שלום וברכה, במסכת סוטה מ"ו ע"ב מובאת הבריתא המספרת על לוז: "היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים שבה, בזמן שדעתן קצה עליהן, יוצאין חוץ לחומה והן מתי". ועולות מספר שאלות: מדוע שירצו הזקנים למות? מדוע קצה דעתם עליהם? הרי יוכלו להמשיך ולהרבות במצוות ובמעשים טובים? והרי אין מצוה למות? ועוד שאלה: אם בעיר זאת אין שולט מלאך המוות, כיצד לא רצו כל יושבי העולם לבוא ולגור בה? ועוד הרי מצוין בספר בראשית שהקב"ה גרש את אדם וחוה מגן עדן כדי שלא יאכלו בנוסף מעץ הדעת ויחיו לעולם. ואם כן כיצד התאפשר קיום העיר לוז שאפשר באופן תיאורטי לחיות בה לעולם? ישר כח ותזכו למצוות

לשואל, שלום וברכה! שאלתך נשאלה בפירוש הקדום 'יפה תואר' על בראשית רבה (פרשה סט,ח, שם מדרש מקביל לגמרא): "זה דבר תימה, אם נמצא כן בעולם איך לא קפצו כל העולם לשבת בארץ ההיא? והיום הזה, איך לא נשמע על מעלת הארץ ההיא? ולכן ראוי לפרש זה על דרך דרש". הוא מציע לפרש שארץ ישראל היא מקום שיש בו סגולה לגדל אנשים בעלי חכמה ומידות טובות, וגם הגלויות לא השחיתו לגמרי את תכונתה זו של הארץ. "מלאך המוות" הוא יצר הרע, ו"אין לו רשות לעבור בה" ולהחטיא לגמרי את יושביה. והזקנים ש"דעתן קצה עליהן" פירושו שכאשר החכמים שבה זקוקים לאיזה עניין חומרי שאינו לפי דרגתם הרוחנית הם צריכים לצאת מן המקום ו"למות", כלומר, לרדת מדרגתם. צביעת התכלת היא רמז למידות הטובות, ע"פ דברי בעל עקידת יצחק (במדבר שער עז) בהסברת עניינה בציצית: "שהמיצוע בכל המעשים האנושיים הוא הראוי והנאות, כמו שהמראה הזה הוא המיצוע בין המראים". בהמשך הביא פירוש נוסף (בשם "רבי ששון מר חיים נוחו עדן") שה"לוז" אינו מקום מסוים כלל אלא השכל, והמיתה היא היציאה מהשכל. לדעת בעל 'יפה תואר' פירוש זה מופשט מדי כהסבר למדרש, שכן הפסוק שעליו הוא מוסב, "ואולם לוז שם העיר לראשונה", בוודאי עוסק במקום פיזי מסוים. בהקשר לזה יש להוסיף שתי הערות: 1. נראה שהגמרא והמדרש רואים במעשהו של האיש שפתח את שערי העיר בפני בני ישראל עניין גדול, שלא נעשה רק תמורת אינטרס צר אלא מתוך הכרה אמיתית בתפקידם של בני ישראל בעולם, בדומה לרחב, שזכתה ע"פ חז"ל (מגילה יד ע"ב) להינשא ליהושע ולהעמיד גדולי עולם. 2. ראה בגמ' ביומא נד ע"א דיון על משמעות הביטוי התנכ"י "עד היום הזה", האם משמעו לנצח או שמא עד יום כתיבת הספר. נראה שהגמ' בסוטה הולכת לפי הדרך הראשונה. וה' יאיר עינינו בנפלאות דברי חכמינו.