מיקרופדיה תלמודית:חישינן לתקלה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.


הגדרה[1] - איסור השהיית דברים אסורים אצלו, וכן השימוש בהם באופן המותר, מחשש תקלה של אכילה או של שימוש האסור בהם

החשש לתקלה הוזכר בתלמוד בפירוש בשלשה עניינים: בתרומה טמאה, שאסור להשהותה ולהשתמש בה באופן המותר, מחשש לתקלה שישתמש בה באופן האסור (ראה להלן: בתרומה טמאה); בקדשים האסורים בהקרבה בשעתם, שאסור להשהותם עד שיהא אפשר להקריבם, לפי שיש לחוש שבינתיים יבואו בהם לידי תקלה (ראה להלן: בקדשים); ובספק טריפה שאסור להשהותו עד שיתברר שאינו טריפה על ידי שיחיה זמן מסויים, שמא יבוא בינתיים לתקלה (ראה להלן: בטריפה).

בראשונים ובאחרונים מצינו אף בכמה מקומות אחרים שאסרו חכמים לאדם להשהות אצלו דבר, או להתעסק בו, שמא יבוא לידי איסור, מצד הכלל של חיישינן לתקלה (ראה להלן: בשאר איסורים; באיסורים דרבנן)[2].

בתרומה טמאה

יין תרומה

יין של תרומה טמאה, שאסור בשתייה ומותר בהנאה לכהן (ראה ערך תרומה טמאה) נחלקו תנאים אם מותר לכהן לזלפו בביתו, ויהנה מן הריח; או אסור, שחוששים שמא יבוא לידי תקלה, כשישכח שהוא של תרומה טמאה וישתה ממנו.

וכן שנינו: חבית של יין של תרומה שנטמאה, בית שמאי אומרים תישפך הכל; ובית הלל אומרים תיעשה זילוף. אמר ר' ישמעאל ברבי יוסי אני אכריע: בבית תיעשה זילוף, ובשדה תישפך הכל (פסחים כ ב; בבא קמא קטז א).

בפירוש המחלוקת נחלקו הראשונים:

  • יש מפרשים שמחלוקת בית שמאי ובית הלל היא אם חוששים לתקלה או לא, שלבית שמאי חוששים ולבית הלל אין חוששים, ור' ישמעאל ברבי יוסי הכריע לחלק בין שדה לבית, או בין חדש לישן (רש"י בבא קמא קטז א ד"ה בשדה, ותוס' שם ד"ה הכרעה בדעתו; רבינו חננאל ותוס' רשב"א משנץ פסחים כ ב; תוס' רי"ד ורשב"א בבא קמא שם).
  • ויש סוברים שאף לדעת בית שמאי אין חוששים לתקלה (רש"י פסחים כא א ד"ה אין, ותוס' שבת מ א ד"ה הלכה בדעתו; תוס' בבא קמא שם, בשם יש מפרשים), ולא אמרו תישפך הכל אלא לפי שלדעתם אסור להריח תרומה טמאה, שהריח כשתייה הוא (ראה ערך ריחא מילתא). ור' ישמעאל הוא שסובר שחוששים לתקלה בשדה או ביין חדש (תוס' בבא קמא שם, בשם יש מפרשים).

להלכה נחלקו הראשונים:

  • יש פוסקים שמשקים של תרומה שאינם ראויים להדלקה שנטמאו, כגון יין, קוברים אותם (רמב"ם תרומות יב יב), ואפילו היה יין ישן וראוי לזילוף (הר"י קורקוס שם ד, והובא בכסף משנה שם), שהלכה כבית שמאי שחוששים לתקלה (הר"י קורקוס שם יב, בדעת הרמב"ם, והובא בכסף משנה שם יב).
  • ויש פוסקים כבית הלל שאין חוששים (שיטה מקובצת בבא קמא קטז א, בשם הרא"ה; רשב"א בבא קמא שם), בין בבית ובין בשדה, ואפילו יין חדש מותר ליישנו ולזלף (שיטה מקובצת בבא קמא שם, בשם הרמ"ה).

בקדשים

בקרבן פסח

קרבן פסח, או מעות שהוקדשו לפסח, שלא קרבו בשנה זו, נחלקו בהם תנאים אם קרבים לפסח הבא[3]:

יש אומרים שיקרבו, ואין חוששים לתקלה שמא יקריבו בשאר ימות השנה שהוא פסול; ויש אומרים שלא יקרבו מפני שחוששים לתקלה (יומא סו א - ב וריטב"א).

וכתבו האחרונים שדוקא לשנה הבאה לא יקרבו, לסוברים שחוששים לתקלה, שהוא זמן מרובה, אבל לפסח שני יקרבו לדברי הכל, שאין חוששים לתקלה לזמן מועט (גבורת ארי יומא שם במלואים ד"ה בשני; שיח יצחק שם; שו"ת בית יצחק יו"ד א קל סק"ז).

בזמן בזה

אמרו חכמים: אין מקדישים ואין מחרימים (ראה ערכים: חרמים, ערכים) בזמן הזה (יומא סו א; ירושלמי שקלים ח ד; רמב"ם ערכין ח ח. וראה ערך הקדש) משום חשש תקלה שמא יהנה ממנו (רש"י עבודה זרה יג א ד"ה ואין מחרימין; תוס' ביומא סו א ד"ה אין).

וכתבו האחרונים שאף לדעת הסוברים בקרבן פסח שלא קרב בשנה זו שיקרב לשנה הבאה ואין חוששים לתקלה (ראה לעיל), זה אינו אלא בזמן הבית, שאינו משהה אותו אלא שנה אחת, אבל בזמן הזה, שהחשש הוא לכמה שנים, לדברי הכל חוששים לתקלה (יפה עינים שקלים ח ד).

ואם הקדיש והחרים והעריך, בהמה תיעקר דהיינו שנועל דלת לפניה והיא מתה מאליה כדי שלא יבואו בה לידי תקלה (רש"י בכורות נג א ד"ה תיעקר; קרבן העדה לירושלמי שקלים שם); כלי מתכת יוליך אותם לים המלח; פירות כסות או כלים ירקבו (יומא סו א; רמב"ם ערכין ח ח), ויניחם במקום שלא יהא נקל לבוא לידי תקלה (תוס' עבודה זרה יג ב ד"ה ירקבו).

במעשר בהמה

אסרו חכמים לעשר מעשר בהמה בזמן הזה, גזירה משום תקלה של גיזה ועבודה, או שמא ישחטנו בלא מום (בכורות נג א ורש"י ד"ה משום; רמב"ם בכורות ו ב).

עבר ועישר בזמן הזה - ימות, ואפילו יצאו שנים בעשירי, שאחד מהם מעשר והשני חולין, שניהם ימותו, אף על פי שיש בו הפסד מרובה, מפני התקלה שלא יבוא לאכלו שלא במום (בכורות סא א, ורש"י כתב יד ד"ה ומשום); ויש מהראשונים שפסקו שאם עבר ועישר בזמן הזה יאכל במומו (רמב"ם שם, וראה מהרי"ט אלגזי בכורות ה אות מז).

בטריפה

י"ב חודש

ספק דרוסה [בעל חי שהוכה בצפרני חיה ועוף הטורפים, שנאסר משום כן באיסור טרפה], כגון סל מלא עופות שנכנס נץ ביניהם, ואין ידוע אם דרס מהם או לא, שכולם אסורים משום ספק טריפה (חולין נג א. וראה ערך דרוסה), אף על פי שאם ישהום שנים עשר חודש ויחיו - מותרים, שאין טריפה חיה שנים עשר חודש (ראה ערך טריפה), מכל מקום אין משהים אותם, שמא יבוא בהם לידי תקלה שיאכל מהם (חולין נג ב, ורש"י ד"ה לידי תקלה; טור יו"ד נז, בשם רשב"א; שו"ע שם כ).

להוליד ולדות

עוף נקיבה המטילה ביצים, שנולד בה ספק טריפה, משהים אותה עד שתטיל כל ביציה שטעונה כבר, ואם תטעון פעם נוספת, דהיינו ששהתה עשרים ואחד יום משנולד לה הספק של טריפה, אם לא היתה טעונה מקודם, או מזמן שנגמרה טעינה ראשונה, העוף והביצים מותרים, שהטריפה אינה יולדת (חולין נח א; רמב"ם מאכלות אסורות יג יא: טוש"ע יו"ד פו ט ושו"ע שם נז יח, פו ט).

  • יש מהראשונים שכתבו שהטעם שאין חוששים כאן לתקלה, לפי שאין הטריפה אלא אחת, והוא הדין אם הן שתים או שלוש, אבל בסל מלא עופות, שהם רבים, ואינו יכול להיזהר בהם, חוששים שמא יבוא לאכול אחד מהם (ראה רש"י חולין נג ב ד"ה לידי וראש יוסף שם בדעתו; רשב"א חולין שם ובתורת הבית הארוך ב ג; פרי חדש יו"ד נז ס"ק נב; פרי תואר שם ס"ק כג).
  • ויש סוברים שאפילו עוף אחד שנולד בו ספק טריפה אסור להשהותו שנים עשר חודש כיון שאין הטריפות ידועה (סמ"ק קצז, ומרדכי חולין רמז תרו, בשם ר' פרץ; רמ"א יו"ד נז יח,כ). ולא התירו להשהות עוף נקיבה עד שתטעון, אלא לפי שהיא ממהרת לטעון, ואין צריך להשהותה זמן מרובה (ב"ח יו"ד פו).

ולאו דוקא שנים עשר חודש שהוא זמן מרובה, אלא אפילו בהמה דקה נקיבה ספק דרוסה אסור להשהותה חמשה חדשים לברר אם תתעבר ותלד, שאף זה זמן מרובה (שו"ת חתם סופר יו"ד נז). ולדעה זו עופות נקיבות מותר להשהותן עד שיטענו ביצים, אפילו הן רבות, ואין חוששים לתקלה (תורת חטאת עג ד, בשם מהרא"י).

בשאר איסורים

בדיקת חמץ

בדיקת חמץ שחייבו חכמים, אף על פי שביטל את החמץ, ואינו עובר עליו מן התורה בבל יראה ובל ימצא (ראה ערך בטול חמץ), יש מהראשונים שכתבו בטעם הדבר שחוששים שמא יבוא לאכלו, ולכן חייבוהו חכמים לבדקו ולבערו, והחמירו בחמץ יותר משאר איסורי הנאה שלא הצריכו חכמים לבערם, לפי שחמץ מותר בכל השנה, ואינו נאסר אלא בפסח, ואין בני אדם בדילים ממנו (תוס' פסחים ב א ד"ה אור. וראה ערך בדיקת חמץ).

אף עצם האיסור של כל יראה ובל ימצא שהחמירה תורה בחמץ, יש מהראשונים שכתבו בטעם הדבר, שהרי זה לפי שחמץ איסורו חמור, שחייבים כרת על אכילתו (ראה ערך חמץ), ואין בני אדם בדילים ממנו (ר"ן פסחים שם).

חמץ בפסח

חמץ של גוי שנתגלגל מגגו לגגו של ישראל שהיה סמוך לו, דוחפו בקנה (ירושלמי פסחים ב ב; שו"ת ריב"ש תא, בשם רי"ץ גיאת בהלכותיו; שו"ע או"ח תמו נ), אבל לא יטלטלו בידו, לפי שחמץ אין בדילים ממנו, וחוששים שמא יבוא לאכלו (ריב"ש שם).

אבל מי שמצא חמץ שלו בביתו, מותר ליגע בו כדי לבערו, שכיון שהוא מחזר אחריו לבערו, לא יבוא לאכול ממנו (ריב"ש שם; תרומת הדשן קלה; מגן אברהם תמו סק"ה)[4].

באיסורים דרבנן

תקלה בדרבנן

האחרונים נחלקו אם חוששים לתקלה באסורים דרבנן:

  • יש סוברים שאף באיסורים דרבנן חוששים לתקלה, כדרך שחוששים באיסורים דאורייתא (פרי מגדים יו"ד נז שפתי דעת ס"ק כח; באר יעקב יו"ד צט. וראה להלן בענין שמן של חנוכה ותרומה בזמן הזה).
  • יש מהאחרונים סוברים שהקילו באיסורים דרבנן, שלא לחשוש לתקלה באופנים מסויימים (ראה להלן בענין שמן של חנוכה).
  • יש שכתבו בסתם שבאיסורים דרבנן אין חוששים לתקלה (ראה להלן בענין מצה בערב הפסח. וראה שדי חמד כללים פאת השדה מערכת ח כלל ג).
  • ויש סוברים שאף באיסורים דרבנן אסרו להשהותם אצלו שמא יבוא לידי תקלה, אבל לא גזרו בהם שמא ישהה אותם (ראה להלן בענין כלי שנטמא).

מצה בערב הפסח

בערב פסח, שאסור לאכול מצה (ראה ערך ערב פסח), יש שכתבו שאסור לפורר המצות או לשברן, שלא יבוא לאכול מהן, שכיון שהוא מתעסק בהן, חוששים שמא יאכל מהן, כדרך שחשש ר' יהודה בבדיקה בחמץ בפסח (שו"ת מהר"י ווייל קצג, בשם ספר פרנס והסכים כן; רמ"א או"ח תעא ב, בשם מהר"י וייל).

ופסקו האחרונים שאין לחוש לדבריהם (רמ"א שם), לפי שאין האיסור לאכול מצה אלא מדרבנן (פרי חדש או"ח תריב י; חק יעקב תעא סק"ח: שו"ע הרב שם יג; ערך השלחן שם ה); וגם אינו רגיל במצה כל השנה, ולכן אין חוששים שמא יאכל ממנה (חק יעקב ושו"ע הרב שם). ואף על פי שגם באיסור דרבנן חששו לתקלה, כגון בהדלקת תרומה טמאה דרבנן (ראה להלן), הרי זה דוקא כשעוסק בדבר האסור באכילה וגם נהנה ממנו, אבל כאן שאינו נהנה ממנו לא גזרו (ערך השלחן שם).

שמן של חנוכה

שמן של נר חנוכה שניתותר, שאסור להשתמש בו מפני שהוקצה למצותו (ראה ערך נר חנוכה), כתבו הראשונים שאסור להשהותו לשנה הבאה, להדליק ממנו נר של חנוכה, לפי שחוששים שמא יבוא ליהנות ממנו, כיון שמשהה אותו זמן ארוך (טור או"ח תרעז, בשם מהר"ם מרוטנבורג), כשם שקרבן פסח שלא קרב בשנה זו לא יקרב לפסח הבא (פרי חדש שם סק"ד), וכמו ספק טריפה שאין משהים אותו שנים עשר חודש (ראה לעיל: בטריפה. מחצית השקל שם ס"ק יא). ואפילו אם נותן את השמן לכלי מאוס, חוששים שמא יבוא להדליק בו, והוא אסור בהנאה (טור שם, וחידושי הגהות שם סק"ג, בשם מהרל"ח).

וכתבו האחרונים שאף על פי שאין איסורו אלא מדרבנן (ראה ערך נר חנוכה), חוששים בו לתקלה (ראה פרי מגדים יו"ד נז שפתי דעת ס"ק כח). ואפילו אם אין חוששים לתקלה באיסור דרבנן, כמו בפירור מצה בערב פסח (ראה לעיל), כאן שהחשש הוא לזמן מרובה, חוששים לתקלה, אף על פי שאין האיסור אלא מדרבנן (ערך השלחן או"ח תעא ה).

וכתבו האחרונים שלדעת הסוברים שמותר להשהות ספק טריפה שנים עשר חודש (ראה לעיל: בטריפה), מותר אף להשהות השמן לחנוכה הבא (פרי מגדים או"ח תרעז אשל אברהם ס"ק יא - יב בדעת המגן אברהם)[5].

תרומה בזמן הזה

פת ושמן של תרומה טמאה, שאם הם ראויים לאכילה אסור להדליק בהם, גזירה שמא יבוא בהם לידי תקלה (ראה לעיל: בתרומה טמאה), אף בזמן הזה שאינה תרומה אלא מדרבנן (ראה ערכים: ארץ ישראל; תרומה), חוששים בה לתקלה (ערך השלחן או"ח תעא ה, בשם באר יעקב). ואף לדעת הסוברים שאין חוששים לתקלה באיסורים דרבנן, כתבו האחרונים שתרומה בזמן הזה חמורה יותר משאר איסורים דרבנן, וחששו בה לתקלה (שדי חמד כללים פאת השדה מערכת ח סוף כלל ג).

כלי שנטמא

כלי שנטמא לפני יום טוב בולד הטומאה, מותר להטבילו ביום טוב (ביצה יח א; רמב"ם יום טוב ד יח); ואינו דומה לכלי שנטמא לפני יום טוב באב הטומאה (ראה ערך אבות הטומאות), שאסור להטבילו ביום טוב גזירה שמא ישהנו עד יום טוב ויבוא בו לידי תקלה להשתמש בו לטהרות (ביצה שם; רמב"ם שם יז), לפי שכלי הנטמא בולד הטומאה הוא טהור מן התורה, ולא גזרו בו שמא ישהה (רמב"ם שם יח ומגיד משנה), שאפילו ישתמש בו לתרומה, אין כאן תקלה דאורייתא, שהרי מן התורה אין התרומה נטמאת ממנו (צל"ח ומהר"ם שי"ף ביצה שם).

וכתבו האחרונים שאף על פי שחששו לתקלה אף באיסורים דרבנן, כגון בשמן של נר חנוכה שאסור להשהותו לשנה הבאה (ראה לעיל), זהו רק בהשהייה עצמה שאסורה מחשש לתקלה, אבל לא אסרו להטביל שמא ישהה, ואם ישהה שמא יבוא לידי תקלה, כל שאין האיסור אלא מדרבנן (שו"ת כתב סופר יו"ד כח; שו"ת בית שלמה ב קיז, בהג"ה מבן המחבר)[6].

ספר תורה פסול

ספר תורה שיש בו פסול שאינו ניכר, כגון שלא עיבדוהו לשם ספר תורה (ראה ערך ספר תורה), נחלקו בו הפוסקים:

  • יש סוברים שאסור לקרוא בו אפילו ביחידות, שמא יקרא בו בציבור, כדרך שאסרו להשהות אצלו ספק דרוסה, שמא תארע תקלה על ידי כן (ראה לעיל: בטריפה. ט"ז יו"ד רפא סק"א).
  • ויש חולקים וסוברים שמותר לקרוא בו ביחידות, ואינו דומה לספק דרוסה שהיא ממאכלות אסורות, וגנאי הוא שיאכל את האיסור אפילו בשוגג, מה שאין כן בשאר איסורים; ועוד שאפשר לכתוב על גבי העמוד שהוא פסול (נקודות הכסף שם)[7].

הערות שוליים

  1. טו, טורים כג – נא.
  2. החשש לתקלה במובן הרחב כחשש לעבירה משמש יסוד לחלק גדול מתקנות וגזרות חז"ל. בערך זה הובא ענין חשש תקלה בתורת איסור להשהות דבר האסור או להתעסק בו מחשש לתקלה של שימוש אסור בו. חשש לתקלה באותם מקומות שלא מצינו בראשונים או באחרונים שדימוהו לחיישינן לתקלה האמור בתרומה טמאה וקדשים וספק טריפה, לא הובא בערך זה אלא צויין לעיין בכל ענין בערכו.
  3. וראה ערך קרבן פסח, שהקרבן עצמו אינו קרב בפסח הבא משום שעברה שנתו, אלא שדמיו קרבים.
  4. וראה ערך חדש, על מחלוקת ר' יהודה ור' מאיר בקצירת חדש קודם לעומר, באופן שמותר מן התורה אם אסור מדבריהם שמא יבוא לאכלו; וערך סחורה, על איסור סחורה בבכורות ובתרומות, ובבעלי חיים האסורים שדרך בני אדם לגדלם לאכילה, שיש סוברים שהוא משום חשש לתקלה; וערך תענית, על נגיעה באוכלים בתענית, אם אסרוה מחשש תקלה; וערך נזיר, על נזיר אם אסור לנגוע ביין, או להיכנס לכרם; וערך יום טוב, על כלי שנטמא מערב יום טוב, שאין מטבילים אותו ביום טוב משום תקלה; וערך איסורי הנאה, על איסורי הנאה שטעונים קבורה כדי שלא יבואו בהם לידי תקלה; וערך לפני עור לא תתן מכשול, על האיסור למכור דברים האסורים לגוי, שמא יחזור וימכרם לישראל.
  5. וראה ערך כלים, על כלי שנבלע בו איסור, לסוברים שמותר להשתמש בו בצונן, אם אסרו להשהותו אצלו, שמא ישתמש בו בחמין, ואם מותר להשהות כלים האסורים לנוי; וערך חמץ, על כלים שנשתמשו בהם בחמץ אם מותר לקיימם בפסח.
  6. וראה ערך בשר בחלב, על האיסור ללוש פת בחלב, שמא יבוא לאכלה עם בשר, וכן על איסור לאפותה עם שומן, שמא יבוא לאכלה עם חלב.
  7. וראה ערך הגהה, על האיסור להשהות ספר שאינו מונה יותר משלשים יום.