מיקרופדיה תלמודית:ארוסה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - אשה שנתקדשה לאיש באחת מהדרכים שהאשה נקנית בהן וטרם נישאה לו

איסורה לאחרים

הארוסה היא אשת-איש גמורה, שאם בא עליה אחר חוץ מבעלה חייבים מיתת בית דין, ואינה ניתרת לאחרים אלא אם יגרשה הבעל בגט (רמב"ם אישות א ג, על פי משנה קידושין ב א; טוש"ע אבן העזר כו ג), או שמת בעלה (משנה שם).

  • היא אשת-איש גמורה, שנאמר: כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה (דברים כד א), ופירושו: קיחה על ידי קדושין (קידושין ב א. באור הגר"א אה"ע כו ס"ק יב).
  • חייבים עליה מיתה, שנאמר: כִּי יִהְיֶה נַעֲרָה בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ וגו' וָמֵתוּ (דברים כב כג-כד. באור הגר"א שם).
  • צריכה גט לצאת מבעלה, שנאמר שם: וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת (דברים שם ג. באור הגר"א שם ס"ק יג).
  • וכן מותרת להינשא אם מת בעלה, שנאמר: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וגו' פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה (דברים כ ז), ואין הפסוק מתכוין לזה שמת בלא בנים ואחיו מייבם אותה, שהיבם אינו נקרא אחר (קידושין יג ב, ותוספות ד"ה חדא)[2].

איסורה לארוס שלה

הארוסה מותרת לבעלה מן התורה, אבל חכמים אסרוה לבעלה כל זמן שהיא בבית אביה, היינו עד שתיכנס לחופה (רמב"ם אישות י א; טוש"ע אה"ע נה א)[3], לפיכך הבא על ארוסתו בבית חמיו, מכים אותו מכת מרדות (ירושלמי פסחים י א; רמב"ם אישות שם; טוש"ע שם). ואפילו אם קידשה בביאה, אסור לבוא עליה ביאה שניה עד שתיכנס לחופה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ברכת ארוסין

בברכת-ארוסין מברכים: ואסר לנו את הארוסות (כתובות ז ב), ואף על פי שאין איסור זה אלא מדבריהם, מכל מקום אומרים עליו "ואסר לנו" כמו בנר חנוכה, שמברכים: וצונו להדליק נר של חנוכה, למרות שהחיוב מדרבנן (שבת כג א. רש"י כתובות שם ד"ה ואסר).

כלה בלי ברכה

אמרו חכמים: כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה (כלה א א), ונחלקו ראשונים בביאור הדבר:

  • יש אומרים שהברכות אינן מעכבות, שאין ברכת חתנים עושה את הנשואין אלא הכניסה לחופה (רמב"ם אישות י ו; שו"ע אה"ע נה ב), ולכן מפרשים "בלא ברכה" - בלא חופה, שמפני שרגילים לברך ברכת-חתנים בשעת החופה אמרו בלשון "בלא ברכה" (הגהות מרדכי קידושין תקמה; תרומת הדשן, פסקים וכתבים קמ).
  • ויש אומרים שאחרי שברך ברכת חתנים, אף על פי שלא נכנסה לחופה, מותרת לבעלה, ו"בלא ברכה" פירושו ברכה ממש, ולפיכך היו ביהודה נוהגים לברך ברכת חתנים בבית הארוסין מפני שהיה מתיחד עמה, ופעמים בא עליה שלא לשם חופה (תוספות כתובות ז ב ד"ה רבי יהודה), ולכן ארוס שהוא עם ארוסתו בבית אחד מברכים שבע ברכות שמא יתיחדו (מרדכי כתובות קלא; רמ"א אה"ע נה א), ויבוא עליה בלי חופה (קונטרס אחרון למקנה נה א)[4].

חובות וזכויות הארוס

מזונות

אין הארוס חייב במזונות ארוסתו הבוגרת. אכן אם היתה יתומה קטנה או נערה שהיתה נזונת מן האחים, שמכיון שנתארסה שוב אין לה מזונות מהם (ראה בערך מזונות וערך תנאי כתובה), והיא אינה בוגרת שתוכל לזון עצמה, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שהארוס חייב במזונותיה, שאין אדם רוצה שתתבזה ארוסתו ותלך ותשאל על הפתחים (רמב"ם אישות יט טו; שו"ע אה"ע נה ד).
  • ויש אומרים שאינו חייב במזונותיה (רש"י כתובות נג ב ד"ה ארוסה; שיטה מקובצת שם, בשם רב האי גאון; רמ"א שם, בשם יש אומרים).

לדעה הראשונה נחלקו ראשונים עד מתי זנה:

  • יש אומרים שאינו חייב אלא עד שתתבגר, שהרי יותר מזה לא הפסידה בארוסין (ר"ן שם; שיטה מקובצת שם, בשם הרא"ה).
  • ויש אומרים שכיון שהתחיל לזונה שוב אינו פוסק כשנתבגרה (שיטה מקובצת שם, בשם הריטב"א).

כשעבר זמן נשואיה

הגיע הזמן שקבעו חכמים לארוסה שתינשא (ראה להלן) ולא נשאה, חייב במזונותיה (משנה כתובות נז א; רמב"ם אישות י יט; טוש"ע אה"ע נו ג).

ואם עיכבו אונס, כגון שחלה הוא, או שחלתה היא, או שפירסה נדה, אינו חייב במזונותיה (כתובות ב א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ודוקא שחלה תוך הזמן, אבל הגיע הזמן ולא כנסה ואחר כך חלה - חייב במזונותיה (מרדכי כתובות קכט; רמ"א שם).

כשמת הארוס

הגיע הזמן ונתחייב במזונותיה ומת הארוס, נחלקו ראשונים בדבר:

  • יש אומרים שהיורשים חייבים במזונותיה (ירושלמי כתובות ה ג, לפי שיטה מקובצת כתובות נג ב, בשם הרמב"ן והריטב"א; רי"ף כתובות נג ב).
  • ויש אומרים שאינם חייבים במזונותיה (שיטה מקובצת שם, בשם הרמב"ן שהביא בשם הנגיד, על פי משנה כתובות צז א; שיטה מקובצת שם, בשם תלמידי רבנו יונה), שאלמנה ניזונת מנכסי בעלה מתנאי-כתובה, שכותב לה בכתובתה "את תהא מיתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותך בביתי" (ראה בערך אלמנה), וזו אינה בביתו אלא בבית אביה (שיטה מקובצת שם, בשם תלמידי רבנו יונה).

מיתת ארוסה

  • ארוסה שמתה אין בעלה אונן, ואסור להיטמא לה אם היה כהן, וכן אם מת הארוס היא לא אוננת ואינה חייבת להיטמא לו (יבמות כט ב; רמב"ם אבל ב ג,ז; טוש"ע אה"ע נה ה ויו"ד שעג ד), שבטומאה לאשתו כתוב: לִשְׁאֵרוֹ (ויקרא כא ב), וזו אינה שארו, שעדיין לא באו לידי קירוב בשר (רש"י בבא מציעא יח א ד"ה ולא מטמא).
  • מתה הארוסה, אין הארוס יורשה (יבמות שם; רמב"ם אישות כב א; טוש"ע אה"ע נה ה), שבירושת הבעל כתוב: לִשְׁאֵרוֹ (במדבר כז יא) , וזו אינה שארו (רש"י כתובות פט ב ד"ה אינו יורשה)[5].
  • ואין הארוס חייב בקבורתה, שחיוב קבורתה הוא מפני שיורש אותה, וארוסה אינו יורשה (כתובות נג א, ורש"י ד"ה אין לה; טוש"ע אה"ע נה ה) אלא אביה יורשה ואביה קוברה (טוש"ע שם).

עניינים נוספים

  • אין הארוס אוכל פירות נכסי-מלוג של הארוסה (כן משמע בכתובות פג א).
  • אין הארוס זוכה במעשה ידיה של הארוסה (כן משמע בגמ' שם מז א).
  • אין הארוס זוכה במציאתה של הארוסה (כן משמע במשנה שם מו ב).
  • אין הארוס זוכה בהפרת נדריה של ארוסתו עד שתיכנס לחופה, אלא שאם היא נערה, הארוס מיפר ביחד עם האב (ראה בערך הפרת נדרים).
  • אין הארוס מעיד לארוסתו, ודוקא לה, אבל לקרובותיה מותר להעיד (סנהדרין כח ב; רמב"ם עדות יג יד; טוש"ע חו"מ לג ט).

כתובתה

נסתפקו בגמרא אם ארוסה, שלא כתב לה בעלה כתובה, יש לה כתובה מבעלה מתנאי-בית-דין כשמת או גירשה, כדרך שיש לאשה נשואה (בבא מציעא יז ב; כתובות פט ב), ולהלכה נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאין לה כתובה (רמב"ם אישות י יא; מגיד משנה שם, בשם הגאונים והרמב"ן; ראב"ד שם ט א; מאירי כתובות מג א, ושם נג א, ושם פט ב; שו"ע אה"ע נה ו), שכיון שהדבר ספק הרי ספק ממון להקל (מגיד משנה שם)[6], וכן המנהג (ריב"ש צז; בית יוסף ורמ"א שם).
  • ויש אומרים שיש לה כתובה (תוספות בבא מציעא שם ד"ה מן, על פי כתובות מד א, וקידושין סה א; רא"ש כתובות ד ד; טור אה"ע נה; רמ"א שם ו, בשם יש אומרים), שלא נסתפקו בגמרא אלא אם יש לדבר מקור במשנה או ברייתא, אבל הדין אמת שיש לה כתובה, ולא עוד אלא שאפילו מנכסים-משועבדים היא גובה (רא"ש שם)[7].

כשכתב לה כתובה

כתב לארוסתו כתובה, לדברי הכל יש לה כתובה (רמב"ם אישות י יא; טוש"ע אה"ע נה ו, על פי כתובות נד ב), אך נחלקו ראשונים אם גובה ממשועבדים:

  • יש אומרים שאינה גובה אלא מבני חורין (רמב"ם שם, על פי כתובות מג ב - מד א; מגיד משנה שם, בשם רב שרירא גאון; רשב"א שם מג ב, בשמו; שו"ע אה"ע נה ו).
  • ויש אומרים שגובה ממשועבדים, שאין הבדל בין שטר כתובה לשאר שטרות, שאפילו לא כתוב בשטר אחריות, הרי ההלכה שאחריות טעות סופר [ראה ערכו] (רא"ש כתובות ד ד).

כשחזרו בהם

כתב לה כתובה לפני שנתארסה, וחזרו בהם ולא אירסה, אין לה כתובה, שלא כתב לה אלא על מנת לקדשה (ריב"ש צז; דרכי משה אה"ע נה סק"ד, בשמו).

תוספת כתובה

כתב לה תוספת-כתובה, ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין, נחלקו תנאים ואמוראים:

  • יש אומרים שגובה את הכל (חכמים במשנה כתובות נד ב; מספר אמוראים בגמ' שם נו א).
  • ויש אומרים שאינה גובה אלא את עיקר הכתובה, ולא את התוספת, שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה (רבי אלעזר בן עזריה במשנה שם; מספר אמוראים בגמ' שם), וכן הלכה (מסקנת הגמ' שם; רמב"ם אישות י יא; טוש"ע אה"ע נה ו).

ארוסתו בכלל אשתו ובכלל ביתו

ארוסתו בכלל אשתו

הארוסה נקראת אשתו, שנאמר: כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה (דברים כד א) - משעת לקיחה נקראת אשתו, וקיחה זו קדושין הם (רש"י סנהדרין נג א ד"ה בין מן האירוסין), ולפיכך:

  • הבא על ארוסת אביו חייב משום אשת-אב (משנה סנהדרין שם), והוא הדין בכל העריות שנאסרו על ידי קדושין, שאין הבדל בין שהאישות היא מן האירוסין או מן הנשואין (שאילתות צה).
  • המקדש את האשה ואמר "הרי את אשתי", הרי זו מקודשת (קידושין ו א).
  • בגט ארוסה, אף על פי שלכתחילה כותבים בגט "דהוית ארוסתי", ולא "דהוית אנתתי" (ראה בערך גט), מכל מקום בדיעבד אם כתבו "דהוית אנתתי" הגט כשר, שאף ארוסתו בכלל אשתו (רבינו ירוחם כד ב; תרומת הדשן רכט; שו"ע אה"ע קכו מו).
  • בעבד-עברי, שנאמר בו: אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ (שמות כא ג), הוצרכנו ללימוד מיוחד שאין ארוסתו בכלל: עמו, להוציא ארוסתו שאינה עמו, שאין האדון חייב במזונותיה (מכילתא משפטים נזיקין א), אבל מ"אשתו" לא היינו ממעטים ארוסתו.
  • בסוטה הוצרכנו ללימוד מיוחד שהארוסה אינה שותה את המים המאררים (סוטה כד ב - כה א), אף על פי שנאמר בפרשה כמה פעמים "אשתו".

אין ארוסתו בכלל ביתו

אין ארוסה בכלל ביתו, כדרך שאשתו נקראת ביתו, ולפיכך:

  • הכהן הגדול ביום הכפורים שאינו כשר לעבוד עבודה אלא אם כן יש לו אישה, שנאמר: וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ (ויקרא טז ו) - ביתו, זו אשתו (משנה יומא ב א), אם קידש אשה ולא כנסה אין זו ביתו (יומא יג א)[8].
  • ביבמה, שנאמר בה: בֵּית אָחִיו (דברים כה ט), הוצרכנו ללימוד מיוחד שארוסה שמת בעלה בלי בנים מתייבמת, שנאמר: הַחוּצָה (שם ה) - לרבות ארוסה (יומא יג ב) שהיא חיצונה, שלא נתקרבה עדיין לביאה (רש"י יבמות יג ב ד"ה לא תהיה).
  • אף על פי שאשת כהן אוכלת בתרומה (ראה בערך אכילת תרומה), הוצרכנו לריבוי מיוחד לארוסה (ראה בערך הנ"ל),לפי שארוסה אינה בכלל ביתו, ובלי רבוי מיוחד לא היתה הארוסה נכללת בכלל כל טהור בביתך (מלבי"ם במדבר ח יג).

זמן נשואיה

נערה שנתבעה

ארוסה שתבעה בעלה להינשא והיא נערה, נותנים לה זמן שנים עשר חודש משעת התביעה לפרנס את עצמה (משנה כתובות נז א, וברייתא שם ב) בתכשיטים (רש"י שם א ד"ה לפרנס עצמה), ולתקן מה שהיא צריכה לה (רמב"ם אישות י יז; טוש"ע אה"ע נו א), שנאמר: תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר (בראשית כד נה), ו"ימים" פרושו שנה, כמו: יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ (ויקרא כה כט. גמ' שם ב).

במה דברים אמורים כשנתארסה בנערותה או בקטנותה ותבעה בנערותה, ואפילו שהתה כמה שנים משנתארסה עד שתבעה (רמב"ם שם; שו"ע שם), אבל בגרה יום אחד ונתארסה, נותנים לה שנים עשר חודש מאותו יום, שמשבגרה הרי היא כתבועה (ברייתא שם)[9].

נתארסה בבגרותה

בגרה יותר מיום אחד, כגון חודש או חדשים וכיוצא, ואחר כך נתארסה, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שסופרים לה שנים עשר חודש משעת אירוסין (שיטה מקובצת כתובות נז ב, בשם רש"י במהדורה קמא, ובשם תלמידי רבינו יונה).
  • ויש אומרים שסופרים לה שנים עשר חודש משעת הבגר (שיטה מקובצת שם, בשם הרשב"א), ואם שנים עשר החודשים נגמרים בתוך שלשים יום של שעת התביעה, משלימים לה שלשים יום משעת התביעה, שלעולם אין נותנים לשום אשה פחות משלשים יום משעת התביעה (שיטה מקובצת שם, בשם הרשב"א והריטב"א והר"י מיגאש; טור אה"ע נו), וכן הלכה (רמב"ם אישות י יז; טוש"ע שם א).

בוגרת שנתבעה

נתארסה בקטנותה או בנערותה ובגרה ואחר כך תבעה, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שסופרים לה שנים עשר חודש משעת הבגר (שיטה מקובצת כתובות נז ב, בשם הר"י מיגאש), וכן הלכה (רמב"ם אישות י יז; טוש"ע אה"ע נו א).
  • ויש אומרים שנותנים לה שנים עשר חודש משעת התביעה, שדוקא כשבגרה ועוד לא נתארסה היא כתבועה ודואגת להכין תכשיטיה, אבל נתארסה קודם בגרות אינה מקפדת, שכבר היא מקודשת (תוספות שם ד"ה בגרה; שיטה מקובצת שם, בשם תלמידי רבינו יונה).

עברו עליה שנים עשר חודש בבגרותה ואחר כך נתארסה, אין נותנים לה אלא שלשים יום (ברייתא כתובות נז ב), ונחלקו ראשונים:

  • יש אומרים ששלשים יום אלו הם משעת אירוסין (רש"י שם ד"ה נותנין לה).
  • ויש אומרים משעת התביעה (רא"ש שם ה יא; טור אה"ע נו, בשם הרמ"ה), וכן הלכה (שו"ע שם א).

ארוסה אלמנה מהנישואין

לארוסה אלמנה - מן הנישואין (ר"ן כתובות נז א) - נותנים שלשים יום (משנה כתובות נז א) משעת התביעה (רמב"ם אישות י יז; טוש"ע אה"ע נו א), ושני טעמים בדבר:

  • שכבר בטל חינה ואינה מפרנסת עצמה כל כך, ודי לה בשלשים יום (שיטה מקובצת שם, בשם הרשב"א).
  • שאינה טורחת כל כך בתכשיטים, שכבר יש בידה (רש"י שם ד"ה ולאלמנה; שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד).

ארוסה אלמנה מהאירוסין

נתארסה לאחד ועשתה שנים עשר חודש, ונתאלמנה ונתארסה לאחר, אין השני יכול לומר כבר המתינה שנים עשר חודש בפני הראשון והכינה לה צרכיה, אלא היא יכולה לומר חיבתו של השני עלי יותר מן הראשון, ונותנים לה זמן עוד שנים עשר חודש (ירושלמי כתובות ה ג; ר"ן כתובות נז א; שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד והרשב"א), וכן אם עשתה בפני הראשון ששה חדשים ומת ונתארסה לאחר, נותנים לה שנים עשר חדשים שלמים (רא"ש בפסקים כתובות ה ח, ובתוספות נז א, בשם הירושלמי; טור אה"ע נו).

  • לטעם הראשון נותנים לה שנים עשר חודש, לפי שלא בטל חינה כלל מן האירוסין (שיטה מקובצת כתובות נז א, בשם הרשב"א).
  • ולטעם השני, שהרי אין בידה מבעל ראשון (ראה ברש"י שם ד"ה ולאלמנה, ובשיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד).

זמן לאיש

כשם שנותנים זמן לאשה משתבעה הבעל לפרנס עצמה, כך נותנים זמן לאיש משתבעתו האשה לפרנס עצמו (משנה כתובות נז א; רמב"ם אישות י יח; טוש"ע אה"ע נו ב) בצרכי סעודה וחופה (רש"י שם ד"ה לפרנס עצמו), ותיקון בית וכלי דירה ובגדים הצריכים לו (מאירי שם), ונחלקו ראשונים מהו הזמן הזה:

  • יש אומרים שזמנו כזמנה, אם שנים עשר חודש אף לו שנים עשר חודש, ואם שלשים יום - שלשים יום (ר"ן שם; רמב"ם שם), שאם היא אלמנה והוא בחור אין נותנים לו אלא שלשים יום, ואם הוא אלמן והיא בחורה נותנים לו שנים עשר חודש (מגיד משנה אישות י יח), וכן הלכה (שו"ע שם, וחלקת מחוקק סק"ג, ובית שמואל סק"ג).
  • ויש אומרים שאם הוא בחור נותנים לו שנים עשר חודש אפילו שנשא אלמנה, ואם הוא אלמן אין נותנים לו אלא שלשים יום אפילו שנשא בחורה (רא"ש כתובות ה ח, על פי ירושלמי כתובות ה ג; טור שם).

קטנה ארוסה שנתבעה

קטנה ארוסה שתבעה הבעל, בין היא ובין אביה יכולים לעכב שלא תינשא עד שתגדיל ותיעשה נערה (כתובות נז ב; רמב"ם אישות י טז; טוש"ע אה"ע נו ד), אבל אם היא ובעלה מתרצים להינשא, והאב מת, אין הקרובים יכולים לעכב (מרדכי קידושין תקטז, בשם רבנו תם; רמ"א שם)[10].

כשעבר הזמן ולא נישאו

ארוסה שנתנו לה זמנה, ועבר הזמן ולא נישאת, דינה כדין מורדת; וכן הוא שנתנו לו זמנו, ועבר הזמן ולא נשא, דינו כדין מורד (מאירי כתובות נז ב; שיטה מקובצת שם א, בשם הריטב"א).

כשקבעו זמן

לא נאמרו כל הזמנים הללו אלא כשלא קבעו זמן לנשואין בשעת שדוכין, אבל קבעו זמן, הרי מי מהם שמעכב בהגעת הזמן הוא מורד או מורדת (שיטה מקובצת נז א, בשם הריטב"א).

ארוסה בימינו

בזמן הזה אין נוהגים לארס אלא בשעת החופה (טור אה"ע סב), ותקנה נהוגה כן בירושלים (מהר"ש גרמיזאן אה"ע סב, נדפס בילקוט מפרשים שבסוף הטור מהדורת מכון המאו"ר; קידושין ונישואין (פריימין) עמ' ערה, בשם ספר תקנות) ובכל ארץ ישראל, וחרם חמור על כל הנזקק לעדות באירוסין שלא בשעת החופה (תקנה שהתקבלה בכינוס הרבנים הארצי בשנת תש"י, הובא בהערות להיכל יצחק אה"ע א ה), ומספר טעמים נאמרו בדבר:

  • שלא יבוא להתייחד עמה בלא ברכה (מהר"ש גרמיזאן שם).
  • יש מי שסובר שאין לברך ברכת האירוסין עד שעת החופה, ועל מנת להוציא מהספק נהגו לאחד בין המעמדים (מהר"ש גרמיזאן שם).
  • יש מי שסובר שאפילו אם ברכו ברכת אירוסין בשעת האירוסין יש לשוב ולברכה בחופה, ועל מנת להוציא מהספק נהגו לאחד בין המעמדים (מהר"ש גרמיזאן שם).

הערות שוליים

  1. ב, עמ' קפב1-קפו1. וראה עוד בערך קדושין.
  2. ועוד, שנאמר: וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וגו' אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן (דברים כד ג) - הקיש הכתוב מיתה לגרושין, מה גרושין מתירים אותה לאחרים לגמרי, אף מיתה כן (קידושין יג ב ורש"י ד"ה איתקש).
  3. ויש שפירשו את בְּנֵי טַבָּעוֹת (נחמיה ז מו) שנזכרו בין עולי הגולה, שהם אלה שאבותיהם בעלו ארוסותיהם קודם הכניסה לחופה, והיו סומכים על קדושי טבעות (המיוחס לרב סעדיה גאון שם).
  4. יש אומרים שארוס וארוסה לא ידורו ביחד, שמא יקוצו זה בזו (כלבו עה; רמ"א אה"ע נה א).
  5. ואף לסוברים שירושת הבעל מתקנת חכמים (ראה בערך ירושת הבעל), לא תיקנו אלא בנשואה ולא בארוסה (רש"י כתובות נג א ד"ה אינו יורשה).
  6. ויש מחלקים לדעה זו, שבאלמנה אין לה כתובה, אבל בגרושה יש לה כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה (מאירי קדושין סה א).
  7. ויש שכתבו שאפילו אם ארוסה יש לה כתובה, הרי זה בימי קדם שדרכם היה לכתוב לקצת ארוסות כתובה, או כשלא נהגו כלל לכתוב כתובה אפילו נשואה (ראה בערך כתובה), אבל בימינו שלכל נשואה כותבים כתובה ולארוסה אין כותבים, אין לארוסה כתובה כלל כשלא כתב לה (מרדכי כתובות קנב, בשם הראבי"ה).
  8. יש למדים בדעת הירושלמי (יומא א א) שחולק וסובר שארוסה היא בכלל ביתו, וכהן גדול שמקדש אשה כשר לעבוד עבודת יום הכפורים (מראה הפנים שם ד"ה מקדשין), ויש הסוברים שהירושלמי מודה לבבלי בזה (כן משמע בשו"ת הרמ"א קכד).
  9. ויש מהאמוראים החולק בזה וסובר שאין נותנים לה אלא שלשים יום כאלמנה (רב הונא בכתובות נז ב), שכיון שבגרה היא מכינה תכשיטים קודם בגרות, שאינה רוצה לשהות עוד (רש"י שם ד"ה נותנין), ואין הלכה כמותו (כן משמע בגמ' שם; רמב"ם אישות י יז; טוש"ע אה"ע נו א).
  10. אך ראה במרדכי שם מחלוקת הראשונים אם מתה בעודה קטנה מי יירשנה.