מיקרופדיה תלמודית:גזרה שוה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

גזרה שוה

הגדרה[1] - לימוד דין בענין אחד מענין שני, על פי מילים דומות הכתובות בתורה בשני העניינים

המידה וגדרה

מקורה

גזרה שוה[2] היא מידה בתורה, הנמנית - בין המידות שהתורה נדרשת בהן - בתוך שבע המידות של הלל הזקן (תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ז יא; אבות דרבי נתן לז; ברייתא דרבי ישמעאל בהקדמת תורת כהנים לגירסת הראב"ד והקרבן אהרן ועוד), בתוך שלש עשרה המידות של רבי ישמעאל (תורת כהנים שם), ובתוך שלשים ושתים המידות של רבי אליעזר ברבי יוסי הגלילי (מידה ז).

מהותה

גדר המידה הוא, שיש בתורה מצות שכל ענייניהן מפורשים, ויש שמקצתם סתומים, ויש לנו להשוותם וללמוד זו מזו (רבי סעדיה גאון בבאור הגזירה שוה), ובאה הלכה למשה מסיני ללמדנו (ראה ערך מדות) שאם בשני מקומות בתורה נכתבו מילים דומות, הם נכתבו ללמד זה על זה (הליכות עולם ד).

לימוד זה נמצא במקומות רבים בתורה כולה, במשנה נזכר לימוד זה - בשמו גזרה שוה[3] - לגבי דין ערכין (ראה ערכו): נאמר בפרשת ערכין שנה בשנת ששים: וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה (ויקרא כז ז), ונאמר שָׁנָה בשנת חמש ובשנת עשרים (שם ה וג) - לגזרה שוה שנה שנה, מה שנה האמורה בשנת ששים כלמטה ממנה - שבשנת הששים ערכו שוה לפחות מששים - אף שנה האמורה בשנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנה (משנה ערכין יח א).

שמה

ישנם שני פירושים לעצם השם גזרה שוה:

  • יש מפרשים שהוא מפני שמידה זו נדרשת על פי המילים השוות בשני העניינים, וגזרה היינו המילה הגזורה משורש אחד במילים השוות (כללי הגמרא לבית יוסף על ספר הליכות עולם שער ד, וכן מבואר בהליכות עולם שם; של"ה תורה שבעל פה בכלל גזרה שוה; מדות אהרן לברייתא דרבי ישמעאל בתורת כהנים).
  • ויש מפרשים במובן גזרת הכתוב, היינו שמידה זאת גוזרת להשוות העניינים שבשני המקומות על ידי התיבה המשותפת, מבלי שבעצם יהיה שיווי ביניהם (מדות אהרן שם, בפירוש ב[4]).

שני מיני גזרה שוה

שני מיני גזרה שוה הם: גזרה שוה שאינה באה אלא לפרש מה שכתוב בתורה, וגזרה שוה המלמדת דין מחודש שאינו כתוב (ראה רמב"ן בהשגות לספר המצות שורש ב ד"ה והנה ראינו) וכדלהלן:

  • גזרה שוה של פירוש, כגון הגזרה שוה "קיחה קיחה", נאמר בקדושי אשה: כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה (דברים כד א), ונאמר בקנין שדה: כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי (בראשית כג יג), מה קיחה של שדה עפרון בכסף, אף קדושי אשה בכסף (קדושין ב א. וראה תוספות שם ג א ד"ה ואשה) וכיוצא.
  • גזרה שוה של לימוד דין כיצד, נאמר בשומר-שכר (ראה ערכו): אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ (שמות כב י), ונאמר בשומר-חנם (ראה ערכו): אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ (שם ז), מה בשומר שכר פטר את היורשים - שהיורשים פטורים מן השבועה (ראה שבועות מז א. וראה ערך שבועת הדיינים וערך שומרים) - אף בשומר חינם פטר את היורשים (הדוגמא שבברייתא דרבי ישמעאל בהקדמת תורת כהנים), וכיוצא הרבה.

תוקפה

גדרו של הדבר הנלמד

נחלקו הראשונים בתוקף של דבר הנלמד מגזרה שוה:

  • יש מהראשונים שסוברים שגזרה שוה היא כגוף התורה לכל דבר (רמב"ן בספר המצות ב), ומה שנלמד מדין גזרה שוה הוא כאילו כך כתוב מפורש בתורה (רש"י כתובות ג א ד"ה שוויוה. וראה רש"י גיטין לג א ד"ה בעילת).
  • יש סוברים שמה שנלמד מגזרה שוה אינו אלא מדרבנן (רבינו גרשום בבא בתרא מח ב; רש"י כתובות שם בשם רבותיו ועוד), ונדחו דבריהם (ראה רש"י שם ויבמות צ ב ד"ה א"ל, ורשב"ם בבא בתרא שם ד"ה ואית[5]).
  • ויש מהראשונים שמחלקים בין גזרה שוה שעצם הדין הנלמד ממנה מקובל בתלמוד שהוא מהתורה, אלא שהכתוב לא הזכירו בפירוש מפני שאפשר ללמדו בגזרה שוה, שדין זה הוא מן התורה, לבין גזרה שוה שלא מצאנו בפירוש בתלמוד שיאמרו על הדין הלמד ממנו שהוא מן התורה, שאז אינו אלא מדברי סופרים (ספר המצות לרמב"ם שורש ב, ושם במצות לא תעשה שלו[6]).

ואף לדעה זו יש מפרשים שלא אמרו שגזרה שוה ממין השני אינה מדברי תורה אלא לענין שלא נחשוב את הדין הלמד ממנה במנין המצות, אבל מודים הם שהדין דין תורה לכל הדברים, וקראוה בשם דברי סופרים מפני שהם פירשוה לנו, ולא בא בפירוש בתורה (זוהר הרקיע לרשב"ץ בהקדמה; מגלת אסתר לספר המצות שורש ב. וראה ערך מדות על מחלוקת זו גם בכל י"ג המידות).

כשמוציא הכתוב מידי פשוטו

אין בכח הגזרה שוה להוציא את הכתוב מפשוטו לגמרי, היינו שאם נפרש את הכתוב כפשוטו אינו מופנה - מיותר - (ראה להלן: מופנה ואינה מופנה. כתובות לח ב), וכן אין ללמוד מגזרה שוה דין שהוא נגד הפשט של אותה מילה הנידונית בגזרה שוה (תוספות שבת קלא ב ד"ה שבעת. וראה תוספות סנהדרין נ ב ד"ה כשהוא. וראה מלא הרועים ב ערך גזרה שוה כו. וראה ערך אין מקרא יוצא מידי פשוטו).

ישנו מקום אחד שהיתה להם קבלה מרבותיהם, שהגזרה שוה מוציאה לגמרי את הכתוב מפשוטו, והוא ביבום (ראה ערכו), שנאמר בו: וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת (דברים כה ו), שלפי פשוטו קוראים לבן הנולד ראשון בשמו של המת, ומגזרה שוה למדנו פירוש אחר, ופשוטו של מקרא נעקר לגמרי, שאין צריך לקרות לבנו בשם המת (יבמות כד א, ורש"י ד"ה ואפיקתיה. וראה ערך הנ"ל).

יש שנכתב הדבר הלמד במפורש

דבר הלמד בגזרה שוה, יש מהראשונים סוברים שלפעמים כתבה התורה את אותו דבר גם בפירוש, כדרך שאומרים בקל וחומר: מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא - דבר שאפשר ללמדו בקל וחומר, פעמים טורח הפסוק וכותבו בפירוש (ר"ן נדרים ג א ד"ה לנדור נדר, על פי בבא מציעא סא א. וראה ערך מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכו'); ויש סוברים שבגזרה שוה אין אומרים כן (משנה למלך מלוה ולוה ד א; ספר כריתות ה א. וראה מלא הרועים ב ערך גזרה שוה יא, וערך מילתא דאתיא בקל וחומר ב).

קבלתה מפי הרב

אין אדם דן מעצמו

בניגוד לקל וחומר שאדם דן מעצמו (פסחים סו א, ונדה יט ב, וירושלמי פסחים ו א. וראה ערך מדות אם בשאר המידות אדם דן מעצמו), אמרו שאין אדם דן גזרה שוה מעצמו (שם) אלא אם כן קיבלה מרבו, ורבו מרבו, עד משה רבנו (רש"י סוכה יא ב ד"ה לא ילפינן, וראה רש"י פסחים שם ד"ה וכי), שנותן התורה בלבד הוא שיכול להגיד שמילים אלו נכתבו ללמד דבר זה (מדות אהרן לברייתא דרבי ישמעאל).

ויש אומרים שהגזרה שוה צריכה להיות מקובלת מבית- דין-הגדול (ראה ערכו), והוא דן אותה מעצמו (רמב"ם בספר המצות להבנת קנאת סופרים בשורש ב), שהתנו חכמים שלא ידון כל אדם במידה זו אלא בית דין הגדול שידעו לחקור היטב אם באמת מילים אלו נכתבו לשם כך בתורה (קנאת סופרים שם).

ולפיכך מצאנו מחלוקות תנאים, שזה דורש הגזרה שוה, וזה אינו דורש, לפי שזה קיבל גזרה שוה זו מרבו, וזה לא קיבל (ראה שבת צז א, ורש"י ד"ה ואלא, פסחים שם, וסוכה שם ועוד); ויש שכתבו שהיה להם בקבלה מנין הגזרות שוות שבכל התורה, ולפיכך לא קיבל תנא אחד מהשני גזרה שוה שהשני קיבל מרבו, לפי שהיתה אצלו יתרה על החשבון (תוספות שבת שם ד"ה גזרה שוה).

להלכה עושים כדעת מי שקיבל הגזרה שוה, שהחולק אינו חולק אלא מחמת שלא שמע, וזו אינה ראיה (ריטב"א ראש השנה לג א).

אופני מסירת הגזרה שוה

לדעה זו שהגזרה שוה נמסרה מסיני, אין הכוונה שכך נמסר תלמדו מילה פלונית ממילה שבפסוק פלוני ותשוו דין שניהם לענין פלוני, שאם כן לא היינו מוצאים בגמרא מחלוקת בין התנאים בדינים היוצאים מגזרה שוה (ראה חולין פה א, וסנהדרין פג ב ועוד), וכן לא היינו יכולים לומר שגזרה שוה היא מידה שהתורה נדרשת בה, מאחר שאין בה מקום לדרשה מדעת חכמים (רמב"ן בספר המצות שורש ב; של"ה תורה שבעל פה י"ג מידות; הליכות עולם ד), אלא הכוונה היא שנמסרו מסיני חלקים מהגזרה שוה (רמב"ן שם).

והגזרות שוות בעיקרן הן שתים: או שהענין ידוע בקבלה ועל החכמים לחפש את המילה, או שהמילה ידועה ועל החכמים לחפש את הענין, שהגזרה שוה נמסרה סתם, ומסר הכתוב לחכמים איך לדרוש (הליכות עולם שם). ובפרטיהם יש כמה מינים:

  • יש שנמסר בקבלה שענין זה נלמד בגזרה שוה, ולא נמסר מאיזה מקום נלמד ומהו הדין שנלמד, כמו בשחיטה שאינה ראויה לאכילה שנחלקו תנאים אם שמה שחיטה או לא (ראה ערך שחיטה), שהיתה בידם קבלה שיש ללמוד זאת מגזרה שוה, ולכן כל אחד הביא לכך מקור מגזרה שוה, ונתנו טעם לכל אחד מהתנאים למה לא למד כשני (ראה חולין פה א, וראה רמב"ן בספר המצות שם. ובראש יוסף לחולין שם).
  • יש שידוע להם שענין זה למד מהשני בגזרה שוה, אבל לא ידוע להם מאיזה מילים, ובאו חכמים ודנו על כך, כמו לענין תשלום קנס באונס (ראה ערכו) ומפתה (ראה ערכו), שידעו שלמדים זה מזה בגזרה שוה, ודנו אם למדים זאת מהמילים אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה שכתובות בשניהם (דברים כב כח, ושמות כב טו), או מהמילה בְתוּלָה הכתובה בשניהם (שם ושם. ספר הכריתות בתי מדות ב ה, ומדות אהרן שם, על פי כתובות לח ב. וראה תוספות שם ד"ה אימא).
  • יש שידוע להם שמילה פלונית שבלמד ניתנה לדרוש בגזרה שוה, אבל לא ידוע מאיזה מלמד יש לדרוש מילה זו, כמו המילה נתינה (תִּתֶּן לוֹ) שכתובה בהענקה (דברים טו יד), ונחלקו תנאים אם למדים נתינה נתינה מעבד (שמות כא לב) שהוא בשלשים שקלים, או נתינה נתינה מערכין (ויקרא כז כג, ראה הגהות הגרי"פ קדושין יז א, וברש"ש שם) שהוא בחמשים שקלים (קדושין יז א[7]).
  • יש להיפך, שהמילה שבמלמד נתקבלה ודנים מעצמם על הלמד איזהו, כמו שאמרו שלמדים מאות האמור בשבת (שמות לא יג) לאות האמור במילה (בראשית יז יא) שמילה דוחה שבת, ושאלו שאם כן נלמד גם אות האמור בתפלין (דברים ו ח) מאות של שבת (שבת קלב א, ועי' רש"י שם ד"ה אלא מעתה).
  • ויש שידוע שמילים אלו ניתנו לדרוש בגזרה שוה, אבל לא ידוע באיזה עניינים הן, וחכמים דנים מעצמם שבעניינים אלה היא הגזרה שוה (תירוץ ב בחידושי הרמב"ן בבא מציעא פז ב ד"ה אתיא, וחידושי הר"ן שם[8]).

יש מהאחרונים שחולק על כללים אלה וסובר שגזרה שוה צריכה להיות מקובלת מסיני בין בעניינים ובין במילים, אלא שאם נשכחו המילים ועדיין זוכרים את העניינים שניתנו לדרוש, יכולים חכמים בפלפולם לומר שמתיבות אלו נתקבלה הגזרה שוה, ובאופן זה הוא שתוכל ליפול מחלוקת בין החכמים (מלא הרועים ב ערך גזרה שוה כב, וראה עוד שם יח - כ).

אופן שדן מעצמו

יכול אדם לדון גזרה שוה מעצמו כדי לקיים תלמודו (ירושלמי פסחים ו א), שאין הפסד בדבר מאחר שהדין מקובל מרבו, ואין הגזרה שוה אלא לסמך בעלמא (קרבן העדה שם), וכן כתבו ראשונים שכל דבר שיודעים בו שכן הוא האמת, אבל לא נתברר לנו סמך מן הכתוב, הרשות ביד כל אדם לדון ולהביאו בגזרה שוה (נמוקי יוסף בבא קמא ל א, בשם הרא"ה).

גילוי מילתא

כשהגזרה שוה אינה אלא גילוי-מילתא (ראה ערכו) שבכל מקום שנכתבה מילה זו פירושה כך, אינה גזרה שוה ממש, ואדם דן לימוד זה מעצמו, וכן מצינו שרצו בגמרא ללמוד קמה שנאמרה באכילת פועל (דברים כג כו) מקמה שנאמרה בקצירת העומר (שם טז ט), לומר שאין הפועל אוכל אלא דבר שחייב בחלה (ראה ערכו), אף שבמסקנא נדחה לימוד זה, ואם כן לא נתקבל מסיני, אלא שאין זה אלא גילוי מילתא, שכיון שנאמרה קמה סתם, ומצינו בתורה קמה שחייבת בחלה, אין לך אלא קמה כזו (תירוץ א בחידושי הר"ן בבא מציעא פז ב ד"ה אתיא; תירוץ ב בריטב"א שם).

אמנם יש אומרים שלא דנו זאת בתורת גזרה שוה אלא בתורת בנין-אב (ראה ערכו) ומה מצינו (שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד; תירוץ א בחידושי הרמב"ן שם); ויש מפרשים שהגזרה שוה קמה קמה כן נתקבלה מסיני, אבל לא ידעו לאיזה ענין (רמב"ן שם בתירוץ ב, לדעת רש"י).

מופנה ואינה מופנה

פרטי הדינים

שלש גזרות שוות הן:

  • מופנה משני צדדים, שהמילים הנידונות בגזרה שוה הן מיותרות בשני הצדדים, בלמד ובמלמד, ולא נכתבו אלא בשביל הגזרה שוה.
  • מופנה מצד אחד.
  • שאינה מופנה כלל (ראה שבת סד א).

בגזרה שוה שמופנה משני צדדים לדברי הכל למדים ואין משיבים, שאפילו שמצינו פירכא והבדל בין המלמד לבין הלמד, אין אומרים פירכא זו (נדה כב ב וכג א), שמאחר ששתי התיבות אינן צריכות לגופן, הרי זה כאילו הדבר מפורש במקרא ואין להשיב עליו (רש"י שבת שם ד"ה מופנה; הליכות עולם ד).

בגזרה שוה שמופנה מצד אחד, נחלקו תנאים: רבי ישמעאל סובר למדים ואין משיבים, וחכמים סוברים למדים ומשיבים (נדה שם), והיינו שאם אין פירכא למדים גזרה שוה זו, ואם יש פירכא משיבים ואין למדים (רש"י שם)[9].

בגזרה שוה שאינה מופנה כלל, נחלקו אמוראים: לרב יהודה אמר שמואל אין למדים הימנה כלל, אף שאין מה להשיב עליה, ולרב אחא בריה דרבא בשם רבי אלעזר למדים ומשיבים[10] (שם).

בגזרה שוה שנתקבלה מסיני

יש מהראשונים שכתב שאף גזרה שוה המקובלת מסיני צריכה להיות או מופנה או - אם אינה מופנה - שלא תהיה עליה תשובה (רש"י גיטין מא ב ד"ה דכולי עלמא); ויש שכתב שהתנאי של מופנה אינו אלא לגזרות שוות שאינן מקובלות (ריטב"א בשיטה מקובצת בבא מציעא מא ב ד"ה שלא).

ויש ששאלו מאחר שאין אדם דן גזרה שוה מעצמו והכל נדרש והתקבל מסיני, מה מקום לחלק בין מופנה לאינה מופנה, והשיבו, שמכיון שבגזרות שוות נתקבלו העניינים או המילים לבדן, וחכמים מדעתם קבעו מה לדרוש ומהיכן (ראה לעיל: קבלתה מפי הרב; אופנים שונים במסירת הגזרה שוה), שוב יש מקום לחלק בין מופנה לאינה מופנה, במה שנמסר לחכמים לדרוש מדעתם (של"ה תורה שבעל פה בגזרה שוה. וראה הגהות הריעב"ץ לנדה כב ב).

שינוי במילה דינו כמופנה

שינוי בתיבה הכתובה בתורה, שבמקום לשון תיבה רגילה נכתבה תיבה אחרת, כדי לדון על פיה גזרה שוה, דינו כמופנה, אף שאין כאן תיבה מיותרת, כגון בעדים-זוממים (ראה ערכו) שנאמר: וְדָרְשׁוּ וגו' הֵיטֵב (דברים יט יח) במקום ודרשו וחקרו, שינוי הלשון מורה שמופנה הוא לגזרה שוה (סנהדרין מ ב, וראה שם כן גם בעיר הנדחת[11]).

שתי תיבות המיותרות בצד אחד

שתי תיבות המיותרות בצד אחד של הגזרה שוה דינה כמופנה משני צדדים, שאנו נותנים תיבה אחת מהן לצד השני, והרי גם שם תיבה מיותרת, כמו תושב ושכיר האמור בפסח ובתרומה לגזרה שוה, ובפסח הוא מיותר ובתרומה אינו מיותר, אנו אומרים תן אחת משתי התיבות לפסח ואחת לתרומה, והרי זה מופנה משני צדדים (יבמות ע ב), ודוקא כששתי התיבות הן שוות בעניינם ומשמעות אחת להן, כתושב ושכיר, אבל כשאינן מענין אחד אין אומרים כן.

דברי תורה מדברי קבלה

אין למדים דברי תורה בגזרה שוה מדברי קבלה - דברי נביאים - אפילו כשהוא מופנה (נדה כג א. וראה ערך דברי קבלה), אלא אם כן אין הגזרה שוה אלא גילוי מילתא, לפרש תיבה ידועה (בבא קמא ב ב. וראה ערך הנ"ל).

צורתה

כשהמילים שוות

צורת הגזרה שוה באה באופנים שונים:

  • לרוב, המילים הנידונות בגזרה שוה, המלמד והלמד, הן שוות.
  • יש שקבוצת מילים רצופות השוות מהווה גזרה שוה, כמו: אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ הנאמר בשומר שכר ובשומר חנם לגזרה שוה (ראה לעיל: המדה וגדרה; שני מיני גזרה שוה הדוגמא מריש תורת כהנים).
  • ויש שהשורש בלבד של שתי המילים שוה, כמו בכור שלמד ממעשר בהמה לכמה דינים בגזרה שוה של "עברה עברה", בבכור נאמר: וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם (שמות יג יב), ובמעשר נאמר: כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט השבט (ויקרא כז לב. ראה זבחים ט א, ורש"י ד"ה עברה).

כשמשמעות המילים שווה

רבי ישמעאל דורש גזרה שוה אף באופן שרק משמעות המילים שווה, וזוהי שאמרו בכמה מקומות בתלמוד: זוהי שיבה, זוהי ביאה, היינו: נאמר בנגעי-בתים (ראה ערכו) בהסגר ראשון: וְשָׁב הַכֹּהֵן (ויקרא יד לט), ונאמר שם בסוף שבוע ראשון: וּבָא הַכֹּהֵן (שם מד), מה בשיבה חולץ - האבנים - וקוצה וטח - קולף הטיח וטח מחדש - ונותן לו שבוע, אף בביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע (תורת כהנים שם; עירובין נא א), ששניהם עניינם אחד שבא מביתו לבית המנוגע (רש"י בעירובין שם ד"ה ושב[12]).

בירושלמי אמרו שרבי ישמעאל שמקפיד על לשון הכתוב, ומבדיל בין מקום שנאמר בו בְּבֹאֲכֶם (במדבר טו יח) למקומות שנאמר בהם כִּי תָבֹאוּ, או כִי יְבִיאֲךָ (ראה כתובות כה א) - אף שהבדל זה לא לענין גזרה שוה נאמר - חולק על השיווי מצד הענין במקום שהמילים אינן שוות (ירושלמי ערלה א ב. וראה בפני משה שם).

מילה שאינה כתובה כלל

יש מהראשונים שכתבו שלפעמים דורשים גזרה שוה אף ממילה שאינה כתובה כלל, אלא שלשון הכתוב מורה הענין כאילו היא כתובה, כפי שדורש רבי אליעזר גזרה שוה: נאמר כאן - בערכין - וָמַעְלָה (ויקרא כז ז), ונאמר להלן: וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ (במדבר יח טז. לגירסת התוספות ערכין יח ב ד"ה ופדויו) ומעלה, מה להלן מבן חודש ויום אחד, אף כאן מבן חודש ויום אחד (ערכין יח ב, והיינו חודש ויום אחד יותר על השנים), ובכתוב נאמר רק ופדויו מבן חודש, ולא כתוב ומעלה, אלא שכיון שכתוב מבן חודש ולא בן חודש משמעו כאילו כתוב ומעלה, ודורשים מזה גזרה שוה (תוספות שם, וראה שם בגליון שלרש"י גירסא אחרת מכתוב אחר. וראה יד מלאכי קכה).

כששני אופני הלימוד סותרים

במקום שאפשר לדון גזרה שוה בשני אופנים הסותרים זה את זה, דנים בצורה הקרובה יותר על ידי שיווי המילים, ולכן דורשים 'צוה' שנאמר במלואים (ראה ערכו): צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת (ויקרא ח לד), מ'צוה' שנאמר בפרה אדומה: אֲשֶׁר צִוָּה ה' (במדבר יט ב), שדין פרישת שבעה ימים שנאמר בפרשת מילואים נאמר גם בפרה אדומה, ואין דורשים מ"צותו" שנאמר בכל הקרבנות: בְּיוֹם צַוֹּתוֹ (ויקרא ז לח) להצריך פרישה לכל כהן העובד במקדש בקרבנות ציבור, שכיון שיש לדרוש ממה שיותר שוה, אין דנים ממה שאינו כל כך שוה (יומא ב ב, ורש"י ד"ה ואימא).

הדומה מצד הלשון או הענין

וכן דנים ממילה הדומה בלשונה, ולא ממילה הדומה רק במשמעותה, כשיש לנו לדון מהדומה בלשונה, ולכן דורש רבי מאיר גזרה שוה שחיטה שנאמרה באותו-ואת-בנו - איסור שחיטת בהמה עם וולדה ביום אחד - (ראה ערכו. ויקרא כב כח), משחיטה שנאמרה בשחוטי-חוץ (ראה ערכו. שם יז ג), ששחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה, ולא מטביחה שנאמרה בבני יעקב (בראשית מג טז) ששמה שחיטה, ששחיטה משחיטה דומה יותר בלשון (חולין פה א[13]).

במקום שהלשון שוה בשני האופנים של הגזרה שוה דנים אותו אופן השוה ודומה יותר מצד הענין, ולכן דנים גזרה שוה כתיבה שנאמרה במזוזה: וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת (דברים ו ט), מכתיבה שנאמרה בגט: וְכָתַב לָהּ סֵפֶר (שם כד ג, לרש"י), מה להלן על הספר, אף כאן על הספר, ואין דנים מכתיבה שנאמרה במזבח: וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים (שם כז ח), מה להלן על האבנים אף כאן על האבנים, לפי שדנים כתיבה הנוהגת לדורות מכתיבה הנוהגת לדורות (מנחות לד א. וכן ביומא ב ב דנים צוה שלפני עשיה מצוה שלפני עשיה), וכיוצא.

צירוף מילים ומקראות

יש שלמדים גזרה שוה על ידי צירוף של כמה מקראות, שלמדים מילה שבכתוב זה ממילה שבכתוב אחר, ששם מצטרפת למילה זו מילה אחרת, ובגזרה שוה אנו אומרים שהרי זה כמו שכתובה אותה המילה האחרת גם בכתוב הקודם, ושוב דנים המילה האחרת בגזרה שוה מכתוב שלישי להשוות דיניהם, כגון פתח שנאמר לגבי סקילת נערה-המאורסה (ראה ערכו): אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ (דברים כב כא), למדים מפתח האמור במשכן: פֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר (במדבר ד כו), והרי זה כאילו כתוב שער גם בנערה המאורסה, ושוב למדים שער משעריך האמור בעובד עבודה זרה: וְהוֹצֵאתָ וגו' אֶל שְׁעָרֶיךָ (דברים יז ה), מה בעבודה זרה סוקלים אותו על שער העיר שעבד בה, אף בנערה המאורסה אם אין לה פתח בית האב סוקלים אותה על שער העיר שחטאה בה (כתובות מה ב, ורש"י ותוספות[14]).

גזרה שוה כזו יש סוברים שאינה אלא אסמכתא (רש"י כתובות שם ד"ה גמר; הליכות עולם דיני גזרה שוה); ויש סוברים שהיא גזרה שוה גמורה, וקראו לה גזרה שוה בת גזרה שוה (ראה רמב"ן בספר המצות שורש ב: וכבר הלקו בן סורר ומורה מדין גזרה שוה בת גזרה שוה כו').

ויש שפירשו שאותה שאמרו לעולם אל תהי גזרה שוה קלה בעיניך, על גזרה שוה כזו אמרו, שעל גזרה שוה פשוטה אין צריך להשמיענו (באר שבע כריתות ה א).

יש שלמדים גזרה שוה על ידי צירוף של כמה מילים בצורה אחרת: שלש מילים הכתובות בלמד דנים בגזרה שוה מאותן שלש המילים הכתובות במלמד, אף ששלש המילים, בין בלמד ובין במלמד, אינן כתובות בפסוק אחד, כמו שאמרו במילה שדוחה שבת מגזרה שוה של אות (בראשית יז יא) ברית (שם) ודורות (שם יב) האמורות במילה, מאות (שמות לא יג) ברית (שם טז) ודורות (שם) האמורות בשבת (שבת קלב א[15]).

אין גזרה שוה למחצה

עניינה ומקורה

כשלמדים בגזרה שוה דין אחד במלמד שישנו גם בלמד, למדים גם לשאר הדינים שבמלמד, שאף הם ישנם בלמד, שאין גזרה שוה למחצה, כגון אשם-תלוי - קרבן שחייב להביא מי שעבר בשוגג ספק עבירה - (ראה ערכו), שלמדנו בגזרה שוה שאינו בא אלא על דבר שעל ודאו חייבים חטאת קבועה, לפי שנאמר באשם תלוי אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' (ויקרא ה יז), ונאמר בחטאת מִכֹּל מִצְוֹת ה' (שם ד ב), ולמדים "מצות מצות" אשם תלוי מחטאת, ולפי שאין גזרה שוה למחצה למדים גם זה שאין מביאים אשם תלוי אלא על עבירות שיש עליהן כרת במזיד, ולא שיש עליהן מיתה בידי שמים, ולכן על ספק מעילה (ראה ערכו) אין מביאים אשם תלוי (כריתות כב ב, וראה ערך אשם תלוי: חיובו).

האם אף המלמד נלמד מהלמד

נחלקו ראשונים אם אומרים אין גזרה שוה למחצה אף במובן שילמדו זה מזה וזה מזה, וכל אחד מהם יהיה גם מלמד על חברו וגם למד ממנו:

  • יש סוברים שאף זה בכלל אין גזרה שוה למחצה (רשב"ם בבא בתרא קכ ב ד"ה האי זה; תוספות נזיר מח א ד"ה הכי; פירוש הרא"ש נדרים עח א ד"ה ב"ש; הליכות עולם בסוף דון מינה ומינה), כגון כשלמדים זֶה הַדָּבָר שנאמר בנדרים (במדבר ל ב), מזֶה הַדָּבָר שנאמר בשחוטי חוץ (ויקרא יז ב), ללמד שהפרת נדרים אף בשלשה הדיוטות, אנו צריכים ללמוד מכח זה של אין גזרה שוה למחצה אף שחוטי חוץ מנדרים, שכשם שנדרים אפשר להתירם על ידי חכם, אף בהקדש כן (ראה בבא בתרא קכ ב, ורשב"ם ד"ה האי זה), וכיוצא בזה.
  • ויש סוברים שרק על הלמד נאמר הכלל שאין גזרה שוה למחצה שיהיו בו כל הדינים שבמלמד, אבל לא שגם המלמד ילמד מהלמד (רש"י כריתות כב ב ד"ה ורבי עקיבא, בנוגע להיקש; שו"ת חות יאיר רג; יד מלאכי ל).

כשיש סיבה שלא להשוות בגזרה שוה

כשיש טעם וסברא שלא להשוות הגזרה שוה לכל הדינים, אין אומרים אין גזרה שוה למחצה (ספר הכריתות ב יא).

וכשיש דבר אחד שבהכרח אין להשוותו בגזרה שוה, שוב אין אנו דורשים אותה גזרה שוה כלל (תוספות חולין עח א ד"ה ועוד. וראה רשב"ם ב"ב קכ ב ד"ה האי זה).

גזרה שוה שקשורה לעצם משמעות המילה

כשהגזרה שוה קשורה עם ההוראה של המילה הנידונית אין אומרים אין גזרה שוה למחצה ללמוד מזה גם דינים שאין להם קשר עם הוראת המילה, כגון גזרה שוה של שאר קדשים מבכור, שבקדשים נאמר תַּחַת אִמּוֹ (ויקרא כב כז), ובבכור נאמר עִם אִמּוֹ (שמות כב כט), מה בכור מועלים בכולו, אף בקדשים מועלים בכולם, ואף בהנקת החלב (ראה מעילה יג א, ורש"י ד"ה אתיא), אין למדים בגזרה שוה זו שאר דינים, כיון שלא דורשים אלא לענין דבר התלוי באם כגון הנקה ולידה (ראה נדה מ א), ולא לדברים אחרים (תוספות מעילה שם ד"ה אתיא. וראה יד מלאכי ל כעין זה עוד).

כשלמדים דין בגזרה שוה, אם למדים את עיקר הדין בלבד, או שלמדים אף הפרטים שבהם אין הלמד שוה למלמד, ראה ערך דון מינה ומינה; דון מינה ואוקי באתרה.

יחסה לשאר מידות

לקל וחומר

מכיון שגזרה שוה היא כאילו כתוב בפירוש בתורה, לכן כשיש לימוד של גזרה שוה שוב אין צורך לקל- וחומר (ראה ערכו), שהוא דבר של סברא שאדם דן מדעתו ומלבו (פסחים סו א, ורש"י ד"ה וכי מאחר).

כשקל וחומר סותרה

במקום שגזרה שוה וקל וחומר סותרים זה את זה, גזרה שוה עדיפה, שגזרה שוה כאילו כתובה בפירוש (פסחים סו א, ורש"י ד"ה וכי מאחר), אבל במקום שאפשר לקיים שני הלימודים, אלא שיתבטל הכלל של אין גזרה שוה למחצה, לפי שנקיים את הגזרה שוה רק בדין אחד, שאינו סותר את הקל וחומר, נחלקו בכך:

  • יש סוברים שמחלוקת תנאים בדבר, רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון סובר שאין גזרה שוה למחצה עדיף, ומבטלים את הקל וחומר, ולכן בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה, שלמדים בגזרה שוה - נאמר בבשר בחלב: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה (דברים יד כא), ונאמר בטריפה: וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי (שמות כב ל), מה טריפה אסור באכילה ומותר בהנאה, אף בשר בחלב כך (חולין קטז א), ואף שיש ללמוד בקל וחומר מערלה (ראה ערכו), שלא נעבדה בה עברה, ואסורה בהנאה, כל שכן בשר בחלב שנעבדה בו עברה (ראה שם קטו ב), אין גזרה שוה למחצה (תירוץ א בתוספות שם קטז א ד"ה מה); ואיסי בן יהודה סובר שלמדים בקל וחומר מערלה שאסור בהנאה, ואנו מקיימים את שני הלימודים, הגזרה שוה לאיסור אכילה, והקל וחומר לאיסור הנאה (תוספות שם. וראה מלא הרועים ב ערך גזרה שוה יג ויד).
  • ויש סוברים שלדברי הכל אין גזרה שוה למחצה עדיף, ואיסי בן יהודה סובר שהגזרה שוה היא לא מטריפה אלא מקדשים שיצאו חוץ למחיצתם (ראה ערך יוצא), שנכללים גם כן באותו כתוב של אנשי קדש, וזהו שמגלה לנו הקל וחומר, שהלימוד הוא מקדשים (תירוץ ב בתוספות שם, ותוספות פסחים כד ב ד"ה אמרת).

להיקש

גזרה שוה והיקש (ראה ערכו) שסותרים זה את זה, הסוגיות חלוקות: במקום אחד אמרו שגזרה שוה עדיפה, ולפיכך אין עבד משתחרר בשטר לחצאין, שלמדים בגזרה שוה "לָהּ, לָהּ" (ויקרא יט כ, ודברים כד א) מאשה, שאינה מתגרשת לחצאין, אף שמהיקש של שטר לכסף היה לנו לומר מה כסף בין כולו ובין חציו אף שטר בין כולו ובין חציו (גיטין מא ב), ובמקום אחר אמרו שהיקש עדיף (זבחים מח א), ונחלקו בדבר המפרשים:

  • יש מהראשונים מפרשים שבמקום שאם נאמר אין גזרה שוה למחצה יתבטל ההיקש לגמרי, ההיקש עדיף (תוספות זבחים שם ד"ה דכולי עלמא בתירוץ א), אבל במקום שאפשר לקיים את ההיקש על דרשה אחרת, גזרה שוה עדיפה, אף שגם את הגזרה שוה יש לקיים לדברים אחרים, יותר טוב לומר אין גזרה שוה למחצה משנאמר כן בהיקש (תוספות שם).
  • יש מפרשים שלעולם היקש עדיף, ורק כאן אמרו שהגזרה שוה עדיפה משום שכל עיקר דין שחרור עבד בשטר לא למדנו אלא בגזרה שוה של "לה, לה" מאשה (ראה גיטין לט ב. תירוץ ב בתוספות זבחים שם, ותוספות גיטין מא ב ד"ה דכולי עלמא).
  • יש מפרשים שבמקום שההיקש מפורש בתורה, דהיינו שיש הוכחה בכתוב להקיש ולהשוות שני הדברים (ראה ערך היקש), היקש עדיף, ובמקום שרק מפני שכתובים בפסוק אחד אנו באים בעצמנו לדרוש את ההיקש (ראה ערך הנ"ל), גזרה שוה עדיפה (יד מלאכי ח).
  • ויש סוברים שהדבר שנוי במחלוקת תנאים (הליכות עולם ד ב דיני היקש, וראה שם ביבין שמועה כלל קז).

לסמוכין

גזרה שוה וסמוכין - דין הנלמד משתי פרשיות הסמוכות זו לזו (ראה ערך סמוכין) - גזרה שוה עדיפה (תוספות סנהדרין סז ב ד"ה וכי. וראה מלא הרועים ב ערך גזרה שוה טו שמצדד שאף אין גזרה שוה למחצה עדיף מסמוכין).

לבנין אב

גזרה שוה ובנין-אב - דבר המפורש בתורה במקום אחד, או בשנים ושלשה מקומות, משמש יסוד ללמוד ממנו גם במקומות דומים אחרים (ראה ערך בנין אב) - גזרה שוה עדיפה (ראה קדושין לד ב, ורש"י ד"ה בשלמא, וראה סוכה כז א ועוד).

למד מן הלמד

דבר הלמד באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן חוזר ומלמד בגזרה שוה, וכן מצינו לגבי פריחת צרעת בכל הראש שהיא טהורה בטומאת נתק - נגע במקום שער - שלמדוה מהיקש (ראה ערך נתק), וחוזרים ולמדים מנתק בגזרה שוה לפריחה בבגדים שהיא טהורה, שבכל התורה כולה למדים למד מן הלמד, חוץ מן הקדשים (זבחים מט ב. וראה ערך למד מן הלמד).

בקדשים

בקדשים, שאין למדים בהם למד מן הלמד, דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בגזרה שוה (זבחים מט ב, וראה שם נ ב); אבל להיפך, דבר הלמד בגזרה שוה אם חוזר ומלמד בהיקש, נחלקו בו אמוראים: רב פפא אמר שחוזר ומלמד, ומר זוטרא סובר שהדבר ספק (זבחים נ א, וראה שם ב, ורש"י א ד"ה אמר אמרה, ותוספות שם. וראה ערך למד מן הלמד שרב פפא סובר הולכים אחר הלמד).

דבר הלמד בגזרה שוה חוזר ומלמד בגזרה שוה, ודבר הלמד בקל וחומר חוזר ומלמד בגזרה שוה, מקל וחומר: מה גזרה שוה שאינה למדה מהיקש (ראה לעיל) חוזרת ומלמדת בגזרה שוה, קל וחומר שלמד מהיקש (ראה קל וחומר) אינו דין שילמד בגזרה שוה (זבחים שם), וכן להיפך, דבר הלמד בגזרה שוה חוזר ומלמד בקל וחומר: ומה היקש שאינו מלמד בהיקש (ראה היקש) מלמד בקל וחומר (ראה ערך הנ"ל, וערך קל וחומר), גזרה שוה המלמדת בגזרה שוה (ראה לעיל) אינו דין שתלמד בקל וחומר (זבחים שם).

דבר הלמד בגזרה שוה אם חוזר ומלמד בבנין-אב (ראה ערכו), הדבר ספק (בעיא שלא נפשטה בזבחים שם[16]).

הערות שוליים

  1. ה, טור' תקמו – תקסד.
  2. הניקוד לפי קריאת בני תימן: גזרה שֹוׇה (בשין חלומה ולא קמוצה), וכן הוא במגילת אסתר שלש פעמים, ולשון שׇוׇה בקמץ אינה מופיעה בתנ"ך אלא במשמעות לשון עבר לנסתר (וְיָשָׁר הֶעֱוֵיתִי וְלֹא שָׁוָה לִי - איוב לג כז).
  3. וראה עוד גזרות שוות במשנה בלי הזכרת השם 'גזרה שוה', סוטה ז ה, הוריות א ד, חולין ה ה, וראה עוד נזיר ט ה.
  4. וכן כתב בערוך השלם ערך גזר ג בתורת השערה חדשה, והביא הרבה דוגמאות שגזרה כוונתה לחק בלי טעם, וקדמו במדות אהרן, וראה בערוך השלם שם עוד פירוש.
  5. וראה מרגניתא טבא לספר המצות שורש ב שהאריך ליישב דבריהם.
  6. וראה רמב"ם אישות א ב, ותשובות הרמב"ם [הוצאת פריימן] קסו. וראה מגלת אסתר לספר המצות שורש ב שרצונו לומר שאף דעת רבותיו של רש"י לעיל כן.
  7. וראה שם למסקנא שרבי שמעון למד בגזרה שוה אחרת, וראה רש"י שם ד"ה מיכה.
  8. וראה תוספות שבת קלא ב ד"ה סד"א, ומהרש"א ומהר"ם שם.
  9. ראה נדה שם שכשיש גזרה שוה מופנה משני צדדים וגזרה שוה מופנה מצד אחד, למדים ממופנה משני צדדים ולא מהמופנה מצד אחד, וזהו ההבדל לרבי ישמעאל בין מופנה מצד אחד למופנה משני צדדים, אף שסובר בשניהם שלמדים ואין משיבים.
  10. ראה נדה שם שאף שלחכמים אף במופנה מצד אחד למדים ומשיבים, מכל מקום יש הבדל ביניהם, שאם יש שתי גזרות שוות, מופנה מצד אחד ושאינה מופנה כל עיקר, ולזו אין פירכא ולזו אין פירכא, למדים מהמופנה מצד אחד ולא משאינה מופנה.
  11. וראה סוטה טז ב: וכי עפר הוא, והלא אפר הוא שינה הכתוב במשמעו לדון הימנו גזרה שוה, אלא שלא מבואר שם בפירוש שדינו כמופנה.
  12. וראה ירושלמי ערלה א ב, ובפירוש הגר"א שם שכך דורש רבי ישמעאל הקם תקים מעזוב תעזוב ולא יגאל מלא יפדה.
  13. וראה שם שאף רבי שמעון שדורש גזרה שוה מטביחה, הרי זה מפני שלדעתו אין לדרוש משחוטי חוץ שהוא חולין מקדשים.
  14. וכיוצא בזה שם מו א ויסרו מבן כו', וכן בפסחים ז ב מציאה מחיפוש כו', ולתוספות שם ד"ה ונרות הצירוף שם מארבעה מקראות, וכן בעירובין נא א מקום מניסה כו', ושם הצירוף הוא של חמשה מקראות.
  15. וראה שם שמאות לחוד או ברית וכן דורות לחוד אין ללמוד רק משלשתן דוקא, וראה שם גם לימודים אחרים למילה שדוחה שבת.
  16. וראה רש"י שבועות ט ב ד"ה שעיר שכל המידות חוזרות ומלמדות במידה אחרת מלבד היקש בהיקש, וראה תוספות שם א ד"ה הואיל שדחו.