הרב שמעון גרשון רוזנברג

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־01:32, 25 במרץ 2012 מאת אריאל ביגל נ"י (שיחה | תרומות) (דף חדש: {{בעבודה}} '''הרב שמעון גרשון רוזנברג''' (מוכר בתור '''הרב שג"ר''') היה מייסד וראש ישיבת שיח יצחק שבאפרת ו...)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Baustelle.PNG הערך נמצא בשלבי עריכה
כדי למנוע התנגשויות עריכה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
שימו לב! אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחתו של הכותב.
אין מידע לגבי מניח תבנית זו. יש לערוך עם חתימה ( ~~~~ ) כפי שמוסבר בדף התבנית


הרב שמעון גרשון רוזנברג (מוכר בתור הרב שג"ר) היה מייסד וראש ישיבת שיח יצחק שבאפרת והוגה דעות. ==תולדות חייו== נולד בירושלים בכ"א בחשוון תש"י לר' שלום זליג וסאסי רוזנברג, ניצולי שואה ילידי טרנסילבניההרב שג"ר העיד על עצמו שהשואה נוכחת בחייו בחוזקה. בילדותו גר בשכונות ירושלמיות שונות – תל-ארזה, מאה שערים, קרית משה ובית וגן. למד בבית-הספר היסודי "נווה-עציון" בבית-וגן ואחר-כך בישיבת נתיב מאיר. בשנת תשכ"ח החל ללמוד בישיבת כרם-ביבנה, ובמסגרתה גם יצא לשירותו הצבאי, תחילה בצנחנים ולבסוף בשריון. ב'זמן חורף' של שנת תשל"ג למד בישיבת מרכז-הרב. באותה תקופה החל ללמוד אצל הרב שלמה פישר, וכן אצל כמה מחכמי המקובלים. בשנה זו נשא את מרים זיו. לאחר נישואיו, ב'זמן קיץ' של שנת תשל"ג, החל ללמוד בכולל של ישיבת הכותל. לחם במלחמת יום הכיפורים במהלכה נפגע הטנק בו נהג. שניים מחבריו נהרגו, והוא נפצע. המלחמה הותירה בו רישומים עמוקים שליוו אותו כל חייו. לאחר החלמתו מן הפציעה, בשלהי חשוון תשל"ד, חזר לישיבה. בסוף אותה שנה, הוזמן על ידי ראש הישיבה הרב ישעיהו הדרי ועל ידי ראש הכולל הרב יעקב כ"ץ, לכהן כר"מ בישיבה. בתחילת שנת תשל"ו הוסמך לרבנות. בשנת תשמ"ב מילא את מקומו של הרב הדרי כראש הישיבה. הוא המשיך לשמש כר"מ בישיבה עד לסוף שנת תשמ"ד. בשנת תשמ"ה הקים הרב עדין שטיינזלץ את הישיבה הגבוהה "מקור-חיים" והזמינו לכהן בה כר"מ. הוא שימש בתפקיד זה עד לסוף שנת תשמ"ח. בשנת תשמ"ט עמד בראש בית המדרש של המרכז לציונות דתית "מעלה", לצידם של הרב יואל בן נון ופרופ' שלום רוזנברג. בית-המדרש פעל במשך שנה אחת. בראשית שנת תש"ן ייסד פרופ' בנימין איש-שלום את "בית מורשה בירושלים". הרב שג"ר נתמנה לראש בית המדרש שם, לצידו של הרב אליהו בלומנצווייג, ושימש בתפקיד זה עד לסוף שנת תשנ"ז. בחודש אלול תשנ"ו הקים את ישיבת "שיח" ועמד בראשה יחד עם חברו מילדות הרב יאיר דרייפוס. בשנותיה הראשונות פעלה הישיבה בין כתליו של ביה"ס הימלפרב, בשכונת בית וגן בירושלים. לאחר מכן עברה לגבעת הדגן שבאפרת, שם היא שוכנת עד היום. במהלך השנים, הוסב שמה של הישיבה ל"שיח יצחק", על שמו של הרב ד"ר יצחק ברויאר. בשבט תשס"ז, התברר כי לקה במחלת הסרטן. הרב שג"ר ורעייתו עברו להתגורר במושב "גבעת ישעיהו" על גבול עמק האלה. בנוף הכפרי והשקט ובשארית כוחותיו, התמסר בחודשים האחרונים של חייו, להתבוננות ולחשבון נפש. נפטר בכ"ה בסיוון תשס"ז. ==שיטתו ותפיסתו== בחייו ובלימודו ביקש הרב אמת דתית נוקבת. כל ימיו היה שקוד על התורה ועל העבודה – בלימוד, בהוראה ובשיח ועצה עם תלמידיו. היה משכים מדי יום ביומו לתפילת ותיקין, ותפילתו היתה תמיד מתוך כובד ראש, כוונה והתבוננות. מלבד לימוד התורה בכל חלקיה – ש"ס ופוסקים, ראשונים ואחרונים, הלכה ואגדה, קבלה וחסידות – היה לימודו מפולש גם למרחבים של דעת וחוכמה – פילוסופיה, פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, היסטוריה, מחקר תלמודי, ספרות עברית וכללית, מדע בדיוני, שירה ועוד. את תפיסתו ביחס לשילובים רוחניים ניסח בסוף ימיו כך: "ו"ו החיבור, האופיינית כל-כך לציונות הדתית – ישיבה וצבא, ישיבה ואקדמיה, תורה ולימודי חול, תורה ועבודה – איננה סינתזה חיצונית... יש לפרשה... כאבן המונחת בגולת הכותרת של קשת אבנים – אבן הרֹאשה, המחזיקה את הקשת כולה ונותנת לה את משמעותה". רוחב אופקיו השלים והעצים אצלו את הקשר העמוק ללימוד הגמרא. הוא ראה בגמרא ובהוראתה את עיקר עיסוקו והקדיש לכך את רוב זמנו וכוחותיו מתוך התמדה גדולה וללא לאות. "מגמתי מאז ומתמיד היתה לא להסתפק בהבנה אינטלקטואלית של הנלמד, אלא להפכו לכוח מניע ממשי בחיי הלומדים. מאמצַי מכוונים למצוא את ה'שפה' המתאימה שבאמצעותה נוכל להעביר את דברי חז"ל והראשונים לעולמנו שלנו... למצוא שיטת לימוד... שתשכיל להפנים את שיטות הלימוד המסורתיות, אך תדע גם להיפתח לדרכי לימוד חדשות, כל זאת בלי לפגום במובן המקורי של לימוד תורה כברית עם הקב"ה". הרב היה מן הראשונים שהכניסו לסדר היום של בני הישיבות הציוניות את לימוד תורת החסידות על מגוון אסכולותיה – חב"ד, ברסלב, איז'ביצה ועוד. יש הרואים בו את אבי הישיבות החסידיות-ארץ-ישראליות (ביניהן ניתן למנות את ישיבות "מקור-חיים", תקוע ועתניאל). סקרנותו, כנותו ונכונותו לתת מקום לשאלות וקשיים במלוא עוצמתם וללא ויתור, והתייחסותו הממשית להגות ולתרבות הכללית ולמרחביה של האמת, נקבו וירדו עד השיתין. אלה, יחד עם יושרו וצניעותו, נכונותו ללמוד מכל אדם, כישרון ההקשבה שלו, חן ותום שהיו בו – חברו והפכו אותו למורה דרך, לאבן שואבת ולמקור של השראה. תלמידיו היו קשורים עימו בלב ונפש. הוא זכה להעמיד תלמידים הרבה הממשיכים את דרכו – אנשים הלוקחים חלק בעולם הרוח והעשייה הישראלית והיהודית, אנשי חינוך, יוצרים, חוקרים וראשי מוסדות. אף שרוחו שורה על תלמידיו, עיקר תורתו עדיין גנוז. בעשור האחרון לחייו נדפסו כמה מחיבוריו, אך הם מעט מזעיר. הרב הותיר אחריו אלפי עמודים בכתב יד ובקובצי מחשב, ובהם יצירה וחידושים בכל חלקי התורה. משנודע לו על מחלתו, כינס הרב כמה מתלמידיו, ידידיו (לאורך השנים) ובני משפחתו. הוא הפקיד בידיהם את כתביו וביקש לפעול להוצאתם לאור בהקדם. ברוח דבריו, הוקם 'מכון כתבי הרב שג"ר'. המכון עוסק כבר יותר משנה באיסוף וקיטלוג תורתו של הרב (קלטות, כתבי יד, קבצי מחשב, סיכומי שיעורים) ובהוצאת כתביו לאור ==ספריו==