מיקרופדיה תלמודית:זילותא דבי דינא

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - זלזול לבית דין אם יסתרו פסק דין שלהם

גדרה

בזילותא דבי דינא דנו בגמרא אם חוששים לכך או לא (ראה כתובות כו ב, ושם נתבאר), החשש הוא שמא ילגלגו הבריות על בית דין על שסותרים את דיניהם ודומה לחוכא וטלולא (רשב"ם בבא בתרא לא ב ד"ה לזילותא), ולכן אין לבית דין לסתור פסק דינם הקודם, אף כשיבואו אחריו עד או עדים המעידים באופן שאילו העידו כן קודם שפסקו לא היו פוסקים כמו שפסקו (ראה להלן), ואם אין חוששים לזילותא דבי דינא סותרים את פסק דינם, שכן לא מחמת פשיעתם הוא, אלא מצד שאין הדבר מתברר (מאירי בבא בתרא עמ' 182).

חילוקים בדין זה

אפילו אם חוששים לזילותא דבי דינא חילקו בכך ראשונים כמה חילוקים:

  • יש שכתבו שאין הדברים אמורים אלא כשסותרים דינם על הספק ובלא ראיה מבוררת, כגון שפסקו על פי שני עדים, ובאו אחר כך שני עדים אחרים ומכחישים אותם, ומחמת ספק של שנים כנגד שנים ["תרי ותרי"] אין הדבר ברור לגמרי (וראה ערך הכחשה), ותהיה זילותא דבי דינא כשעל הספק יבואו לסתור דינם (ריטב"א כתובות כו ב ד"ה רשב"ג; רא"ה שם; פני יהושע שם ד"ה בתוספות ובקונטרס אחרון), אבל על הודאי לדברי הכל אין חוששים לזילותא דבי דינא (ריטב"א בבא בתרא לב א; מאירי שם עמ' 179).

ואף בשנים כנגד שנים, כשנתברר בהוכחה מהסברא שבודאי העדים הראשונים אמרו שקר, אין חוששים לזילותא דבי דינא לדברי הכל (ראב"ן יבמות פרק י).

  • יש מחלקים באופן אחר, שאם הפסק הראשון שאנו באים לבטל אותו עכשיו היה פסק ברור, יש בו משום זילותא דבי דינא - לסוברים כן - אם נבטלו, אבל אם בתחילה לא היה פסק ברור, אלא חששו לדבר עד שיבדקו ויבררו את הדבר, ואחר כך בררו שאין זה חשש, אין בו משום זילותא דבי דינא לדברי הכל (רשב"ם בבא בתרא לב א ד"ה דחיישינן; תוספות כתובות שם ד"ה ואסקיניה[2]).
  • ויש מחלקים באופן אחר, שכשמבטלים הדין פעם אחת לדברי הכל אין חוששים לזילותא דבי דינא, וכשמבטלים אותו שתי פעמים בזה הוא שיש סוברים שחוששים לזילותא דבי דינא (רש"י כתובות שם ד"ה דחיישינן). וראשונים תמהו על חילוק זה והוכיחו שמי שחושש לזילותא דבי דינא חושש אפילו בפעם אחת (ראה תוספות שם, ורמב"ן וריטב"א שם, שתמהו מסוגיא דבבא בתרא שם[3]).

בכהונה

הוחזק אדם שאביו היה כהן, ויצא עליו קול שבן גרושה ובן חלוצה הוא, והורדנוהו מהכהונה - עד שיבדקו את הדבר, שמעלה היא לכהונה לחשוש בקול בלבד בלא עדות (רש"י) - ובא עד אחד והעיד שכהן הוא, והעלוהו, שבמקום קול עד אחד נאמן, ובאו שני עדים והעידו שבן גרושה ובן חלוצה הוא, והורידוהו, ובא עד אחד והעיד שכהן הוא, נחלקו בדבר תנאים:

  • לרבי אלעזר אין מעלים אותו על פי העד השני, ואף שמן הדין מצרפים עדותו לעד הראשון, והרי כאן שנים כנגד שנים, ויש להעמידו על חזקת כהונה (על גדרה של חזקה זו ראה ערך הכחשה), מכל מקום חוששים לזילותא דבי דינא ואין מעלים אותו, ובהעלאה הראשונה שאחרי הקול אין חוששים לזילותא, אם מפני שאותה העלאה היתה בדין, שעד עדיף מקול, מה שאין כן בפעם השניה ששנים נגד שנים הם ספק, או מפני שבביטול הדין שתי פעמים הוא שחוששים לזילותא (ראה לעיל: גדרה, שיטות הראשונים בדבר. תוספות ישנים כתובות שם).
  • ולרבן שמעון בן גמליאל מצרפים עדות העד האחרון לראשון ומעלים אותו, ולזילותא דבי דינא אין חוששים (סתמא דגמרא כתובות כו ב).

רב אשי חולק וסובר שלדברי הכל אין חוששים לזילותא דבי דינא, ולא נחלקו רבי אלעזר ורבן שמעון בן גמליאל אלא בעיקר הדין אם מצרפים עדות של שני עדים שלא העידו כאחד בבית דין (בבא בתרא לב א. וראה ראב"ן יבמות פרק י [הוצאת עהרנרייך] עמ' רנא. וראה ערך עדות על המחלוקת אם צריך ששני העדים יעידו כאחד).

כשלא הוחזק ככהן

בירושלמי דנו במי שלא היו מכירים אותו, ולא הוחזק לנו באביו שהוא כהן, והעלו אותו על פי עד אחד, ואחרי כן בא עד אחד ואמר שאינו כהן, ואמרו שמורידים אותו; אבל אם העלו אותו על פי שנים, ואחר כך באו שנים אחרים ואמרו שאינו כהן, נחלקו בדבר: לרבנן של בבל ["רבנן דתמן"] אין מורידים אותו - שחוששים לזילותא דבי דינא (פני משה שם) - ולרבנן של ארץ ישראל ["רבנן דהכא"] ולרב נחמן בר יעקב כשם שמעלים אותו בשנים כך מורידים אותו בשנים (ירושלמי כתובות ב ח, ופני משה שם. וראה מראה הפנים שם שפירש בענין אחר , וראה להלן: בממונות).

להלכה

הלכה שאין חוששים לזילותא דבי דינא, ובמוחזק לכהן בשנים כנגד שנים, אפילו שהשנים שמעידים שהוא כהן, על ידי צירוף עד האחרון עם הראשון מעלים אותו לכהונה (רמב"ם איסורי ביאה כ טז; טוש"ע אבן העזר ג ז. וראה ערך עדות על צירוף הראשון והאחרון); ויש מן הראשונים סוברים להלכה שחוששים לזילותא דבי דינא אם כבר נפסק הדין (ראב"ן יבמות פרק י [הוצאת עהרנרייך] עמ' רנא לגירסתו ופירושו בגמרא בבא בתרא לב א).

באישות

שנים אומרים מת בעלה או נתגרשה, ושנים אומרים לא

שנים שאמרו לאשה מת בעלך או נתגרשה, ושנים אומרים לא מת או לא נתגרשה - לדעת רבי מנחם ב"ר יוסי הסובר שאם באו העדים שאמרו לא מת ולא נתגרשה לפני שנישאת ואחר כך נישאת תצא, שהרי נישאת באיסור, ואפילו כשנישאת לאחד מעדיה והיא אומרת ברי לי שמת (ראה ערך הכחשה, ושם שלחכמים לא תצא), מודה הוא שאם נשאת קודם שבאו העדים לא תצא, מפני שחוששים לזילותא דבי דינא (בבא בתרא לא ב, ורשב"ם ותוספות שם ד"ה אבל).

יש מהראשונים סוברים שאפילו התירוה להינשא בלבד, ועדיין לא נישאת, חוששים לזילותא דבי דינא, ולא תצא מהיתרה הראשון (רמב"ן בבא בתרא שם ד"ה ואי, בשם איכא מאן דבעי, וכן משמע ברשב"ם שם ד"ה אבל); ורוב הראשונים חולקים וסוברים שדוקא אם נישאת ממש חוששים לזילותא, ולא כשהתירוה בלבד (תוספות שם ד"ה אבל; רמב"ן שם), אם מפני שאין זילותא דבי דינא אלא כשנעשה מעשה על פי הבית דין, ולכן כל זמן שלא נישאת ממש אין כאן זילותא דבי דינא כלל (רמב"ן ורשב"א שם), או לפי שכשכבר נישאת ואחר כך באו עדים, הרי כבר נאסרה לכל העולם על ידי שכבר נישאת, ונמצא מה שחוזרים לאסרה לעד שנישאת לו אין חוזרים אלא בעבורו, ויש בזה זילותא דבי דינא, אבל אם לא באו עדים קודם שנישאת, אין כאן זילותא, שהרי על כרחנו צריכים לחזור מהיתרה הראשון כדי לאסרה לכל העולם, ואין זילותא אם אוסרים אותה גם להעד (תוספות שם).

לדעת חכמים

לדעת חכמים הסוברים שאם נישאת לאחד מעדיה לא תצא אפילו כשנישאת אחרי שבאו העדים האחרונים, אין הטעם משום שחוששים לזילותא דבי דינא, שהרי כשנישאת לא על פי בית דין נישאת, שבית דין לא יתירו לה להינשא בשנים כנגד שנים, ואין כאן זילותא כלל, אלא מפני שאין מוציאים אשה מתחת בעלה מחמת ספק (רמב"ן בבא בתרא שם ד"ה ואם; רשב"א שם), אבל מכל מקום אין חכמים חולקים על רבי מנחם ב"ר יוסי בעיקר סברתו שחוששים לזילותא דבי דינא, אלא שלא הוצרכו כאן לטעם זה (פני יהושע כתובות כו ב בתוספות ד"ה ואסיקניה).

ויש מהראשונים סוברים שאף לחכמים הטעם שלא תצא הוא משום זילותא דבי דינא (רמב"ן שם בשם יש מפרשים, ודחה; ראב"ן יבמות פרק י, וראה שם סברתו).

וכתבו אחרונים שלמסקנת הגמרא - לפי רב אשי - שבמחלוקת התנאים בכהן שהורידוהו לדברי הכל אין חוששים לזילותא דבי דינא (ראה לעיל: בכהונה), אף במחלוקת זו של רבי מנחם ב"ר יוסי וחכמים לפי המסקנה לדברי הכל אין חוששים לזילותא דבי דינא, ורבי מנחם שמחלק בין באו עדים קודם שנישאת שתצא, לבאו עדים אחר שנישאת שלא תצא, מטעמים אחרים הוא שאמר כן, ולא מטעם זילותא[4] (פני יהושע כתובות כב ב ד"ה א"ר מנחם, ראה שם בארוכה).

בקינוי שלא תיסתר עם איש אחר

אשה שבעלה נתחרש או נשתטה או שהיה חבוש בבית האסורים, שבית דין מקנאים לה שלא תיסתר עם איש אחר (ראה ערך סוטה), הרי זה מפני שמן הסתם אדם מסכים על דעת בית דין, שאם לא כן לא היינו עושים דבר שכשיבוא הבעל יוכל למחול, שבעל שמחל על קינויו - מחול (סוטה כה א), ויהיה זילותא דבי דינא (רש"י שם ד"ה עבדינן).

בגט

זילותא דבי דינא הוזכר בפוסקים אף בגט אשה שכתבו באופן שבדיעבד הוא כשר, ולכתחילה יש ליתן גט אחר, שאם עברו כמה ימים אחר הנתינה ויצא שם מגורשת על האשה לא יתנו גט אחר משום זילותא לבית דין (שו"ת תרומת הדשן א רלג, והובא בבית יוסף אהע"ז קכו), אבל בטעות אחרת לא חוששים לזילותא דבי דינא, ואפילו אחר כמה ימים נותנים גט אחר, שמשום זילותא דבי דינא לא נתיר אשת איש (נחלת שבעה מה ה, ורצונו לומר בטעות שגם בדיעבד מחמירים, ראה שם בדבריו).

בממונות

קרקע, שעל פי שני עדים שהעידו שהיא של פלוני, שירשה מאבותיו, הורידו איש אחר ממנה, ואחר כך באו שני עדים אחרים והעידו שזוהי של אותו האחר, שירשה מאבותיו, והרי כאן שנים כנגד שנים, אמר רב נחמן אנחנו הורדנו אותו בראשונה ואנחנו נעלהו, ולזילותא דבי דינא אין חוששים (בבא בתרא לא ב).

לסוברים שחוששים לזילותא דבי דינא בשנים אומרים מת בעלה (ראה לעיל: באישות), ובכהן שהורידוהו (ראה לעיל: בכהונה), אף כאן חוששים לזילותא ואין מוציאים הקרקע מידי זה שבית דין הורידוהו לה, ואף רב נחמן עצמו לא רצה בתחילה לעשות מעשה כדעתו, וחשש לדעת הסוברים שחוששים לזילותא, אלא שאחר כך עשה מעשה והוציא הקרקע, וסמך על דעת הסוברים שאין חוששים לזילותא (גמרא שם לא ב ולב א[5]).

בירושלמי נחלקו בדבר אמוראים: ראובן אוכל שדה בחזקת שהיא שלו, והביא שמעון עדים שמת אביו מתוכה - שכשמת אביו היה אביו מוחזק בשדה זו (קרבן העדה) - מוציאים אותה מראובן ומחזירים אותה לשמעון, חזר ראובן והביא עדים שלא מת אביו מתוכה, אמר רב נחמן בר יעקב אני הוצאתי מראובן, אני מחזיר אותה לראובן; ורב אמר משעה שיצאה בעדות ברורה יצאה (ירושלמי כתובות ב ב), וכשנתת על פי בית דין נתת, מכאן ואילך המוציא מחברו עליו הראיה (ירושלמי בבא בתרא ג ד), שחוששים לזילותא דבי דינא (קרבן העדה כתובות שם, ופני משה שם, ובבא בתרא שם[6]).

כשכבר נעשה מעשה

כתבו ראשונים שאף לסוברים שחוששים לזילותא, הרי זה דוקא כשכבר עשו הבית דין מעשה והורידו לתוכה את זה שהביא עדים ראשונים שהקרקע של אביו, אבל אם רק פסקו את הדין ועדיין לא הורידוהו אין לחוש לזילותא דבי דינא (רמב"ן בבא בתרא לא ב ד"ה ואי, וראה לעיל: באישות).

להלכה

להלכה פסקו רוב ראשונים כרב נחמן, שאין חוששים כאן לזילותא דבי דינא (יד רמ"ה בבא בתרא לב א ד"ה ובפלוגתא; רמב"ם טוען ונטען טו ה, ומגיד משנה שם; טוש"ע חו"מ קמו כג); ויש מהראשונים חולקים וסוברים שהלכה שחוששים לזילותא, ואף רב נחמן עצמו חזר בו ולא הוציא הקרקע מזה שהחזיק בה על פי בית דין (ראב"ן שם לא ב, וכשיטתו לעיל בכהונה ואישות, וראה שם גירסתו בגמרא).

במניעת זילותא

בקידוש החודש

אף על פי שאין חוששים לזילותא דבי דינא, מצינו שחכמים תיקנו שלכתחילה לא יבוא לידי זילותא דבי דינא, כגון בקידוש החודש, שאם עיברו בית דין את החודש מפני שלא נראית הלבנה בזמנה, ואחר כמה ימים באו עדים רחוקים והעידו שראו את החודש בזמנו, שאם נמצאת עדותם מכוונת כתבו ראשונים שמקדשים אותו למפרע (ראה ערך קדוש החודש שיש חולקים בדבר), מכל מקום מאיימים על העדים ומטריפים אותם בשאלות, ומשתדלים בית דין שלא יקדשו חודש זה הואיל ויצא שמו מעובר (רמב"ם קידוש החודש ג טו), וכתבו אחרונים שכיון שהיו עושים סעודה בעיבור החודש נתפרסם הדבר, ואם יסתרו מה שעשו תהיה זילותא דבי דינא (לחם משנה שם).

בעדים זוממים

כעין זה כתבו ראשונים במקום שכבר נעשה מעשה על פי בית דין ואי אפשר לבטלו, כגון שהמיתו אדם והוזמו העדים, שחוששים לזילותא דבי דינא, וזהו הטעם שאם הרגו על פי עדים שהוזמו אין העדים הזוממים נהרגים (ראה ערך עדים זוממים), שלא יתפרסם שמכשול זה יצא מתחת ידם להיות זה נהרג בשקרנות, והשומעים יסברו שזה אירע להם במיעוט חקירה ודרישה, ויהיו מחטטים אחריהם אף בדינים אחרים (המאירי מכות ג א, וכן כתב הפני יהושע שם ה ב ד"ה ועוד. וראה ערך עדים זוממים טעמים אחרים לדבר).

אופנים נוספים במניעת גרם זלזול

כיוצא בדבר מצינו שתיקנו למנוע גרם זלזול לבית דין, אלא שלא הוזכר שם הלשון זילותא דבי דינא, ואין שם ביטול פסק דין קודם:

  • במוציא-שם-רע (ראה ערכו), שהביא הבעל עדים שזינתה, והעדים הוכחשו על ידי זה שלא כיוונו עדותם, באופן שהבעל חייב לשלם מאה כסף (ראה ערך מוציא שם רע), סוברים חכמים שאף שעיקרו דיני ממונות שדנים בשלשה, מכל מקום כאן דנים בעשרים ושלשה, מפני שחוששים שמא יבואו אחר כך עוד עדים שזינתה, ונצטרך להוסיף עד עשרים ושלשה, שהרי זה דיני נפשות, ויוציאו לעז על הראשונים לומר שאינם מומחים, ולפיכך הוסיפו עליהם; ורבי מאיר אינו חושש לכך וסובר שדינו בששה (עולא בסנהדרין ח א, לפירוש המשניות לרמב"ם שם, ותוספות שם ד"ה מוציא שם רע, וראה ערך בית דין).
  • כשכותבים אדרכתא - שטר שבית דין כותבים לתובע, לגבות על פיו את נכסי הנתבע (ראה ערך אגרות בית דין) - על נכסי יתומים, תיקנו לכתוב את האדרכתא באופן שלא יבוא לידי הוצאת לעז על בית דין שלא עיינו בתקנת היורש (ראה כתובות קד ב, וראה ערך הנ"ל).
  • בשעה שתיקנו לתקוע ביבנה בשופר בראש השנה שחל בשבת לא רצו אחר שתקעו לדון בדבר משום גנאי שיוציאו לעז על הבית דין שטעו (ראש השנה כט ב, ורש"י ד"ה ואין משיבין).

במחוייב מלקות

יש מהראשונים שמפרשים זו ששנו במחוייב מלקות שאמדוהו שאינו יכול לקבל אלא שמונה עשרה מכות, ונתברר ביומו שטעו ויכול לקבל ארבעים, שאם לקה כבר השמונה עשרה שפוטרים אותו (ראה משנה מכות כב ב, וגמרא שם, ופירוש הריב"ן שם בשם רבו, וראה ערך מלקות), שהטעם הוא שכיון שיצא מבית דין כבר בזיון בית דין הוא להחזירו (ריב"ן שם, בשם רבו).

הערות שוליים

  1. יב', טורים קיט-קכח.
  2. וראה ריטב"א בבא בתרא לב א שחילוק זה אינו סובר כחילוק הראשון, וכן כתב בפני יהושע כתובות שם ותמה על התוספות שלא תירצו כן, אבל בריטב"א כתובות שם משמע שאין ב החילוקים סותרים זה את זה.
  3. וראה שיטה מקובצת שם, ותורת חיים בבא בתרא שם, בישוב דעת רש"י.
  4. אמנם ראה ראב"ן יבמות פרק י שסובר שבכהונה לדברי הכל חוששים לזילותא אם כבר נפסק הדין (הובאה דעתו לעיל: בכהונה; להלכה), והוא הדין באישות במקרה הנ"ל לדברי הכל חוששים לזילותא למסקנא, וראה ביאור דעתו בארוכה בשו"ת צמח צדק החדש רצה ה ו.
  5. וראה שם ברשב"ם שסמך על מסקנת רב אשי בגמרא שם שלדברי הכל אין חוששים.
  6. וראה יפה עינים בבא בתרא לא ב שבירושלמי לא הוזכר זילותא דבי דינא ומחלוקתם היא בדיני חזקה, וכן כתב בשו"ת צמח צדק החדש אהע"ז רצה ו.