מיקרופדיה תלמודית:זיקה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - קשר אישות בין היבם ליבמתו לפני היבום או החליצה

גדרה

מהי זיקה

אשה הזקוקה ליבם שייבם או שיחלוץ אותה, והיא הנקראת שומרת יבם (ראה ערכים: יבום; חליצה; שומרת יבם), דנים בה אם קודם היבום או החליצה "יש זיקה", דהיינו שיש ליבם קנין אישות ביבמה, או ש"אין זיקה", דהיינו שאין ליבם בה קנין אישות קודם היבום.

  • לדעת הסוברים שיש זיקה, יבמה דומה לאשה נשואה, וקרובותיה אסורות על היבם, כמו שקרובות אשתו אסורות עליו, וכן הדבר נוגע להפקעת זיקה אחרת שהיתה עליה, לאיסור צרת ערוה מחמת זיקה, להפרת נדריה, כמו שהבעל מפר את נדרי אשתו, לירושת נכסיה כשמתה, ועוד.
  • ולדעת הסוברים שאין זיקה יבמה אינה כאשה נשואה לענין כל הדברים הללו.

עצם זקיקת היבמה להתייבם או לחלוץ אינו נכנס בגדר הדיון של יש זיקה או אין זיקה, אף על פי שלפעמים קוראים אף לזה בלשון זיקה (ראה רמב"ם יבום ו ב; רא"ש יבמות ה ו).

כארוסה או כנשואה

בכל הנוגע לכח הזיקה לענין יבום וחליצה אין הבדל בין אם נאמר שמחמת הזיקה היא כנשואה, או שנאמר שהיא כארוסה, שלענין איסורי אישות אין הבדל בין נשואה למקודשת; והדיון הוא רק אם מחמת זיקה היא כקנוייה לו, מן התורה או מדרבנן, או שאינה קנוייה לו[2]. אבל בנוגע להפרת נדרים וירושה, שיש הבדל בין נישואין לאירוסין, דנים גם אם לדעת הסוברים שיש זיקה, הזיקה היא כנשואה או כארוסה[3].

בקרובת זקוקתו

מחלוקת האמוראים

שומרת יבם שמתה, נחלקו אמוראים אם היבם מותר בקרובותיה:

  • רב אמר שהיבם מותר באמה של השומרת יבם, לפי שאין זיקה, דהיינו שזיקת יבמתו שמתה אינה חזקה עד כדי שתיחשב כארוסה ליבם להיאסר אמה עליו משום חמותו, ואינה קנויה לו אפילו מדרבנן.

ואפילו יבמה שנפלה לפני יבם אחד, שבודאי עליו מוטל לייבם או לחלוץ, מכל מקום אין זיקה זו אוסרת את אמה עליו אם מתה יבמתו (יבמות יז ב, ורש"י ד"ה אין, וריטב"א שם).

  • רב יהודה וכן שמואל אמרו ששומרת יבם שמתה אסור באמה, לפי שיש זיקה, והיבמה נחשבת כאשתו או כארוסתו, ולכן גם לאחר מיתת היבמה לא פקעה הזיקה. ולא כשנפלה לפני יבם אחד בלבד, אלא אפילו נפלה לפני שני יבמים, יש זיקה והיא אסורה לכל אחד מהם כחמותו (יבמות יז ב, ושם יח ב).

ולא נחלקו האמוראים אלא כשמתה יבמתו, אבל בחייה אף רב מודה שאסור באמה, שאם ישא את אמה תיאסר היבמה עליו משום בת אשתו ותיפטר מן החליצה ומן היבום, ואסור לבטל מצות יבום (יבמות יז ב).

בירושלמי יש שיטה אחרת, שרק בחיים יש זיקה, אבל לא לאחר מיתה, ושומרת יבם שמתה - מותר באמה, שאף על פי שהיתה לו בה זיקה, כיון שמתה בטלה זיקתה (ירושלמי יבמות ב א). וביארו האחרונים שלפי הירושלמי דוקא כשלבסוף בא לידי חליצה או יבום הוא שיש זיקה, אבל כשלא באה הזיקה לתכליתה ומתה, פקעה זיקתה למפרע (נועם ירושלמי שם; אור שמח קונטרס זיקה סק"א. וראה קרן אורה יבמות יח א).

הלכה

הלכה שיש זיקה, אפילו לאחר שמתה, והיבם אסור בקרובת זקוקתו אפילו מתה קודם שייבם או שיחלוץ, בין כשהוא יבם אחד, ובין כשהם שני יבמים (רמב"ם יבום א ג, ומגיד משנה; טוש"ע אבן העזר קנט ה, ובית שמואל ס"ק יא).

מהתורה

המפרשים נחלקו אם הזיקה היא מהתורה או מדרבנן:

  • לדעת רוב המפרשים אין איסור הזיקה אלא מדרבנן, ואפילו כשהיא בחיים אין איסור אחות זקוקתו אלא מדרבנן (רמב"ן ורשב"א יבמות כז ב; ריטב"א שם כו א; מאירי שם יא א; קרן אורה שם יח א; שו"ת חכם צבי קטז).
  • יש מהראשונים שנראה מדבריהם שיש זיקה מן התורה, ואסור באמה של יבמתו לאחר מיתת היבמה מן התורה (ראה תוס' יבמות כז ב ד"ה אבל, בשם ר"ח, ובשו"ת נאות דשא לא; נימוקי יוסף יבמות יז ב).
  • ויש מהאחרונים שהסתפקו אם זיקה היא מהתורה או מדרבנן (ראה מהרש"א יבמות ח א ד"ה כי איצטריך. וראה שו"ת נאות דשא לא).

בספק

ספק קרובת זקוקתו אף היא אסורה ביבום. כגון מי שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו מהן קידש, ומת, ולו אח אחד - חולץ לשתיהן, שעל כל אחת מהן יש להסתפק שמא השניה היא היבמה, וזו אחות זקוקתו היא, ואף אם יחלוץ תחילה לאחת אסור לייבם השניה שמא היא אחות חלוצתו שאסורה מדרבנן; ואם היו לו שני אחים, אחד חולץ לאחת מהם, ואחר כך השני מייבם את השניה (יבמות כג ב, ורש"י ד"ה חולץ; רמב"ם יבום ח א; טוש"ע אה"ע קעו א).

לדעת הסוברים שאין זיקה, מכל מקום כיון שאסור לייבם אחות זקוקתו משום ביטול מצות יבמין (ראה לעיל), אף בספק אחות זקוקתו אסור שמא יבטל מצות יבמין (ישרש יעקב יבמות שם).

בקרובות, ששתיהן זקוקות

שתי אחיות

ארבעה אחים, שנים מהם נשואים שתי אחיות, ומתו הנשואים את האחיות, הרי אלו חולצות ולא מתייבמות, בין שמתו האחים בבת אחת, ובין שמתו בזה אחר זה (יבמות כו א; רמב"ם יבום ז א; טוש"ע אה"ע קעה ג).

לדעת הסוברים - וכן הלכה (ראה לעיל: בקרובת זקוקתו) - שיש זיקה, הטעם הוא שכיון ששתיהן זקוקות לזה ולזה, בראשונה שמייבם הוא פוגע באחות זקוקתו, שהיא כאשתו, והואיל ואי אפשר לשום אחת מהן להתייבם, שתיהן חולצות ולא מתייבמות (יבמות כו א, ורש"י ד"ה ארבעה; טוש"ע שם).

ולדעת הסוברים שאין זיקה, הטעם שחולצות ולא מתייבמות הוא משום גזירת ביטול מצות יבמין, שאם האחד ייבם אחת מהן שמא ימות השני לפני שייבם הוא את השניה, ותיפול גם זו לפני זה שייבם את הראשונה, ותצא משום אחות אשתו בלא חליצה ויבום, ונמצא מצות יבמין בטלה ממנה, לכן יחלוץ כל אחד אחת מהן, שאפילו אם ימות אחד מהם לפני שיחלוץ גם הוא לשניה, יחלוץ זה שחלץ לראשונה גם לשניה (יבמות שם, ורש"י ד"ה מיית).

חשש זה של ביטול מצות יבמין יש מהראשונים סוברים שאינו אלא לדעת הסוברים שאין זיקה, אבל לדעת הסוברים שיש זיקה, אפילו כשמת האח השני אחרי שייבם זה את אחותה, עדיין היא מחוייבת בחליצה, שאין נישואין מפקיעים זיקה (רשב"א יבמות מא א; תוס' חד מקמאי שם כו ב; מאירי שם כו א, בשם יש אומרים).

ויש סוברים שאף אם יש זיקה יש ביטול מצות יבמין, מפני שאפילו שאין הנישואין מפקיעים הזיקה, מכל מקום מן התורה הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום, שאחרי שייבם זה את אחותה הרי היא אחות אשתו גמורה, ומדרבנן הוא שצריכה חליצה משום זיקה של שעת נפילה, שכל יבמה שבשעת נפילה נאסרה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה לעולם (ראה ערך יבום), ויש כאן ביטול מצות יבמין של תורה; או לפי שנישואין של איסור הם שאינם מפקיעים את הזיקה, כגון שקידש אחות זקוקה בלי מצות יבום, שאינה יבמתו, אבל כאן כשמייבם את האחת, אף על פי שיש בה איסור אחות זקוקה, מכל מקום מצות יבום קיים, והמצוה מחזקת הנישואין עד שיפטרו את השניה בלא חליצה, ונמצא מבטל מצות יבמין (מאירי שם).

שלשה אחים

נפלו שתי האחיות לפני שלשה אחים – לדעת הסוברים שיש זיקה, אף כאן חולצות ולא מתייבמות, שכל אחת אסורה משום אחות זקוקתו; אבל לדעת הסוברים שאין זיקה, ואין האיסור לייבם אלא משום ביטול מצות יבמין, בשלשה אחים מותרות האחיות להתייבם, אחת לאחד מן האחים, והשניה לשני, כי למיתה של שנים אין חוששים (יבמות כו ב).

שלשה אחים, שנים מהם נשואים שתי אחיות, או אשה ובתה, או אשה ובת בתה, או אשה ובת בנה, הרי אלו חולצות ולא מתייבמות - הואיל ושתיהן זקוקות לו, הרי הוא פוגע בקרובת זקוקתו; ור' שמעון פוטר את שתיהן מן החליצה ומן היבום (יבמות כח ב, ורש"י שם יט א ד"ה ולא מתייבמות).

הלכה כחכמים (רמב"ם יבום ו כה, ז ט; טוש"ע אה"ע קעה ו).

צרת ערוה בזיקה

שלשה אחים, שנים מהם נשואים שתי אחיות, ואחד מהם נשוי נכרית שאינה אחותן - מת אחד מבעלי האחיות, והרי לבעל האחות השניה אינה זקוקה ליבום, שאחות אשתו היא, ואינה זקוקה אלא לזה הנשוי נכרית לבדו, ונעשית הנכרית צרת אחות אשתו בזיקה, ואחר כך מת הנשוי נכרית - לדעת הסוברים שאין זיקה, מותרת הנכרית להתייבם; ולדעת הסוברים שיש זיקה, חולצת ולא מתייבמת, משום שהיא צרת אחות אשתו בזיקה (יבמות ל א).

וכן הלכה שיש זיקה וחולצת (רי"ף ורא"ש שם; טור אה"ע קעה, בשם הרא"ש).

במקום קידושין ונישואין

בקידושין ונישואין

שומרת יבם שקידש אחד מן האחים את אחותה, אחר שנפלה היבמה לפניהם, נחלקו תנאים מה דין האשה:

  • משום ר' יהודה בן בתירה אמרו שאומרים לו לזה שקידש שימתין מלכנוס, לפי שהיא אחות זקוקתו, עד שיעשה אחיו מעשה, שייבם את היבמה או שיחלוץ לה, ויעקור זיקתה ממנו; שר' יהודה בן בתירה סובר שיש זיקה, ולכן אין הקידושין של אחותה מפקיעים הזיקה (יבמות יח ב, ושם מא א, ורש"י ד"ה עד).
  • הראשונים כתבו שחכמים חולקים על ר' יהודה בן בתירה וסוברים שאין צריך להמתין עד שיעשה אחיו מעשה, אלא מותר לו לכנוס מיד, שמשקידש את אחותה נעשית זו אחות אשה ונפטרת מן החליצה ומן היבום, שלדעתם אין זיקה לאחים כדי לאסור עליהם קרובותיהם (רש"י יבמות יז ב ד"ה ולימא; תוס' שם ד"ה ולימא; תוס' שם כג ב ד"ה קדמו). ואף על פי שגם לרב שאין זיקה, אסור לישא בחיי היבמה את אמה, או אחותה, מפני שמבטל מצות יבמין (ראה לעיל: בקרובת זקוקתו), אין איסור זה אלא לכתחילה, אבל בדיעבד מה שעשה עשוי, ואם קידש - נפטרה היבמה (מאירי יבמות יז ב; רשב"א שם מא א).

הלכה כר' יהודה בן בתירה (יבמות יח ב, מא א; רמב"ם יבום א יד; טוש"ע אה"ע קנט ה).

ביבום

אפילו לדעת הסוברים שהנישואין מפקיעים הזיקה, אין הדברים אמורים אלא כשקידש תחילה, ולא בא עליה באיסור, אבל המייבם אחות זקוקתו, שבא עליה באיסור, לדברי הכל יוציא (תוס' יבמות כג ב ד"ה קדמו; טוש"ע אה"ע קעו ב).

באיסור חרם דרבינו גרשום

זיקת היבמה אוסרת על היבם לישא אשה משום איסור של חרם דרבנו גרשום לישא שתי נשים (ראה ערכו). ולכן אם נפלה לאחד שומרת יבם אסור לו לישא אחרת עד שיחלוץ ליבמתו, שכיון שיש זיקה הרי היא כאשתו (שו"ת הר"י מינץ י; רמ"א אה"ע קנט ה, ובאור הגר"א ס"ק כג).

ודוקא כשלא היתה משודכת לו מקודם, אבל אם היתה משודכת לו קודם שנפלה היבמה לפניו, מותר לכנסה (הגהות מרדכי כתובות רמז רצא; רמ"א שם, בשמו)[4].

ויש מי שחולק לגמרי וסובר שלא גזרו על זיקה אלא באיסור ערוה ולא בתקנה של שתי נשים, שאין עושים תקנה לתקנה (ראה בבא מציעא ה ב. וראה ערך תקנה), וכיון שכל איסור זיקה אינו אלא תקנת חכמים לא גזרו על זה תקנת רבינו גרשום בשתי נשים (שו"ת חכם צבי קטז. וראה ישרש יעקב יבמות יח א שכתב להקל במקום צורך גדול)[5].

הערות שוליים

  1. יב, טורים שכב – שמו.
  2. וראה ערכים: יבום; חליצה, יבמה שאינה עולה ליבום, בענין כח הזיקה לגבי יבום וחליצה.
  3. בענין הזיקה לגבי הפרת נדרים ראה ערך הפרה; ובענין כח הזיקה לגבי ירושת היבמה, ראה ערכים: ירושת הבעל; נכסי מלוג.
  4. וראה ביאור הגר"א קנט ס"ק כד.
  5. וראה שו"ת חתם סופר אה"ע א א; שו"ת הרי"מ מא, שהאריכו לדחות דברי החכם צבי.