מיקרופדיה תלמודית:דשון מזבח החיצון

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - ניקוי המזבח שבעזרה מאפר הקרבנות שנתאכלו

חובתו

עניינו ומקורו

מלבד מצות הרמת חלק מן הדשן שעל המזבח (ראה להלן: סדרו; סדר הדישון), שהיא מצוה מיוחדת של תרומת-הדשן (ראה ערכו), על הכהנים להסיר שאר הדשן של אברי הקרבנות שנתאכלו, ולהוציאו מחוץ לעיר למקום שפך הדשן (ראה משנה תמיד כח ב, ורש"י ד"ה תפוח, ורמב"ם תמידין ומוספין ב יג ויד), כמו שנאמר: וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר (ויקרא ו ד), והוא הדשן הנשאר במזבח אחר ההרמה (ראה רש"י על התורה שם, ויומא כג ב, ורש"י ד"ה ה"נ).

אף במזבח שבמדבר נאמר: וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ (במדבר ד יג), ובמזבח הנחושת הדברים אמורים (רש"י שם, וכן מבואר בתורת כהנים צו סוף פרשה א[2]), אלא שאותו דישון נאמר בשעת מסעות (וראה רש"י מעילה יב א ד"ה והסיר לפירושו שם, וראה תורת כהנים שם, וירושלמי יומא סוף פרק ד).

האם הוא נעשה בשתי עבודות

דישון זה - יש מן הראשונים סובר שנעשה בשתי עבודות: הורדה מן המזבח בכלי המיוחד לכך למטה, והוצאת הדשן שהורידו למטה לחוץ לעיר (רמב"ם תמידין ומוספין ב יד; החינוך מצוה קלא); ויש שאינם מחלקים זאת לשתי עבודות, אלא מוציאים מן המזבח אל מחוץ לעיר (ראה רש"י על התורה ויקרא ו ד, ויומא כג ב ד"ה ה"נ ועוד).

האם היא מצוה, או ממכשירי עבודה

אף שדישון המזבח חובה היא מן התורה, לא מנוה מוני המצוות למצוה מיוחדת. ויש מסבירים, לפי שאינה כתרומת הדשן שגזרת הכתוב היא שירים מלא המחתה בכל יום ויניחנו אצל המזבח, אלא זו פעולה הכרחית כדי לפנות את מקום המערכה, ואין הוצאה זו מצוה מצד עצמה אלא ממכשירי עבודה. ואף לסוברים שבכל יום היו מוציאים הדשן (ראה להלן: זמנו דעת הרמב"ם וטעמו), אין זה אלא מפני שכך הוא דרך כבוד שיהיה המזבח פנוי בכל יום, אבל אינה מצות עשה להוציא בכל יום (משנה למלך תמידין ומוספין ב יג, וראה שם בכסף משנה).

אבל מדברי ראשונים נראה שמצוה היא זו, ולפיכך מועלים באפר הדישון אף לאחר תרומת הדשן מפני שעדיין לא נעשית מצותו, כיון שצריך בגדי כהונה להוצאת הדשן (ראה תוספות מעילה י א ד"ה הכל, ושיטה מקובצת שם ט א ד"ה ורבי יוחנן, וראה להלן: מעילה והנאה בדשן).

אמורי קדשים קלים

אמורי קדשים קלים, יש מן הראשונים סוברים שאין בהם חובת הוצאה לבית הדשן, שלא נאמר והוציא את הדשן אלא בעולה, שהיא קדשי קדשים, ומעולה למדים לכל קדשי קדשים, כגון חטאות ואשמות, אבל לא לקדשים קלים (תוספות מעילה י א ד"ה הכל מודים, בפירוש א), ואחרונים תמהו וכתבו שאין חילוק בין הקדשים בנוגע לדישון המזבח (ראה קרן אורה מעילה שם ד"ה אמר, ושפת אמת שם ד"ה ומאימורי[3]).

זמנו

בזמן דישון המזבח נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שהוא נעשה בכל יום ויום, כתרומת הדשן (רמב"ם תמידין ומוספין ב יג, ראה משנה למלך שם; ראב"ד בהשגות שם ז[4]).
  • יש סוברים שאינו נעשה בכל יום אלא כשהדשן הצבור בתפוח - ערימה גדולה של אפר עשויה כעין תפוח באמצע המזבח (ראה ערך תפוח) - רב, ואין מקום למערכת העצים אז מוציאו משם (רש"י על התורה ויקרא ו ד; תוספות יומא כז ב ד"ה איכא; ראב"ד תמיד ב, וראה בהערה לעיל שאינו בעל ההשגות).
  • יש סוברים בדעת ראשונים שבכל יום היו מורידים את הדשן מן המזבח למטה, אבל הוצאת הדשן מחוץ לעיר לא היתה בכל יום, אלא בזמן שהיה רבה למטה (לחם משנה שם לדעת הרמב"ם, וראה משנה למלך שתמה עליו וכתב שגם ההוצאה היתה לרמב"ם בכל יום).
  • ויש מן הראשונים הסוברים אף הם ששתי עבודות היו, הורדה למטה והוצאה לחוץ, וסוברים ששתיהן לא היו בכל יום, אלא כשהתפוח היה גדול היו מורידים ממנו קצת למטה, ועומד שם עד שמוציאים אותו כולו מחוץ למחנה (החינוך מצוה קלא).

ברגל

ברגלים לא היו מדשנים את המזבח (תמיד ב א), ולא היו מורידים את הדשן מהמזבח, אלא מניחים את הערימה גבוהה באמצע המזבח (רמב"ם תמידין ומוספין ב יג), מפני שהוא נוי למזבח (תמיד שם; רמב"ם שם), שהוא סימן לריבוי קרבנות (רא"ש שם), ולכן לא היו הכהנים בסוף הרגל פנויים - לעבודות אחרות - מלהוציא בדשן (משנה חגיגה כו א וגמרא שם), שהיו טרודים להוציא הדשן שבאמצע המזבח שקיבצו שם כל ימות הרגל (רש"י שם ד"ה לפי).

אף לסוברים שמצות הוצאת הדשן היא בכל יום ויום, כתבו אחרונים שמכל מקום מותרים היו ברגלים שלא לדשן, לפי שאין זו מצוה מצד עצמה, אלא דרך כבוד, ולכן ברגלים כשהיו באים כל ישראל והיו מקריבים הרבה היה נוי למזבח כשיש עליו דשן רב (משנה למלך שם כשיטתו לעיל: חובתו; האם היא מצוה וכו' שאין זו מצוה מצד עצמה).

ויש גורסים: ברַגְלַיִּם, ומפרשים שלא היו מאספים את האפר לתפוח שעל המזבח ברגליהם שהוא דרך ביזוי, אלא במגרפות שבידם (רבינו גרשום תמיד שם; פירוש א בראב"ד שם), או שלא על האסיפה אל התפוח הדברים אמורים, שאפילו אם לא היה איסור בדבר לא היו יכולים לעשות כן ברגליהם, שהאפר חם ורותח, אלא על הוצאת הדשן מחוץ למחנה, שעשו כן רק בזמן שמתקבץ דשן הרבה, ואז כבר הדשן מצונן, ויכלו לעשות כן ברגליהם, אלא שנוי הוא למזבח לעשות זאת בידים (פירוש ב בראב"ד שם, וכן כתב במלאכת שלמה תמיד שם בשמו, ודחה שם הפירוש ברגלים מלשון חג).

כהונה ובגדי כהונה

בבעל מום

דישון המזבח אינו נעשה אלא בכהנים, שנאמר: וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן וגו' וּפָשַׁט וגו' וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה (ויקרא ו ג-ד), אלא שנחלקו תנאים אם כהנים בעלי מומים כשרים: רבי אליעזר אומר: אחרים והוציא, לימד על כהנים בעלי מומים שכשרים להוציא את הדשן (תורת כהנים צו שם; יומא כג ב), ש"אחרים" שנכתב סמוך ל"והוציא" בא להורות שמוסב גם על הכהנים, ולא על הבגדים בלבד (תוספות ישנים יומא שם ד"ה אחרים), שכהנים שהם אחרים, ומרוחקים משאר עבודות, כשרים לעבודה זו (רש"י שם ד"ה אחרים); וחכמים דורשים ש"אחרים" מוסב על הבגדים בלבד, אבל בעלי מומים פסולים להוצאה (ראה יומא שם).

הלכה שאין בעלי מומים מוציאים אותו (רמב"ם תמידין ומוספין ב טו כחכמים, ראה שם בכסף משנה).

מחלוקתם האם הוצאת הדשן היא עבודה

  • יש מהראשונים סוברים שמחלוקת התנאים בבעלי מומים היא אם הוצאת הדשן היא עבודה או לא (רבינו חננאל יומא כג ב ד"ה ת"ר בפירוש הסוגיא שם).
  • ויש סוברים שמחלוקת אמוראים היא זו (תוספות יומא שם ד"ה יש. וראה משנה למלך שם).
  • יש מהראשונים שפסקו שאין הוצאת הדשן עבודה, אף שלהלכה פסקו שבעלי מומים אינם מוציאים אותו (רמב"ם שם, וראה משנה למלך שם בדעתו, וראה ערך תרומת הדשן), ופסול בעלי המומים הוא לפי שאסור להם להיכנס למקום המזבח (משנה למלך שם, לדעת הרמב"ם).

בזר

זר שהוציא את הדשן, נחלקו אמוראים אם הוא חייב מיתה: רבי יוחנן מחייב, כשם שהוא חייב לדעתו בתרומת הדשן; וריש לקיש פוטר, כשם שפטור לדעתו אף בתרומת הדשן, לפי שהיא עבודת סילוק ולא עבודת מתנה (ראה ערך זר. ירושלמי יומא ב א), ולא נחלקו אלא לדעת הפוסלים בעל מום להוצאת הדשן, אבל לדעת רבי אליעזר המכשיר בעל מום, אף זר כשר להוצאת הדשן (ירושלמי שם).

יש מפרשים שלא נחלקו אלא בהורדת שאר הדשן מעל המזבח, אבל בהוצאתו לחוץ לעיר לדברי הכל אינה עבודה (שיירי קרבן בירושלמי שם[5]).

בגדי כהונה

הוצאת הדשן צריכה בגדי כהונה, שנאמר: וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים (ויקרא ו ד), למה נאמר אחרים, פחותים מהם (תורת כהנים שם, וראה שם צורת הלימוד, וראה להלן: סוג הבגדים מהו פחותים; יומא כג ב: מה להלן בגדי קודש, אף כאן בגדי קודש)[6].

יש מן הראשונים שכתבו שיש מרבותינו אומרים שאין הוצאת הדשן צריכה בגדי כהונה, והכתוב ולבש בגדים אחרים פירושו בגדי חול, וכתבו שפשוטו של מקרא כך הוא שיצוה עליו שלא ילכלך בגדי הקודש בהוצאת הדשן וילבש בגדי חול (רמב"ן על התורה ויקרא שם, וכן כתב במלבי"ם שם מדעתו. וראה משנה למלך שם שתמה על הרמב"ן).

סוג הבגדים

בגדים פחותים שאמרו שלובש להוצאת הדשן, היינו כגון שחקים, או מפשתן שאינו מוצהר ואין דמיהם יקרים, שהאפר מלכלכם כשנושאו חוץ למחנה (רש"י יומא כג ב ד"ה תלמוד), ותנא דבי רבי ישמעאל בגדים שבישל בהם קדרה לרבו, לא ימזוג בהם כוס לרבו (יומא שם), אף כאן לגבי הוצאת הדשן אין כבוד המלך לשרת בהם שרות אחר (רש"י שם ד"ה אל).

יש מהראשונים כתבו שאין זו חובה אלא דרך ארץ שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהם תמיד (רש"י ויקרא ו ד); ויש חולקים וסוברים שזוהי מצוה מדרך מוסר העבד לרבו (רמב"ן ויקרא שם, וכן משמע מרש"י שבת קיד א ד"ה ולבש כו' הזקיקו הכתוב כו').

מנין הבגדים

בגדי כהונה שלובש בהוצאת הדשן, תלויים במחלוקת אמוראים בתרומת הדשן, אם הם ארבעה בגדי כהונה או שנים, כתונת ומכנסים בלבד (ראה ערך תרומת הדשן, ושם הלימודים לארבעה או לשנים), שהרי למדנו שבגדים שלובש הם כבגדים שפושט, היינו בגדים של תרומת הדשן (ראה לעיל, וראה תוספות יומא כג א ד"ה ילבש. וראה ערך הנ"ל שהלכה שבתרומת הדשן לובש ארבעה בגדים, וממילא גם בהוצאת הדשן כן).

סדרו

סדר הדישון

לדעת הסוברים שדישון מזבח החיצון היה בכל יום (ראה לעיל: זמנו דעת הרמב"ם וטעמו) זה היה סדרו:

אחר שירד מהמזבח זה שתרם את הדשן (ראה ערך תרומת הדשן), רצים אחיו הכהנים ומקדשים ידים ורגלים במהרה, ונוטלים את המגרפות ואת הצינורות ועולים לראש המזבח, ומחזירים לצדדי המזבח כל אברי העולות ואמורי הקרבנות שלא נתאכלו כל הלילה, ואם אין הצדדים מחזיקים אותם הרי הם סודרים אותם בכבש כנגד הסובב - חלק המזבח שמעל היסוד, שהיה מקיף את כל המזבח (ראה ערכו) -, ולאחר כך גורפים את הדשן במגרפות מכל צדדי המזבח ומעלים אותם לערימה על גבי התפוח (ראה ערך תפוח, ושם מחלוקת אם המקום שבמזבח ששם ערימה זו נקרא תפוח, או שהערימה עצמה נקראת כך), והם גורפים אותה הערימה בפסכתר - כלי גדול שמחזיק לתך - ומורידים אותו למטה (רמב"ם תמידין ומוספין ב יג, על פי תמיד ה ה).

מי היה מוציאו

כל מי שירצה מן הכהנים ממלא מן הדשן שהורידו למטה, ומוציאו חוץ לעיר לשפך הדשן, ואין פייס להוצאת הדשן לחוץ (רמב"ם תמידין ומוספין ב יד). יש מהראשונים שכתב בטעם שלא היה פייס בהוצאת הדשן לפי שאין ההוצאה עבודה (מאירי יומא כב א במשנה. וראה לעיל: כהונה ובגדי כהונה; מחלוקתם וכו' מחלוקת ראשונים אם היא עבודה).

ויש שכתב שהיה כהן שמוטל עליו להוציא הדשן (המפרש לתמיד ב ב, ולא ביאר על מי מוטל אם בפייס, או באופן אחר).

מעולם לא נתעצל כהן מלהוציא את הדשן (תמיד ב ב; רמב"ם שם), ואף שנוי הוא למזבח כשיש עליו דשן הרבה (ראה לעיל: זמנו; ברגל שמטעם זה לא דישנוהו ברגלים), מכל מקום כשהגיע הזמן לפנות את הדשן לא נתעצל (המפרש לתמיד שם, וראה מלאכת שלמה שם, בשם ה"ר יהוסף, ותפארת ישראל שם); ויש שכתב שכהנים רבים היו צריכים להוציאו (מלאכת שלמה שם, בשם ה"ר יהוסף[7]).

כיצד מניחים אותו בחוץ

כשמוציאים אותו לחוץ מניחים אותו במקום שאין הרוחות מנשבות בו בחזקה, ולא הזרמים[8] גורפים אותו (רמב"ם תמידין ומוספין ב טו), ולא יפזרנו שם, שנאמר: וְשָׂמוֹ (ויקרא ו ג) - שיניחנו בנחת (רמב"ם שם, על פי תורת כהנים שם); ויש חולקים וסוברים שזה לא נאמר אלא בתרומת הדשן (הראב"ד בהשגות שם, וראה להלן: מעילה והנאה בדשן; לאחר שיצא לבית הדשן).

על המקום שהיו נותנים שם את הדשן מחוץ לעיר, ראה ערך בית הדשן.

מעילה והנאה בדשן

באפר שנשאר במזבח

האפר שנשאר במזבח לאחר תרומת הדשן (על המעילה לפני הרמתו ראה ערך תרומת הדשן) נחלקו בו אמוראים אם מועלים בו: רב אמר אין מועלים בו, שהרי נעשית מצותו (מעילה ט א. וראה ערך דבר שנעשית מצותו), ואף שלהוצאת הדשן צריכים בגדי כהונה (ראה לעיל: כהונה ובגדי כהונה), מכל מקום כיון שאין זמן קבוע להוצאתו אינה עבודה שימעלו בה (שיטה מקבצת מעילה שם); ורבי יוחנן אמר מועלים בו, שכיון שצריכים להוצאתו בגדי כהונה, עדיין בקדושתו עומד (גמרא שם), ולא נעשית מצותו עדיין (תוספות שם י א ד"ה הכל; שיטה מקובצת שם ט א). הלכה כרבי יוחנן (רמב"ם מעילה ב יד).

באימורי קדשים קלים

לסוברים שאף באימורי קדשים קלים מועלים אחר שהעלם לראש המזבח (ראה ערך מעילה וערך קדשים קלים מחלוקת ראשונים בדבר), מועלים אף בדשן שלהם, עד שיצאו לבית הדשן (רמב"ם מעילה ב א), אלא שיש מהראשונים סוברים שאין מועלים באימורי קדשים קלים אף קודם שנעשו דשן, אם מפני שלדעתם אין בהם מצות הוצאה בדשן (ראה לעיל: חובתו; אמורי קדשים קלים), ולכן מיד כשהעלם למזבח נעשית מצותם (ראה תוספות מעילה י ב ד"ה הכל בפירוש א), או מטעמים אחרים (ראה ערך מעילה וערך קדשים קלים).

לאחר שיצא לבית הדשן

לאחר שיצא הדשן לבית הדשן אין מועלים בו (משנה מעילה ט א; רמב"ם מעילה ב ב), אלא שיש מהראשונים סוברים שמכל מקום אסור בהנאה שנאמר: וְשָׂמוֹ (ויקרא ו ג) - שאסור בהנאה (רמב"ם תמידין ומוספין ב טו. וראה פסולי המוקדשין יט יג).

ואיסורו - יש מפרשים שהוא מן התורה (ראה כסף משנה פסולי המוקדשין שם, וסובר ש"ושמו" אמור על כל הדשן), וכן אמרו בירושלמי: אֶל מָקוֹם טָהוֹר (ויקרא ו ד), שיהא מקומו טהור (ראה ירושלמי יומא ב ב, וראה פני משה שם), כלומר נקי בלי הנאה (קרבן העדה שם, אלא שהוא מפרש במקום טהור שבפר כהן משיח).

ויש מפרשים שאיסורו מדרבנן, והדרשה מ"ושמו" אינה אלא אסמכתא (מרכבת המשנה תמידין ומוספין שם).

ויש חולקים וסוברים שלאחר הוצאתו לבית הדשן האפר מותר בהנאה, שאין הכתוב "ושמו" אמור אלא בתרומת הדשן (ראב"ד תמידין ומוספין שם, ופסולי המוקדשין שם; תוספות יומא נט ב ד"ה והרי בפירוש המקדיש בתחילה, וראה שם ברש"ש).

הערות שוליים

  1. ח', טור' ג-יב.
  2. וראה רש"י מעילה יב א ד"ה והסיר ורבינו גרשום שם שמפרשים במזבח הפנימי, וראה בערך דשון מזבח הפנימי שיש תמהו על זה.
  3. והוכיחו כן אף מדעת הרמב"ם מעילה ב א שמועלים באימורי קדשים קלים עד שיצאו לבית הדשן.
  4. וראה להלן שבפירושו לתמיד פרק ב כתב כדעת החולקים, אבל ראה דרכי המשנה לרבי זאב פראנקל עמ' 333 שהפירוש לתמיד אינו להראב"ד.
  5. וראה משנה למלך תמידין ומוספין ב י שרצה לומר כן, ודחה סברא זו דמניין לחלק, וראה אבן האזל שם שכתב להיפך שעיקר המצוה היא ההוצאה הכתובה בתורה והוציא את הדשן, אבל ההורדה היא ממילא בכלל עבודת המזבח לפנות מקום לעבודה, ולא הוזכרה בכתוב.
  6. בדעת רבי אליעזר בענין זה ראה תוספות ישנים יומא שם ד"ה אחרים; ריטב"א יומא שם ד"ה א"כ; משנה למלך תמידין ומוספין ב י.
  7. וראה רמב"ם שם יג ויד שמשמע מלשונו שההורדה למטה היתה בכמה כהנים, וההוצאה לחוץ בכהן אחד.
  8. כצ"ל, וכן הוא בדפוס רומי ובדפוס קושטא, וכן במאירי פסחים כז ב. ובדפוס שלנו: חזירים. וראה שו"ת חיים שאל ב מג טז שנדחק.