מיקרופדיה תלמודית:זמון

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - חובת צירוף חבורת אוכלים לברכה מיוחדת בברכת המזון

גדרו, מקורו וחובתו

מהותו וטעמו

שלשה שאכלו פת ביחד חייבים לזמן (ברכות מה א; רמב"ם ברכות ה ב; טוש"ע אורח חיים קצב א), דהיינו להזדמן יחד לצירוף ברכה בלשון רבים, לומר נברך (רש"י שם ד"ה שלשה; פירוש ר' אליהו מלונדריש ברכות ז א; יראים השלם רנג).

והזימון הוא דרך אזהרה להתעורר לברך ברכת המזון בכוונה (מאירי ברכות מה א).

ועוד שהוא ריבוי שבח וגדולה להשם יתברך שמזמנים ומתרים זה את זה, ומתוועדים יחד להודות לו ולשבחו על שפע טובתו, כמו שנאמר וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו (תהלים לד ד), והוא כבוד הבורא כשמתחברים ומתרים זה לזה לברכו, ויש בזה ברב עם הדרת מלך (ארחות חיים ברכת המזון לא; כלבו כה. וראה ערך ברב עם הדרת מלך).

בזוהר אמרו שההזמנה היא כדי להמשיך הקדושה ולסלק הסטרא אחרא (זוהר בלק קפו ב).

מהתורה

בברייתא שנינו שברכת הזימון היא מהתורה, שנאמר וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ (דברים ח י) - זו ברכת הזימון, אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ - זו ברכת הזן (תוספתא ברכות (ליברמן) ו א; ירושלמי שם ז א; גירסת תוס' ברכות מו א ד"ה עד היכן, בבבלי; וכן הגיה הגר"א שם מח ב סק"א); ויש גורסים: וּבֵרַכְתָּ - זו ברכת הזן, אֶת ה' - זו ברכת הזימון (גירסתנו בבבלי מח ב).

להלכה נחלקו הראשונים:

  • יש סוברים שברכת הזימון היא מהתורה (ראב"ד בהשגות להמאור ברכות ס א; טור או"ח קפח, בשמו; לבוש או"ח קצט ח בהג"ה; פני יהושע ברכות מה א).
  • יש סוברים שאין הזימון אלא מדרבנן (רב נטרונאי גאון בתשובות שבסדר רב עמרם השלם קמא א, ובמחזור ויטרי עמ' 23, ובשבלי הלקט השלם ט; מאירי ברכות מה א; ריטב"א הלכות ברכות ה י,יט; שיטה מקובצת ברכות מה א; רא"ה שם; שו"ע הרב או"ח קצט ט; שער הציון קצט ס"ק יט, בשם רוב הפוסקים), והדרשות מהפסוקים אינן אלא אסמכתא בעלמא (רא"ה ושיטה מקובצת ומאירי וריטב"א שם). ואפילו זימון בעשרה הוא מדרבנן (רב נטרונאי גאון שם; מאירי ברכות מה א).
  • ויש מחלקים בין ברכת זימון בשלשה שהיא מדרבנן, לברכת הזימון בעשרה שמזכירים בה את השם, ולמדים אותה מן הכתוב אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ (ראה לעיל), וצריכה עשרה ככל דבר שבקדושה, והיא מן התורה (קרית ספר ברכות ה)[2].

שמיעת הברכה

הפוסקים נחלקו אם בברכת הזימון צריכים לשמוע את הברכה מהמזמן:

  • יש סוברים שמצות הזימון היא שאחד יברך ויוציא את כולם בכל ברכת המזון, והמסובים ישתקו ויענו אמן על ברכותיו, ולא יברך כל אחד בפני עצמו (ב"ח או"ח קצג; שו"ת פנים מאירות א נז; באור הגר"א או"ח קצה סק"ה. וראה חזון איש או"ח ו ס"ק ב,ד).
  • יש סוברים שכיון שאין יכולים לכוין התיבות כל תיבה ותיבה מפי המברך, לכן נכון לומר בלחש מילה במילה עם המברך (ארחות חיים ברכת המזון יא; כלבו כה; תשב"ץ שו, בשם רבינו פרץ); ואפילו את סיום הברכה ישמע מהמזמן (שבלי הלקט השלם קנו, בשם הר"א כץ; המחבר בשו"ע או"ח קפג ז); ומכל מקום יש שכתבו שיקדים לסיים קצת קודם המברך, כדי שיענה אמן אחר המברך (רמ”א שם). שאף על פי שאין זימון אלא כשמצטרפים לברך כולם ברכת המזון בבת אחת, דהיינו שאחד יברך לכולם, ולא כשכל אחד מברך לעצמו; מכל מקום כיון שכל ברכת המזון עד החתימה אומרים כולם יחד מילה במילה עם המברך ברכת המזון הרי זו כאמירה אחת, וגם את החתימות הם חוזרים ושומעים מפי המברך ועונים אמן אחריו, והרי זה כמו שאחד מברך לכולם ממש (שו"ע הרב קפג י, בדעת הרמ"א); ואף על פי שבדורות הראשונים היו שותקים ומכוונים למברך, מכל מקום בשביל חסרון כוונה יש לנהוג כן (ט"ז שם סק"ו).

ואף לשיטה זו יש סוברים שאין להתחיל לברך בלחש עם המברך עד שתכלה ברכת הזן מפי המברך, לפי שלדעתם ברכת הזימון נמשכת עד הזן את הכל (ארחות חיים ברכת המזון יא; כלבו כה; תשב"ץ שו, בשם רבינו פרץ; מגן אברהם קפג ס"ק יב). וברכת הזימון צריך לשתוק ולשמוע מפי המברך דוקא, ושמיעה זו מעכבת הזימון (שו"ע הרב קפג י).

וכתבו האחרונים שאין נוהגים כן בימינו אלא מתחילים לברך כל אחד בעצמו מתחילת הזן; ועל כל פנים צריך ליזהר לומר עם המזמן מילה במילה עד סיום הזן, שאם לא כן אין זה זימון כלל לדעת הסוברים שהזן הוא ברכת הזימון (משנה ברורה קפג ס"ק כח; כף החיים שם ס"ק לה, בשם כמה אחרונים).

  • ויש מן הראשונים שכתבו שאין צריך להצטרף אלא לזימון, אבל אחר הזימון רשאים ליחלק ולברך כל אחד לעצמו (מאירי ברכות נ א; בית יוסף או"ח קצג, בדעת הרא"ש. וראה כף החיים שם ס"ק לה).

ואף לשיטה זו כתבו האחרונים שאם אין אחד יכול כלל להוציא חברו בברכת המזון, כגון שלא נקבעו יחד בסעודה (ראה להלן: הצירוף והקביעות) אינם רשאים לזמן ולברך כל אחד ברכת המזון לעצמו (מגן אברהם קצג סק"ח), כי איך יאמרו "נברך" שהכוונה נברך שמו יחדיו, אחרי שלבסוף מוכרחים להתחלק שאין אחד יכול להוציא את חברו (שער הציון שם ס"ק כב).

כזית

בשיעור האכילה המחייבת בזימון, נחלקו תנאים:

רבי מאיר אומר שצריך לאכול כזית; ור' יהודה אומר כביצה (ברכות מה א).

הלכה שצריך לאכול כזית (רמב"ם ברכות ה ח; טוש"ע או"ח קצז ג).

בשנים

שנים שאכלו כאחד, נחלקו אמוראים בדינם:

יש אומרים שאם רצו לזמן מזמנים; ויש אומרים שאף אם רצו לזמן אין מזמנים (ברכות מה א; ירושלמי ברכות ז א).

בברייתא שנינו שכאשר שניהם יודעים לברך מצוה שיברך כל אחד ברכת המזון לעצמו, וכן הלכה (ברכות מה ב; רמב"ם ברכות ה טו; טוש"ע או"ח קצג א), ואסור בשנים לזמן ולומר נברך שאכלנו משלו (תוס' חולין קו ב ד"ה ושמע). וטעם האיסור כתבו הראשונים מפני שהוא כעין דבר שבקדושה, ואינו נוהג בפחות משלשה (שיטה מקובצת ברכות מה ב); והאחרונים כתבו מפני שנראה כמוסיף על הברכה (פני יהושע ברכות מה א תוס' ד"ה אם רצו).

ויש מן הראשונים פוסקים ששנים אם רצו לזמן - מזמנים (אהל מועד א קח א, בשם ריצב"א ור"ת ור"י).

רצו ליחלק

שלשה שאכלו כאחת, אינם רשאים ליחלק, שהרי נתחייבו בזימון; וכן ארבעה וכן חמשה אין יכולים השלשה בלבד לזמן והיחיד או השנים יחלקו מהם, שאף הם נקבעו בחובת זימון (ברכות נ א, ורש"י ד"ה ששה; רמב"ם ברכות ה י; טוש"ע או"ח קצג א).

ששה נחלקים כדי זימון לכאן, וכדי זימון לכאן עד עשרה, ומעשרה ולמעלה אין נחלקים, שהרי נתחייבו בזימון של הזכרת השם, עד שיהיו עשרים (ברכות נ א ורש"י; רמב"ם שם ב; טוש"ע שם).

בששה שנחלקים - יש מן הראשונים מפרשים שצריכים ליחלק, כדי שלא יבואו לומר בלשון "ברכו", מאחר שיש שלשה מבלעדי המברך, והלכה ש"נברך" עדיף (שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד); אבל רוב הראשונים חולקים ומפרשים שלא אמרו נחלקים אלא אם ירצו, אבל אינם חייבים בכך (ר"ש ותלמידי רבינו יונה שם; רמב"ם שם; רמ"א או"ח קצג א).

ולא עוד אלא שיש מהאחרונים סוברים שאף על פי שמן הדין רשאים ליחלק, מכל מקום עדיף יותר שלא יחלקו בין בששה ובין בעשרים משום ברב עם הדרת מלך (ראה ערכו), שדין זימון כדין תפילה בבית הכנסת בדבר זה (דרכי משה קצג סק"ב, בדעת רש"י, וכתב שכן המנהג; ב"ח שם; משנה ברורה ס"ק כג); ויש חולקים וסוברים שהואיל ואם יחלקו ישאר כדי זימון בכל כת, וגם יש בזה מעלה של חילוק ברכות, הרי זה שקול כנגד ברוב עם, ולכן הברירה בידם (ט"ז שם סק”ג; ב"ח או"ח קצה); ויש מי שכתב לחלק בין ששה לעשרים, שבששה הברירה בידם, אבל בעשרים מוטב שלא יחלקו, שהזכרת השם עדיף ברוב עם (פרי מגדים או"ח קצג, במשבצות זהב סק”ג, בדעת הרמ"א).

עשרה שרצו ליחלק

היו רבים מסובים ביחד, ואין כולם יכולים לשמוע הברכה מפי המברך[3] ולהיחלק לחבורות של עשרה עשרה אינם יכולים, מפני שיצטרכו לברך בקול רם וישמע בעל הבית ויקפיד עליהם[4], יכולים ליחלק לחבורות של שלשה שלשה ולברך בנחת; ואף על פי שנתחייבו בזימון בשם בעשרה, מוטב שיעשו כך משלא יצאו ידי חובת ברכה, כשלא יוכלו לשמוע מפי המברך (ברכות נ א; טוש"ע או"ח קצג א); ואפילו כשאין בעל הבית מונעם מלזמן בעשרה, ראוי שיעשו כך אם על ידי שיזמנו בעשרה בפני עצמם יהיה בזה זלזול לבעל הבית, שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, וזה מדרבנן הוא (רשב"א ברכות שם, והביאו במגן אברהם קצג סק"ו).

וכל שכן אם צריכים לילך לדבר מצוה שרשאים ליחלק לשלשה שלשה (מגן אברהם קצג סק"ז).

ויש שכתבו שזהו דוקא כשנשארו שם עשרה, ואם לאו אסור לצאת אפילו לדבר מצוה (חיי אדם מו טו).

יש מי שכתב שאם שלשה מתוך העשרה גמרו סעודתם רשאים מן הדין לזמן לעצמם ולבטל הזימון בשם, ולא אמרו עשרה אינם רשאים ליחלק אלא כשגמרו כולם סעודתם, שאם לא כן לא היו מותרים משום קפידא של בעל הבית ליחלק ולברך שלשה שלשה (ט"ז או"ח ר סק"ג).

הוצרך לצאת

שלשה שאכלו כאחת וביקש האחד לצאת, שאין השנים מפסיקים סעודתם לזמן עמו (ראה להלן: הפסקה לזימון), כתבו הגאונים שהוא מברך לעצמו בלא זימון, והם גומרים סעודתם (רשב"א מה ב, בשם רב האי גאון; ארחות חיים ברכת המזון לב: אור זרוע א קסז). ונחלקו המפרשים בדבר:

  • יש מהאחרונים מפרשים בדעתם שלא אמרו שלשה שאכלו כאחת חייבים לזמן אלא כשכבר אכלו וגמרו סעודתם כאחת, ואז חלה עליהם חובת זימון ואינם רשאים ליחלק, אבל כשביקש אחד לצאת באמצע הסעודה לא חלה עליהם עדיין חובת זימון כלל, ולכן רשאי לברך בעצמו ולצאת (ב"ח או"ח ר; מגן אברהם שם סק"ב).
  • אבל רוב האחרונים סוברים שחובת זימון חלה בתחילת הסעודה, ולא התירו ליחיד לצאת ולבטל את הזימון, אלא אם כן היה מוכרח לצאת לדבר נחוץ ואי אפשר לו להתעכב (בית יוסף או"ח ר, בדעת רב האי; ט"ז שם סק"א; שער הציון ר סק"ד. וראה פסקי תשובות קצג ה, שהאריך בזה).

תנאי

יש שכתבו שבמקום צורך יכול אדם להתנות לפני האכילה שאינו רוצה ליקבע אם האוכלים האחרים, ובכך לא חל עליו חיוב זימון, ויוכל לברך ולעזוב את הסעודה אפילו אם לא ישאר זימון בלעדיו (פני יהושע ברכות מה א; אגרות משה או"ח א נו; קצות השולחן מה סק"ג. וראה פסקי תשובות קצג ה והערה 25, וזאת הברכה יד עמ' 134), ומועיל תנאי זה אף במחשבה (וזאת הברכה שם, בשם הגר"מ אליהו); ויש מחמירים שלא מועיל תנאי (ראה וזאת הברכה שם, בשם כמה פוסקים).

לחזר אחר זימון

שנים שאכלו כתבו הראשונים שמצוה שיחזרו אחר שלישי שיצטרף עמהם לזימון, משום ברוב עם הדרת מלך (תוס' ר"י החסיד ברכות מה א ד"ה והשמש; רא"ש ברכות ז ג; ריטב"א חולין קו א; טוש"ע או"ח קצג א, ושו"ע קצז א); אבל אם הוא אחד אינו צריך לחזר אחר שנים (משנה ברורה קצג סק"ח)

וכן מצוה לחזר אחר עשרה (הגהות מיימוניות ברכות ה סק"ז, בשם מורו; טוש"ע או"ח קצג א). וכתבו האחרונים שלאו דוקא כשהם תשעה, אלא אפילו כשהם שבעה צריכים לחזר אחר עוד שלשה (משנה ברורה קצג ס"ק יב, בשם האחרונים)[5].

בספק

בכל מקום שיש ספק אם חייבים בזימון - בשלשה יכולים לזמן, ובעשרה אינם יכולים להזכיר את השם מספק (משנה ברורה קצג ס"ק כו, וביאור הלכה קצז א ד"ה עמהם; פסקי תשובות קצב א ובהערה 2).

הצירוף והקביעות

התחילו לאכול

שלשה שישבו לאכול כאחת, אף על פי שעדיין לא אכלו, אינם רשאים ליחלק וחייבים לזמן, שכיון שנזקקו לאכילת זימון, אף שלא התחילו בסעודה, אינם רשאים ליחלק (ברכות נ א ורשב"א; אור זרוע א רג). ונחלקו המפרשים בדבר:

  • יש מהראשונים מפרשים שהדברים אמורים אפילו לא בירכו ברכת המוציא, הואיל וישבו בהזמנה אחת וגמרו בדעתם לאכול ביחד ולברך ביחד נמצא שכבר גמרו בדעתם לעשות מצות זימון, וכיון שקיבלו עליהם לעשות מצוה יש להם לקיימה, ולכן אף על פי שאכלו אחד כך כל אחד ואחד בפני עצמו אינם רשאים ליחלק ולברך כל אחד ברכת המזון לעצמו, אלא חייבים לברך ביחד בזימון כדי שיפטרו עצמם מהמצוה שקיבלו עליהם (תלמידי רבינו יונה שם, בדעת מורו; ארחות חיים ברכת המזון לא, בדעת רב האי גאון וראב"ד).
  • ויש מפרשים שדוקא כשבירכו המוציא ואכלו קצת ביחד, אפילו אם לא אכלו כזית אינם רשאים ליחלק (תלמידי רבינו יונה ברכות נ א, בשם רבני צרפת; תוס' רבי יהודה החסיד שם; רא"ש ברכות ז כט; טוש"ע או"ח קצג ד).

מככר נפרד

שלשה שישבו לאכול כאחת, אף על פי שכל אחד ואחד אוכל משלו מככר נפרד - אינם רשאים ליחלק (ברכות נ א; רי"ף שם; רמב"ם ברכות ה יא; טוש"ע או"ח קצג ד).

אפילו אם היו שתי החסרונות ביחד, דהיינו שאכל האחד פחות מכזית, או שהיה בדעתו לאכול ועדיין לא אכל (לפי השיטות דלעיל), וגם כל אחד אוכל מככרו - אינם רשאים ליחלק (טוש"ע שם); ויש חולקים וסוברים שבשתי הגריעותות יחד רשאים ליחלק (ב"ח או"ח קצג; מגן אברהם, סק"י בשמו).

קביעות מקום

אף על פי שבברכות הנהנין אין אחד פוטר את חברו בברכתו, אפילו כאשר גם המברך נהנה ומחוייב בדבר לברך על הנאתו, אלא אם כן נקבעו לאכול יחד (ראה ערך ברכות הנהנין), בברכת המזון נחלקו הראשונים:

  • יש מהראשונים סוברים שאינה צריכה קביעות, וכל שאכלו שלשה כאחת, מזמנים אפילו בלא קביעת מקום, מפני שחובת הזימון קובעת אותם בחבורה, שהרי אינם רשאים ליחלק. ולפיכך שתי חבורות בבית אחד, שרואים אלו את אלו, או שיש שמש ביניהם, מצטרפים לזימון, אף על פי שלברכת המוציא אינם מצטרפים עד שיסבו במסיבה אחת (רמב"ן ברכות מה א; רשב"א ברכות נ א, בשם גדולי המפרשים האחרונים; תלמידי רבינו יונה מב א, בשם יש שהיו מעמידים; פסקי הרי"ד ברכות מב ב; שבלי הלקט השלם א קלט).
  • אבל רוב הראשונים סוברים שאף בברכת המזון אין אחד מברך לכולם בלא קביעת מקום (שאילתות יתרו נא; תוס' ברכות מב א ד"ה הסבו; רא"ש ברכות ו לג; תלמידי רבינו יונה ברכות מב א, בשם ר"י הזקן; תוס' ר"י החסיד שם; אגודה קנו; ראבי"ה קיט; הראב"ד בהשגות ברכות ה יא; ריטב"א הלכות ברכות ה ו; טוש"ע או"ח קצג ב).

קביעות זו יש ראשונים סוברים שדוקא כשהיתה בתחילת ברכת המוציא, ואז אינם רשאים ליחלק, אבל אם לא קבעו עצמם ביחד בברכת המוציא, אלא אחר כך נקבעו באכילתם ביחד - רשאים ליחלק (תלמידי רבינו יונה שם, בשם מורו; טור או"ח קצג, בשמו; בית יוסף או"ח קצג, בדעת בעל הלכות גדולות וסמ"ג; דרישה שם סק"ב); ומכל מקום אם רצו לחייב עצמם בזימון - רשאים (דרישה שם).

  • ויש סוברים שאפילו אם לא קבעו עצמם בברכת המוציא אלא אחר כך על ידי קביעות שלאחר כך, נקבעו לזימון ואינם רשאים ליחלק, שכיון שהם קבועים יחד בגמר אכילה - חייבים לזמן (רא"ש ברכות ז א; טור או"ח קצג, בשמו; בית יוסף או"ח קצג). ודוקא אם אכלו בגמר הסעודה בקביעות יחד, אבל אם גם אחר כך אכלו בלא קביעות אין אחד מוציא חברו, ואינם יכולים לזמן (מגן אברהם קצג סק"ח); ואפילו אם באמצע אכילה נקבעו יחד, כל שלא נקבעו או בתחילה או בסוף האכילה, אינם חייבים לזמן, ורשאים לגמור זה בלא זה ולברך כל אחד לעצמו (תוס' ברכות מה א ד"ה שלשה שאכלו; סמ"ק קט; ט"ז או"ח קצג סק"ו; מחצית השקל שם סק"י; משנה ברורה שם ס"ק יט).

בחדר אחד

שנים שאכלו בזוית אחת, ואחד אכל בזוית אחרת, אבל כולם בחדר אחד, מאחר שלא נתכוונו להסב יחד, אינם חייבים בזימון, ורשות בידם ליחלק; ואם רצונם לזמן - יכולים לזמן, וכן עדיף לעשות משום ברוב עם הדרת מלך (תשובת ר' יצחק ב"ר משה (בעל אור זרוע), בשם מורו גור אריה (הוא ר"י שירליאון, מחבר תוס' ר"י החסיד על ברכות), שהובא בשלטי הגבורים למרדכי ברכות ז ה, ובבית יוסף או"ח קצג; באור הגר"א או"ח קצג ב, ושער הציון ס"ק כא, בדעת הרמ"א).

ויש שכתבו שהדבר תלוי במחלוקת אם לברכת המזון צריך קביעות בשביל שאחד יברך לכולם, ולדעת הסוברים שצריך קביעות אינם יכולים לזמן גם אם רצו (מגן אברהם קצג סק”ח; שער הציון שם).

בישיבות

בחדרי האוכל בישיבות - האוכלים בשולחן אחד מצטרפים לזימון, ובשתי שולחנות, אם היה דעתם להצטרף מצטרפים, ואם לא היה דעתם להצטרף אינם מצטרפים, וכן הדין בבתי מלון ובמסעדות (ראה שו"ת מנחת יצחק ח ח; וזאת הברכה יד עמ' 133; פסקי תשובות קצג ז).

בנסיעה

הנוסעים בעגלה ספק אם מצטרפים לזימון, אלא אם כן העגלה עומדת שאז מצטרפים; אבל הנוסעים בספינה שיש בה מקום מרווח ואפשר לשבת בנוח מצטרפים לזימון (מגן אברהם קסז ס"ק כז, ופרי מגדים שם; מור וקציעה קסז; משנה ברורה קצג ס"ק כו). ולהלכה בנוסעים בעגלה בשלשה יש להם לזמן מספק, ובעשרה אינם יכולים לזמן (משנה ברורה שם, בשם החיי אדם).

הנוסעים ברכב או באוטובוס דינם כנוסעים בעגלה שספק אם מצטרפים; והנוסעים במטוס או ברכבת שהמקום מרווח, דינם כנוסעים בספינה שמצטרפים (אור לציון ב יג ט; בית ברוך על החיי אדם מח ס"ק כט; וזאת הברכה יד עמ' 134; פסקי תשובות קצג י).

בבית גוי

יש שנהגו שלא לזמן בבית גוי, ויש שנתנו טעם למנהגם מפני שלא יוכלו לקבוע עצמם בבית גוי משום יראת הגוי, והרי זה כאילו אכלו בלא קביעות, ואף אם אינו טעם מספיק, מכל מקום מאחר שכבר נהגו כך הרי זה כאילו לא קבעו עצמם ביחד (רמ"א קצג ג).

וכתבו הפוסקים שאין למנהג זה על מה לסמוך, ויש לזמן גם בבית גוי (ב"ח או"ח קצג; מגן אברהם שם סק"ט), וכן המנהג היום שמזמנים; ומכל מקום אם אוכלים במלון ביום דרך עראי, אין זה קביעות בבית הגוי, ואין מזמנים (מגן אברהם שם; משנה ברורה שם ס"ק כז).

בסעודה מפסקת

בסעודה המפסקת בערב תשעה באב, נוהגים לישב כל אחד לבדו ולברך לעצמו בלי זימון, ונזהרים שלא ישבו שלשה ביחד, כדי שלא יתחייבו בזימון (ראה ערך ערב תשעה באב).

ואם אירע שאכלו שלשה כאחת - אין מזמנים (טור או"ח תקנב; מגן אברהם שם סק"ט), שהואיל ואין נכון מצד הדין לקבוע, לכן אפילו קבעו אין זו קביעות, שאין דעתם לקבוע (מגן אברהם ומחצית השקל שם).

צירוף לאחר סעודה

שנים שאכלו וגמרו לאכול, ובא שלישי ורוצה לאכול ולהצטרף עמהם לזימון, כל שאם היו מביאים לשניהם איזה דבר לאכול, אפילו דברים הבאים לקינוח סעודה, כגון כמהים ופטריות ועופות, היו אוכלים ממנו ואפילו מעט, מצטרף עמהם לזימון, והרי זה כאילו לא גמרו סעודתם עדיין (ברכות מז א, ורש"י ד"ה מי ומאירי; רמב"ם ברכות ה ט; טוש"ע או"ח קצז א, ומגן אברהם סק"א, ומשנה ברורה סק"ג).

והוא הדין אם אחד גמר סעודתו, ואחר כך באו שנים אצלו ואוכלים, שמצטרף עמהם אם היו מביאים לו איזה מאכל ויכול לאכול (משנה ברורה שם, בשם מאמר מרדכי).

הסיח הדעת

אם הסיחו השנים דעתם מלאכול, כגון שאמרו "הב לן ונברך" (ראה ערך הסח הדעת), שוב אין השלישי מצטרף עמהם (תוס' ברכות מז א ד"ה אילו, ושאר ראשונים שם; טוש"ע או"ח קצז א), והוא הדין כשנטלו מים אחרונים (ראבי"ה קכז; אור זרוע א קצד; מרדכי ברכות רמז קסג; רמ"א שם); ואין צריך לומר אם הסיחו דעתם בפירוש מלאכול עוד (שו"ע הרב קצז א).

יש שכתבו שמצוה שיטלו ידיהם ויברכו המוציא, ויאכלו מעט כדי לברך בזימון (ב"ח או"ח קצז; מגן אברהם שם סק"ג; שו"ע הרב שם א); ויש חולקים על זה וכתבו שלא מצינו שתהיה מצוה לחזור ולאכול אחר שכבר גמרו סעודתם (אליה רבה שם, והובא בשערי תשובה סק"א).

אכלו שלשה ונתחייבו בזימון, כתבו הראשונים שאפילו גמרו סעודתם בנטילת ידים או בהב לן ונברך יכול אדם להצטרף עמהם על ידי שיאכל כזית דגן ולזמן לחם ויוציאם ידי חובתם, שכל זמן שלא זימנו ובירכו דין שלשה שאכלו כאחת עליהם (אור זרוע א קצד; צל"ח ברכות מח א).

דבר איסור

האוכל דבר איסור אינו מצטרף לזימון (שו"ע או"ח קצו א)[6]. ובכלל זה האוכל מאכל שיש בו סכנה לחייו של האוכל, כגון חולה האוכל מאכלים המסכנים את בריאותו, ובלבד שתהיה בזה סכנה ברורה ומוחשית (שו"ת מהר"ם שיק או"ח רס; פסקי תשובות קצו ב והערה 12,13).

צירוף חבורות

צירוף לזימון

שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, בזמן שמקצתם רואים אלו את אלו, הרי אלו מצטרפים לזימון, ואם לאו אלו מזמנים לעצמם ואלו מזמנים לעצמם; ואם יש שמש אחד שמשמש את שתיהן - השמש מצרפן, אף על פי שאינם רואים אלו את אלו, ואף על פי שאין השמש אוכל עמהם (ברכות נ א-ב, ורש"י ד"ה שמש; רמב"ם ברכות ה יב; טוש"ע או"ח קצה א; שו"ע הרב שם), שכל שרואים אלו את אלו, או ששמש אחד ביניהם, דינם כחבורה אחת (תלמידי רבינו יונה ברכות שם).

חבורה קטנה

  • צירוף חבורות - יש מהראשונים סוברים שאינו מועיל אלא כשיש בכל חבורה בפני עצמה כדי זימון, ואין הצירוף אלא כדי לצאת בזימון אחד, אבל אם לא היה בכל חבורה כדי לזמן אלא על ידי צירוף - אין הצירוף מועיל (ריטב"א הלכות ברכות ז טו; שו"ת הריב"ש לז; באור הלכה קצה א ד"ה שתי, בדעת הרא"ה, וכתב שמסתבר כדבריהם); ואפילו היו שלשה בכל חבורה - אין הצירוף מועיל כדי לזמן בעשרה על מנת כן (ריב"ש שם).
  • ויש חולקים וסוברים שאף כשאכלו שנים בפני עצמם ואחד בפני עצמו מועיל צירוף זה לצרפם לזימון (באור הלכה שם, בדעת הרמב"ן והרשב"א), וכן מצטרפים לברך בשם אם בין כולם הם עשרה (מאירי ברכות נ ב). אלא שיש מהאחרונים שכתבו שהואיל ולא אכלו על שלחן אחד ומפה אחת אינם חייבים להצטרף, אלא אם רצו מצטרפים לזימון (לחם משנה ברכות ה יא).

מחיצת זכוכית

היתה מחיצה של זכוכית מפסקת בין החבורות, ומקצתם רואים אלו את אלו, יש מהאחרונים שכתבו שמצטרפים (כף החיים קצה סק"א, בשם פתח הדביר).

להוציא חברו

בכל מקום שאינם מצטרפים לזימון נחלקו הפוסקים אם יכול אחד לברך ולהוציא חברו ללא זימון:

יש פוסקים שיכול להוציא חברו (סמ"ק קט, בשם ר"י; טור או"ח קפו, בשמו); ויש פוסקים שאינו יכול להוציא חברו (רא"ש פסחים י לו; טור או"ח תפד, בשמו. וראה מגן אברהם קצז ס"ק יא, ומשנה ברורה ס"ק כד).

הפסקה לזימון

הפסקה מאכילתו

שלשה שאכלו כאחת, אמרו בגמרא שאחד מפסיק לשנים, ואין השנים מפסיקים לאחד (ברכות מה ב). ונחלקו המפרשים בדבר:

  • יש מפרשים שדרך ארץ הוא שאם השנים גמרו סעודתם ורוצים לזמן, שיהא האחד מפסיק את סעודתו עד שיזמנו עליו ברכת הזימון וחוזר וגומר סעודתו, אבל שנים אין עליהם להפסיק בשביל היחיד וימתין עד שיגמרו (רש"י ברכות מה ב ד"ה אחד; השלמה ברכות שם; פסקי הרי"ד שם; כסף משנה ברכות ז ו בפירוש א, בדעת הרמב"ם); ולדעתם אם לא רצה האחד לנהוג דרך ארץ ולהפסיק להם, אין השנים מזמנים עליו, וצריכים להמתין עד שיגמור סעודתו (מאירי שם, בדעת רש"י; ב"ח או"ח ר, בדעתו).
  • ורוב הראשונים מפרשים שהאחד חייב להפסיק בשביל השנים ולענות להם, ולאחר שיענה לזימון יחזור לאכילתו (תלמידי רבינו יונה ברכות מה ב; רא"ה ורשב"א שם; רא"ש ברכות ז ז, בשמו ובשם הראב"ד; מרדכי רמז רז, בשם רבינו חננאל; טוש"ע או"ח ר א); ואם לא רצה להפסיק הם מזמנים עליו בעל כרחו, בין עונה בין אינו עונה, כל שהוא עומד שם, אלא שהוא חייב להפסיק כדי שהוא עצמו יצא ידי חובת זימון, שכבר נתחייב בו, ואם אינו מפסיק הוא אינו יוצא ידי חובת זימון (רא"ש שם, בשם הראב"ד; שו"ע שם ומגן אברהם סק"ב).

אבל השנים אינם חייבים להפסיק ליחיד, ולפיכך אין חובת זימון חלה עליהם ער שיתרצו להפסיק ולברך, ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם לא עשה ולא כלום (רשב"א ושיטה מקובצת ברכות מה ב, בשם הראב"ד).

  • ויש מהראשונים סוברים שאף על פי שהאחד חייב להפסיק לשנים, אם לא הפסיק לא יצאו ידי חובת זימון, אלא שאם הפסיק, אף על פי שלא ענה עמהם, יוצאים כולם ידי זימון (ריטב"א הלכות ברכות ה כה).

לפנים משורת הדין

שנים, אף על פי שאינם מפסיקים לאחד, אם רצו לעשות לפנים משורת הדין - מפסיקים (ברכות מה ב; מרדכי רמז רז, בשם רבינו חננאל).

שיעור ההפסקה

המפסיק לשנים, נחלקו אמוראים עד היכן הוא חייב להמתין:

רב נחמן אמר שימתין עד שהשנים יברכו נברך שאכלנו משלו; ורב ששת אמר עד שיגמרו ברכת הזן, ומשם ואילך יכול היחיד לאכול (תוס' ברכות מו א ד"ה עד היכן, בפירוש מחלוקת זו; תוס' ר"י החסיד שם, בשם רבו; תוס' הרא"ש שם; רא"ש ברכות ז יב; תלמידי רבינו יונה שם).

הלכה כרב ששת (תוס' ורא"ש ותלמידי רבינו יונה שם; טוש"ע או"ח ר א).

ברכת המוציא

כשחוזר לאכילתו, נחלקו הראשונים אם חוזר ומברך המוציא:

  • יש מהראשונים סוברים שאין צריך לברך ברכת המוציא (רא"ש ברכות ז יב; תלמידי רבינו יונה ברכות מו א, בשם בעל הלכות גדולות; מאירי שם; שבלי הלקט השלם קנ, בדעת רש"י; ראבי"ה קכד; טוש"ע או"ח ר א); ואין כאן היסח הדעת שהרי דעתו לאכול עוד, ועל כרחו הוא מפסיק (מאירי שם).
  • ויש סוברים שצריך לחזור ולברך המוציא (ר"ח, מובא בראבי"ה ושבלי הלקט שם); ויש שנתנו טעם לדבר שלאכול ולברך בבת אחת אי אפשר, ולכן הזימון הוא הפסק (מאירי ברכות מו א, בשם יש אומרים).

ברכת המפסיק

הפסיק היחיד וחזר ואכל וגמר סעודתו, נחלקו הראשונים להיכן הוא חוזר כשמברך אחר כך ברכת המזון לעצמו:

  • יש מהראשונים סוברים שנחלקו בדבר אמוראים: לרב זביד חוזר לראש; ולרבנן חוזר למקום שפסק, והלכה שחוזר למקום שפסק (רש"י ברכות מו ב ד"ה חוזר וד"ה למקום).

וכן כתבו הגאונים, אלא שהוסיפו שצריך ליזהר שלא ישיח בינתיים עד שיגמור סעודתו ויברך ברכת המזון ממקום שפסק, אבל אם שח בינתיים חוזר ומתחיל מתחילת ברכת המזון (תניא רבתי כו, בשם תשובות הגאונים; שבלי השלם קנ, בשם רבוותא).

  • ויש חולקים וסוברים שצריך לחזור לתחילת ברכת הזן, שהרי כל שלש ברכות של ברכת המזון הן מהתורה (ראה ערך ברכת המזון), ואם כן הרי צריך לברך על מה שאכל אחר שהפסיק, ואף שיצא ידי זימון כשהפסיק להם, אבל הרי לא יצא ידי ברכת הזן על מה שאכל אחר כך, והיא אחת משלש הברכות (רא"ש ברכות ז יב; תוס' ר"י החסיד ברכות מו ב; תוס' שם ד"ה להיכן; פסקי הרי"ד שם; טור ורמ"א או"ח ר ב).

לשיטה זו יש סוברים שאם לא אכל אחר שהפסיק דבר המחייב בברכת המזון, דהיינו פת, אפילו אם אכל שאר דברים, כגון בשר ופירות ופרפרת וכיוצא, אינו חוזר אלא לברכת הארץ (פסקי הרי"ד שם; בית יוסף והב"ח או"ח ר ב, בדעת הרא"ש והטור); ויש מהאחרונים שכתבו שלכתחילה אסור לו לאכול שום דבר באמצע ברכת המזון (באור הלכה שם ד"ה לחזור).

בעשרה

כשם שאחד מפסיק לשנים להצטרף לזימון, הוא הדין שלשה או ארבעה צריכים להפסיק מסעודתם להשלים לעשרה ולברך זימון בשם, אלא שבזה לדברי הכל אינם צריכים להפסיק רק עד ברוך אלהינו שאכלנו (משנה ברורה ר סק"ט, בשם האחרונים).

הפקעת הזימון

שכחו לזמן

שלשה שאכלו כאחת, ושכחו או הזידו ובירך כל אחד לעצמו, יצאו ידי ברכת המזון ולא יצאו ידי חובת זימון, ואינם יכולים לחזור ולזמן אחר כך, שאין זימון למפרע (ברכות מה ב; טוש"ע או"ח קצד א וב"ח), שהזימון הוא התראה לברכה, ואין התראה למפרע (מאירי ברכות שם. וראה משנה ברורה סק"א).

ואפילו אם גמרו ברכת הזן בלבד שוב אינם יכולים לזמן, שאין זימון למחצה (לבוש או"ח קצד א); ואפילו נזכרו באמצע ברכת הזן, אינם חוזרים להפסיק ולזמן (ראבי"ה קכד).

קדם וברך

אם קדם אחד מן השלשה ובירך לעצמו - מזמנים עליו, והשנים יצאו ידי חובת זימון, אבל הוא לא יצא בזימון זה, שאין זימון למפרע (ברכות נ א; רמב"ם ברכות ה יד; טוש"ע או"ח קצד א).

המאכל שמזמנים עליו

פירות

אין מזמנים על הפירות (חולין קו א; טוש"ע או"ח ריג א), שאכילת פירות אין לה חשיבות קבע לזימון (ראב"ד בהשגות ברכות א יט), ואפילו קבעו עצמם לאכילת פירות, קביעות של פירות אינה קביעות (שאילתות נא).

צירוף לעשרה

מה שאמרו שאין זימון לפירות הוא דוקא כשכולם אכלו פירות, אבל אם תשעה אכלו פת, ובא אחד והסב עמהם, אפילו לא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת, או עלה של ירק, או שתה כוס של יין, מצטרף לזימון בעשרה (ברכות מח א-ב; טוש"ע או"ח קצז ב), ויכול לומר נברך שאכלנו גם על שתייה, לפי ששתייה בכלל אכילה (תוס' שם ד"ה תשעה ושאר ראשונים. וראה ערך אכילה). והפוסקים נחלקו בדבר:

  • יש סוברים שמצטרף בשתיית כל משקה, חוץ מן המים שאינם נחשבים מזון (בית יוסף או"ח קצז ב; משנה ברורה קצז ס"ק יב).
  • יש סוברים שאפילו בשתיית מים יכול להצטרף, שאין צריך אלא שיוכל לומר אכלנו, והרי אף שתיית מים בכלל אכילה היא (מגן אברהם קצז סק"ו; שו"ע הרב שם ב; חיי אדם מח יג).
  • ויש מחלקים בין סתם מים למים המתוקנים, כמי לימונדה וכיוצא, שיש בהם חשיבות קצת ומצטרף (ערוך השלחן קצז ה).

ואפילו שבעה שאכלו פת ושלשה ירק מצטרפים לזמן בעשרה; ודוקא שבעה שהם רוב הניכר, אבל אם ששה אכלו דגן וארבעה אכלו ירק - אין מצטרפים; ויש מי שאומר בגמרא שאף בששה אוכלי דגן מצטרפים (ברכות מח א).

רוב הפוסקים פסקו שששה אינם מצטרפים (רמב"ם ברכות ה ח; טוש"ע או"ח קצז ב); ויש פוסקים שאף ששה מצטרפים (סידור רס"ג עמ' קו; אור זרוע א קצז). ויש מי שאומר שאף חמשה מצטרפים (אור זרוע שם).

אף על פי שהאוכל ירק יכול להצטרף לזימון, מכל מקום המברך יהיה אחד מאוכלי הפת (רמב"ם ברכות ה ח; שו"ע או"ח קצז ב).

צירוף לשלשה

לענין צירוף לשלשה, נחלקו הראשונים:

  • יש סוברים שאינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן (רי"ף ברכות מח א, בשם רבנן; תוס' שם ד"ה תשעה, בשם יש רוצים לומר; שבלי הלקט השלם קנב, בשם רב האי גאון ורבינו תם ור' ישעיה והסכים להם; יראים השלם קיז; סמ"ג עשין כז; רשב"א ומאירי ברכות שם; רמב"ם ברכות ה ח; שו"ע או"ח קצז ג, דעה א בסתם), שלא הקילו בצירוף אוכלי ירק אלא לעשרה, שאין צריך צירוף אלא להזכרת השם, אבל לא לזימון שלשה (שבלי הלקט השלם קנב).

דגן לשיטה זו הוא פת (רמב"ם ורשב"א ושו"ע שם); ויש שכתבו שאף אם אכל כזית תבשיל של דייסא או של שאר מעשה קדרה שמברכים אחריהם ברכה מעין שלש (ראה ערכו), הרי זה חשוב כמו כזית דגן (ארחות חיים ברכת המזון לו; כלבו כה; ספר המכתם ברכות מח א; שו"ע שם, דעה ב בשם יש אומרים).

  • יש חולקים וסוברים שאפילו אם שנים אכלו פת ואחד ירק - מצטרפים (תוס' ברכות מח א ד"ה תשעה, בשם ר"י; רא"ש ברכות ז כא; רשב"א ומאירי ברכות מח א, בשם תוס'; ראבי"ה קכט; ראב"ן קפד; המנהיג הלכות סעודה יא; מרדכי ברכות רמז קעג, בשם מהר"ם; תלמידי רבינו יונה שם, בשם מורו; שו"ע או"ח קצז ג דעה ג, בשם יש אומרים).
  • יש מן הראשונים שכדי לצאת לכל הדעות היה נוהג כשהיה אוכל הוא ואחר עמו ובא אליהם שלישי, לא היה נותן לו לשתות, אם לא שהיה יכול להזקיקו לאכול עמהם כזית דגן, או שהיה מוצא אחר שיאכל עמהם כזית דגן; ואם אירע שנתן לשלישי לשתות ולא רצה לאכול עמו כזית דגן וגם לא מצא אחר, היה סומך על המקילים ומזמן על השותה (הגהות מיימוניות ה סק"ז, בשם מורו מהר"ם; הכרעת השו"ע או"ח קצז ג).

והאחרונים כתבו שנוהגים שאם אינו רוצה לאכול עמהם כזית דגן נותנים לו לשתות ומצרפים אותו (מגן אברהם קצז סק"ט, בשם כנסת הגדולה; שו"ע הרב שם ב; משנה ברורה שם ס"ק כב).

שיעור האכילה

הראשונים נחלקו מהו שיעור האכילה שצריכים לאכול המשלימים לעשרה:

  • יש סוברים שאין צריך כזית אלא לזימון בשלשה, ולזימון בעשרה מספיק ששבעה אוכלי הפת יאכלו כזית, אבל היתרים על השבעה ומשלימים לעשרה, שדיים בירק או בשתייה, אין צריך כזית (ארחות חיים ברכת המזון לו, בשם אית דאמרי; כלבו מה, בשמם; באור הלכה קצז ג ד"ה כזית, בדעת שבלי הלקט והרא"ה ובאור הגר"א).
  • ויש סוברים שאף אלו צריכים שיאכלו דוקא כזית ירק, או ישתו רביעית יין (ראבי"ה קכט; מרדכי ברכות רמז קעג; ארחות חיים וכלבו שם; שו"ע או"ח קצז ג).

החייבים בזימון

כהנים

הכל חייבים בזימון כדרך שחייבים בברכת המזון (רמב"ם ה ו), אפילו כהנים שאכלו קדשים; ואף על פי שאכילה זו כפרה היא, שהרי הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים (ראה ערך אכילת קדשים), מכל מקום חייבים בזימון, שהרי אמרה תורה 'ואכלת ושבעת וברכת', והרי אף אלו אכלו ושבעו (ערכין ד א, ורש"י ד"ה והך; רמב"ם ברכות ה ו).

נשים

נשים מזמנות לעצמן, ועבדים כנענים מזמנים לעצמם, ולא ביחד עם אנשים (ברכות מה ב; רמב"ם ברכות ה ז; טוש"ע או"ח קצט ו), ונחלקו הראשונים בפירושו:

  • יש סוברים שזימונם חובה (תלמידי רבינו יונה ברכות מה ב; ארחות חיים ברכת המזון מג, וכלבו כה, בשם רבנו יונה; מאירי ברכות שם, בדעת הרמב"ם והסכים לו; רא"ש ברכות ז ד; אור זרוע א קפד, בדעת הרי"ף; טור או"ח קצט), שהרי חייבים בברכת המזון מן התורה (אור זרוע שם, לדעה זו); ואפילו אם חיובם מדרבנן (ראה ערכים: ברכת המזון; אשה) למה לא יתחייבו בזימון (רא"ש שם).
  • יש סוברים שזימונם רשות (אור זרוע וטור שם, בדעת רש"י; ספר ההשלמה ברכות מה ב; תוס' שם ד"ה שאני; סמ"ק קט; פסקי ריא"ז ז ב; שו"ע או"ח קצט ז). וכתבו האחרונים בטעמם מפני שלא הטילו חכמים חיוב זימון עליהם, לפי שספק הוא אם חייבים בברכת המזון מן התורה או מדרבנן (ב"ח שם).
  • יש מן הראשונים שמחלקים, שאם אכלו הנשים לעצמן - זימונן רשות; אבל כשאכלו עם האנשים - חייבות, ויוצאות בזימון של האנשים, ואינן מברכות לעצמן, שכיון שחל חיוב זימון על שלשה האנשים חל גם על הנשים באכילה זו שאוכלים ביחד (סמ"ג עשין כז, בשם ר"י; שו"ע או"ח קצט ז, וב"ח ולבוש).

אבל אם היו שלש נשים, ורצו ליחלק מן האנשים ולזמן לעצמן - הרשות בידן, אם האנשים הם פחות מעשרה שאינם מזמנים בשם (שו"ע הרב קצט ו; שער הציון שם סק"ט, וראה שם שהיד הקטנה חולק על זה).

צירוף לאחרים

במה דברים אמורים בזימון של נשים או עבדים בפני עצמם, אבל לענין הצטרפותם לאחרים שנינו: נשים ועבדים וקטנים אין מזמנים עליהם (ברכות מה א; רמב"ם ברכות ה ז; טוש"ע או"ח קצט ו). ונחלקו הראשונים בפירושו:

  • יש מן הראשונים סוברים שאשה יכולה להצטרף לשלשה לזימון (טור או"ח קצט, בשם רבי יהודה הכהן), ומה ששנינו שאין מזמנים עליהן הדברים אמורים בצירוף של נשים ועבדים וקטנים זה עם זה, והטעם משום חשש של פריצות של נשים עם עבדים, ושל עבדים עם קטנים (דרישה שם סק"ה, בדעתו); או שהדברים אמורים בשתי נשים או שני עבדים שאינם מצטרפים לאיש אחד, שרוב הזימון הוא של נשים או עבדים, אבל אשה אחת או עבד אחד מצטרף לשני אנשים (צל"ח ברכות מז ב, וכתב שכך גם דעת רש"י).
  • אבל רוב הראשונים מפרשים שהדברים אמורים לענין צירוף עם אנשים, וסוברים שאין אשה או עבד מצטרף לזימון עם אנשים, מפני שאין חיובם בברכת המזון מן התורה (מאירי מז ב); או מפני שאין הנשים בנות קביעות, ולכן אפילו אם הן חייבות בברכת המזון מן התורה אינן מצטרפות (ראב"ד בתמים דעים ח); או מפני חשש פריצות שבצירוף אנשים עם נשים (מאירי שם), ואפילו עם בעליהן אין חבורתן נאה (תלמידי רבינו יונה ברכות מה ב, בשם רש"י).

אבל כשיש שלשה אנשים מבלעדי הנשים, אף הן מצטרפות לזימון, ולא אמרו שאינן מצטרפות אלא להשלים לזימון (מאירי ברכות מה א; רא"ה ושיטה מקובצת שם).

וכתבו הפוסקים שראוי לכל ירא שמים ללמד הנשים שישמעו את הזימון של האנשים ויענו אחריהם (כף החיים קצט ס"ק כא); ויש שלימדו זכות על אלה שאינם מקפידים בכך (אגרות משה ה ט י; שבט הלוי א לח; פסקי תשובות קצט ד).

בעשרה

  • אף על פי שנשים מזמנות לעצמן, ועבדים לעצמם, אין הדברים אמורים אלא בשלש נשים לצירוף זימון בשלשה, אבל עשר נשים, אף על פי שיכולות לזמן, אינן מזמנות בהזכרת השם (רמב"ם ברכות ה ז; מאירי ברכות מז ב; טוש"ע או"ח קצט ו), שהזכרת השם הוא דבר שבקדושה, ואין דבר שבקדושה מסור לנשים (מאירי שם).
  • יש חולקים וסוברים שיכולות לזמן אף בשם (מאירי שם, בשם יש שחולקים, וסיים שנראה כדעה הראשונה).
  • ויש סוברים שאף שאינן מזמנות בשם, אבל אשה אחת מצטרפת לתשעה אנשים לזמן בשם (מרדכי ברכות רמז קנח, קעג, בשם רבינו שמחה; מאירי מח א, בשם יש מקילים).
  • אבל רוב הראשונים חולקים וסוברים שאינן מצטרפות אפילו לתשעה אנשים (מאירי ברכות מז ב, מח א).

גוי

הנכרי, אין מזמנים עליו (ברכות מה א; רמב"ם ברכות ה ז; טוש"ע או"ח קצט ד), ואפילו נתכוון לברך לאלהינו (שו"ע הרב שם ד).

ואפילו גר שמל ולא טבל אין מזמנים עליו, מפני שעדיין אינו גר עד שימול ויטבול (ברכות מז ב; טוש"ע שם. וראה ערך גרות).

אונן

האונן, שפטור מן המצוות (ראה ערך אנינות), אינו מברך ברכת המזון, ואינו מצטרף עם אחרים לזימון (ברכות יח א, ורש"י ד"ה ואין; רמב"ם אבל ד ו; טוש"ע או"ח קצט ה, יו"ד שמא א), בין לשלשה ובין לעשרה (תוס' מועד קטן כג ב ד"ה ואין, בשם ריב"א).

וכתבו האחרונים שאפילו לדעת הסוברים שהאונן אם רצה להחמיר על עצמו לקיים מצוות הרשות בידו (ראה ערך אונן), מכל מקום אינו מצטרף לזימון, כיון שהוא פטור (שו"ע הרב קצט ה; משנה ברורה סק"ט, בשמו); ויש מי שכתב שכשיש רשות בידו לברך מצטרף לזימון (כף החיים קצט ס"ק יג).

עם הארץ

עם הארץ, אין מזמנים עליו (ברכות מז ב) מפני שאינם מתנהגים כראוי ובדרך שיהא ראוי לתלמידי חכמים להתחבר עמהם ולישב בקבע בסעודה שלהם; אבל יכולים עמי הארץ לזמן לעצמם אם היו שלשה, כדין נשים ועבדים שהם חייבים בזימון כשאר ישראל (מאירי שם; באור הלכה קצט ג ד"ה מזמנין).

וכתבו הגאונים שבימנו אין החכמים נזהרים בדבר זה ומקילים בו (רב האי גאון, הובא ברשב"א ושיטה מקובצת ברכות מז ב); ומזמנים בזמן הזה אפילו על עם הארץ גמור, מפני שחוששים לאיבה, כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו (תוס' חגיגה כב א ד"ה כמאן, בשם רבי אלחנן; תוס' ר"י החסיד ותוס' הרא"ש ברכות מז ב; רבנו ירוחם טז ז, בשם רבינו חננאל; טור או"ח קצט, בשם ר"י ור"ח; שו"ע שם ג. וראה ערך עם הארץ).

וכן כתבו הראשונים שלא נאמרו דברים אלו אלא באותם הימים שהיו נזהרים מלישב במעמד עמי הארץ, אבל מימות התלמוד ואילך לא ראינו מי שהקפיד על כך, ואפילו עם הארץ שאינו יודע לענות מזמנים עליו, שאין לנו ולענייתו דין ודברים, אנו מזמנים עליו, ואם יענה - יענה (מאירי ברכות מז ב).

רשע

מי שהוא רשע בפרהסיא, וכל שכן מומר, ודאי שאין מזמנים עליו, שאינו עדיף מעם הארץ בזמן התלמוד, ואין לחוש בהם שמא יפרשו מדרכי ציבור, שבלאו הכי כבר הם פורשים (מגן אברהם קצט סק"ב ומחצית השקל).

תינוק שנשבה

כתבו הפוסקים שבימינו מי שנתגדל ללא תורה הוא בגדר תינוק שנשבה, וכל שיש בו אמונה בסיסית ואינו מחלל שבת בפרהסיא להכעיס, מצרפים אותו לזימון שלשה או עשרה, אך אין ראוי לכבדו לזמן בעצמו; ואם אינו יודע לומר את נוסח הזימון יקשיב לאחד העונים ויכוין לדבריו, וישמע גם את ברכת המזמן עד הזן; ובזימון עשרה צריך שיהיו לפחות ששה שיענו ממש (קנין תורה א נ; וזאת הברכה יד עמ' 132, בשם הגרש"ז אויערבאך; פסקי תשובות קצט ב).

קטן

קטנים אין מזמנים עליהם (ברכות מה א). ובגמרא יש מי שאומר שאף על פי אין מזמנים עליו, עושים אותו סניף לעשרה (ברכות מז ב; ירושלמי ברכות ז ב).

להלכה נחלקו הראשונים:

  • יש פוסקים הלכה שקטן מצטרף לעשרה, ואפילו הוא מוטל בעריסה (תוס' ברכות מח א ד"ה ולית, בשם רבינו תם; בעל המאור ברכות מז ב; רא"ש ברכות ז כ, בדעת רב האי גאון; מאירי ברכות שם, בשם יש מפרשים), שעל כל עשרה השכינה שורה, ולכן אין צריך שידע הקטן למי מברכים (רבינו תם שם).

אלא שיש מהם סוברים שיותר מקטן אחד אין לצרף, שאין זה כבוד שמים, שאין עושים אותו עיקר אלא סניף (רבינו תם שם); ויש מהם מתירים לצרף אפילו שנים ושלשה וארבעה, כיון שיש רוב מהגדולים, מצטרפים לעשרה (בעל המאור שם; מאירי שם, בשם יש מקילים); ויש מהם שמתירים בשלשה, אבל לא בארבעה, כמו בשלשה אוכלי ירק שיהיו רוב הניכר בגדולים (מאירי שם, בשם יש מקילין. ראה לעיל: המאכל שמזמנים עליו).

  • ויש חולקים וסוברים שלמסקנת הגמרא אין הלכה כדעה זו, וקטן מוטל בעריסה אינו מצטרף לעשרה (תוס' ברכות מח א ד"ה ולית, בשם ר"י; רמב"ן במלחמות שם, בשם קבלת רבותינו הגאונים; רשב"א שם, בשם רב האי גאון; ראבי"ה קכח; מאירי שם); ואף מהראשונים שפסקו שמצטרף לעשרה יש מהם שלא עשו מעשה כדבריהם (תוס' שם, שרבינו תם עצמו לא נהג לעשות כן).

חרש

כתבו הראשונים שחרש המדבר ואינו שומע, לא יברך ברכת המזון לכתחילה (רבינו חננאל מגילה כ א; מאירי שם יט ב; באור הלכה קצט י ד"ה מצטרפין). ומכל מקום לענין זימון כתבו הפוסקים שמצטרף, אם מכוין ומבין, אף על פי שאינו שומע הברכה (מהרי"ל הלכות סעודה ו; רמ"א או"ח קצט י, ומגן אברהם סק"ח), ואפילו שני חרשים ויותר מצטרפים (שו"ע הרב שם י).

ודוקא לזימון בעשרה, אבל לזימון בשלשה, שצריך שהשנים ישמעו מפי המזמן ויענו אחריו ברוך שאכלנו משלו וכו', כיון שאינו שומע אין כאן זימון כלל (שו"ע הרב קצט י). וכן יש שצידד שחרש יכול להיות המזמן, אף על פי שאינו שומע מה שאומר נברך (באור הלכה קצט י ד"ה מצטרפין).

יודע למי מברכים

רב נחמן אמר שקטן היודע למי מברכים, מזמנים עליו, והלכה כמותו (ברכות מח א). הראשונים נחלקו בשיעור גדלותו של קטן היודע למי מברכים:

  • יש סוברים שאפילו בן עשר ובן תשע מזמנים עליו, כשיודע למי מברכים (רי"ף ברכות שם); ואפילו בן תשע ושמונה (ערוך ערך פרח, בשם רב האי גאון), או בן שבעה ושמונה (רמב"ם ברכות ה ז), וכל אחד ואחד לפי חריפותו, שהוא זמנו שהגיע לחינוך (בית יוסף או"ח קצט, בשם הרשב"א. וראה ערך חנוך). ולכל הפחות צריך שיהיה גדול מבן שש, אבל קטן יותר מזה, אפילו שהוא חריף ויודע למי מברכים - אינו כלום, והרי הוא כמי שאינו בן דעת (שו"ת הריב"ש תנא; שו"ע או"ח קצט י)[7].

וכשהגיע לשיעור זה מצטרף בין לשלשה ובין לעשרה (רמב"ם ברכות ה ז; מאירי ברכות מז ב; שו"ע שם); אלא שבעשרה יש סוברים שאין מצרפים קטנים היודעים למי מברכים בשנים או שלשה קטנים, ולא הקילו אלא בקטן אחד (מאירי שם); ויש סוברים שמצרפים משבעה בני אדם גדולים ואילך, שיהיה רוב הניכר (ספר המאורות ברכות מז ב; ריטב"א הלכות ברכות ז א).

  • יש שכתבו שאפילו פחות מכן, ואפילו הוא בן חמש, כל שיודע למי מברכים - מזמנים עליו (שיטה מקובצת ברכות מח א), ואפילו אם לא הגיע לחינוך, כל שהוא דברן ויודע להשיב מה שסידרו בפיו לומר למי מברכים לאל היושב בשמים (הראב"ד בתמים דעים א, בשם רבים המקילים, וחולק עליהם).
  • יש מהראשונים סוברים שיודע למי מברכים שמזמנים עליו הוא דוקא כשנכנס לשנת השלש עשרה, ואפילו לא הביא שתי שערות, אבל פחות מכן, אפילו הביא שתי שערות אין מזמנים עליו (רי"ף ברכות מח א, בשם רבוותא).
  • יש סוברים שלא אמרו קטן היודע למי מברכים מזמנים עליו, אלא בקטן שנכנס לשנת שלש עשרה, והביא סימנים (תוס' ברכות מח א ד"ה ולית; ראב"ן קפה); או שהביא שתי שערות שאינן גדולות כשיעור, אלא שלא הגיע לשלש עשרה שנה גמורות (ערוך ערך פרח ד; הלכות גדולות א ברכות ז עמ' פו; טור או"ח קצט, בשם רבינו חננאל).
  • יש סוברים שלעולם אינו מצטרף עד שיהיה בן שלש עשרה שנה גמורות, ולא מספיק שנכנס לשנת השלש עשרה - אלא שאם הסימנים אינם גמורים, צריך לדקדק אחריו אם יודע למי מברכים, ואם הביא סימנים גמורים מזמנים עליו בלא בדיקה אם יודע למי מברכים (רשב"א ברכות מח א, בשם רב האי גאון, והסכים לו).
  • יש סוברים שאין הקטן מצטרף אפילו כשיודע למי מברכים, אבל הם מחלקים בין צירוף לשלשה לצירוף לעשרה, וסוברים שלצירוף לעשרה מצטרף ביודע למי מברכים (ראב"ד בתמים דעים א; שו"ת הריב"ש תנא, בשם הראב"ד; שבלי הלקט השלם קנג, בשם ר' יצחק מדנפייר).
  • ויש חולקים על כל זה וסוברים שאין הלכה כרב נחמן ביודע למי מברכים, ואין קטן מצטרף לזימון עד שיהא גדול ממש; ואינו מצטרף כלל לא לשלשה ולא לעשרה (רב נטרונאי גאון בסדר רב עמרם השלם עמ' 282, ובמחזור ויטרי עמ' 23, ובשבלי הלקט השלם ט; רב שר שלום גאון בספר המנהיג עח; אגודה ערכין א ג; רא"ש ברכות ז כ; טור או"ח קצט, בשמו; רמ”א או"ח קצט י).

ונוהגים כדעה האחרונה שאינו מצטרף גם ביודע למי מברכים (רמ"א או"ח קצט י), אלא שבן שלש עשרה שנה מחזיקים אותו שמסתמא הביא שתי שערות (שם, וראה מגן אברהם סק"ז. וראה ערך גדול).

הגיע לחינוך

קטנים שהגיעו לחינוך - יש ראשונים שכתבו שמזמנים לעצמם (מאירי ברכות מז ב, בשם יש מי שאומר), וגדולה מזו יש מי שכתב שעשרה קטנים ואחד גדול עמהם, הגדול מברך בשבילם בשם: נברך לאלהינו (אהל מועד קז ב, בשם הראב"ד).

ויש סוברים שאינם מזמנים לעצמם, לפי שהקטנים אינם חייבים בשום מצוה, אלא על אביהם מוטל לחנכם, וכיון שהיא חבורת קטנים - אינם מצווים בזימון (כסף משנה ברכות ה ז. וראה כף החיים קצט ס"ק יח).

פועלים

הפועלים תיקנו להם חכמים שיברכו ברכת המזון בקצרה (ראה ערך ברכת המזון), ולענין חיובם בזימון נחלקו האחרונים:

  • יש מהאחרונים סוברים שחייבים בברכת הזימון (שער הציון קצא סק"ב, בשם חמד משה; חכמת שלמה חושן משפט שלז כ).
  • יש סוברים שאף מזימון פטרום חכמים, ואינם צריכים להמתין לחבריהם עד שיברכו בזימון (סמ"ע חו"מ שלז ס"ק מ, בדעת הטור).
  • ויש שתלו הדבר במחלוקת אם ברכת הזימון היא מן התורה או מדרבנן (פרי מגדים אשל אברהם קצא סק"א; אור שמח ברכות ה י).

בימינו שאין פועלים מקצרים בברכת המזון, שאין דרך בני אדם להקפיד על כך, ועל דעת כן שוכרים אותם (ראה ערך ברכת המזון), ודאי חייבים בזימון. ומכל מקום כשאוכל פועל עם אנשים אחרים והוא גמר סעודתו מקודם - יברך לעצמו ולא ימתין להם, אם אינם רוצים לענות לו, שעל זה מסתמא בעל הבית מקפיד (משנה ברורה קצא סק"ב).

ברכת הזימון

הקדמה לזימון

קודם שמתחיל המזמן בברכת הזימון יש סוברים שצריך לומר "הב לן ונברך" (זוהר בלק קפו ב, והביאו במגן אברהם הקדמה לסי' קצב) או: תן לנו הכוס ונברך, או: בואו ונברך (שו"ע הרב שם ז, בשם הזוהר). והטעם לפי שכל דבר שבקדושה צריך הזמנה בפה קודם לעשייתו, כדי להמשיך הקדושה ולהעביר מה שכנגדה (מגן אברהם ושו"ע הרב שם).

והאשכנזים נוהגים שהמזמן בלשון אשכנז: "רבותי מיר וועלין בענטשין" והם עונים: יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם (מגן אברהם שם); ויש שכתבו שטוב יותר לומר בלשון "הב לן ונברך" (כף החיים קצב סק"ב).

בספרד נהגו לומר "הב לן ונברך למלכא עילאה קדישא", והמסובים עונים "שמים" (כף החיים שם); ויש שאינם נוהגים בהזמנה זו כלל (כך הוא בנוסח הזימון שבסידורים ספרדיים).

ומדרך המוסר לכל מי שבירך שיטול רשות מן הגדולים המסובים שם ואומר: ברשות רבותי, ואם לא ירצה ליטול רשות אלא מאחד אומר: ברשות מורי או רבי נברך וכו' (ארחות חיים ברכת המזון טז); ונוהגים לומר: ברשות מרנן ורבותי (סידורים נוסח אשכנז).

נוסח הזימון

בנוסח הזימון נחלקו תנאים:

  • רבי יוסי הגלילי אומר שכשהם שלשה אומר המזמן נברך; בשלשה והוא אומר ברכו, שהרי מבלעדיו יש זימון; בעשרה אומר נברך לאלהינו; בעשרה והוא אומר ברכו; באלף אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל; באלף והוא אומר ברכו; ברבוא אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו; ברבוא והוא אומר ברכו. וכשם שהוא מברך כך עונים אחריו: ברוך ה' אלהינו אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו.
  • ר' עקיבא אומר שאחד עשרה ואחד עשרה רבוא אומרים ברכו את ה' (ברכות מט ב ורש"י ד"ה בשלשה).

הלכה כר' עקיבא (ברכות נ א; רמב"ם ברכות ה ד; טוש"ע או"ח קצב א).

אף על פי שבשלשה והוא יכול לומר ברכו, מכל מקום עדיף לומר נברך, שבזה אינו מוציא את עצמו מן הכלל, וכולל אף עצמו בכלל המברכים (תוספתא ברכות (ליברמן) ה יח; ברכות נ א ורש"י ד"ה אף).

עניית המזמן

הראשונים נחלקו בנוסח עניית המזמן:

  • יש מהראשונים סוברים שהמזמן אומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו (סדר רב עמרם השלם א עמ' 362; ריטב"א הלכות ברכות ו א; לבוש או"ח קצב א). ויש מן האחרונים שכתבו שכן המנהג בהרבה ארצות (ב"ח או"ח קצב ו, וכתב כך גם בשם מהרש"ל).
  • ויש חולקים וסוברים שאין צריך לומר ובטובו חיינו אלא בעניית המברכים בלבד (רמב"ם שם; טוש"ע או"ח קצב א); ואף במקומות שנהגו לומר כן ביטלו גדולי הדורות את מנהגם, ותמיד העונה מוסיף על מה שלפניו (ב"ח שם ו, בשם מהר"ל מפראג; נתיבות עולם למהר"ל נתיב העבודה).

העונים אחר המזמן אומרים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו (רמב"ם ברכות ה ב; טוש"ע או"ח קצב א).

בעשרה

בעשרה שמזכירים את השם יש מהראשונים סוברים שהמזמן אומר נברך אלהינו, ולא לאלהינו בלמ"ד, שלא מצינו שנכתב בלמ"ד אלא בלשון שירה והודאה, כגון שִׁירוּ לַה' (שמות טו כא), אבל בברכה מצינו בָּרֲכוּ אֶת ה' (תהלים קלה יט), ולא מצינו לשון ברכה בלמ"ד (סדר רב עמרם השלם א דף קפב; תוס' ברכות מט ב ד"ה נברך, ושאר ראשונים שם, בשמו; טוש"ע או"ח קצב א).

סיום הזימון

הראשונים נחלקו מה אומר המזמן אחר שענו המסובים:

  • רוב הראשונים סוברים שחוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו (הרי"ף ברכות מו ב; תוס' שם ד"ה להיכן; רשב"א ותוס' הרא"ש ורא"ש וראבי"ה שם; רמב"ם ברכות ה ב; טוש"ע או"ח קצב א).
  • ויש מהראשונים סוברים שהמזמן מתחיל ואומר ברוך אתה ה' וכו' הזן את העולם וכו' (פירוש רבי אליהו מלונדריש ברכות דף קא; ריטב"א הלכות ברכות ו א).

ברכת הזן

בגמרא נחלקו אמוראים עד היכן ברכת הזימון: רב נחמן אמר עד שיאמר נברך שאכלנו משלו, ויענו ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו; ורב ששת אמר סוף ברכת הזן (ברכות מו א, ורש"י שם ב ד"ה להיכן). והראשונים נחלקו בפירוש הדבר:

  • יש מפרשים שמחלוקתם היא אם ברכת הזן היא בכלל הזימון, ולכן כשמברכים בשנים שאין זימון אין אומרים אותה; או שאינה מן הזימון, אלא מברכות המזון, ולכן אומרים אותה אף בלא זימון (רש"י ברכות מו א ד"ה עד היכן וד"ה דקסבר, ושם ב ד"ה חוזר לראש וד"ה למקום שפסק; רשב"א שם, בשם איכא מאן דמפרש; ראבי"ה קכד, בשם רבינו חננאל). ולדעה זו יש שפוסקים כרב נחמן (אור זרוע א קצא, בשם רבינו חננאל; צל"ח ברכות מו א, בדעת הרמב"ם); ויש שפוסקים כרב ששת שאין היחיד אומרה כל עיקר (אור זרוע שם, ושבלי הלקט קנ, בדעת רש"י).
  • ורבים מהראשונים חולקים וסוברים שבזה לא נחלקו האמוראים כלל, ובודאי ברכת הזן היא מברכות המזון, ואומרים אותה אף בלא זימון (תוס' שם ד"ה עד היכן וד"ה ולמאן דאמר; תוס' רבי יהודה החסיד ותוס' הרא"ש ושאר ראשונים שם), ומפרשים את מחלוקתם בענין אחר (ראה לעיל: הפסקה לזימון).

אחר הזימון

אחר שחוזר המברך על מה שאמרו העונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, יש מן הראשונים שכתבו שמוסיף לומר ברוך הוא וברוך שמו; או ברוך הוא וברוך זכרו לעולמי עד, ומתחיל ברכת הזן, והוא תוספת לברכת הזימון (מחזור ויטרי עמ' 52; אבודרהם ברכות א; רוקח רפג; טור או"ח קצב; שו"ע הרב שם ב).

ויש שלא נהגו לאמרו כלל (כך משמע מהרמב"ם והשו"ע ופוסקים שהשמיטו; מעשה רב פה; סידור הרב, ועוד); ויש שכתבו ששיבוש גדול הוא, כי לא ניתקן אלא על הזכרת השם בשאר ברכות (פרישה או"ח קצב סק"ב, בשם מהרש"ל. וראה ערך ברוך הוא וברוך שמו. וראה פסקי תשובות קצב ו).

עניית אמן

אחר שענה המזמן ברוך שאכלנו משלו, יש מהאחרונים סוברים שהמסובים עונים אמן, כי כאן נשלמה ברכת הזימון, ואחר כך מתחיל ברכת המזון (של"ה שער האותיות קדושת האכילה קפו); ורוב האחרונים חולקים וסוברים שהמסובים אינם עונים אמן, וכתבו שכן המנהג (מגן אברהם קצב בהקדמה; אליה רבה שם סק"ב; משנה ברורה שם סק"ג).

כשלא אכל

שלשה שאכלו והם מברכים, ונכנס אחד שלא אכל ובא ומצאם כשהם אומרים נברך שאכלנו משלו, אומר ברוך ומבורך (ברכות מה ב; רמב"ם ברכות ה יז; טוש"ע או"ח קצח א), ויש מוסיפים: שמו תמיד לעולם ועד (בעל הלכות גדולות א ברכות ז עמ' פה; טוש"ע או"ח קצח א, וכך הנוסח ברוב הסידורים).

היו עשרה ומצאם שאומרים נברך אלהינו, עונה ברוך אלהינו ומבורך (ארחות חיים ברכת המזון יז; כלבו כה); ויש מוסיפים: שמו תמיד לעולם ועד (בעל הלכות גדולות שם).

בא ומצאם כשהם אומרים ברוך שאכלנו משלו, עונה אחריהם אמן (ברכות מה ב; רמב"ם ברכות ה יז; טוש"ע או"ח קצח א).

שתייה

שתה ולא אכל, אומר ברוך שאכלנו משלו, כי שתייה בכלל אכילה (שו"ת רמ"ע מפאנו קיב, והביאו במגן אברהם קצח סק"א). ואפילו אם לא נצטרף עמהם כלל, כגון ששתה, או אכל כזית ירק, או דבר אחר, שלא בחבורה אחת עמהם אלא בבית אחר, ולא בירך עדיין ברכה אחרונה, יכול לענות עמהם ברוך שאכלנו (שו"ע הרב קצח ב).

המברך

גדול

הגדול שבמסובים מברך לכולם, אפילו אם בא בסוף הסעודה (ברכות מז א; רמב"ם ברכות ה ט: טוש"ע או"ח רא א; שו"ע הרב שם; משנה ברורה שם סק"א).

וכתבו הראשונים שרשאי הגדול ליתן רשות לקטן לברך (תוס' ברכות מז א ד"ה והלכתא; ראבי"ה קכד; טוש"ע שם).

אפילו למנהגנו שכל אחד מברך ברכת המזון לעצמו, ואין המזמן מוציאם ידי חובתם בברכת המזון, מכל מקום יש לכבד את הגדול שיהא הוא המזמן (פרי מגדים או"ח רא אשל אברהם סק"א; משנה ברורה שם סק"א).

אם אין שם גדול, אין מברך זה שבא בסוף הסעודה, אלא אחד מאלו שהיו בתחילת הסעודה מברך (באור הלכה רא א ד"ה בא).

אורח

במה דברים אמורים שגדול מברך, כשאין שם אורח, שכל המסובים היו בעלי בתים, שכל אחד אוכל משלו, אבל כשיש שם אורח הוא מברך כדי שיברך לבעל הבית (ברכות מו א; רמב"ם ברכות ז ב; טוש"ע או"ח רא א, ומשנה ברורה סק"א), ואפילו אם בעל הבית גדול ממנו (רא"ש ברכות ז יא; טוש"ע שם).

אורח שמשלם דמי מזונו, יש מהאחרונים שכתב שאף הוא בכלל אורח לענין ברכת המזון (סידור מהריעב"ץ).

אם רצה בעל הבית לוותר על ברכת האורח ולברך בעצמו - רשאי (רא"ש ברכות ז יא; טוש"ע או"ח רא א).

וכן כתבו הראשונים, שאם בעל הבית הוא גדול בתורה מן האורח, יכול הוא לברך בעצמו (תלמידי רבינו יונה ותוס' רבי יהודה החסיד ברכות מו א); וכן כשמסתפק בעל הבית אם האורח הוא הגון או לא, מעביר ממנו את הברכה, ויפה הוא עושה (אהל מועד שער הברכות ח ו, בשם הראב"ד; מאירי ברכות שם).

ויכול בעל הבית ליתן לברך למי שירצה, כלומר אפילו לאחד מן המסובים על שולחנו שאין לו דין אורח ואינו מברך לבעל הבית (רמ"א או"ח רא א, ומגן אברהם סק"ב).

אורח שנותנים לו לברך ואינו מברך, מקצר ימיו (ברכות נה א; טוש"ע או"ח רא ג, ומגן אברהם סק"ה). ויש מצדדים שבימינו שכל אורח, אפילו שאינו מזמן, אומר הרחמן הוא יברך את בעל הבית וכו', לא שייך כלל ענין זה (שער הציון רא ס"ק יד).

בימינו

יש מי שכתב שכל דין קדימת גדול, מכוון שהוא מדיני דרך ארץ, בימינו אין מקפידים בזה, כדי שלא יבואו לריב עם בעל הבית לומר לו זהו הגון וגדול, אלא בעל הבית נותן לזמן למי שירצה במקרה בעלמא, בלי שום הקפדת גדול או קטן, או הגון או אינו הגון (לבוש או"ח רא א); ויש שכתבו שאף כיום מקפידים שיברך הגדול (כף החיים רא סק"ג).

אף בקדימת אורח יש מהאחרונים שכתב שהדברים אמורים בימיהם שהמזמן מברך ברכת המזון וכל האחרים יוצאים בברכתו, אבל בימינו שנוהגים שכל אחד ואחד מברך לעצמו, ואינם מתכוונים לצאת בברכת המברך, אין דין קדימה לאורח (שו"ת שאילת יעב"ץ א עד. וראה ערוך השולחן רא ג; שו"ת אורח משפט מב, שהסתפקו בזה).

בליל פסח

בליל פסח נהגו שבעל הבית מברך אפילו כשיש שם אורח, מפני שנאמר טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ (משלי כב ט), והוא טוב עין שאמר כל דכפין ייתי וייכול (רמ"א או"ח תעט א, וחק יעקב סק"ז. וראה ערך סדר של פסח).

כהן

היה שם כהן, והוא שוה בחכמה עם שאר המסובים, מצוה מן התורה להקדים את הכהן שהוא יברך ברכת המזון, כמו שהוא קודם לכל דבר שבקדושה (ראה ערך כהן. רי"ף ברכות מז א; רא"ש ברכות ז יט; טוש"ע או"ח רא ב).

אם הכהן מוחל על כבודו, ונותן רשות לישראל לברך - רשאי (שו"ת מהר"ם ד קז; סמ"ג עשין כז: טור או"ח רא; מגן אברהם שם סק"ב).

אם היה הכהן עם הארץ אסור להקדימו לחכם ישראל (רי"ף ורא"ש וטוש"ע שם). ודוקא אם מקדימו מחמת שהוא כהן, שיש בזה בזיון התורה שמעלתה גדולה ממעלת הכהונה; אבל אם החכם נותן לו רשות לברך שלא בדרך כהונה - מותר (מרדכי מגילה רמז תתכח; שו"ע או"ח רא ב. וראה שו"ת בנימין זאב רנא); ואפילו אם החכם הוא כהן, והעם הארץ הוא ישראל (שו"ע הרב שם ב).

לוי

כשאין שם כהן, ויש לוי, נחלקו הראשונים אם יש לו בברכת המזון דין קדימה לישראל (ראה טור או"ח רא. וראה ערך לוי); וטוב להקדימו לישראל אם הם שוים בחכמה (שו"ע הרב רא ג; משנה ברורה שם ס"ק יג)[8].

לחזר אחריו

צריך אדם לחזר להיות מזמן ולברך (טוש"ע או"ח רא, וראה מגן אברהם סק"ו). יש מסתפקים אם בזמן הזה שכל אחד מברך לעצמו לא שייך דין זה, או שכיון שמה שעונים ברוך שאכלנו משלו לא נחשב אלא כעניית אמן, המזמן חשוב עיקר המברך (שער הציון שם ס"ק טז).

אבל

יש נוהגים שהאבל מברך, אמנם מה שההמון נהגו כן גם כל שנים עשר חודש הוא טעות (שו"ת שאילת יעב"ץ א עד).

הערות שוליים

  1. יב טורים רלז – שו.
  2. וראה משנה ברורה קצט ס"ק כז, ופסקי תשובות קצב א, בענין לתת לזמן לנער בן י"ג שנה שלא ידוע אם הביא ב' שערות.
  3. וראה מאירי ברכות נ א; פרישה או"ח קצג סק"ה, שכך הדין גם כשיש ספק אם לא ישמעו כהוגן.
  4. וראה פסקי תשובות קצג ג, בענין אם יוצאים ידי חובת זימון ברמקול, ואם באופן זה עדיף ליחלק לקבוצות קטנות.
  5. וראה שו"ת חתם סופר או"ח נח, שמדינא אין חיוב לעמוד בשעת הזימון. ובפסקי תשובות קצב ד, כתב שיש שנהגו לעמוד או להגביה עצמם מעט בשעת הזימון בעשרה.
  6. וראה פסקי תשובות קצו ו, לענין אכילת דבר איסור במקום סכנה אם מצטרף לזימון.
  7. וראה אור שמח ברכות ה ז, שכתב שזימון זה הוא רשות.
  8. � וראה ערך מים אחרונים, על קדימה בנטילת מים אחרונים; וערך כוס של ברכה, על דיני כוס של ברכה.