מועדים לשמחה, האם מותר לומר הלל או חלקים אחרים בתפילה בליווי כלי נגינה? כגון בראשי חודשים ובימי חול המועד. ישר כח ותזכו למצוות

שלום וברכה! ראשית, בעניינים שנוגעים להנהגת הציבור, יש ללכת אחרי פסיקתו של הרב המקומי. התשובה נכתבת באופן עקרוני כפי הנראה לענ"ד, אולם בפועל פסיקתו של מרא דאתרא היא הקובעת. עניין זה של נגינה בשעת התפילה, שנוי במחלוקת: יש השוללים לגמרי נגינה בבית הכנסת; אולם מדבריהם של רבים מן הפוסקים עולה שהדבר אסור רק אם מדובר על נגינה בשבת ויום טוב, או כאשר מדובר על כלי נגינה המקביל למנהגיהם של הנוצרים והרפורמים. נראה שכאשר מדובר על נגינה בהזדמנויות מיוחדות, כמו הלל של ראש חודש וחול המועד, הרי שמצד עצם ההלכה יש לכך מקום. אולם מכיוון שהדבר תלוי בשיקול הדעת, מן הראוי לקבל הכוונה בעניין זה מזקני תלמידי החכמים, על פי התנאים בכל מקרה לגופו, וכאמור, ההכרעה בפועל נתונה בידי הרב המקומי. גם אם במקום מסויים נוהגים כך, יש להקפיד על כמה תנאים: א. שהדבר ייעשה באופן שהתפילה היא העיקר והנגינה באה לרומם אותה ולהעלות את הכוונה, ולא שהתפילה הופכת לקונצרט מוזיקלי. ב. שהמנגנים יאמרו את כל מילות התפילה, ולא יפסידו מילים מן התפילה מחמת העיסוק בנגינה. הרחבה ומקורות: כידוע, בבית המקדש הקרבת הקרבנות ואמירת ההלל לוותה בכלי נגינה, דהיינו שאין בעיה עקרונית בכך שהתפילה מלווה בנגינה. כמו כן, בפרקי תהילים אנו מוצאים שהשבח לקב"ה נעשה גם בליווי של כלי נגינה, וכגון הפסוקים שאנו מזכירים בפסוקי דזמרה: "בתוף ומחול יזמרו לו", "הללוהו בתקע שופר, הללוהו בנבל וכינור" וכו'. ישנן עדויות על קהילות שבהן היו משתמשים בכלי נגינה בתפילות חגיגיות, כגון בתפילת קבלת שבת, כאשר כמובן היו מפסיקים את הנגינה קודם כניסת השבת (עיין סקירה בקובץ "בית אהרון וישראל", שנה י"ג גליון א', עמ' קי"ט ואילך). ברוב הגדול של הקהילות הדבר לא היה נהוג, אך גם לא מצינו אמירות השוללות זאת (עד להופעת הרפורמה, כדלהלן), אלא המציאות היתה שבפועל לא עשו כך. מסתבר שהסיבה לכך שלא ניגנו בתפילה, לא היתה מתוך שלילה עקרונית של הדבר, אלא משום שהתפילות החגיגיות והמיוחדות הן בעיקר בשבת ויום טוב, שבהם אסור כמובן לנגן. כאשר הופיעה התנועה הרפורמית, אחד השינויים הבולטים שהיא הכניסה היה ניגון בעוגב בשעת התפילה. בעקבות זאת התעורר פולמוס גדול בעניין זה, ופוסקים רבים כתבו שיש לשלול את הדבר. אולם יש להבחין בין הנימוקים השונים שניתנו לכך: החתם סופר (שו"ת חתם סופר חלק ה', השמטות סימן קצ"ב; חלק ו', ליקוטים סימן פ"ד, פ"ו) העלה מספר טעמים לשלול את הנגינה, ואחד מהם הוא שמשום האבלות על חורבן המקדש אין להשתמש בכלי נגינה בבית הכנסת. על פי טעם זה יש להימנע לגמרי מנגינה בבית הכנסת, עד לחידוש עבודת המקדש המלווה בנגינה. בעקבותיו הלכו פוסקים נוספים (עיין שדי חמד כרך ז' עמ' 404; שו"ת מנחת יצחק חלק ה' סימן צ"ז; שו"ת בצל החכמה חלק ב' סימן פ"ה; ועיין משנה ברורה של"ח, י). אולם פוסקים רבים, בדורו של החתם סופר ובדורות שלאחריו, לא שללו את הנגינה בתפילה לגמרי, אלא נקטו טעמים אחרים, שעל פיהם יש לחלק בין המצבים. חלקם אף כתבו במפורש שבמצבים מסויימים יש להתיר את הנגינה: רבים מן המתנגדים תקפו רק את העובדה שהרפורמים מנגנים בשבת ויום טוב, ולא הזכירו איסור בנגינה עצמה. (עיין למשל בפתיחת ספר "אלה דברי הברית" שיצא עם הופעת הרפורמה, מכתבם של בית הדין של המבורג. שם נאמר "שאסור לנגן בבית הכנסת בשום כלי שיר בשבת וי"ט" - משמע שבימות החול אין בכך בעיה. וכך במכתבים נוספים בהמשך הספר. ועיין שם עמ' ה' וי"ז, שאף מזכירים את העובדה שבפראג היה מקובל לנגן בקבלת שבת ולהפסיק את הנגינה לפני כניסת השבת, ומעמידים זאת כניגוד לרפורמים שמנגנים בשבת.) מעבר לאיסור הנגינה בשבת, יש שאסרו באופן ספציפי את הנגינה בעוגב, משום שזהו כלי נגינה המשמש בכנסיה ולפיכך יש בכך איסור של חוקות הגויים (עיין למשל שם עמ' י"ט; שו"ת מלמד להועיל חלק א' סימן ט"ז; שו"ת אורח משפט או"ח סימן ל"ו; שו"ת אגרות משה או"ח חלק ב' סימן ל'). דהיינו שפוסקים אלה לא ראו איסור בעצם העובדה שמנגנים בשעת התפילה, אלא דוקא כאשר זהו כלי שמנגנים בו הגויים בתפילותיהם. חילוק זה מופיע במפורש בספר צרור החיים, שנכתב גם הוא בהקשר של המאבק כנגד הרפורמים (פרק א', "קול השיר"): הוא אוסר נגינה בעוגב משום חוקות הגויים, אבל מתיר נגינה בכלים אחרים בתפילות החול. טעם נוסף שהוזכר בהקשר זה, לאחר שכבר התפשט השימוש בעוגב אצל הרפורמים, הוא כדי שלא להידמות לרפורמים ולא לטשטש את ההבחנה בין בתי הכנסת הכשרים לבתים שלהם. אולם גם טעם זה נזכר דוקא לגבי העוגב, שהוא הכלי המשמש אצל הרפורמים (עיין שו"ת מלמד להועיל שם; שו"ת אורח משפט שם; ועיין שו"ת מטה לוי סימן ו). דיון הקשור לענייננו, הוא בשאלה האם מותר לערוך חופה בבית הכנסת - יש מן הפוסקים שאכן הזכירו בהקשר זה גם שאין לנגן בבית הכנסת (עיין למשל בשדי חמד שם; שו"ת בצל החכמה שם), אך יש מן הפוסקים שהתירו את הדבר, או חששו לעניינים אחרים אך לא הזכירו בעיה בכך שבזמן החופה משתמשים בכלי נגינה (עיין למשל שו"ת אגרות משה, אבן העזר חלק א' סימן צ"ג). מן הדברים עולה, שהדעה האוסרת במוחלט שימוש בכלי נגינה בבית הכנסת אינה מוסכמת, ונראה שבפועל רבים אינם חוששים לדעה זו. כך למשל, רבים נוהגים לנגן בבית הכנסת באירועים שונים, כמו שמחת בית השואבה, הכנסת ספר תורה וכדומה, דהיינו שאין רואים איסור בעצם העובדה שמנגנים בבית הכנסת. כפי שראינו, נימוק מרכזי שעומד ביסוד הדעות האוסרות, הוא החשש מטישטוש הגבולות שבין בתי הכנסת הכשרים לבין הרפורמים. לגבי עניין זה: ראשית, כפי שהבאנו, הפוסקים הזכירו חשש זה דוקא כאשר מדובר בכלי הנגינה שבהם הם רגילים להשתמש. יתרה מזו, יש הבדל גדול בין שימוש בכלי קבוע וגדול כמו עוגב, שהעמדתו בבית הכנסת יוצרת שינוי במבנה בית הכנסת ודמיון לבתיהם של הרפורמים, לבין שימוש בכלי נגינה מיטלטלים, שאינם קבועים בבית הכנסת ואינם משנים את צורתו. עוד מסתבר, שכאשר השימוש בכלי הנגינה הוא רק בזמנים מיוחדים ולא באופן קבוע, אין זה דומה למנהגי הרפורמים, וגם זו סיבה לכך שאין חשש לטישטוש הגבולות (עיין כעין זה בשו"ת מטה לוי שם). אולם מכיוון שעניין זה אינו מוגדר בצורה מדוייקת אלא תלוי בשיקול הדעת, יש מקום לחלק בכך בין מצבים שונים וזמנים שונים. המעיין בתשובות המופיעות באתר זה ובאתרים נוספים, ימצא בעניין זה תשובות של תלמידי חכמים לכאן ולכאן, ומן הראוי להתייעץ עם זקני תלמידי החכמים לגבי כל מקרה לגופו. עוד יש לשים לב לנימוק נוסף שמופיע בפוסקים האוסרים, והוא שהשימוש בכלי נגינה עלול להפוך את התפילה למעין קונצרט, שאנשים יבואו לתפילה בשביל ליהנות מן המוזיקה ולא בשביל להתפלל (עיין שדי חמד שם עמ' 403; ועיין בדבריו, שהוא שולל גם חזנות מוזיקלית שאינה מכוונת לתפילה אלא לזמרה). כמובן הדבר משתנה על פי אופי הנגינה והציבור. יש להקפיד על כך שהנגינה תשרת את התפילה ותרומם את עבודת ה', ולא שהמעמד יהפוך לחווייה מוזיקלית שהתפילה טפלה לה. בנוסף לכך, אם אכן מלווים את אמירת התפילה בנגינה, יש לשים לב לכך שהמנגנים עצמם יתפללו גם הם את כל התפילה, ולא יפסידו חלקים מן התפילה מחמת הנגינה. בפרט הדברים אמורים לגבי הימים שבהם אומרים הלל שלם, שבהם חובה מן הדין לומר את כל ההלל, ומי שמפסיד מילה אחת לא יצא ידי חובתו (עיין משנ"ב תפ"ח, ב).