עד כמה צריך להדר בחפוש אחר ארבעת המינים, ובהדור מצוות בכלל?

ככלל כל המצוות צריך להדר בהן. ובמצות ארבעת המינים כתוב במפורש שצריך להדר. ידוע בשם הרב זצ"ל, שהיה מהדר בעצמו בכל דבר ודבר, שהידור מצוה צריך שלא יבא על חשבון שני דברים: 1) לא על חשבון לימוד תורה. 2) לא על חשבון אחרים. אם אתה רוצה להדר, הדר על חשבונך ואל תטריח אחרים בשבילך, ויש לכך מקורות הלכתיים כמו שראיתי בנצי"ב. אבל, צריך לדעת את הפרופורציה. שלא יקרה מצב שאדם יאמר שהידור מצוה בא על חשבון תלמוד תורה, ולכן הוא ילמד בכל הימים האלו וביום האחרון יחטוף אתרוג מכל הבא ליד. לעמת זאת, לגבי אותם אנשים שהולכים ומשקיעים זמן בחפוש אחרי אתרוג ומחפשים בחנות זו ובחנות אחרת, ואם לא מוצאים ביום הראשון מחפשים ביום השני. תשאל השאלה: "תורה מה תהא עליה" האין זה בטול תורה? לכן אני אומר את הכלל הבא: מי שהוא שקדן כזה שלא מבטל אפילו רגע אחד מזמנו, שכשמגיע יו"כ הוא עושה תשובה על שביטל תורה - בחדש שבט שתי דקות, בחדש אדר רבע שעה, בחדש ניסן יום אחד, ובסך הכל עולה לו החשבון שהוא ביטל חמישים או מאה שעות לכל היותר, והוא לומד בשקידה עצומה. אדם כזה הוא יכול לצמצם את ההידור במצוות וללמוד, כי אצלו זה באמת בא על חשבון לימוד תורה. ובדרך כלל, תהיה לו סיעתא דשמיא והוא ימצא בזמן קצר כל דבר שיחפש בהידור. אבל, מי שהוא לא כזה שקדן, ואצלו זה לא בא כל כך על חשבון לימוד תורה, ויש לו זמנים נוספים שבהם הוא יכול ללמוד, יקדיש זמן גם להידור מצוה. כי ענין ההדר הוא החלק הנשמתי של התורה. אם אדם מקיים את המצוה בצורה יבשה, הוא קיים רק את הצד החצוני המסגרתי. לעומת זאת כשאדם שואף שהמצוה תהיה הכי יפה, הכי מהודרת והכי מתוקנת שאפשר, זה אומר שהוא דבוק במצוה. כלומר, שהוא מקיים את המצוה לא מפני שהוא צריך לקיים אותה, אלא מפני שהמצוה יקרה לו, מפני שהוא אוהב את המצוה, ומחבב אותה, והחבוב של המצוה זה ממש הלב של המצוה. "ישראל מחבבין את המצוות". לכן בהחלט ראוי לקיים כל מצוה ומצוה בצורה היפה והמהודרת והיותר שלמה, כמה שאפשר. כמובן, שזה תלוי באפשרויות, יש כאלה שקונים אתרוג בכאלף ש"ח, שמוצאים להם משהו במחיר מיוחד, ולא כל אחד בר הכי. מאד מאד חשוב ההידור, לא לזלזל בכך. שלא יגיד בן תורה, אני לומד תורה ולכן אין לי זמן להדר. למי שבאמת אין זמן זה נכון, אבל האחרים צריכים להדר בכל מצוה ומצוה. ולא רק בארבעת המינים אלא בכל מצוה ומצוה על זו הדרך. וכן בכל הדברים שיש בהם מחלוקות יש מקום ללכת כמה שאפשר בדרך שלא מוטלת בספק, ולהשתדל להחמיר. למשל, מצות ציצית. מכיון שיש בדין זה מחלוקת הפוסקים, וזו מצוה דאורייתא, וזו זכות שבכל יום ויום, התרגלתי כבר מגיל צעיר ללכת עם ציצית של צמר. נכון, לפעמים זה חם, אבל אני נוהג אדעתא דהכי. אני סובל את החום ומרגיש טוב עם המצוה. גם מבחינת השעור של הציצית יש דעות ויש מחלוקות, למשל, לגבי סוגי החוט של הציצית, או למשל, שיש כאלה שאומרים שצריך כפול שמונה וכדומה. ולכן בגלל שמצות ציצית היא מצוה שאפשר לקיים לכל הדעות, ועוד שהיא מצוה ששקולה כנגד כל המצוות, יש מקום להחמיר. אמנם, אם יהיה מישהו שילך בצורה יבשה על פי הדין הרי שיש מחלוקות שאפשר לסמוך על הפוסקים שמקילים, ואומרים פחות. וכן בהלכות שבת, אפשר לתמרן באופן כזה שיהדר בהלכות שבת, ולא יכנס לספקות. בכל הדברים שיש בהם מחלוקות, כמו בפתיחת בקבוקים בשבת, שאותם ניתן לפתוח לפני השבת, עדיף לנהוג כך. כל מצוה שמקיימים אותה באופן ממושך כדאי שתיעשה בשלמות. סבי ז"ל, אבי אבי, היה טפוס חסידי שכמוהו יש יהודים רבים. לעת זקנתו כשהיה חולה ורוב הזמן שכב במטתו, נאלצה סבתי להניח לו תפילין. בתחילה היתה מניחה לו תפילין של רש"י, ואחר כך של ר"ת. פעם כשבאתי לבקר אותם, אמרה לי סבתי "תגיד לסבא שבמצב כזה של חולי לא צריך להניח תפילין של ר"ת, זה קשה לי. אני צריכה כל פעם להוריד ולהניח מחדש", היא גם כבר היתה בת שמונים. ואז למרות שלא הרגיש טוב, הוא אמר לי: "מה היא אומרת שקשה להניח תפילין של ר"ת?! מצוות קשה לקיים?! מצוות זה לא קשה ! יש דברים אחרים קשים. אבל קשה וקיום מצוה, זה לא הולך ביחד". אמנם, יש להזהר, כי לא כל אחד זוכה לגישה כזו בריאה של חיבה כל כך למצוות שההידורים לא מכבידים עליו, אלא רק משמחים את לבו. אך אדם שלא מרגיש את הנטיה הזו להידור עדיף שלא יחשוב שהתורה לוחצת והמצוות לוחצות, ומעיקות עליו, לכן עדיף שיקל בכל מה שאפשר - בעניני שבת, בספקות אם אפשר להקל שיקל, העקר שיהיה מרוצה מהתורה, ושלא יגיד "התורה לוחצת, התורה מכבידה". כל עוד אין לנו הלכה פסוקה, ואין לנו סנהדרין שתוכל להוציא הלכות פסוקות, מה שאנו מקווים שיקרה בקרוב. אז, אני מאמין שיצאו הרבה קולות מהסנהדרין, והחיים שלנו ישתנו מפני שאנחנו היום מרוב זהירות מחמירים לכאן ולכאן בהמון חומרות. אבל, בשלב שבו אנו נמצאים ראוי מאד להגיע למצב נפשי כזה של חבה למצוות, שכל הידור וכל חומרה נעשית מתוך השתוקקות פנימית, ומתוך שמחה. ואם אדם שומע על עוד הידור לא יאמר "אוי וי המציאו חומרה חדשה", אלא ישמח. לסיכום, הידור במצוות הוא דבר שמשתנה בין אנשים. מי שמרגיש שהחומרות מעיקות עליו שיקל. אבל השאיפה צריכה להיות שאדם ירגיל עצמו לשמוח ולהשתוקק להידורי מצוה.