מיקרופדיה תלמודית:זורע

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - איסור מלאכת נתינת זרעים בארץ כדי שיצמחו, בשבת ובשביעית

המלאכה וגדרה בשבת

מקורה

זריעה היא אחת משלשים ותשע אבות-מלאכות (ראה ערכו) שמנו חכמים (שבת עג א; רמב"ם שבת ז א. וראה ערך אבות מלאכות כרך א), לפי שהיתה במשכן (ראה ערך הנ"ל: גדר האב), שזרעו סממנים לצבוע תכלת וארגמן ותולעת שני ועורות אילים (רש"י שם ד"ה האופה), ואף שלא זרעו אותם במדבר, שאינו מקום זרע, וכל צרכי המשכן היו מוכנים בידם ממצרים (ראה שמות רבה סוף פרק לג), מכל מקום כיון שהיתה בהם מלאכת הזריעה, והיו צריכים אותם למשכן, נחשבת למלאכה שהיתה במשכן (פני יהושע שבת עה א ד"ה פיסקא; מנחת חינוך מוסך השבת א[2]).

לדעת הראשונים הסוברים שאף המלאכות שנעשו לצורך הקרבנות הן בכלל מלאכות המשכן, ואנו למדים אבות מלאכות אף מהן (ראה ערך הנ"ל), למדים מלאכת הזריעה ממנחה של קרבן תמיד ומחבתין (ראה ערכו) של כהן גדול, וממלואים (ראה ערכו), שכל אלה באו מן הזרע ומן הקציר, והיתה בהם מלאכת הזריעה (ראה חידושי גאונים קדמונים שבריש ספר מעשה רוקח, בשם רב האי על כל יא מלאכות שבפת[3]).

מהותה

מהות הזריעה היא שנותן זרעים בארץ כדי שיצמחו (ערוך ערך זמר (ב); ספר העתים עמ' 330), ונחלקו בכך אחרונים:

  • יש סוברים שאינו חייב אלא כשחיפה הזרעים בעפר, אבל במגולה אין משום זורע (מגן אבות מלאכת הזורע, וראה שם לענין זורע באגודה).
  • ויש חולקים וסוברים שאפילו לא חיפם בעפר, מאחר שהניחם בארץ במקום הראוי לצמוח - חייב (אגלי טל מלאכת זורע ב ז. וכן כתב בחזון איש שביעית יח סק"ב, אלא שכתב דוקא במכוין לזרוע).

גדרה

הזורע בשבת חייב על מעשה הזריעה, שזורע במקום הראוי לצמוח, ואף שבשעה שזורע הרי הוא כמניח הזרע בכד וההשרשה לא תהיה אלא בחול, מכל מקום כיון שעל ידי זריעתו יושרש הזרע אחר כך, ועל דעת כן זרע - חייב (מגן אבות מלאכת הזורע; מנחת חינוך רצח ח; רש"ש שבת עג א), כשם שהמדביק פת בתנור חייב משום אופה (ראה ערכו), אף שנאפית אחר כך מאליה (רש"ש שם. וראה ערך אופה).

ואפילו ליקט הזרע מן הארץ לפני שנשרש, כתבו אחרונים שחייב (משכנות יעקב או"ח קו; מנחת חינוך שם; אגלי טל מלאכת זורע ב), ואין זה דומה לאופה שאם רדה את הפת לפני שנאפית - פטור, שבאופה גמר האפייה נקרא בשם אפייה, אבל זורע תיכף כשמניח הזרע בארץ נקרא זורע (משכנות יעקב ומנחת חינוך שם, ובמוסך השבת אות ב), ואפילו זרע על מנת ללקט הזרע - חייב, שהרי זה ככותב (ראה ערכו) על מנת למחוק, או כבונה (ראה ערכו) על מנת לסתור (מנחת חינוך שם); ויש סוברים שאם היה בדעתו ללקט הזרע קודם הקליטה אינו חייב אלא אם כן נקלט לבסוף (אגלי טל שם אות טז, וראה שם אות ח ה).

ויש מן האחרונים שכתב, שכשם שבאופה אם רדה את הפת לפני שנאפית פטור, הוא הדין זורע אינו חייב אלא אם כן נקלט הזרע לבסוף, אבל אם ליקט הזרע קודם הקליטה - פטור, כיון שלא נתקיימה מחשבתו (רש"ש שבת שם. וראה שו"ת בית שלמה יו"ד ב קכב); ויש שכתב לחוש לדבריו, שאם השליך זרעים בגינה או במקומות לחים, ילקטם קודם שיצמחו, אם אין בהם איסור טלטול (שביתת השבת מלאכת זורע יג).

שיעורה

בשיעור הזריעה להתחייב עליה נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שהזורע כל שהוא חייב (רמב"ם שבת ח ב, וראה במגיד משנה מקורו[4]), אפילו גרגיר אחד (משנה ברורה שלו ס"ק נב), שלא נזכר בה שיעור (מגיד משנה שם).
  • ויש מן הראשונים שנראה מדבריו ששיעור זריעה בכגרוגרת (ראה ערכו), ככל המלאכות שבאוכלין (ראה רש"י שבת עג א ד"ה האופה, וראה פרי מגדים בפתיחה כוללת שדייק כן מדבריו), ומכל מקום גם זריעה פחות מכשיעור, אף שאין בה חיוב, אסורה מן התורה כדין כל חצי-שיעור (ראה ערכו. מנחת חינוך מוסך השבת זורע. וראה ערך חצי שיעור).

בשאר איסורי זריעה

יש מן האחרונים שכתב, שאפילו לדעת הסוברים שזריעה צריכה שיעור, אין זה אלא בשבת, לפי שמלאכת-מחשבת (ראה ערכו) אסרה תורה, ואינו חייב אלא על מלאכה חשובה, אבל במקומות אחרים שנאמר בהם איסור זריעה, כגון בכלאים (ראה ערכו), ובשביעית (ראה ערכו), ובנחל-איתן (ראה ערכו) - חייב בכל שהוא (מנחת חינוך מוסך השבת זורע), ולפיכך אם זרע בשבת פחות מכשיעור, ועבר בזריעה זו גם על איסור כלאים וכדומה, כיון שחשובה זריעה לענין כלאים חשובה זריעה גם לענין שבת, וחייב עליה לדברי הכל (שם. וראה ערך אסורו חשובו).

מלאכות שבכלל זורע

המלאכות וגדרן

הזורע, והזומר (ראה ערכו), והנוטע (ראה ערכו), והמבריך (ראה ערך הברכה), והמרכיב (ראה ערך הרכבה) - כולם מלאכה אחת הם (ברייתא שבת עג ב), ואם עשאם כולם בשוגג בהעלם אחד, הרי זה עושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, שאינו חייב אלא חטאת אחת (גמרא שם; רמב"ם שבת ז ט, ושם שגגות ז ז. וראה ערך גופין מחולקין), וכן במזיד אם התרו בו על כולם משום זורע - חייב (ראה תוספות שם ד"ה משום. וראה ערך התראה). ונחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים, שכשם שזורע הוא אב מלאכה, הוא הדין כל אלו אב אחד הם מאבות מלאכות וענין אחד הוא, שכל אחד מהם לצמח דבר הוא מתכוין (רמב"ם שבת ג וט, וראה שם במגיד משנה ד ביאור שיטתו; סמ"ג לא תעשה סה מלאכת החורש; אור זרוע ב נד. וראה ערך אבות מלאכות), ואף זומר הוא אב מלאכה, שזומר את האילן כדי שיצמח, והרי זה מעין זורע (רמב"ם שם ח ב. וראה ערך זומר), ומכל מקום לא מנו אלא שלשים ותשע אבות מלאכות (וזו קושיית הרמ"ך בכסף משנה שם), לפי שכל אלו אם עשאם בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת (מרכבת המשנה שם).
  • יש מפרשים שנוטע, וכן מבריך ומרכיב, הם אבות מלאכות, שהיינו זורע, אלא שזה אב בזרעים, וזה אב באילנות, אבל זומר תולדת נוטע הוא (רש"י שם ד"ה כולן[5]).
  • יש מפרשים שנוטע הוא אב מלאכה, אבל מבריך ומרכיב תולדות זורע הן, וכן זומר תולדת נוטע היא (חידושי המיוחס לר"ן שבת שם ד"ה זומר).
  • ויש מפרשים שאפילו נוטע אינה אלא תולדת זורע (רבינו חננאל שם; כסף משנה שם בשם רמ"ך; יראים השלם רעד)[6], לפי שמלאכות אלו לא היו במשכן, שלא היה צורך המשכן לנטוע ולהבריך ולהרכיב אילנות (רמ"ך בכסף משנה שם).

מלאכות נוספות

בירושלמי מנו עוד מלאכות שהן תולדות זורע, והן:

  • המקרסם - חותך ענפים יבשים באילן כמו זומר בגפן (קרבן העדה לירושלמי שבת ז ב. וכן הוא בערוך ערך קרסם וערך זבל. וראה ערך זומר).
  • המזרד - מחתך ענפים לחים כשהם יותר מדי (שם. וכן הוא בערוך ערך זרד).
  • המפסל - שנוטל הפסולת (שם).
  • המזהם - מדביק זבל בקליפות האילן להבריאו (שם. וכן פירש"י עבודה זרה נ ב ד"ה ומזהמין, ור"ש שביעית ב ד), או: שמושח האילן בדבר שריחו רע להבריח התולעים (שם. וכן הוא בפירוש המשניות לרמב"ם שביעית שם).
  • המפרק - פורק אבנים שעל עיקרי האילנות (שם), או: מפרק העלים מעל האילן להקל מעליו (שם. וכן פירשו הרמב"ם והר"ש שביעית שם ב).
  • המאבק - מכסה באבק שרשים המגולים (שם).
  • המעשן - עושה עשן תחת האילן להמית התולעים (שם. וכן הוא ברמב"ם ור"ש שביעית שם).
  • המתליע - נוטל התולעים שעל גבי האילן (שם. וכן פירש רש"י עבודה זרה שם ד"ה מתליעין).
  • הקוטם - נותן אפר בשרשים (שם), או: שובר הראשים שבענפים (שם. וכן הוא בפירוש הרמב"ם והר"ש שביעית שם ד).
  • הסך - בשמן פירות כשהם מחוברים לאילן למהר בישולם (שם. וכן הוא בפירוש הרמב"ם והר"ש שביעית שם ה, ורש"י עבודה זרה שם).
  • המשקה - את האילן (שם).
  • המנקב - פגים כדי שיכנסו בהם הגשמים ויתבשלו מהרה (שם. וכן פירש הר"ש שביעית שם. ובפירוש המשניות לרמב"ם שם: שמושחים בשמן עץ דק ומנקבים אותם).
  • והעושה בתים - גדר לאילן סביבותיו וממלא אותו עפר (שם. וכן פירש הר"ש שם ד), או: שעושה לו סוכה מלמעלה להגן עליו מן החמה, או מן הצינה (שם, וכן פירש הרמב"ם שם).

וכל דבר שהוא להבחיל - להשביח ולגדל (פני משה שם) - את הפרי חייב משום זורע (ירושלמי שבת ז ב, וראה אגלי טל זורע ז שהם תולדות לזורע).

המנכש והמשקה מים לזרעים

המנכש - תולש עשבים רעים מתוך הטובים שיצמחו יותר (רש"י מועד קטן ב ב ד"ה מנכש; מאירי שבת קג א[7]), או: חופר בית הזרעים (רבינו חננאל מועד קטן שם), והמשקה מים לזרעים - שזורק מים בעיקרי העשבים (רש"י שם ד"ה משקה) - בשבת, נחלקו אמוראים משום איזו מלאכה הוא חייב - שהרי צריך להתרות בו ולפרש את שם האיסור (ראה ערך התראה).

  • רבה אמר משום חורש (ראה ערכו), מה דרכו של חורש לרפות ולרכך את הקרקע, אף אלו מרפים ומרככים את הקרקע, שהולכים אחר עיקר המלאכה שדומה לחורש ולא אחר המחשבה (תוספות שם ד"ה קא; מאירי שם).
  • ורב יוסף אמר משום זורע, מה דרכו של זורע להצמיח פירות, אף אלו מצמיחים פירות (מועד קטן שם), שהולכים אחר המחשבה שהיא עיקר (תוספות ומאירי הנ"ל).

לדעת אביי בין במנכש ובין במשקה מים לזרעים חייב שתים, אחת משום חורש ואחת משום זורע, שהרי זה כזומר (ראה ערכו) וצריך לעצים, שלדעת רב כהנא חייב שתים - אחת משום נוטע, ואחת משום קוצר (מועד קטן שם. וראה ערך זומר), ויכול להתרות בו על איזו מהן שירצה (אגלי טל מלאכת חורש ז ב).

להלכה נחלקו ראשונים:

  • יש שפסקו במנכש כרבה שחייב משום חורש, ובמשקה מים לזרעים כרב יוסף שחייב משום זורע (רמב"ם שבת ח א וב, ושם כא ה; רוקח נז - נח[8]).
  • ויש שפסקו כאביי שחייב שתים, משום חורש ומשום זורע (סמ"ג לאוין סה; סמ"ק רפב; יראים השלם רעד), וכן סתמו האחרונים להלכה (מגן אברהם סי' שלו סק"ה; הגר"א שם סק"ז; משנה ברורה שם ס"ק כו), ולדעתם אסור לשפוך מים אפילו על גבי קרקע שאינה זרועה אם עומדת לחרישה (שער הציון למשנה ברורה שם יח).

איסור שפיכת משקה במקום צמיחת עשבים

כיון שהמשקה מים לזרעים חייב משום זורע, כתבו ראשונים שצריך אדם להיזהר במקום שעשבים וזרעים צריכים למים שלא ישפוך שם מים (יראים השלם רעד; אור זרוע ב נד), והוא הדין שאר משקים שמצמיחים, כגון מי דבש או מי שכר שיש בהם מים (פרי מגדים סי' שלו אשל אברהם ז), וכן דם או חלב שמועילים לזבל את השדה (מור וקציעה שם).

אבל מותר להטיל עליהם שאר משקים שאינם מצמיחים, כגון יין וכדומה ששורף את הזרעים (ספר התרומה רלה; אור זרוע שם; טוש"ע שם ג), וכן שמן ודבש מותר (מור וקציעה שם), וכן מותר להטיל עליהם מי רגלים שהם עזים ושורפים את הזרעים (כן כתבו ראשונים הנ"ל וטוש"ע שם); ויש מן הראשונים שאוסרים אף במי רגלים (יראים שם, וראה שם בתועפות ראם ז), שמועילים לזבל את השדה (תפארת ישראל בכלכלת השבת בשם חכמי אקונומיה[9]), ולכתחילה ראוי להיזהר בכל המשקים (מגן אברהם שם סק"ז, בשם ספר הזכרונות; מור וקציעה שם, על פי היראים הנ"ל[10]).

השקיית הקרקע בימות הגשמים

יש שכתבו שמותר לשפוך מים על הקרקע בימות הגשמים כשהקרקע רוויה ואין תועלת בהשקייה זו, כשאינו מתכוין להשקייה (יראים רעד; שו"ת הר צבי קלה; ש"ת אז נדברו ו ב; חוט שני להר"נ קרליץ א י ד), וכן הדין בשפיכת מים על שדה שהושקתה כבר וברור שאין תועלת במים אלו (חוט שני שם).

ולכן מותר לשפוך על גבי קרקע שירדו עליה גשמים מים שהצטברו על גגון שעל סוכה, ואין בכך משום איסור זריעה אם אינו מכוין לכך ואינו "פסיק רישיה" (ראה ערך דבר שאינו מתכוין: בפסיק רישיה) שיועיל לקרקע או לזרעים (חוט שני שם).

שפיכת מים לכיור

יש שכתבו שמותר לשפוך מים לתוך כיור, אף שהמים זורמים דרך צינור ונשפכים לשדה זרועה, משום שהמים הבאים לשדה אינם נחשבים כבאים לשם מכח ראשון, אלא כבר פסק כוחו והמים מהלכים מעצמם, וכיון שאין האדם מכוין להשקיה הרי זה "פסיק רישיה" (ראה ערך דבר שאינו מתכוין: בפסיק רישיה) בגרמא (ראה ערך גרמא), ויש להקל בכך (שמירת שבת כהלכתה א יב יח, בשם הגרש"ז אויערבך), אמנם אם הצינור הנמשך מהכיור אינו ארוך, והמים מקלחים מיד לגינה אין להתיר זאת (אורחות שבת א יח הערה יא); ויש שאסר בכל אופן (ספר מנוחה נכונה מלאכת זורע מד).

נטילת ידים בגינות ופרדסים

כתבו ראשונים שהאוכלים בגינות ופרדסים בשבת אסור להם ליטול ידיהם על העשבים שמשקים אותם (ספר התרומה רלה, וכן הוא ביראים השלם רעד, וטוש"ע או"ח שלו[11]), ולכן טוב להחמיר שלא לאכול בשבת במקום שיש עשבים מחוברים, מפני שבקושי יוכל להיזהר שלא יפלו שם מים בשעת שתייה, או בשעת נטילת ידים (ספר התרומה שם; בית יוסף ורמ"א שם).

ואף שאינו מתכוין להשקות, ודבר-שאינו-מתכוין (ראה ערכו) מותר, מכל מקום כיון שכשופך מים על העשבים אי אפשר שלא יצמחו, הרי זה "פסיק רישיה" ואסור (ראשונים הנ"ל; טוש"ע שם. וראה ערך הנ"ל), לפיכך לדעת הראשונים הסוברים ש"פסיק רישיה שלא ניחא לו" מותר (ראה ערך הנ"ל, שכן דעת הערוך ועוד ראשונים), אין לאסור לאכול בגינת חברו שאינו אוהבו, שהרי אינו נהנה מגידול העשבים (בית יוסף שם, ומגן אברהם סק"ו).

להלכה כתבו האחרונים שגם בגינת חברו, או אפילו של נכרי, שאין לו חפץ כלל בגידול העשבים שבה, צריך להיזהר, שהרי הרבה פוסקים סוברים שגם "פסיק רישיה שלא ניחא לו" אסור מדרבנן (שו"ע הרב שם ט; חיי אדם יא א; ערוך השלחן שם כב[12]).

שאיבת מים מן הבור בשבת

כיון שהמשקה את הזרעים חייב משום זורע, אסרו חכמים לשאוב מים מן הבור בגלגל בשבת, גזרה שמא ימלא לגינתו ולחורבתו (עירובין קד א; רמב"ם שבת כא ה; טוש"ע או"ח שלח ו), שמתוך שממלאים בו בלא טורח יבא להשקות בו גינתו וחורבתו בשבת (רש"י שם ד"ה גזרה, וכן ברמב"ם שם שהאיסור הוא משום שמא ישקה), או למשרה של פשתן (שו"ע שם, על פי גמרא שם ב).

השורה חטים ושעורים במים

השורה חטים ושעורים וכיוצא בהם במים, הרי זה תולדת זורע, וחייב בכל שהוא (רמב"ם שבת ח ב; שו"ע או"ח שלו יא), והוא ששורה אותם לזמן מרובה כדי שיתרככו ויהיו נוחים וטובים לזריעה ויצמחו מהר, וכן צריך שיכוין בשרייתם לזריעה, שאם לא כן הרי זה דבר-שאינו-מתכוין (ראה ערכו) ומותר.

ויש שכתבו שכל שדעתו להצמיח, חייב מיד כשנותנם למים, שזה כזורע בקרקע שחייב מיד אף שלא יצמח רק אחרי כמה ימים (חיי אדם יא ב, וראה שם בנשמת אדם; אגלי טל מלאכת הזורע ס"ק טז[13]), ואם השהה שם זמן רב כדי שיעור שיצמיחו - חייב, אפילו שלא נתכוין כלל להצמיח (חיי אדם שם).

השלכת זרעים לקרקע

כתבו ראשונים, שיזהר אדם שלא להשליך זרעים בחצר במקום ירידת גשמים, שסופם לצמוח (יראים השלם רעד; בית יוסף או"ח שלו, ושו"ע שם ד), היינו כשהמקום לח ויצמחו מחמת הריכוך, כדרך כל תבואה שנותנים אותה במים, או שבזמן מרובה ישתרשו בקרקע (משנה ברורה שם ס"ק לב), ואף שאין כונתו להצמיח, כיון שבודאי אם יהיה מונח שם זמן הרבה יצמחו (חיי אדם יא ב).

ואם משליך לתרנגולים יזהר שלא ישליך אלא שיעור אכילת התרנגולים ביום או ביומיים (יראים ושו"ע שם), שבזמן מועט כזה לא יצמחו וכל שכן שלא ישתרשו בקרקע, אבל בשלשה ימים או יותר יצמחו ויתחייב למפרע משום זורע (משנה ברורה שם), ואף שלא ירדו גשמים - אסור, שבזמן ארוך יותר מיומיים קרוב לודאי שירדו, כיון שהוא בזמן ירידת גשמים (אגלי טל מלאכת הזורע אות כה), ואם הוא במקום דריסת רגלי בני אדם, שאין סופם לצמוח - מותר (יראים ושו"ע שם).

העמדת ענפים במים

מותר להשקות ירקות תלושים כדי שלא יכמושו (תשובת הרשב"א, הובאה בבית יוסף או"ח שכא ושו"ע שם יא), כיון שהם ראויים לאכילה ומותרים בטלטול (מגן אברהם שם ס"ק יג), וכן ענפי אילנות שקוצצים בימות החמה לשמוח בהם - והוכנו מאתמול לכך שמותרים בטלטול (מגן אברהם שלו ס"ק יג. וראה ערך מוקצה) - מותר להעמידם במים בשבת (מהרי"ל הלכות שבת; רמ"א שם שלו יא), ובלבד שלא יהיו בהם פרחים ושושנים שהם מתגדלים ונפתחים מיניקת לחלוחית המים, והרי הוא מגדל בשבת (שם[14]. וראה ערך מתקן מנא על האיסור להוסיף מים בשבת, ואם מותר להעמיד לכתחילה במים או רק להחזיר).

חיפוי זרעים בעפר

המחפה, כגון שהיו הזרעים מונחים על הארץ וחיפה אותם בעפר, בין בידו בין ברגלו בין בכלי (ראה רמב"ם כלאים א ב), כתבו אחרונים שהדבר תלוי במחלוקת אמוראים לענין מחפה בכלאים (ראה ערכו), שלדעת הסוברים שחייב משום זורע כלאים (ראה מכות כא ב ורש"י ד"ה אי לאו, וראה ערך כלאי זרעים), הוא הדין בשבת חייב משום זורע (אגלי טל מלאכת החורש ז יז); ולדעת הסוברים שהמחפה אין בו משום זורע, ואיסורו בכלאים אינו אלא משום מקיים (ראה מכות שם, וראה ערך הנ"ל), בשבת פטור (אגלי טל שם).

על זריעה בעציץ, נקוב ושאינו נקוב, וכן על עציץ נקוב שהיה מונח על גבי ספסל או על גבי יתדות והניחו על גבי קרקע - ראה ערך עציץ: עציץ נקוב.

בשביעית

מקורה ואיסורה

זריעה היא אחת מאבות מלאכות האסורות מן התורה בשביעית (ראה ערך שביעית), שנאמר שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע (ויקרא כה ד. מועד קטן ב ב, ושם ג א; רמב"ם שמיטה ויובל א א-ב), וכן ביובל, שכל המלאכות האסורות בשביעית אסורות בו (ראה ערך יובל) נאמר: לֹא תִזְרָעוּ (ויקרא שם יא. וראה ערך הנ"ל), וכל הזורע בשביעית - וכן ביובל - עובר על לא תעשה זה ולוקה (רמב"ם שם), מלבד מה שעובר אף על עשה של וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' (ויקרא שם ב), שעובר על כל עבודת קרקע בשביעית (ראה ערך שביעית), ונמצא עובר על עשה ועל לא תעשה במלאכה זו (רמב"ם שם א).

הלאו נמנה במנין המצוות (ספר המצות לא תעשה רכ; סמ"ג לאוין רסו; החינוך מצוה שכו), וכן הלאו שביובל (ספר המצות שם רכד; סמ"ג שם רעב; החינוך שלג).

הזורע בסוף שביעית ונקלט בשמינית

אף הזורע בשביעית בסוף השנה ונקלט בשמינית, עובר על שדך לא תזרע (מנחת חינוך מצוה רצח, וראה לעיל: המלאכה וגדרה; גדרה, לענין שבת), שכן מצינו בנוטע פחות משלשים יום לפני מוצאי שביעית ונכנסה שמינית - שיעקור (ראה ירושלמי תרומות ב א), הרי אף שנקלטה בשמינית עבר על לא תזרע בשביעית (תורת הארץ ו יב, ראה שם בארוכה).

האם קליטת הזרע נחשבת לזריעה

קליטת הזרע בקרקע - יש מהאחרונים שכתבו שבשביעית אף זוהי זריעה, באופן שאפילו אם אינו חייב על מעשה הזריעה, כגון שזרע לפני שביעית ולא נשתרש עד שביעית, והתרו בו שילקט את הזרעים, או שזרע בשביעית ולא התרו בו עד אחר שזרע, שכן מצינו בנוטע פחות משלשים יום לפני שביעית שחייב לעקור (ראה שביעית ב ו, וראה ערך תוספת שביעית), והיינו מפני שנקלט בשביעית (מנחת חינוך מצוה רצח ח).

ויש שכתבו שאין הקליטה אסורה בשביעית כשזרע לפני שביעית אלא בזמן שתוספת שביעית היתה אסורה, אבל בזמן הזה שאין איסור בתוספת שביעית אין איסור גם מצד שנקלט בשביעית (חזון איש שביעית כב סק"ה, וראה ערך תוספת שביעית על זמן הזה).

המחפה זרעים

המחפה בשביעית (ראה לעיל: מלאכות שבכלל זורע; חיפוי זרעים בעפר, על החיפוי) - יש מהראשונים שכתבו שחייב משום זורע (רש"י מכות כא ב במשנה ד"ה כלאים וד"ה שביעית; תוספות פסחים מז ב ד"ה ושביעית[15]. וראה ערך חורש); וכתבו אחרונים שהדבר תלוי במחלוקת אמוראים במחפה בכלאים משום מה חייב (ראה לעיל, שם, בשם אגלי טל, וראה מנחת חינוך מצוה שכו).

ויש מהאחרונים מצדדים לומר שאפילו אם בשבת מחפה חייב משום זורע, בשביעית שאינו חייב על אבות ותולדות שאינם מפורשים בכתוב (ראה ערך שביעית, וראה ערך זומר: בשביעית), אינו חייב עליו (מנחת חינוך שם, בדעת הרמב"ם שלא הזכיר מחפה).

הטומן לפת וצנונות לשומרם בקרקע

הטומן לפת וצנונות - וכיוצא בהם (רמב"ם שמיטה א טו) ומכסם עפר (מאירי שבת נ ב) להשתמר בקרקע שכן דרכם (רש"י שבת שם ד"ה הטומן, ור"ש כלאים א ט) - אם היו מקצת עליו מגולים, אינו חושש משום שביעית (כלאים שם; רמב"ם שמיטה שם), שאין דרך זריעה בכך (רדב"ז על הרמב"ם שם), והדברים אמורים כשאינו מתכוין לזריעה אלא לשם הטמנה בקרקע, ולא גזרו כשמתכוין להטמין משום שמא יבוא לנטוע (ראה תוספות שבת שם ד"ה הטומן, ור"ן ומאירי שם). ויש מי שכתב שגם אם אין מקצת העלים מגולים דינו כך (ר"ש כלאים סוף א).

הזורע בתוך הבית

הזורע בתוך הבית נסתפקו בירושלמי אם יש בו איסור, שכן בכתוב אחד נאמר ושבתה הארץ, שמשמעו בכל מקום שהוא כארץ, ובכתוב אחד נאמר שדך לא תזרע, שמשמעו דוקא אם הוא בשדך ולא בתוך הבית (ירושלמי ערלה א ב, ופני משה שם).

יש מפרשים שהדברים אמורים בנוגע לאיסור ספיחים (ראה ערך פרות שביעית), אבל בנוגע לאיסור הזריעה עצמה אין שום מקום להסתפק, ובודאי אסור לזרוע אפילו במקום שאין דרך לזרוע בשאר שני שבוע (מראה הפנים שם); ויש מפרשים הספק אף בנוגע לאיסור זריעה (פאת השלחן כ ס"ק נב, וכן כתב בספר תורת הארץ ו יח, ודחה דברי מראה הפנים), ומהם שפסקו להלכה שבזמן הזה מותר, מפני ששביעית בזמן הזה מדרבנן וספיקו להקל (פאת השלחן שם, וראה ערך שביעית על המחלוקת בשביעית בזמן הזה[16]).

בית זה אם צריך שיהיה במחיצות גבוהות עשרה טפחים, כגדרו של בית בכל מקום (ראה ערך בית), או שדי בתקרה בלבד, נסתפקו בו אחרונים (ראה חזון איש שביעית כב סק"א, שו"ת משפט כהן עג, וכרם ציון י תשובת הרב צבי פסח פרנק).

היה זרוע בבית מערב שביעית, יש מהאחרונים שכתב שאסור להסיר התקרה מעל הזרעים בשביעית, שהוא תולדת זורע (חזון איש שם); ויש מתירים (כרם ציון שם; ספר השמיטה להרימ"ט ז"ל עמ' יח).

על הזורע בעציץ נקוב ושאינו נקוב, ראה ערך עציץ.

האם ישנו איסור זריעה במים

שורים את הזרעים בשביעית, כדי לזרעם במוצאי שביעית (ירושלמי שביעית ד ד; רמב"ם שמיטה ויובל א ו), ואף שהזרעים צומחים במים, ובשבת חייב על כך משום זורע (ראה לעיל: מלאכות שבכלל זורע), הרי זה מפני שבשבת האיסור הוא על האדם שלא יעשה מלאכה וינוח, ולכן אין הבדל בין אם זורע בעפר או זורע במים, אבל בשביעית הציווי הוא על שביתת הארץ, ובמים בלי עפר אין איסור (ספר השמיטה עמ' טז).

מטעם זה יש מתירים לזרוע ממש במים, והוא מה שנתחדשה בימינו המצאה שזורעים ירקות במיכל של מים בצורה מיוחדת לכך, ונקרא בשם "הידרופוניקס" (גידולי מים), שלא אסרה תורה אלא זריעה בקרקע ולא במים (ספר השמיטה ב עמ' קה, ראה שם בארוכה, וראה גם שו"ת נחפה בכסף יורה דעה ה, ושדה הארץ ג יו"ד כח[17]); ויש אוסרים גם זריעה במים (כרם ציון השלם יא תשובות הרב צבי פסח פרנק[18]).

איסור נטיעה בשביעית

אין נוטעים בשביעית (שביעית ב ו בתוספת שביעית, וברייתא בגיטין נג ב בעבר ונטע בשביעית; רמב"ם שמיטה א ה).

  • יש מהראשונים סוברים שאיסורו אינו אלא מדרבנן, ואם עבר ונטע לוקה מכת-מרדות (ראה ערכו) מדבריהם (רמב"ם שם ד,י; ר"ש שביעית שם בשם רבינו תם, להבנת הר"ש סיריליאו שם בדעתו), ואף שבשבת הנוטע הוא אב (ראה לעיל: מלאכות שבכלל זורע), בשביעית, אבות שלא נתפרשו בתורה אינם מן התורה (ראה רמב"ם שם ג עם שאר האבות שלא נתפרשו כו'), והרי נוטע לא נתפרש בתורה בשביעית (מנחת חינוך שכז, בדעת הרמב"ם).
  • ויש חולקים וסוברים שהנטיעה בשביעית אסורה מן התורה, שהרי זה אב כמו זורע (ר"ש שביעית שם), ואף לסוברים שאינו לוקה מן התורה, יש מהאחרונים שכתב שמכל מקום יש בו איסור עשה של ושבתה הארץ (פאת השלחן כ, לדעת הרמב"ם).

נטיעת אילן סרק

אילן סרק, רבן שמעון בן גמליאל מתיר לנטוע בשביעית כדי לעשות סייג - גדר לשדה שלו - (תוספתא שביעית ג, ומנחת ביכורים שם; ירושלמי שם ד ד, ולא הזכירו סייג), שלא אסרה תורה אלא למאכל, דומה לשדך לא תזרע שזריעה היא באוכל, ודומה ללא תזמור שהוא בכרם (ר"ש סיריליאו לירושלמי שם), ההלכה היא שאסור (רמב"ם שמיטה א ה. וראה כסף משנה שם, ופאת השלחן כ סק"ה), ואפילו שנטעו לגדר (שבת הארץ א ה, וכן כתב בספר השמיטה עמ' יח[19]).

יש שכתב שאף לחכמים האוסרים באילן סרק אינו אלא מדרבנן, גזירה שלא יבוא לנטוע אילן העושה פירות (ערוך השלחן העתיד יט ה. וראה אגלי טל זורע ב סק"ו); ויש שכתבו שלחכמים סרק אסור מן התורה (חזון איש זרעים יט סק"כ).

המבריך והמרכיב בשביעית

המבריך והמרכיב בשביעית, הרי זה כמו נוטע (רמב"ם שמיטה א ד, וראה משנה שביעית ב ו. וראה ערך הברכה וערך הרכבה).

על תולדות של זורע האסורות או מותרות, ראה ערך שביעית.

עבר ונטע

הנוטע בשביעית, בין בשוגג ובין במזיד - יעקור (תרומות ב ג בסתם משנה; תנא קמא בתוספתא שבת ג; רבי מאיר בברייתא גיטין נג ב) מהטעמים הבאים:

  • שישראל מונים לשביעית - שצריכים למנות שנות הנטיעה לערלה (ראה ערכו) ולרבעי (ראה ערכו), והרואה ומונה השנים למפרע יודע שנטעה בשביעית ויבוא להתיר נטיעה בשביעית (רש"י גיטין שם ד"ה מונין).
  • שנחשדו ישראל על השביעית (תוספתא שם וברייתא שם נד א), ומתוך שהדבר ניכר יבוא להתיר נטיעה בשביעית (רש"י שם ד"ה תא).
  • שאם תאמר שבשוגג יקיים, יעשה במזיד ויאמר שוגג הייתי (רמב"ם שמיטה א יב, וראה תוספות יום טוב תרומות שם).

רבי יהודה אומר בשוגג יקיים, ובמזיד יעקור (תוספתא וברייתא שם), שבמקומו של רבי יהודה היה חמור להם שביעית (גיטין נד א).

להלכה בין בשוגג בין במזיד - יעקור (רמב"ם שם, כסתם משנה). וכתבו ראשונים שהוא הדין אם עבר וזרע בשביעית, שצריך לעקור (ראב"ד בהשגות שמיטה ד טו, וראה שם בר"י קורקוס וכסף משנה שאף הרמב"ם מודה בכך).

על הפירות של הנטיעה והזרע כשלא עקר אותם, ראה ערך פרות שביעית.

הערות שוליים

  1. יב', טור' פב-צט.
  2. ראה שם שציין לתוספות חולין פח ב ד"ה אלא, דשמא אז כשבאו שם ישראל היה עפר מדבר מצמיח. וראה תורה שלמה תרומה כה ס בבאור.
  3. וראה תורתן של ראשונים [הורוויץ] ב עמ' 45 סי' יג, תשובת רב האי גאון.
  4. ועי' רוקח סי' נז: הזורע זריעה בכל שהוא. וראה משנה שבת קג א: והמקרסם והמזרד כל שהוא, ובפירוש המשניות לרמב"ם שם שהם תולדות זורע.
  5. וראה אגלי טל מלאכת זורע סק"ד שכתב להשוות דעת רש"י והרמב"ם, שיש שני מיני זימור. וראה ערך זומר.
  6. וראה רבינו חננאל שם שהמבריך והמרכיב חייב משום נוטע ואף משום זורע, שיש תולדה לתולדה. וראה ערך אבות מלאכות.
  7. וראה ערך חורש, שהמנכש כדי ליפות את הקרקע לדברי הכל חייב משום חורש.
  8. ונחלקו בדעה זו: ראה חידושי הר"ן מועד קטן ד א בדעת הרמב"ם, ואגלי טל שם אות יט.
  9. הובא בבאור הלכה למשנה ברורה שם ד"ה או, וכתב שלא נהגו העולם להיזהר בזה כלל.
  10. ובאליה רבה שם כתב שביין שהוא חזק אין להיזהר כלל.
  11. ועי' אור זרוע שם שנסתפק כשכבר גדלו העשבים כל צרכם שמא גבול יש להם.
  12. ובמשנה ברורה שם שער הציון כה כתב שבשאר משקים שאינם מצמיחים, אפילו לדעת המחמירים אין להחמיר בגינת חברו.
  13. וראה משנה ברורה שם ס"ק נא שכן כתב להלכה, ובשער הציון ס"ק מו פירש שגם דעת המגן אברהם כן, וממעט רק אם נתן לכתחילה על זמן מועט, אבל אם נתן על חצי יום אפילו בשבת סמוך לחשיכה - חייב.
  14. וראה ברכי יוסף שם סק"ז בשם מהריק"ש שחומרא יתירה היא, שחטים ושעורים במים מצמיחים דבר חדש אבל בוורדים נפתח הסתום ואין שם דבר שלא היה מצוי.
  15. וראה רש"י שם, ובמנחת חינוך מצוה לב מוסך השבת אות א.
  16. וראה חזון איש שביעית כב סק"א שמצדד להחמיר בבית אפילו אם שביעית בזמן הזה מדרבנן כיון שעיקר הספק בדאורייתא, וראה שו"ת משפט כהן עג.
  17. וכן האריך להתיר הריא"ה הרצוג בקובץ קול תורה תשי"א.
  18. וכן כתב בשו"ת משפטי עוזיאל תנינא יו"ד ג קג, וכן כתב באורך רב בספר פרי הארץ [כהנוב] א-יד. וראה קובץ הפרדס שנה יא שנתווכחו בזה כמה רבנים להיתר ולאיסור. ובקיבוץ "חפץ חיים" נוהגים על פי החזון איש היתר על ידי כיסוי למעלה וכלי שאינו נקוב למטה.
  19. וראה שו"ת מהרי"ל דיסקין כז כג שנראה שבסרק לגדר מותר, וראה קונטרס אחרון לשבת הארץ שם.