מיקרופדיה תלמודית:דם בתולים

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה[1] - דם היוצא מאשה בתולה בביאות ראשונות

טהרתו

דם בתולים טהור הוא (משנה נדה יא א; רמב"ם איסורי ביאה ה יח), ואינו לא דם נדה ולא דם זיבה, שאינו מן המקור (רמב"ם שם), שדם נדה בא מן המקור, ודם בתולים בא מן הצדדים (נדה סה ב), והוא כמו דם חבורה (רמב"ם שם, על פי משנה שם סד ב).

ונחלקו תנאים אם שוים במראיהם לדם נדה (רבי יוחנן בשם חכמים בגמ' שם סה ב); או שדם נדה אדום ודם בתולים אינו אדום, דם נדה זיהום ודם בתולים אינו זיהום (רבי מאיר שם).

על זמן דם בתולים נחלקו תנאים. וארבע בתולות הן:

  • קטנה, שלא הגיע זמנה לראות דם נדה.
  • נערה, שהגיע זמנה לראות, ולא ראתה בבית אביה.
  • נערה, שהגיע זמנה לראות, וראתה בבית אביה.
  • בוגרת.

קטנה

קטנה, שלא הגיע זמנה לראות ונישאת - דהיינו שנבעלה (מאירי נדה סד ב) - נחלקו בה תנאים:

  • יש אומרים שנותנים לה ארבעה לילות (בית שמאי במשנה שם), שכל דם שתראה בתוך אותם ארבעה לילות, אנו אומרים דם בתולים הוא, ומותרת לשמש (רש"י שם ד"ה תינוקת), ואין צריך שארבעה הלילות יהיו רצופים, אלא אפילו מפוזרים (תוספות שם ד"ה תינוקת).
  • ויש אומרים שנותנים לה עד שתחיה המכה (בית הלל במשנה שם), שתתרפא מכתה שמחמת חבורה הבאה מצד עקירת בתוליה (מאירי שם), ובין שראתה בבית אביה ובין שלא ראתה, שמכיון שלא הגיע זמנה לראות, אין הבדל בין ראתה ללא ראתה, ולעולם נותנים לה עד שתחיה המכה (גמ' שם, ורש"י ד"ה אפילו ראתה), וכן הלכה (רמב"ם שם ה יח), ואפילו לא חיתה המכה שנה, הרי זה בועל כל השנה בין בסירוגין בין ביום אחר יום (רמב"ם שם כא).

חיתה המכה קודם ארבעה לילות, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שהכל מודים שנותנים לה ארבעה לילות, שלא באה הדעה השניה להחמיר על הראשונה, אלא להקל (מאירי שם).
  • ויש אומרים שאם חיתה המכה אף קודם ארבעה לילות הרי זו נדה (מאירי שם, בדעת הרמב"ם שם ה יח-יט).

ונחלקו אמוראים מתי נחשב שטרם חיתה המכה:

  • יש אומרים שכל זמן שנוחרת (רב יהודה אמר רב בנדה סד ב), דהיינו שנחרו כותלי בית הרחם, עד שבנגיעתם זה לזה דם יוצא מהם (מאירי שם), שאם עומדת ורואה דם ויושבת ואינה רואה, בידוע שלא חיתה המכה, על גבי קרקע ורואה ועל גבי כרים וכסתות ואינה רואה, בידוע שלא חיתה המכה (רב שמואל בר רב יצחק בשם רב שם), שאותו מקום הוא נדחק כשהיא עומדת ונוגעים הצדדים ביחד, וכשיושבת שאינו נדחק אינה רואה, וכן כשיושבת על גבי קרקע שקשה היא ונדחקת - רואה, ועל גבי כרים שהם רכים - אינה רואה (ערוך, נחר ב), על גבי כולם ורואה, או על גבי כולם ואינה רואה, בידוע שכבר חיתה המכה (רב שמואל בר רב יצחק בשם רב שם), וכן הלכה (רמב"ם שם כג).
  • ויש אומרים כל זמן שרואה מחמת תשמיש (שמואל שם, ורש"י ד"ה שהרוק), ואפילו אם תשמיש אחד מופלג מהשני חודש או שלשה חדשים, תולים הדם שראתה אפילו שלא מחמת תשמיש בדם בתולים וטהורה, אבל פסקה מחמת תשמיש, ששימשה פעם אחת ולא ראתה, ואחרי כן ראתה, בין שראתה מחמת תשמיש בין שלא מחמת תשמיש - טמאה, שכיון שפעם אחת לא ראתה בשעת תשמיש רגלים לדבר שהבתולים כלו כבר, וזה ממקום טמא ירד (נדה יא ב, ורש"י שם ד"ה שלא ותוספות שם ד"ה שלא; רמב"ם שם כד). אבל אם עבר לילה אחד בלא תשמיש וראתה - טמאה (גמ' שם), ולפיכך אין תולים בראתה בלילה מחמת תשמיש אלא את הדם שתראה למחרתו ובלילה שאחר כך בלא תשמיש, אבל אם תראה יום שני לשימושה תהיה טמאה (תוספות שם, וסד ב ד"ה כל זמן).

בדעה הראשונה נחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים שאף היא מודה שחיות המכה תלויה בראיית דם מחמת תשמיש, אלא שהיא מחמירה יותר מהדעה השניה ומצריכה שני הסימנים, ראייה מחמת תשמיש וגם נוחרת, ואז הוא שתולים בדם בתולים (תוספות שם סד ב ד"ה כל).
  • ויש מפרשים שהיא מודה שראייה מחמת תשמיש בלבד היא סימן שלא חיתה המכה, אלא שמיקלה על גבי הדעה השניה ומוסיפה עוד סימן, שאפילו אם עבר לילה ויום ולא שימשה, ואחר כך ראתה בנחירה - טהורה, ובתוך לילה ויום של ראייה בתשמיש אפילו לא נחרה - טהורה (תוספות הרא"ש שם), וכן הלכה (כן משמע מהרמב"ם שם; ב"ח יו"ד קפז יג, בדעת הרי"ף והרמב"ם).

נערה

הגיע זמנה לראות - היינו בת שתים עשרה שנה ויום אחד (מאירי נדה סד ב; תוספות יום טוב שם י א), והביאה שתי שערות (תוספות יום טוב שם) - ולא ראתה, ונישאה - דהיינו שנבעלה (מאירי שם) - נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שנותנים לה לילה הראשון (בית שמאי שם), ואפילו לבעילות הרבה (רש"י כתובות ו א ד"ה לילה הראשון).
  • ויש אומרים שנותנים לה ארבעה לילות (בית הלל שם), וכן הלכה (רמב"ם שם יט).

ונחלקו אמוראים בדעה זו:

  • יש אומרים שארבעה לילות שאמרו הם ארבעה ימי מעת לעת, בין ביום ובין בלילה (רב בגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם).
  • ויש אומרים שארבע עונות הן, או ימים או לילות, ולא אמרו לילות אלא משום שדרכה של ביאה בלילות (לוי שם).

וארבעה לילות אלו שנותנים לה אפילו שהן בסירוגין, בועל לילה הראשון וממתין אפילו שני חדשים או שלשה ובועל לילה שני, והוא שלא חיתה המכה (רמב"ם שם כ).

בעל ולא מצא דם, וחזר ובעל ומצא דם

בזה נחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שטמאה, שודאי דם נדה הוא, שאילו היה דם בתולים היה בא קודם (רבי חנינא שם), וכן הלכה (רמב"ם שם כה), ואפילו היתה קטנה - שלא הגיע זמנה לראות - ודאי דם נדה הוא (רמב"ם שם).
  • ויש אומרים שטהורה, שיתכן שבעל קודם בלי הוצאת דם (רבי אסי שם), ואף על פי שאם פסקה מחמת תשמיש, וראתה אחר כך אפילו מחמת תשמיש - טמאה (ראה לעיל), אין זה אלא כשבתחילה בעל ומצא דם, שאילו היה בה עוד דם בתולים לא היה לה לפסוק מחמת תשמיש, אבל כשבתחילה בעל ולא מצא דם, יש לומר שלא הוציא הבתולים (תוספות שם ד"ה רבע).

הגיע זמנה לראות וראתה ועודה בבית אביה

בזה נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שנותנים לה בעילת-מצוה (ראה ערכו) בלבד (בית שמאי במשנה שם).
  • ויש אומרים שנותנים לה כל הלילה כולו (בית הלל שם), היינו עונה של שתים עשרה שעות, בין שהוא בלילה, ובין שהוא ביום (גמ' שם סה ב, ורש"י ד"ה בתקופת תמוז)[2].

בוגרת

הבוגרת, אם לא ראתה בבית אביה, נותנים לה לילה הראשון (גמ' שם סד ב), ואפילו לדעה שבהגיע זמנה לראות נותנים לה ארבעה לילות, לא אמרו אלא בנערה, שמשהגיעו ימי הנעורים (ראה ערך גדולה) הוא זמנה לראות, אבל בוגרת אין נותנים לה אלא לילה הראשון (רש"י שם ד"ה בוגרת), ואם ראתה, אין לה אלא בעילת מצוה בלבד (גמ' שם וסה א).

מקור השיעורים

כל שיעורים הללו שאמרו בנערה ובבוגרת, נחלקו אחרונים במקורם:

  • יש אומרים שהם מן התורה, ולא נאמרו אלא כשאינה מרגשת צער וכאב בשעת תשמיש, שניכרים הדברים שכלו בתוליה, שאם לא כלו היתה הפירצה דחוקה והיתה מרגשת צער וכאב, אבל אם מרגשת צער לא נתנו שום שיעור וגבול, וטהורה לעולם, שאין מכה של בתולים גרועה משאר מכה שתולים בה (משאת בנימין מז).
  • ויש אומרים ששיעורים אלה אינם מן התורה כלל, שמן התורה טהורה לעולם עד שתחיה המכה, אלא שחכמים החמירו לעשות סייג לתורה, ונתנו שיעורים לכל אחת מן הבתולות כדינה, ואף במרגשת צער וכאב החמירו לאחר זמן שיעורים הללו (שלחן ערוך הרב יו"ד קפז, קונטרס אחרון טז)[3].

בעילת מצוה

בעילת מצוה שנותנים להגיע זמנה לראות וראתה, לאחת הדעות, ולבוגרת שראתה, לדברי הכל, נחלקו בה ראשונים:

  • יש מפרשים שלא גזרו טומאה על דם בתולים של אותה בעילת מצוה, ולאחר בעילה זו אינו צריך לפרוש ממנה אם לא תראה שוב דם, ולא אמרו שאין נותנים לה אלא בעילת מצוה, אלא לענין שאם תחזור ותראה לאחר זה, אפילו בו ביום או בו בלילה, יהיה חייב לפרוש ממנה, ולא תתלה בדם בתולים, שתקנת הפרישה אף אם לא ראתה יותר, לאחר מכאן הוא שגזרו (ראה להלן), ולא מדין המשנה הוא (השגות הרז"ה לבעל הנפש, הפרישה ה; סדרי טהרה קצג סק"א).
  • ויש מפרשים שכשאמרו אין לה אלא בעילת מצוה היינו שפורש ממנה מיד, אף אם לא ראתה שוב, אלא שמדין המשנה לא אמרו כן רק בבוגרת שראתה, ולבית שמאי בהגיע זמנה לראות וראתה, ולאחר מכאן גזרו כן בכל הבתולות (ראה להלן. ראב"ד איסורי ביאה ה יט; סדרי טהרה שם, בדעת תורת הבית הארוך ג ג).

נשתנה מראה הדמים

נשתנה מראה דמים של הבתולה, אפילו בקטנה שלא הגיע זמנה לראות - טמאה (נדה יא ב), היינו שנשתנה ממראה הדם של בעילה ראשונה (רש"י שם ד"ה נשתנו), וכגון שבתשמיש הראשון לא היה מראה הדם אדום כדם נדה, ואחר כך נשתנה להיות כדם נדה; אבל אם בשעת תשמיש ראתה דם כדם נדה, ולמחרתו ראתה דם משונה שאינו אדום כדם נדה, או שראתה שוב כדם נדה - טהורה (תוספות הרא"ש שם סה ב). אבל אינה צריכה בדיקה לראות אם נשתנה המראה, אלא אם אירע וראתה שנשתנה טמאה, ולא אמרו שתבדוק שמא נשתנה (ראה גמ' שם יא ב), אלא בזמן שהטהרות היו נוהגות ולשם טהרות (ראה ערך בדיקת אשה) אבל לא לבעלה (תוספות שם סה ב ד"ה וכולן, בתירוץ הראשון; תוספות הרא"ש שם).

במה דברים אמורים כשהשינוי בא שלא מחמת תשמיש, אבל אם שימשה ונשתנה - טהורה, שהשינוי בא מחמת התשמיש (ירושלמי נדה א ו, ופני משה שם; מאירי נדה יא ב), והשמש עכרו (מאירי שם).

אחר ארבעה לילות בקטנה, ואחר לילה ראשון בבוגרת

בזמן ההבדל שבין שתי הדעות בתנאים, היינו אחר ארבעה לילות בקטנה שלא הגיע זמנה עד שתחיה המכה, ואחר לילה הראשון בהגיע זמנה לראות ולא ראתה עד ארבעה לילות, נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שההלכה כדעה השניה (חכמים שם, כבית הלל, לפי תוספות שם ד"ה וכולן).
  • ויש אומרים שבודקים אותה, אם דומה לדם נדה - טמאה, ואם דומה לדם בתולים - טהורה (רבי מאיר שם), שלא כדברי הדעה הראשונה בתנאים המטמאת אפילו כשלא נשתנה, ושלא כדברי הדעה השניה המתירה אפילו כשנשתנה (רש"י שם ד"ה ובכולן וד"ה ושאר).

בזמן הזה

זמנים אלו שאמרו חכמים בבתולה הם מעיקר הדין, אבל תנאים ואמוראים אמרו שרבותינו חזרו ונמנו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש (ברייתא בנדה סה ב; כן משמע מרבי אליעזר כלה א ב; רב ושמואל ורבי יוחנן וריש לקיש בנדה שם; שמואל בירושלמי ברכות ב ו)[4]. ועל כולן חזרו ונמנו, ואפילו על קטנה שלא הגיע זמנה לראות (רש"י שם ד"ה הלכה; ראב"ד איסורי ביאה ה יט וכד; רמב"ן ורשב"א וריטב"א שם; רא"ש שם י א; טוש"ע יו"ד קצג א)[5].

בטעם חומרא זו נחלקו הדעות:

  • יש אומרים הטעם שאי אפשר שלא יצא דם נדה עם דם בתולים (ירושלמי ברכות ב ו), שמפני טורח דם הבתולים אי אפשר לבוא דם בתולים בלא ציחצוחי זיבה (רב נטרונאי בתשובות הגאונים (שערי תשובה) קסה; שו"ת רש"י (אלפנביין) עה), שכשהיא נבעלת בעילה ראשונה אוחזת אותה רעדה וחלחלה, ובזמן שהאשה מתחלחלת היא פורסת נדה, ולכן דם בתולים גורם לדם נדה שיצא עמו (רב האי גאון בתשובות הגאונים (שערי תשובה) קסח).
  • יש אומרים הטעם מפני שבעילת מצוה לכל מסורה, ואין הכל בקיאים בחילוק שיש בין שלא הגיע זמנה לראות ובין הגיע זמנה, ובין בוגרת ובין ראתה ושלא ראתה, ועוד שחתן יצרו תוקפו, לפיכך הסכימו רבותינו להשוות את כולן וליתן להן דין החמור ביותר, דהיינו דין בוגרת שראתה שנותנים לה בעילת מצוה בלבד (רא"ש נדה שם)[6].
  • ויש אומרים הטעם שהחמירו בדם בתולים, שחוששים שמא מחמת חימוד תשמיש ראשון נפתח המקור ובאה טיפת דם, ולדם-חמוד (ראה ערכו) חוששים אף בלא הגיע זמנה לראות (האשכול (אויערבך) ב עמ' 112).

בעל ולא ראתה דם

בעל ולא ראתה דם כלל, נחלקו ראשונים בדבר:

  • יש אומרים שמכל מקום צריך לפרוש, שכיון שרוב נשים יש להן דם בתולים, חוששים שמא היתה שם טיפת דם כחרדל ונאבד, או שמא חיפתהו שכבת זרע, ואין חוששים שהיטה ולא הוציא דם, שדבר שלא שכיח הוא (רא"ש נדה שם; תורת הבית הארוך ז ב; הגהות מימוניות איסורי ביאה יא ח, בשם הרבה ראשונים; טוש"ע יו"ד קצג ט), ואפילו בוגרת שכלו בתוליה (ראה ערך בוגרת וערך טענת בתולים) מכל מקום כיון שיש בוגרת שיש לה דם בתולים לא חילקו חכמים, וצריך לפרוש אפילו לא מצא דם (רא"ש שם; תורת הבית הארוך שם; טור שם).
  • ויש אומרים שאינו צריך לפרוש (הגהות מימוניות שם, בשם איכא מאן דאמר; מאירי שם, בשם יש פוסקין; רמ"א שם, בשם יש מקילים), ומכל מקום צריכה לבדוק כבדיקת הזבה במוך או בצמר, לראות אם ראתה דם (הגהות מימוניות שם).

והמנהג שאם הערה בלבד (ראה ערך ביאה) מקלים כדעה השניה ואינו צריך לפרוש, אבל אם גמר ביאתו מחמירים כדעה הראשונה ופורש ממנה (רמ"א שם), וראוי לגמור ביאתו בביאה ראשונה, כי מי יוכל לדעת ולברר שהערה ולא גמר (ערוך השולחן שם ט, על פי הרמ"א שם, בשם הגדולים).

בעל וראתה טיפת דם בלבד

אכן אם ראתה דם, ואפילו טיפת דם בלבד, יש לתלות שהוא כל דמיה, ולאחר שתטהר מטומאתה, אם בעל שנית ולא מצא דם, הרי היא טהורה; ולא רק בבוגרת שיש הסוברים שנתמעטו בתוליה (ראה ערך בוגרת), אלא אף בנערה וקטנה, ואין חילוק בזה בין אם גמר ביאתו ובין אם הערה (אגרות משה יו"ד א פה).

גמירת הביאה

אותה הביאה הראשונה גומר כדרכו, ואף על פי שיציאתו הנאה לו כביאתו, הרי ביאה זו נתנו לו (הרז"ה בהשגות לבעלי הנפש, הפרישה ג; תורת הבית הארוך שם; רא"ש נדה שם; מאירי שם; טוש"ע שם), ואפילו דם שותת ויורד (תורת הבית הארוך שם; ש"ך שם סק"א), שמן התורה דם טהור הוא, והחכמים שהחמירו לא החמירו אלא אחר גמר ביאה ראשונה (תורת הבית הארוך שם)[7].

אם כשהוא בועל בעילת מצווה מת האיבר בעודו בפנים, מותר להמתין כך עד שיחזור ויתקשה האיבר שוב, כיוון שלא חלה חובת פרישה עד שיפרוש לגמרי, ומותר לעשות הביאה בכמה כוחות (שבט הלוי ה קכא).

אחר ביאה ראשונה

אחר ביאה ראשונה צריכה למנות שבעה נקיים וטבילה כזבה (תשובת רב נטרונאי בתשובות הגאונים (שערי תשובה) קסה; תשובת רב האי שם קסח; רא"ש שם, בשמו; רמב"ם איסורי ביאה יא ח), וצריכה שתפסוק בטהרה ותבדוק כל שבעה (כן משמע מתשובת רב האי שם; תורת הבית הארוך שם; טוש"ע שם), ולא תתחיל למנות עד יום חמישי לשימושה (ראה הטעם בערך בעל קרי. התרומה צו; טוש"ע שם), ואף על פי שהמנהג בכל נדה שמתחלת למנות ביום ששי (ראה ערך הנ"ל), מכל מקום במתחלת למנות אחר ביאה ראשונה של בתולים מתחלת מיום חמישי (ט"ז שם סק"ד, בשם מהר"ל מפראג)[8].

ההרחקות הנהוגות

בהרחקות הנהוגות נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שכל שבעה הימים היא נוהגת בהרחקה מבעלה ככל נדה גמורה (רא"ש שם, בשם תשובת רב האי; ראבי"ה נדה קפג), אלא שבנדה גמורה אסור לו לישון באותה מיטה אפילו כשאינה במיטה, וזו מותר לו לישון כשאיננה שם, ואפילו באותו סדין שהדם עליו (בעלי הנפש שם, על פי תשובת רב האי; רא"ש שם), וכן הלכה (טוש"ע שם).
  • ויש אומרים שלא אסרו אלא בתשמיש, ולא בשאר הרחקות כנדה, שמשום כבוד חתנות לא רצו להחמיר ולהרחיקו יותר (ראבי"ה שם, ואור זרוע א שמב, בשם הרשב"ם).

לחתוך הבתולים בידי רופא

מלכתחילה אין לחתוך הבתולים בידי רופא, לפני בעילת מצוה, כי הבתולים הם עיקר העדות שהיא בתולה ואיש לא ידעה (מנחת יצחק ט צ; שבט הלוי ז קמו; דברי משה סד ס"ק יב); ועוד שאין האשה כורתת ברית אלא למי שעושה כלי, ועל ידי כך מתדבק בה ובאים לידי פריה ורביה (מנחת יצחק שם, על פי סנהדרין כב ב).

כשהבתולים נחתכו בידי רופא

אכן בתולה שנחתכו בתוליה בידי רופא, נחלקו אחרונים אם נטמאה בכך:

  • יש אומרים שטהורה, שדינו של דם זה כדין דם הבא מחמת מכה, ואין טעם לטמא אותה (חשב האפוד ב קיז, בהוה אמינא; אגרות משה יו"ד א פז).
  • ויש אומרים שטמאה (בנין ציון סט; מהרש"ם א רי; חשב האפוד שם, במסקנתו; מהר"י שטייף קלא; דרכי תשובה יו"ד קצג טו; מנחת יצחק ד נח וט צ; שבט הלוי ה קיט), שכיון שגזרו חכמים על דם בתולים, אין לחלק בין דם לדם (חשב האפוד שם), או שכיון שהוצאו בתוליה, יש לחוש שמא החלחלה גרמה שיצא דם נידה (ראה לעיל. בנין ציון שם; מהר"י שטייף שם; מנחת יצחק שם)[9].

בטומאה זו נחלקו הדעות:

  • רוב הפוסקים כתבו שטמאה ככל נידה (מהרש"ם א רי; דרכי תשובה שם; מנחת יצחק ד נח)[10].
  • ויש שכתב שמונה מיד לאחר הביאה שבעה נקיים (באר משה (שטרן) ג קמב), כדין כלה שפירסה נידה קודם יחוד, שאין גוזרים בה המתנה (ט"ז יו"ד קצו ז).

ביאה לאחר חתיכת הבתולים בידי רופא

אם בא על אשתו בביאה ראשונה לאחר שנחתכו בתוליה בידי רופא ומצא דם, יתלה בדם בתולים, ויפרוש עד אחרי ספירת שבעה נקיים (אגרות משה שם), ואם לא מצא דם, נחלקו בו:

  • יש אומרים שאינו צריך לפרוש, כי יש לתלות שעל ידי מעשה הרופא יצא כל הדם (אגרות משה שם; יביע אומר ד יו"ד י).
  • ויש אומרים שצריך לפרוש, כי הרופאים אינם מסירים כל הבתולים, אלא רק חותכים בהם להקל על הביאה, ודינו כדין ביאה ראשונה בבתולה (באר משה שם).

בעולה ששאריות בתוליה נחתכו בידי רופא

יש מי שכתב לצדד שכל מחלוקת הפוסקים אם נטמאה על ידי חיתוך הרופא הוא דוקא בבתולה, אבל הכל מודים בבעולה, שנותר לה מהבתולים, ונחתכו בידי רופא, שלא נטמאה בכך (הרב יואל קטן באסיא נו עמ' 45).

מי שכבר פרשה מבעלה בשל דם בתולים ושוב דיממה בגללם

מי שנבעלה לבעלה ופרשה בשל דם בתולים, ונבעלה לבעלה ביאה גמורה, ושוב דיממה, ומצאו הרופאים שהדימום הוא מכח הבתולים שנותרו, פסקו גדולי דורנו שלא נטמאה (הרב יואל קטן שם, בשם הרב יהושע נויבירט והרב אהרן ליכטנשטיין, והרב דב ליאור); ויש המחמירים בזה, אלא אם כן ראתה מספר פעמים מחמת ביאה, והתברר בכל פעם שהוא מחמת הבתולים (הרב יואל קטן שם, בשם הרב משה הלברשטאם, והרב יחיאל מיכל שטרן).


באיסורה לעולם

לא החמירו חכמים בדם בתולים אלא בנוגע לדם עצמו, שתהיה טמאה מחמתו, אבל לא החמירו שתיאסר עולמית לבעלה אם ראתה מחמת תשמיש יותר משיעורים שאמרו, שכיון שאנו רואים שיש בתולה שכל זמן שלא פסקה מחמת תשמיש מחזיקים הדם בדם בתולים (ראה לעיל: טהרתו), לכן לענין שלא להחזיקה ברואה מחמת תשמיש אומרים כן בכל הבתולות, כי הרואות מחמת תשמיש מיעוט דמיעוט הן (כן משמע מהסמ"ג לאוין קיא, בפירוש התוספתא נדה (צוקרמאנדל) ט ט; בית יוסף יו"ד קפז יג, בפירוש התוספתא שם), ואפילו בבוגרת שראתה בבית אביה תולים לעולם בדם בתולים (שלחן ערוך הרב שם טז), ואפילו בזמן הזה שהחמירו לעולם להיות בועל בעילת מצוה ופורש, לא החמירו אלא בדם עצמו, ולא לאסרה עולמית (בית יוסף שם).

ולכן הבועל את הבתולה כמה פעמים, וראתה דם מחמת תשמיש, לעולם מחזיקים שהם דם בתולים, עד שתשמש פעם אחת ולא תראה דם מחמת תשמיש (בית יוסף שם ושו"ע שם), ומכל מקום לא התירו אלא כשיש ידים מוכיחות שהוא דם בתולים, היינו שיש לה צער, אבל אם אין לה צער כלל בשעת תשמיש הרי היא ככל הנשים, ואין תולים בדם בתולים (בית יוסף שם; רמ"א שם; ט"ז שם ס"ק יז; ש"ך שם ס"ק לז), אבל אף באין לה צער לא החמירו בזמן הזה יותר מדין המשנה והתלמוד לענין שתיאסר עולמית, ונותנים לה כל השיעורים שאמרו בבתולה מעיקר הדין (שלחן ערוך הרב שם)[11].

הערות שוליים

  1. ז, טור' תנו-תסו. וראה עוד ערך בתולה וערך טענת בתולים.
  2. ויש מהראשונים שכתב שאפילו בתקופת טבת שהלילה ארוך נותנים לה כל הלילה, ולא נתנו דבריהם לשיעורים (מאירי שם).
  3. וראה בשו"ת יביע אומר א יו"ד יד, ושם ב יו"ד י אות ב, וראה עוד בס' טהרת הבית א י ס"א.
  4. ובימי הגאונים מצינו חילוק בדבר: בני בבל אוסרים כלה על בעלה כל שבעה הימים, מפני שהיתה בתולה ונעשית נדה; ובני ארץ ישראל אומרים על ידי שהוא מוציא את הבתולים בצער מותרת לו מיד (אוצר חלוף מנהגים עמ' 15), ומכל מקום הלכה כבני בבל (טוש"ע יו"ד קצג א).
  5. ויש מהראשונים הסוברים שלא אמרו כן, אלא בהגיע זמנה לראות וראתה בבית אביה, שאין נותנים לה לילה הראשון, אלא בעילת מצוה בלבד, אבל בקטנה שלא הגיע זמנה לראות, הדין נשאר כבתחילה שנותנים לה עד שתחיה המכה, וכן הגיע זמנה לראות ולא ראתה נותנים לה ארבעה לילות (רמב"ם שם יח-יט; בית יוסף שם, בדעת הרי"ף), אלא שבזמן הזה דין דם בתולים שבועל בעילת מצוה ופורש אפילו בקטנה שלא הגיע זמנה לראות (רמב"ם שם יא ח), ומנהג זה אחר זמן התלמוד נהגו בו, ואף על פי שגם מהאמוראים יש שנהגו כן (ראה ירושלמי ברכות שם), מכל מקום לא פשט המנהג בכל ישראל עד אחר התלמוד (כסף משנה שם ה יח).
  6. ואף על פי שאין לך מכה גדולה מזו, והרי תולים בידוע שיש לה מכה (ראה ערך נדה), כאן אין תולים במכה, שיש לחוש לבני אדם שיכולים לבעול בהטייה בלא הוצאת בתולים, ונמצא דם זה מהמקור, ועוד שבבתולה יש להחמיר יותר שלא לתלות במכה, לפי שאינה אלא לשעה ופעם אחת, מה שאין כן כשאפשר שתיאסרנה על ידי כך לבעליהן לעולם לא החמירו (בית יוסף שם, בשם תשובת הרשב"א).
  7. ויש מהראשונים הסובר שאסור לו לגמור ביאתו, לפי שיציאתו הנאה לו כביאתו, אלא נוהג כדרך שאמרו במשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי, שממתין עד שימות האבר ופורש (ראב"ד, בעלי הנפש, הפרישה ג). וראה עוד בס' טהרת הבית א י, במשמרת הטהרה סק"א.
  8. ויש שכתבו בדעת ראשונים שאינה צריכה להמתין כלל, אלא מיד כשיפסוק הדם מתחילה בספירת שבעה נקיים (הגהות מימוניות שם, בדעת הרמב"ם והרמב"ן).
  9. ויש שהשיג על טעם זה, שכיון שהבתולים נמצאים בפתח, אינו גורם לחלחלה (נשמת אברהם ב עמ' קפ).
  10. אלא שאם טעתה והתחילה למנות לאחר שלוש עונות מהביאה, ומנתה שבעה נקיים ולא מצאה דם, יש להקל בזה (מהרש"ם שם).
  11. ויש המתירים לעולם אף באין לה צער (כן מצדד בבית יוסף שם; ב"ח שם).