שאל את הרב

  • הלכה
  • גדולי ישראל ורבנים
קטגוריה משנית
undefined
שאלה
בתקופה האחרונה אני שומעת על הרבה ממכרי ש"עברו" לחסידות ברסלב. הייתי שמחה לדעת על עיקריה ועל מהותה של חסידות זו בקצרה.
תשובה
בכפר קטן באוקראינה, לפני כמאתיים שנה, ישב איש מעולם אחר וצפה בנו. רבי נחמן מברסלב. מן המרחק העצום של זמן ומקום, השקיפו עיניו גם עלינו, ראו טיבם של חלומותינו, ירדו לפישרם של משברינו והבינו עומק מבוכותינו. רבי נחמן מספר בכתביו על מחלת היאוש, שורשיה ורפואתה. הוא מדבר על תקוה ונחמה גדולה, המצפות לכל איש, יהיה מי שיהיה, עבר מה שעבר, אם רק יתחזק ברצון אמיתי אל הטוב והקדוש. הוא מלמד בדרך תבונה ודעת על תכלית ועומק רוחני לחיים ולכל המעשים. אין ספור עצות מועילות הוא מונה בפנינו, כיצד לגלות מוצא אמיתי לשאלותינו, וכיצד להאיר באור חי, אור יקרות, גם את הפינות היותר אפלות של חיינו. כל זאת, מתוך נאמנות מוחלטת להלכה. "יכול הינך לקמט את ספרי כרצונך", אמר (כלומר לומר בו פירושים כלבבך) "אולם אל תיפגע בסעיף קטן שבשולחן ערוך" (שיח שרפי קודש א' - קל"א). את היכלו - בונה רבי נחמן בעצמו. ללא ממשיכי דרך, ללא ממון או ארגון רב השפעה, ובתוך זמן קצר להדהים, התפשטו מסריו והגיעו לריבי רבבות, וספריו, הנושאים את האור העז והעדין, של משנתו, מוצאים את דרכם לכל בית ולכל לב. על פי דרכו, הופך המושג עבודת השם לאנושי, וכל הדרגות של תיקון ושלמות הנפש - לברות השגה. זאת, לא רק לבני עליה גדולים ברוחם וגבורים בכוחם, כי אם אפילו למי שכבר רחק מאוד מכל קדושה ותיקון, וכדבריו "כמה (בני אדם בעלי) צלם אלוקים היו מונחים ברפש, שאני הוצאתים מהרפש... הלא יש אצלי אנשים, שאיני יודע אם השאול תחתיות היה די להם, כי גם השאול תחתיות היה קטן לפניהם (לפי רוע מעשיהם) שאם היה אפשר להם לחתור תחת שאול תחתיות - היו חותרים, ועל ידי נתקרבו (אל הקדושה)" (חיי מוהר"ן ש"י). מדרך ללא מוצא - אל דרכים בהירות. מיום יום אפור, דועך ועמום, להתחדשות רבת גוונים. כצייר, שאף שרטוטי הנוף העדינים ביותר אינם זרים לו, מפליג רבי נחמן למחוזות הנפש העמוקים והסבוכים ביותר. כאומן לחימה יחיד ומיוחד, מקורי ומפתיע, הוא מבחין בכל פעם בתנועות האויב, קטלני ככל שיהיה, ומסכל את תוכניותיו, בהעניקו לנו כלים חדים, מדויקים ועוצמתיים. כך, הופך הוא את ההולכים בדרכיו לשותפים באדריכלות הגאולה, לפרטיזנים אמיצים, בלתי נילאים, במלחמה האחרונה, עד תקום ותכונן בעולם כולו - מלכות הקדושה. רבי נחמן מברסלב נולד בשנת תקל"ב (1772) במז'בוז' אשר באוקראינה. לידתו, בבית סבו הגדול רבי ישראל בעל שם טוב, לאביו רבי שמחה ולאימו מרת פיגא, התרחשה בעת שהתגלו ופעלו בעולם כוחות גדולים. הרדיפות האנטישמיות מחד, העוני והבורות מאידך, הפכו בתקופה רבת תהפוכות זו את היהודי הממוצע לאדם שבור, חסר תקוה וכמעט אובד דרך לגמרי. הקהילות הגדולות המשיכו אומנם לייצר עילית של אנשי חכמה ורוח, אבל ה"עמך", שהיווה את רובו של העם, היה רחוק כמטחוי קשת ממעלה וגדולה רוחנית. לחוץ במצבו, מחוסר כל מקור להשראה ונחמה, נשא היהודי הפשוט בעול חייו ללא שמץ של מושג מהם הטעם והתכלית לחייו או לסבלותיו. בתוך המבוכה והשפל הרוחני הגדול הזה הופיע הבעל שם טוב הקדוש ובעזרת תלמידיו גדולי הרוח הפיץ מסר חדש-ישן בכל שכבות העם: "ה' אתכם, אפשר להתקרב אליו בקלות, כל אחד יכול וכל אחד אהוב בעיני ה'". הבעל שם טוב שאף והצליח להחזיר לקדמותה את ההתלהבות הפשוטה ואת הדבקות הכנה והלבבית בתורה ובנותן התורה. הוא גינה את החכמה כשהיא הופכת להיות רועץ לבעליה ומחדירה בו יוהרה וזלזול כלפי הפחותים ממנו, ושיבח את האמונה הטהורה, לא משנה בלב מי היא פועמת, קטן כגדול... לא רק אל פשוטי העם פנה. גם אל אנשי הרוח וגדולי התורה שבדורו היפנה הבעל שם טוב את דבריו, וחינך לענוה, לאהבת ישראל ולשאיפה לטהרת המידות. מנגד לאור חדש זה, העיבו עננים כבדים על גורלה הרוחני של האומה. סוף המאה השמונה עשרה, שלהי התקופה הנפולאונית, תחילת תהליך האמנציפציה ומתן שיויון הזכויות, שעתיד לפרוץ את החומות ששמרו על היהדות בטהרתה ולהוביל להתבוללות וליבוא מוגבר ומתעצם של דעות נכריות. זוהי תחילתו של התוהו ובוהו המוסרי שנמשך מאז ועד ימינו אנו. אל תוך תקופה סוערת זו בתולדות ימי ישראל, נולד רבי נחמן. בבית סבו, תחת השראתם של אחי אימו הצדיקים, רבי אפרים מסידלקוב (בעל "דגל מחנה אפרים"), רבי ברוך ממז'בוז', ועוד צדיקים גדולי עולם, מתעצבת כבר מילדותו נשמתו השואפת לגבהים. בהיותו צעיר לימים מאוד, בערך בגיל שש, מתחיל רבי נחמן את חיפושיו האישיים אחר ה' וקירבתו. במסווה של מעשה קונדסות הוא מסתיר את נסיונותיו המתמידים לעבוד על מידותיו ולשבר את תאוות הגוף. "בהיותו יושב לפני רבו", כותב רבי נתן תלמידו, "היה רוצה לקיים "שיויתי ה' לנגדי תמיד" (כלומר לדמיין ולצייר לנגד עיניו את שם ה') והיה מתייגע לצייר נגד עיניו שם הויה. ומחמת שהייתה מחשבתו טרודה בזה, לא היה יודע מה שלמד, והיה רבו כועס עליו" (שבחי הר"ן ב'). הדרך איננה קלה. תאוות ומידות רעות אינן דבר של מה בכך, אבל נחמן הקטן צם ומסתגף, טובל במימי נהרות קרים ומרבה בתחינה לפני ה' שיקרבהו לעבודתו. בפרט הוא מרבה להתפלל בציון סבו, רבי ישראל בעל שם טוב, הנמצא במז'בוז' אף הוא. גם לימוד התורה אינו עולה לו בנקל והוא עמל בכל כוחו על הבנת כל פסוק וכל משנה. לימים עתיד רבי נחמן להדגיש בפני תלמידיו, שכל השגותיו ומעלותיו באו לו בעקבות עמלו, וללעוג לדברי הטוענים שצידקות הינה דבר מולד. "ואמר רבינו, שאפילו לא היה מזרע האלוקי הבעל שם טוב זכר צדיק וקדוש לברכה, רק אפילו אם היה ממשפחה הירודה בישראל, היה זוכה גם כן למה שזכה (מבחינה רוחנית) על ידי עוצם עבודתו ויגיעתו, שיגע וטרח מאוד מאוד בעבודתו יתברך" (שבחי הר"ן כ"ה). "והקפיד מאוד על אלו האנשים שסוברים, שעיקר מעלת הצדיק והשגתו שזוכה בה, הוא מצד הנשמה (כלומר שיש לו נשמה מיוחדת ועליונה ולכן התעלה והתקדש) ואמר שלא כן הוא הדבר, כי העיקר תלוי במעשים טובים ויגיעות ועבודות. ואמר בפירוש שכל אדם בעולם יכול לזכות למדרגה הגבוהה ביותר, כי אין הדבר תלוי אלא בבחירת האדם בעצמו, אם ירצה לרחם על עצמו היטב" (שבחי הר"ן כ"ו). בשנת תקנ"ח (1798) בהיותו בגיל 26, הפליג רבינו לארץ ישראל. בדרך כלל עלו יהודים לארץ ישראל בצעירותם כדי לחיות בה את חייהם, או בערוב ימיהם כדי להיקבר בה בבוא עיתם. אך רבי נחמן נסע לארץ מסיבות שונות לחלוטין. "מי שרוצה להיות יהודי", אמר, "דהיינו לילך מדרגה לדרגה, אי אפשר (שיזכה לזה) כי אם על ידי (שיהיה ב)ארץ ישראל. ארץ ישראל הזאת בפשטות, עם אלו החצרות והבתים" (חיי מוהר"ן ט"ו). בימי מלחמה הרי סכנה הפליג לאזור הקרבות ממש (ביוצאו מן הארץ בעכו, כבש נפוליאון את העיר מיד הטורקים) וכל מגמתו הייתה רק ההתעלות וההתקדשות הרוחנית המושגות דווקא בארץ ישראל, מפאת גודל קדושתה. "ותוקף עוצם ההשגה שהשיג בארץ ישראל אי אפשר לבאר ולספר כלל. ממש לא נשמע ולא נראה כזאת, שיזכה ילוד אישה להשגה כזו על ידי אוירא דארץ ישראל. ואי אפשר לדבר ולספר בזה, כדי שלא נמעט בכבודו. והיה מתפאר בעצמו מאוד במה שזכה להיות בארץ ישראל, וגם בסוף ימיו אמר שהוא מחיה עצמו מאוד במה שזכה להיות בארץ ישראל" (שבחי הר"ן כ"ח). גם לאחר שחזר מנסיעתו, לא חדל רבי נחמן להגות בארץ הקודש ולדבר על מעלתה. "המקום שלי הוא רק בארץ ישראל. ומה שאני נוסע - אני נוסע רק לארץ ישראל, ולפי שעה אני רועה בברסלב וכיוצא" (חיי מוהר"ן קנ"ו). גם רבי נתן טורח להדגיש בהקדמתו לספר "ליקוטי מוהר"ן" את נסיעת רבינו לארץ ואת השלכותיה: "כי מלבד הנסתרות לה' אלוקינו מה שזכה על ידי ארץ ישראל לדברים נעלמים מעיני כל חי, גם באתגליא (בגלוי) ראו ראינו כי היה ה' עימו. כי התורה שגילה אחר ארץ ישראל בכמה מעלות עד אין שיעור נתעלית ושגבה מהתורה שגילה מקודם. אם אומנם גם מקודם תורתו הקדושה האירה פני תבל נוראות נפלאתה, נפלאים דברי תורתו גם מאז ומקדם. אולם כי (כשם ש)גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי תורתו שגילה לאחר ארץ ישראל, מדרכי תורתו שגילה מקודם, כאשר שמענו מפיו הקדוש בפירוש כמה פעמים. וכל הספר הזה (ליקוטי מוהר"ן) רובו ככולו הוא מהתורה שגילה לאחר שהיה בארץ ישראל". מתוך הדברים האמורים נראה בבירור, שתורת רבינו היא "תורת ארץ ישראל" - תורה הנוגעת בגאולה ובתיקון של עם ישראל, של ארץ ישראל ושל "מעלת האיש הישראלי". היא עוסקת באופן מיוחד בהחזרת מלכות ישראל למקומה, הן בגשמיות והן ברוחניות. הלימוד בספרי רבינו, אם כך, מלבד מה שהוא מרומם ומועיל לפרט, נוגע גם בעומק תיקון כלל ישראל וישועתם. "אמר בפירוש, שהלימוד בחיבוריו הקדושים הוא אתחלתא דגאולה" (התחלת הגאולה) (חיי מוהר"ן שמ"ו). רבי נתן, בהוראת רבו, כותב ועורך את תורותיו. בפקודת רבינו הוא גם מחבר בעצמו חידושי תורה והסברים עמוקים לתורת רבי נחמן ורעיונותיו, הלא הם "ליקוטי הלכות" וכן "ליקוטי תפילות", המבוססות אף הן על התורות שבליקוטי מוהר"ן. ביטולו והתמסרותו של רבי נתן לרבינו הם ללא גבול. ברבות הימים יאמר: "היו לי בחיי שני רבנים. האחד - שלימדני לקרוא את אותיות האלף בית, והשני - רבינו" ("שיח שרפי קודש" א'- תקמ"ח). זאת אומר מי שהיה גדוש ומלא בתורה ויראת שמיים עוד בטרם הגיע לברסלב... בשנת תקס"ז, בהיותו בן 36, חלה רבינו במחלת השחפת, שהייתה אז מחלה חשוכת מרפא. אולם הוא המשיך והירבה לנדוד על פני ערים ועיירות, כדי ללמד את תורתו ולעסוק בתיקון הנפשות. בשנת תקע"א, בגיל 38, עלתה נישמתו השמימה. "וקודם הסתלקותו אמר, כי אי אפשר לעמוד על מדרגה אחת בשום אופן. כי כל ימי חייו לא עמד על מדרגה אחת. ואפילו כשהגיע למדרגה עליונה בתכלית המעלה. יחס הרב צבי יהודה לחסידות לימוד ספרי חסידות
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il