מיקרופדיה תלמודית:דיני שמים
|
|
הגדרה[1] - חיוב בדין של מעלה, במקום שאין בית דין של מטה מחייבים
גדרם וחיובם
גדרם
בכל מקום שאמרו פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים (ראה בפרקים הבאים), יש מהראשונים מפרשים שחייב עונש בידי שמים, אלא שכשישלם יפטר מהעונש (ראה רש"י קדושין מג א ד"ה דינא, ובבא קמא קד א ד"ה שכבר, ובעוד מקומות); ויש מפרשים שחייב בתשלומים בדיני שמים (מאירי בבא קמא נו א ד"ה כל שכתבנו; קצות החושן לב סק"א), אבל עונש יש אפילו כשפטור בדיני שמים, אם גרם נזק לחברו (קצות החושן שם; שו"ת חכם צבי קלח).
בית דין מודיעים לו
יש סוברים שיש לבית דין לדחקו לשלם (ים של שלמה בבא קמא ו ו, בשם תשובה); ויש חולקים (ים של שלמה שם), אלא שצריכים להודיעו שהוא צריך לצאת ידי שמים (ראב"ן בבא קמא נה ב; ים של שלמה שם, בשם צפנת פענח), אף כשאין מי שתובעו (ראה להלן: בספק חיוב; בספק למי חייב), אלא שבא להימלך מה יעשה (רש"י בבא מציעא לז א ד"ה הכא).
פסול לעדות
יש מהראשונים כתבו שהחייב בדיני שמים פסול לעדות עד שישיב (ספר ההשלמה בבא קמא ו א; מאירי בבא קמא נו א ד"ה כל שכתבנו), שתורת גזלה עליו (מאירי שם. וראה ערך גזלן וערך פסולי עדות).
מהתורה או מדרבנן
חיובי ממון בדיני שמים, כתבו אחרונים שיש מהם שחיובם מן התורה, ויש שהם מדרבנן (שו"ת שבות יעקב א קמו, וראה להלן: כשתפס מהחייב).
בנזיקין
מזיק בגרמא
הגורם נזק לחברו, בענין שפטור מדיני אדם (ראה ערך גרמא בנזקין; גרמי), חייב בדיני שמים (שו"ע הרב נזקי ממון א), כגון:
- השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן (ראה ערך הנ"ל וערך אש. בבא קמא נט ב; רמב"ם נזקי ממון יד ה; טוש"ע חו"מ תיח ז).
- המבעית את חברו או צעק באזנו וחרשו (בבא קמא נו א, ושם צא א; רמב"ם חובל ומזיק ב ז; טוש"ע חו"מ תכ כה ולב).
- העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת של חברו (גיטין נג א; רמב"ם חובל ומזיק ז ה. וראה ערך הזק שאינו ניכר)[2].
אף כשלא עשה היזק, אלא שלא סילק את הנזק, כגון נשברה כדו ברשות הרבים ולא סילק את החרסים, שפטור בדיני אדם, חייב בדיני שמים (בבא קמא כט א; רמב"ם נזקי ממון יג יז; טוש"ע חו"מ תיב ד. וראה ערך בור).
וכן עדים שכבשו עדותם, שגרמו נזק על ידי שנמנעו מלעשות, כיון שעוברים על אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ (ויקרא ה א. וראה ערך עדות), חייבים בדיני שמים (בבא קמא נו א, ורש"י ד"ה פשיטא; טוש"ע חו"מ כח א, וסמ"ע סק"י).
כשהנזק אינו ברור
אף כשיכול לומר שחשב שלא יגרום נזק - חייב בדיני שמים, כגון:
- כפף קמת חברו בפני הדליקה, והאש הגיעה ברוח שאינה מצויה (בבא קמא נו א; רמב"ם נזקי ממון יד יד; טוש"ע חו"מ תיח יא).
- וכן עד אחד שכבש עדותו (בבא קמא נו א; רמב"ם עדות יז ז; טוש"ע חו"מ כח א), אף שלא היה מחייב אלא שבועה, ויתכן שהיה נשבע ונפטר (בבא קמא שם).
משלח לדבר עבירה
העושה שליח לדבר עברה, אף על פי שפטור בדיני אדם (ראה ערך אין שליח לדבר עברה), חייב בדיני שמים (קדושין מג א), ונחלקו תנאים:
- לשמאי הזקן - בלשון אחד בגמרא - חייב בעונש כעושה בעצמו;
- ולחכמים כגורם לעברה, ולא כעושה עצמו (קידושין שם, ורש"י ד"ה דינא רבה).
בדיני רציחה
השוכר הורג להרוג את חברו, או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפת חברו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו החיה, וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא, ועון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים, ואין בהן מיתת בית דין (קידושין מג א; רמב"ם רוצח ב ב. וראה כסף משנה ומשנה למלך שם).
בשכר ובלא שכר
- יש ראשונים סוברים שאין זה אלא כששכר את השליח, אבל אם לא שכרו - פטור, שסבור שלא ישמע לו (תוספות בבא קמא נו א ד"ה אלא; רמ"א חו"מ לב א), ומטעם זה השולח את הבערה ביד פקח (ראה לעיל), פטור אף בדיני שמים (תוספות שם).
יש מפרשים דבריהם בתשלומי ממון, אבל עונש בידי שמים - חייב (שו"ת חכם צבי קלח; קצות החושן לב סק"א); ויש מפרשים אף בעונש (ש"ך שם סק"ג; באור הגר"א שם סק"ב); ויש מוסיפים שלא אמרו אלא באומר לחברו להרוג, מפני חומר שפיכות דמים (באור הגר"א שם).
- ויש סוברים שאף האומר לשליח - חייב בדיני שמים, והמשלח בערה ביד פקח פטור מפני שהפקח משלם (ריטב"א קדושין מג א; מאירי בבא קמא נט ב ד"ה שלח; וראה משנה למלך רוצח ב ב, וש"ך שם בשמו).
רופא שהזיק
רופא אומן שריפא ברשות בית דין והזיק - פטור מדיני אדם (ראה ערך רופא), וחייב בדיני שמים (תוספתא בבא קמא ו ו; רמב"ן בתורת האדם שער המיחוש ענין הסכנה; טוש"ע יו"ד שלו א). ודוקא כשטעה והזיק בשוגג, אבל במזיד - חייב בדיני אדם (תוספתא גיטין ג יג), וכן אם חבל יותר מן הראוי (תוספתא בבא קמא ט ג) שהוא כמזיד (תשב"ץ ג פב); ואם עשה כהוגן, פטור אף מדיני שמים (פרישה שם אות ז). ויש שכתבו שכשטעה אין דינו כשוגג אלא כאנוס, ופטור אף בדיני שמים (ר"ן סנהדרין פד ב; דברי שאול יו"ד שלו).
ויש מהראשונים שכתבו שדוקא במלאכת יד, כגון מחתך בברזל וכיוצא, אבל ריפא בתרופות, פטור אף בדיני שמים (תשב"ץ ג פב; שו"ת בשמים ראש שפו).
רשות בית דין
ריפא שלא ברשות בית דין והזיק, חייב בדיני אדם אף בשוגג (תורת האדם לרמב"ן שער המיחוש ענין הסכנה; טוש"ע יו"ד שלו א), ובימינו רשות בית דין היא קבלת דיפלומה מבית ספר מוכר לרפואה ורישיון ממשרד הבריאות (ראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית מהדורה חדשה , תשס"ו, ז, ערך רופא).
ויש שכתבו שהרופא החייב בדיני שמים כשריפא ברשות בית דין, הוא דוקא כשאינו בקי, ועל כן בימינו שאין נתינת רשות למי שאינו בקי, פטור אף בדיני שמים (ראה ציץ אליעזר ה קונטרס רמת רחל כג. ראה עוד באנציקלופדיה הלכתית רפואית שם, ז ערך רשלנות רפואית טור 278).
ואינו פטור בדיני אדם אלא כשהטיפול שנתן הוא בתחום סמכותו ומומחיותו (ראה הפרטים באנציקלופדיה הלכתית רפואית שם)[3].
על רופא שטעה והמית אם חייב גלות, ראה ערך רוצח.
בספק חיוב
הפטור מלשלם לחברו כשספק ממונו בידו, לפעמים חייב לשלם אם בא לצאת ידי שמים.
בברי ושמא
התובע מחברו מנה לי בידך, והלה אומר איני יודע, שפטור מלשלם (ראה ערך ברי ושמא, מחלוקת בדבר), אם בא לצאת ידי שמים - חייב לשלם (בבא קמא קיח א; טוש"ע חו"מ עה ט. וראה מגיד משנה טוען ונטען א ט בדעת הרמב"ם שהשמיט), שכיון שתובעו בברי, יש לו לחשוב שאומר אמת, ויש לו לצאת מספק גזל (ר"ן בבא מציעא לז א ד"ה התם).
מסופק אם החזיר
אמר לחברו גזלתיך או הלויתני, ואיני יודע אם החזרתי, שפטור מלשלם, אם בא לצאת ידי שמים - חייב לשלם (בבא קמא קיח א, וראה באור הגר"א חו"מ עה סק"ל; רמב"ם טוען ונטען א ט; טוש"ע חו"מ עה י, ורמ"א שסה ב), שהרי יודע שגזלו ונתחייב לו (ראה רש"י בבא קמא שם ד"ה לצאת וד"ה איתמר, ור"ן בבא מציעא לז ב ד"ה התם).
יש מהאחרונים סוברים שאינו חייב לצאת ידי שמים אלא כשהשני אומר לא החזרת לי, אבל איני יודע אם הלויתיך (ט"ז שם י, וראה ש"ך שם סק"ל וס"ק סה), ויש סוברים אפילו כשלשניהם ספק אם החזיר (ש"ך שם ס"ק סה, בשם מהרשד"ם; תומים ס"ק יט).
ספק בעיקר החיוב
אמר איני יודע אם הלויתני או אם גזלתיך, בלא שנתבע, פטור אף לצאת ידי שמים (בבא קמא שם; טוש"ע שם, וטור ורמ"א שסה ב), שלא הגזלן ולא הנגזל יודע (רש"י שם), ומסופק אם התחייב כלל (ר"ן בבא מציעא לז ב ד"ה התם).
שמא ושמא בגובה החיוב
טענו הלויתיך ואיני יודע כמה, והשיבו אמת שהלויתני ואיני יודע כמה, נחלקו ראשונים:
- יש סוברים שמשלם מה שברור לו, שלא אמרו לצאת ידי שמים אלא בטוענו ברי (בעל התרומות לח ג בשם איכא מאן דאמר; טור חו"מ עה; דעה א בשו"ע שם יח), ואפילו לסוברים שגם בתובעו מספק חייב לצאת ידי שמים (ראה לעיל: בשמא ושמא), הרי זה כשהספק על דבר קצוב (ר"ח בנבנישתי בשו"ת מהרי"ט שם)[4];
- ויש סוברים שכיון שזוכר שלוה, אינו יוצא ידי שמים עד שיתפשר עם המלוה כמה שיוכל (בעל התרומות שם; דעה ב בשו"ע שם).
ודאי שאיני חייב לך
כשהנתבע טוען ברי לי שאיני חייב - כשפטור בדיני אדם - פטור אף בדיני שמים (ראה טוש"ע עה יז, וסמ"ע ס"ק מה, וש"ך ס"ק נט, וראה שם בבאור הגר"א ס"ק נא).
בספק למי חייב
בגזל
גזל מאחד מחמשה ואינו יודע למי, אף לסוברים שגם כשכל אחד מהם תובעו די שמניח הגזלה ביניהם ומסתלק (ראה המחלוקת ביבמות קיח ב, וראה ערך גזל), אם בא לצאת ידי שמים חייב לשלם לכל אחד ואחד (בבא מציעא לז א). ואפילו כשהנגזל אינו יודע שגזלו, כגון שאמר לשנים גזלתי אחד מכם, אף שמן הדין חייב לשלם גזלה אחת[5] (בבא מציעא שם; רמב"ם גזלה ד י; טוש"ע חו"מ שסה ב), שאם לא כן הנגזל מפסיד (רש"י שם).
בפקדון
אמר: אביו של אחד מכם הפקיד אצלי, או אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה, ושל אחד מכם הפקיד מאתים, או שהם עצמם הפקידו אחד מנה ואחד מאתים, ואינם יודעים מי הפקיד מנה ומי מאתים, שפטור בדיני אדם (ראה ערך פקדון), אם בא לצאת ידי שמים חייב לשלם לכל אחד מאתים, שהיה לו לדייק ממי קיבל (תוספות בבא מציעא לז א ד"ה התם; רא"ש שם ג ט, וראה טוש"ע ורמ"א חו"מ ש א וג), ולכתוב שלא ישכח (ראה רמב"ם שאלה ופקדון ה ד, וטוש"ע שם), ואף על פי שלא בא הממון לידו בגזלה (תוספות שם ב ד"ה ומי).
אינו יודע מי הפקיד
אמר: אחד מכם הפקיד אצלי ואיני יודע מי, נחלקו ראשונים:
- יש סוברים שפטור אף מלצאת ידי שמים, שהמפקיד היה לו לדעת (רא"ש בבא מציעא ג ט; בעל התרומות לט ב, בשם הרמב"ן; טור ורמ"א חו"מ ש ג).
- ויש סוברים שאם בא לצאת ידי שמים חייב לשלם לכל אחד, כשם שחייב כשאומר אביו של אחד מכם הפקיד אצלי ואיני יודע איזהו (ראה לעיל. תוספות בבא מציעא לז א ד"ה התם; בעל התרומות שם דעה א. וראה בסמוך בהלואה).
בהלואה
הלווהו שנים בבת אחת במלוה בעל פה, אחד מאה ואחד מאתים, ואינו יודע של מי המאתים, ואף הם אינם יודעים, יש סוברים שחייב לצאת ידי שמים ולשלם לכל אחד מאתים, כמו בפקדון (ראה לעיל. בעל התרומות לט ב, בשם רמב"ן; טור חו"מ עו, בשם הרא"ש; שו"ע שם א, בשם יש מי שאומר); ויש סוברים שאף לצאת ידי שמים פטור (ב"ח שם ובאור הגר"א שם סק"ג, לדעת הרמב"ן. וראה תומים סק"ד שחילק בין הלואה לפיקדון).
אינו יודע מי הלוה
אמר לשנים אחד מכם הלוה לי מנה ואיני יודע איזהו, נחלקו ראשונים - כבפקדון (ראה לעיל):
- יש סוברים שפטור אף מלצאת ידי שמים, שהמלוה היה לו לדעת, וגם הם פשעו (בעל התרומות לט ג, בשם הרמב"ן; טור עו, בשם הרמב"ן והרא"ש; דעה א בשו"ע שם ג. וראה הטעמים בש"ך ס"ק טז, וסמ"ע סק"ה).
- ויש סוברים שחייב לצאת ידי שמים ולתת לכל אחד מנה (בעל התרומות שם דעה א; טוש"ע שם, בשם יש אומרים).
במקח
לקח מאחד מחמשה בני אדם ואינו יודע ממי, וכל אחד מהם תובעו, לסוברים שמניח דמי המקח ביניהם ומסתלק (ראה יבמות קיח ב, וראה ערך מכירה), נחלקו ראשונים:
- יש סוברים שחייב לצאת ידי שמים, ולתת לכל אחד דמי המקח (תוספות בבא מציעא לז א ד"ה התם, ושם ב ד"ה ומי; רמב"ם מכירה כ ב; טוש"ע חו"מ רכב ב);
- ויש סוברים שכיון שלא עשה איסור - פטור (תוספות בבא קמא קד א ד"ה שכבר, בתירוץ ב; רמב"ן בבא מציעא לז ב; רשב"א בבא קמא שם).
לא תבעוהו - אפילו לצאת ידי שמים אינו צריך (סמ"ע שם סק"ו וש"ך שם סק"ג).
בשאר דינים
פטור בקם ליה בדרבה מיניה
מי שפטור מתשלומי ממון מפני שהתחייב בעונש חמור יותר (קם ליה בדרבה מיניה. ראה ערכו), חייב לשלם בדיני שמים, שמוטל עליו חיוב תשלומים, אלא שאין כח ביד בית דין לענשו בשתים (ראה ערך הנ"ל), כגון:
- הבא על אמו והתחייב אתנן בשכרה, אף על פי שחייב מיתה, חייב לצאת ידי שמים ולשלם לה (בבא מציעא צא א, ורש"י ד"ה רבא. וראה ערך אתנן זונה).
- החוסם פרת חברו ודש בה, לסוברים שפטור משכר מזונותיה כיון שלוקה משום לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ (דברים כה ד), בדיני שמים חייב לשלם (בבא מציעא שם, ורש"י שם, וראה שם בתוספות)[6].
מהאחרונים יש מי שכתב שדוקא כשבפועל אין מקיימים בו העונש החמור, אלא שמכל מקום קם ליה בדרבה מיניה לפטרו מממון (ראה ערך קם ליה בדרבה מיניה הלימודים על זה), אבל אם מקיימים בו העונש החמור, כגון כשעשה האיסור במזיד ובהתראה, פטור אפילו בדיני שמים (קצות החושן כח סק"א, לדעת המהרש"ל); ויש חולקים (נתיבות המשפט שם סק"ב. וראה להלן: בתפיסה).
פטור מקנס
הדברים אמורים בחיובי ממון, אבל כשנפטר מקנס (ראה ערכו) משום קם ליה בדרבה מיניה, פטור אף מלצאת ידי שמים, כגון שגנב שור וטבחו בשבת, שפטור מתשלומי ארבעה וחמשה (ראה ערכו), לפי שקנס מתחייב על פי בית דין (ראה ערך קנס), וכיון שבית דין לא חייבוהו, אין עליו חיוב כלל (תוספות כתובות לג ב ד"ה לאו).
וכן המודה בקנס שהוא פטור (ראה ערך מודה בקנס), אף לצאת ידי שמים אינו חייב (ירושלמי כתובות ג י; רשב"א בבא קמא עה א ד"ה אמר).
רבית קצוצה
רבית קצוצה (ראה ערך רבית), לסוברים שאם כבר נתן הלוה את הרבית אינה יוצאת בדיינים (ראה שם), נחלקו ראשונים:
- יש סוברים שחייב להחזיר לצאת ידי שמים (ריב"ן בתוספות בבא קמא צד ב ד"ה אי, ובבא מציעא סב א ד"ה תנאי; נמוקי יוסף בבא מציעא לג ב ד"ה כיון. וראה בבא מציעא סא ב, ותוספתא בבא מציעא ה כה);
- ויש סוברים שאף לצאת ידי שמים אינו חייב להחזיר (תוספות בבא קמא שם, ובבא מציעא שם. המחלוקת הובאה גם ברמב"ן ורשב"א ור"ן בבא מציעא שם).
אבק רבית
להלכה שרבית קצוצה יוצאה בדיינים, מחלוקת זו היא באבק רבית (ראה ערכו):
- יש סוברים שאם בא לצאת ידי שמים - חייב להחזיר (נמוקי יוסף שם, וראה שם בר"ן; טוש"ע יו"ד קסא ב);
- ויש סוברים שאינו חייב להחזיר, כיון שנתן מדעתו (רשב"א בבא קמא עה א; ר"ן בבא מציעא שם לדעה ב הנ"ל; שו"ת רדב"ז א רנט)[7].
פטור מתקנת השבים
גזלן מפורסם שבא לעשות תשובה ולהחזיר, ואין מקבלים ממנו משום תקנת השבים (ראה ערכו), אם רצה לצאת ידי שמים, אין מוחים בנגזל מלקבל (טוש"ע חו"מ שסו א, וסמ"ע שם סק"ד, על פי בבא קמא צד ב).
מתנות כהונה ועניים
מתנות כהונה שאכלן או הזיקן, שפטור מדיני אדם (ראה ערך מתנות כהונה), נחלקו ראשונים:
- יש שכתבו שאם טעם פטורו מפני לימוד מיוחד שלמדים מן הכתוב, אף בדיני שמים פטור; ואם מפני שהם ממון שאין לו תובעים (שאין להן בעלים שיוכלו לתבען. ראה ערכו), בדיני שמים חייב לשלם (תוספות חולין קל ב ד"ה ואיבעית אימא; רא"ש שם י ב. וראה ערך מתנות כהונה וערך ממון שאין לו תובעים).
- ויש סוברים שפטור אף בדיני שמים, כיון שאין חיובו במתנות כהונה אלא משום מצוה, אלא שממידת חסידות ישלם (ר"ן על הרי"ף שם מד ב, וראה מעדני יום טוב על הרא"ש שם).
ואף להלכה מחלוקת: יש סוברים שחייב לשלם בדיני שמים (רא"ש שם; טוש"ע יו"ד סא טו); ויש סוברים שפטור אף בדיני שמים (ר"ן שם, וראה בית יוסף יו"ד שם לדעתו; פרי חדש יו"ד שם ס"ק כו).
יתומים בחוב אביהם
יש מי שכתב שאף שאין מטלטלים של יתומים משתעבדים לחוב של אביהם, בדיני שמים חייבים לשלם (משנה למלך מלוה ולוה יא ז), וראשונים כתבו שחיובם בתורת מצות כיבוד אב (ראה ערכו. ראה תוספות כתובות פו א ד"ה פריעת, וטור חו"מ קז, וסמ"ע שם סק"ב)[8].
כשתפס מהחייב
כשתפס התובע
ממון שחייב בו לצאת ידי שמים, אם תפסו התובע, נחלקו ראשונים:
- יש מהראשונים סוברים שאין מוציאים מידו (רש"י בבא מציעא צא א ד"ה רבא; אור זרוע בבא מציעא רפז; ר"ן שם; ראב"ד, הביאוהו הראשונים בבבא מציעא סז ב, וטור יו"ד קסא).
- ויש סוברים שאין התפיסה מועילה (ריב"ש שצב, בשם רמב"ן והגאונים; טוש"ע יו"ד קסא ב; ש"ך חו"מ עה ס"ק כו, ושם עו סק"י וקפב סק"א)[9].
- ויש שמחלקים: כשמהדין פטור - אין תפיסתו מועילה; אבל אם פטור משום שיש עליו עונש חמור יותר (ראה לעיל), כשאין מקיימים בו העונש החמור, כגון בזמן הזה, אם תפס אין מוציאים מידו, וכשמקיימים בו העונש החמור - אין תפיסתו מועילה (ים של שלמה בבא קמא ו ו. וראה ערך קם ליה בדרבה מיניה)[10].
- ויש מחלקים בין כשחיובו בדיני שמים מהתורה, כגון בקם ליה בדרבה מיניה, שאם תפס אין מוציאים מידו, ובין כשחיובו מדרבנן כגון באבק רבית, שאף אם תפס מוציאים מידו (שו"ת שבות יעקב א קמו, הביאו בפתחי תשובה כח סק"ד).
- ויש מחלקים: כשהחיוב בדיני שמים ברור, אלא שאין בית דין נזקקים לו, כגון בקם ליה בדרבה מיניה או באבק רבית, אם תפס אין מוציאים מידו; אבל כשאין ידוע אם חייב, כגון בספק חיוב, מוציאים מידו (שו"ת עטרת חכמים חו"מ ז).
כשהנתבע נתן בטעות
נתן לו החייב מחמת שטעה וסבר שחייב בדיני אדם, כתבו אחרונים שאסור לו לקבלם, ואפילו אם החזיר לו בסתם צריך להודיעו שהוא פטור בדיני אדם, ואם לא הודיעו הרי זו מחילה בטעות (שו"ת בית יעקב ס).
ויש סוברים כשנתן בסתם אין זו מחילה בטעות, שמן הסתם היה רוצה לצאת ידי שמים (קצות החושן עה סק"ד. וראה ערך מחילה).
הערות שוליים
- ↑ ז', טור שפב - שצו.
- ↑ וראה עוד בערך גרמא בנזקין; גרמי.
- ↑ ראה עוד אנציקלופדיה הלכתית רפואית ז ערך רשלנות רפואית, התייחסות נרחבת לכלל ההיבטים ההלכתיים, הרפואיים והמשפטיים.
- ↑ וראה ש"ך ס"ק סה ששני הדינים תלויים זה בזה.
- ↑ ראה ערך גזל, מחלוקת אם יחלקו ביניהם, או יהא מונח עד שיבוא אליהו.
- ↑ וראה ערך חסימה, שלהלכה חייב אף בדיני אדם.
- ↑ ראה באור הגר"א שם באור השיטות בארוכה.
- ↑ ראה ערך נכסי יתומים, ושם שתקנת הגאונים שמטלטלי יתומים משתעבדים לחוב אביהם.
- ↑ ראה על מחלוקת זו במשנה למלך מלוה ולוה יא ז, ובתשובתו בכא א.
- ↑ ראה תומים קסא סק"ד שהשיג עליו, ומכל מקום העלה כן להלכה.