מיקרופדיה תלמודית:אמוראים

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - חכמי התלמוד, שהיו אחר חתימת המשנה עד חתימת התלמוד[2]

שמם

שני טעמים נאמרו בקריאת שם זה:

  • לפי שהם בעלי המימרות (ערוך, אמר ו)[3], שדבריהם בתלמוד באים בלשון: אמר רבי פלוני, שאמרו את דבריהם מעצמם או מפי אמוראים אחרים (כן משמע מהרשב"ם בבא בתרא מח א ד"ה מימרא).
  • אמוראים במובן מתורגמנים, לפי שאין להם רשות להוסיף או לגרוע על דברי התנאים אלא לפרש את דבריהם (קצור כללי המשנה לכנסת הגדולה), שכל חכמי התורה מימות אנשי כנסת הגדולה עד רבנו הקדוש היו רק שונים דברי הקודמים להם, ואחרי שסידר רבנו הקדוש כל המשניות, נעשה הסדר ההוא לעיקר לכל התלמידים אחריו, אלא שנפלו ספיקות בהבנת מלים ובבאורי מאמרים, הקשים בעצמם או המתנגדים זה לזה, והתחילו בישיבות להתעסק ביותר בפירושי המשניות וההלכות, ועל שם כך נקראו אמוראים, שהם מבארים ומשמיעים הבנת המשניות וההלכות (ערך מילין (רפפורט) 116)[4].

האם רשאים לחלוק על תנא

אין כח לאמורא לחלוק על תנא, לפי שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו עליהם שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים (כסף משנה ממרים ב א), אבל יש כח בידו לפסוק כתנא אחד נגד תנא אחר, ולהכריע בין התנאים: לפסוק כאחד מהם בדין זה, וכשני בדין אחר (גופי הלכות לח; הליכות אלי תקיט; יד מלאכי ח"א מ).

כשאמורא מחמיר בדקדוקי מצוה, נוכל לפסוק הלכה כמותו נגד ברייתא (רבנו יונה ברכות טו א מדפי הרי"ף).

ידיעת דברי התנאים

האמוראים ידעו את כל המשניות, ואפילו משניות זרעים וטהרות (תוספות בבא מציעא קיד ב ד"ה ה"ג, וחולין קי ב ד"ה דתנן), וניתן להקשות מהם על דבריהם[5].

האמוראים לא ידעו את כל הברייתות והתוספתות (תוספות בבא מציעא שם; רשב"ם פסחים קא ב ד"ה ה"ג; רא"ש ברכות ג לה).

יש כח ביד האמוראים לשבש ברייתות, אבל כשאומר דבר מסברתו ונמצאת ברייתא שלא כמותו, אנו אומרים שאילו היה יודע את הברייתא לא היה חולק עליה, ואין אומרים שהיה משבש אותה (רא"ש שם).

אם פירוש דברי תנא פירושה שפוסקים על פיו

כשאמוראים מפרשים דבריו של תנא, או מפרשים דברי אמורא שקדם להם, או שמתרצים אותו, נחלקו ראשונים במשמעות הדבר:

יש אומרים שזוהי הוכחה שהם פוסקים כמותו (תוספות ברכות כ ב ד"ה ורב, בשם רבנו חננאל; רא"ש סוכה א כח, וגיטין ה יח, בדעת הרי"ף).

ויש אומרים שאין זו ראיה, שדרך האמוראים לפרש אפילו דברי אותם תנאים ואמוראים שאין הלכה כמותם (רא"ש שבת א ז, וסוכה וגיטין שם).

אם למדו את כל הדעות

עד אביי ורבא לא היו התלמידים לומדים אלא על פי קבלת רבותיהם, אבל מאביי ורבא ואילך למדו כל הדעות, ולמדו כל הברייתות, וישבו ותירצו את כולן שלא יקשה מזו על זו, ומתוך כך הוציאו כמה דינים והעמידו כמה שמועות על אמיתותן ועל בוריין (מהרי"ק פד).

מטעם זה, למרות שעד אביי ורבא אין הלכה כתלמיד במקום הרב, מכאן ואילך הלכה כבתראי, ואפילו תלמיד במקום הרב (שם)[6].

אם פירשו דבריהם או סתמו

האמורא צריך לפרש את דבריו ולא לסתום, ואם לא פירש - מן הסתם כונתו בכל האופנים, ואין מעמידים את דבריו באופן ידוע, כדרך שמעמידים דברי התנאים (רשב"ם שם), ואין אנו יכולים לדוחקם ולהוציאם ממשמעותם, שכיון שלא פירש דבריו משמעם כפשוטם (קיצור כללי התלמוד לכנסת הגדולה), אבל אין זה כלל מוחלט, שבמקומות רבים מצינו שפירשו דברי האמוראים, שכונתם רק על אופן ידוע, אף על פי שסתמו דבריהם (יד מלאכי ח"א נג).

אם נחלקו מעצמם או בדעת אמורא קדום

כשיש לנו לפרש מחלוקת של אמוראים בשני אופנים: או שהם חולקים מדעת עצמם, או שהם חולקים בדעת אמורא קדום איך אמר, מפרשים כאופן הראשון (כתובות נז א), לפי שכשהם חולקים בדעת אמורא אחר, זה אומר כך אמר רבי פלוני, וזה אומר כך אמר, אחד מהם אינו אומר אמת, אבל כשהם חולקים בדין או באיסור והיתר, אין כאן שקר, שכל אחד ואחד אומר סברא וטעם שלו, ויש לומר אלו ואלו דברי אלהים חיים, שלפעמים שייך טעם זה ולפעמים הטעם השני, שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט (רש"י שם ד"ה הא קמ"ל).

להקשות מאמורא על אמורא

מאמורא לאמורא אין להקשות, ובמקרה זה משיבים: "גברא אגברא קא רמית" (תענית ד ב), או כשהאמורא שממנו מקשים על אמורא אחר אמר דבריו בשם אחרים, משיבים: "דרבי פלוני מימרא הוא, ומימרא לרבי פלוני לא סבירא ליה" (בבא בתרא מח א).

ומכל מקום מאמורא שהלכה כמותו מקשים על אמורא אחר, כמו מרב, שאף על פי שאמורא הוא, הקשו ממנו על רב חנן בר אמי, לפי שרב היה רבן של כל בני הגולה (רש"י ביצה ט א ד"ה והאמר), וכן הקשו על אמוראים אחרים מרבי יוחנן (בבא מציעא ז א)[7].

הערות שוליים

  1. ב, עמ' לז2-לט1.
  2. רש"י בבא מציעא פו א ד"ה סוף הוראה. אמוראי ארץ ישראל מכונים "רבי", ואמוראי בבל מכונים "רב". יש נוהגים למנות חמשה דורות לאמוראי ארץ ישראל, ושבעה דורות לאמוראי בבל.
  3. אמורא בארמית כמו אמירה בעברית.
  4. וראה עוד בפירוש הרש"ר הירש, בראשית א כב-כג.
  5. ומה שנמצאות סתירות לדברי אמוראים ממשניות, ומחמתן נדחו דברי האמורא, הרי זה מפני שלאמורא היה איזה חילוק שלא נראה בעיני מסדרי התלמוד (תוספות הרא"ש קדושין נט ב).
  6. ויש שכתבו הטעם, לפי שמימות אביי ורבא דקדקו יותר מן הראשונים להעמיד הלכה על בוריה (תוספות קדושין מה ב ד"ה הוה).
  7. על כללי ההלכה במחלוקת אמוראים, ראה בערך הלכה.