מיקרופדיה תלמודית:ארבע אמות (קנין)

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - ארבע אמות הסמוכות לאדם, קונות לו את החפץ המונח שם

בקנין במציאה

- הקנין וגדריו

תקנת חכמים היא שארבע אמות של אדם קונות לו דבר של הפקר הנמצא שם, ואין אחר רשאי לתופסו, כדי שלא יבואו בני אדם להתקוטט זה עם זה (בבא מציעא י א; רמב"ם גזלה ואבדה יז ח-ט; טוש"ע חושן משפט רסח ב)[2].

גדר הקנין הוא, שחכמים הקנו לאדם את ארבע אמות הסמוכות לו שיהיו כחצרו ורשותו, ויש בכח חכמים לעשות כך מדין הפקר בית דין הפקר. ומכיון שהקנו לו את המקום, כל חפץ הבא לתוך ד' אמות אלו הרי הוא קנוי לו בתורת קנין חצר (ר"ן גיטין עח א; ריטב"א שם בתירוץ ב; שו"ת הר"י מיגש קו).

ויש סוברים שהתקנה היתה לא על קנין המקום והרשות של ד' האמות, אלא על החפץ המונח בתוך ד' האמות, שכך תיקנו שחפץ המונח בתוך ד' אמות של אדם יהיה קנוי לו (אבני מילואים ל סק"ה, בדעת הרמב"ן גיטין עח א)[3].

ארבע אמות במציאה קונות בסימטא או בצידי רשות הרבים בלבד, שאין אנשים רבים נדחקים לשם, אבל ברשות הרבים לא תיקנו ד' אמות כיון שרבים נדחקים לשם (בבא מציעא י ב; רמב"ם גזלה ואבדה יז ט; טוש"ע חו"מ רסח ב), ואין לו לאדם שם ד' אמות מיוחדות, שהרבה חברים עומדים אצלו (רש"י בבא מציעא שם ד"ה לא תקון).

חצר שאין לה בעלים, ד' אמות קונות בה (רמב"ם גזלה ואבדה יז ט).

ארבע אמות קונות בין קדם האדם בארבע האמות ואחר כך בא לשם החפץ, ובין אם קדם החפץ לאדם (חידושי הר"ן ונמוקי יוסף בבא מציעא י א; ש"ך ר סק"ה).

יש אומרים שלא אמרו ארבע אמות קונות לו אלא בעומד ולא במהלך (חידושי הרשב"א והר"ן ושיטה מקובצת בבא מציעא ט ב, בשם הראב"ד); ויש אומרים שאין חילוק בדבר, וגם מהלך קנה (טור חו"מ רסח, בשם הרא"ש).

שיעור ארבע אמות לקנין הוא שמונה על שמונה לכל רוח והוא באמצעם (בעל המאור עירובין מח א; הרא"ש עירובין ד יא).

כוונה בקנין

ארבע אמות קונות לו לאדם אפילו כאשר לא אמר שיזכו לו (בבא מציעא י א, ובתוס' שם יא א ד"ה זכתה; רא"ש בבא מציעא א לא; מגיד משנה גזלה ואבדה יז ח); ואף לדעת הסוברים שבחצר שאינה משתמרת צריך שיאמר הקונה "זכתה לי שדי" (ראה ערך חצר), בד' אמות אינו צריך לומר, לפי שיכול לנטות עצמו וליטול את החפץ (מגיד משנה שם ט); או לפי שמכיון שהתקנה היתה כדי שלא יבואו להתקוטט, לא ראו חכמים לחלק בין אמר ללא אמר, שאילו כן שוב יבואו להתקוטט (כסף משנה שם). ומטעם זה ד' אמות קונות לו לאדם אף שלא מדעתו כלל (ט"ז חו"מ רסח ג).

ויש חולקים וסוברים שקנין ד' אמות אינו עדיף מחצר שאינה משתמרת, ואינו קונה עד שיאמר תזכה לי שדי (שיטה מקובצת בבא מציעא י א, בשם ר' יהונתן).

נפל על המציאה, ובא אחר והחזיק בה, נחלקו אמוראים:

יש אומרים שכיון שנפל עליה גילה דעתו שאינו רוצה שד' האמות יקנו לו אלא הנפילה, ולכן זה שהחזיק בה זכה בה; ויש אומרים שמכל מקום קנו לו ד' האמות (בבא מציעא י א-ב). ואף על פי שאין אדם קונה בעל כרחו, הרי זה כשאינו רוצה לקנות את הדבר כל עיקר, אבל זה שרוצה לקנות, אלא שאינו רוצה לקנות בקנין הראוי, קונה בעל כרחו (משנה למלך זכיה ומתנה ב ט).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה ראשונה (חידושי הר"ן בבא מציעא י ב, ושכך דעת הגאונים; מגיד משנה גזלה ואבדה יז א, לדעת הרמב"ם); ויש פוסקים כדעה שניה (שיטה מקובצת וחידושי הר"ן בבא מציעא שם, בשם הרא"ה; בית יוסף רסח ב; רמ"א בשו"ע חו"מ רסח א; ש"ך שם סק"א).

תקנת ארבע אמות עיקרה לשם קנין, ולכן אם אין לאדם צורך או רצון לקנות בד' אמותיו, יכול אדם שני שבא אחריו לקנות בהן (תוס' רבי עקיבא איגר על המשניות גיטין ח אות פו; תורת גיטין עח א).

אדם יכול לזכות בארבע אמות שלו בשביל אחר, או בשביל ההקדש (ר"ן נדרים לד ב); וכן פועל זוכה בד' אמות שלו לבעל הבית (שיטה מקובצת בבא מציעא י א, בשם הרמ"ך).

בגיטין ובקדושין

התקנה וטעמיה

אף בגיטין ובקדושין ארבע אמות קונות, שאם זרק לאשה את גיטה בתוך ארבע אמותיה היא מגורשת, ואם זרק לה כסף קדושיה בתוך ד' אמותיה היא מקודשת (גיטין עח א; רמב"ם גרושין ה יב; טוש"ע אבן העזר ל ד, קלט יד).

הטעם שתיקנו כן בגיטין הוא כדי שלא תתעגן האשה אם הבעל זרק לה גט והלך לו (תוס' בבא מציעא י א ד"ה ארבע; רא"ש בבא מציעא א כח; שיטה מקובצת שם, בשם תלמידי רבינו פרץ). ויש שהוסיפו שכל המקדש על דעת חכמים הוא מקדש, והפקיעו חכמים את קדושיה כשזרק לה גט בד' אמותיה (רמב"ן גיטין עח א; ריטב"א שם בתירוץ א)[4].

ובקדושין נמשכת התקנה מתקנת הגט, לפי שלעולם אנו מדמים "הויה ליציאה" (עי' קדושין ה א ועוד), דהיינו קדושין לגרושין (רמב"ן גיטין שם).

ויש שנראה מדבריהם שלא היתה תקנה מיוחדת משום עיגון לגיטין ולקדושין, אלא עיקר התקנה היתה במציאה, ומכיון שמכח הפקר בית דין הפקר תיקנו ד' אמות לאדם שיהיו כחצרו ורשותו, ממילא קונות לו ד' אמותיו גם בגיטין ובקדושין (עי' ר"ן גיטין שם, וריטב"א בתירוץ ב') בקנין גמור מן התורה (בית שמואל אה"ע קלט סק"ב).

ויש סוברים שבגט קבלה היא מסיני שד' אמות קונות (תוס' רי"ד בבא מציעא שם).

ברשות הרבים

נחלקו ראשונים אם ארבע אמות קונות ברשות הרבים בגיטין וקדושין, ושלש דעות הן:

  • יש אומרים שאף על פי שבמציאה אין קנין ד' אמות ברשות הרבים, בגיטין וקדושין קונות (ראה גיטין עח א), לפי שבגיטין וקדושין יש דעת אחרת מקנה (הגהות מיימוניות גזלה ואבדה יז ט; הגהות מרדכי בבא מציעא רמז תכג בשם ר' ברוך); או שבגיטין תקנו שיועיל גם ברשות הרבים משום תקנת עגונות (רשב"א גיטין שם בתירוץ אחרון); או משום שהיא מתגרשת בעל כרחה, קונה את הגט בקנין קל (מאירי גיטין שם). ובקדושין כדי להשוותם לגיטין משום "ויצאה והיתה" (עי' רשב"א גיטין שם ב ד"ה ר' יוחנן, ובית שמואל ל ס"ק ה).
  • יש אומרים שבגט משום תקנת עגונות מועיל ד' אמות, אבל לא בקדושין (בית שמואל שם, לדעת הטור והמחבר בשו"ע).
  • ויש אומרים שגיטין וקדושין דומים למציאה, ואין ד' אמות קונות בהם ברשות הרבים (תוס' גיטין עח ב ד"ה ר' יוחנן בתירוץ שני).

למעשה

הגמרא מסיקה שלמעשה אין להתיר לכתחילה לאשה להינשא עד שיגיע הגט לידה ממש (גיטין עח ב: ירושלמי ח ב). ונחלקו ראשונים בפירוש הדבר:

  • יש אומרים שאפילו נתן הגט בתוך ד' אמותיה, והוא עמד מחוץ לד' האמות, שמן הדין היא מגורשת גמורה, מכל מקום לכתחילה לא תינשא (מגיד משנה גרושין ה טו; רמ"א בשו"ע אה"ע קלט יד).
  • יש אומרים שלא אמרו אלא כשהאשה באה תחילה לד' האמות, ואחר כך בא גם הבעל ועמד שם, שאף על פי שמן הדין מי שבא קודם זכה בד' האמות, מכל מקום גזרו שלכתחילה לא תינשא; אבל אם הבעל לא בא לשם כלל - זכתה האשה בגט והיא מגורשת (רא"ש ורשב"א גיטין עח ב; המחבר בשו"ע קלט יד).
  • יש אומרים שבקנין ד' אמות מותרת להינשא לכתחילה (בית שמואל אה"ע קלט ס"ק כה, בדעת התוס' גיטין עח ב ד"ה ואת).

במכר ובמתנה

ארבע אמות קונות אף במתנה (רמב"ם זכיה ומתנה ד ט; טוש"ע חו"מ רמג כב) ובמכר (רמ"א בשו"ע חו"מ ר א)[5].

ויש אומרים שדוקא במציאה, משום הטעם שלא יבואו להתקוטט, ד' אמות קונות, אבל במכר ובמתנה, שאין בהם טעם זה, לא תיקנו שד' אמותיו יקנו (יש מהראשונים ברמב"ן ובריטב"א ובר"ן בבא מציעא י א).

אף על פי שבמציאה גם אם קדם החפץ לאדם ד' אמות קונות, במכר ובמתנה, אפילו לדעת הסוברים שד' אמות קונות, אינן קונות אלא אם כן קדם האדם לחפץ, אבל אם קדם החפץ לא קנה, לפי שמקומו של החפץ כבר קנוי לבעל החפץ (חידושי הר"ן ונמוקי יוסף בבא מציעא י ב); ויש אומרים שאף במכר ובמתנה אין חילוק אם האדם קדם, או החפץ קדם (בית יוסף חו"מ ר, לדעת הרא"ש ורבינו ירוחם).

ברשות הרבים אין ד' אמות קונות במכר ובמתנה לדברי הכל, שהרי אינם עדיפים ממציאה שאין ד' אמות קונות שם (בית יוסף חו"מ ר, לדעת הרא"ש ורבינו ירוחם).

אין קנין ארבע אמות בגנבה, שלגנב לא תיקנו חכמים שיקנה (תוס' בבא מציעא י א ד"ה ארבע; רא"ש בבא מציעא א כח), שהרי החפץ בכל מקום שהוא ברשות בעליו עומד, והבעלים לא סילקו עצמם ממנו, ואינו יוצא מרשות הבעלים (ש"ך חו"מ רמג סק"ט).

יש אומרים שלכן כותבים בשטרות שמקנה אגב (ראה ערכו) קרקע, אפילו כשאין לו קרקע, לפי שסומכים על ד' אמות של אדם שקונות לו בכל מקום אפילו ברשות הרבים, והן כמו חצרו (עי' אוצר הגאונים קידושין, תשובות סי' קמח).

הערות שוליים

  1. ב עמ' קנג טור' 2 – עמ' קנו טור' 1.
  2. וראה ירושלמי גיטין ח ג, ובבא מציעא א ד שיש מהאמוראים שחולק על כך.
  3. וראה בספר תורת הקנינים חלק ב פרק ט, בגדרי קנין ד' אמות ופרטי דיניו.
  4. וראה אבני מילואים ל סק"ה מהאחרונים שהסביר את דבריהם, שסוברים שתקנת ד' אמות היא לא על קנין הרשות אלא על החפץ, ובגט אין קנין בלבד מועיל, אם לא נכנס הגט לרשות האשה ולכן הוצרכו להפקעת הקדושין על ידי חכמים.
  5. בטעם הדבר ראה ירושלמי פאה ד ב; רמב"ן, ריטב"א ונמוקי יוסף בבא מציעא י א.