקל המתכת. ועי' ציון 503 ואילך שי"ס בד' רש"י שאף בלא הוסיפו על המטבע נותן לו מהמטבע שנפסל מטעם זה שגם בידיו היו המעות נפסלות, אבל מרמ"ה ומהעיטור נ' שרק בהוסיפו, ולא שנותן לו מטבע פסול אלא שמנכה לו, וכנ"ל.
  588. עיטור שם, ועי' שער החדש שתמה שבמקור בב"מ מ ב וכמ"ק כתוב: יותר משתות, וע"ע הפקעת שערים ציון 21 ששתות שרשאי להשתכר היינו מלבר, שהיא חומש מלגו, ואולי לד' העיטור חומש שאמרו כאן הוא מלגו (ועי' שו"ת הר המור סי' לז אות יא).
  589. עי' ראשונים שבציונים 507, 508, 521 ואילך, בפי' "מלוה על המטבע"; עי' רמב"ם מלוה ולוה פ"ד הי"א; עי' תשב"ץ ח"ג סי' יז; עי' טור יו"ד קסה, וכ"נ מסתימת הפוסקים.
  590. עי' תשו' ופסקים לר"י הזקן סי' קכח ושו"ת מהר"ם ד"פ סי' שנח ומרדכי ב"ק סי' קיב ותשו' מיימוניות לס' משפטים סי' יט, וסמ"ע חו"מ עד ס"ק כ בד' המרדכי. ועי' ציון 544.
  591. שו"ת לחם רב לבעל לח"מ סי' יג וקה.
  592. פרי"ד ב"ק צח א. ועי' ציון 548 ואילך.
  593. תשו' גמו"מ סי' יג; עי' תשו' רב שר שלום גאון סי' קמה; רי"ף ורא"ש ב"ק שם; רמב"ם מלוה ולוה פ"ד הי"א; רמ"ה ור"מ מסרקסטא בשמ"ק ופרי"ד ומאירי שם; סמ"ג לאוין קצג, ושכ"כ ר"ח ורי"ף, והובא בהגמ"י מלוה שם; שו"ת הרשב"א ח"ג סי' לד: ודעתי נוטה, וכ"מ בח"ב סי' קכה, וכ"כ בשמו בצרור הכסף עמ' מ ובתשב"ץ ח"ג סי' רפז; שו"ת הריב"ש סי' קצז; טוש"ע יו"ד קסה א. וכן הכריע בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' עד.
  594. עי' תשו' גמו"מ שם; ר"י מלוניל שם; רמ"ה ור"מ מסרקסטא שם; סה"ת שמ"ו ח"ח; פרי"ד שם; עי' שו"ת הרא"ש כלל קג סי' א בד' הרי"ף; ריב"ש שם.
  595. סה"ת שם.
  596. עי' תשו' גמו"מ שם ותשו' רב שר שלום שם, ועי' תשו' רב שרירא בס' מספרות הגאונים עמ' 111, והובאה בעיטור מלוה ע"פ (מהד' רמ"י ח"ב דף כא) ובסה"ת שם; ר"י מלוניל שם; ראב"ד שם בד' הרי"ף; רמ"ה ור"מ מסרקסטא שם; עי' רשב"א ב"ק שם ובשו"ת שם; סה"ת שם; עי' שו"ת הרא"ש שם; צרור הכסף שם; ריב"ש שם, ועי"ש ששיעור חומש הוא שמה' נעשה ד'; תשב"ץ שם וסי' יז בד' הרי"ף והרמב"ם; יש"ש ב"ק שם. ועי' ר"מ מסרקסטא שם שאף בפחות מחומש, אם יש ללוה מן המטבע הישן יכול המלוה לתבוע ממנו לתת לו מן הישן כדי להוליכו למישן.
  597. ראב"ד ב"ק שם, והובא בסה"ת שם וברשב"א שם וברא"ש שם ובצרור הכסף שם. וכן צידד בעיטור שם, אבל הביא ד' הרי"ף והגאונים הנ"ל שלא כ"כ. ועי' יש"ש שתמה על הראב"ד שלא השיג על הרמב"ם שם, וכ' שאולי חזר בו.
  598. סה"ת וצרור הכסף שם בשם הראב"ד; תשב"ץ שם לשיטה זו.
  599. שה"ג ב"ק שם וב"מ רפ"ד ושו"ת מהר"ם אלשיך סי' עט בד' הראב"ד. וכ"נ מסה"ת, שתמה על הראב"ד, איך אפשר שיפסיד המלוה, שהלוה מנה ונוטל שוה חמישים, וכעי"ז הק' הרא"ש שם. ועי' להלן.
  600. שו"ת הרא"ש שם בשם הראב"ד, וסותר למש"כ הרא"ש ב"ק שם בשמו, ואולי כאן מדובר שהוקרו הפירות, עי' ציון 601; תשב"ץ שם בד' תשוה"ג שבעיטור שבציון 596, שאף בפחת עד חומש מוסיף, וצ"ב, שלכאו' אין שום ראיה מלשונם.
  601. עי' תשב"ץ שם לשי' הראב"ד, ופתח הבית סי' כו סוף ענף ג בדעתו, וכן נקט בד' הראב"ד בחזו"א ב"ק סי' יז ס"ק ל; חוו"ד שם ס"ק ד בד' הטוש"ע שם, ועי' מקמ"ח שם שהשיג עליו, שאינה אלא דעת יחיד בראשונים.
  602. ע"ע גבית מלוה ציון 72 ואילך. ועי"ש ציון 76 שאם התנה לתת מעות אינו יכול לפרוע בשוה כסף.
  603. חוו"ד שם, ועי"ש עוד טעם, שיכול הלוה לומר, שאם המלוה רוצה את המטבעות להתיכם, יתן לו מהמטבע הישן.
  604. מהרי"ט שם בד' הראב"ד, וכ"כ בח"ב יו"ד סי' מד ובאה"ע סי' ב, ובאה"ע שם סיים שמסה"ת הנ"ל בד' הראב"ד ל"מ כן.
  605. ראב"ן ב"ק צז א, והובא במרדכי שם ובשו"ת מהרי"ל סי' קו (הובאה בב"י יו"ד קסה); רמ"א יו"ד קסה א (ומצויין המקור "גמרא", ועי' מקור מים חיים שתמה ע"ז, ועי' ד"מ); יש"ש ב"ק שם; ב"ח יו"ד שם. וכ"מ בתשו' רש"י סי' רכב, וכ"מ בראב"ד ב"ק שם: נותן לו מטבע היוצא כו' אע"פ ששוה יותר. וכ"נ כוונת תשוה"ג אסף ח"א (תרפ"ז) סי' ל (והובאה בשבה"ל ח"ב סי' מה עמ' קעח-ט), שמשלם במטבע החדש אף שהוקר הרבה, היינו כששוים במשקלם. ועי' בהגר"א ס"ק ג מקור מרש"י ב"ק שם ב ד"ה והא קזיילין, שמ' מלשונו שרק כשהוסיפו על המשקל ה"ז ריבית, וכן הוכיחו במחנ"א דיני ריבית סי' כג ובמקמ"ח שם, ולכאו' אינו מוכרח.
  606. ראב"ן שם.
  607. עי' ציון 378 ואילך. חזו"א ב"ק סי' יז ס"ק לא. ועי' גו"ר חו"מ כלל ד סו"ס א שפי' ד' ראב"ן בע"א, שמדובר כשלא הוזלו הפירות אלא שהמטבע החדש חריף ומתקבל יותר אצל בנ"א, וכעי"ז בשו"ת דרכי נעם יו"ד סי' כד (ד"ה ומה שכתב מוהר"י), ועי' שו"ת מהרי"ל שם ושו"ת בני שמואל סי' מט וגדו"ת שמ"ו ח"ח אות א ומחנ"א שם וחק"ל חו"מ ח"א סי' קנד דף רלג-ד ופתח הבית סי' כו ענף א ושו"ת הר המור סי' לז אות י.
  608. מאירי ב"ק שם ב, ולכאו' כוונתו באותו אופן שכ' הראב"ן, שנפסל המטבע, והמטבע החדש נשתנה ערכו לגבי פירות, וסובר שלכן חשוב כמטבע אחר. וכ"נ מרבנו ברוך שבציון 460. ועי' להלן: בשינוי ערכו, וציון 650.
  609. אורים גדולים לימוד רא.
  610. חק"ל שם. ועי' שה"ג ב"מ רפ"ד שפי' בע"א, ודבריו צ"ב.
  611. רב צמח גאון, הובא בראבי"ה סי' אלף ולח (מרבנו יואל), ובאו"ז ב"ק סי' ת ובהג"א ב"ק פ"ט סי' יב. ועי' מחנ"א דיני ריבית סי' כד שאע"פ שהתנה המלוה שישלם מטבע, וזה נפסל ואין שמו מטבע, לא התנה אלא לטובתו, ולא להפסיד.
  612. רבנו יואל שם. ועי' אורים גדולים וחק"ל שם שאע"פ שאין איסור סאה בסאה במטבע, כאן שנפסל המטבע ואינו יוצא אין לו דין מטבע, ועי' מחנ"א שם. ועי' גדו"ת שם בד' רבנו יואל שה"ה בהוקר המטבע החדש לעומת הישן שאסור לפרוע בחדש משום רבית, ולא כראשונים שבציון 605, אבל לטעם הנ"ל נ' שכיון שהמטבע החדש יוצא בהוצאה אין בזה משום ריבית, ועי' פתח הבית שם והר המור שם.
  613. רבנו יואל שם: שמא. ולכאו' יל"פ אף כשהמטבע החדש והישן שוים במשקלם, ומ"מ החדש ערכו פחות מן הישן לגבי פירות, כגון שאינו מתקבל כ"כ אצל בנ"א, ולפ"ז הוא כד' המאירי שבפחת החדש מערכו של הישן צריך להוסיף, ועי' ציון 642.
  614. שו"ת ר"י מיגש סי' קצה, והובא בשמ"ק ב"ק צז ב, וכ' שקיבל כן מהרי"ף. ועי' ר"י מיגש שם שאם השתנה טיב הזהב שבמשקלות, שבתחילה היה מעורב בסיגים ועכשיו הוא זהב טוב, נותן לו מן המשקל החדש, כמו בהוסיפו על המטבע, כיון שאין מקפידים אלא על המשקל ולא על איכות הזהב.
  615. רי"ף ורא"ש ב"ק שם; טור יו"ד קסה. ועי' תלמיד הרשב"א והרא"ש שם שהעתיק מהרי"ף "במטבע של כסף", וכנראה טס"ה.
  616. פרישה שם; חזו"א ב"ק סי' יז ס"ק לג, ועי"ש שיש להם "תואר קבוע". ועי' ב"ח שם ובקו"א וט"ז ס"ק ג וגו"ר חו"מ כלל ד סו"ס א שפי' בע"א באופנים שונים.
  617. חזו"א שם. וצ"ל שבתשו' הר"י מיגש הנ"ל מדובר במקום שאין נושאים ונותנים במשקל, ולכן אין לו דין מטבע, אבל מלשונו ל"מ כן, אלא שהיו נושאים ונותנים במשקלות, וי"ל שבד' הר"י מיגש מדובר כשמקפידים במו"מ על המשקל בלבד, ואילו בד' הרי"ף מדובר באופן שמקפידים אף על המנין, וכעי"ז כ' בגו"ר שם לפי פירושו בד' הרי"ף.
  618. פסקי ריא"ז ב"ק פ"ט ה"ג כב, והובא בשה"ג שם (ועי' ציון 297 שבמקומו של הריא"ז היה הזהב "טבעא" לעומת הכסף).
  619. גו"ר חו"מ כלל ד סי' א בד' ריא"ז. ומ' שזה אף כשלא הוזלו הפירות, שאל"כ פשיטא, וצ"ב איך יתכן שהמטבע העיקרי הוא זהב ושער הפירות קבוע ע"פ הכסף. ואולי כוונת ריא"ז כשהוזלו הפירות, ולא בא אלא לתת סימן כיצד להעריך את השער ע"פ הפירות, שמודדים ע"פ הזהב שמחירו קבוע.
  620. רמב"ם מלוה ולוה פ"ד הי"א, ועי' אישות פט"ז ה"ו; סמ"ג ל"ת קצג (והובא במרדכי ב"ק צז ב, ושם ט"ס: מטבע הידוע משקלו). ועי' מאירי ב"ק צז ב: וכן הדין בכתובה, ולא כ' שפירש משקלו.
  621. שו"ת לחם רב לבעל לח"מ סי' יג (אבל בסי' י פי' את ל' הרמב"ם בע"א), וכ"כ עיקר הדין בט"ז אה"ע סי' סו ס"ק ו (נד' גם בשו"ת הגאונים בתראי סי' ט), והובא בב"ש שם ס"ק טו, וכ' שה"ה במתחייב לחברו שאין בזה משום רבית ונותן מטבע היוצא (ולא הביא ד' הרמב"ם שבפירש משקלו דינו כהלואה). ועי' לחם רב שם שבדמי מכר מנכה לו את התוספת (עי' ציון 586), שגם במכר שייך חשש ריבית. ובתוי"ט כתובות פ"ו מ"ג כ' שבפירש משקלו בכתובה שכ' הרמב"ם שמנכה לה ה"ז משום ריבית.
  622. שו"ת מהרי"ט ח"ב יו"ד סי' מד (לענין חיוב של שכירות בתים), ע"פ הראשונים שבציון 593 שאף בפחת המטבע מוסיף לו, אע"פ שאין בזה חשש רבית. ועי' ט"ז שם שדחה, שבפחת הטעם מפני שמפסיד המלוה מן הקרן, אבל בתוספת אינו מנכה אלא משום חשש ריבית.
  623. שו"ת מהר"ם אלשיך סי' עט (ועי' סי' קטו שפי' את ל' הרמב"ם בע"א).
  624. חת"ס חו"מ סי' עד, ע"פ סתימת הפוסקים.
  625. עי' כתובות קי ב שמטעם זה יכול לפרוע כתובה במעות א"י שהם קטנות ושוקלות פחות ממעות קפוטקיא, וע"ע כתובה.
  626. שו"ת הרדב"ז ח"א סי' תקס, וכ"כ עיקר הדין שהוא בכלל קולי כתובה בב"ש אה"ע סי' ק ס"ק כג בד' הדרישה שם, ועי' חת"ס אה"ע ח"א סי' קכו. ולפ"ז ה"ה בהוסיפו על המטבע פחות מהשיעור אם לא פירש משקלו אינו נותן אלא כשעת הכתיבה. ועי' שו"ת יכין ובועז ח"א סי עז ושו"ת מהרי"ט ח"ב אה"ע סי' ב וט"ז שם שכ' שפחת במשקל המטבע אינו בכלל קולי כתובה, ועי' תשב"ץ חוט המשולש טור א סי' יז אות ט.
  627. עי' תשב"ץ ח"ג סי' רפז.
  628. עי' לעיל.
  629. תשו' ופסקים לר"י הזקן סי' קכח ושו"ת מהר"ם ד"פ סי' שנח ומרדכי ב"ק סי' קיב ותשו' מיימוניות לס' משפטים סי' יט, בשם רשב"ם ור"ת; תשו' בעה"ת סו"ס קל בשם רשב"ם ור"ת ור"י; רמ"א חו"מ עד ז דעה ראשונה בסתם.
  630. עי' לעיל.
  631. תשו' הרמב"ן סי' מז, והובאה בסה"ת שמ"ו ח"א אות ה ובשו"ת הרשב"א ח"ה סי' קצח; שו"ת הרשב"א ח"ג סי' לד (והובא בצרור הכסף עמ' מ ובתשב"ץ ח"ג סי' יז), ושו"ת מכת"י (מכון י-ם) סי' עד, ושם שה"ה בתיקן שיפרע חמישים מהמטבע החדש במקום מאה מהישן; תלמיד הרשב"א והרא"ש ב"ק צז ב; שו"ת הריב"ש סי' קצז (בפחת); רי"ו מישרים נ"ו ח"א; רמ"א יו"ד קסה א, וכן הכריע בש"ך שם ס"ק ח ובחו"מ שם ס"ק כח, והביא כן מכמה אחרונים.
  632. סה"ת שם.
  633. רמב"ן שם.
  634. ע"ע דינא דמלכותא דינא ציון 45 ואילך.
  635. רמב"ן שם.
  636. שו"ת מהרי"ל סי' קו.
  637. עי' שו"ת הרשב"א מכת"י שם; עי' שו"ת הרא"ש כלל קג סי' א וש"ך דלהלן בדעתו; ריב"ש שם.
  638. רמ"ה מסרסקטא בשמ"ק ב"ק צז ב, וכן צידד בתחילה בסה"ת שם, שאין דינא דמלכותא בדבר שאינו מתועלת המלך, אבל אח"כ שאל את הרמב"ן, והביא תשובתו שכ' להיפך. וכ"כ רמ"א חו"מ שם: ויש חולקין, ועי' ד"מ שם שכ"כ בשם רא"ש וריב"ש הנ"ל (וכ"כ הב"ח שם, וכ' להלכה שהוא ספק והממע"ה, ועי' יש"ש ב"ק שם), ועי' ש"ך שם ויו"ד שם שהשיג ע"ז, שבריב"ש מבואר להיפך, וכ' גם בד' הרא"ש שאינו חולק, וכנ"ל. ובחת"ס חו"מ סי' נח כ' שגם לד' הרמ"א אינם חולקים, ופי' דבריו בע"א, עי"ש.
  639. רמ"ה מסרסקטא שם, וכ' שאף את"ל שאומרים בזה דינא דמלכותא דינא מ"מ אם נתן המלך רשות לישראל לדון ביניהם בבי"ד של ישראל, ידונו ע"פ עיקר הדין, מכיון שאינה גזירה מוכרחת על ישראל, אלא מדעתם.
  640. תומים שם בד' הרמ"א, שמפרש כן ד' תשו' הרא"ש הנ"ל. וכעי"ז בחזו"א ב"ק סי' יז ס"ק לב, וכ' שמסברא יש לחלק בין תוספת לפחת, שכשנפטר הלוה בפחות אין בזה פגם בערך המטבע החדש, אבל כשמתחייב להוסיף אפשר שיש בזה פגם והוא בכלל דינא דמלכותא. ועי' חזו"א שם בד' הראשונים שבציון 631 שכל שתיקן המלך ודאי מצא בזה חיזוק למטבע שלו והוא בכלל דינא דמלכותא, וכ"ה בחת"ס שם סי' סב. ועי' חת"ס שם סי' סה מר"מ בנט על חוק המלכות שחוב שהגיע זמנו לפני שנפסל המטבע אפשר לפורעו במטבע הישן אף לאחר שנפסל, שאינו מועיל, שאין זה נוגע לחיזוק המטבע החדש ואינו לתועלת המלך, ובחת"ס שם סי' סד כ' שמועיל, ועי' חת"ס יו"ד סי' קלד על חוק המלכות שאפשר לפרוע חוב בשטרות ישנים שכבר נפסלו ואינם יוצאים בשום מקום, שמועיל מטעם דינא דמלכותא.
  641. ע"ע הנ"ל ציון 24. שו"ת מהרי"ט ח"ב אה"ע סי' ב, ועי"ש שמ"מ אם עושה כן לצורך שעה לפרוע לחילותיו אפשר שדינו דין בזה. ומסתימת הראשונים שבציון 631 מ' קצת שלא כמהרי"ט, שאף כשהוקרו הפירות דינו דין.
  642. עי' ציון 593 ואילך. חזו"א ב"ק סי' יז ס"ק לא. ועי' חת"ס חו"מ סי' עד שאם לא הוזלו הפירות, אבל יש פחת ותוספת בשער המטבע החדש לעומת המטבע הראשון (אולי כוונתו שההפרש הוא ביחס למטבעות אחרים, או ביחס למטבע של כסף) מנכה ומוסיף לו, אפילו בפחות מחומש, שבשטרות לא שייכים הטעמים הנ"ל ציון 575 ואילך על שיעור חומש. ועי"ש סי' סד.
  643. חזו"א ב"ק סי' יז ס"ק לא, ועי"ש שאפשר לחשב את השינוי בשער הפירות בין המטבעות ע"פ מטבע שלישי שידוע לנו שלא נשתנה ערכו.
  644. עי' ב"מ מד ב; ס' המקח לרה"ג שמ"א (מהד' רמ"י ליפקוביץ' עמ' שעח), וכנ"ל ציון 378 ואילך.
  645. רש"י ב"מ שם ד"ה הוי ליה.
  646. תלמיד הרשב"א ב"מ שם; ב"ח ולבוש יו"ד קסב א.
  647. עי' ציון 258 ואילך.
  648. עי' ב"מ שם, ועי' ציון 388 ואילך; עי' רמב"ן ורשב"א ב"מ ס ב וריב"ש בשמ"ק שם.
  649. שו"ת דרכי נעם יו"ד סי' כד; שו"ת גו"ר חו"מ כלל ד סי' א; פתח הבית סי' כו ענף א וחק"ל חו"מ ח"א סי' קנד דף רלה בד' מהרשד"ם דלהלן; שו"ת הר המור לר"מ בנט סי' לז אות י. ועי' דרכי נעם שם שמה שסתמו בגמ' שאין יוקר וזול במטבע הוא לפי שלא היה מצוי בזמנם שינוי בערך המטבע בלא שינוי משקלו.
  650. שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' עה ויו"ד סי' קעו ורכב ורכד; דרכי נעם שם; גו"ר שם ואה"ע כלל ד סי' כד; שו"ת ר"י מפוזנא סי' פה. ועי' חק"ל מהדו"ב חו"מ סי' ט דף קפז שכ"נ לכאו' מהמאירי שבציון 608, ועי"ש מה שהק' ע"ז, ויש לדחות שד' המאירי הם בהוחלף המטבע, אבל באותו מטבע י"ל שאין יוקר וזול. ועי' מחנ"א דיני ריבית סי' כה שתמה על הרשד"ם מב"מ ס ב שהמלוה ק' פרוטות בק"כ והוזלו הפרוטות בשעת פרעון ושוות כמו ק"כ שבשעת הלואה, ה"ז ריבית, ולד' מהרשד"ם הלא באמת חייב ק"כ כשעת הלואה, ועי' מש"כ ליישב באו"ש מלוה ולוה פ"ד הי"ב, ועי' פתח הבית שם.
  651. עי' לעיל: כשהוחלף המטבע, ציון 556 ואילך וציון 594.
  652. מהרשד"ם חו"מ שם; גו"ר חו"מ שם.
  653. דרכי נעם שם; עי' גו"ר שם; אורים גדולים לימוד ר ורא בד' שה"ג ב"מ רפ"ד שאוסר לפרוע מטבע כסף במטבע כסף כשהוסיפו על ערכו (הובא בציון 441), ועי' חק"ל שם שפי' ד' שה"ג בהוספה ע"פ גזירת המלכות. ועי' אורים גדולים שם בד' תוס' שבציון 515 שדימו מטבע שנפסל להוזל, ומש"כ ע"ז בחק"ל שם.
  654. אורים גדולים שם.
  655. דרכי נעם שם; עי' גו"ר שם. ובשו"ת מהרש"ך ח"א סי' סב כ' שהמין שמשתנה ערכו נחשב "פירא", מכיון שהיוקר והזול תלוי בו, והמין שערכו קבוע נחשב "טבעא", אלא שלדעתו לענין הלואה משלם כמו שלוה אף שהוא פירא, כדין הלואה סאה בסאה, עי' להלן, ועי' לבוש שבציון 415.
  656. עי' אחרונים דלהלן. וכ"כ בחזו"א חו"מ סי' טז ס"ק ו וכה וב"ק סי' יז ס"ק לא ובאג"מ יו"ד ח"ב סי' קיד, ועי' אג"מ ראיה לזה מב"מ שם (עי' ציון 389 ואילך) שבזהב וכסף תלוי במחלוקת איזה מהם חשוב פירא ואיזה טבעא, שזה שחשוב פירא הוא שהוזל והוקר, אף שודאי סיבת השינוי היא באחד מהם, וכעי"ז בחק"ל שם סוף דף רלה. ועי' חת"ס חו"מ סי' סג.
  657. חזו"א חו"מ שם ס"ק כה.
  658. חק"ל שם סי' קנד בד' שו"ת הרשב"א ח"ג סי' מ ובד' שו"ת הרא"ש כלל צא סי' ב וכלל קג סי' א (ושם כלל עא סי' ח, וטור חו"מ עד בשמו), ועי' שה"ג שם ואורים גדולים שם שפי' ד' הרא"ש בע"א, ועי' ציון 665; עי' שו"ת מהריט"ץ סי' לג; שו"ת בני שמואל (חאיון) סי' מט וסא, ע"פ הראשונים שבציון 605 ואילך במטבע שהוחלף, שאם לא נשתנה משקלו אף שנשתנה ערכו לגבי פירות פורע כמו שלוה, ועי' ציון 607 מגו"ר ודרכי נעם שפי' ד' ראשונים הנ"ל בע"א, ועי' פתח הבית שם; חזו"א ב"ק שם. ועי' על עיקר הדין בכנה"ג יו"ד קסה הגה"ט ב ובשו"ת קול גדול למהר"ם בן חביב סי' סז ובאורים גדולים שם ובחק"ל שם ושם בארוכה, ובאחרונים שהובאו בדבריהם.
  659. בני שמואל שם; חזו"א שם.
  660. עי' חק"ל שם.
  661. עי' חזו"א שבציון 656.
  662. חזו"א ב"ק שם ס"ק לד, וכ"ה בשו"ת הר המור לר"מ בנט סי' לח, ועי' או"ש שם ודברות משה ב"ק סו"ס סח. וצ"ב אם גם בהוקר שייך לומר כן, שהוא כנפסל המטבע והוסיפו על החדש.
  663. עי' ציון 512.
  664. שו"ת דברי ריבות סי' תיח; שו"ת מהרש"ך שם וסי' עב. ועי' דברי ריבות סי' תיט שדוקא בסתם הלואה, אבל בהתנה לשלם מטבע היוצא מוסיף לו, כמו בפחת משקלו, ועי' מהרש"ך שם. וממהרשד"ם חו"מ שם נ' שאף בסתם הלואה משלם לפי הערך (כנ"ל ציון 650), שאומדים את דעת המלוה שודאי היתה כוונתו כן, ומה שלא התנה לשלם במטבע היוצא הוא מפני שלא עלה בדעתו שישתנה ערך המטבע, שאין זה מצוי (ועי' בית אפרים חו"מ סי' ד שלפ"ז באופן שמצוי שיוזל המטבע ולא התנה משלם כמו שלוה, ועי' ציון 674), ועי' גו"ר שם טעם אחר כעי"ז, ומצדד שם להלכה כשי' הסוברים שבהלואה סתם אינו יכול לשלם במטבע שנפסל (וכנ"ל ציון 521).
  665. עי' ציון 365 ואילך. חו"ד סי' קסה ס"ק א ונתה"מ סי' מב ס"ק לא וסי' עד ס"ק ה (ובנתה"מ סי' עד פי' כן ד' שו"ת הרא"ש שבציון 658). ואפשר שלפ"ז דוקא בהלואה, אבל בחיוב גזילה ונזיקין וכיו"ב משלם לפי ערך הפירות בשעת החיוב (וכ"נ מאב"מ שבציון 678, ועי' ציון 539). ועי' גו"ר שם שכ' לחלק מהלואת סאה בסאה.
  666. חו"ד שם ונתה"מ שם סי' מב, ועי"ש הטעם לפי שיצא השער (ע"ע סאה בסאה, ועי' ציון 381 טעם ההיתר מפני שאין יוקר וזול במטבע, אבל כאן שלשיטתו יש יוקר וזול הוצרך לטעם הנ"ל, ועי' מחנ"א דיני ריבית סי' כג וכד).
  667. חו"ד ונתה"מ שם ושם. וע"ע רבית וע' סאה בסאה, ושם אם הדברים אמורים אף כשהמטבע האחר דינו כ"פירא", כגון מטבע של מלכות אחרת, או דוקא במטבע שהוא "טבעא". ועי' נחל יצחק חו"מ סי' עד סוס"ז.
  668. עי' חת"ס אה"ע ח"א סי' קכו (ולא ביאר אם הטעם מפני שאין יוקר וזול במטבע או מפני שהוא כהלואת סאה בסאה); אב"מ סי' קיד ס"ק א: כבר הלכה מרווחת בישראל דא"צ לשלם אלא אותו מטבע שפסק.
  669. עי' חק"ל מהדו"ב שם דף קפו, שנ' עיקר שפורע מה שלוה, אבל מידי ספק לא יצא; עי' פתח הבית שם (והובא באו"ש שם).
  670. עי' שו"ת מהרש"ך ח"ב בתשובות הנוספות סי' ז; עי' שו"ת מהר"ש הלוי חו"מ סי' לג, והובא בכנה"ג שם ג; גו"ר שם: הסכימו כל בתי דינין; עי' חק"ל שם דף קצ מכמה אחרונים (ושם שיש שהתקינו כן גם בהחלפת המטבע), ועי' במקורות שהובאו בס' דיני מטבע במשפט העברי לורהפטיג פי"ג. ועי' חק"ל שם שלא היתה תקנה כללית אלא באותם מקומות, ובמקום שלא התקינו הולכים ע"פ עיקר הדין, ועי' שו"ת מהרי"ט ח"א סי' עד וח"ב אה"ע סי' ב. ועי' בית אפרים שם בסוה"ס: טוב לפשר.
  671. ע"ע אסר ציון 23 שזה ערכם הרגיל, ושם ציון 26 שלפעמים היו מוזלים עד ל"ב בדינר.
  672. תוס' ב"מ מד ב ד"ה למקח וממכר; תוס' ר"פ שם.
  673. מאירי שם, ומ' שאם יש לו איסרים אינו נפטר בדינר כסף, וצ"ב. ועי' מאירי שבציון 400.
  674. עי' שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' עה וגו"ר חו"מ כלל ד סי' א, והוכיחו מכאן כשיטתם שבציון 650. ועי' מחנ"א דיני ריבית סי' כה שתמה מהראשונים שבציון 512 שבסתם הלואה משלם אפי' מטבע שנפסל, ובחק"ל מהדו"ב חו"מ סי' ט דף קפז כ' שהמוכר בכ"ד איסרים הוא כהתנה לשלם במטבע היוצא, ועי' שו"ת בית אפרים חו"מ סי' ד. ובחו"ד סי' קסה ס"ק א תמה על התוס' ע"פ שיטתו בציון 665 שאף בהתנה א"צ לשלם אלא מטבע שנתחייב אף כשהוזל, וכ' שאפשר שמדובר כשהתנה לתת כשער של שעת הפרעון, ועי' מה שתמה ע"ז בבית אפרים שם. ובמרחשת ח"ב סי' לד מחלק שבהלואה ההוזלה היא קודם שעת החיוב בזמן הפרעון, ולכן אינו משלם אלא כשעת הפרעון, אבל במכר כיון שנתחייב מיד, חייב לשלם כערך המטבע בשעת החיוב, ועי' מחנ"א שם.
  675. מחנ"א שם.
  676. בית אפרים שם, אבל תמה מל' התוס' שאם הדינר הוא שהוקר היה נותן לפי חשבון האיסרים, שכיון שדעתם על דינר מה בכך שהוקר, ועי"ש מש"כ ליישב, ועי' מחנ"א וגו"ר שם, ועי' מאירי הנ"ל וציונים 618, 619.
  677. עי' לעיל. חזו"א ב"ק סי' יז ס"ק לד; דברות משה ב"ק סו"ס סח. ועי' פתח הבית סו"ס כו.
  678. אב"מ סי' קיד ס"ק א, וכשיטתו בציון 538 לענין מטבע שנפסל.
  679. אג"מ יו"ד ח"ב סי' קיד, לענין מעשר-כספים (ע"ע), שמחשבים את הריוח לפי ערכו של הכסף ביחס לפירות (ועי"ש באלו פירות משערים). ועי"ש שמ"מ לענין הלואה אינו חייב לשלם אלא כמנין המטבעות שלוה, אע"פ שירד ערכם, כדין הלואת פירות סאה בסאה (עי' ציון 665 ואילך), ועי"ש על חיובו בזמן שהיו השטרות התחייבות של המדינות לשלם במטבעות כסף וזהב, ועי' חכמת שלמה חו"מ סי' עד.
  680. עי' חזו"א חו"מ סי' טז ס"ק כה. ועי' חת"ס אה"ע ח"א סי' קכו.
  681. עי' ציונים 249, 454.
  682. חזו"א שם.
  683. ציון 631 ואילך. ועי' שו"ת ראנ"ח ח"א סי' קד וחת"ס חו"מ סי' סב שנקטו שה"ה בשינוי ערך המטבע כשלא הוחלף.