מיקרופדיה תלמודית:זב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - אדם שמחמת מחלה יוצא ריר מסויים מאמתו

הזוב, שיעורו וראייתו

מהותו

הזוב[2] האמור בתורה הוא שכבת זרע הבא מחוליי החללים שהיא מתקבצת בהם (רמב"ם מחוסרי כפרה ב א)[3], והוא חולי כבד מן החליים הנדבקים (רמב"ן ויקרא טו יא).

ראיית הזוב גורמת לרואה להיות זב (רמב"ם שם ב), שהוא אב מאבות הטומאה (רמב"ם מטמאי משכב ומושב א א), והוא שכתוב: אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ הִיא (ויקרא טו ב - ג), ונמנה במנין המצוות שיהיה הזב טמא (ספר המצוות עשין קד; סמ"ג עשין רמ: ספר החינוך מצוה קעח), היינו שיתנהג בדיני הטומאה שנאמרו בו (מגילת אסתר עשה צו). ויש חולקים וסוברים שאין דין הטומאה בכלל מצוות עשה, שאינו אלא הודעה איזה דבר היא הטומאה ומה הוא מטמא (רמב"ן בהשגותיו למצוות עשה צו בכל הטומאות).

הזוב - שלא כשכבת זרע - בא מבשר המת (תוספתא זבים ב ד; נדה לה ב), היינו כשהאבר בלא קישוי (ראה רש"י שבועות יד ב ד"ה חייב, ורמב"ם איסורי ביאה א יא), וכשהוא יוצא אינו יוצא בקושי כשכבת זרע, ואין ביציאתו תאוה ולא הנאה, אלא נגרר ויוצא (רמב"ם מחוסרי כפרה ב א) דרך ריר ודרך מחלה (תשב"ץ א קא). ויש מהראשונים שכתבו שהוא יוצא מכח אברו ותוקף יצרו (רש"י כריתות ח ב ד"ה מבשרו, וראה מה שתמה עליו התוספות יום טוב נזיר ט ד). והתשמיש קשה לזב (רע"ב שבת א ג). ואין הזוב ראוי להזריע (תשב"ץ א קב בסופו), ואינו מתעגל ויוצא (נדה נו א), ודומה למי בצק של שעורים, ודוהה[4] כלובן ביצה המוזרת (תוספתא זבים ב ד, ונדה לה ב; רמב"ם מחוסרי כפרה ב א), היינו שאינה משרצת אפרוח תחת תרנגולת (רש"י נדה שם). דוהה, יש מפרשים שהוא מתמקמק ונפרד ואינו קשור (רש"י נדה שם לה ב), ויש מפרשים במובן כהה (ראה רמב"ם מחוסרי כפרה שם).

הזוב הוא על שתי דרכים: זוב צלול כמו ריר, שהוא נוטף טיפות טיפות, והוא מה שנאמר (ויקרא טו ג) רָר בְּשָׂרוֹ; או עב, שנתחבר ונקרש וסותם פי האמה, והוא מה שנאמר בו (שם) הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ (ראה רש"י ורשב"ם ויקרא שם, וסמ"ג עשין רמ).

דם היוצא מפי האמה

אין האיש מיטמא בזיבה בדם היוצא מפי האמה (תורת כהנים זבים פרק א; נדה לב ב; רמב"ם משכב ומושב ו ו).

שתצא הזיבה לחוץ

אין הזב מיטמא עד שתצא זיבתו לחוץ (תורת כהנים זבים פרשה א; משנה נדה מ א), שנאמר (ויקרא טו ב): כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ, עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו (תורת כהנים שם; נדה מג א), מכאן אמרו הזב שהיה אוכל בתרומה והרגיש אוחז באמה ובולע את התרומה (תורת כהנים שם פרק ו).

שיעור הראיה

בשיעור הראייה ליטמא שנינו שמיטמא בכל שהוא, אפילו כעין החרדל ובפחות מכן (משנה נדה מ א), שנאמר: הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ, כל שהוא ניכר בבשרו (רמב"ם מחוסרי כפרה ב ט); ר' נתן אומר משום ר' ישמעאל זב צריך כחתימת פי האמה (ברייתא בפסחים סז ב, ונדה מג ב), היינו כדי סתימת נקב פי אמתו (רש"י פסחים שם), שנאמר אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ (נדה שם), ושיעור זה אינו פחות מכגריס (תוספות שבת כז א ד"ה שכן). ויש גורסים: בחתימת פי האמה (ראה רמב"ן ורשב"א ומאירי נדה כב א), שאפילו יש שיעור חתימת פי האמה אינו מיטמא אלא עד שיהא חותם ממש, שיגע בפי האמה כולה (ראה רשב"א שם בפי' א), ואף שטומאת זיבה משום ראייה היא, ולא משום נגיעה, גזרת הכתוב היא שאינו טמא אלא בראייה שיש בה נגיעה (רשב"א שם בשם יש מפרשים), אבל לדברי הסוברים בכל שהוא אין צריך בזיבה מגע, אלא מכיון שיצאה לחוץ אף בלא מגע - טמא (מאירי שם סוד"ה וכבר בארנו). הלכה: ראיית הזב אין לה שיעור, אלא הרואה כל שהוא טמא (רמב"ם מחוסרי כפרה שם).

זוב בקיסם

הרואה זוב בקיסם, שהכניס קיסם דק חלול בפי האמה ויצא הזוב (ראה רש"י נדה כב א בקרי), לסוברים שאין ראייה של זב צריכה נגיעה (ראה לעיל), אין הקיסם מעכב, ונטמא בראייה זו (מאירי כב א ד"ה הכניס); ולסוברים שצריך נגיעה (ראה לעיל), אינו מיטמא בקיסם, שלא נגע בפי האמה (מאירי שם ד"ה יש כאן). ויש מהראשונים מצדדים שאף לסוברים שזיבה אין לה שיעור, ואין בראיית הזב משום נגיעה אלא משום ראייה, אינו טמא דרך קיסם, מפני שנאמר בבשרו (רשב"א שם לפי' א).

המיטמאים

הכל מיטמאים בזיבה (זבים ב א; רמב"ם מחוסרי כפרה ג ו), אפילו קטן בן יומו (ערכין ג א: רמב"ם שם מטמאי משכב ומושב א ד). וכן הגרים והעבדים - בין משוחררים, ובין שאינם משוחררים - מיטמאים בזיבה (זבים שם; רמב"ם מחוסרי כפרה שם).

החרש והשוטה מיטמאים בזיבה (זבים ב א; רמב"ם מחוסרי כפרה שם).

סריס אדם וסריס חמה (ראה ערך סריס) מיטמאים בזיבה ככל האנשים (זבים שם; רמב"ם מחוסרי כפרה שם).

הטומטום (ראה ערכו) והאנדרוגינוס (ראה ערכו) נותנים עליהם חומרי האיש וחומרי האשה, מיטמאים באודם כאשה ובלובן כאנשים, וטומאתם בספק (משנה זבים שם; רמב"ם מחוסרי כפרה ג ז). ראו לובן ואודם כאחד, טומאתם ודאית (נדה כח א; רמב"ם משכב ומושב א ד).

הגוים אינם מיטמאים בזיבה (נדה לד א; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ב י)[5].

מספר הראיות

ראייה אחת

ראייה ראשונה של כל זב כשכבת זרע היא חשובה (רמב"ם מחוסרי כפרה ג ה).

בדינו של הרואה ראייה אחת של זוב נחלקו תנאים: בית שמאי אומרים שהוא כשומרת יום כנגד יום (משנה זבים א א. וראה ערך זבה: זבה קטנה), בשני שלה (רש"י נדה עב א), היינו כזבה בעלת ראייה אחת, שאף על פי שאינה זבה גמורה עד שתראה שלש ראיות, מכל מקום מגעה תלוי אחר טבילה שמא תראה ראייה שניה, וכן הזב אף שאינו נעשה זב גמור בראייה אחת, מכל מקום משראה ראייה אחת ונגע במעשר - מגעו תלוי, שמא יראה ראייה שניה ותצטרף לזיבה, וכן משכבו ומושבו תלויים, שאם יראה ראייה שניה יהיו טמאים למפרע, וכן הטיפה עצמה של ראייה ראשונה היא כזוב, שמי שנשא אותה יהיה טמא למפרע אחר שיראה ראייה שניה (נדה עב א ורש"י), ומכל מקום הרואה עצמו מודים בית שמאי שאינו אלא כבעל-קרי (ראה ערכו), והוא טובל ואוכל את פסחו לערב (תוספתא זבים א א). בית הלל אומרים הרואה ראייה אחת של זוב כבעל קרי הוא (משנה זבים שם), וטהור למעשר מיד לאחר טבילה (רש"י נדה שם), וכן משכבו ומושבו טהורים, שאינו קרוי זב אלא לאחר ראייה שניה, וכן אין זיבתו מטמאה במשא (נדה שם ב ורש"י). הלכה כבית הלל (רמב"ם מחוסרי כפרה ב ו, ומשכב ומושב א יב).

שתי ראייות

הרואה שתי ראיות הרי זה זב, ראה שלש ראיות הרי זה זב גמור (רמב"ם מחוסרי כפרה ב ו), ואין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלש אלא קרבן (משנה מגילה ח א; רמב"ם שם), שבעל שתי ראיות פטור מקרבן, ובעל שלש ראיות חייב בקרבן (ראה להלן: קרבנו).

טומאת הזב תלויה בראיות ולא בימים, אלא שהוא מיטמא גם בימים, ולכן אחד הרואה שתי ראיות או שלש בשעה אחת זו אחר זו, או שראה אחת היום ושתים למחר, או שתים היום ואחת למחר, או שראה שלש ראיות בשלשה ימים בכל יום זה אחר זה - הרי זה זב, שלא כזבה שאינה טמאה עד שתראה שלש ראיות בשלשה ימים (זבים א ג; רמב"ם מחוסרי כפרה ב ז. וראה ערך זבה).

ראה ראייה אחת מרובה כשתים - כגון שהיה הזוב נגרר ויוצא ולא פסק (רמב"ם מחוסרי כפרה ב י) - הרי זו נחשבת כשתי ראיות; ראה אחת מרובה כשלש, הרי זו נחשבת כשלש ראיות (זבים א ה). רבי יוסי אומר לא אמרו אחת מרובה אלא אם כן יש בה כדי שלש (משנה זבים שם). ואין הלכה כרבי יוסי (רמב"ם מחוסרי כפרה ב י).

ראה ראייה אחת היום ושתים למחר, שתים היום ואחת למחר, שלש לשלשה ימים או לשלשה לילות - הרי זה זב גמור (זבים א ג). הפסיק יום אחד בין הראיות, נחלקו תנאים בדבר (זבים א א). הלכה: אם הפסיק הזב בין ראייה לראייה יום גמור אינן מצטרפות (רמב"ם מחוסרי כפרה ב ח).

ראה ראייה אחת מקצתה בסוף היום ומקצתה בתחילת הלילה, אף על פי שאינה ארוכה כשתים, הרי אלו שתי ראיות, שהימים מחלקים הראייה (רמב"ם מחוסרי כפרה ב יב).

זב שראה שתי ראיות, צריך לבדוק את עצמו על ידי כיס שעושה לו וקושרו לפי האמה לקבל בו את הזוב, שאם יראה ראייה שלישית יהיה זב גמור לקרבן (שבת יא ב ורש"י ד"ה זב).

מחמת אונס

הרואה ראיות הזוב, הגורמות לו להיות זב, מחמת חולי או אונס וכיוצא בהם - אינו זב (רמב"ם מחוסרי כפרה ב ב), וכתבו ראשונים לפי שאין זיבה אלא הבאה מחולי וחולשת כח המחזיק והמעכל של כלי הזרע, וכל כחות הגוף נשארים בכחם הטבעי, וזה גורם לשתיתת הזרע כשהוא בלתי מבושל, אבל כשסיבת השתיתה היא מחמת דבר אחר, כגון שנחלשו כחות הגוף, או מחמת כובד שהכבידו - אינו זב (פירוש המשניות לרמב"ם זבים ב ב).

ראייה ראשונה של זב מטמאה באונס (רב הונא נדה לה א). יש מהראשונים שכתבו שאמוראים חולקים בדבר; ויש שסובר שאף ראייה ראשונה אינה מטמאה באונס (תוספות הרא"ש נדה לז א ד"ה אמר, בדעת אביי). הלכה: אפילו ראה באונס טמא (רמב"ם מחוסרי כפרה ב ה).

בראייה שלישית לחיוב קרבן נחלקו תנאים אם מטמאה באונס: חכמים סוברים מטמאה אף באונס; ורבי אליעזר סובר אף השלישית אינה מטמאה באונס לקרבן (נדה לה א). הלכה: אפילו ראה שלישית באונס מתחייב בקרבן (רמב"ם ב ה).

בשבעה דרכים בודקים את הזב אם אין ראייתו ראיית אונס: במאכל ובמשתה ובמשא ובקפיצה ובחולי ובמראה ובהרהור (משנה נזיר סה ב, וזבים ב ב; רמב"ם מחוסרי כפרה ב ב), שאם קדם אחד מכל אלו וראה ראייה של זוב, תולים בו ואינו מיטמא (רמב"ם שם), שדרכים אלו מביאים לידי זיבה (רש"י נזיר שם).

תינוק שראה זיבה אין תולים לו לא במראה ולא בהרהור, שאין לקטן מראה והרהור המביא לידי זוב, לפיכך בודקים אותו בחמשה דרכים בלבד (רמב"ם מחוסרי כפרה ב ד).

עד כמה תולים למראה ולהרהור - מעת לעת, אבל למאכל ולמשתה ולקפיצה ולמשא תולים כל זמן שהוא מצטער (רמב"ם שם ב ג).

בדיקות אלו אין בודקים את הזב בראייה ראשונה לענין טומאה, שהרי אף אם ראה באונס טמא טומאת קרי, ומצטרף לראייה שניה לטומאת זיבה (עי' לעיל), אבל בודקים אותו לענין צירוף לראייה שלישית לקרבן, שאם ראה שלא באונס תצטרף ראייה ראשונה אחר כך כשיראה עוד שתי ראיות לחיוב קרבן, ואם ראה באונס לא תצטרף לקרבן (נדה לה א; רמב"ם שם ב ה).

הרואה קרי אינו מיטמא בזיבה מעת לעת, ר' יוסי סובר יומו, שאין תולים לו אלא אותו היום שראה קרי בלבד ולא מעת לעת (זבים ב ג, ורע"ב שם). הלכה כחכמים (רמב"ם מחוסרי כפרה ב ג).

טומאתו

הזב הוא אב מאבות-הטומאות (ראה ערכו), והוא מטמא כלים במגע, ומטמא אדם במגע ובמשא, ומטמא משכב ומושב ומרכב מתחתיו ועושה אותם אב הטומאה, ומטמא טומאה קלה על גבו (רמב"ם מטמאי משכב ומושב א א).

במגע

במגע כיצד, הנוגע בזב, וכן מי שהזב נוגע בו - נטמא (זבים ה א), ונעשה ראשון לטומאה, ומטמא אוכלים ומשקים אבל לא אדם וכלים, כדין כל ולד הטומאה (ראה ערך ולד הטומאה). במה דברים אמורים כשפירש מהזב, אבל כל זמן שהוא נוגע בזב ולא פירש ממנו - מטמא בגדים וכלים (זבים שם, ופירוש המשניות ור"ש; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ו ב), ועושה אותם הבגדים ראשון לטומאה כמוהו (רמב"ם שם).

אין הנוגע בזב טמא עד שיגע בבשר הזב (תורת כהנים זבים פרק ג). וכן מי שנגע בו הזב אינו נטמא עד שיגע בו (תורת כהנים שם פרק ד), שכיון שהם מחוברים לגוף הרי הם כגוף (רמב"ם טומאת מת א ג).

הנוגע בעצם שפירש מן הזב, או בבשר שפירש ממנו - אינו טמא (תורת כהנים פרק ג).

במשא

במשא כיצד, הנושא את הזב נטמא ומטמא בגדים בשעת נשיאתו (זבים ה א המסיט כו'; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ו ב).

טומאת משא היא שישא האדם הטומאה, אף על פי שלא נגע בה, אפילו היה בינו לבינה אבן, הואיל ונשא - נטמא (רמב"ם טומאת מת א ו. וראה ערך הסט).

כל שהזב נישא עליו - טהור, חוץ מן הראוי למשכב ומושב ומרכב והאדם (זבים ה ב), שהאוכלים והמשקים והכלים שאינם עשויים לא למשכב ולא למושב ולא למרכב שהיו למטה וישב עליהם הזב למעלה ולא נגעו בו, כולם טהורים; אבל אם היה האדם למטה והזב למעלה, אף על פי שאינו נוגע בו, הרי זה טמא משום נושא זב, והוא ראשון לטומאה, והכלים העשויים למושב ומשכב ומרכב הם אב הטומאה (רמב"ם מטמאי משכב ומושב ו ו)[6].

אפילו מקצתו של זב, כגון אצבעו, שנישאת על גבי האדם, הוא מיטמא, ואף על פי שאין הזב מכביד עליו כלל, כגון שקורה או נדבך וכיוצא מפסיק בין הזב לאדם שמתחתיו (זבים ה ב,ד; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ח יא).

וכן חיבורי הזב שנישאו על הטהור, הרי זה טמא כאילו נשא עצמו של זב (זבים שם ד; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ח יא), ואלו הם החיבורים: השיניים והצפרניים והשיער שלו (תוספתא זבים ה ב; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ח יא).

טומאה יתרה יש בזב ובשאר מטמאי משכב ומושב שלא מצינו כמותה בשאר אבות הטומאות שבתורה, שבכל הטומאות הטהור הנושא את הטומאה או מסיטה הוא שטמא, אבל אם הטומאה הסיטה את הטהור אינו נטמא, והזב וחבריו שהסיטו את הטהור טימאוהו (רמב"ם מטמאי משכב ומושב ח ב).

טומאת מדף

טומאה אחרת יש בזב וחבריו שאינה בשאר הטומאות, והוא עליונו של זב, הנקרא מדף (ראה ערכו), והם הכלים שעל גבי הזב, והם ראשון לטומאה ככלים שנגע בהם (רמב"ם מטמאי משכב ומושב ו ו), שנאמר בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו (ויקרא טו י. נדה לג א).

מעיינות הזב

משקים היוצאים מן הזב - טמאים (זבים ה ז; רמב"ם א טז), שנאמר: וְכִי יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר וגו' וְטָמֵא עַד הָעָרֶב (ויקרא שם ח).

משכב ומושב ומרכב

הזב מטמא משכב ומושב ומרכב, ונעשים אב הטומאה. וכן הם מטמאים את האדם הנושא אותם (ראה משנה זבים ב ד, ורמב"ם מטמאי משכב ומושב ז ב, וראה ערך משכב ומושב). המשכב והמושב אחד הוא, ולמה נאמר בתורה משכב ומושב, שהמשכב הוא הראוי לשכיבה והמושב הראוי לישיבה, ובין שישב על המשכב, ובין ששכב על המושב – טימאם, והמרכב הוא הראוי לרכיבה (רמב"ם מטמאי משכב ומושב ו א, וראה ערך מרכב).

אין הזב מטמא את שהוא בועל כזבה שהיא מטמאה את בועלה (ראה ערך בועל נדה. נדה עג א).

הזב צריך שילוח חוץ לשתי מחנות - מחנה שכינה ומחנה לויה - שהוא חוץ להר-הבית (ראה ערכו. רמב"ם ביאת מקדש ג ג)[7].

טהרתו

כל הימים שהזב רואה בהם זיבות, הרי הוא טמא, וכשיפסוק הזיבות - מונה שבעת ימים נקיים כזבה (ראה ערכו, רמב"ם מחוסרי כפרה ג א).

אינו צריך לטבול קודם ספירה, אלא משיפסוק לראות - ימנה (ברייתא במגילה ח א, ורש"י שם).

אותו היום שפסק בו הזב לראות את הזיבה, שבדק ביום הטומאה ומצא טהור, אינו עולה לו לימי הספירה, אלא ממחרתו מתחיל למנות (נדה סט א, ראה רמב"ם מחוסרי כפרה ג ג).

לכתחילה צריך הזב לבדוק את עצמו בכל יום מימי הספירה (מאירי נדה עמ' 27 אף בזב).

בדיקת הזב היא על ידי כיס שעושה לו וקושרו לפי האמה לקבל בו את הזוב, ועל ידי כך הוא מברר אם היום היה בנקיות (שבת יא ב, ורש"י ד"ה מיבעי ליה).

הזב לא יאכל דברים המביאים לידי טומאה, כגון חלב וגבינה וביצה ויין וכיוצא בהם (ברייתא ביומא יח א).

שבעה ימים נקיים שהזב סופר, צריך שיהיו רצופים, שאם ראה זיבה בהם סותר את כל הימים שספר, ומתחיל למנות שבעה ימים אחרים (זבים א ב, ור"ש שם; רמב"ם מחוסרי כפרה ג א).

ראה ראייה של זוב בתוך ימי הספירה, אף על פי שהראייה היתה באונס, סותר את המנין (נדה לז א).

כל ראייה שהיא סותרת, אינה מביאה לידי קרבן, כיצד, ראה שתי ראיות והפסיק יום או יומיים, והרי הוא מונה שבעה ימים נקיים, ובתוך השבעה ראה ראייה של זוב, אינה מצטרפת לשתים אלו, אלא סותר ומתחיל למנות בתחילה, ואפילו ראה בתוך ימי הספירה שלש ראיות זו אחר זו, אפילו ראה אותן ביום אחד, אפילו ראה שלש ראיות בסוף יום שביעי של שבעה נקיים - אינו מביא קרבן, שראיות אלו לסתירה הן (רמב"ם מחוסרי כפרה ג ד, על פי כריתות ח א).

זב שראה קרי

זב שראה קרי בימי ספירתו - סותר, אבל אינו סותר כל שבעה כדרך שהזיבה סותרת (נדה כב א).

הרואה קרי ביום שלישי לספירתו - בית שמאי אומרים סותר שני ימים שלפניו, וחוזר ומונה שבעה כבתחילה; ובית הלל אומרים לא סתר אלא יומו, ומונה עוד חמשה ימים להשלים לשנים הראשונים (זבים א ב).

הרואה בשני, נחלקו תנאים לדעת בית הלל: ר' ישמעאל אומר סותר שלפניו; ור' עקיבא אומר אף בשני אינו סותר אלא יומו (משנה זבים שם).

הרואה קרי ברביעי לספירתו, אף בית שמאי מודים שלא סתר אלא יומו, ושלפניו עלו לו (משנה שם), וכל שכן בחמישי ובששי ובשביעי (ר"ש שם).

הלכה כבית הלל וכדברי ר' עקיבא (רמב"ם מחוסרי כפרה ג ב).

הזב ששימש מיטתו - סותר יומו (תוספתא זבים א ט), ואם ירצה לסתור יומו מותר אפילו לכתחילה לשמש מיטתו, שהזב מותר בתשמיש המיטה (באור הגר"א שם שלזה נתכוונו בתוספתא).

משספר הזב שבעה נקיים טובל בשביעי (רמב"ם מחוסרי כפרה ג א), ואינו טובל אלא ביום (משנה מגילה כ א). משעבר היום השביעי, הואיל והגיע זמן טבילתו, מותר לטבול אף בלילה (רש"י במשנה שם).

זב בעל ראייה אחת טובל בו ביום שראה (מגילה כ א).

הזב אין לו טהרה בטבילה אלא במעין, שהם מים חיים (מקואות א ח; רמב"ם מקואות א ה)[8].

כל שלא טבל מטומאתו, אפילו פסק מזובו וספר שבעה, טמא בכל טומאותיו (סמ"ג עשין רמ), ואפילו נתאחר כמה שנים בלא ראיית טומאה ולא טבל, הרי הוא בטומאתו (רמב"ם משכב ומושב ה א).

טבל הזב ועדיין לא העריב שמשו (ראה ערך הערב שמש), הרי הוא טבול יום, ודיניו ראה ערך טבול יום.

ממפרשי התורה יש שכתבו שהזב קודם הטבילה צריך לשטוף ולשפשף את פי אמתו שהחתים מהזוב, ואם לא עשה כן לא עלתה לו טבילה (רשב"ם ויקרא טו יא).

קרבנו

ביום השמיני לטהרתו, לאחר שספר שבעה ימים נקיים, וטבל בשביעי והעריב שמשו - מביא קרבנו, שני תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת (רמב"ם מחוסרי כפרה א ג,ד)[9].

הזב הוא אחד ממחוסרי כפרה (משנה כריתות ח ב; רמב"ם מחוסרי כפרה א א), שאף על פי שטהר מטומאתו וטבל והעריב שמשו עדיין הוא חסר, ולא גמרה טהרתו כדי לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו, וקודם שיביא כפרתו אסור לאכול בקדשים (רמב"ם שם, וראה ערך מחוסרי כפרה).

כפרתו המעכבתו מאכילת קדשים היא החטאת, אבל העולה אינה מעכבתו מלאכול (רמב"ם שם ה).

הערות שוליים

  1. יא, טורים תרכא – תרנד. וראה עוד ערכים: הסט; מחוסרי כפרה; מעיינות; מרכב; משכב ומושב; שכבת זרע.
  2. בדפוסים מאוחרים: הזב, ובדפוס רומי לנכון: הזוב.
  3. וראה פירוש המשניות לרמב"ם (זבים ב ב) שהוא חולי מחליי כלי הזרע שיחלשו כוחם המחזיק וכו'.
  4. ויש גורסים: דומה (ראה תוספת ראשונים לתוספתא שם בשם ר"ש ותשב"ץ, וכן מגיה הגר"א לתוספתא שם).
  5. על טומאה שגזרו חכמים על הגוים שיהיו כזבים לכל דבריהם, וכן על גר תושב ראה ערך גוי וערך גר תושב.
  6. על גדרי משכב ומושב ומרכב ודיניהם, ראה ערך משכב ומושב וערך מרכב.
  7. על דיני השילוח והמחנות ראה ערך שלוח מחנות. על איסור כניסתו למקדש, ראה ערך טמא. על זב שמותר בתלמוד תורה ובתפלה ראה ערך בעל קרי.
  8. על גדר מים חיים ודיני מעין, ראה ערך מעין.
  9. על סדר הקרבתם ראה ערך חטאת העוף וערך עולת העוף.