מיקרופדיה תלמודית:כלאי כרם

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: לא הייתה אפשרות לשמור את התמונה הממוזערת אל יעדה

הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - האיסור לזרוע תבואה ומיני זרעים בתוך כרם ובסמוך לגפנים, או לנטוע גפנים בסמוך לזרעים, והאיסור ליהנות מהזרעים והגפנים הללו.

, ואסורים בהנאה (כלאים פח א). איסור זריעה ואיסור הנאה של כלאי הכרם אינם תלויים זה בזה, ופעמים שהזורע כלאי הכרם עובר באיסור, אבל אין הגידולים נאסרים בהנאה (כלאים ז ג), וכן להיפך, יש שהגידולים אסורים בהנאה אף כשלא נעשה איסור בזריעתם (ערלה ג ט; כלאים ה ו-ז; ועוד).

איסור זריעה

הזורע תבואה - או ירקות (ראה להלן: הזרעים) - בכרם הרי זה לוקה (כן משמע ממשנה מכות כא ב; תוספתא כלאים (ליברמן) א טו; רמב"ם כלאים ה א, וסנהדרין יט ד; שו"ע יו"ד רצו א)[2] משום: לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם (דברים כב ט. רמב"ם כלאים שם; שו"ע שם), ונמנה לאו זה במנין-המצוות (ראה ערכו. ספר המצוות ל"ת רטז; סמ"ג לאוין רטז; חינוך תקמח).

ונחלקו תנאים:

  • לסוברים שכלאי הכרם חיובם הוא אף בזריעת מין אחד של תבואה עם הגפן, כגון חיטה וחרצן (ראה להלן: הכלאים וזריעתם), הוצרך הכתוב ללאו מיוחד לכלאי הכרם, מלבד הלאו של כלאי-זרעים (ראה ערכו): שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם (ויקרא יט יט), מפני שזרעי אילנות אינם קרויים זרעים (ראה ערך כלאי זרעים: הזרעים. ירושלמי כלאים ח א, לדעת רבי יונתן).
  • ולסוברים שאינו חייב עד שיזרע שני מינים עם הגפן, כגון חיטה ושעורה וחרצן, נמצא שאף בלא הכרם הרי הוא עובר על זריעת החיטה והשעורה משום כלאי זרעים (תוספות פסחים מז א ד"ה ומוקדשין, וקדושין לט א ד"ה לא, ועוד; ר"ש כלאים ח א; ועוד), ולא הוצרך הלאו של כלאי הכרם אלא להתראה (ראה ערכו), שאם התרו בו משום "שדך" - לוקה, ואם התרו בו משום "כרמך" - לוקה (ירושלמי שם, בדעת רבי יאשיה), כלומר, שהלאו הוצרך כדי לחייבו שתי מלקיות (ר"ש שם), שאם התרו בו משום שני הלאוים - לוקה שתים (תוספות קדושין שם; סמ"ג לאוין רפ), ובא הכתוב השני לחייבו בשני לאוים (סתם ספרי כי תצא רל), וכן הלכה (רמב"ם שם)[3].

איסור קיום

כלאי הכרם אסור לקיימם (כלאים ח א; רמב"ן ומאירי שבת קלט א; טור יו"ד רצו). ונחלקו תנאים:

  • יש אומרים שהמקיים כלאי הכרם עובר בלא תעשה (רבי עקיבא בתוספתא כלאים שם, וגמ' מועד קטן ב ב, ומכות כא ב, וירושלמי כלאים ח א), שנאמר: לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם (דברים כב ט), אין לי אלא הזורע, מקיים מנין, תלמוד לומר: כרם, ולא כלאים (ירושלמי שם, לגירסת אור זרוע א רעה), היינו שמיתור המלה "הכרם" שבהמשך הכתוב: פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם (דברים שם) דורשים שאפילו הוא כרם זרוע מכבר אסור לקיימו (ר"ש סיריליאו שם)[4]. ונחלקו אמוראים אם לדעה זו לוקה (כן משמע מרבי שמעון בן לקיש בירושלמי שם; יפה עינים מכות שם, בדעת הבבלי שם); או שאינו לוקה (מסקנת הירושלמי שם).
  • ויש חולקים (תנא קמא בתוספתא שם, וגמ' שם ושם), ומכל מקום אף לדעתם יש איסור בדבר (רבי יוסי בירושלמי שם) אלא שאינו לוקה (כן משמע ממכות שם וירושלמי שם)[5], וכן הלכה (ראה ערך כלאי זרעים: איסור קיומם). ונחלקו הדעות אם הוא סוברים שהאיסור מן התורה (הגהות מהרש"ל לסמ"ג לאוין רעט; טורי אבן מגילה יג ב, וחידושי הרעק"א מועד קטן ב ב, ובית הלוי א לה י, בדעת הירושלמי); או מדרבנן (טורי אבן שם וחידושי הרעק"א שם, ובית הלוי שם, בדעת הבבלי).

עשייה עם גוי

אין עושים עם הגוי בכלאים (תוספתא כלאים (ליברמן) ב טז; ירושלמי ערלה ג ז), דהיינו שאין עודרים עמו (עבודה זרה סג ב; רמב"ם כלאים ה ה; שו"ע יו"ד רצו א), אבל עוקרים עמו, כדי למעט את התִּפְלָה (תוספתא שם; גמ' שם סד א; רמב"ם שם; שו"ע שם), ולכן מותר לעשות כן, ואינו נחשב בעקירה זו כ"רוצה בקיומם" של הכלאים, אפילו לסוברים שהמקיים כלאים לוקה (גמ' שם), וכן אינו נחשב מטעם זה כמשתכר באסורי-הנאה (ראה ערכו) וכ"רוצה בקיומם" (ראה ערך אסורי הנאה: רוצה בקיומו. כן משמע מהגמ' שם)[6].

כשנזרע שלא מדעתו

אף כלאי הכרם שנזרעו בכרמו של אדם שלא מדעתו חייב הוא לעוקרם (כן משמע מכלאים ז ו), ולכן, העובר בכרמו ונפלו ממנו זרעים שלא מדעתו וצמחו, חייב לעוקרם כשיראה (רמב"ם כלאים ה יז; שו"ע יו"ד רצו יג) משום מקיים כלאים (ביאור הגר"א שם ס"ק כז). וכן גזלן שגזל כרם וזרעו, וחזר הכרם לבעליו (משנה שם, לפי פירוש הרא"ש שם) קוצרו מיד (רמב"ם שם יב; שו"ע יו"ד רצו ח) אפילו בחול-המועד (ראה ערכו. משנה שם; רמב"ם שם; שו"ע שם). ואף על פי שאין זה דבר-האבד (ראה ערכו), שהרי לא נאסר הכרם בהנאה בזריעה זו, שאין אדם אוסר דבר-שאינו-שלו (ראה ערכו: באיסור) מפני מראית העין התירו לקצור, שלא יהא נראה כמקיים כלאים (רא"ש שם, וברטנורא שם, בפירוש הראשון).

מקומו וזמנו

כלאים מצוה התלויה בארץ היא (רש"י קידושין לז א ד"ה חובת קרקע; תוספות שם לט א ד"ה ההוא; סמ"ג לאוין רעט), ונוהגים כלאי-זרעים (ראה ערכו) מן התורה רק בארץ ישראל (משנה קידושין לו א; תוספות שם), ומדרבנן אף בחוץ לארץ (ערלה ג ט).

ובדין כלאי הכרם נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שדינם ככלאי זרעים (משנה קידושין לו א, וערלה ג ט), וכן הלכה (רמב"ם מאכלות אסורות י ח; טוש"ע יו"ד רצו א), ולמדו חיוב כלאי הכרם וכלאי זרעים בארץ ישראל, מהכתוב: שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם (ויקרא יט יט), שדך, למעט זרעים שבחוץ לארץ (קידושין לט א)[7].
  • ויש אומרים שכלאי הכרם נוהגים מן התורה אף בחוץ לארץ, בקל וחומר מחדש שאין איסורו איסור עולם, ואין איסורו איסור הנאה, ויש היתר לאיסורו ונוהג בחוץ לארץ, כל שכן כלאי הכרם (רבי שמעון בקידושין לח א)[8].

בימינו

בארץ ישראל בזמן הזה, לדעת הסוברים שקדושת עזרא לא בטלה (ראה ערך ארץ ישראל ד: קדושה שניה) - וכן הלכה (ראה ערך הנ"ל: שם) - הכלאים נוהגים מן התורה, שהרי בכלאים לא נאמר ביאת כולכם כמו בתרומה (מהרשד"ם יו"ד קצג); ולדעת הסוברים שקדושת עזרא בטלה, אינם אלא מדרבנן (כן משמע מתוספות יבמות פא א ד"ה מאי, וזבחים עג א ד"ה רבי; ר"ש ערלה ג ו; רשב"א ביצה ג ב)[9].

בקרקע נכרים

כלאי הכרם נוהגים אף בקרקע של נכרים (כן משמע מתוספתא תרומות (ליברמן) ב יג, וירושלמי ערלה ג ז, וקדושין א ח; תוספות קדושין לו ב ד"ה כל, ועבודה זרה סג ב ד"ה אין, ורא"ש קדושין א סב, בשם רבנו תם; סמ"ג לאוין קמו; ועוד), בין לענין איסור זריעה, שאין עושים עם הנכרי בכלאים (ראה לעיל: איסור זריעה), ובין לענין איסור הנאה, שכלאי הכרם שזרעם גוי בקרקע שלו אסורים (שו"ת הרמב"ם (פרידברג) קל, על פי ערלה ג ט), שנאמר: כַּרְמְךָ (דברים כב ט), אין לי אלא כרם שלך, כרם של אחרים - אפילו גוים (ר"ש סיריליאו ור"א פולדא ופני משה וביאור הגר"א כלאים ז ג; ספרי דבי רב כי תצא רל) - מנין, תלמוד לומר: לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם (דברים שם), מכל מקום (ספרי שם)[10]. ואף בחוץ לארץ, שנוהג איסור כלאי הכרם מדרבנן (ראה לעיל), נוהג הוא אף בקרקע של נכרים (תוספות עבודה זרה סג ב ד"ה אין, הראשון; ריטב"א שם; הגהות אש"רי שם ג ה, בשם מהרי"ח, שכתב בשם ר"י; סמ"ג לאוין קמו).

הכלאים וזריעתם

בגדר הכלאים האסורים ובאופן הזריעה האסורה נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שאינו חייב עד שיזרע שני מינים בכרם, שנאמר: לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם (דברים כב ט. רבי יאשיה בירושלמי כלאים ח א), ומשמעות הכתוב היא לא תזרע "כלאים" מלבד הכרם (תוספות קדושין לט א ד"ה לא; ריטב"א ור"ן שם; ר"ש ורא"ש כלאים א ט, ושם ח א; חינוך תקמח; ועוד) ו"כלאים" היינו שני מיני זרעים (פירוש הרא"ש שם ח א), שהם כלאים זה בזה, ועוברים בזריעתם משום כלאי-זרעים (ראה ערכו), כגון חיטים ושעורים (הנר ברכות שם), ואינו קרוי "כרם" בלא גפן (ר"ש שם ושם; פירוש הרא"ש שם א ט)[11]. ואינו חייב עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד (רבי יאשיה בברכות כב א, וקדושין שם, ועוד, ובירושלמי ברכות ג ד), היינו בבת אחת (רש"י בכורות נד א ד"ה ולר' יאשיה; רבנו יהונתן חולין קלו ב; מאירי ברכות כב א, וקדושין לט א), שנאמר: לא תזרע כרמך כלאים (דברים שם), משמע שאף זריעת הכרם עצמה תהיה בכלאים (רש"י קדושין שם ד"ה לא קי"ל), שאם לא כן היה לו לומר: כרמך לא תזרע כלאים (רמב"ן שם; ר"ן קדושין שם, וחולין קלו ב; רבנו בחיי דברים שם), וכן הלכה (כן משמע מברכות כב א, וחולין קלו ב, וירושלמי ברכות ג ד; קדושין לט א; רמב"ם כלאים ה ב; טוש"ע יו"ד רצו א)[12].
  • ויש אומרים שחייב אפילו על מין אחד (כן משמע מסתם תוספתא כלאים (ליברמן) א טו; סתם ברייתא בחולין פב ב, לפי הגמ' שם; רבי יונתן בירושלמי כלאים שם), היינו שאף הזורע חיטה וחרצן, או שעורה וחרצן - חייב (גמ' שם, לגירסת השיטה מקובצת שם ב), ולוקה ארבעים (תוספתא שם), שכן משמעות הכתוב "לא תזרע כרמך כלאים" היא בזורע מין אחד, שלאחר שיהיה בכרמך יהיה כלאים עם הכרם (רשב"א שם). וחייב אף שלא במפולת יד (כן משמע מקדושין שם, לגירסתנו; ר"ן שם וחולין שם; פסקי רי"ד מנחות טו ב)[13].

להלכה שאינו חייב בזריעת כלאי הכרם שלא במפולת יד, וזריעת מין אחד עם הגפן, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שמכל מקום יש איסור בדבר, וכן הלכה (רמב"ם שם; שו"ע שם ג).
  • ויש סוברים ששני מינים שלא במפולת יד אסורים בזריעה מן התורה, ואילו מין אחד מותר מן התורה, שאין לך איסור של תורה בכרם בלא קידוש, אבל אסור מדרבנן (תלמיד הרשב"א כלאים ה).
  • יש סוברים שמין אחד בכרם מותר לזרוע אפילו מדרבנן (ריטב"א קדושין לט א).
  • ויש סוברים בשני האופנים שאין איסור תורה בזריעה, אלא מדרבנן בלבד (רמ"ה קדושין שם).

כשהרחיק שיעור הרחקה

הזורע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד, אלא שהרחיק בין החיטה והשעורה כשיעור הרחקתן לענין איסור כלאי זרעים (ראה ערך כלאי זרעים: ההרחקות), ושתיהן בתוך שיעור עבודת הכרם (ראה להלן: ההרחקות), אף על פי שאין החיטה והשעורה כלאים לענין כלאי זרעים, לוקה משום כלאי הכרם (כן משמע מרבי בון ברבי חייא בירושלמי כלאים ח א; ר"י קורקוס כלאים ה ג)[14].

בשתי ידיים

הנוטל חיטה וחרצן בידו אחת, ושעורה וחרצן בידו השניה, ומפילם בבת אחת וזורעם, נחלקו ראשונים אם הוא בכלל מפולת יד וחייב (מאירי חולין פב ב, בשם יש אומרים); או שאינו בכלל, ופטור (מאירי שם).

זמן חיוב המלקות

הזורע כלאי הכרם לוקה מיד כשזרעם, אפילו כשעדיין לא השרישו, אף על פי שלענין איסור הנאה אינם נאסרים עד לאחר השרשה (ראה להלן: זמן חלותו. חינוך תקמח; מאירי פסחים כה א, וחולין קטו ב), והדברים אמורים אפילו אם לבסוף לא נקלטו הזרעים, כגון שנטלם מן הארץ לפני שהשרישו (מנחת חינוך רחצ יד; אגלי טל, זורע סק"ח, ואבני נזר או"ח נ).

עציץ נקוב ושאינו נקוב

בעציץ (ראה ערכו) נקוב ושאינו נקוב[15] נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שזה וזה אסורים ולא מקדשים (רבי שמעון בכלאים ז ח), שאסור לזרוע בתוכם (ר"ש ורא"ש שם), או להביאם ולהעמידם בכרם (ריבמ"ץ שם) מדרבנן (ריטב"א שבת צה א), ואם הביאם אינם מקדשים, שלדעתם עציץ נקוב אינו חשוב כמחובר לרוב דיני התורה (כן משמע מריבמ"ץ ור"ש ורא"ש כלאים שם).
  • ויש מחלקים: עציץ נקוב מקדש בכרם (תנא קמא במשנה שם), שאם היה מונח בכרם או בארבע אמות של עבודת הכרם וזרע בתוכו, הרי הוא מקדש את הגפנים - אוסרן בהנאה (ראה להלן: איסור הנאה) - כאילו זרע בארץ (ריבמ"ץ ור"ש ורא"ש שם), אבל עציץ שאינו נקוב אינו מקדש (תנא קמא במשנה שם), שאינו כקרקע (ריבמ"ץ שם). וכן הלכה (רמב"ם כלאים ה טז; שו"ע יו"ד רצו ב), ואסור להעביר עציץ נקוב שיש בו ירק בתוך כרם, ואם הניחו שם עד שהוסיף אחד ממאתיים, הרי זה קידש (רמב"ם שם כג; שו"ע שם יז); אבל הזורע בעציץ שאינו נקוב המונח בכרם לא קידש, ומכים אותו מכת-מרדות (ראה ערכו. רמב"ם שם טז; שו"ע שם יב), שאסור לעשות כן מדרבנן (כסף משנה שם) גזירה שאינו נקוב משום נקוב (רדב"ז שם)[16].

הטומן לפת וצנונות

הטומן לפת וצנונות תחת הגפן - להשתמר בקרקע, שכן דרכם (רש"י שבת נ ב ד"ה הטומן; ר"ש כלאים א ט) - אם היו מקצת העלים מגולים, אינו חושש משום כלאים (משנה שם; רמב"ם כלאים ב יא; שו"ע יו"ד רצז יא) - כלאי הכרם (רש"י עירובין עז ב ד"ה אינו חושש; רבנו יהונתן שם)[17] - מפני שאינו רוצה בהשרשתם (ירושלמי כלאים א ט; רמב"ם שם; שו"ע שם), ואינם כזרועים (ריבמ"ץ ור"ש שם). ואפילו הוסיף הכרם מאתיים - לא נאסר, ואף על פי שהמעביר עציץ נקוב בכרם והוסיף מאתיים קידש (ראה לעיל), שם הרי זה כדרך זריעה, אבל כאן אין זה כדרך זריעה (ר"ש ורא"ש שם), ודוקא כשכוונתו להטמנה, אבל אם נתכוין לזריעה אסור (תוספות שבת שם ד"ה הטומן).

ונחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שלא שנו אלא לפת וצנונות, אבל לא שאר כל הדברים (חזקיה בירושלמי שם), שמיני ירקות אחרים אסור להטמינם תחת הגפן, מפני שאין דרכם בכך להטמינם (ר"א פולדא שם)[18].
  • ויש אומרים שהוא הדין בשאר המינים (רבי יוחנן בירושלמי שם), שאין חוששים להטמנה לפי שעה (ר"ש סיריליאו שם), וכן הלכה (כן משמע מרימב"ץ ור"ש שם; רמב"ם שם; ר"ש סיריליאו שם).

הזרעים

כל מיני זרעים אינם כלאים בכרם (כלאים ה ח, לגירסתנו) מן התורה, אלא מדרבנן, לפי שקנבוס ולוף הוא שאסרה תורה, ולא שאר זרעים (מנחות טו ב. כלאים שם, לפי ר"ש ורא"ש שם ותלמיד הרשב"א כלאים ד). משום שקנבוס ולוף נגמרים עם גמר תבואת הכרם (רמב"ם כלאים ה ג, בגירסאות מדויקות; סמ"ג לאוין רפ, בפירוש הראשון; מאירי קדושין לט א; שו"ע יו"ד רצו א), ודומים לכרם, שאינם עושים פירות אלא לשלש שנים (גמ' שם, לגירסתנו; רמב"ן ורשב"א חולין פב ב, ורשב"א ברכות כב א, בשם הראב"ד; מאירי ברכות שם), כשם שהגפן אינה עושה אלא לשלש שנים (רלב"ג דברים שם), או כשם שתבואת הכרם אינה ניתרת עד שלש שנים (כסף משנה שם)[19]. ומעשה באחד שזרע את כרמו של חברו, ואסרו חכמים את הזרעים והתירו את הגפנים, לפי ששאר זרעים בכרם אינם אלא מדרבנן, וקנסו חכמים לאסור את זרעיו של הזורע, שעשה איסור, אבל בעל הכרם, שלא עשה איסור, לא קנסוהו (גמ' שם)[20].

וכתבו ראשונים שמלבד קנבוס ולוף אף חמשת מיני דגן (ראה ערכו) אסורים בכרם מן התורה (תוספות יבמות פג א ד"ה רבי, ומנחות טו ב ד"ה והתירו; ספר הישר (החידושים) תקיט; פסקי רי"ד מנחות שם, בשמו; יראים עו ושפט; כן משמע משו"ע יו"ד רצו א; לבוש שם א; שערי צדק, משפטי הארץ ד; ועוד), שהרי אמרו שהזורע חיטה ושעורה וחרצן בכרם - לוקה (ברכות כב א, וקדושין לט א ועוד. ספר הישר שם; יראים שם ושם), ולשון: פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה (דברים כב ט) משמע חמשת המינים, כמו: מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר (שמות כב כח), שאינו אלא בחמשת המינים (ראה ערך דגן: במצות התורה, וערך תרומות ומעשרות. ספר הישר שם)[21].

ונחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שמה שאמרו "קנבוס ולוף אסרה תורה" בא למעט מאיסור תורה את כל שאר מיני הזרעים (ספר הישר שם; יראים שם ושם), כגון ירקות שאינם אסורים אלא מדרבנן (חינוך תקמח; מאירי קדושין לט ב)[22].
  • ויש אומרים שמיני תבואה ומיני ירקות אסור לזורעם בכרם מן התורה (רמב"ם שם א,ז; שו"ע יו"ד רצו א), ואסורים בהנאה מן התורה (רמב"ם שם ז, ומאכלות אסורות י ו; שו"ע שם ג), ואינו חייב מן התורה אלא על קנבוס ולוף וכיוצא בהם מזרעים שנגמרים עם גמר תבואת הכרם, ושאר הזרעים אסורים מדבריהם (רמב"ם כלאים שם ג; שו"ע שם א). וכתבו עוד שאין איסור משום כלאי הכרם אלא מיני תבואה וירקות, אבל שאר מיני זרעים מותר לזורעם בכרם (רמב"ם שם ו; שו"ע שם ב), וביארו בדעתם ששלשה חילוקים בדבר: מיני תבואה אסורים מן התורה; מיני ירקות כגון קנבוס ולוף ושאר ירקות הדומים להם, שנגמרים עם גמר תבואת הכרם, אסורים מן התורה, ושאר זרעי ירקות שאינם נגמרים עם הכרם אינם אסורים אלא מדרבנן; ושאר מיני זרעים, שאינם תבואה ולא ירקות, מותרים אפילו מדרבנן (כן משמע מר"י קורקוס וקרית ספר שם; רדב"ז שם), שלא גזרו אלא בירקות, שדומים לתבואה (ר"י קורקוס שם יט)[23]. וכן הלכה (לבוש שם; שערי צדק שם)[24].

כשאינם למאכל אדם

צמחים העומדים למאכל בהמה יש בהם משום כלאי הכרם (רשב"ם בבא בתרא קנו ב ד"ה בכרם, על פי כלאים ה ח וגמ' שם; כן משמע מרמב"ם שם יח, ושו"ע שם יד) מדרבנן (לבוש שם ב; מרכבת המשנה שם א ד). ובעשבים העומדים לרפואה, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שיש בהם כלאי הכרם, אם הוא מין שרוב בני אדם מקיימים אותו בשדותיהם (כן משמע מרמב"ם שם ושו"ע שם).
  • ויש אומרים שאין כלאי הכרם אלא בדבר שהוא בר מאכל (ספר הישר שם; תלמיד הרשב"א כלאים ד), אבל עשבים מרים העומדים לרפואה אין בהם משום כלאי הכרם (תלמיד הרשב"א שם, על פי רמב"ם כלאים א ד).

קוצים

המקיים קוצים בכרם, נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שקידש (רבי אליעזר בכלאים ה ח), לפי שבערביא מקיימים קוצים בשדות לגמליהם (שבת קמד ב, ובבא בתרא קנו ב; ירושלמי כלאים א א, ושם ה ז), וכיון שמקיימים אותם במקום אחד, נאסר מינם בכל מקום שהוא (ירושלמי שם א א), לפי שאף שאר העולם, אילו היו להם גמלים כבני ערביא היו מקיימים אותם (תוספות שבת צב ב ד"ה ואת"ל). והאיסור מדרבנן ואסמכתא (ראה ערך אסמכתא א) לו (כן מצדד בספר הישר (החידושים) תקיט) מהכתוב: אֲשֶׁר תִּזְרָע (דברים כב ט. רבי אליעזר בספרי כי תצא רל), שהוא ריבוי (רבנו הלל שם).
  • ויש אומרים שלא קידש אלא דבר שכמוהו מקיימים (חכמים במשנה שם), שרגילים בני אדם לזורעם ולקיים אותם (תשובות הגאונים (אסף, תש"ב) עמ' 150), שהולכים אחר רוב העולם, שאינם מקיימים שדות לגמליהם (רבנו גרשום בבא בתרא שם ד"ה וחכמים אומרי'; רשב"ם שם ד"ה שכן), ואסמכתא לו (כן מצדד בספר הישר שם) ממה שנאמר שם: הַזֶּרַע (דברים שם), פרט למקיים קוצים בכרם (חכמים בספרי שם) שאין זורעים אותם, אלא מעצמם הם עולים (רבנו הלל שם). ודוקא במקום שאין מקיימים אותם, אבל במקום שמקיימים אותם אסור (ירושלמי כלאים א א). וכן הלכה (רמב"ם שם; שו"ע שם).

דשאים

במיני דשאים שנינו בשם אחד התנאים שהרי הם כלאים (רבי דוסתאי בן יהודה בתוספתא כלאים (ליברמן) ג יג) - וכן הלכה (תוספות בבא קמא פא א ד"ה אין, לפי חזון איש כלאים א טז; רמב"ם שם יט; שו"ע שם)[25] - ובהמשך הדברים נחלקו הגירסאות:

  • יש גורסים שנאמר שם על מיני דשאים שהרי הם כלאים (תוספתא שם יד, לגירסתנו; ירושלמי כלאים ה ז, לגירסת הפני משה שם).
  • ויש גורסים שנאמר שם על מיני דשאים שאינם כלאים (תוספתא שם, לגירסת ספר הישר (החידושים) תקכ, וראב"ד שם יח, וביאור הגר"א יו"ד רצו סק"ז וס"ק לב; ירושלמי שם, לגירסתנו), והיא דעה חולקת (רמב"ן ור"ן חולין ס א) הסוברת שאינם כלאים, לפי שאין מקיימים מהם (ראב"ד שם), או משום שאין דרך לזורעם (השלמה ומאורות חולין שם), אלא עולים מאליהם (מאירי שם; ניר שם; חזון איש שם יב).

אילנות

מיני אילנות אינם כלאים בכרם (רמב"ם שם ו; שו"ע שם ב), ומותר לנוטעם שם (כן משמע מרמב"ם ושו"ע שם), אם משום שזרעי אילנות אינם קרויים זרעים, ונאמר: הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע (דברים כב ט), ומשמע שלא נאסרו אלא מיני זרעים כגון תבואה, שדרך בני אדם לזורעם בגרעין, ולא אילנות שדרך לנוטעם כשהם זמורות ויחורים (ירושלמי כלאים ח א, לפי ר"ש סיריליאו שם; רלב"ג דברים שם), או משום שנאמר שם: לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ (דברים שם), ולא נאמר: לא תטע כרמך (רבנו יהונתן שבת קלט א).

גדר אילן וירק לענין כלאי הכרם: כל המוציא עליו מעיקרו הרי זה ירק, וכל שאינו מוציא עליו מעיקרו הרי זה אילן (תוספתא שם טו; רמב"ם שם כ; שו"ע שם טו)[26].

תבואה שיבשה

קמה שיבשה כל צרכה - שאינה נאסרת בהנאה משום כלאי הכרם (ראה להלן: זמן חלותו), מכל מקום אסור ליטע גפן בצידה (ירושלמי כלאים ב ד; רמב"ם שם יג), והאיסור מדרבנן (ר"א פולדא שם)[27].

הכרם

כרם האמור לענין כלאי הכרם הוא מקום גידולם של ענבים (יראים שפט), ואין האיסור נוהג בשאר אילנות, ואף על פי שמצינו במקרא: כֶּרֶם זָיִת (שופטים טו ה), כרם סתם אינו אלא כרם של ענבים (שם חדש ליראים קנב, וערוך השלחן יו"ד רצו א, על פי ברכות לה א).

גפן יחידית

לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם (דברים פרק כב פסוק ט), אין לי אלא כרם שלם, מנין אפילו גפן יחידי - כל שלא הגיע לכדי שיעור כרם (ראה להלן: סדרו וצורתו) - ועושה פירות - שאסור מן התורה (כן משמע מרמב"ם כלאים ה א-ב, וחינוך תקמח ותקמט, ושו"ע יו"ד רצו א; רמב"ן ראש השנה ט ב; ר"ן קדושין לט א, וחידושי הר"ן שם)[28] - תלמוד לומר: כרם, מכל מקום (ספרי כי תצא רל)[29].

כרם קטן וכרם גדול

בכמה מדיני כלאי הכרם יש הבדל בין "כרם גדול" לבין "כרם קטן"[30].

  • יש דינים שלגביהם נזכר שכרם קטן היינו כרם של שתי שורות, אף כשיש בכל אחת שלש גפנים ויותר, וכרם גדול הוא של שלש שורות ומעלה (ירושלמי כלאים ז ב, לגירסתנו; ריבמ"ץ ור"ש ורא"ש וברטנורא כלאים ד ח).
  • ויש דינים שלגביהם נזכר שכרם קטן הוא כרם של חמש גפנים, שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב (ראה להלן: סדרו וצורתו. סוטה מג ב; רמב"ם שם ז ז; שו"ע שם לז).

ילדה הפחותה מטפח

ילדה הפחותה מטפח - גפן שפלת קומה, שלא תגבה לעולם עד טפח (כן משמע מרש"י סוטה מג ב ד"ה פחותה, ומאירי שם) - אינה מקדשת את הזרעים (גמ' שם; רמב"ם שם ו ד; שו"ע שם כב) משום כלאי הכרם (רש"י שם ד"ה אינה). ודוקא בכרם שאין בו אלא שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב (ראה להלן: שם), אבל אם היה כרם גדולה - מקדש (גמ' שם; רמב"ם שם; שו"ע שם).

הכנה לזריעה ונטיעה

היתה שדהו נטועה גפנים ונמלך לזורעה, משרש את הגפנים, ואחר כך זורע (כלאים ב ד; רמב"ם שם ו; שו"ע שם כד), ולא יאמר: אזרע ואחר כך אשרש (משנה שם), ואם רצה גומם עד פחות מטפח (משנה שם; רמב"ם שם; שו"ע שם), כלומר, קוצץ את הגפנים עד שלא יישאר מהם אלא פחות מטפח סמוך לארץ (רמב"ם שם; ר"ש שם; שו"ע שם), וזורע ואחר כך משרש (משנה שם; רמב"ם שם; שו"ע שם) את מה שנשאר בארץ מן הגפנים (רמב"ם שם; שו"ע שם). ומותר לזרוע לאחר שגמם עד פחות מטפח, לפי שכרם פחות מטפח אינו כרם, ואינו מקדש את הזרעים (רדב"ז שם, בפירוש השני). היתה שדהו זרועה ונמלך לנוטעה, הופך - את הזרעים במחרשה - ואחר כך נוטע, ולא יטע ואחר כך יהפוך (משנה שם; רמב"ם שם; שו"ע שם).

גפן שיבשה

גפן שיבשה, נחלקו בה תנאים: יש אומרים שאסורה - לזרוע בצידה (רמב"ם שם טז; ר"ש ורא"ש כלאים ז ב; שו"ע שם יב) - ואינה מקדשת (סתם משנה שם; רבי מאיר, לפי רבי לעזר בירושלמי כלאים ב ג; רמב"ם שם; שו"ע שם); ויש אומרים שמותר לזרוע בצידה (חכמים, לפי רבי לעזר בירושלמי שם, והפני משה שם)[31].

ונחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים "יבשה", שיבשו העלים שלה ונפלו, כדרך הגפנים בחורף (רמב"ם שם, ופירוש המשניות שם; סמ"ג לאוין רפ), ולא שיבשה באופן שאינה עושה פרי כלל (פירוש המשניות שם), ובזה נחלקו תנאים (ראה לעיל), וההלכה שאסורה (רמב"ם שם ושו"ע שם, לפי ביאור הגר"א שם ס"ק כב)[32]. שאם יבשה לגמרי עץ בעלמא היא, והכל מודים שאינה אסורה כלל (ראב"ד שם), אבל כשאין ידוע מפני מה נשרו עליה - אסורה, לפי שחוששים שמא לא יבשה לגמרי, ולא נפלו עליה אלא מחמת הקור, וזה שנשרו קודם לשאר הגפנים, מפני שיש גפן שמרגשת יותר מחברותיה, ואפילו בקיץ אנו חוששים שמא לא יבשה לגמרי, לפי שיש מקומות שהגפן משירה עליה אפילו בקיץ (כן משמע מהראב"ד שם; ר"י קורקוס ור"י בירב ומרכבת המשנה שם, בדעת הרמב"ם), אבל אם ניכר בה שאינה עושה עוד פרי, מותר לזרוע בצידה (ר"י בירב שם; מלאכת שלמה שם).
  • ויש מפרשים שהמחלוקת היא אפילו בגפן שיבשה לגמרי (כן משמע מר"ש ורא"ש שם), שלדעה הראשונה אסור לזרוע בצידה משום מראית העין (פירוש הרא"ש שם), שנראית כגפן לחה שנשרו עליה מפני הקור (כן משמע מרא"ש וברטנורא שם), שאסור לזרוע בצידה מעיקר הדין (פסקים וכתבים (הרצוג) ג טז), וגזרו על גפן יבשה משום גפן לחה (ר"ש שם; חרדים ביצה ה ב)[33], וכן הלכה (ר"י קורקוס ורדב"ז שם, ומשנה ראשונה שם, בדעת הר"ש); ולדעה השניה - מותר (ר"א פולדא שם ב ג).

כשבשלו כל צרכן

ענבים שבשלו כל צורכן - שאינן נאסרות בהנאה משום כלאי הכרם (ראה להלן: זמן חלותו) - אסור לזרוע בצידן תבואה או ירקות (רמב"ם שם יג; סמ"ג שם) מדרבנן, משום מראית העין (כן משמע מר"א פולדא כלאים ז ה)[34].

בתוך הבית

זריעת כלאי הכרם אסורה אף בתוך בית (כן משמע ממשנה כלאים ה ד, וגמ' עירובין צג א ועוד). ונסתפקו אחרונים האם האיסור אינו אלא מדרבנן (משפט כהן מט, בתירוץ הראשון; תורת הארץ (קלירס) א י יג, בתירוץ השני), שהרי הגדל בבית פטור מתרומות-ומעשרות (ראה ערכו), מפני שאינו בכלל עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר וגו' הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה (דברים יד כב. ירושלמי ערלה א ב), וכן לענין איסור זורע בשביעית (ראה ערכו) נסתפקו בתלמוד אם הזורע בתוך בית הוא בכלל שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם (ויקרא יט יט. ירושלמי שם); או שהאיסור הוא מדאורייתא, ש"שדה" משמע דוקא בגלוי, אבל "כרם" הוא אף כרם שבתוך בית (משפט כהן שם, בתירוץ השני; תורת הארץ שם, בתירוץ הראשן), שכרם אינו אלא שמן של הגפנים בכל מקום שהן, ואילו שדה הוא שם הקרקע, וקרקע הבית אינה קרויה שדה אלא בית; ועוד, שאין ללמוד דרשות חכמים זו מזו, ולענין כלאים מסתבר שאין למעט בית, שעל עירוב המינים הוא שהקפידה התורה (חזון איש שביעית כו ד).

כרם המיטלטל

נטע חמש גפנים בחמישה עציצים שאינם נקובים - שנוהג בהם איסור כלאי הכרם מדרבנן (ראה לעיל: הכלאים וזריעתם) - ועשאן שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב, הרי זה כרם, ואם חזר והפכם, נסתפקו בתלמוד אם כרם הוא, שאין כרם מיטלטל (ירושלמי כלאים ז ו), כלומר, שהואיל ועכשיו אינם בצורת כרם חזרו להיתרם, או שמא כיון שנאסרו נאסרו (ר"ש סיריליאו שם); ויש מפרשים שלמסקנת התלמוד ודאי אינו כרם, אף כשלא הפכם, לפי שאין כרם מיטלטל, ולא אסרה תורה כרם המיטלטל ממקום למקום, אלא כרם קבוע הדומה לשדה (פני משה שם).

כרם חברו

הזורע בכרם של חברו, יש מהראשונים שנראה מדבריהם שלתנאים הסוברים שאין הכרם נאסר בהנאה, לפי שאין אדם אוסר דבר-שאינו-שלו (ראה ערכו. ראה להלן: בשל אחרים), הוא הדין שאינו לוקה על זריעה זו (ראה ראב"ד בהשגות כלאים ג טז, וחמדת ישראל לרמ"ד פלוצקי נר מצוה רטז).

סדרו וצורתו

אין הכרם קרוי כרם לאיסור כלאי הכרם בפחות מחמש גפנים, ובהם שתי שורות (בית הלל בכלאים ד ה)[35], והנוטע חמש גפנים שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב, הרי זה כרם (כלאים ד ו; רמב"ם כלאים ז ז; שו"ע יו"ד רצו לז), וצריך להרחיק מהן ארבע אמות לכל רוח (ראה להלן: ההרחקות. רמב"ם שם; שו"ע שם), ואם אינו כך, אין דינו ככרם אלא כגפן יחידית (ראה להלן: שם. רמב"ם שם א), שנאמר: אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ (במדבר לד ב), גבולות כדרך הכנעניים (רבי חייא בר יוסף בירושלמי כלאים ד ד, לגירסת הרימב"ץ שם), שכך היו הכנעניים נוטעים כרמיהם (ריבמ"ץ שם; ר"ש סיריליאו שם), והם היו בקיאים בטיבה של הארץ (ר"ש סיריליאו שם, על פי שבת פה א), ולפי מנהגם הוא שאסרה התורה (ר"ש סיריליאו שם)[36].

יוצאת זנב

הנוטע חמש גפנים שתים כנגד שתים ואחת בינתיים - שהגפן החמישית נטועה בין שתים מאותן ארבע גפנים (פירוש המשניות לרמב"ם שם) - או אחת באמצע, אינו כרם (משנה שם; רמב"ם; שו"ע שם) עד שתהיה אחת יוצאת זנב (משנה שם). ובפירוש "יוצאת זנב" נחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים שהגפן החמישית נטועה באמצע, מחוץ לשתי השורות של ארבע הגפנים, כנגד אוירן (כן משמע מרבי נתן אב הישיבה שם, ורבנו חננאל בבא בתרא פג א; ציור בפירוש המשניות לרמב"ם (קאפח); ראבי"ה, תשובות וביאורי סוגיות אלף, בשם רבותיו, ודחה), ולפירוש זה אם נטע שתים בשורה זו ושלש בשורה שניה אין זה כרם (כן משמע מהרדב"ז שם, ותוספות יום טוב שם; חסדי דוד שם; ערך השלחן יו"ד רצו נב).
  • ויש מפרשים יוצאת זנב, כגון שלש גפנים הנטועות בשורה אחת, ושתים בשורה שניה כנגד שתים מן השלש (כן משמע מתוספות מנחות לא ב ד"ה שלא; ר"ש ורא"ש וברטנורא כלאים שם; ראבי"ה שם, על פי כלאים ה א, ותוספתא כלאים (ליברמן) ג ג; ר"י קורקוס שם), ולפירוש זה אם נטע את החמישית באויר שבין שתי השורות אינו כרם (ר"י קורקוס שם, בדעת הרמב"ם, בפירוש הראשון; תוספות יום טוב שם, בדעת הברטנורא).

בשיעור ההרחקה מכרם של "שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב" נחלקו אמוראים (ירושלמח שם ד ד, לפי רימב"ץ ור"ש שם ועוד): יש אומרים במודד אלכסון (שמואל בירושלמי כלאים ד ד, לגירסת הרימב"ץ, ור"ש שם, ורא"ש שם ו); ויש אומרים שאתה רואה כאילו אחרת נטועה כאן (רבי יוסי בר זמינא בשם רבי יוחנן בירושלמי שם). וביארו ראשונים - לפירוש השני ביוצאת זנב - שלדעה הראשונה רואים כאילו חוט מתוח מן הגפן השניה של שורת השתים עד גפן הזנב שבשורת השלש, ומרחיק מן החוט ארבע אמות (ר"ש ורא"ש שם, ור"ש סיריליאו שם); ולדעה השניה רואים כאילו גפן שלישית נטועה בשורה של שתים כנגד גפן הזנב, ומודדים משם (ר"ש ורא"ש שם; ר"ש סיריליאו שם), וכן הלכה (ר"ש סיריליאו שם; כן משמע מרדב"ז כלאים ז ז; חזון איש, פרטי דיני כלאי הכרם ו).

כרם גדול

כרם גדול אין לו זנב, מפני שאין אתה זקוק לו (ירושלמי שם א), כלומר, שכרם גדול שיש בשורה האחרונה שלו גפן כעין זנב, אין צריך להרחיק ממנה אלא שישה טפחים כדין גפן יחידית (ראה להלן: ההרחקות), מפני שאין אנו צריכים לגפן זו כדי לעשותו כרם (ר"ש סיריליאו שם).

זריעה בין הגפנים

שתי גפנים כנגד שתים, שאין דינן ככרם (ראה לעיל), נחלקו הדעות: יש סוברים שלא אמרו כן אלא לענין זריעה מחוצה להן, אבל ביניהן אסור לזרוע כדין כרם, שבתוך הכרם החמירו יותר (תוספות יום טוב שם ח, בדעת פירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא שם); ויש סוברים שאינן אלא כגפן יחידית לכל דבר (מלאכת שלמה שם, בשם ר' סולימאן ור' יהוסף אשכנזי; חזון איש שם י יג).

כרם הנטוע בערבוביא

כרם הנטוע בערבוביא (כלאים ה א), שאין הגפנים מכוונות שורות שורות (פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש ורא"ש שם), אם יש בכרם לכוין שתים כנגד שלש - היינו שתים כנגד שתים, ואחת יוצאת זנב (ר"י קורקוס ורדב"ז כלאים ז ט, בדעת הרמב"ם שם) - הרי זה כרם (תנא קמא במשנה שם, ותוספתא כלאים (ליברמן) ג ה; יוסה בן גיאלי בתוספתא שם), שאם אפשר לכוין בתוכו שתים כנגד שלש, כולו חשוב כרם (רא"ש שם), ואם לאו אינו כרם (תנא קמא שם ושם), ודי להרחיק ששה טפחים מכל גפן וגפן (רמב"ם שם; שו"ע שם לט)[37].

כיצד הוא יודע אם הן מכוונות, מותח את החוט מזו לזו (תוספתא שם ד; ירושלמי שם ה א; ר"ש ורא"ש שם; רמב"ם שם י; שו"ע שם מא), אם היו כולן נוגעות בחוט הרי זה כרם, ואם אחת נכנסת ואחת יוצאת אינו כרם (תוספתא שם). המדידה היא לפי גזע הגפן, ולא לפי הנוף: היה הגזע מכוון והנוף אינו מכוון, הרי זה כרם, היה הנוף מכוון והגזע אינו מכוון, אינו כרם (תוספתא שם; רמב"ם שם; שו"ע שם מ), שהגזע הוא עיקר הגפן, ואין חוששים לנוף (ר"י קורקוס שם). ונחלקו תנאים אם המדידה היא בצד פנים של הגפנים (אית תניי תני בירושלמי שם), או בחוץ (אית תניי תני בירושלמי שם; חסדי דוד שם, בדעת התוספתא שם).

שורה נמשכת

כרם הנטוע כהלכתו, ושורה אחת יוצאה ממנו - שאינה מסתיימת בשוה עם שאר השורות, אלא נמשכת הלאה (מנחת בכורים שם) - כשהוא מודד נותן לכרם ארבע אמות, ולשורה ששה טפחים (תוספתא שם, לגירסת מנחת בכורים שם), שאין השורה בטלה לגבי הכרם, ולכן אין דינה ככרם לענין הרחקה (חסדי דוד שם). היה נטוע כהלכתו, וגפנים החיצונים מראים מבינתיים - היינו שלא היו עיקרי הגפנים שבשורה החיצונה מכוונים כנגד הגפנים שבכרם, אלא ביניהן (חסדי דוד וחזון יחזקאל שם) - כשהוא מודד מבפנים נותן לכרם ארבע אמות, ולגפנים שישה טפחים (תוספתא שם), שהשורה אינה נמנית עם הכרם והיא כגפן יחידית (ר"ש סיריליאו כלאים ה א), ואם זרע חוץ לשישה טפחים מן השורה, בתוך ארבע אמות של הכרם, הגפנים שבשורה מותרות, והכרם אסור (ירושלמי שם, לפי ר"ש סירליאו ור"א פולדא שם).

כשהשורות רחוקות

שורות גפנים הנטועות בריחוק זו מזו אינן מצטרפות להיות כרם[38], ובשיעור המרחק נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שהנוטע את כרמו שש עשרה אמה על שש עשרה אמה - שורות שורות רחוקות זו מזו שש עשרה אמה (רשב"ם בבא בתרא פב ב ד"ה ה"ג) - מותר להביא זרע לשם (תנא קמא ורבי יהודה בכלאים ד ט), שבשיעור זה אין השורות מצטרפות זו לזו לכרם, והרי שורה אחת בפני עצמה אינה כרם (רשב"ם שם) ואין צריך להרחיק מכל שורה אלא כדין גפן יחידית (ראה להלן: ההרחקות. ריבמ"ץ ור"ש ורא"ש שם). ודוקא בכרם גדול של שלש שורות או יותר, אבל כרם של שתי שורות, אם יש ביניהן שמונה אמות מותר לזרוע שם (משנה שם ח), ששתי שורות אינן חשובות תבנית כרם כמו שלש, ובפיזור של שמונה אמות כבר אינן בכלל כרם (ראב"ד כלאים ז ג), או שהנוטע שלש שורות גילה דעתו שבא לנטוע כרם בענין זה, ולכן מצטרפות הן עד ששה עשר אמה, שהרי הן ככרם גדול שיש לו קרחת עד שש עשרה אמה (ראה להלן: במקומות פנויים שבכרם. ריבמ"ץ ור"ש ורא"ש שם).
  • ויש אומרים שאף הנוטע את כרמו על שמונה שמונה אמות - מותר (רבי מאיר ורבי שמעון במשנה שם ט) לזרוע שם (רבי יוסי בשם רב בירושלמי שם ד ו), בין בכרם קטן של שתי שורות, ובין בכרם גדול (ריבמ"ץ שם)[39].

להלכה נחלקו אמוראים וראשונים: יש פוסקים כדעה הראשונה (כן משמע מאביי בבבא בתרא פב ב - פג א; רב נחמן בשם שמואל ורבא בגמ' שם פג א; ראב"ד כלאים ז ג); ויש פוסקים כדעה השניה (רב יוסף בשם שמואל בגמ' שם; רב בירושלמי כלאים ד ו; רמב"ם שם ב-ד; מאירי שם בבא בתרא לז ב, ושם פג א), וכן הלכה (שו"ע שם לב,לד).

ולדעה הראשונה נחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שאם היו ביניהם עד שמונה אמות - אסור ומקדש, אבל אם היו ביניהם משמונה אמות ועד ששה עשר, אסור ואינו מקדש (רבי לעזר בירושלמי שם, ושם ה ד, לפי ר"ש סירליאו ור"א פולדא שם) אלא עד ארבע אמות מן הגפנים (ר"ש סיריליאו שם ז ב), שמן התורה אינו מצטרף לכרם אלא עד שמונה אמות, וחכמים הם שאסרו עד ששה עשר, ולכן אינו מקדש (חזון איש כלאים י יא).
  • ויש אומרים שעד ששה עשר אמות אסור ומקדש (רב בירושלמי שם ד ו, ורבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש בירושלמי שם ז ב, לפי חזון איש שם יב ה).

שתי שורות כשאין ביניהן ארבע אמות

שתי שורות גפנים שביניהן פחות מארבע אמות, אין זה כרם (רמב"ם שם ב, על פי כלאים ה ב; שו"ע יו"ד רצו לב), והרי אלו כגפן אחת, ומרחיק ששה טפחים לכל רוח (רמב"ם שם; שו"ע שם), שכיון שאינו יכול לחרוש בין הגפנים בשוורים אין זה כרם (רא"ש כלאים שם; מאירי עירובין ג ב, בטעם הראשון; ר"י קורקוס שם א), או לפי שגפנים הנטועות כשהן רצופות דוחקות זו את זו, ומפסידות זו את זו (פירוש המשניות לרמב"ם שם; יחוסי תנאים ואמוראים, יעקב הדייבא), ועומדות להיעקר, והרי הן כמי שאינן (יחוסי תנאים ואמוראים שם).

כרם שאין בין שורותיו ארבע אמות

כרם הנטוע על פחות פחות מארבע אמות - שאין בין שורה לשורה ארבע אמות (רש"י עירובין ג ב ד"ה על פחות; ריבמ"ץ ור"ש ופירוש המשניות לרמב"ם כלאים ה ב) - נחלקו בו תנאים:

  • יש אומרים שאינו כרם (רבי שמעון במשנה שם), ודינו כדין גפן יחידית שאין צריך להרחיק את הזרעים ממנו אלא שישה טפחים (ראה להלן: ההרחקות. ר"ש ורא"ש שם; מאירי ותוספות רי"ד עירובין שם), שאין דרך בני אדם לנטוע על מנת לעקור (בבא בתרא קב ב), והנוטע רצופים ודאי לשם כרם נטע הכל, וכיון שאין הכרם נטוע כהלכתו אינו חשוב כרם (רשב"ם שם ד"ה לא נטעי).
  • ויש אומרים שהרי זה כרם, ורואים את האמצעיות - הנטועות בתוך הריוח הראוי להיות בין שורה לשורה (רש"י עירובין שם; ר"ש שם) - כאילו אינן (חכמים במשנה שם), ומצרפים את השורות החיצוניות, אם יש ביניהן ריוח הראוי להן (פירוש הרא"ש וברטנורא שם), ויש בהן חמש גפנים הנטועות כהלכתן בריחוק ארבע אמות ביניהן (רמ"ה בבא בתרא פג א, ושם קב ב), אבל אם אין שם אלא חמש גפנים, שבלא האמצעיות לא יישאר שם שיעור כרם, אינו כרם (תוספות הרא"ש ורשב"א ומאירי עירובין שם), וכן בכל אופן שאם תסלק את האמצעיות לא יישארו שם שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב (ראה לעיל. תוספות עירובין שם ד"ה כרבנן; ראה ריטב"א שם). שלדעה זו דרך בני אדם - לפעמים (ר"י קורקוס כלאים ז ג) - ליטע שורות רצופות, על מנת שהראוי להתקיים יהיה כרם, והשאר ייעקרו לעצים (בבא בתרא קב ב, ורשב"ם ד"ה כרם; פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש ורא"ש וברטנורא שם), וכל העומד ליעקר הרי הוא כעקור (רשב"ם שם פג א ד"ה רואין), ורואים אותן כאילו הן עצים בעלמא (פירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא שם), וחומרא היא לגבי כלאים (רשב"ם שם). וכן הלכה (רמב"ם כלאים שם, לפי רדב"ז ומעשה רקח ומרכבת המשנה שם, ועוד, ופירוש המשניות לרמב"ם שם; שו"ע יו"ד רצו לג, לפי ביאור הגר"א שם ס"ק נב)[40].

משתלות של גפנים שנוטעים אותן בצפיפות, פחות פחות מארבע אמות, כדי לעקור את הגפנים משם כשיגדלו מעט ולנוטען במקום אחר, נחלקו בהן אחרונים:

  • יש אומרים שדינן כדין גפן יחידית, ואין צריך להרחיק מהן אלא ששה טפחים, שעד כאן לא נחלקו התנאים אלא כשדעתו שיישארו לפחות חלק מן הגפנים במקומן, אבל כשדעתו לעקור את כולן אין זה כרם (רא"י אורלנסקי בקובץ הדביר טבת תרפ"א; ארץ חמדה עמ' רמח-ט). ועוד, שאין לומר בזה שרואים את האמצעיות כאילו אינן, שהרי גם החיצוניות עומדות להיעקר (ארץ חמדה שם).
  • ויש אומרים שטעונות הרחקה ארבע אמות כדין כרם, שלא אמרו רואים כאילו אינן אלא כשהגפנים עומדות להיעקר לשם עצי הסקה, אבל כאן אדרבה, זוהי דרך נטיעתן לשותלן בתחילה במקום זה ואחר כך להעבירן למקום אחר, והרי זה כרם; ועוד, שזה שאמרו שהגפנים העומדות להיעקר חשובות כאילו אינן, לא אמרו כן אלא לחומרא, ולא לקולא, לבטל מהן שם כרם (ציץ אליעזר א יח).

גדר

היתה בין שורות הגפנים גדר הגבוהה עשרה טפחים, אינן מצטרפות (כלאים ד ז; כן משמע מרמב"ם כלאים ז ה, ושו"ע יו"ד רצו לה)[41]. וכן חריץ עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים מפסיק בין שתי שורות שלא יצטרפו לכרם (כן משמע מירושלמי כלאים ה ג).

ההרחקות

כל ההרחקות והשיעורים האמורים בכלאים הם באמה בת ששה טפחים (תוספתא כלים, בבא מציעא (צוקרמאנדל) ו יג, לגירסת רב ניסים גאון עירובין ג ב; כן משמע מגמ' שם ג ב - ד א; רמב"ם כלאים ח יב; שו"ע יו"ד רצו סח) שוחקות (גמ' שם; רמב"ם שם שו"ע שם)[42] - אמה מרווחת (ראה ערך אמה: אמה בשיעורי תורה) - ולא יצמצם במידות הכלאים, שאין מצמצמים אלא להחמיר (רמב"ם שם), לפי שמחמירים באיסור תורה (קרית ספר שם). וגם באופנים שאין איסור כלאי הכרם אלא מדרבנן מחמירים למדוד בשוחקות (כן משמע מהגמ' שם, וקרית ספר שם).

במקום שהמדידה במידות שוחקות היא לקולא, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שמודדים לחומרא במידות עצבות (מאירי שם).
  • ויש סוברים שלא חילקו חכמים בכלאים, ולעולם מודדים בשוחקות, אף במקום שהוא לקולא, שהשוו חכמים מידותיהם, והלכו אחר רוב הדינים שהמדידה בהם בשוחקות היא לחומרא, ולא חששו למיעוט הדינים שהמדידה בהם היא לקולא (ריטב"א שם, בשם יש אומרים).

בצד כרם

הבא לזרוע בצד הכרם, מרחיק ארבע אמות מעיקרי הגפנים (רמב"ם שם ז א, על פי תוספתא כלאים (ליברמן) ג ב; שו"ע יו"ד רצו לא)[43], שהן עבודת הכרם, כמלא הבקר וכליו (רש"י עירובין ג ב ד"ה ואם לאו) שהיו בוצרים את הכרמים בשוורים ובעגלות, ובעת החרישה חורשים בין הכרמים בשוורים, ולכן ארבע אמות שאצל הכרם נחשבות ככרם (רש"י שם; ר"ש ורא"ש כלאים ד א), ובטלות לגביו (פירוש רא"ש שם), שכל הצריך לכרם הרי זה הכרם עצמו (רש"י עירובין צג א ד"ה הכי גרסינן). והזורע ארבע אמות שבכרם - מקדש (כלאים ד ה, ושם ז ג; רמב"ם שם ו ג; שו"ע שם כא), ושיעור ההרחקה הוא מן התורה (כן משמע מירושלמי כלאים ח א, ורבנו יונה ומאירי בבא בתרא ב א, ועוד), ושיעור זה הוא הלכה-למשה-מסיני (ראה ערכו. תוספות רי"ד בבא בתרא יט ב; קרית ספר כלאים ו) בכלל ההלכה של שעורים (ראה ערכו. קרית ספר שם)[44].

הרחקה זו צריכה להיות מכל סביביו, בין בצד השורות של הכרם, ובין כנגד ראשי השורות (ירושלמי כלאים ג ו, לגירסת הגר"א, וביאורו שם).

בצד גפן יחידית

בשיעור ההרחקה מגפן יחידית נחלקו תנאים וראשונים:

  • יש אומרים ש"עבודת הגפן" - המקום שצריך לעבד בשבילה, ששם מתפשטים שרשיה לינוק מים, ואסור לזרוע בו (ר"נ אב הישיבה כלאים ו א) - היא ששה טפחים לכל רוח (תנא קמא במשנה שם; רבי יוסי במשנה שם ג ז; רימב"ץ ור"ש ורא"ש שם ה ד, ושם ז א; רמב"ם שם; סמ"ג לאוין רפ), וכן הלכה (שו"ע שם).
  • יש אומרים שלשה טפחים (רבי עקיבא במשנה שם ו א, לפי ר"ש ורא"ש שם; תוספות בבא בתרא לז ב ד"ה אינו, ושם פב ב ד"ה וזורע; יראים עו; חינוך תקמט).
  • ויש אומרים שאין עבודה לגפן יחידית (רבי ישמעאל בירושלמי כלאים ב ח, ושם ד ו), ומותר לזרוע אצלה כשאר אילנות (ר"ש סיריליאו שם ב ח), אבל תחתיה - אסור (כן משמע מר"ש סיריליאו שם ד ו; רש"י בבא בתרא יט ב ד"ה המבריך, לפי דרך אמונה שם ו ג, בביאור הלכה).

חיוב ההרחקה של ששה טפחים הוא הלכה-למשה-מסיני (ראה ערכו. תוספות רי"ד שם; קרית ספר כלאים ו) בכלל ההלכה של שעורים (ראה ערכו. קרית ספר שם), והזורע בתוך עבודת הגפן הרי זה מקדש (כלאים ז ג; רמב"ם שם ו ג; שו"ע שם כא).

אויר הסמוך לכרם וגפן

אויר עשרה טפחים סמוך לכרם או לגפן יחידית אסור לזרוע בו זרעים, כגון שתי גינות זו על גבי זו שיש בתחתונה גפן יחידית או כרם, שאינו זורע בעליונה אלא עד אויר עשרה טפחים קרוב לגפן או לכרם (רמב"ם שם ה; שו"ע שם כג), שרשות הכרם היא עד עשרה טפחים (ריבמ"ץ שם ז ח).

הזורע באויר עשרה - אסור ואינו מקדש (רבי בון בר חייא בשם רבי שמואל בר יצחק בירושלמי שם ז ב, בדעת רבי אלעזר ברבי צדוק בשם רבי מאיר במשנה שם ז ב; ר"ש שם ז ח), והיינו אויר של גפן יחידית, אבל אויר כרם - מקדש (ניר שם ז ה, בדעת הר"ש, בתירוץ השני; חזון איש כלאים יג ז, בדעת הר"ש; תורת זרעים שם, בדעת הירושלמי), לפי שעיקר הענין של אויר אינו שייך אלא בכרם, שרשותו עולה עד עשרה טפחים, ולא בגפן יחידית, שלא שייך בה רשות, אלא שמכל מקום אסרו חכמים לזרוע אף באויר גפן יחידית, ולענין קידוש לא גזרו (תורת זרעים שם)[45].

שרשים

שרשי גפנים היוצאים לתוך ארבע האמות שבין הכרם לתבואה - יעקור (רמב"ם שם יא, על פי תוספתא כלאים (ליברמן) ד י; שו"ע שם סז) את השרשים כדי להרחיק ארבע אמות (מנחת בכורים שם), שאף השרשים בכלל כרם הם (לבוש שם סז). היו שרשי התבואה יוצאים לתוך ארבע אמות - מותר (רמב"ם שם, על פי תוספתא שם; שו"ע שם), ששרשי הגפן הרי הם כגפן, אבל שרשי התבואה אינם כתבואה (רדב"ז שם).

הברכה

המבריך את הגפן בקרקע - שלוקח זמורה מן הגפן וטומן אותה תחת הקרקע כדי שתשתרש ותוציא אילן חדש (ראה ערך הברכה) - אפילו אם הבריכה בתוך דלעת שיבשה או בתוך סילון - צינור - של חרס, לא יזרע עליה ירק, אם אין עפר על גביה שלשה טפחים (כלאים ז א; רמב"ם כלאים ו ז; טוש"ע יו"ד רצה ד), ואם הבריכה בסלע - קרקע קשה (פירוש המשניות לרמב"ם שם) - לא יזרע עליה ירק אם אין עפר על גביה שלש אצבעות (משנה שם; רמב"ם שם ח; טוש"ע שם).

עבר וזרע, נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שאינו מקדש (רבי אלעזר ברבי צדוק משום רבי מאיר במשנה שם, לפי רבי שמואל בשם רבי זעירא בירושלמי כלאים ז ב).
  • ויש אומרים שמקדש, ואסור בהנאה, וכן הלכה (פירוש המשניות לרמב"ם שם, בדעת תנא קמא; כן משמע מיראים עו). ואף לסוברים שאיסור זה טעמו משום הרכבה, ולא משום כלאי הכרם, כתבו אחרונים, שהואיל ונעשה כלאים מחמת הרכבה, חל עליו גם איסור כלאי הכרם (חזון איש כלאים ב ה).

תחת הגפן

הזורע תחת הגפן הרי זה מקדש (כלאים ז ג; רמב"ם שם ח יא; שו"ע יו"ד רצו כז), אף על פי שהזרע רחוק מעיקר הגפן כמה אמות (רמב"ם שם; שו"ע שם), ואפילו היא מאה אמה, כל הגפן כולה אסורה, היא ופירותיה (תוספתא שם), וכל שכן התבואה שהיא תחת הגפן (ביאור הגר"א שם ס"ק מז). ונחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שתחת האשכולות אסור ומקדש, אבל תחת העלים לא (רבי חמא בר עוקבא בשם רבי יוסי בן חנינא בירושלמי כלאים ו ד), שאסור לזרוע תחתם, אך אינו מקדש (שנות אליהו שם).
  • ויש אומרים שאפילו תחת העלים אסור ומקדש (רבי יוסי בירושלמי שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; שו"ע שם).

המפסיקים

גדר

גדר גבוהה עשרה טפחים - וארוכה ארבעה טפחים (תוספתא כלאים (ליברמן) ד א-ב, לפי חסדי דוד שם) - מותר ליטע כרם בצידה מכאן, ולזרוע ירקות בצידה מכאן (כלאים ד ג, לפי פירוש המשניות לרמב"ם שם; משנה בבא בתרא כו א, לפירוש רש"י שם ב א ד"ה אומר לו, ושם יח א ד"ה גדר; תוספתא שם; רמב"ם כלאים ז טו; שו"ע יו"ד רצו מה) בלי שום הרחקה (מאירי עירובין צג א, וחידושי המאירי שם טז א). ואין חוששים ליניקה שיונקים הזרעים והגפנים זה מזה מלמטה, הואיל ואינם מעורבים זה עם זה (רש"י שבת פד ב ד"ה אחת; תוספות בבא בתרא יט א ד"ה המבריך), לפי שבכלאים היכר הוא שצריך, שלא יהיו מעורבים זה עם זה, אבל ליניקה אין חוששים (רש"י שבת שם), שאיסור כלאים תלוי בשניהם, ביניקה ובערבוביא, וכיון שיש כאן גדר אין כאן ערבוביא, וליניקה לחוד אין חוששים (עליות דרבנו יונה בבא בתרא ב א, ושם יט ב; רמב"ן שם יט ב; רשב"א ור"ן שם יט ב, ושם פג א; מאירי שם ב א, וחידושי המאירי עירובין שם).

מחיצה מכח איסור

אין האיסור נעשה מחיצה להציל (ירושלמי כלאים ד א, ושם ח א), כגון תבואה הזרועה סמוך לגפנים בתוך ד' אמות, והיא גבוהה עשרה טפחים, שאינה חשובה כמחיצה להציל שיהא מותר לזרוע בצידה זרעים אחרים (ר"ש סיריליאו שם ד א; ר"א פולדא שם ושם), הואיל והיא עצמה נאסרת (ר"א פולדא שם ח א), אף אם היא עצמה אינה נאסרת, כגון שיבשה כל צרכה (ראה לעיל: הזרעים. ר"א פולדא שם ושם).

מחיצה התלויה באויר

מחיצה התלויה באויר ואינה מגיעה עד הארץ, לתנאים הסוברים שמחיצה תלויה שמה מחיצה (ראה ערך גוד אחית: מחיצה תלויה) מועילה היא להפסיק בכלאי הכרם (רבי יהודה בתוספתא שם ה, לפי ר"י ב"ר גרשון שם). ואף לאמוראים הסוברים בדעת תנאים אלה שאינה מחיצה אלא לענין דינים דרבנן, ולא לאיסורי תורה (ראה ערך הנ"ל: שם), מכל מקום בכלאים, מכיון שאין המחיצה אלא להיכר, שלא תהא ערבוביא, אף מחיצה תלויה מועילה (ר"י ב"ר גרשון שם).

חריץ

חריץ עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים - משפתו אל שפתו (חסדי דוד לתוספתא שם א) - מפסיק לכלאי הכרם (רמב"ם שם, על פי כלאים ד ג; שו"ע שם), שמותר ליטע כרם בצדו מכאן, וירקות בצדו מכאן (רמב"ם שם; שו"ע שם). ואם אין בו רוחב ארבעה טפחים אינו מפסיק, לפי שנוח לפסוע עליו מצד לצד (חידושי מהרי"ח למשנה שם), ואינו ניכר (ערוך השלחן שם סד).

גדר שנפרצה

גדר שנפרצה עד עשר אמות, הרי הפרצה כפתח (כלאים ד ד; רמב"ם שם טז; שו"ע שם מו), ומותר לסמוך זרעים לגפנים אפילו כנגד הפרצה (כן משמע מתוספתא שם ו; ר"ש ורא"ש שם), ואף על פי שיש בזה קצת מראית העין של כלאים, הואיל ואין הפרצה על פני כל הכרם אין זו מראית העין גמורה לאסור (חידושי המאירי עירובין טז א). נפרצה יתר מיכן, כנגד הפרצה אסור (משנה שם; רמב"ם שם; שו"ע שם), אבל כנגד העומד מותר (ירושלמי כלאים ד ב, ועוד; ר"ש שם; תוספות ישנים ותוספות רא"ש ורשב"א ועוד עירובין שם)[46].

נפרצו בה פרצות רבות - וכולן משלשה טפחים ומעלה ועד עשר אמות (כן משמע מר"ש ורא"ש שם) - אם היה העומד מרובה על הפרוץ - מותר (משנה שם) אף כנגד הפרוץ (תוספתא שם; ר"ש ורא"ש שם), וכאילו אין שם פרצה (רמב"ם שם; שו"ע שם). היה הפרוץ מרובה על העומד, כנגד הפרצה אסור (משנה שם; ירושלמי שם; רמב"ם שם; שו"ע שם) לזרוע, עד שירחיק כשיעור (רמב"ם שם; שו"ע שם), אבל כנגד העומד - מותר (תוספתא שם, לגירסת הגר"א שם; ר"ש ורא"ש שם; ר"ש סיריליאו שם; סמ"ג לאוין רפ). ואף על פי שלענין מחיצות בשבת אסור אפילו כנגד העומד (ראה ערך מחיצה), בשבת צריך מחיצה שלמה לכל רשות-היחיד (ראה ערכו), וכל שהפרוץ מרובה בטלה המחיצה, אבל בכלאים אין המחיצה באה אלא להבדיל בין הזרוע לנטוע, וכל שהעומד הוא חשוב מותר לזרוע כנגדו (ר"ן עירובין שם). ודוקא כשהעומד רחב ארבעה טפחים, אבל אם אינו רחב ארבעה, אף כנגד העומד אסור (תוספתא שם, לגירסתנו; גמ' שם; ריבמ"ץ ור"ש ורא"ש שם), שאם יש בו ארבעה טפחים הרי הוא חשוב להתיר כנגדו, ואם אין בו שיעור זה אינו חשוב (כן משמע מהגמ' שם ב; גאון יעקב עירובין שם, ותפארת ישראל שם, בועז ב, בדעת הר"ש שם). היה העומד כפרוץ, מותר לזרוע כנגד הפרצה (רב פפא בגמ' שם, ומסקנת הגמ'; רמב"ם שם; שו"ע שם).

צורת הפתח

צורת-הפתח (ראה ערכו) חשובה כמחיצה לכלאי הכרם (תוספתא שם ה, לפי חסדי דוד שם; כן משמע מעירובין יא א-ב, וירושלמי כלאים ד ב, ועוד; רוקח צד; רא"ש סוכה א ו). ואף לסוברים שבמחיצות שבת אין רשות-היחיד (ראה ערכו) נעשית על ידי צורת הפתח מכל ארבע הרוחות (ראה ערך מחיצה וערך צורת הפתח), בכלאים הרי אלו מחיצות להפסיק (תוספות שם א ד"ה אילימא, בשם ריצב"א; ריטב"א שם), לפי שבכלאים אין חילוק בין שתי מחיצות לארבע (תוספות שם), ודי לכלאים במחיצה אחת, שהרי היא כגדר שסומך לה מכאן ומכאן, ואף ארבע צורות הפתח מארבע רוחות אינן אלא כמחיצה אחת, שכל אחת מהן מתירה את הזריעה באותה רוח (כן משמע מהריטב"א שם).

פי תקרה

פי-תקרה (ראה ערכו) חשוב כמחיצה לכלאי הכרם (ראה להלן), ולכן בית שחציו מקורה וחציו אינו מקורה, והיו גפנים נטועים בצד זה, מותר לזרוע ירקות בצד האחר (עירובין צג א; רמב"ם כלאים ז יח; שו"ע יו"ד רצו מח), מחוץ לקרוי מיד, בלי להרחיק (רש"י שם ד"ה מותר), לפי שפי תקרה כאילו יורד וסותם, ונעשה ביניהם כמחיצה (רש"י שם; מאירי שם; רמב"ם שם; שו"ע שם), אבל אם השוה את קרויו - שקירה את כל הבית (רש"י שם ד"ה השוה) - אסור (גמ' שם; רמב"ם שם; שו"ע שם).

שומרה

שומרה שבכרם - מקום גבוה ששומר הכרם יושב בו (פירוש המשניות לרמב"ם כלאים ה ג) - אם היא גבוהה עשרה טפחים ורחבה ארבעה, זורעים בראשה (משנה שם, לגירסת פירוש הרא"ש שם; רמב"ם שם כב; שו"ע שם נב), לפי שהיא חולקת רשות לעצמה (רדב"ז שם). אבל אם היה שער כותש - שהענפים מסתבכים ומתערבים זה עם זה (ערוך, סער ב; ריבמ"ץ שם, בשם רבו; ר"ש ורא"ש וברטנורא שם) על גבי השומרה (ר"ש ורא"ש וברטנורא שם), או שענפי הגפנים מגיעים לראש השומרה (כן משמע מהרמב"ם ושו"ע שם; ר"י קורקוס שם) - אסור (משנה שם; רמב"ם שם; שו"ע שם), שלא ייראה ירק בתוך הכרם מלמעלה (רמב"ם שם; שו"ע שם)[47].

אימתי מותר לזרוע בראש השומרה, כשיש שם - בתוכה (רמב"ם שם; שו"ע שם) - חלל ארבעה טפחים (רבי חייא בשם רבי יוחנן בירושלמי שם ה ג; רמב"ם שם; שו"ע שם) על ארבעה טפחים (רדב"ז שם), כדי שתהא השומרה מופלגת מן הארץ (רמב"ם שם; שו"ע שם).

גת

הגת שבכרם, שהיא עמוקה עשרה טפחים ורחבה ארבעה, נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שזורעים בתוכה (רבי אליעזר בכלאים ה ג), לפי שעמוק כגבוה (ירושלמי שם ה ג), וכשם שמותר לזרוע על גבי שומרה שבכרם הגבוהה עשרה טפחים (ראה לעיל), כך מותר לזרוע בגת העמוקה עשרה טפחים (ריבמ"ץ שם; ר"ש סיריליאו שם) שהיא חולקת רשות לעצמה (ר"ש סיריליאו שם).
  • ויש אומרים שאין זורעים בתוכה (חכמים במשנה שם), לפי שאויר הכרם מקיף את הגת (ירושלמי שם), מה שאין כן בשומרה, שהיא גבוהה ואין אויר הכרם מקיפה (פירוש הרא"ש שם), שלמעלה מעשרה טפחים רשות אחרת היא (שנות אליהו שם), וכן הלכה (רמב"ם שם כ; שו"ע שם נ).

חריץ

חריץ העובר בכרם, אם היה מפולש מראש הכרם ועד סופו, הרי זה נראה כבין שני כרמים, וזורעים בתוכו (רבי אליעזר בן יעקב במשנה שם), שהרי זה הפסק, והוא כרשות אחרת (ר"ש ורא"ש שם). ונחלקו תנאים אם ההיתר הוא רק בחריץ המפולש כדי הוא ועבודתו (חכמים בירושלמי שם); או שמותר עד סוף ארבע אמות של עבודת הכרם מכאן ומכאן (רבי אליעזר בן יעקב בירושלמי שם, לפי ר"א פולדא ושנות אליהו שם), וכן הלכה (פירוש המשניות לרמב"ם (קאפח) שם).

ואם לאו - שאינו מפולש (ריבמ"ץ ור"ש ורא"ש שם), אלא הכרם מקיפו משלש רוחותיו (ר"ש ורא"ש שם) - הרי הוא כגת שבכרם (רבי אליעזר בן יעקב במשנה שם) שנחלקו בה חכמים (ראה לעיל).

במקומות פנויים שבכרם

איסור זריעת כלאי הכרם הוא אפילו במקום בתוך הכרם שאין בו גפנים, כל שיש עליו שם "כרם", שהתורה הקפידה על שם כרם, כמו שנאמר: לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם (דברים כב ט. כן משמע מתוספות עירובין צב ב ד"ה גפנים).

קרחת הכרם

"קרחת הכרם", והיא כרם שחרב באמצעיתו (כלאים ד א), ויש גפנים מסביב לכל הקרחה[48], וכן כשהקרחת הולכת על פני כל רוחב הכרם, ואין שם גפנים אלא משני צידיה (רש"י עירובין ג ב ד"ה שחרב באמצעיתו; ר"ש ורא"ש שם), נחלקו בה תנאים:

  • יש אומרים שאם יש בקרחת עשרים וארבע אמות - מותר לזרוע שם, פחות מכאן - אסור (בית שמאי במשנה שם, וריבמ"ץ ור"ש ורא"ש שם), שלדעתם שיעור שדה הוא ארבע אמות, ושיעור עבודת הכרם הוא שמונה אמות, וצריך שיהיה שמונה אמות מכל צד, שהן חשובות ככרם עצמו, ועוד ארבע אמות מכל צד לעבודת השדה, שבפחות מזה הן בטלות לגבי הכרם (ירושלמי שם ד א, לגירסתנו, לפי ר"ש סיריליאו ור"א פולדא; רש"י שם ד"ה ואם לאו, בפירוש השני), או ששדה היא שמונה אמות, ועבודת הכרם ארבע (רש"י שם, בפירוש הראשון; ר"ש ורא"ש שם).
  • ויש אומרים, שאם אין שם שש עשרה אמה לא יביא זרע לשם, ואם יש שם שש עשרה אמה, נותן לה עבודתה (בית הלל במשנה שם) ארבע אמות מכל צד, שהיא עבודת הכרם (פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש ורא"ש שם), וזורע את המותר (בית הלל במשנה שם) שהוא שמונה אמות או יותר (פירוש המשניות לרמב"ם שם), שלדעתם ארבע אמות לכל צד היא עבודת הכרם, ואם נשארו מלבדן עוד שמונה אמות אינן בטלות לגבי הכרם (רש"י שם; ר"ש ורא"ש שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; שו"ע שם)

מחול הכרם

"מחול[49] הכרם", והוא - מקום פנוי מסביב לכרם (ר"ש ורא"ש כלאים ד ב) - בין כרם לגדר (משנה שם)[50], נחלקו בו תנאים: יש אומרים שש עשרה אמה (בית שמאי במשנה שם א); ויש אומרים שתים עשרה אמה (בית הלל במשנה שם; סתם משנה שם ב), שאם אין בין הכרם לגדר שתים עשרה אמה לא יביא זרע לשם, ואם יש שם שתים עשרה אמה נותנים לו את עבודתו - ארבע אמות שהן עבודת הכרם (ראה לעיל. פירוש המשניות לרמב"ם שם) - וזורע את המותר (סתם משנה שם) אפילו עד הגדר, היינו שמונה אמות (פירוש המשניות לרמב"ם שם), וכן הלכה (רמב"ם כלאים ז יב-יג; שו"ע יו"ד רצו מג).

וזו היא מחיצת הכרם להחמיר, שאילמלא היתה שם מחיצה היה מרחיק ארבע אמות מן הכרם וזורע, ועכשיו שיש שם מחיצה, והכרם רחוק ממנה פחות משתים עשרה אמה, לא יביא זרע לשם (כן משמע מעירובין צג א).

"מוֹתר מחול הכרם" - מוּתר (משנה שם ז ג), שאם זרע במחול הכרם בריחוק ארבע אמות מן הגפנים, לא קידש (פירוש המשניות לרמב"ם וריבמ"ץ ור"ש ורא"ש שם; רמב"ם שם יג; שו"ע שם), ונחלקו הדעות אם איסור הזריעה בו הוא מן התורה (ביאור הגר"א לירושלמי כלאים ח א); או מדרבנן (קרית ספר שם).

כרם קטן וכרם גדול

אין מחול הכרם אלא לכרם גדול - לכל הפחות שלש שורות עם שלש גפנים או יותר בכל שורה (ירושלמי שם, לפי ר"ש סיריליאו שם) - ולא לכרם קטן (ירושלמי כלאים ד א, ושם ז ב; רמב"ם שם; שו"ע שם) של שתי שורות, אפילו כשיש בכל אחת יותר משלש גפנים (ירושלמי שם, לפי מראה הפנים שם; כסף משנה וממרכבת המשנה שם ומראה הפנים שם, בדעת הרמב"ם)[51]. שאם יש גדר כנגד כרם קטן אין נותנים לו שתים עשרה אמה (ר"ש סיריליאו שם ד א), אלא מרחיק ארבע אמות מעיקרי הגפנים וזורע עד הגדר (רמב"ם שם; שו"ע שם).

כרם גדול שהיו בין שורותיו שמונה אמות או יותר, אין לו מחול (ירושלמי שם ז ב; רמב"ם שם; שו"ע שם) אף לדעת התנאים שחשוב כרם, שהשורות מצטרפות עד שש עשרה אמה (ראה לעיל: סדרו וצורתו. ר"ש סיריליאו ור"א פולדא שם), שהואיל ובאופן זה אינו מקדש, לסוברים כן (ראה לעיל: שם), אין לו מחול, שאין מחול אלא במקום קידוש (ר"ש סיריליאו שם).

מרוח אחת

מחול הכרם שאמרו היינו אפילו כשאין הגדר אלא מרוח אחת של הכרם, ואפילו אינה כנגד כל אותה רוח, אלא כנגד שלש גפנים (ירושלמי שם ד א) בשלש שורות, שהן שיעור כרם גדול שיש לו מחול (ראה לעיל. ביאור הגר"א לירושלמי שם)[52]. ואם יש לו גדר כנגד שלש שורות יש לו מחול לכל אורכו, וצריך להרחיק שנים עשר אמה אפילו במקום שאין שם גדר (ר"ש סיריליאו ופני משה שם)[53].

הגדר

גדר שאמרו לאו דוקא גדר ממש של אבנים, אלא אפילו עשה פסים שאין בין אחד לחברו שלשה טפחים, שדינם כמחיצה (ראה ערך לבוד וערך מחיצה. ירושלמי כלאים ד א, לפי ר"ש סיריליאו ור"א פולדא שם; כן משמע מרימב"ץ שם ד ב), ואפילו קמה, ואפילו קשים (ירושלמי שם) כשהם גבוהים עשרה טפחים (ר"ש סיריליאו שם). היה גובה הגדר המקיפה את הכרם פחות מעשרה טפחים, אין לכרם זה מחול (רמב"ם שם יד, על פי משנה שם ד ג; שו"ע שם מד), וכן אם היתה הגדר גבוהה עשרה טפחים, אבל אין בה רוחב ארבעה טפחים, אין לו מחול, אלא מרחיק מסוף הגפנים ארבע אמות וזורע עד המחיצה (רמב"ם שם; שו"ע שם), שאין מחול אלא למחיצה גמורה (ר"י קורקוס שם), וכל שאין שם מחיצה חשובה הרי הגדר כמי שאינה (ט"ז שם ס"ק יז).

בגפנים מודלות

גפנים הגדלות כברייתן, שהשריגים ואשכולות שלהן מונחים על הארץ, הן הנקראות כרם, אבל העושה כעין מיטה או שבכה - בנין של עצים המסודרים כמין סכך, שתי וערב (ריבמ"ץ ור"ש ורא"ש כלאים ו ג) - כדי שיהיו השריגים והאשכולות נסמכים עליה, ומגביה ומדלה את נוף הגפנים על גבי אותה שבכה, הרי זה נקרא "עריס", ואותם קנים שהדלה עליהם נקראים "אפיפירות" (רמב"ם כלאים ח א; שו"ע יו"ד רצו נו), ואף גפנים המודלות על גבי כותל נקראות "עריס" (פירוש המשניות לרמב"ם שם ו א).

דינים מיוחדים ישנם באפיפירות ובעריס, לענין זריעה תחתיהם במקום שאין ענפי הגפן מגיעים אליו, ולענין צירוף הגפנים לשיעור כרם, ולענין שיעור ההרחקה מהן.

מותר אפיפירות

המדלה את הגפן על מקצת אפיפירות - מקלעות של עצים או קנים שמדלים עליהן את הגפנים (ראה לעיל. פירוש המשניות לרמב"ם וריבמ"ץ ור"ש ורא"ש כלאים ו ג), והדלה את הגפן על מקצתם, ומקצתם נשארו בלא גפן (ריבמ"ץ שם) - לא יביא זרע אל תחת המוֹתר (משנה שם; רמב"ם שם ו יב; שו"ע שם כז), אף על פי שאין עליהם לא שריגים ולא עלים (רמב"ם שם; שו"ע שם). איסור זה הוא מדרבנן (שו"ת מהרי"ל (החדשות) קכה; קרית ספר שם), שהואיל וסופן של הזמורות למלא את כל האפיפירות, הרי זה נראה לבני אדם כזורע תחת העלים והזמורות של הגפן, והמקום שתחת הגפן קרוי בלשון בני אדם כרם (כן משמע משו"ת המהרי"ל שם).

עד היכן אסור לזרוע תחת מותר אפיפירות, נחלקו אמוראים:

  • יש אומרים עד ארבע אמות (רבי יעקב בר אידי בשם רבי שמעון בן לקיש בירושלמי שם ו ג) מקצה ענפי הגפן המודלה (כן משמע מר"ש שם ז ג, ור"ש סיריליאו שם ז ב), וכן הלכה (הלכות כלאים על פי פסקי החזון איש (כהנא) פ).
  • ויש אומרים עד שש אמות (רבי אחא ורבי חיננא בשם רבי שמעון בן לקיש בירושלמי שם, לגירסתנו)[54].

הזורע תחת מותר אפיפירות לא קידש (משנה שם וז ג; רמב"ם שם; שו"ע שם) הואיל ואין הזרע תחת סיכוך הגפן (רמב"ם שם; שו"ע שם), כשזרע ששה טפחים (ירושלמי כלאים ז ב).

זריעה מתחת לאילן שהדלו עליו

המדלה את הגפן על מקצת אילן סרק, דין האילן כדין אפיפירות (כן משמע ממשנה שם ו ג; רמב"ם שם; שו"ע שם), אבל המדלה את הגפן על מקצת אילן מאכל, מותר להביא זרע אל תחת המוֹתר (משנה שם ד; רמב"ם שם; שו"ע שם), היינו מתחת בדי האילן שלא נמשכו עליהן שריגי הגפן (רמב"ם שם; שו"ע שם), לפי שאדם מבטל אילן סרק לגבי גפנו (ירושלמי שם ו ג), ועומד הוא לכך שיתפשטו ענפי הגפן על כולו, ולכך היתה כוונתו (פירוש המשניות לרמב"ם שם), אבל אין אדם מבטל אילן מאכל לגבי גפנו (ירושלמי שם; רמב"ם שם; שו"ע שם) לעשות אותו אפיפירות לגפן (רמב"ם שם; שו"ע שם), לפי שהגפן מכחישה את פירות האילן (ר"ש סיריליאו שם), ואין אדם מתכוין להפסידו (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

איזהו אילן סרק, נחלקו תנאים:

  • יש אומרים כל שאינו עושה פירות (תנא קמא במשנה שם ה), וכן הלכה (פירוש המשניות לרמב"ם שם; כן משמע מרמב"ם ושו"ע שם).
  • יש אומרים שהכל אילן סרק חוץ מן הזית והתאנה (רבי מאיר במשנה שם), שלדעתם כל שאר אילנות אדם מבטל אצל גפנו (ר"ש ורא"ש וברטנורא שם).
  • ויש אומרים שכל שאין נוטעים כמוהו שדות שלמות, הרי זה אילן סרק (רבי יוסי במשנה שם), שאינו חשוב בעיניו (ר"ש סיריליאו וברטנורא שם), והוא מבטלו לגפנו (ר"ש ורא"ש וברטנורא שם).

עשתה זמירות חדשות

למרות שהזורע תחת מותר אפיפירות אינו מקדש (ראה לעיל), אם הילך החדש - אסור (משנה שם ג), היינו שאם עשתה הגפן זמורות חדשות (ריבמ"ץ ור"ש וברטנורא שם), או שהתפשטו ענפיה (פירוש המשניות לרמב"ם ורא"ש שם) ומילאו את כל האפיפירות עד שסיככו על הזרע, אסור אותו זרע (פירוש המשניות לרמב"ם וריבמ"ץ ור"ש ורא"ש וברטנורא שם) אם הוסיף מאתים (רא"ש ורע"ב שם) כדין הזורע תחת הגפן, שמקדש (ראה לעיל: ההרחקות. ריבמ"ץ שם).

גפן המודלה על מקצת אילן מאכל, שמותר לזרוע תחת האילן (ראה לעיל), אם הלך החדש, יחזירנו (משנה שם ד; רמב"ם שם; שו"ע שם), ונחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים, שאם הלך החדש על כל האילן, יחזירנו למקום שהיה שם מתחילה, ויזרע את המותר (ריבמ"ץ ור"ש ורא"ש וברטנורא שם), שדוקא באילן מאכל רשאי לעשות כן, אבל באילן סרק, אף אם החזיר את ענפי הגפן למקומם הראשון אסור לזרוע שם, שכבר נתבטל לגפן ונעשה כולו אפיפירות בכל מקום שהלך שם החדש, ואסור לזרוע תחתיו, אבל אם זרע שם לא קידש (תוספות יום טוב שם, בדעת הר"ש).
  • ויש מפרשים שלא אמרו יחזירנו אלא כשכבר זרע תחת המותר, ונתפשטו ענפי הגפן וסיככו על הזרע (פירוש המשניות לרמב"ם ורמב"ם שם; ר"ש סיריליאו שם) שמחזירם לצד אחר (פירוש המשניות לרמב"ם שם), והזרעים מותרים (תוספות יום טוב שם) בהנאה, מה שאין כן באילן סרק, שכיון שהיתה זריעתו באיסור, אם הלך החדש הרי הזרעים אסורים בהנאה (ראה לעיל. חזון איש כלאים יג א), וכן הלכה (שו"ע שם).

שורה בצד גדר

עריס, שהוא שורה אחת של חמש גפנים - או יותר (רמב"ם שם ח ב; שו"ע שם נז) - בצד גדר הגבוהה עשרה טפחים, או בצד חריץ העמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים, נותנים לו עבודתו ארבע אמות (כלאים ו א; רמב"ם שם; שו"ע שם), כדרך שמרחיק מן הכרם (רמב"ם שם; שו"ע שם)[55], אף על פי שלהלכה שורה אחת אינה חשובה כרם (ראה לעיל: סדרו וצורתו. כן משמע מהירושלמי שם ו א), ואפילו היה העריס מעוקם (ירושלמי שם), היינו שלא היו הגפנים מכוונות בשורה, אלא זו נכנסת וזו יוצאת, שבדרך כלל אינן מצטרפות לכרם (ראה לעיל: שם. ר"ש שם). והדברים אמורים כשעירס את הגפנים על גבי הגדר (רמב"ם שם; ראב"ד ותוספות שאנץ עדיות ב ד; שו"ע שם) או על גבי החריץ (חזון איש שם), שכיון שהדלה, הגדר מחשיבתן, וצריך הרחקה כדין כרם מפני מראית העין (ראב"ד ותוספות שאנץ שם)[56].

לא נאמר דין עריס אלא כשיש שם לפחות חמש גפנים (ירושלמי שם; פירוש המשניות לרמב"ם שם ב), שהוא שיעור כרם של שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב (לבוש שם נז). היתה הגדר פחות מעשרה טפחים אין בזה דין עריס, ודי להרחיק ששה טפחים מן הגפנים, שהעריס והגדר יחד הם הגורמים את האיסור (ראב"ד שם; ר"ש סיריליאו שם; משנה ראשונה שם), וכן בחריץ הדברים אמורים דוקא בעמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים, ולא פחות (כן משמע מהרדב"ז שם)[57].

בחוץ לארץ

להלכה אסור לזרוע כלאי הכרם בחוץ לארץ מדרבנן (ראה לעיל: מקומו וזמנו), וכתבו ראשונים שהם אסורים בהנאה (רמ"ה ותוספות ר"י הזקן ומאירי קדושין לט א; חינוך תקמט, בסתם; רבנו ירוחם כא א, ושם כב א; ועוד), ומצוה לשורפם באש (ראה להלן: איסור הנאה. כל בו צב), והאוכל כזית מכלאי הכרם של חוץ לארץ לוקה מכת-מרדות (ראה ערכו. רמב"ם מאכלות אסורות י כא)[58], ואסור לקיימם (רמב"ן ומאירי וריטב"א ומיוחס לר"ן שבת קלט א).

איסור זריעה

נהגו העם - בכלאי הכרם בחוץ לארץ (ירושלמי ברכות ג ד, לפי יחוסי תנאים ואמוראים, ר' יהודה גלוסטרא, וחרדים שם) - כסוברים שאין לוקים על כלאי הכרם בארץ ישראל עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד (ראה לעיל: הכלאים וזריעתם. ברכות כב א, וחולין קלו ב; ירושלמי שם), וכן הלכה (ראה לעיל: שם). ונחלקו הדעות:

  • יש סוברים שמותר לכתחילה לזרוע תבואה או ירקות בכרם בחוץ לארץ (תשובות גאונים קדמונים מד; תשובת רב נטרונאי בתמים דעים קלג; האורה א מח; רמב"ם כלאים ח יג; רא"ש, הלכות קטנות כלאים ד), ואין צריך להרחיק מן הכרם כדי עבודה (תשובות גאונים (הרכבי) י ותל; האורה שם; רמב"ם שם), ומותר לזרוע תחת הגפן (תוספות קדושין לט א ד"ה לא). וכל השיעורים של ההרחקות בין גפנים ותבואה וירקות (ראה לעיל: ההרחקות) לא נאמרו אלא בארץ ישראל, או בסוריא (ראה ערכו. רמב"ם שם), וזה שאסרו כלאי הכרם מדרבנן בחוץ לארץ לא אמרו אלא בשני מינים וחרצן במפולת יד (תשובות גאונים קדמונים שם; תשובות גאונים (הרכבי) שם; רמב"ם שם; סמ"ג לאוין רפ; פסקי תוספות שם), אבל זריעת שני מינים בכרם נטוע - מותרת (המאורות ברכות כב א; ר"י קורקוס שם, בדעת הרמב"ם), וכן זריעת מין אחד עם חרצן (טור יו"ד רצו), וכן הלכה (טוש"ע שם סט).
  • ויש סוברים שאסור מדרבנן לזרוע שני מיני זרעים בכרם בחוץ לארץ אפילו שלא במפולת יד (רמ"ה וריטב"א קדושין לט א; תלמיד הרשב"א כלאים ה; נמוקי יוסף ברכות שם), אבל מין אחד בכרם - מותר (רמ"ה וריטב"א שם; רמב"ן שבת קלט א; נמוקי יוסף ברכות שם), ששני מינים כשיצמחו יהיו דומים לכלאים דאורייתא, שאין הדבר ניכר אם נזרעו במפולת יד או לא, אבל מין אחד בכרם, שאינו דומה לכלאים דאורייתא, אף על פי שבארץ ישראל אסור מדרבנן לזורעו, לדעתם (ראה לעיל: הכלאים וזריעתם), בחוץ לארץ לא גזרו על כך (רמ"ה שם)[59].

אכילה והנאה מהזרוע

ובכל האופנים הנ"ל של ההיתר, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שהירק אסור באכילה (רמב"ם שם יד; סמ"ג לאוין רפ; שו"ע שם), וכן הכרם (השלמה ומאורות ברכות שם; רבי דוד עראמה כלאים שם), אך בהנאה מותרים הם (כן משמע מכסף משנה ובית יוסף שם), שלדעתם בארץ ישראל כלאי הכרם אף באופנים אלו אסורים בהנאה מן התורה (ראה לעיל: שם), ולכן בחוץ לארץ אסורים הם על כל פנים באכילה (כסף משנה ובית יוסף שם)[60].
  • יש סוברים שאסורים בהנאה (השלמה ומאורות שם, בדעת הרמב"ם; תוספות ר"י הזקן קדושין שם), וזה שאמרו שנהגו העם כן, היינו שנהגו היתר לזרוע, אבל הפירות של זריעה זו אסורים בהנאה (השלמה ומאורות ומאירי שם)[61].
  • ויש מחלקים, שהזורע שני מינים בכרם בחוץ לארץ, אפילו שלא במפולת יד, אסורים הם בהנאה (רמ"ה ושיטה קדמונית קדושין שם; אגרת התשובה לרבנו יונה ד; נמוקי יוסף ברכות שם וקדושין שם), ואילו הזורע מין אחד בכרם מותרים הם באכילה ובהנאה (השלמה ומאירי ברכות שם).

זרעים האסורים מדרבנן

מיני זרעים שאין כלאי הכרם נוהגים בהם בארץ אלא מדרבנן (ראה לעיל: הזרעים), נחלקו הדעות אם אף בחוץ לארץ אסורים (כן משמע מתלמיד הרשב"א כלאים ה, ופסקי ריא"ז קדושין א י ז); או שהם מותרים שם (ישועות מלכו כלאים ה ג; פסקי הלכות יד דוד ב יב).

אמירה לגוי קטן

באמירה לגוי קטן, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאם אמר לגוי קטן לזרוע לו כלאי הכרם בחוץ לארץ, מותר (רמב"ם כלאים ח יג, וסמ"ג לאוין רפ, על פי שבת שם), ומותר אף לכתחילה לומר לו כן, מכיון שאין כלאי הכרם בחוץ לארץ אלא מדרבנן (ט"ז יו"ד רצו ס"ק כא, לדעה זו), אבל לא יאמר כן לגוי גדול, כדי שלא יתחלף בישראל (כן משמע מהגמ' שם; רמב"ם שם), ולא לתינוק ישראל, כדי שלא יתרגל לעשות כן (כן משמע מהגמ' שם; פרישה שם סק"ט, בשם מורו ורבו), וכן הלכה (טוש"ע שם סט).
  • ויש אומרים שאסור לומר אף לתינוק גוי, שאפילו קיום כלאים בחוץ לארץ אסור (ראה לעיל), וכל שכן זריעתם על ידי גוי (רמב"ן וריטב"א ומיוחס לר"ן שם).

ספק כלאים

ספק כלאי הכרם, בארץ ישראל אסור (כן משמע מערלה ג ט; רמב"ם מאכלות אסורות י יא-יב; טור שם), ובסוריא (ראה ערכו) מותר (משנה שם; רמב"ם שם), ואין צריך לומר בחוץ לארץ (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שהואיל וכלאי הכרם בחוץ לארץ אינם אלא מדרבנן, הרי זה ספק-דרבנן (ראה ערכו) שהולכים בו להקל (רמ"ה קדושין לח ב), ולכן כרם שהוא ספק כלאים, בחוץ לארץ מותר (רמב"ם שם יב).

ספק מהיכן הירק

כרם - של גוי (כן משמע מרש"י קדושין לח ב ד"ה יורד, ותוספות שם לו ב ד"ה כל; שו"ת הרמב"ם (פרידברג) קל; תוספות ר"י הזקן שם לח ב; שו"ת הרשב"א ה נו), או של ישראל עבריין (כן משמע מרש"י ברכות לו א ד"ה ובחוצה לארץ) - שהוא נטוע ירק, וירק נמכר חוצה לו - וספק אם מירק שגדל בכרם הוא, או ממקום אחר (רש"י קדושין שם ד"ה וירק; רמב"ם מאכלות אסורות י יא) - בארץ ישראל אסור, ובסוריא מותר (ערלה ג ט; תוספתא ערלה (ליברמן) א ח; רמב"ם שם), שמספק הולכים להקל ואומרים שמשדה היתר נלקט (ריבמ"ץ שם)[62].

לסוברים שאין איסור אכילה והנאה נוהג בכלאי הכרם בחוץ לארץ אלא בזורע שני מינים בכרם במפולת יד (ראה לעיל), סתם ירקות הנמצאים זרועים בכרמים מותרים באכילה, שאין זה מצוי שנזרעו באיסור (רמ"א יו"ד רצו סט).

איסור הנאה

כלאי הכרם אסורים בהנאה (כלאים ח א; רמב"ם מאכלות אסורות י ו; טוש"ע יו"ד רצו ג) אם קיימם, והדבר נלמד בגזרה-שוה (ראה ערכו) "קודש" "קודש", נאמר כאן קודש - לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם (דברים כב ט) - ונאמר להלן קודש - בהקדש (ראה ערכו): וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה' (ויקרא ה טו. רבנו הלל לספרי כי תצא רל)[63] - מה להלן אסור בהנאה (ראה ערך מעילה), אף כאן אסור בהנאה (ספרי שם), ופירוש הכתוב הוא: פן תאסר בהנאה כקודש (השרשים לרד"ק, קדש)[64].

איסור זה נמנה במנין-המצוות (ראה ערכו) בכלל הלאוין (ספר המצוות ל"ת קצג; סמ"ג לאוין קמה; סמ"ק רטז; חינוך תקמט), שלא לאכול כלאי הכרם (רמב"ם וסמ"ק וחינוך שם), לפי שלשון "פן" חשוב כלאו (ראה ערך אזהרה: לשונות האזהרה. ספר המצוות וחינוך שם)[65].

מלקות

האוכל כלאי הכרם לוקה עליהם (פסחים כד ב; ירושלמי יומא ח ג; רמב"ם שם ז, וסנהדרין יט ד) מן התורה (רמב"ם מאכלות אסורות שם), ש"פן תקדש" חשוב כלאו (ראה ערכו. רש"י שם ד"ה כלאי הכרם)[66].

שיעור המלקות הוא כזית, שאם אכל כזית - בין מן הירק ובין מן הענבים - לוקה, ושניהם מצטרפים זה עם זה (רמב"ם מאכלות אסורות י ז; סמ"ג שם). טעם שהאוכל פחות מכזית אינו לוקה, אף על פי שלא נאמרה בכלאי הכרם לשון אכילה (ראה ערכו), לפי שבכלל ההלכה-למשה-מסיני (ראה ערכו) של שיעורים (ראה ערכו) נאמר שאין לוקים על אכילת פחות מכזית, אף במקום שלא נאמרה לשון אכילה (פרי מגדים, פתיחה לפסח ב ג ה-ו), או שהואיל וענין האיסור הוא אכילה, אף על פי שלא נאמרה בו לשון אכילה, אין אכילה בפחות מכזית, ואינו לוקה (כתבי הגר"ח, סוף פסחים בענין כזית באכילת מרור).

ולוקים עליהם אפילו אם אכלם שלא כדרך הנאתם (פסחים כד ב; רמב"ם שם יד י), כגון שעירב בהם דבר מר (רמב"ם שם יא), שלא כשאר אסורי-אכילה (ראה ערכו) ואסורי-הנאה (ראה ערכו) שפטור עליהם אם אכלם שלא כדרכם (ראה ערך אכילה: איכותה, וערך אסורי אכילה: שלא כדרך אכילתם, וערך אסורי הנאה: שלא כדרך הנאתם), מפני שבכלאי הכרם לא נאמרה לשון "אכילה" (גמ' שם; רמב"ם שם י), אלא הוציאה התורה איסור אכילתם בלשון הֶקְדֵשׁ, לאוסרם אפילו שלא כדרך הנאה (רמב"ם שם).

אף הנהנה מכלאי הכרם, כגון שעשה מהם אספלנית והניחה על גבי מכתו - לוקה (ירושלמי ערלה ג א ופסחים ב א; חינוך שם)[67].

ביעורם

כלאי הכרם טעונים שריפה (משנה תמורה לד ב; רמב"ם כלאים ה ז, ומאכלות אסורות טז כז, ופסולי המוקדשים יט י; שו"ע יו"ד רצו ג), שנאמר: פֶּן תִּקְדַּשׁ (דברים כב ט), ודרשו: פן תוקד אש (קדושין נו ב, וחולין קטו א, וירושלמי כלאים ח א. רש"י תמורה שם ד"ה כלאי הכרם, ויבמות פא א ד"ה ידלקו; תוספות תמורה שם ד"ה אלו). ולא יסיק בהם תנור וכיריים, ולא יבשל בהם בשעת שריפתם (רמב"ם כלאים שם; שו"ע שם), אבל אפרם מותר בהנאה, כדין אפרם של כל אסורי-הנאה (ראה ערכו) הנשרפים (ראה ערך הנ"ל: הנשרפין והנקברין. כן משמע ממשנה שם, וגמ' שם לד א; ביאור הגר"א שם ס"ק יא, בדעת הרמב"ם והשו"ע), שמותר מפני שכבר נעשית מצותם (תוספות תמורה שם ד"ה הנשרפין).

הם כהפקר

כלאי הכרם מותרים משום גזל, ופטורים מן המעשרות (תוספתא כלאים (ליברמן) ה א, ושקלים (ליברמן) א ג), מכיון שאסורים הם בהנאה, ואינם ראויים לכלום (מנחת בכורים שם ושם), והרי הם כהפקר (מרחשת א א א ו; אפיקי ים ב כו).

זמן חלותו

כלאי הכרם שנזרעו מעיקרם באיסור (פסחים כה א, וחולין קטז א), אינם נאסרים בהנאה אלא משהשרישו (רש"י פסחים שם ד"ה זאת אומרת, על פי הגמ' שם; מאירי שם ושם), לפי שכל זמן שלא השרישו הרי הם כמונחים בכד (רש"י שם; מאירי פסחים שם), אף על פי שעל זריעתם לוקים כבר משעת הזריעה (ראה לעיל: הכלאים וזריעתם. מאירי שם ושם). וכשנזרעו בהיתר ונעשו כלאים אחר כך, אינם נאסרים בהשרשה, אלא בתוספת של אחד ממאתים (גמ' שם ושם, על פי כלאים ז ח). כיצד, המעביר עציץ (ראה ערכו) נקוב בכרם - ובתוכו זרעים שכבר צמחו (רש"י פסחים שם ד"ה המעביר), ודינם כמחוברים לקרקע (ראה ערך הנ"ל) - אם הוסיף מאתים, אסור (כלאים שם; רמב"ם כלאים ה כג; שו"ע יו"ד רצו יז), היינו שאם הוסיפו הזרעים בכרם אחד מן המאתים שיש בהם עכשיו, לאחר שהוסיפו, הרי הם אסורים (רש"י שם), אבל אם לא הוסיף מאתים - מותר (גמ' שם ושם)[68].

דין זה נלמד מהכתוב: פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם (דברים כב ט), נאמר "הזרע" ונאמר "המלאה" - ש"זרע" משמע משעת הזריעה, שהיא ההשרשה, ואילו "המלאה" משמע עד שיוסיף (רבנו גרשום חולין שם ד"ה אמר רבא) - הא כיצד, "זרוע מעיקרו" בהשרשה, "זרוע ובא" כשהוסיף מאתים (גמ' שם ושם).

השרשה ושילוש

מאימתי ענבים מתקדשים, משיעשו כפול הלבן (כלאים ז ז; תוספתא כלאים (ליברמן) ד יב; ספרי כי תצא רל; רמב"ם כלאים ה יג; שו"ע יו"ד רצו ט), שנאמר: וּתְבוּאַת הַכָּרֶם (דברים כב ט. ירושלמי שם ז ה), שתהא קרויה תבואה (ר"ש סיריליאו שם), ותבואה היינו פרי הכרם (ראב"ן, שו"ת נג), וקודם שהגיעו הענבים לשיעור פול הלבן אינם קרויים פרי (ר"ש סיריליאו שם). מאימתי תבואה מתקדשת, נחלקו הגירסאות והאמוראים:

  • יש סוברים: משתשריש (משנה ותוספתא וספרי שם, לגירסתנו; אית תניי תני בירושלמי שם; רבי אושעיא בירושלמי שם, לגירסתנו), שנאמר: הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע (דברים שם), עד שיזריע (רמב"ם שם), היינו בהשרשה (ראב"ן שם).
  • ויש סוברים: משתשליש (משנה שם, לגירסת ר"ש ורא"ש שם; ספרי שם, לגירסת רבנו הלל ופירוש הראב"ד שם; אית תניי תני בירושלמי שם, לגירסת ר"ש סיריליאו; רבי יוחנן בירושלמי שם, לגירסתנו), היינו משתביא שליש (רבנו הלל שם; פירוש הרא"ש שם; ר"ש סיריליאו שם), שנאמר שם: הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם

(דברים שם), הוקש הזרע לכרם שנקרא "תבואה", ועד שתביא שליש אינה קרויה תבואה (ר"ש סיריליאו שם), או שאין התבואה נקראת "מלאה" עד שתביא שליש (ר"ש שם).

אביב

תבואה שזרעה בכרם נטוע ולא הביאה שליש, אף לסוברים שאינה אסורה בהנאה (ראה לעיל), אם נעשתה התבואה "אביב", שהזרע ניכר - הדגן אסור (ירושלמי כלאים ה ו) בהנאה (פירוש המשניות לרמב"ם שם ה ז), אבל אינו טעון שריפה, אלא מנפץ את הזרע מן השיבולת, והקשים מותרים (ירושלמי שם), ואיסור זה מדרבנן (כן משמע מר"ש סיריליאו שם).

הנאסרים

אף הקשים של כלאי הכרם אסורים בהנאה (כן משמע מפסחים כו ב, וירושלמי כלאים ה ו; רש"י שם ד"ה בקליפי; רבנו יהונתן בבא קמא ק ב; רמב"ם כלאים ה ז; שו"ע יו"ד רצו ג; ועוד)[69], שהרי לא נאמר בכלאים "פרי" (רש"י פסחים שם ד"ה בקליפי; מאירי ופסקי רי"ד ור"ן שם), אלא הַמְלֵאָה (דברים כב ט), והכל במשמע, אפילו קשים (פסקי רי"ד שם; תוספות ר"י מפאריש ותוספות רא"ש עבודה זרה מח ב). אכן, בעצים וזמורות של גפנים נחלקו ראשונים אם נאסרו (רמב"ם שם; תוספות פסחים כה א ד"ה עיקרן, וכתובות שם ד"ה אכלה, ועוד; ר"ש כלאים ז ז)[70], וכן הלכה (שו"ע שם); או שלא נאסר גוף הגפן, אלא הענבים היוצאים מהן (רבנו יהונתן שם; תוספות רי"ד עירובין צב ב; שיטה מקובצת כתובות פ א, בשם רש"י במהדו"ק), שנאמר: וּתְבוּאַת הַכָּרֶם (דברים שם), ולא נאמר: והכרם (רבנו יהונתן שם); או שנאסרו זמורות וקשים כשנזרעו שניהם באיסור, אבל כשנזרע בהיתר ואחר כך בא איסור לא אסר הכתוב אלא תבואת הכרם (כן מצדד הר"ש שם, במסקנתו; מאירי בבא בתרא לו א, בשם גדולי המפרשים, וכתובות שם).

סיכך גפנים על גבי זרעים

פעמים שהקשים של כלאי הכרם מותרים, כגון הזורע בהיתר - תבואה או ירק, וצמחו (רמב"ם שם ח יא; שו"ע שם סו) - ואחר כך סיכך גפן על גבי הזרעים, שהקשים מותרים, והדגן אסור (ירושלמי שם; רמב"ם שם; שו"ע שם), לפי שהקשים כבר צמחו בהיתר קודם שסיכך, והזרע לא צמח אלא אחר כך (ר"ש סיריליאו ור"א פולדא ופני משה שם). והדברים אמורים כגון שלא הוסיפו הקשים מאתים לאחר הסיכוך (כן משמע מהכף משנה שם; מעשה ארג כלאים ה ז).

זרע באיסור, ואחר כך העביר את הסיכוך של הגפן מן הזרעים, נחלקו אמוראים: יש אומרים שהקשים אסורים, והדגן מותר (רבי יעקב בר אידי בשם רבי שמעון בן לקיש בירושלמי שם), שהקשים נאסרו בשעת הזריעה, ואילו הדגן גדל בהיתר (ר"ש סיריליאו שם); ויש אומרים שאף הדגן אסור, מפני שגדל מתוך איסור (כן משמע מרבי זעירא בירושלמי שם), וכן הלכה (רמב"ם שם, לפי ר"ש סיריליאו ומראה הפנים שם, וביאור הגר"א שם ס"ק פד).

שיעור הכרם הנאסר

ליד גפן יחידית

הזורע בסמוך לגפן יחידית מקדש מן הזרעים ששה טפחים לכל רוח - מן הגפן, לסוברים שזהו שיעור ההרחקה מגפן יחידית (ראה לעיל: ההרחקות) - והזורע בסמוך לכרם, נאסרים הזרעים ברוחב ארבע אמות, לאורך כל השורה של הכרם (רמב"ם כלאים ו ג, על פי כלאים ז ג; שו"ע יו"ד רצו כא).

ליד כרם

אכן, הכרם שזרעו בתוך ארבע אמות שלו, אף אותן גפנים המרוחקות מן הזרעים יותר מארבע אמות מתקדשות, ואין מתקדשות אלא מספר גפנים בשיעור המועט ביותר הקרוי "כרם" (ראה לעיל: סדרו וצורתו. כן משמע מכלאים ד ה, ועדיות ה ב). ולפיכך:

  • לדעת הסוברים ששורה של חמש גפנים חשובה כרם (ראה לעיל: שם), קידש שורה אחת (בית שמאי במשנה שם ושם), שהיא בכלל: וּתְבוּאַת הַכָּרֶם (דברים כב ט. פירוש המשניות לרמב"ם שם ושם) ולא יותר מזה, לפי שכל שורה חשובה כרם בפני עצמה, וכרם אחד אמרה תורה שייאסר, ולא שני כרמים (ראב"ד עדיות שם).
  • ולדעת הסוברים שאינו כרם עד שיהיו שם שתי שורות, קידש שתי שורות (בית הלל במשנה שם ושם), שפחות משתי שורות אינו נקרא ותבואת הכרם (פירוש המשניות לרמב"ם שם ושם), וכן הלכה (רמב"ם שם; שו"ע שם).

שלא מדעתו

המקיים כלאי הכרם - שראה כלאים שצמחו בכרמו והניחם (רמב"ם כלאים ה ח; שו"ע יו"ד רצו ד) - הרי זה קידש (כלאים ה ה; רמב"ם שם; שו"ע שם) מן התורה (כן משמע מרמב"ם מאכלות אסורות י ו ו-ז). ואף לסוברים שאיסור קיום כלאים אינו אלא מדרבנן (ראה לעיל: איסור זריעה), הכלאים נאסרים בהנאה מן התורה (חזון איש כלאים ד יג), שנאמר: פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם (דברים כב ט), אין לי אלא שזרע, זרע חברו ורצה לקיימו מנין, תלמוד לומר: תזרע, מכל מקום (ספרי כי תצא רל), שאף על פי שמצד זריעת חברו אין אדם אוסר דבר-שאינו-שלו (ראה ערכו, וראה להלן: בשל אחרים), מכיון שרצו הבעלים לקיימו נאסר בהנאה (רבנו הלל שם).

מחשבת הבעלים

איסור ההנאה של כלאי הכרם תלוי במחשבה (תוספות יבמות פג ב ד"ה אין, ותוספות רי"ד ומאירי בבא בתרא ב א, על פי כלאים ה ו; ר"ש שם ז ד, על פי כלאים ה ו-ז; פירוש הרא"ש שם ז ד, על פי כלאים ה ו, ובבא בתרא שם, ותוספות הרא"ש שם, על פי משנה שם), וב"ניחותא" של הבעלים (ר"ש ופירוש הרא"ש שם), שכל שאין דעתם ורצונם בכלאים אינם נאסרים (רבנו ברוך בבא בתרא שם), והעירוב של הגפנים בזרעים לבדו אינו אוסרם בהנאה, אלא המחשבה היא האוסרת (רמב"ן, דינא דגרמי, בשם ר"י), שאין כלאים נאסרים אלא בדומה לזריעה האמורה בכתוב: לֹא תִזְרַע (דברים שם), שנוח לו בדבר (תוספות בבא קמא ק ב ד"ה נתיאש, ובבא בתרא ב ב ד"ה נתיאש; רמ"ה בבא בתרא שם; ר"ש ורא"ש כלאים ה ו)[71].

לפיכך, הרואה ירק בכרם, ואמר: כשאגיע לו אלקטנו - מותר (משנה שם; רמב"ם כלאים שם א; שו"ע שם טז), אפילו הוסיף מאתים (ר"ש ורא"ש שם; תוספות שם ושם), מכיון שאינו מתעצל בקיום הכלאים (ר"ש ורא"ש שם), ומחזר הוא אחר לקיטתם (תוספות שם ושם; תוספות ישנים בבא בתרא שם, בשם ר"י). וכן מחיצת הכרם - הסמוך לשדה לבן (רש"י שם א ד"ה מחיצת) - שנפרצה, אומרים לו: גדור, ואם לא נתייאש מלגדור, אף על פי שהוסיף מאתים - מותר (תוספות שם ושם, על פי גמ' שם; ר"ש ורא"ש שם; רמב"ן בבא בתרא שם, בשם רבותינו הצרפתים), מכיון שעוסק הוא בכל שעה לגדור (תוספות שם ושם; ר"ש ורא"ש שם), או לפי שדעתו לגודרה, אלא שלא הספיק (רמב"ן ורמ"ה ור"ן ונמוקי יוסף שם).

שלא בכוונה

אף הזורע כלאי הכרם שלא בכוונה אינם נאסרים, שנאמר: לֹא תִזְרַע (דברים שם), שמשמע בכוונה (ר"ש שם ז), שאין כלאי הכרם נאסרים בהנאה אלא בדומה ל"לא תזרע", שנוח לו בדבר (ר"ש שם ז ד; רא"ש שם ה ז וז ד)[72]. ולכן אם היה עובר בכרם ונפלו ממנו זרעים, או שיצאו זרעים עם הזבלים או עם המים, הרי זה מותר (משנה שם ה ז; ספרי שם; רמב"ם שם יז; שו"ע שם יג), ולא נתקדש (רמב"ם שם; שו"ע שם), לפי שכל אלו לא בכוונה נזרעו (ריבמ"ץ ור"ש שם); וכן הזורע - או זורה (רמב"ם שם; שו"ע שם) בשדה לבן (ירושלמי כלאים ה ו; רימב"ץ ור"ש ורא"ש שם; רמב"ם שם; שו"ע שם) - וסיערתו הרוח לאחריו (משנה שם; רמב"ם שם; שו"ע שם), ולא ידע שהוליכה הרוח את הזרעים לתוך הכרם (רא"ש שם), ונפלו הזרעים לתוך הכרם וצמחו (רמב"ם שם; שו"ע שם) - מותר (משנה שם; תוספתא כלאים (ליברמן) ג יב; ירושלמי שם; רמב"ם שם; שו"ע שם).

אכן, היה זורע בכרם, וסיערתו הרוח לאחריו - אסור, מכיון שאינו אנוס אלא עובר עבירה (ר"י קורקוס וכסף משנה שם, על פי ירושלמי שם), ואפילו לא היה זורע, אלא זורה תבואה בכרם, נחשב כעוסק בעבירה, ואסור (ר"י קורקוס שם, על פי רמב"ם שם).

בשל אחרים

התבואה

המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חברו, נחלקו תנאים:

יש אומרים שהרי זה קידש את התבואה (תנא קמא בכלאים ז ד; רבי מאיר ביבמות פג א; רבי יהודה בירושלמי כלאים ז ג); ויש אומרים: אין אדם מקדש דבר-שאינו-שלו (ראה ערכו. רבי יוסי ורבי שמעון במשנה שם)[73].

הדבר תלוי במחלוקת אם אדם אוסר באיסור הנאה דבר שאינו שלו (ראה ערך דבר שאינו שלו: באיסור), שלדעה הראשונה אדם אוסר דבר שאינו שלו; ולדעה השניה אינו אוסר (ירושלמי שם), שאיסור כלאי הכרם תלוי הוא במחשבת הבעלים, שאינם נאסרים אלא כשנוח לבעלים בקיומם (ראה לעיל: שלא מדעתו. תוספות יבמות פג ב ד"ה אין; ר"ש שם, בשם יש אומרים, ודחה; תוספות רי"ד בבא בתרא ב א, בשם ר' יצחק, בתירוץ השני), ואין מחשבתו של אדם מועילה בדבר שאינו שלו (כן משמע מתוספות רי"ד שם)[74].

להלכה נחלקו אמוראים וראשונים: יש פוסקים כדעה הראשונה (רב הונא בשם רב ביבמות שם; מסקנת הגמ' שם, לפי רמב"ן עבודה זרה נט ב, ומשמרת הבית א א; מאירי שם, בשם גאוני ספרד; פירוש המשניות לרמב"ם כלאים שם; רא"ש יבמות שם ח ח; ברטנורא שם); ויש פוסקים כדעה השניה (שמואל ורב אדא בשם רב ביבמות שם א; פירוש המשניות לרמב"ם (קאפח) שם, ורמב"ם כלאים ה ח; סמ"ג לאוין רפ), וכן הלכה (שו"ע שם ד).

הגפן

ונחלקו אמוראים לדעה זו, מה דינה של הגפן: יש אומרים שהכל מודים בענבים שהן אסורות (רבי יוחנן בירושלמי כלאים ז ג), שהרי הן שלו, ויכול הוא לאוסרן (שנות אליהו שם; ר"א פולדא שם, בפירוש השני), וכן הלכה (רמב"ם שם; חינוך תקמט; שו"ע שם); ויש אומרים שאם התבואה שאתה אומר שאוסרת את הגפנים אינה נאסרת, לפי שאינה שלו, הגפנים שאינם אוסרים את התבואה אינו דין שלא ייאסרו (רבי אלעזר בירושלמי שם, לפי ר"ש שם, וראב"ן שו"ת נג).

אנס

להלכה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו (ראה לעיל. תוספות סוכה ל ב ד"ה וקרקע), אנס - גזלן (פירוש הרא"ש כלאים ז ו) - שזרע כלאים בכרם חברו, לא נאסר הכרם (כן משמע מרמב"ם שם י,יב, ושו"ע שם ו,ח, על פי משנה שם).

נתייאשו הבעלים וזרע הגזלן, הרי הכלאים אסורים מדברי-סופרים (ראה ערכו. ירושלמי שם ד; רמב"ם שם י; שו"ע שם ו), שלענין כלאים החמירו שאוסר, אף על פי שאין יאוש (ראה ערכו) קונה בקרקע (ראה ערך יאוש: בקרקעות. ר"ש שם; רדב"ז כלאים שם)[75].

פועל

בעל הבית שקיים ירקות שדה בכרם, אסורין בין לו ובין לאחר (תוספתא כלאים (ליברמן) ג יב; ירושלמי שם ה ה).

פועל - והוא הדין כל אדם אחר (כן משמע מהתוספתא שם; רמב"ם שם ט; שו"ע שם ה) - שקיים ירקות שדה בכרם - חברו (רמב"ם שם; שו"ע שם) - אסור לו, ומותר לכל אדם, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו על אחרים, אבל לו עצמו אסור (ירושלמי שם) מדרבנן (קרית ספר כלאים ה) משום קנס (לבוש יו"ד רצו ה; מרכבת המשנה כלאים ה ט)[76].

בתערובת ובספק

תערובת

מן התורה כלאי הכרם בטלים ברוב, כשאר האיסורים, אלא שמתקנת חכמים (תוספות בבא מציעא נג א ד"ה ועולה, ונדה מז א ד"ה אתי, ועוד; סמ"ג לאוין קמ; תוספות רא"ש ומאירי יבמות עג א) שכלאי הכרם עולים באחד ומאתים (ערלה ב א; תוספתא תרומות (ליברמן) ה ט; רמב"ם מאכלות אסורות טו יד). כיצד, רביעית יין של כלאי הכרם שנפלה לתוך מאתים רביעיות של יין - הכל מותר (רמב"ם שם), ואינו צריך להרים כלום (משנה שם; רמב"ם שם), שמותר לאכול הכל, ואין צריך להפריש את הרביעית שנפלה (פירוש המשניות לרמב"ם שם). נפלה לפחות ממאתים - הכל אסור (רמב"ם שם). במה דברים אמורים, כשנתערבו מין-במינו (ראה ערכו), אבל כשנתערבו שלא במינם - שיעורם בנותן טעם (ירושלמי שביעית ו ג, ונדרים ו ד; כן משמע מרמב"ם שם ו) כשאר האיסורים (רמב"ם שם)[77].

חכמים הסמיכו דין זה לכתוב (ראה ערך אסמכתא א. תוספות שם ושם; ר"ש ערלה שם; תוספות הרא"ש שם). נאמר כאן: הַמְלֵאָה (דברים כב ט), ונאמר להלן: מְלֵאָתְךָ (שמות כב כח), מה מלאה האמורה להלן - בבכורים (ראה ערכו) - עולה, אף מלאה האמורה כאן – עולה; אי מה להלן באחד ומאה - שביכורים בטלים באחד ומאה (ראה ערך בטול אסורים: בתרומה חלה וביכורים) - אף כאן באחד ומאה, אמרת, מקום שכפל את האיסור כפל את ההעלאה (ספרי קרח קכא; ירושלמי ערלה ב א), שבכורים אסורים לזרים באכילה בלבד, ואילו כלאי הכרם אסורים באכילה ובהנאה (ריבמ"ץ ור"ש ורא"ש שם), ולפי שכפל הכתוב איסורו, כפלו חכמים עירובו (ירושלמי שם, לגירסת הגר"א שם).

ספק תערובת

מכיון שאין האיסור אלא מדרבנן, לכן ספק תערובת של כלאי הכרם - מותר, כגון ספק אם נפלו לחולין פחות ממאתים, וספק לא נפלו לתוכם אלא נאכלו או אבדו, שהרי זה ספק דרבנן ומותר, שאפילו נפלו לחולין הרי מן התורה בטלים הם ברוב (כן משמע מתוספתא שם ט, לפי מנחת בכורים וחזון יחזקאל שם).

בפחות ממאתים

כלאי הכרם שנפלו לפחות ממאתים, נחלקו בהם ראשונים אם אסורים בהנאה (רמב"ם מאכלות אסורות טו יד; ר"ן עבודה זרה עד א); או שאף על פי שאסורים באכילה, מותרים בהנאה, אלא אם כן היו הכלאים דבר-שבמנין (ראה ערכו) שאינו בטל, שאז התערובת אסורה אף בהנאה (ראב"ד מאכלות אסורות שם).

הערות שוליים

  1. כלאי כרם א: ל, טורים א-קפב; כלאי כרם ב: ל, טורים קפג-רנא.
  2. אם לוקה בכל אופן, או רק כשזורע התבואה והגפן בבת אחת, ראה להלן: הכלאים וזריעתם.
  3. מלבד הלאוים הנזכרים יש שכתבו שעובר אף בלאו של: לא תסיג גבול רעך (דברים יט יד. תוספות חולין פב ב ד"ה הזורע; מנחת חינוך תקמח ב), שנדרש על כלאים (שבת פה א), אלא שאין לוקים עליו (מנחת חינוך שם, בדעת תוספות שבת שם ד"ה לא).
  4. לדרשות נוספות, ראה: רבנו חננאל מועד קטן ב ב; ר"ש הבן היתום שם; ריטב"א קדושין לא ט; רבנו מיוחס דברים כב ט.
  5. ויש סוברים שלא נחלקו אלא בכלאי זרעים, אבל בכלאי הכרם מודים הם שלוקים על קיומם (ברכי יוסף יו"ד רצה א, ומהר"י אסאד יו"ד שנ, בדעת הריטב"א קדושין לט א).
  6. על פרטי דין זה, שנוהג אף בכלאי זרעים, ועל שיטות שונות בביאורו, ראה ערך כלאי זרעים: איסור קיומם.
  7. ואף על פי שכל מצוה התלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, מכל מקום הוצרכנו לפסוק מיוחד לכך, שלא נאמר שמכיון שהקשו להרבעת בהמה (ראה ערך הרבעה) שינהגו אף בחוץ לארץ ככלאי בהמה (סמ"ג לאוין רעט; יראים שצ), או שהוצרכנו לפסוק מיוחד לכך, כדי שלא נלמד את הקל וחומר של הדעה החולקת (תוספות קידושין לט א ד"ה ההוא).
  8. אם מחלוקת זו תלויה במחלוקת בתחילת זמן חיוב כלאים, ראה ערך ארץ ישראל ה: כלאים; על קולות שהנהוגות בכלאי חוץ לארץ, ראה להלן: בחוץ לארץ.
  9. אם דין זה תלוי במחלוקת בתחילת זמן חיוב כלאים, ראה ערך הנ"ל: שם.
  10. ללימוד נוסף ראה ירושלמי שם.
  11. להסברים נוספים ללימוד, ראה: תוספות פסחים מז א ד"ה ומוקדשין; מדרש הגדול דברים שם.
  12. ויש הסוברים שמחלוקת אמוראים בדבר, ויש הפוסקים כדעה החולקת (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) קנב ורא"ש, הלכות קטנות, כלאים ד, בשם ר"י, בדעת מספר אמוראים בשבת קלט א; כן מצדדים בתוספות שם ד"ה ולישלח), ויש אף הסובר שההלכה כדעה החולקת (שו"ת מן השמים יח).
  13. ויש סוברים שהכל מודים שאינו חייב עד שיזרענו במפולת יד (ירושלמי כלאים שם, לפי ר"א פולדא שם; שיטה לא נודע למי וריטב"א קדושין שם); ויש הסובר שלא נחלקו אלא במפולת יד, אבל הכל מודים שאינו חייב אלא על שני מינים (ר"י אלמנדרי קדושין שם, בשם יש אומרים).
  14. ויש הסובר שאינו לוקה (חזון איש כלאים ג יב, בדעת חברייא בירושלמי שם, ובדעת הבבלי חולין פב ב).
  15. על גדרי עציץ נקוב ושאינו נקוב, ראה ערך עציץ.
  16. על פרטי הדין של איסור ההנאה בהעברת עציץ בכרם, ואם יש הבדל בין המעבירו בכרם למניחו שם, ראה להלן: זמן חלותו; על צירוף גפנים הנטועים בעציצים לכרם, ראה להלן: הכרם.
  17. ויש מפרשים שהנידון הוא אף בשאר אילנות (רמב"ם שם; שו"ע שם).
  18. לביאורים נוספים, ראה: ר"ש סיריליאו שם; חזון איש כלאים ג י.
  19. לביאורים נוספים לייחוד הקנבוס והלוף, ראה: רש"י מנחות טו ב ד"ה אסרה תורה; שיטה מקובצת (אילן) שם; סמ"ג לאוין רפ; ראב"ן, שו"ת נג.
  20. על מיני צמחים נוספים שדנו בהם במשנה ובתוספתא אם הם כלאים, ראה: כלאים ה ח, ושם ז ב; תוספתא כלאים (ליברמן) ג יג-יז.
  21. ללימודים נוספים, ראה: יראים שם ושם; מהר"י בירב קדושין לט א.
  22. ויש הסובר שתבואה וירקות אסורים מן התורה, וכל מיני זרעים מותרים מן התורה ואסורים מדרבנן, חוץ מקנבוס ולוף שאסורים מן התורה (פירוש הרא"ש כלאים ח א).
  23. לדעות נוספות בראשונים, ראה: ראב"ן נג; רמב"ן חולין פב ב; תלמיד הרשב"א כלאים ד; שיטה מקובצת מנחות טו ב.
  24. ויש שפסקו כדעה הראשונה (מהריט"ץ (החדשות) לא); ויש שפסקו שהדבר ספק אם הם מן התורה או מדרבנן (חזון איש כלאים א יג).
  25. ויש מהראשונים הפוסק כדעה החולקת (ראה להלן. ראב"ד שם יח).
  26. על כלל זה ופירושו, ועל כללים נוסנפים, ועל ההבחנה בין אילן וירק לגבי שאר דינים, ראה ערך אילן: מהותו.
  27. ויש סוברים שהאיסור מן התורה (אהלי יצחק (קאץ) עמ' צב).
  28. שהרי אמרו שחייב על זריעת חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד (ברכות כב א, וקדושין לט א ועוד. רמב"ן שם; ר"ן שם ושם); ויש הסוברים שאין איסורו אלא מדרבנן (כן משמע מהשאילתות ק, לפי רמב"ן שם ור"ן שם ושם, ויראים עו), ולכל הפחות שאם זרע עמה כלאים אין בה איסור הנאה מן התורה, שלשון קידוש לא נאמרה בכתוב אלא בכרם (ר"ש סיריליאו כלאים ז ו).
  29. על ההבדל בין כרם לגפן יחידית לענין שיעורי ההרחקות, ראה להלן: ההרחקות.
  30. ראה להלן, ולהלן: סדרו וצורתו, ולהלן: במקומות פנויים שבכרם.
  31. ויש הסוברים שלא נחלקו בזה, והכל מודים שאסור לזרוע בצידה (סתמא דירושלמי שם ז ב, לפי מראה הפנים שם).
  32. ויש שפסק שמותר (ר"ש סיריליאו כלאים ב ג וז ב).
  33. וגזרו על כך אפילו בקיץ, אף על פי שבקיץ ההבדל בין הגפנים הלחות והיבשות ניכר, לפי שישנם מקומות שהגפנים הלחות משירות עליהן בקיץ, ונראות כיבשות (ר"ש ורא"ש שם).
  34. ויש הסוברים שהאיסור הוא מן התורה (אהלי יצחק (קאץ) עמ' צב).
  35. ויש מהתנאים סוברים שהנוטע שורה - יחידית - של חמש גפנים, הרי זה כרם (בית שמאי במשנה שם).
  36. ויש מהאמוראים שתמה - וכי למדים מהכנענים (רבי אימי בירושלמי שם), וביארו בדעתו שסובר שהיא הלכה (ר"א פולדא שם), וכן יש מהאחרונים שכתב שצורת הכרם היא הלכה-למשה-מסיני (ראה ערכו. משנה ראשונה שם).
  37. ויש מהתנאים הסובר שהואיל והוא נראה כתבנית הכרמים, הרי זה כרם (רבי מאיר במשנה שם).
  38. ומכל מקום אף אז כתבו ראשונים שהזורע חוצה לו צריך להרחיק ארבע אמות, כשאר הכרמים (רמב"ם כלאים ז ד; שו"ע יו"ד רצו לד), שמבחוץ אין ריחוק השורות ניכר, ונראה כזורע סמוך לכרם גמור, אבל העומד בתוך הכרם יראה שהשורות רחוקות שמונה אמות (ר"י קורקוס וכסף משנה שם; ט"ז שם סק"ט).
  39. ויש המפרש שהמחלוקת היא בכרם של שתי שורות, שלדעה הראשונה אף בכרם קטן מצטרפות השורות עד שש עשרה אמה; ולדעה השניה אינן מצטרפות אלא עד שמונה אמות, אבל בכרם של שלוש שורות הכל מודים שהגפנים מצטרפות עד שש עשרה אמה (כן משמע מפירוש הרא"ש שם ח-ט; ר"ש סירליאו שם, בשמו, ודחה).
  40. ויש שפסקו כדעה הראשונה (רמב"ם כלאים שם, לפי חידושי הר"ן בבא בתרא לז ב, וכסף משנה שם ב; רמ"ה שם לז ב; מאירי עירובין שם בבית הבחירה ובחידושים).
  41. ויש מהתנאים הסובר שאם ערסן מלמעלה - שנתערבו ראשי הזמורות מעל גבי הגדר (ר"ש ורא"ש שם) - הרי אלו מצטרפות (רבי יהודה במשנה שם); ואין הלכה כמותו (פירוש המשניות לרמב"ם שם; כן משמע מהרמב"ם ושו"ע שם), ויש מהאחרונים שפסק כמותו (הלכתא גבירתא שם).
  42. ולעולם מודדים בשישה טפחים (רבא בגמ' שם; רמב"ם שם; שו"ע שם); ויש מהאמוראים הסובר שכשהיא לחומרא, מודדים באמה של חמשה טפחים (אביי בגמ' שם).
  43. ויש שכתב ששיעור ארבע אמות הוא בכרם קטן של אחד יוצא זנב (ראה לעיל: סדרו וצורתו), אבל בכרם של שתי שורות צריך חמש אמות (ר"נ אב הישיבה כלאים ו א).
  44. ויש הסובר שאין לוקים אלא על זריעה בתוך הכרם, אבל ארבע אמות שבצד הכרם אין לוקים עליהן (ר"ש סיריליאו כלאים ז ב), ואינן אסורות אלא מדרבנן (ר"ש סיריליאו שם ה ד), וכן יש שנסתפק שמא אין שיעור הרחקת ארבע אמות מחוץ לכרם אלא מדרבנן, ומן התורה די בהרחקת ששה טפחים (חזון איש כלאים י יא, ועוד).
  45. ויש הסובר בדעת ראשונים שאויר עשרה מקדש בין בכרם ובין בגפן יחידית (חזון איש שם, בדעת הרמב"ם).
  46. ויש מהראשונים סוברים שאף כנגד העומד אסור (כן משמע מרש"י שם ד"ה ועד עשר; ראב"ד לתורת כהנים תזרעים, נגעים פרק ח ז; השלמה ותלמיד הרשב"א ערובין שם), שבטלה כל המחיצה (ראב"ד שם).
  47. ויש מפרשים כגון שהיתה השומרה תל של עפר, ושער כותש היינו שהיה עפר זה נפרד ונכתש, ואז אסור לזרוע שם, לפי שפעמים תבוא הרוח ותיטול את העפר, ונמצאת השומרה פחותה מעשרה טפחים או מארבעה טפחים (ריבמ"ץ שם; ר"ש ורא"ש ור"י קורקוס שם, בשם יש מפרשים).
  48. ונשתיירו בו חמש גפנים (כלאים ד א, לגירסת מלאכת שלמה שם, בשם אית דגרסי, ודחה; תוספתא כלאים (ליברמן) ג א, לגירסת מנחת בכורים שם) מכאן וחמש גפנים מכאן (משנה שם, לגירסת מלאכת שלמה שם, בשם אית דגרסי, ודחה); ויש גורסים: ארבע וחמש גפנים (תוספתא שם, לגירסתנו), דהיינו שתים כנגד שתים וחמישית יוצאת זנב (ראה לעיל: סדרו וצורתו. חסדי דוד שם).
  49. מחול ביאורו סביב, כמו מחולות (ערוך, מחל; רש"י עירובין ג ב ד"ה מחול, ותענית לא א ד"ה מחול; רימב"ץ שם, בסתם; ברטנורא שם); ויש מפרשים: שביל (רימב"ץ שם, בשם יש אומרים); ויש מפרשים: סוף הכרם ומקום כלותו (פירוש המשניות לרמב"ם שם); ויש מפרשים: מחיצה (ראבי"ה ערובין שפו).
  50. יש מהתנאים הסובר שאין זה מחול הכרם הצריך שתים עשרה אמה, אלא גדר הכרם, ומחול הכרם הוא בין שני כרמים (רבי יהושע במשנה שם ג) שאינם גדורים, וביניהם שביל (ריבמ"ץ שם).
  51. ויש סוברים ששתי שורות של שלש כנגד שלש חשובות כרם גדול ויש להן מחול, וכרם קטן אינו אלא שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב (ר"י קורקוס שם ור"א מגריידיץ למשניות שם ה, ורש"ש לרמב"ם שם, בדעת הרמב"ם).
  52. ויש הסובר שאין מחול הכרם אלא כשהכרם מוקף מחיצות מסביב (מקדש דוד סא ו, בדעת תוספות עירובין צב ב ד"ה שאילמלי).
  53. ויש הסוברים שאין צריך להרחיק שנים עשר אמה אלא במקום שיש כנגדו גדר (כן משמע משנות אליהו שם ד ג; חזון איש, פרטי דיני כלאי הכרם יג); ויש הסובר שכל שאין גדר כנגד כל הרוח אין לו דין מחול, שאין אדם מבטל ארבע אמות שבצד הגדר אלא בגדר שלמה (מראה הפנים שם, בדעת הרמב"ם).
  54. ויש גורסים: עד ששה טפחים (ירושלמי שם, לגירסת רימב"ץ ור"ש שם).
  55. על צורת מדידת ההרחקה, ראה: כלאים ו א; רימב"ץ ור"ש ורא"ש שם; ראב"ד בהשגות לרמב"ם שם.
  56. ויש הסובר שדין זה נוהג אפילו כשלא הדלה את הגפנים על גבי הגדר, אלא שנטען בצד הגדר כדי שיתפשטו ענפיהן עליה, שכיון שהן סמוכות לגדר, הגדר מחשיבתן, ודינן ככרם (ר"ש סיריליאו שם, לגירסת כת"י לונדון).
  57. על גינה קטנה שהיא מוקפת עריס, ראה: עדיות ב ד; ירושלמי כלאים ו א; רמב"ם וראב"ד ור"י קורקוס ורדב"ז שם כלאים ח ז; שו"ע יו"ד רצו סא; על עריס שחרב באמצעו, ראה: כלאים ו ו, ושם ז ג; תוספתא כלאים (ליברמן) ד ח; ירושלמי כלאים ז ב; פירוש המשניות לרמב"ם ורימב"ץ שם ו ו.
  58. ויש הסוברים שלא אסרו חכמים אלא לזורעם, אבל מותרים הם בהנאה (חינוך שם, בשם יש אומרים); ויש הסובר שאסורים הם באכילה, אבל מותרים בהנאה, שהקילו בהם חכמים יותר מכלאי הכרם של תורה (שיטה לא נודע למי קדושין לשם).
  59. לטעם נוסף, ראה תלמיד הרשב"א שם.
  60. או שהוא הרחקה יתירה, שלא יהא רגיל בכך, כדי שלא יבוא לזרוע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד (רדב"ז שם).
  61. ויש שכתב שלדעה זו אין האיסור אלא כשזרע ישראל בעצמו, אבל הזורע על ידי גוי אין הפירות נאסרים בהנאה (כן משמע מהרמב"ן שם).
  62. על מחלוקת התנאים לגבי ספק ירק הנמכר בסוריא, ראה ערך סוריא.
  63. לביאורים נוספים לגבי הפסוק והענין ממנו למדים, ראה: השרשים לרד"ק, קדש; סמ"ג לאוין קמה; עמק הנצי"ב שם.
  64. ללימודים נוספים, ראה: קדושין נו ב; ירושלמי כלאים ח א; רמב"ם שם; רימב"ץ שם.
  65. ויש שמנה איסורי אכילה והנאה כשתי מצוות נפרדות (יראים עו וקי); ויש שלא מנה, לא איסור אכילה ולא איסור הנאה (הלכות גדולות).
  66. יש הסוברים שהאוכל כלאי הכרם עובר אף משום הלאו של לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה (דברים יד ג. כן משמע מראב"ן, שו"ת נג; ר"ש סיריליאו תרומות ו א), שדרשו ממנו: כל-שתעבתי-לך-הרי-הוא-בבל-תאכל (ראה ערכו. ראב"ן שם); ויש החולקים, שלמדים כלאי הכרם מכלאי-זרעים (ראה ערכו), שאינם נאסרים באכילה משום "כל שתעבתי" (תוספות חולין קטו א ד"ה כלאי).
  67. לסוברים ששאר אסורי-הנאה (ראה ערכו) אין לוקים אלא על אכילתם, ולא על הנאתם (ראה ערך אסורי הנאה: חיובם ושעורם), נחלקו אחרונים אם מכל מקום בכלאי הכרם לוקה (פרי תאר יו"ד פז סק"א; זכר יצחק ב כא), מפני ששאר אסורי הנאה הנהנה מהם שלא כדרך הנאתם פטור (ראה ערך הנ"ל: שלא כדרך הנאתם), ודבר הראוי לאכילה אין דרך הנאתו אלא באכילה, אבל כלאי הכרם, שחייב על אכילתם אף שלא כדרכה (ראה להלן), חייב אף על הנאה מהם (פרי תאר שם); או שלדעתם אין לוקים על כלאי הכרם (משנה למלך יסודי התורה ה ח, בדעת הרמב"ם; פסקי הלכות יד דוד, השמטות בסוף ב, עמ' רנג-ד).
  68. וכן הרואה ירק בכרם, ואמר: כשאחזור אלקטנו, אם הוסיף מאתים אסור (כלאים ה ו; רמב"ם שם כא; שו"ע שם טז).
  69. ויש מהאחרונים המצדד להתיר (ביאור הגר"א שם סק"י, על פי פסחים כה א, וכתובות שם, ועוד).
  70. וכפי ששנינו לגבי זמורה של גפן שהיתה מודלה על גבי תבואה, שכל הגפן כולה אסורה, היא ופירותיה (תוספתא כלאים (ליברמן) ד י. ר"ש שם); אלא שיש גורסים: הגפן אסורה (ספרי כי תצא רל; הגהות הגר"א לתוספתא שם).
  71. ויש סוברים שמן התורה אין כלאי הכרם נאסרים בהנאה אלא כשנזרעו באיסור, כמו שנאמר: לֹא תִזְרַע (דברים שם), בידים, אבל כשנזרעו שניהם בהיתר אינם נאסרים אלא מדרבנן, והם-אמרו-והם-אמרו (ראה ערכו), שכשלא נוח לו בדבר מותר (תוספות ישנים שם).
  72. ללימודים נוספים, ראה: ספרי כי תצא רל; הגהות הגר"א שם; פירוש המשניות לרמב"ם כלאים ה ז.
  73. בספרי דרשו: כַּרְמְךָ (דברים כב ט), אין לי אלא כרם שלך, כרם של אחרים מנין, תלמוד לומר: כִּלְאָיִם (שם) - מכל מקום (ספרי כי תצא רל), ונחלקו ראשונים אם דרשה זו היא כדעה הראשונה (ר"ש ורא"ש שם); או שהם דברי הכל, והדברים אמורים באיסור הזריעה, האסור אף בכרם של חברו (ראב"ד לספרי שם).
  74. לביאורים נוספים במחלוקת התנאים, ראה: ר"ש שם; עליות דרבנו יונה שם.
  75. ויש סוברים שהדברים אמורים למי שאומר שיאוש קונה בקרקע (ראה ערך הנ"ל), אבל למי שאומר שאין יאוש קונה בקרקע - לא נאסרו (כן משמע מתוספות בבא בתרא מד א ד"ה דוקא).
  76. ויש סוברים שלא אסרו אלא בפועל (ראב"ד שם, לפי חזון נחום ותורת זרעים כלאים ה ו; תלמיד הרשב"א כלאים ט, לגירסת הספרים שלנו בירושלמי), לפי שקיום כלאים עיקר איסורו הוא במה שמניח אותם בכרם ואינו עוקרם, וזה אינו שייך אלא בבעלים, או בפועל שמוטלת עליו מלאכת הכרם, ולא באחרים (חזון נחום ותורת זרעים שם). לדעות נוספות, ראה: תלמיד הרשב"א שם, לגירסא אחת בירושלמי; מראה הפנים שם, בדעת הראב"ד.
  77. ויש מהתנאים הסובר שכלאי הכרם בטלים במאתים, ואין צריך אחד ומאתים (רבי שמעון בתוספתא שם).