אני גר בישוב, ומקום עבודתי בעיר. בשעות הבוקר יש עומס גדול בכבישים והנסיעה מתארכת מאוד, אם אצא קודם התפילה ואתפלל במקום העבודה, אחסוך הרבה זמן. האם אני רשאי לצאת לדרך קודם התפילה?

איסור יצאה לדרך קודם התפילה, מתחיל מעלות השחר, וקודם לכן מותר לצאת. אחר עלות השחר מעיקר הדין יש להתפלל קודם, אך במקום אונס או דחק, מותר לצאת לדרך ולהתפלל אח"כ. ונראה שעיכוב גדול עקב פקקים נחשב שעת הדחק לעניין זה, ויש לדון בכל מקרה לגופו. ביאור הדברים: הגמ' ברכות דף יד. אומרת: אסור לעשות חפציו [וי"ג לצאת לדרך (רא"ש)] קודם שיתפלל. המתפלל ואח"כ יוצא לדרך הקב"ה עושה לו חפציו. לדעת רוב הראשונים ואחרונים, זהו איסור עצמי, שנראה שהתפילה לא חשובה לו (ודלא כשיטמ"ק שחיבר את זה לטעם שמא ימשך בעיסוקו ולא יתפלל, והיכא שאין חשש, שרי כלימוד. אך הב"י כתב לא כך, וכן הדעה הרווחת באחרונים). וכך פסק מרן ס' פט סע' ג. אך בגמ' שם דף ל. נח' ת"ק ור' שמעון בן אלעזר לגבי היוצא לדרך אחר עלות השחר לפני זמן ק"ש, שלדעת ר"ש בן אלעזר יתפלל בדרך כדי לסמוך גאולה לתפילה, אע"פ שכבר הגיע זמן תפילה כשיוצא. ולת"ק יתפלל בביתו, וק"ש יקרא בדרך, אע"פ שלא יסמוך גאולה לתפילה. וקשה לדעת רשב"א, איך יצא קודם התפילה, מהגמ' בדף יד.! הטור והשו"ע בס' פט, הביאו את שתי הגמרות, ולכאורה סותרים; וז"ל הבית יוסף: ומ"ש רבינו (הטור) אסור לעשות חפציו.. או לילך לדרך [קודם שיתפלל]. כתב עליו רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל שהוא שלא בדקדוק, שהרי להלן כותב המחבר המחלוקת שיש בזה ויש מי שסובר טוב הוא שיתפלל [בזמנה משיתפלל] בבית אבל בכאן תפס לו סברת הרא"ש (פ"ד סי' כ) שאומר שתפילת הבית עדיף עכ"ל. ואינו נראה בעיני דלא דמו דההיא דלקמן כשהשיירא הולכת ואי אפשר לו להתעכב עד שיגיע זמן תפילה ויתפלל והכא בשהרשות בידו להתעכב אלא שהוא רוצה למהר דרכו ולילך קודם שיתפלל וקאמר שאסור לו לילך קודם שיתפלל לפי שסובר שהוא בכלל עושה חפציו קודם שיתפלל והא דאמרינן בפרק היה קורא (שם) כל המתפלל ואח"כ יוצא לדרך הקדוש ברוך הוא עושה לו חפציו לאו למימרא שאם לא התפלל קודם שאין הקדוש ברוך הוא עושה לו חפציו אבל איסורא ליכא, אלא איסורא נמי איכא כיון שעושה חפציו קודם שיתפלל: כלומר: קשה על הטור שהביא את שתי השיטות- ת"ק ורשב"א, ממה שפסק לפניכן שאסור לצאת לדרך קודם שיתפלל, וזה לכאורה דלא כרשב"א! וכך הקשה מהר"י אבוהב. ותירץ הב"י ע"פ הרשב"א, ששם הוא במקרה שא"א לו להתעכב, אבל אם זמנו בידו, לא יצא לפני התפילה. (וכן בשו"ע סע' ח בסופו, משמע שרשאי להתפלל בדרך, ובארו האחרונים שמדובר כשאין ממתינים לו.) ויש לנו לברר; באלו מצבים מותר לצאת לדרך קודם? מה נחשב יוצא לדרך? האם נאמר כן גם בתפילה ביחידות מול תפילה במניין? ג. האם עיכוב בפקקים נקרא שעה"ד? ומה הדין בנסיעה לתפילה או לצורך תפילה. ראשית י"ל, שהרמ"א מקל לצאת אחר שברך ברכות השחר, אך מ"מ סיים שטוב להחמיר. אך מרן (ג) כתב במפורש שאסור לצאת לדרך קודם תפילת שמונה עשרה. וכתב המ"ב: ואפילו אם במקום שיבוא יהיה יכול ג"כ להתפלל עם הצבור בזמנו, אעפ"כ אסור, דהליכה בדרך הוי כעוסק בצרכיו. ומדבריו נראה לכאורה, שבכ"מ יש להתפלל לפני שיוצא, אם זמנו בידו! מ"מ נראה שיש כמה צדדים אחרים להקל, בפרט אם התפילה במקום עבודתו היא במניין וביישוב הדעת וכאן לא: א. תפילה בציבור; כשאדם מתפל ביחידות, נח' הפוסקים אם הוא מבטל מצווה, או שתפילה בציבור אינה חובה גמורה. אך מ"מ הוא מבטל עניית קדישים קדושות ואמן. כמובן, שאם מדובר בתפילה במניין בשני המקומות, אין מקום לסברה זו. (ועוד יש נ"מ, אם נאמר שתפילה קודם הנץ היא רק בשעה"ד ואפ' ביחידות עדיף להתפלל אח"כ, או שדוקא אם יהיה לו מניין לא יתפלל קודם הנץ, או שמא עיקר דין ותיקין הוא להתפלל בנץ דוקא, ואם לא, אין נ"מ אם מתפלל קודם הנץ או לאחריו. ונראה לקמן שנח' בזה הפוסקים, ואכמ"ל.) ב. בדעת המ"ב הנ"ל, ע"פ דה"ח, שכתב 'אפילו אם במקום שיבוא יהיה יכול ג"כ להתפלל עם הצבור בזמנו, אעפ"כ אסור', נח' בהבנתו; כמה אחרונים כתבו שאפילו אם במקום זה יתפלל ביחידות שם יש לו מניין, יקדים להתפלל קודם שיצא. כ"כ בדעתו ילקו"י פסת"ש ופניני הלכה (בפסת"ש כתב שהמנהג להקל ויש להליץ עליו, אע"פ שלעיקר הדין אין נכון לעשות כך). אבל שבט הלוי (ח"י סי"ז) כתב שפשוט שהוא דיבר על מציאות שבשני המקומות יש מניין, אך אם הברירה היא תפילה ביחיד מול תפילה במניין במקום עבודתו, ודאי יסע קודם ויתפלל במניין. ונראה שטעמו, משום מעלותיה של תפילה בציבור ועניית קדיש וקדושה, ועוד שנסיעה זו הינה גם צורך התפילה, ואינו נחשב עושה חפצי עצמו. ג. עוד יש לעיין, מהי דרך לעניין זה, האם נסיעה שלנו, היא גם בכלל דרך עליה דברו בגמ'? האחרונים כתבו שמיירי בנוסע מעיר לעיר, ולא בנסיעה בתוך העיר (ולפ"ז יל"ע אם נסיעה בתוך גוש דן כגון מפ"ת לגבעת שמואל או מב"ב לרמת גן חשיב מעיר לעיר, או לא). באול"צ כתב שנסיעה פחות מ72 דקות, אין נחשב דרך אלא נסיעה בעלמא, שכן נלמד מברכת הגומל להולכי דרכים, ורשאי להתפלל במקום עבודתו. אך הקשה בפניני הלכה, מניין להשוות מה שנחשב דרך לעניין הגומל שהוא מצד סכנה, לדרך לעניין תפילה שהיא משום עשיית חפציו? ושמא אף מרחק של חצי שעה נחשב דרך! והסיק שם מ"מ בשעה"ד לסמוך ע"ז. ולענ"ד נראה שאפשר ללמוד שדרך היא מיל שהוא מרחק של 18 דקות, ופחות מזה נחשב מקומו, וע' בזה לקמן. ד. עוד יש לברר מהי טרדה שהקלו בה; דאיתא בגמ', וכ"פ מרן, היה רוכב על חמור מתפלל על החמור וא"צ לרדת, ואע"פ שיש מי שיחזיק חמורו, כיון שאין דעתו מיושבת עליו. ומהי טרדתו שבגללה אין דעתו מיושבת? נח' בזה הראשונים: לדעת ר"י מדובר רק כשהוא במקום סכנה, אך בלא זה צריך לרדת. אך הרא"ש דחאו. לדעת ר' יונה, הטרדה היא בעלייתו וירידתו מהחמור, ולדעתו, כשמתפלל יש לו מ"מ להעמיד את החמור, דרכוב כמהלך דמי כדאיתא גבי קניינים. אך רש"י ושא"ר פירשו שטרוד בעיכוב הדרך. ולפ"ז לכאורה בכל עיכוב מותר להקדים ולצאת! ושמא י"ל שדוקא עיכוב בדרך עצמה גורם שדעתו לא מיושבת אבל עיכוב בביתו לא. וקצת ראיה לכאורה שבגמ' דלעיל (דף ל.) מיירי שהשיירא עוברת, משמע שכשאין בעייה מצד השיירה, אין לחוש לעיכוב ויש לירד מהחמור אם יש לו מי שיחזיקו. וכן נראה הבינו הרא"ש והב"י, שכתבו שאם הקדים השיירא יש לו לירד ולהתפלל. אך נראה לומר שאכן, טרדת העיכוב אינה רק בשיירא, אלא בכל הדרך הוא טרוד עד שיגיע למחוז חפצו, וא"כ, כל עיכוב טורד אפ' לא בשיירה, אלא שכתבו שיירא, משום שאם הקדים אותם וממילא הוא מתעכב לחכות לה, ויכול לרדת. ולפ"ז, גם כשמתעכב טרם היציאה מביתו יש בעיה של טרדה, וכמובן גם ההולך בדרך יחידי א"צ לעצור ולהתפלל. ויש לדייק כך מסיפא דהרא"ש שם שכתב: 'ונראה לי, כי הכל לפי הדרך ולפי המקום ולפי יראתו וישוב דעתו'. וכתב הב"י: דברים נכונים הם. משמע שיש לבחון גם טרדות אחרות בדרך. ועוד נראה להוכיח כן מכיוון קצת אחר; ע"פ הגמ' עירובין סה.: אמר רבי אלעזר, הבא מן הדרך אל יתפלל שלשה ימים. וכתבו טור ומרן בשם מהר"ם: לא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כוונתו, ולא בשעה המבטלת כוונתו. ועכשיו אין אנו נזהרין בכל זה, מפני שאין אנו מכוונים כ"כ בתפלה. וכתבו לבוש פמ"ג מחה"ש ומ"ב (צח,ז): אף על גב שאין אנו מכוונין מ"מ מה דאפשר לעשות עושין וכו'. ולפי זה, אם העיכוב משפיע על כוונתו וטרדתו, ואין דעתו מיושבת בתפילה - נראה שעדיף להתפלל אחר שמגיע למקומו. ועפ"ז נראה, שאפשר לומר שמצב של פקקים הוא שעת הדחק, שכן להיתקע בפקקים משפיע הרבה על האדם. עוד סימוכין לזה אפשר לומר, ע"פ הגמ' פסחים מו ופרש"י וכן פסק מרן, שלתפילה במניין אדם צריך ללכת לאחוריו עד מיל, וה"ה הנמצא במקומו כלאחריו דמי וצריך ללכת כדי מיל לתפילה במניין, שהוא יח דקות. עפ"ז למד האבני ישפה; שאם אדם צריך להתעכב בשביל תפילה במניין, א"צ להמתין ורשאי להתפלל ביחידות- אם העיכוב הוא יותר מל"ו דקות. ולמד כך, משום שאחר התפילה יצטרך לחזור למקומו, נמצא שהליכתו לצורך התפילה ל"ו דקות. ועפ"ז, אם מתעכב לחכות למניין או שההמתנה תגרום לו לעיכוב בדרך יותר מל"ו דקות, רשאי להתפלל ביחידות. ועפ"ז נראה להתיר ג"כ, להתפלל במקום עבודתו, אם העיכוב בדרך עקב הפקקים הוא יותר מל"ו דקות, וכ"כ בפניני הלכה. (מסוגיא זו נראה לדייק כמש"כ לעיל, ש'דרך' היא 18 דקות, ופחות מזה לא נחשב דרך. וא"כ נסיעה קצרה מזה אינה דרך ומותרת, ויותר מזה אסורה. ולפ"ז יתכן שאף נסיעה של תוך העיר אינה מותרת אלא כזו. כנ"ל.) ה. נסיעה לצורך תפילה: אם מטרת נסיעתו היא לצורך התפילה, כגון לצורך תפילה בכותל או מורה שנוסע כדי להתפלל עם תלמידיו, וכן אם התפילה תהיה יותר נינוחה ומהודרת, נראה ג"כ שמותר ליסוע קודם, מהדין שהוזכר לעיל מהגמ' פסחים וע"פ רש"י ומרן ס' צ טז, שע"מ להתפלל בעשרה ילך ד' מילין, נראה מכאן שלצורך התפילה מותר ללכת. וכן מסתבר, כיון שנסיעתו גם לתועלת התפילה, לא נחשב עושה חפציו קודם. וכן התירו רוב הפוסקים. ו. הפסד פרנסה: באופן פשוט נראה, שאם אדם עלול לאבד את מקום עבודתו בגלל זה, לא גרע זה מאונס של שיירה היוצאת שלא ממתינה לו, שבאופן זה נראה מהסוגייא בברכות יד שהובאה לעיל, שת"ק מודה שמותר לצאת, באופן שאין לו אפשרות אפ' להתפלל, וכל מחלוקתם היא כשיש לו אפשרות להתפלל ולא לקרוא ק"ש. יוצא לסיכום; מעיקר הדין אין לצאת לדרך קודם התפילה, אם הגיע זמן עלות השחר. מ"מ, יש מקרים שאפשר להקל מכמה סיבות, ויש לדון בכל מקרה לגופו: א. כשנוסע לצורך תפילה- הרי נוסע לצרכי שמים, כשאר צרכי מצווה. ונראה שבכלל זה, כשבמקום שלשם מגיע יתפלל יותר כראוי ובניחותא. ב. אם בביתו יתפלל ביחידות, ובמקום שמגיע יש לו מניין, יש כאן גם מעלה של תפילה במניין וקדישים וקדושות, ונחשב גם צורך התפילה. (אומנם, זה לא מוסכם על כל הפוסקים). ג. נסיעה לא ארוכה- 18 דקות, וי"א חצי שעה, ויש מתירים אפ' 72 דקות, כמו גבי תפילת הדרך והגומל. ד. הרמ"א שהקל ע"פ תרוה"ד, כשאומר ברכות השחר לפניכן. ה. עיכוב של פקקים ועומסים, בפרט אם זה עיכוב של ל"ו דקות (מדין הליכה ממקומו למניין), ועוי"ל ע"פ דברי הרא"ש הכל לפי הדרך.. וישוב דעתו, ובכלל זה, אם אין דעתו מושבת עליו להתפלל כראוי, עד שמסיים נסיעתו. ו. אם עלול להפסיד פרנסתו, נחשב כשעת הדחק. ז. מורה שמאחר לכיתתו אם יוצא אחרי התפילה, ואם יתפלל אחר הנסיעה יגיע בזמן. הרב ש. ידידיה לוי