מיקרופדיה תלמודית:ברכת הפת

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

ברכת הפת

הגדרה[1] - הברכה שמברכים על לחם לפני אכילתו

הברכה ונוסחתה

הלחם שנעשה מאחד מחמשה מיני דגן, והם חיטים ושעורים וכוסמים ושבולת שועל ושיפון (ראה ערך תבואה וערך לחם), שטחנו אותם לקמח, ולשו את הקמח לעיסה, ואפו אותה - מברכים עליו לפני אכילתו המוציא לחם מן הארץ (רמב"ם ברכות ג א-ב, על פי משנה ברכות לה א וגמ' שם לז א)[2].

ואף על פי שדגן הוא מגידולי הארץ, והיה ראוי לברך עליו בורא פרי האדמה, מתוך חשיבותו של הלחם, שהוא סועד את הלב, כמו שנאמר: וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד (תהלים קד טו), קבעו לו ברכה לעצמו (כן משמע בגמ' שם לה ב).

אם בירך ברכה אחרת

אף בדיעבד שבירך על הפת בורא פרי האדמה כתבו ראשונים שלא יצא, שכיון שנעשה פת אינו נקרא פרי כלל, אלא לחם או מזון (רא"ה ברכות מא ב; הלכות ברכות לריטב"א ב טז, בשם מורו, והסכים עמו; הפרדס לרבי אשר נביו, תקון הברכות, בשם הריטב"א שכתב בשם הרא"ה), כלומר שכיון שהכתוב קבע לה שם בפני עצמו, היינו לחם, כמו שכתוב: אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם (דברים ח ט), לא יצא כשבירך בלשון פרי, או שכיון שבברכה שקבעו לה חכמים הוציאוה מכלל פרי, שוב אינו יוצא בה בלשון פרי (שיטה מקובצת שם מ ב)[3].

בירך על הלחם בורא מיני מזונות, נחלקו בדינו: יש סוברים שיצא בדיעבד, שהרי בורא מיני מזונות היא ברכה כוללת, כמו ברכת-שהכל, ואף הלחם בכלל מזונות (שיטה מקובצת ברכות מב א; דרישה קסח סק"א; ט"ז שם סק"ו; אליה רבה שם ס"ק טז; חיי אדם נח א; ברכי יוסף קסז י); ויש מהאחרונים סוברים שלא יצא (בית יהודה או"ח מא; ערוך השלחן שם יט קסז יט), כיון שאינה ברכה מבוררת, ולא תקנוה חכמים על הפת (ערוך השלחן שם).

אם בירך שהכל על הפת, נחלקו אמוראים בדבר, ולהלכה יצא (ראה ערך ברכת שהכל).

שיעורה

ברכת המוציא נחלקו אם יש לה שיעור:

  • יש אומרים שאין לה שיעור, שאפילו על פחות מכזית, שאין מברכים עליו ברכת-המזון (ראה ערכו), מברכים ברכת המוציא (ירושלמי ברכות ו א, לגירסתנו; תוספות סוכה כו ב ד"ה ולא; רמב"ם ברכות ג יב; רשב"א ברכות לז ב, ושם לח ב; רא"ש שם ו טז), וכן הלכה (טוש"ע או"ח קסח ט).
  • יש אומרים שעל פחות מכזית אין מברכים המוציא אלא בורא מיני מזונות (רשב"א שם לז ב, בשם הראב"ד; מאירי שם, בשם גדולי המפרשים).
  • יש אומרים שעל פחות מכשיעור מברכים ברכת-שהכל (ארחות חיים, סעודה כא, וכלבו כד, בשם יש אומרים).
  • יש אומרים שאין מברכים כלל על פחות מכשיעור (ארחות חיים שם, וכלבו שם, בשם רב אחא משבחא).
  • ויש אומרים שכל שיש שם פרוסה כזית, אפילו שאינו אוכל אלא חצי זית, מברך המוציא, הואיל וממקום חיוב נפסקה; אבל כשאין שם אלא פחות מכזית אינו מברך המוציא (מאירי שם, בשם יש מפרשים).

נוסח הברכה

הברכה נתקנה על שם הכתוב: לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ (תהלים קד יד), ולכן אין מברכים: מן האדמה, כדרך שאומרים בורא פרי האדמה (שיטה מקובצת ברכות לה א), ומפני שנתקן על פי לשון הכתוב לא חששו בתיקון הברכה לעירוב אותיות של "לחם" ו"מן" (תוספות שם לח ב ד"ה והלכתא, על פי ירושלמי ברכות ו א) - וקריאה מוטעית: לחמין - ומכל מקום כשאומר הברכה יש ליתן ריוח בין המילים הללו (טוש"ע או"ח קסז ב).

אכן במילה "המוציא" נחלקו תנאים אם אומרים "המוציא" (חכמים בברכות לח א; רבי נחמיה בירושלמי שם); או "מוציא" (רבי נחמיה בגמ' שם; חכמים בירושלמי שם), ונחלקו אמוראים בטעם מחלוקתם:

  • יש אומרים שהכל מודים ש"מוציא" מובנו לשעבר כמו שנאמר: אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם (במדבר כג כב), וכשמברך כן הרי זו ודאי ברכה הגונה, שהברכה צריכה להיות בלשון עבר, שהרי כבר הוציא מן הארץ הלחם הזה שהוא בא ליהנות הימנו, ולא נחלקו אלא ב"המוציא" - שיש אומרים שאף הוא מובנו לשעבר, כמו שנאמר: הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ (דברים ח טו), וכבר הוציא; ויש אומרים שמובנו להבא, כמו שנאמר: הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם (שמות ו ז), וכשנאמר פסוק זה עדיין לא יצאו ממצרים (רבא בגמ' שם, ורש"י ד"ה דאפיק, וד"ה דכתיב, וד"ה המוציא, וד"ה ורבי, וד"ה דאפיקית).
  • ויש אומרים שהסוברים "מוציא" דעתם שמברכים על העבר, שלפני חטא אדם הראשון הוציאה הארץ לחם ממש, ואחר החטא הוא שנגזר עליו בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם (בראשית ג יט); והסוברים "המוציא" דעתם שהברכה היא על להבא, שעתיד הקדוש ברוך הוא להוציא לחם מוכן מן הארץ, שנאמר: יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ (תהלים עב טז. רבי יעקב בר אחא בירושלמי שם, לפי ר"ש סיריליאו ורידב"ז; רבי יעקב בר אחא בבראשית רבה טו ז).

להלכה אומרים "המוציא" (גמ' שם ב; ירושלמי שם; רמב"ם ברכות ג ב: טוש"ע או"ח קסז ב), ותלוי הדבר בטעמי המחלוקת:

  • לטעם הראשון הטעם הוא להשמיע לנו שלמרות שכשאמר "מוציא" יצא ידי חובה, הרי שלהלכה יש לומר "המוציא", וכשאומר כן ניכר שתלמיד חכם הוא ומשמיע חידוש בברכותיו, הן בהלכה, והן בפירוש המושג "המוציא" הנזכר בפסוק (כן משמע בגמ' שם לח א-ב; רמב"ן פסחים ז ב; רא"ש שם א י).
  • ולטעם השני הטעם הוא מפני שחוששים לעירוב אותיות (ירושלמי ברכות שם) של "העולם" ו"מוציא" (תוספות לח ב ד"ה והלכתא), וקריאה מוטעית: העולמוציא.

לחם שאינו גמור

מיני לחמים שאין דרכם של רוב בני אדם לקבוע סעודתם עליהם (על מהותם ראה להלן) - אין מברכים עליהם המוציא (ברכות מב א; רמב"ם ברכות ג ט; טוש"ע או"ח קסח ו), אלא בורא מיני מזונות (תוספתא ברכות (ליברמן) ד ד, לגירסת תוספות פסחים קז ב ד"ה מיני, ותוספות ישנים יומא עט ב ד"ה מיני, וסמ"ג עשין ל, ורא"ש פסחים י יט, וסוכה ב יג; רמב"ם שם; טוש"ע שם), אלא אם כן אכל שיעור שרגילים לפעמים לקבוע סעודה עליהם - שמברכים עליהם המוציא (ברכות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), מפני שכל שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתם עליהם, אין עליהם החשיבות של לחם גמור שמחמתה קבעו ברכה מיוחדת של המוציא (ט"ז שם סק"ו; שלחן ערוך הרב שם ח)[4].

במי תלויה קביעות הסעודה

במי תלויה קביעות הסעודה, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שקביעות הסעודה תלויה במי שאוכל עכשיו את הפת, שאם אכל שיעור שהוא רגיל לפעמים לקבוע עליו סעודה, מברך המוציא, אף אם רוב בני אדם אינם קובעים לעולם סעודה בשיעור זה; וכן להפך, שאם אכל שיעור שהוא לעולם אינו רגיל לקבוע עליו סעודה, מברך בורא מיני מזונות, אף אם רוב בני האדם רגילים לקבוע לפעמים סעודה על שיעור כזה (רא"ש ברכות ו ל, בשם הראב"ד).
  • ויש אומרים שקביעת סעודה זו אינה תלויה במי שאוכל עכשיו את הפת, אלא ברוב בני אדם, ואף אם מנהגו אינו כמותם, בטלה דעתו אצל כל אדם, ושיעור קביעות הסעודה תלוי במנהג רוב בני האדם (רמב"ם שם; רא"ש ברכות ל ו, בשמו, והסכים עמו), וכן הלכה (טוש"ע שם).

ואם הוא קבע סעודתו עליו, אלא שאכל עמו בשר ודברים אחרים, ואילו אכלו לבדו לא היה שבע ממנו, נחלקו אחרונים:

  • יש אומרים שהדבר תלוי בדעת רוב בני האדם, שאם הם רגילים לשבוע כשאוכלים עם בשר וכיוצא, הרי זו קביעות סעודה (מחצית השקל שם ס"ק יג; משנה ברורה שם ס"ק כד).
  • יש אומרים שלחייב בברכת המוציא יש צורך הן בדעת אחרים, והן שהוא יקבע הסעודה עליו (מגן אברהם שם ס"ק יג; שלחן ערוך הרב שם ח).
  • ויש אומרים שלעולם אין מצרפים לשיעור השביעה שאר דברים, אלא משערים האם רוב בני האדם היו קובעים סעודה בפת זו, אם לאו (ערוך השלחן שם יז).

שעור קביעות סעודה

להלכה שקביעות סעודה תלויה בדעת רוב בני האדם, נחלקו אחרונים בשיעורו:

  • יש אומרים ששיעורו כמו בעירובי-תחומין, שנחלקו הדעות אם שיעורו שלש או ארבע ביצים (ראה ערך ערובי תחומין. אליה רבה שם ס"ק יז, בשם אור חדש; מחצית השקל שם).
  • יש אומרים שסעודה לעירוב היא הפחותה שבסעודת עניים, אבל סעודת רוב בני אדם הבריאים היא חצי עומר, שהוא חצי שיעור חלה (שלחן ערוך הרב שם; ערוך השלחן שם).
  • ויש אומרים ששיעור זה הוא כסעודה שאדם אוכל ערב ובוקר סעודתו הקבועה - והוא שיעור אכילת אדם בינוני בכל מדינה ומדינה שעומדים בה, שיש מדינות שאוכלים מעט, ויש שאוכלים הרבה (אגרות משה או"ח ג לב) - אף על פי שעכשיו אוכלה אכילת עראי (חיי אדם נד ד, על פי שבלי הלקט קנט, בשם הגר"א, והסכים עמו; משנה ברורה שם כד, שכן משמע בשו"ע שם, ושכן מוכח באשכול).

ולכתחילה יש לחוש ולא לאכול פת בכיסנין כשיעור שיש בו מחלוקת אם יש בו שיעור קביעת סעודה (כזית השלם עמ' 193).

נערים זקנים ונשים

זקן או נער שאכילתן בטבע מועטה, אין משערים בהם על פי רוב בני האדם, אלא על פי רוב בני מינם - שאם אכלו פת בכיסנין בשיעור שדרכם תמיד לקבוע סעודה עליו, יברכו המוציא עליו (באור הלכה קסח ד"ה אע"פ, על פי שו"ת הרדב"ז ח"ו ב אלפים רכד), והוא הדין נשים, שדרכן לאכול פחות מגברים (כזית השלם שם, הערה 23, בשם הרב שלמה זלמן אויערבך).

מהם מיני הלחמים הללו

ואלו הם מיני לחמים שאין דרכם של בני אדם לקבוע סעודתם עליהם אלא כשאוכלים מהם בשיעור האמור: פת הבאה בכיסנין, לחמניות, טרוקנים, וטריתא.

מחלוקת הראשונים מהי פת הבאה בכיסנים

פת הבאה בכיסנין נחלקו ראשונים בפרושו:

  • יש מפרשים שהיא פת, בין שהיא מתובלת ובין שאינה מתובלת, שעושים אותה כעכים יבשים וכוססים אותם (ערוך, כסן, בשם רב האי גאון; שו"ע או"ח קסח ז, בשם יש מפרשים).
  • יש מפרשים שהיא פת העשויה כמין כיסים מלאים סוכר ושקדים ואגוזים ומיני תבלין (ערוך שם, ורבנו יונה ברכות מא ב, בשם רבנו חננאל; רשב"א שם; אור זרוע א קמט; טור שם; שו"ע שם, בשם יש מפרשים), והעיסה עצמה נילושה במים לבד כשאר פת, אלא שהיא ממולאה ממינים אלו (ט"ז שם סק"ו; שולחן ערוך הרב שם ט).
  • ויש מפרשים שהיא עיסה שנילושה בדבש או בשמן או בחלב, או שעירב בה מיני תבלין ואפאה (כן משמע ברש"י שם ד"ה פת הבאה; רמב"ם ברכות ג ט; שו"ע שם, בשם יש אומרים), והוא הדין שנילושה במי פירות, או במי ביצים ויין ושאר משקים חוץ ממים (חיי אדם נד ג; שלחן ערוך הרב שם יא; ערוך השלחן שם כד ונא)[5], ונקראת "כיסנין" מפני שהיו רגילים להביאה לשולחן יחד עם קליות, וקליות נקראים בארמית כיסנין (רש"י שם). ולפי שאין דרך בני אדם לקבוע סעודה אלא על פת שנילושה במים, לפיכך אין בפת שנילושה בשאר דברים חשיבות לחם גמור לברך עליה המוציא, אם אינו אוכל שיעור שבני אדם קובעים עליו, אף על פי שיש עליה תורת לחם לענין חלה וכיוצא (בית יוסף שם).

ויש מהאחרונים שכתב שלא נחלקו הראשונים בדבר, אלא שכל פת המשונה מפת הרגילה היא פת הבאה בכיסנין, וכל אחד נתן דוגמא אחרת לדבר (מאמר מרדכי שם ס"ק יד).

באור הדעה השניה

לדעה השניה כתבו אחרונים שאף על פי שהמילוי הוא העיקר אצלו, ואין כוונתו באכילת הפת אלא בשביל המילוי, מכל מקום מין דגן הוא חשוב ואינו בטל לגבי המילוי, ובלבד שעל כל פנים יאכל אף מהפת עצמה, אבל אם אינו אוכל אלא הפירות של המילוי בלבד אינו מברך אלא ברכת הפירות (מגן אברהם שם ס"ק טו), ואפילו אם הוציא המילוי ממנו ונשארה העיסה בלבד, דין פת הבאה בכיסנין עליה, שאנו הולכים אחר שעת האפייה (ט"ז שם סק"ח; שלחן ערוך הרב שם י).

היה המילוי בבשר או דגים או גבינה או ירקות וכיוצא מהדברים שדרך בני אדם לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאין מילוי זה מוציא את הפת הממולאה בו מתורת לחם גמור, כיון שהמילוי ראוי גם כן לקבוע עליו ללפת בו את הפת, ולכן אפילו לא קבע סעודה מברך המוציא, ולא אמרו שהמילוי מוציא מידי לחם גמור אלא כשממולא בדברים שאוכלים אותם לקינוח סעודה ולתענוג בלבד (שלטי הגבורים ברכות ל א מדפי הרי"ף, א, בשם ריא"ז שכתב בשם הרי"ד; שבלי הלקט קנט, בשם הרי"ד; שלחן ערוך הרב שם, קונטרס אחרון ב, בדעת רש"י והרי"ף והרא"ש; משנה ברורה שם צד, בדעת השו"ע).
  • ויש אומרים שאין הבדל בין מילוי בפירות למילוי בבשר וגבינה וכיוצא, ולעולם אינו מברך המוציא אלא בקביעת סעודה דוקא (תניא רבתי כח; ט"ז שם סק"ו וסק"כ, בדעת השו"ע).

וירא שמים יחמיר ולא יאכל מהם פחות משיעור קביעת סעודה, או עם פת גמורה (שלחן ערך הרב שם י).

באור הדעה השלישית

בבאור הדעה השלישית נחלקו הדעות אם רוב העיסה נילושה במים: יש אומרים שהוא פת גמור (כן משמע ברש"י שם; דרכי משה ב ורמ"א שם; מגן אברהם שם ס"ק טז; שלחן ערוך הרב שם יא); ויש אומרים שכל עוד טעם תערובת מי הפירות או התבלין ניכר בעיסה הרי הוא פת הבאה בכיסנין (בית יוסף ושו"ע שם)[6].

להלכה

להלכה לא הכריעו בין דעות הראשונים בפירוש פת הבאה בכיסנין, אך נחלקו הפוסקים האם יש להקל כדברי כולם, ולעולם לברך ברכת בורא מיני מזונות, על כל פירוש בראשונים (בית יוסף ושו"ע שם); או להיפך, שיש להחמיר ככל הדעות ולא לאכול פת הבאה בכיסנין שיש בה כשיעור קביעת סעודה אלא בתוך הסעודה (ב"ח שם), וכתבו שבעל נפש ינהג כדעה זו (שלחן ערוך הרב שם יב).

ומספר טעמים נאמרו מדוע יש להקל בדבר:

  • ברכת בורא מיני מזונות היא ברכה כוללת הפוטרת כל דבר שהוא מזון, אלא שמפני חשיבות הפת קבעו עליו המוציא וברכת המזון, וכל שאין ברור שיש בו חשיבות של פת ואינו בכלל כיסנין, יש לברך עליו הברכה הכוללת (ט"ז שם סק"ו; שלחן ערוך הרב שם, בפירוש השני).
  • או שאף מן התורה די לו בברכה מעין שלש לאחר אכילת פת (ראה ערך ברכת המזון), וכיון שכך אם אנו מסופקים אם יש לברך ברכת המזון או ברכה מעין שלש, נחייב לברך ברכה מעין שלש, ואין לברך המוציא לפני דבר שמברכים לאחריו ברכה מעין שלש, מפני שהברכות סותרות זו את זו (שלחן ערוך הרב שם, בפירוש הראשון).
  • או שבאמת הראשונים אינם חולקים זה על זה, אלא שכל פת המשונה מפת הרגילה היא פת הבאה בכיסנין, וכל אחד נתן דוגמא אחרת לדבר, ועל כולם מברכים בורא מיני מזונות (מאמר מרדכי שם ס"ק יד).

הטעם להחמיר בדבר הוא משום שאם אוכל דבר שהוא פת הבאה בכיסנין רק לאחת הדעות, הרי שאם יברך עליו ברכת המוציא וברכת המזון, לשאר הדעות עובר על איסור בל-תשא (ראה ערך ברכה שאינה צריכה. ב"ח שם).

לחמניות

לחמניות, כשקבע סעודה עליהן, מברך המוציא, ואם לאו מברך בורא מיני מזונות (ברכות מב א; טוש"ע שם ח), ולחמניות הן רקיקים דקים מאד, שנעשו מעיסה שבלילתה רכה, שמערבים קמח ומים בקדרה בלי לישה וגלגול, רק מערבבים יחד בכף, ושופכים על עלי ירקות רחבים, ונאפים בתנור על העלים (של"ה שער האותיות ב, על פי תוספות שם ד"ה לחמניות, ורא"ש שם ו ל, וטוש"ע שם)[7], או ששופכים על מחבת שאין בה משקה שדינה כתנור (שלחן ערוך הרב שם ט; משנה ברורה שם ס"ק לז), ודוקא שבלילתה היתה רכה מאד - או שנעשו רקיקים דקים אחר האפייה, אף אם אין הבלילה רכה יותר מדי (סדר ברכות הנהנין לרב ב ו) - אבל אם לא היתה הבלילה רכה מאד, אף על פי שלא היתה עבה לגמרי - וגם הרקיקים לא היו דקים מאד (סדר ברכת הנהנין שם) - הרי זה לחם גמור ומברכים עליו המוציא אפילו בלא שיעור קביעת סעודה (הגהות סמ"ק קנא, על פי תוספות ברכות לח א ד"ה (לז ב) לחם; מגן אברהם שם סק"כ).

נתנו את העיסה שבלילתה רכה לתוך מחבת שאין בה משקה ואפו אותה, והוא הנקרא מעשה אלפס, נחלקו אמוראים בדבר:

  • יש אומרים שהרי זה לחם, וחייב בחלה (רבי יוחנן בפסחים לז א), וכל שחייב בחלה מברך עליו המוציא (ר"ש חלה א ה, על פי ירושלמי חלה א ג), בין שהדביק העיסה במחבת ולבסוף הרתיח המחבת, ובין שהרתיח ולבסוף הדביק (גמ' שם).
  • ויש אומרים שאינו לחם, ופטור מחלה (ריש לקיש שם), ואינו מברך עליו המוציא (כן משמע בר"ש חלה שם, על פי ירושלמי שם), אלא אם כן הרתיח ולבסוף הדביק, שהרי זה כעין מעשה תנור (גמ' שם, ורש"י ד"ה שהרתיח)[8].

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש הפוסקים כדעה הראשונה (רי"ף שם, בשם רב אחא משבחא, והסכים עמו; תוספות שם ב ד"ה דכולי, בשם ר"י), וכן הלכה (רמ"א או"ח קסח יד); ויש הפוסקים כדעה השניה (רי"ף שם, בשם בעל ההלכות, שכתב בשם כהן צדק; תוספות שם, בשם רבנו חננאל).

להלכה שהרי זה לחם, אפילו בלא קביעת סעודה מברך המוציא אם לא היו דקים ביותר (משנה ברורה שם ס"ק פו).

אכן אם היתה הבלילה רכה מאד, וגם הרקיקים אחר האפייה היו דקים מאד, כגון אותם שאופים בדפוס בין שני ברזלים, וכשמהדק ברזל בברזל יחד והרקיק הוא בתווך, מתפשט ונעשה דק דק ונאפה מחמת חום הברזלים, אין קביעת סעודה מועלת להם לברכת המוציא, לפי שאין עליהם תורת לחם כלל, ולעולם אין מברכים עליהם אלא בורא מיני מזונות (של"ה שם, על פי רבנו יונה ברכות לז ב, בשם ר"י הזקן: ב"ח שם; מגן אברהם שם סק"מ)[9].

טרוקנים

"טרוקנים" נחלקו בהם אמוראים:

  • יש אומרים שהם לחם גמור וברכתם המוציא (רבי יוחנן בירושלמי חלה א ג; כן משמע מסתמא דגמ' בברכות לח א; כן משמע מרבין בשם רבי יוחנן שם, לגירסת הרא"ש שם ו יא).
  • יש אומרים שאינם כלל לחם, וברכתם בורא מיני מזונות (ריש לקיש בירושלמי שם; כן משמע מרבין בשם רבי יוחנן בגמ' שם, לגירסתנו; רב יוסף שם, לגירסתנו).
  • ויש אומרים שאף הם תלויים בקביעת סעודה לברכת המוציא (מר זוטרא שם, לגירסתנו).

אף להלכה נחלקו ראשונים ואחרונים בדבר:

  • יש פוסקים כדעה הראשונה (רי"ף שם, ורמב"ם ברכות ג ט, לפי הב"ח או"ח קסח ט; טור שם).
  • יש פוסקים כדעה השלישית (סמ"ג עשין כז; שו"ע שם טו).
  • ויש שהכריעו שמכיון שיש להסתפק בדבר אין לאכלם אלא אם כן מברך על לחם גמור בתחילה, ואחר כך אוכלם בתוך הסעודה (ב"ח שם).

ובפירוש המושג נחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים שעושים גומא בכירה ונותנים בה קמח ומים מעורבים ונאפה שם (רש"י שם לז ב ד"ה כובא; טוש"ע שם).
  • יש מפרשים שנאפית בקרקע, כמו שהערביים שוכני המדברות עושים, ואין צורת פת עליה (רמב"ם שם).
  • ויש מפרשים שהוא מעשה אלפס שנחלקו בו אמוראים (ראה לעיל. מלחמות לרמב"ן פסחים לז א).

טריתא

אף ב"טריתא" נחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שהוא לחם גמור, ולעולם ברכתו המוציא (כן משמע מאביי בברכות לז ב, לגירסת המאירי שם, בשם יש גורסים).
  • יש אומרים שאינו בכלל לחם, ולעולם ברכתו בורא מיני מזונות (כן משמע מאביי שם, לגירסתנו; רב יוסף שם לח א, לגירסת הרי"ף שם).
  • ויש אומרים שתלוי בקביעות סעודה לענין ברכת המוציא (מר זוטרא שם, לגירסת הרי"ף שם).

ולהלכה נחלקו ראשונים ואחרונים בדבר:

  • יש פוסקים כדעה השניה (שו"ע ש טו).
  • יש פוסקים כדעה השלישית (טור שם; מגן אברהם שם ס"ק מא).
  • ויש שהכריעו שמכיון שיש להסתפק בדבר אין לאכלם אלא אם כן מברך על לחם גמור בתחילה, ואחר כך אוכלם בתוך הסעודה (ב"ח שם).

ובפירוש המושג נחלקו הדעות:

  • יש אומרים שהוא כשנותנים קמח ומים בכלי, ובוחשים בכף, ושופכים על הכירה כשהיא ניסקת (לשון ראשונה בגמ' שם לז ב, לפי רש"י ד"ה גביל; טוש"ע שם טו).
  • יש אומרים שהוא בצק שאופים בשפוד, ומושחים אותו תמיד בשמן או במי ביצים ושמן (לשון שניה בגמ' שם, לפי רש"י ד"ה נהמא; טוש"ע שם טז), אבל לחם גמור שצולים בשפוד ומושחים בשמן אינו יוצא בזה מתורת לחם (מגן אברהם שם ס"ק מב).
  • יש אומרים שהוא לחם שאינו נאפה בתנור אלא בחמה (לשון שלישית בגמ' שם, לפי רש"י ד"ה לחם; לשון שלישית בגמ' שם, לפי מאירי פסחים לז א, בשם גדולי הרבנים; טוש"ע שם). אלא שיש אומרים שאם עשאה ערוכה ונאה כעין גלוסקא מברך עליה המוציא, ואם עשאה כנסרים בעלמא שלא הקפיד על עריכתם הוא שמברך עליה מזונות (טור שם); ויש שאינם מחלקים בכך (שו"ע שם).
  • יש אומרים שהוא קמח הניתן לתוך מים רותחים, אלא שפירושו תלוי האם הוא לחם גמור או לא: לדעה שהוא לחם גמור, אחר שהכניס הקמח לתוך המים לוקח ממנו בכלי שני, ונותן בכירה בלא טיגון שמן (לשון ראשונה בברכות שם, לפי מאירי ברכות שם, בשם יש גורסים ובשם גדולי הרבנים); ולדעה שאינו כלל לחם, הוא קמח המבושל במים רותחים (מאירי שם, בסתם).
  • ויש אומרים שהוא לחם העשוי לקישוטי נשים, שבלילתו עבה ונאפה כעין תנור, ואינו עשוי לאכילה, אך האוכלו מתחייב בברכה אם נמלך לאכלו מברך עליו המוציא (לשון שניה בגמ' שם, לפי מאירי שם, בשם קצת מפרשים)[10].

בישול וטיגון

עיסה שבושלה או טוגנה

כל דבר שבלילתו עבה, ואחר כך בישלו במים או טיגנו בשמן, נחלקו בו ראשונים:

  • יש אומרים שמברך עליו המוציא, כדרך שמצינו בחיוב חלה, שתחילתו עיסה וסופו סופגנים - חייב בחלה (ראה חלה א ה). וכן אמרו שהכהן שאכל את המנחות מברך עליהן המוציא (ראה ברכות לז ב), אף על פי שיש מנחות שהן מעשה מחבת ומרחשת ומטוגנות בשמן (ראה ערך מנחות), ואין הבדל בין מטוגנות בשמן למבושלות במים (תוספות ברכות לז ב ד"ה לחם, ופסחים לז ב ד"ה דכולי, בשם רבנו תם; טור שם; שו"ע שם יג, בשם יש חולקים). ונחלקו אחרונים לדעה זו אם אפילו בלא קביעת סעודה מברך המוציא (משנה ברורה שם ס"ק פב; באור הלכה שם ד"ה וכ"ז, בשם הרבה אחרונים), ואינו דומה לפת הבאה בכיסנין (ראה לעיל) שמתחילת עשייתה אינה כלחם גמור, אבל כאן שבשעת לישתו היה לחם גמור לא נפקע ממנו שם זה על ידי טיגון או בישול (שלחן ערוך הרב שם טז); או שאף לדעה זו אינו מברך המוציא אלא בקביעת סעודה, כפת הבאה בכיסנין (ט"ז שם ס"ק יט).
  • יש אומרים שאם מתחילה היתה דעתו לאפות העיסה בתנור, ואחר כך נמלך לבשלה או לטגנה - מברך המוציא, אבל אם מתחילה היתה דעתו לבשלה או לטגנה - אינו מברך אלא בורא מיני מזונות (ר"ש חלה א ה, ור"ן פסחים לז ב, בשם הרמב"ן, וטור שם, לפי הב"ח שם), ומנחות שאמרו, או שבמנחת סולת הוא שאמרו כן, או שאף במחבת ומרחשת כיון ששמנה מועט הרי זו כמו אפייה (ר"ש שם).
  • ויש אומרים שלעולם אינו מברך אלא בורא מיני מזונות, ואפילו היתה דעתו מתחילה לאפותה בתנור, שאין ברכת המוציא דומה לחיוב חלה, שחלה בגלגול העיסה בא חיובה, ובברכת המוציא אנו הולכים אחר שעת האפייה (רבנו יונה ברכות שם; ר"ש שם, ור"ן שם, בשם הרמב"ן, לפי רבנו ירוחם ו ה, ומגן אברהם ס"ק לב; שו"ע שם, בסתם), ואפילו קבע סעודה עליה אינו מועיל להחשיבו לחם לברכת המוציא (שלחן ערוך הרב שם טו), וכן נהגו (רמ"א שם).

וירא שמים יצא ידי שניהם, ולא יאכל - אפילו אכילה מועטת בלא קביעת סעודה (משנה ברורה שם ס"ק עז) - אלא על ידי שיברך על לחם אחר תחילה (שו"ע שם).

כשאין בו תואר לחם

וכל זה כשלאחר הטיגון בשמן יש בו תואר לחם, אבל כשאין בו תואר לחם, כגון אטריות וכיוצא בהן - או שלא היו בפרוסות מלכתחילה כזית בכל אחת, ועל ידי הטיגון והבישול נתבטל שם לחם ממנו (משנה ברורה שם ס"ק עח, בשם הרבה אחרונים) - אין מברכים עליו המוציא, שאינו בכלל לחם (תוספות שם ושם; רמ"א שם), ואין להחמיר בהם כלל שלא לאכלם בלא המוציא אפילו בקביעת סעודה (שלחן ערוך הרב שם יז).

עיסה שטוגנה בשמן ואחר נאפתה

עיסה שטוגנה בשמן ואחר כך נאפתה, נחלקו אחרונים:

  • יש אומרים שמברך עליה המוציא (מגן אברהם שם ס"ק לט), והוא הדין עיסה שנתבשלה ואחר כך אפאה, שחזרה וירדה עליה תורת לחם גמור, ואפילו הן חתיכות קטנות פחותות מכזית, ולסוברים שטיגון במעט שמן דינו כאפייה (ראה לעיל) הוא הדין אם חזר וטיגנה במחבת במשקה מעט, ולכן מיני עיסה הממולאים בגבינה, שמבשלים אותם, ואחר כך מטגנים בחמאה מעט, באופן שלפי ריבוי העיסה והגבינה החמאה היא דבר מועט, לסברא זו הרי זה לחם גמור (סדר ברכת הנהנין לרב ב יא).
  • ויש אומרים שטיגון בשמן וכיוצא עושה אותו לפת הבאה בכיסנים, כמו אם נילוש באלו המינים, ואין האפייה שלאחר כך מחזירתו לידי לחם גמור (משנה ברורה שם ס"ק פה, בשם הרבה אחרונים).

לחם שבושל או טוגן

וכל זה בעיסה שנתבשלה או ניטגנה, אבל לחם גמור שבושל או טוגן - לא נתבטל על ידי כך מתורת לחם, ולכן פת אפויה שבישלה, בזמן שהפרוסות קיימות מברך עליה המוציא, אין הפרוסות קיימות מברך עליה בורא מיני מזונות (תוספתא ברכות (ליברמן) ד ו; גמ' שם לז א)[11], ונחלקו הדעות מהן פרוסות קיימות:

  • יש אומרים שפרוסות קיימות, היינו שיש בהן שיעור כזית, ושאינן קיימות היינו שאין בהן כזית (ירושלמי שם ו א; תוספות שם לז ב ד"ה חביצא, בשמו), וכן הלכה (טוש"ע או"ח קסח י), וכזית שאמרו היינו שבכל פרוסה לבד יש כזית, ואין מצרפים מה שנתדבקה עם חברותיה (מגן אברהם שם ס"ק כו), ואין הבדל בין יש בפרוסות תואר לחם או לא, שאם יש בהן כזית, אפילו שאין בהן תואר לחם, מברך המוציא, ואם אין בהן כזית, אפילו שנראה שיש בהן תואר לחם, מברך בורא מיני מזונות, שכיון שנתבשל אינו חשוב תואר לחם (רבנו יונה שם; טוש"ע שם).
  • יש אומרים שהפרוסות הקיימות אף הן אין בהן כזית, אלא שקיימות נקראות כשיש בהן תואר לחם, ואז מברך עליהן המוציא, ואין קיימות היינו שאין בהן תואר לחם (רשב"א שם, בדעת רש"י; רמב"ם ברכות ג ח, לפי כסף משנה שם, בשם ה"ר יהושע, מבני בניו של הרמב"ם).
  • יש אומרים שאינן קיימות בלבד הן אלו שאין בהן כזית, אלא שסתם פחות מכזית אין בהן תואר לחם, שכן הדרך שתואר לחם יש בכזית, אבל לפעמים יש אפילו בפחות מכזית תואר לחם, ואז מברך המוציא (תוספות שם לז ב ד"ה אמר, בדעת רש"י).
  • יש אומרים שאפילו אם יש בפרוסות כזית צריך שיהיה בהן תואר לחם, ואם אין בהן תואר לחם אין מברך עליהן המוציא (רמב"ם שם, לפי הכסף משנה והבית יוסף שם).
  • ויש אומרים שהפרוסות קיימות היינו שהלחם אינו שרוי במים כל כך שאם יקח הפרוסה שלא ישבר (תוספות שם א ד"ה אם, בשם יש מפרשים).

חביצה

"חביצה" - היינו פרורים הנדבקים יחד על ידי מרק, או על ידי דבש וחלב וכיוצא, אבל לא נתבשלו, שאילו נתבשלו אפילו אם יש בהם תואר לחם מברך על הפחותים מכזית בורא מיני מזונות (תוספות שם ד"ה חביצא; רבנו יונה ברכות לז ב; רא"ש שם ו י; טוש"ע או"ח קסח י)[12] - שיש בה פרורים כזית, מברך עליה המוציא (גמ' שם).

אין בה פרורים כזית נחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שמברך עליה בורא מיני מזונות, אלא אם כן בא מלחם גדול, שנשאר מן הלחם ולא נפרס כולו, שאז מברך גם על הפרורים הפחותים מכזית המוציא (רב יוסף שם).
  • ויש מחלקים: שאם יש בהם תואר לחם מברך המוציא אפילו שאין בפרורים כזית ונפרס כל הלחם, ואם אין בהם תואר לחם, וגם אין בהם כזית, מברך בורא מיני מזונות (רב ששת ורבא שם, ורש"י ד"ה תוריתא), וכן הלכה (תוספות שם ד"ה אמר; טוש"ע שם)[13].

תואר לחם נקרא כשניכר וידוע שהוא לחם (שו"ע שם), אבל כשאינו ניכר שהוא לחם, אפילו שלא נימוח לגמרי, אין זה תואר לחם (מגן אברהם ס"ק כח). כשנותנים הפרורים במים והמים מתלבנים מחמת הפרורים, נתבטל תואר הלחם (תוספות שם ד"ה תוריתא; שו"ע שם יא, בשם יש מי שאומר), וכן היה רגיל אחד הראשונים ללבן פרורים במים בלילה כדי לאכלם בשחר בלא ברכת המוציא (רבינו דוד ממי"ץ, מובא בתוספות שם).

היה הלחם לא מבושל ולא מדובק יחד אלא מפורר דק דק, אף על פי שאין בו כזית, וגם אין בו תואר לחם, מברך עליו המוציא, שכיון שהוא פת בפני עצמה אינו יוצא לעולם מתורת פת (רבנו יונה ורא"ש וטוש"ע שם).

פירר הלחם עד שמחזירו כסולת, וחזר וגבל הפרורים יחד ואפאם שוב, מברך עליו המוציא, אפילו שאין בו תואר לחם, שהרי זה כפרורים שיש בהם כזית (מגן אברהם שם ס"ק כח, על פי גמ' שם), ואם אחרי שחזר וגבלם לא אפאם, אלא בישלם בקדרה או טיגנם בשמן במחבת, כמו שעושים ממצה כתושה עיגולים וכיוצא בהם, נחלקו אחרונים בדבר:

  • יש אומרים שאף בהם מברך המוציא, כיון שתחילתו היה לחם לא יצא מתורת פת (מגן אברהם שם; שלחן ערוך הרב או"ח קסח כ).
  • ויש אומרים שכיון שקודם הבישול או הטיגון לא היה כזית בפרורים, אף שנדבקו יחד על ידי הבישול, לא נקראו שיש בהם כזית, וגם תואר לחם אין בהם, ומברך עליהם בורא מיני מזונות, ואם נילוש בשמן ודבש אפילו אם חזר ואפאם מברך עליהם בורא מיני מזונות (שערי תשובה שם ס"ק כד; סדר ברכות הנהנין לרב ב טו; ערוך השלחן שם לז; משנה ברורה שם ס"ק נט, בשם הרבה אחרונים).

קביעת סעודה

בפת שנתבשלה ובשאר האופנים האמורים, שאין מברכים עליה המוציא, אין הבדל בין קבע סעודתו עליה ואכל כדי שביעה או לא, ולעולם אינו מברך אלא בורא מיני מזונות, לפי שאינה בכלל לחם (מגן אברהם שם ס"ק כח).

דגן וקמח

דגן

אכל דגן חי, כגון הכוסס את החיטה, מברך עליו בורא פרי האדמה (ברכות לז א; טוש"ע או"ח רח ד), וכן כשאכלו כשהוא עשוי קליות (תוספות שם ד"ה הכוסס; טוש"ע שם), או שלוק, והגרעינים שלמים (רמב"ם ברכות ג ב; טוש"ע שם), שלא הוסרה קליפתם ולא חילקם, אלא הם כמות שהביאו אותם מהגורן (מגן אברהם שם סק"ה), וגם לא נתמעכו כלל על ידי הבישול (כן משמע בבאור הגר"א שם ס"ק כא, ומשנה ברורה שם ס"ק טו, ושער הציון ס"ק יח)[14].

שעורים

שעורים שאכלן חיות, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שדינן כחיטים, ומברך עליהן בורא פרי האדמה (בית יוסף שם, לדעת הטור; שו"ע שם ד).
  • יש אומרים שאינו מברך כלום, שהוא מאכל בהמה (מאירי שם לו א; אבודרהם, ברכת בורא פרי האדמה).
  • ויש אומרים שכיון שעל כל פנים נהנה - מברך, אלא שמברך שהכל, לפי שהוא מאכל קשה ואין דרך לאכלו, ואפילו כשהן קלויות באש אינן ראויות לאכול אלא על ידי הדחק (כלבו כד, בשם ר"י הזקן; דרכי משה שם סק"א ורמ"א שם).

שעורים מבושלות, לדברי הכל מברך עליהן בורא פרי האדמה, כשהן שלמות (אליה רבה שם סק"ו).

מעשה קדרה

אם נתחלקו גרעיני הדגן לשנים או לשלשה חלקים, או שכתשם, ונתבשלו, והם הנקראים מעשה קדרה - כגון הריפות וגרש כרמל (רמב"ם ברכות ג ד) - מברכים עליהם בורא מיני מזונות (ברכות לז א; רמב"ם שם; טוש"ע שם ב), שכיון שחמשת המינים יש להם מעלה שעליהם יחיה האדם, ואם עשה מהם פת מברך עליהם המוציא, לפיכך אפילו לא עשה מהם פת, אלא תבשיל, כגון מעשה קדרה ודייסא, מברך עליהם בורא מיני מזונות (טור שם).

דייסא

והוא הדין אם לא נתחלקו קודם בישולם, ואפילו שהם עם קליפתם, אלא שעל ידי הבישול נתמעכו יפה, וזוהי הנקראת דייסא, שמברך בורא מיני מזונות (ברכות לו ב; טוש"ע שם). נתמעכו קצת, ולא נשארו הגרעינים שלמים, יש להסתפק בדבר אם דינם כשלמים או כנתחלקו (כן משמע בבאור הגר"א שם ס"ק כא, ושער הציון ס"ק יח).

הוסרה קליפתם ונתבשלו

אם לא נתחלקו הגרעינים, אלא הוסרה קליפתם על ידי כתישה, ונתבשלו כדייסא, כגון הריפות של שעורים:

  • יש אומרים שאף עליהם מברכים בורא מיני מזונות (מגן אברהם שם סק"ב, על פי הרמב"ם שם ד ושו"ע שם ב; רבנו יונה שם, לפי המגן אברהם שם).
  • ויש אומרים שצריך שגם יתדבקו הגרעינים זה לזה על ידי הבישול, ואם לא נתדבקו דינם כשלמים (רבנו יונה שם, לפי סדר ברכת הנהנין לרב א ח, והמשנה ברורה שם סק"ד).

ואם הוסרה קליפתם של הגרעינים וגם קצת מהגרעינים עצמם על ידי טחינה בריחיים, שנעשו קטנים ממה שהיו קודם, כמין הנקרא "פניני שעורה" וכיוצא, מברכים עליהם בורא מיני מזונות (משנה ברורה שם ס"ק טו; ערוך השלחן שם טו-יז).

קמח

קמח של שעורים שאכלו חי מברך עליו שהכל (ברכות לו א)[15], וקמח של חיטים נחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שמברך בורא פרי האדמה (רב יהודה שם), שאף על פי שנשתנה מברייתו הקודמת, בדינו הראשון עומד, דומה לזית שנשתנה לשמן שעדיין מברכים עליו בורא פרי העץ (ראה ערך ברכת הפירות. כן משמע ברש"י שם ד"ה הכא).
  • ויש אומרים שמברך שהכל נהיה בדברו (רב נחמן שם), שכיון שיש לדגן עילוי אחר, והיא הפת, לכן כשנשתנה לקמח יצא מכלל פרי, ולכלל דרך אכילתו לא בא (גמ' שם).

ונחלקו ראשונים בבאור מחלוקתם:

  • יש אומרים שלא נחלקו אלא בקמח שלא נטחן דק דק, ויש בו עדיין טעם חיטים, או בקמח שנתייבשו הגרעינים קודם בתנור, אבל קמח הנטחן דק דק שעושים ממנו פת - הכל מודים שאין לברך עליו בורא פרי האדמה (תוספות שם ד"ה קמחא; תוספות ר"י שירליאון שם; רא"ש שם ו ב).
  • ויש אומרים שנחלקו אף בקמח שעושים ממנו פת שמברך לרב יהודה בורא פרי האדמה (כן מצדד הרא"ש שם, בדעת הרי"ף שם; שיטה מקובצת שם).

אף להלכה נחלקו ראשונים:

  • יש פוסקים כדעה הראשונה (רי"ף שם; רשב"א שם, בשם רב האי גאון; רא"ש שם), בין שנטחן דק דק, בין שנטחן קצת בין של קליות (רא"ש שם; טוש"ע שם ה), שמסתברת, לפי שאין דרך בני אדם לאכול קמח (רי"ף שם; רשב"א שם, בשם רב האי גאון), וכן הלכה (טוש"ע שם).
  • ויש פוסקים בקמח של קליות כדעה השניה (רבנו יונה שם; רא"ש שם, בשם יש אומרים; מאירי שם, בשם גדולי המפרשים).

קמח מבושל

קמח של אחד מחמשת מיני דגן שבישלו, מברך עליו בורא מיני מזונות (רמב"ם שם ד, על פי גמ' שם לז ב)[16], וכן אמרו: כל שהוא כעין סולת וכעין חליטה - היינו קמח שמבשלים אותו, או שחולטים אותו במים רותחים - ומחמשת המינים, אומר עליו בורא מיני מזונות (ירושלמי שם ו א).

תערובת

תערובת קמח מיני דגן עם קמח קטניות

עירב קמח קטניות (ראה ערכו) עם קמח של חמשת מיני דגן ועשה מהתערובת פת, מברך עליה המוציא (אשכול (אויערבך) א עמ' 65; אבודרהם, ברכת הלחם, זימון, ברכת המזון; שו"ע או"ח רח ט), ואפילו כשאין באותו קמח שמחמשת המינים כדי שיאכל ממנו כזית בכדי אכילת-פרס (ראה ערכו), באופן שאין מברכים אחריה ברכת המזון אלא ברכה מעין שלש (ראה ערך ברכת המזון, וערך ברכה מעין שלש), מברכים עליה המוציא (אבודרהם שם; שו"ע שם), לפי שהמוציא אינה צריכה שיעור, וגם על פחות מכזית מברכים (ראה לעיל. ט"ז שם ס"ק יב), והוא שיש בפת טעם דגן (שו"ע שם), שאם לא כן אינו חשוב ובטל, ומברך עליו שהכל (משנה ברורה שם ס"ק מה).

תערובת קמח מיני דגן ומעורבים עם דבש ושמן

עירב קמח מחמשת מיני דגן עם דבש ושמן ועשה מהם תבשיל, וכן חמשת מיני דגן שחילקם[17] ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדרה ודייסא, מעורב עם דבש ושמן וכיוצא, נחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שהדבש הוא העיקר, ואינו מברך אלא שהכל (רב יהודה בברכות לו ב).
  • ויש אומרים שהקמח או הדגן הוא העיקר, ומברך בורא מיני מזונות (רב כהנא שם; גמ' שם, בדעת רב ושמואל שם), וכן הלכה (רמב"ם ברכות ג ד; טוש"ע או"ח רח ב), ואפילו שהדבש או שאר המינים שעירב בהם היו יותר מקמח, הקמח הוא עיקר, ומברכים בורא מיני מזונות (רא"ש שם ו ז, על פי גמ' שם לז ב; טוש"ע שם), ואפילו אם אין בקמח כזית בכדי אכילת פרס (מגן אברהם רח ס"ק טו)[18].

כשבירך המוציא על פת שברכתו בורא מיני מזונות

כל דבר שברכתו בורא מיני מזונות, בדיעבד שבירך עליו המוציא, נחלקו הדעות:

  • יש אומרים שכיון שהוא מין דגן אינו בכלל שקר כשאמר המוציא לחם, ויצא (לחם משנה ברכות ח יא, על פי הרמב"ם שם).
  • ויש אומרים שעל תבשיל של דגן כשאמר המוציא ודאי שלא יצא, שאינו לחם כלל, ועל פת הבאה בכיסנים וכיוצא בדברים שיש בהם מחלוקת ויש סוברים שלכתחילה מברך המוציא (ראה לעיל), בזה אף על פי שמספק מברכים לכתחילה בורא מיני מזונות, בדיעבד שבירך המוציא ספק ברכות להקל, ויצא (נשמת אדם נח א).

קדימה בפת

פת שלימה ופתיתי פת

היו לפניו פתיתים - חתיכות - של פת ופת שלימה, וכולן ממין אחד של דגן, חיטים או שעורים וכיוצא, נחלקו אמוראים על איזה מהם מברך: יש אומרים שמברך על הפתיתים, ופוטר את השלימה (רב הונא בברכות לט ב); ויש אומרים ששלימה מצוה מן המובחר (רבי יוחנן שם), שיותר דרך כבוד של מעלה שיברך על השלם (אור זרוע א קמו), ונחלקו ראשונים בבאור מחלוקתם:

  • יש מפרשים שלדעה הראשונה כשהפתיתים והשלימה שווים בגדלם - מברך על איזה מהם שירצה, ואם הפתיתים גדולות יותר מהשלימה הכל מודים שצריך לברך דוקא על הפתיתים הגדולות (רש"י שם ד"ה פתיתין; אשכול (אלבק עמ' 58; אויערבך א עמ' 39), בשם איכא רבנן דמפרשי; ראב"ד בהשגותיו לבעל המאור שם; רשב"א שם, בשמו, והסכים עמו), לפי שהפתיתים קרובה הנאתן יותר מהשלימה, שאינן צריכות בציעה וקרובות לאכילה (אשכול שם; הראב"ד שם), או שהשלימה כל סביבותיה קשה (רשב"א שם; שיטה מקובצת שם), ולדעה השניה לעולם מברך על השלימה (אשכול שם, בשם איכא רבנן דמפרשי; ראב"ד שם; רשב"א שם).
  • יש מפרשים שבפתיתים ושלמים ששניהם שוים בחשיבותם הכל מודים שמברך על השלמים, ולא נחלקו אלא כשהפתיתים חביבות לו יותר, כגון שהפתיתים מפת נקיה והשלימה פת קיבר, שלדעה הראשונה הנקיה עדיפה, ולדעה השניה השלימה עדיפה (לקוטי רמב"ן לברכות שם, בשם גאון, והסכים עמו).
  • ויש מפרשים שהדעה הראשונה היא דוקא כשהפתיתים גדולות יותר מן השלימה, ולדעה זו לעולם מברך על איזה מהם שירצה (תוספות שם ד"ה מברך; תוספות ר"י שירליאון שם; רבנו יונה שם; רא"ש שם ו כא; אור זרוע שם).

ומכל מקום ההלכה כדעה השניה (רמב"ם ברכות ז ד; תוספות שם; רא"ש שם; טוש"ע או"ח קסח א), ואפילו כשהפתיתים מפת נקיה והשלימה פת קיבר, מברך על השלימה (תוספות שם; טוש"ע שם). ואפילו אם יש לפתיתים שתי מעלות יותר מהשלימה, שהן גדולות יותר וגם נקיות יותר, השלימה עדיפה (שו"ע שם ומגן אברהם שם סק"א)[19].

פת שלימה ופתיתי פת ממין חשוב יותר

היו הפרוסה והשלימה משני מינים, והפרוסה ממין יותר חשוב, כגון שהפרוסה של חיטים והשלימה של שעורים, הכל מודים שמברך על הפרוסה של חיטים, ופוטר את השלימה של שעורים, אפילו אם היא קטנה יותר (תוספתא ברכות (ליברמן) ד טו; ברכות לט ב), שחיטים חשובות יותר לפי שהוקדמו לשעורים בפסוק של שבח ארץ ישראל: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וגו' (דברים ח ח. תוספות שם ד"ה אבל), וירא שמים יוצא ידי שניהם, שמניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע (רב נחמן בר יצחק ושלמן בגמ' שם, לפי התוספות שם), שנמצאו שתיהן בידיו, ובוצע משתיהן (רמב"ם שם; תוספות ר"י שירליאון שם; רא"ש שם; טוש"ע שם)[20].

פת שעורים ופת כוסמים

פת שעורים ופת כוסמים, מברך על שעורים, אף על פי שהכוסמים יפות, לפי שהשעורים הן משבעה המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל (דברים ח ח), והכוסמים אינן משבעה המינים (תוספתא שם; טוש"ע שם ד), ואפילו אם פת השעורים היא פרוסה ופת הכוסמים שלימה, אין צריך להניח פרוסה בתוך השלימה לצאת ידי שתיהן, שלא אמרו כן אלא כששתיהן ממין שבעה (מגן אברהם שם סק"ב).

שני לחמים שלמים ממין אחד

היו שתיהן שלימות וממין אחד, אחת גדולה ואחת קטנה, מברך על הגדולה (מרדכי ברכות קכט, בשם הר"מ; שו"ע שם ב).

היתה אחת מהן פת נקיה ואחת פת קיבר, מברך על הנקיה (כן משמע בתוספתא שם; טוש"ע שם ד), ואפילו אם הקיבר יותר גדולה מהנקיה (מגן אברהם שם סק"ז).

אם שתיהן נקיות ואחת לבנה יותר מהשניה, מברך על הלבנה יותר (בית יוסף שם; שו"ע שם), ואפילו אם הבוצע אומר שאותו שאינו נקי ולבן חביב לו יותר, בטלה דעתו אצל כל אדם (בית יוסף שם).

פת טמאה ופת טהורה, מברך על הטהורה; פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה, על איזו מהן שירצה יברך (ירושלמי ברכות ו א; טור שם). יש מפרשים שאפילו אם הוא נזהר מלאכול חולין טמאים, משום חביבות המצוה שברך על פת נקיה, יברך על הטמאה אם ירצה (תרומת הדשן לב); ויש מפרשים שדוקא כשאינו נזהר מחולין טמאים הוא שאמרו שאם הטמאה נקיה מברך על איזו שירצה, אבל לא בנזהר (כן משמע בט"ז יו"ד קיב סק"ח).

וכן פת נכרי ופת ישראל, מברך על פת ישראל, ואם פת הנכרי נקיה, ופת ישראל קיבר -מברך על איזו שירצה (תוספות ברכות לט ב ד"ה אבל, על פי הירושלמי שם; טוש"ע שם ה); ויש מהראשונים שהיה מצוה לסלק הפת של נכרי הנקיה מעל השולחן עד לאחר ברכת המוציא (רבנו שמשון מקוצי בתוספות ברכות שם, ומרדכי שם קכט). יש סוברים שכשאינו נזהר מפת נכרי היה מצוה לסלק, אבל בנזהר אין צריך לסלק, אלא מברך על של ישראל (כן משמע במרדכי שם וב"ח וט"ז סק"ה); ויש סוברים שבנזהר יש לסלק, ובאינו נזהר מברך על איזו שירצה (שו"ע שם)[21].

יש מהראשונים שכתב שהוא הדין פת חיטים יבשה, ושל שעורים בת יומה, מברך על איזו שירצה, וכל כיוצא באלו אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות (מאירי שם).

וכל דיני הקדימה של פת לא אמרו אלא כשרוצה לאכול משני הלחמים, אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאחד מהם, יברך עליו, ואין לחוש לשני, אף על פי שחשוב יותר או חביב לו יותר, שאין מחייבים את האדם לברך על דבר שאין רצונו לאכול (הלכות הרא"ה ברכות עמ' קיט; שיטה מקובצת שם; תרומת הדשן לב; רמ"א שם א).

פת ושאר מאכלים

ברכת הפת פוטרת שאר מאכלים

בירך על הפת פטר את הפרפרת (משנה ברכות מב א; רמב"ם ברכות ד ו; טוש"ע או"ח קעו א), אף על פי שאינה לצורך סעודה למילוי הכרס (רש"י שם ב ד"ה פטר), וכל שכן שפטר מעשה קדרה (גמ' שם ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם) שבא לאכול לזון ממש (רש"י שם ד"ה וכל שכן)[22].

פרפרת זו נחלקו ראשונים מהי:

  • יש אומרים שהם דברים הבאים להמשיך האכילה, כגון בשר וביצים ודגים וכיוצא (רש"י שם א ד"ה ברך על היין).
  • יש אומרים שהם דברים שאוכלים בהם את הפת, כגון מיני תבשיל ופירות (רמב"ם שם), אף על פי שעכשיו לא אכל בהם את הפת (לחם משנה שם).
  • ויש אומרים שהיא פת שמברכים עליה בורא מיני מזונות, כגון פת צנומה בקערה שאין עליה תואר לחם, שברכתה בורא מיני מזונות (ראה לעיל. תוספות שם ד"ה ברך, בשם רבנו חננאל. טוש"ע שם), ובאה להמשיך את המאכל (ב"ח שם).

ודוקא שהביאו את הפרפרת בתוך הסעודה, אבל הביאו לאחר הסעודה, קודם ברכת המזון, אינה נפטרת בברכת הפת (תוספות שם, על פי גמ' שם מא ב).

פת שמברכים עליה בורא מיני מזונות

פת שמברכים עליה בורא מיני מזונות, כשלא באה לגרוי תאות האכילה, וגם שלא לשם מזון ושובע, אלא לשם קינוח סעודה ותענוג להקל מכובד המאכל וכיוצא, כגון לחמניות שבלילתן רכה והן דקות מאד, או פת הבאה בכיסנים (ראה לעיל) שאוכלים אותה שלא מחמת הסעודה, אפילו שאוכלה בתוך הסעודה, מברך לפניה, ואינה נפטרת בברכת הפת, ככל דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה (רא"ש ברכות ו ל; טוש"ע או"ח קסח ח, ומגן אברהם שם ס"ק כא).

וכתבו אחרונים שאין לחייב בברכה שלפניה אלא מה שנקרא פת הבאה בכיסנים לדברי הכל, כגון שהיא ממולאה בדבש וביצים וגם נילושה בדבש וכיוצא, אבל מה שלפי דעת אחרים הוא בכלל לחם גמור, אף על פי שמשום ספק ברכות להקל אנו פוסקים לברך בורא מיני מזונות (ראה לעיל), אבל כאן בתוך הסעודה אנו אומרים להיפך ספק ברכות להקל, שמא הוא לחם ונפטר בברכת הפת (שלחן ערוך הרב או"ח קסח יד; באור הלכה שם ד"ה טעונים).

אכל הלחמניות וכיוצא לשם מילוי רעבונו ולמזון, לעולם נפטרים בברכת הפת (מגן אברהם שם ס"ק כב; שלחן ערוך הרב שם; משנה ברורה שם ס"ק מא), ואפילו מיני עיסה הממולאים בפירות, אין צריך לברך אפילו על הפירות שבהם, כמו שמברכים על שאר הפירות שבתוך הסעודה (ראה להלן), לפי שהם טפלים לגבי העיסה שבאה למזון ולשובע, ונפטרים עמה בברכת הפת (מגן אברהם שם; שלחן ערוך הרב שם)[23].

בירך על הפרפרת כדי לפטור את הפת

בירך על הפרפרת לא פטר את הפת (משנה ברכות מב א; רמב"ם ברכות ד ו; טוש"ע או"ח קעו א), ואפילו אם נתכוין בפירוש לפטור בברכת בורא מיני מזונות של הפרפרת את הפת לא יצא, ואף על פי שבדיעבד אם בירך על הפת בורא מיני מזונות יצא (ראה לעיל), הרי זה כשבירך על אותה פת, אבל כאן כשבירך על הפרפרת אלא שבמחשבתו נתכוין לפטור הפת - אינו פוטר (שיטה מקובצת שם; משנה ברורה שם סק"ב ושער הציון שם סק"ב, בשמו).

בירך על הפרפרת כדי לפטור מעשה קדרה

בירך על הפרפרת אם פוטר מעשה קדרה, שבא למזון, כגון דייסא, נחלקו בתלמוד: יש סוברים שמחלוקת תנאים היא (לשון שניה בגמ' שם ב, שלחכמים פוטר ולבית שמאי לא); ויש סוברים שהכל מודים שאין הפרפרת פוטרת מעשה קדרה (ירושלמי שם ו ה; לשון ראשונה בגמ' שם, לפי הרשב"א שם, ולפי הכסף משנה שם ד ו, והלחם משנה שם, לדעת הרמב"ם).

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שפוטרת (רמב"ם שם, לגירסת רבי יהושע מבני בניו המובא בכסף משנה שם; רשב"א שם; מאירי שם; שיטה מקובצת שם; רמ"א שם)[24]; ויש פוסקים שאינה פוטרת (רמב"ם שם, לגירסתנו; רבנו יונה שם).

דברים הבאים מחמת הסעודה ושאינם באים מחמתה

דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה לפניהם, ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם (רב פפא בברכות מא ב; רמב"ם ברכות ד יא; טוש"ע או"ח קעז א), שהבאים מחמת הסעודה ברכת המוציא שעל הפת פוטרתם (רמב"ם שם; טוש"ע שם), מה שאין כן כשלא באו מחמת הסעודה שאינם טפלים ללחם, ואינם נפטרים בברכת המוציא (רש"י שם ד"ה טעונין; טוש"ע שם)[25].

בפירוש מחמת סעודה ושלא מחמת סעודה נחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים מחמת סעודה הוא שמלפת בהם את הפת, ושלא מחמת סעודה הם דברים שאינם לפתן ובאים למזון ולשובע, כגון דייסא וכרוב ותרדים וכיוצא (הלכות גדולות ברכות ו, עמ' סה במהדורת מכון ירושלים; רש"י שם ד"ה דברים וד"ה שלא מחמת; אשכול (אויערבך) א יט; פרדס (עהרנרייך) עמ' קפד).
  • ויש מפרשים שדברים שדרכם לאכלם עם פת, כגון בשר ודגים וכל מיני קדרה, אפילו שאכלם בתוך הסעודה בלא פת, הם דברים הבאים מחמת סעודה, וכן כל דבר שבא למזון ולשובע, כגון דייסא וכיוצא, וברכת הפת פוטרתם, ודברים הבאים שלא מחמת סעודה הם דברים שאין דרכם לבוא בתוך הסעודה, כגון תמרים ורמונים ושאר כל פירות, שאין רגילים ללפת בהם את הפת, ואלו הם שצריכים ברכה לפניהם, ואין ברכת הפת פוטרתם (תוספות ד"ה הלכתא, בשם ר"י; רא"ש שם ו כה), וכן הלכה (טוש"ע שם), ואפילו היו הפירות לפניו בשעה שבירך על הפת, ואפילו שהיו מבושלים, אין הפת פוטרתם (מגן אברהם שם סק"ב).

כשקבע סעודתו על הפירות

במה דברים אמורים כשלא קבע סעודתו על הפירות ולא הביאם ללפת בהם את הפת, אבל אם קבע סעודתו עליהם, הרי הם טפלים לפת ונפטרים בברכתה, כדברים הבאים מחמת הסעודה (שו"ע שם ג, על פי ירושלמי ברכות ו ה).

קבע סעודתו על הפירות ואכלם עם הפת, אלא שבתחילת הסעודה אכל קצת בלא פת, נחלקו ראשונים: יש אומרים שאף הם נפטרים בברכת הפת (רא"ש שם כח; טור שם; שו"ע שם, בסתם בדעה א); ויש אומרים שמה שאוכל בלא פת אינו נפטר בברכת הפת (רבנו יונה שם, לפי הבית יוסף שם; שו"ע שם, בשם יש חולקין), ולכן טוב שיאכל בתחילה מהפירות עם פת, ואז אפילו אם אחר כך יאכל מהם בלא פת אינם טעונים ברכה כלל (שו"ע שם, על פי רבנו יונה שם), ואפילו שאינו חוזר לבסוף לאכול עמהם פת, מאחר שעיקר קביעות היה עליהם (בית יוסף שם; רמ"א שם).

אבל אם לא היה עיקר קביעת הסעודה על הפירות, אינם נפטרים בברכת הפת אלא אם כן בתחילת אכילתו אכל עם הפת, וגם דעתו לבסוף לאכול שוב עמהם פת, ואז אפילו אם בינתיים אכל מהם בלא פת אינם טעונים ברכה לפניהם (שו"ע שם ב, על פי רבנו יונה שם); ויש מהראשונים מסתפקים אפילו כשאוכל תחילה וסוף עם פת אם לברך על מה שאוכל באמצע בלא פת (סמ"ג עשין כז; הגהות מימוניות ברכות ד ו), ולכן ירא שמים יאכל מקודם מעט בלא פת ויברך עליהם, ואחר כך יאכלם בין בפת בין בלא פת (הגהות מימוניות שם; מגן אברהם שם סק"ג), ודוקא כשהובאו ללפת בהם את הפת, אבל אם הובאו לשם קינוח סעודה ותענוג, אף שאכל מהם מקצת תחילה וסוף עם פת צריך ברכה לדברי הכל למה שאוכל בלא פת, ואינו נפטר בברכת הפת (מגן אברהם שם).

פירות שלא היו לפניו בשעה שבירך על הפת

כשאוכל הפירות עם הפת, באופן שנפטרים בברכת הפת, הם נפטרים אפילו כשלא היו לפניו בשעה שבירך על הפת, שכיון שבאים ללפת את הפת אינם טעונים ברכה כלל (המאור ברכות מא ב; רשב"א שם; שו"ע או"ח קעז ד), אבל אם אחר שבירך על הפת שלחו לו מבית אחרים שאינו סמוך עליהם, ולא היתה דעתו על הדורון, אפילו הם מהדברים שדרכם ללפת בהם את הפת, צריך לברך עליהם (פרדס (עהרנרייך) עמ' קפד; שו"ע שם ה), ואין העולם נזהרים בזה, מפני שסתם דעת האדם על כל מה שמביאים לו בסעודה (רמ"א שם).

דברים הבאים לאחר הסעודה

דברים הבאים לאחר הסעודה, קודם ברכת המזון, לאחר שמשכו ידיהם מן הפת וקבעו עצמם לאכול דברים אחרים, צריכים ברכה לפניהם, בין כשהם דברים הבאים מחמת הסעודה כבשר ודגים או דייסא וכיוצא, ובין שהם שלא מחמת הסעודה, כפירות וכיוצא (תוספות שם ד"ה לאחר; טוש"ע שם ב)[26].

הביאו הפירות בתוך הסעודה ללפת בהם את הפת, ונפטרו בברכת הפת, ונמשכה אכילתו עד לאחר הסעודה, גם אותם שאכל אחר הסעודה אינם טעונים ברכה לפניהם (רשב"א שם).

ודוקא בימי המשנה והתלמוד, אך בימינו דין זה של אחר הסעודה אינו נוהג, שאין אנו רגילים למשוך ידינו מן הפת עד אחר ברכת המזון, ואצלנו תמיד הם כמו בתוך הסעודה (תוספות שם; טוש"ע שם).

הערות שוליים

  1. ד, טור' תקע-תקצה.
  2. על דגן מחמשת המינים, חי או שלוק, כמו שהוא, וכן על קמח, חי או קלוי, ראה להלן.
  3. ויש מהאחרונים שכתבו שיצא, שחיטים הם פרי האדמה, כמו שכתוב לגבי בכורים: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה (דברים כו ב. אלפסי זוטא ברכות מד א; נשמת אדם נח ב); ויש מהאחרונים שנסתפק בזה (כסף משנה ברכות ד ו).
  4. ויש מהתנאים הסוברים שלעולם מברכים עליהם המוציא (רבי מונא בשם רבי יהודה בברכות מב א); ויש הסוברים שמברכים עליהם ברכה מיוחדת: בורא מיני כסנין (תוספתא שם, לגירסתנו ולגירסת רבנו חננאל שם, ועירובין כט א, והערוך, כסן א, ותרגימא).
  5. ויש מהאחרונים שנסתפק במי פירות ומי ביצים (מגן אברהם שם ס"ק טז וס"ק מד).
  6. ויש הסובר שאפילו במיני מתיקה שהדבש מרובה על המים יש לברך המוציא, אלא אם כן התבלין והדבש הם רבים מהקמח (ב"ח שם, בשם מהרש"ל), ודעה יחידית היא זו (ט"ז שם סק"ז).
  7. ויש מהראשונים הסובר שהוא לחם הנאפה מבלי גלגול רק שמערב עיסה עם מים לישה עבה (רש"י שם ד"ה לחמניות, לפי ט"ז שם סק"ט); ונחלקו עליו וכתבו שלחם כזה ברכתו המוציא (תוספות שם ורא"ש שם), וכן הלכה (שו"ע שם ח).
  8. ויש מהראשונים הסובר שבלילתו רכה לעולם אין מברכים עליו המוציא, ואין שום אפייה מחייבת אותו, ואפילו אפייה בתנור, ולא נחלקו אמוראים אלא בבלילתו עבה (מאירי שם).
  9. ויש מהאחרונים שכתב שאין הלכה כן (ט"ז שם סק"ט).
  10. על הפת שעיפשה, ראה ערך ברכת שהכל.
  11. ויש מהגאונים הסוברים שאין הלכה כן, שכן הדבר תלוי לדעתם במחלוקת תנאים, אם יוצאים ידי חובת מצה ברקיק המבושל שלא נימוח (ראה ברכות לח ב. הלכות גדולות ברכות ו, עמ' סה במהדורת מכון ירושלים; רמב"ן שם ורא"ש פסחים ב טז, בשמו; שאילתות עז, לפי העמק שאלה שם ט); וראשונים נחלקו עליהם וכתבו שכן ההלכה, שלדעתם אין דין המוציא תלוי במחלוקת התנאים למצה (תוספות פסחים מא א ד"ה אבל; תוספות ר"י שירליאון ברכות שם; רמב"ן שם; רא"ש פסחים שם).
  12. ויש מהראשונים המפרש שחביצה היינו שהפרורים נתבשלו בתוך קדרה (כן משמע מרש"י שם ד"ה חביצא).
  13. ויש מהראשונים הסובר שדוקא בפרורים גסים קצת, אף על פי שאין בהם כזית, הוא שמברך המוציא, אבל פרור דק מאד אין מברך עליו אלא בורא מיני מזונות (ראבי"ה ברכות קג).
  14. ויש מהראשונים הסובר שלא אמרו לברך בורא פרי האדמה אלא בחטים קלויות, אבל כשאוכלן חיות אינו מברך אלא שהכל (מאירי שם לו א).
  15. ויש מהראשונים שכתב שעל קמח של שעורים אינו מברך כלל, אלא אם כן היה הקמח חרוך, שאז מברכים עליו שהכל (מאירי שם).
  16. כשבישלו בתערובת מינים אחרים, ראה להלן.
  17. אם לא חלק את הדגן, אלא כתש, היינו שהסיר קליפתו על ידי הכתישה, דינו כדין דגן כתוש שבישלו לבד כדייסא (ראה לעיל).
  18. ויש מהראשונים שכתב שאם אין בו כזית בכדי אכילת פרס, כיון שאפילו כשהוא בעינו אינו חשוב לברך אחריו ברכה מעין שלש, כשהוא בתערובת אין מברכים עליו אפילו לפניו בורא מיני מזונות (הל' הרא"ה ברכות עמ' קט ועמ' קיז).
  19. ויש מהראשונים הסוברים שפרוסה נקיה עדיפה משלימה שאינה נקיה, ומברך על הפרוסה (רבנו יונה שם; כלבו כד).
  20. ויש אומרים שבוצע מהשלימה בלבד (רש"י שם ד"ה המניח, בפירוש השני, לפי הרא"ש שם) שכיון שהפרוסה מונחת תחת השלימה נראה כמו שבוצע גם על הפרוסה (תוספות שם, לדעה זו) אבל לא יבצע מהפרוסה לבד (תוספות שם); ויש אומרים שבוצע מהפרוסה, שהיא של חטים ועדיפה, וההידור של השלימה מקיים במה שמניח עמה את השלימה, ובהנחה בלבד מקיים שתיהן (רבנו יונה שם).
  21. היה בעל הבית אינו נזהר והמסובים עמו נזהרים, או להיפך, ראה ערך פת נכרי.
  22. ויש תנאים הסוברים שאין הפת פוטרת אפילו מעשה קדרה, וכל שכן את הפרפרת (גמ' שם, ללשון אחת, וירושלמי שם ו ה, בדעת בית שמאי).
  23. ויש מי שחולק וסובר שאין הדבר תלוי בדעתו של האדם, אם הוא מתכוין לתענוג או למזון ושובע, אלא אם אכל מעט, שאין דרך רוב בני אדם לקבוע סעודה על שיעור זה, מברך לפניה, אפילו שהוא נתכוין לשובע (ט"ז שם סק"י).
  24. ומהם שכתבו שאפילו פת דוחן (ראה ערך דוחן) ובשר וגבינה וביצים ודגים ותבשיל וכל דברים המיוחדים למזון, אף על פי שברכתם שהכל, נפטרים בברכת בורא מיני מזונות שעל הפרפרת, שהם לגבי פרפרת כפרפרת לגבי הפת (מאירי שם; שיטה מקובצת שם).
  25. ויש החולק וסובר שפת פוטרת כל מיני מאכל, וכל מה שבא בתוך הסעודה נפטר בברכת המוציא (רבי חייא שם).
  26. ויש חולקים וסוברים שבפירות בלבד הוא שאמרו כן, אבל בשר ודגים ומיני קדרה לעולם אינם צריכים ברכה לפניהם, אפילו לאחר הסעודה קודם ברכת המזון, שאינם באים לקינוח סעודה אלא למזון ולהשביע, ופת פוטרת כל מה שבא למזון ולהשביע (כן משמע מאור זרוע א קנד, בשם רבנו חננאל; רשב"א שם).